נורה אדומה

מכוני קונפוציוס הסיניים מעתירים תקציבים ומלגות על אוניברסיטאות ברחבי העולם אך רבים טוענים שלנדיבות זו יש מחיר גבוה. בעוד בעולם גוברת המחאה ומכונים רבים נסגרו, מנהלי המכונים בישראל מתעקשים שהחופש האקדמי לא נפגע.

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.7135971

"יש לחשוש ממשלה דכאנית, יותר משיש לפחד מנמר", כך לפי משפט המיוחס לפילוסוף הסיני קונפוציוס שחי לפני כ-2,500 שנה. המפלגה הקומוניסטית הסינית אמנם עשתה רבות על מנת לעקור את מורשתו של קונפוציוס מהחברה הסינית מאז עלתה לשלטון ב-1949, אך בשנים האחרונות היא דווקא עושה שימוש נרחב, יש שיאמרו ציני, בשמו ובתורתו של הוגה-הדעות הידוע ביותר שפעל בסין מעולם. הדוגמא המובהקת ביותר לתופעה זו היא "מכוני קונפוציוס" ו-"כיתות קונפוציוס", מוסדות חינוכיים להוראת התרבות והשפה הסינית הפועלים כיום בכ-150 מדינות ובחמש יבשות. מוסדות אלו מוקמים ביוזמת ובמימון "המועצה הבינלאומית להוראת השפה הסינית" (בסינית: Han Ban), גוף הכפוף למשרד החינוך הסיני והמייצג את האינטרסים של המשטר הסיני והמפלגה הקומוניסטית השלטת. ע"פ הנתונים הרשמיים של המועצה פועלים כיום 548 "מכוני קונפוציוס" ו-1,193 "כיתות קונפוציוס" בעולם (ההבדל הוא בסדרי הגודל ובקהל היעד). מדובר בפעילות חינוכית ואקדמית שמשתתפים בה מיליוני תלמידים ואנשי צוות ושהממשלה הסינית משקיעה בה מאות מיליוני דולרים בשנה. כל זאת בזמן שמיליוני ילדים עניים בסין עצמה, במיוחד בפריפריה, סובלים מחינוך לקוי. מבחינה מסוימת דומים מכוני קונפוציוס למוסדות בינלאומיים אחרים כמו ה-British Council ו-Goethe Institute המפיצים את התרבויות והשפות של בריטניה וגרמניה בעולם, אך במבט מקרוב ההבדלים הם משמעותיים.

בניגוד למכונים דומים במדינות המערב, מוצבים מכוני קונפוציוס בתוך מוסדות אקדמיים קיימים והם פועלים בסמוך לחוגים ללימודי אסיה ע"פ חוזה בין המועצה הסינית לאוניברסיטאות המארחות. המכונים מתוקצבים ע"י הסינים בתקציב שנתי (במקרים רבים בסכום של בין 100 ל-200 אלף דולר לשנה), הם משתמשים בחומרי הוראה המגיעים מסין ובמקרים רבים מעסיקים אנשי צוות סיניים המקבלים משכורות סיניות. בתמורה, דואגות האוניברסיטאות המארחות למשרדים, למחשבים ולגישה לציבור הסטודנטים ולחברה הסובבת אותם (כולל פעילות בקרב ילדים ובני-נוער). החוזה כולל, בין השאר, סעיפים בדבר כפיפות למטה הממוקם בבייג'ינג ואיסור פעילות המנוגדת לחוקים ולתקנות סיניים. מבנה זה מעורר ביקורת רבה ברחבי העולם. הטענות הקלות יותר מדברות על כך שהמיקום בקמפוסים עצמם, בשילוב מנופי לחץ כלכליים, משפטיים ופוליטיים מגבילים את החופש האקדמי וגורמים להפעלת צנזורה עצמית של סטודנטים, מרצים וחוקרים. טענות קיצוניות יותר מדברות על מכוני קונפוציוס כמעין מוצבים קדמיים המשרתים את האינטרסים הסיניים באמצעות איסוף מידע וריגול תעשייתי תחת כסות של לימודי סינית, אירועים תרבותיים ומחקר אקדמי.

בישראל פועלים שני מכוני קונפוציוס. הראשון נפתח באוניברסיטת ת"א ב-2007 והשני נחנך באוניברסיטה העברית בירושלים ב-2014, כאשר בטקס הפתיחה נכחו בכירים סיניים, ביניהם סגנית ראש-הממשלה, ליו יאן-דונג, והושמעו דברי ברכה מוקלטים של רוה"מ נתניהו, שביקורו בסין שנה לפני כן הניח את הקרקע להקמת המכון. "ההחלטה לפתוח מכון קונפוציוס שמעורב בחוג ללימודי מזרח אסיה, שבראשו עומד פרופסור עם קביעות המקבל משכורת כדי לחקור את סין כאשר הוא משוחרר מלחצים, היא ניגוד עניינים מובהק וברור", אומר נעם אורבך, מורה לסינית באוניברסיטת בר-אילן ודוקטורנט בלימודי אסיה באוניברסיטת חיפה, "זוהי תופעה פסולה בעיני מכיוון שאין סיבה לפתוח מכון כזה דווקא באוניברסיטה ובשיתוף עם חוג ללימודי אסיה זולת הפעלת צנזורה, הפעלת לחץ והגבלת החופש האקדמי". אורבך טוען שלמרות שההגבלות אינן מוחלטת ושניתן להגביל את ההשפעה מבייג'ינג, אי אפשר להכחיש את ההשפעה השלילית. "סין יכולה לפתוח כל מוסד שהיא רוצה מהחרמון ועד לאילת אבל לתת לה לפעול בתוך אוניברסיטאות ככלי להפעלת לחץ זה כמו לתת לליכוד לפתוח מכון ז'בוטינסקי בתוך חוג למדע המדינה". ע"פ אורבך ישנם נושאים רבים בחקר החברה והפוליטיקה הסינית העכשווית שהם רגישים מבחינת המשטר הסיני שעושה כל מאמץ לדחוק אותם מהדיון הציבורי. "זכויות-אדם בסין – הס מלהזכיר, אין לדבר גם על בעיות פוליטיות פנימיות ועל דיכוי מיעוטים כמו המיעוט האויגורי". כשנושאים כאלו נחקרים למרות ההתנגדות הסינית החוקרים עלולים לשלם מחיר גבוה. אחד מבכירי הסינולוגים בישראל, למשל, פרופ' יצחק שיחור, הוכנס ע"פ אורבך לרשימה שחורה וכניסתו לסין נמנעה בעקבות ספר מחקרי בו השתתף שעסק בסינג'יאנג, אזור האוטונומיה של המיעוט האויגורי בסין.

פרופ' שיחור הוא פרופ' אמריטוס בלימודי אסיה ומדע-המדינה מהאוניברסיטה העברית ופרופ' אמריטוס בלימודי אסיה מאוניברסיטת חיפה. בשיחה עם "הארץ" הוא מאשר את הפרטים. "אכן, בשנת 2000-2001 השתתפתי בפרויקט מחקר על סינג'יאנג שהתנהל באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארה"ב", הוא אומר, "פרופ' סיני טען כי הפרויקט מעודד בדלנות אויגורית בסינג'יאנג, מה שהיה שטות גמורה. בעקבות פנייתו החליטה ההנהגה הסינית להכניס את כל המשתתפים (16 איש) ל"רשימה שחורה". אני הייתי הלא-אמריקאי היחיד. הספר פורסם ותורגם לסינית בהוצאה חסויה ובמבוא נכתב שרוב המשתתפים אינם מבינים בסינג'יאנג אם כי יש בו גם שניים-שלושה פרקים אובייקטיביים (אחד מהם, פרק 5, הפרק שלי). במשך 15 שנה (פרט לשנה אחת) לא הצלחתי לקבל ויזה לסין ואז, לפני כשלוש שנים, משהו השתנה. ביקשו את עזרתי להקים מכון לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת סון יאט-סן בדרום סין ואחר כך לא רק שקיבלתי ויזה והוזמנתי לוועידות שונות, אלא שזכיתי בתנאים נוחים. לפני כמה שבועות זכיתי ב"פרס מפעל חיים" מטעם המרכז לתרבות סין בישראל".

עם זאת, פרופ' שיחור אינו חושב שמכוני קונפוציוס משפיעים על השיח האקדמי בנושא סין בישראל. "למיטב ידיעתי המכונים אינם גורמים לצנזורה או לפגיעה בחופש האקדמי של האוניברסיטאות", הוא אומר, "אני משוכנע שצנזורה כזאת כן קיימת בכל מה שנוגע לפעילות של מכוני קונפוציוס עצמם אבל בסה"כ מטופלים נושאים "רגישים" עבור הסינים בישראל באופן חופשי, כל זמן שאינם קשורים במימון מטעם מכוני קונפוציוס, ולמיטב ידיעתי אין ניסיונות סיניים להשפיע על הציבור הישראלי בנושאים אלה. ניסיונות כאלה קיימים דווקא מצד גורמים טייוונים".

נעם אורבך חולק על דברים אלו. "הצנזורה העצמית שנוצרה בקרב חוקרי סין בישראל היא עצומה", הוא אומר, "מעל ומעבר לחלומות הרטובים של כל קאדר במפלגה הקומוניסטית". הוא מביא כדוגמא את העובדה שסטודנטים ישראלים נמנעו מהשתתפות במפגש עם מחבר הדו"ח החשוב ביותר בעולם בנושא דיכוי מתרגלי הפאלון-גונג (שיטה רוחנית שנוסדה בסין בשנות התשעים ושהמפלגה הקומוניסטית מדכאת את מתרגליה, ד.ס). בעולם ישנן טענות על פשעים נוראים שמחולל המשטר הסיני כלפי מתרגלי הפאלון-גונג – שליחתם למחנות "חינוך מחדש", הוצאות המוניות להורג ובעקבותיהן קצירת איברים למטרת סחר להשתלות. "מכוני קונפוציוס מחלקים מלגות נחשקות ללימודים בסין והסטודנטים פוחדים שישללו מהם מלגות אם מישהו ידווח על זה שהם השתתפו בכנס שכזה", מסביר אורבך, "זכותם של המכונים לפעול כך אבל מדוע שהחוג ללימודי מזרח אסיה ישתף עם זה פעולה?". מבחינת אורבך זו איננה שאלה רטורית ויש לו הסבר: "האינטרס של האוניברסיטאות איננו ההקצבה השנתית של 100 או 200 אלף דולר. זה גרושים. מה שחשוב הוא הפוטנציאל להסכמים אחרים בתחומים מדושנים יותר כמו ביו-טכנולוגיה וננו-טכנולוגיה. לאוניברסיטאות חשוב לקבל תקציבי מחקר מסין ופוסט-דוקטורנטים מאוניברסיטאות סיניות. זו המוטיבציה האמיתית והיחסים הטובים עם הסינים דורשים, בין השאר, את הקמתם של מכוני קונפוציוס".

הלחץ הסיני, ע"פ אורבך, לא מסתכם בהקמת המכונים. במאמר שפרסם לאחרונה בבלוג "זווית-אחרת", הוא חשף כי "אגודת הסינולוגים ומתרגמי הסינית בישראל" הוקמה בסוף שנה שעברה ביוזמת השגרירות הסינית כגוף שנועד לדבריו "לפקח ולעצב את תחום חקר סין לפי רצונותיה וצרכיה של סין". זהו חלק מהמאמץ הסיני להפעיל מה שמכונה "עוצמה רכה" (Soft Power) ברחבי העולם כלומר, השגת השפעה באמצעות דיאלוג תרבותי, אומנותי וחברתי המצטרף בשנים האחרונות לתהליך ההתעצמות הכלכלי, הפוליטי והצבאי של סין. פרופ' שיחור מסכים שמכוני קונפוציוס מפעילים "עוצמה רכה" אך מסויג לגבי השפעתה. "מכוני קונפוציוס הם אמנם חלק מהפעלת "עוצמה רכה" מצדה של סין", הוא אומר, "אך באופן אישי אינני חושב שמכונים אלו, גם לא הישראלים, משפיעים על העמדות הפוליטיות כלפי סין ומבחינה זאת אין להם שום עצמה".

אך לא כל הכוח שמפעילה סין בתחום החינוך והתרבות הוא רך. ישנם גורמים המאשימים את מכוני קונפוציוס באיסוף מידע, מעקב והשפעה על סינים החיים בגלות, הפעלת סוכנים ולקיחת חלק בפעילות ה"חזית המאוחדת" (United Front Work Department), המהווה מעין ארגון חשאי הפועל בשירות האינטרסים של המפלגה הקומוניסטית בסין ומחוצה לה. גם אם טענות אלו הן מוגזמות, קשה להכחיש את ההשפעה על השיח הנוגע לסין שיש למכוני קונפוציוס אותם כינה ע"פ האקונומיסט הבריטי לי צ'אנג צ'ון, האחראי על מערך התעמולה הסיני במשך יותר מעשר שנים, כ"חלק חשוב ממערך התעמולה של סין בחו"ל".

בניגוד לטענות שמכוני קונפוציוס פוגעים בחופש האקדמי ומהווים חלק ממערך תעמולה, אומרת ד"ר ליהי יריב-לאור, המכהנת כראש מכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית בירושלים, ש"החוקרים והמורים באוניברסיטה העברית נהנים מחופש אקדמי מלא. עד היום, במשך חמש שנות קיומו של מכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית, לא היו כל הכתבות מצד הצד הסיני". יריב-לאור, שכיהנה בעבר גם כראש החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה ושימשה עד 2018 כיו"ר אקדמי של הוועדה הממונה על לימודי מקצוע הסינית במשרד החינוך וכיו"ר אקדמי של ועדת ההיגוי לקידום קשרי ישראל עם סין והודו מטעם המועצה להשכלה גבוהה, מסבירה שמכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית הוא ייחודי. לעומת מרבית המכונים בעולם, המכון באוניברסיטה העברית הוא מוכוון מחקר ואינו עוסק בהוראת השפה והתרבות הסינית, מקצועות הנלמדים כבר עשרות שנים באוניברסיטה עצמה. צוות העובדים במכון מורכב מד"ר יריב-לאור עצמה, מנהל-שותף שנשלח מאוניברסיטת פקין, שהיא המוסד האקדמי המקביל לאוניברסיטה העברית בניהול מכון קונפוציוס, ורכזת אדמיניסטרטיבית. משכורות אנשי הצוות הישראלים משולמות על ידי האוניברסיטה העברית והמשכורת של המנהל השותף מאוניברסיטת פקין משולמת על ידי המועצה הסינית הבינ"ל להוראת סינית.

"המועצה הסינית מספקת למכון חומרים, ספרים, קישוטים ואביזרים שונים כגון לוחות שנה – לפי בקשת המכון", אומרת יריב-לאור, "אך היא אינה מכתיבה שימוש בספרי לימוד כלשהם. מורי השפה הסינית, הכפופים ליחידת השפות של האוניברסיטה העברית, הם הקובעים הבלעדיים של חומרי הלימוד". "מכון קונפוציוס יוזם ותומך בפעילויות אקדמיות מגוונות ביותר: כנסים, סדנאות, הרצאות, הזמנה של מרצים אורחים בתחומי סין, וכיו"ב", מוסיפה יריב-לאור, "מעולם לא קיבלנו מכל גוף שהוא בסין הנחיה באילו נושאים לעסוק ובאילו נושאים לא לעסוק ואין כל הנחיות סיניות שהמכון פועל לפיהן. גם הקריטריונים לפרסים ומלגות נקבעים ע"י מורי החוג ללימודי אסיה בלבד. אלו קריטריונים אקדמיים, ע"פ כללי האוניברסיטה, ואין להם כל נגיעה לגוף כלשהו בסין". בנוסף לפעילויות האקדמיות, מספרת יריב-לאור, המכון תומך כספית בסטודנטים של החוג ללימודי אסיה היוצאים מדי שנה לבתי-ספר באזור ירושלים ומלמדים על סין, הוא מארגן הסעות לתלמידי בתי-ספר הלומדים סינית באזור ירושלים ומביא אותם לאירועים באוניברסיטה הקשורים לסין ולתרבותה ותומך בסיור לימודים בן שבועיים של תלמידי תיכון בסין.

דברים דומים אומר גם אסף גולדשמידט, פרופסור בחוג ללימודי מזרח אסיה וראש מכון קונפוציוס באוניברסיטת ת"א. "אין הגבלות ישירות או סמויות בנושאי הדיון במכון קונפוציוס בת"א. מי שקובע את התכנים בכנסים האקדמאים הם מארגני הכנס או הוועדה המארגנת בלבד. מעולם לא קיבלנו "רשימת מכולת" כלשהי של נושאים שמותר או אסור לדון בהם ועד היום, למיטב ידיעתי, לא הוטלו מגבלות או התקיימה צנזורה על פעילויות המכון וכמובן שלא על פעילויות החוג ללימודי מזרח אסיה". המכון בת"א ממומן ע"י המועצה הסינית וכפוף לחוזה איתה והוא פועל בשותפות עם אוניברסיטת רן-מין בבייג'ינג, שנציג מטעמה פועל במכון. לדברי גולדשמידט השותפות מתבטאת בכנסים מדעיים, חילופי סטודנטים וביקורים הדדיים של חברי סגל כאשר פעילויות המכון כוללות קורסים ללימוד סינית לקהל הרחב ופעילויות תרבות כגון שיעורי טאי-צ'י, שעורי קליגרפיה וציור, הופעות וערבי הווי לציון חגים מרכזיים וכנסים אקדמאים. ע"פ גולדשמידט החוג האוניברסיטאי והמכון הן שתי ישויות נפרדות, יש ביניהן חציצה והאוניברסיטה עצמה מקפידה על חופש ביטוי וחופש אקדמי. "החוג, תלמידיו, וחוקריו אף עוסקים לא פעם בנושאים שנויים במחלוקת", מוסיף גולדשמידט, "דוגמא מובהקת לכך היא הכנס "סין והמזרח התיכון: פרספקטיבות עכשוויות" שערך החוג לאחרונה, בו מושב שלם עסק בסוגיות של מיעוטים באופן פתוח לחלוטין".

למרות דברים אלו, בעולם הרחב התרחשו בשנים האחרונות לא מעט תקריות המחזקות את הטענות כנגד מכוני קונפוציוס ורשויות סיניות אחרות העוסקות בחינוך, תרבות ומחקר. בניו-זילנד, למשל הופנו אצבעות כלפי הסינים כאשר נפרצו בשנה שעברה ביתה ומשרדה של פרופ' אן-מארי בריידי בעקבות מחקריה על המדיניות הסינית באנטרקטיקה ועל הפעלת "כוח רך" סיני במערב. ע"פ דיווחים בתקשורת, בפריצות לביתה ולמשרדה של בריידי לא נגנבו דברי ערך והפורצים הסתפקו בפריצה למחשב ולמכשיר טלפון נייד. בתקרית מפורסמת אחרת, מנהלת המועצה הסינית המפקחת על מכוני קונפוציוס הורתה לצוות שלה לקרוע דפים שהכילו מידע על מוסדות אקדמיים בטאיוואן מתוך תכנית של כנס האגודה האירופאית ללימודי סין שהתקיים בפורטוגל ב-2014. ב-2017 החליטו הסינים להפסיק להעניק מלגות אקדמיות ללימודים באוניברסיטת קליפורניה בסן-דייגו מכיוון שזו אירחה את הדלאי-למה. עוד לפני אירועים אלו נרשמה התערבות סינית גם בת"א כאשר ב-2008 תערוכת צילומים שעסקה בדיכוי הפאלון-גונג הורדה בלחץ שגרירות סין בישראל אחרי ארבעה ימים בלבד. בעקבות תביעה של יוזמי התערוכה, החליט בית-משפט מחוזי בת"א לחייב את האוניברסיטה להציג את התערוכה לשבוע נוסף ולשלם לאמרגניה, תמוז איתי ויניב ניצן, 45,000 ₪ הוצאות משפט. בפסק-הדין כתב השופט שההחלטה להוריד את התערוכה היתה לא סבירה ושרירותית ושהשגרירות הסינית השתמשה במכון קונפוציוס ובתקציבי המלגות שהיא מעניקה כמנופי לחץ.

בשנים הראשונות שלאחר פתיחת מכון קונפוציוס הראשון בסיאול ב-2004, לא היתה אליהם עדיין התנגדות רבה ומספרם הלך וגדל בהתמדה. תהליך גידול זה נמשך עדיין, אך בשנים האחרונות ישנה גם תנועת נגד. מכונים רבים, בעיקר בצפון-אמריקה ובאירופה נסגרו, חלקם בעקבות טענות על צנזורה, הגבלת חופש אקדמי והעסקה שחורגת מסטנדרטים דמוקרטיים מערביים, כגון סעיף האוסר על מתרגלי פאלון-גונג ללמד במכונים. אחד המקרים הידועים הוא המקרה של טורונטו, קנדה, מדינה שיש בה קהילת מהגרים סיניים גדולה וביקורת רבה על המשטר הסיני.

ב-2012 נחתם הסכם בין מחוז בתי-הספר של טורונטו (Toronto District School Board) לבין הסינים שעל פיו אמורים היו תלמידי בתי-הספר של טורונטו ליהנות משיעורי סינית במימון ובארגון של ממשלת סין. בעקבות ההסכם שלחו הסינים לקנדה מנהל למכון, צוות מורים, ספרי לימוד ותקציב פעילות מכובד. סינית היא השפה השלישית בתפוצתה בקנדה, אחרי אנגלית וצרפתית, ומחוז בתי-הספר של טורונטו הוא הגדול במדינה. יש בו 246,000 תלמידים ב-582 בתי-ספר. "ההסכם שנחתם באוטווה ב-2012 לא פורסם ולא זכה בכיסוי תקשורתי למרות שהוא היה אמור להביא להקמתו של מכון קונפוציוס הגדול בעולם מבחינת מספר תלמידיו", מספרת ל"הארץ" דוריס ליו, עיתונאית ובמאית סרטים דוקומנטריים ממוצא סיני שחיה בטורונטו ויצרה סרט תיעודי בנושא. "ב-2014 נערך טקס פתיחה חגיגי בנוכחות בכירים סינים", מספרת ליו, "בשלב זה הציבור הרחב גילה את התכנית והחלה מחאת הורים שחששו מפני שטיפת מוח של ילדיהם".

המחאה, ע"פ ליו, התארגנה במהירות. מכתבים ועצומות נשלחו, שיחות להפעלת לחץ פוליטי התקיימו עם חברי מועצת הנאמנים של מחוז בתי-הספר שאמורים היו לקבל החלטה לגבי קיום ההסכם או ביטולו, הפגנות סוערות נערכו ומאבק פוליטי קשה התקיים בין תומכי המכון ומתנגדיו. סרטה של ליו חושף את המאבק הדרמטי ואת גיבוריו: מורה סינית שערקה מן המכון וזכתה למקלט בקנדה, בכיר במערכת החינוך הקנדית שקידם את הקשרים עם הסינים , איש מודיעין קנדי שקרא למכונים "סוס טרויאני" וטען ששירותי הביטחון בקנדה עוקבים אחריהם וארגונים של סינים-קנדים הפועלים בשירות הממשלה בבייג'ינג ומביימים תמיכה עממית לכאורה במכונים מעוררי המחלוקת. "בסוף אוקטובר 2014 המועצה הכריעה סופית לבטל את ההסכם עם הסינים כתוצאה מהמאבק הציבורי", מסכמת ליו וטוענת שהסיבה לכך היא שמכוני קונפוציוס משמשים למעשה זרוע ארוכה של הממשלה הסינית הנשלחת לתוך מערכות חינוך בכל רחבי העולם בשירות האינטרסים של המפלגה הקומוניסטית הסינית.

מטבע הדברים הסינים לא מרוצים מסרטה של ליו, שזכה כבר במספר פרסים בינלאומיים ומוקרן בימים אלו במדינות שונות, כולל הקרנות באוניברסיטאות רבות ואפילו בפרלמנטים של בריטניה, אוסטרליה ודנמרק. "בעבור הצופים הסרט פוקח עיניים. התגובות חיוביות ולפעמים גם יוצרות לחץ על הממשלות", אומרת ליו ומוסיפה: "הממשלה הסינית מנסה לדאוג לכך שכמה שפחות אנשים יצפו בסרט. ביפן, למשל, השגרירות הסינית בטוקיו ביקשה מהיפנים לבטל הקרנה באולם בבעלות ממשלתית. הסינים טענו שההקרנה תפגע בידידות בין סין ויפן אך היפנים לא נכנעו והסרט הוקרן. באוסטרליה, לעומת זאת, התבטלה הקרנה באוניברסיטת וויקטוריה במלבורן, שיש בה מכון קונפוציוס, והעיתונות האוסטרלית גילתה שהביטול היה תוצאה של התערבות הקונסוליה הסינית. ביטול דומה התרחש גם בניו-זילנד".

הביקורת הציבורית בקנדה גרמה לא רק לביטול ההסכם בטורונטו, אלא גם לסגירת מכונים נוספים באונטריו וקוויבק. אך קנדה אינה לבדה. מעל עשרים מכונים נוספים נסגרו בשנים האחרונות, ביניהם מכוני קונפוציוס אמריקאים כמו אלו שבאוניברסיטת שיקאגו, פנסילבניה סטייט ואוניברסיטאות נוספות בטקסס, פלורידה ועוד. במקביל נסגרו מכונים אירופאיים בשוודיה, דנמרק, צרפת וגרמניה. אוניברסיטת סטוקהולם, למשל, אירחה את מכון קונפוציוס הראשון באירופה שהוקם בשיתוף המועצה הסינית ואוניברסיטת פודאן שבשנגחאי ב-2005. עשר שנים מאוחר יותר התגלעו קשיים אצל האוניברסיטה המארחת. "בתחילת שנות האלפיים פנו הסינים לאוניברסיטת סטוקהולם והציעו הקמה של מכון קונפוציוס", מסר ל"הארץ" אלברטו טיסקורניה, ראש המחלקה ללימודי אסיה, המזה"ת ותורכיה באוניברסיטה, והסביר שהאוניברסיטה הסכימה על מנת ליהנות משיתוף פעולה עם מורים וחוקרים סינים. עם זאת, כמו במקרה הקנדי, היתה גם בשוודיה ביקורת ציבורית. "יש נאיביות מסוימת בכך שהבירוקרטים של האוניברסיטאות במערב מקבלים את מכון קונפוציוס", כתב העיתונאי השוודי אינגבר אויה, "אין יחידות עצמאיות במציאות הפוליטית הסינית, כולן נשלטות ע"י המפלגה עד לפרטים הקטנים ביותר. המורים שנשלחים לעולם נבחרים בקפידה והם נאמנים למפלגה, הם יכולים להיות מורים טובים, אבל הם לא מביאים איתם את החופש לבחור את נושאי הלימוד". בסופו של דבר נסגר המכון בסטוקהולם בעקבות מה שטיסקורניה מכנה "קשיים משפטיים וסוגיות של מינהל תקין". "הסיבה המרכזית לסיום שיתוף הפעולה", הוא מסביר, "היתה הבעייתיות של אירוח מכון שממומן בידי מדינה אחרת בתוך תחומי האוניברסיטה".

למרות הסגירות הרבות, מכוני קונפוציוס ממשיכים לקום בכל רחבי העולם ולא כל הסינולוגים שותפים למאבק בהם. פרופ' דניאל ליסֵה עוסק בהיסטוריה ופוליטיקה סינית באוניברסיטת פרייבורג בגרמניה וטוען שלמרות שיש קושי בקשר בין מכוני קונפוציוס לאוניברסיטאות המארחות, יש גישות שונות בנוגע לעוצמת ההשפעה של הסינים וישנן גם דרכים למתן השפעה זו. "יש אמנם בעיות לא מעטות", הוא אומר בראיון ל"הארץ", "אבל חייבים להשאיר את ערוץ הקשר הזה פתוח. בניגוד למה שרבים חושבים, יש רמות שונות של פוליטיקה סינית ושותפים שונים לשיח. אם יש יחסים טובים עם אנשי מפתח במקומות הנכונים, אפשר לעשות הרבה טוב בלי להסתכן בהשפעה סינית גלויה. כאן, בגרמניה, מכוני קונפוציוס אינם סוס טרויאני ואין להם השפעה דרמטית על המחקר האקדמי. הם מלמדים בעיקר נושאים לא פוליטיים ומקיימים פעילויות תרבותיות בעבור הקהל הרחב".

פרופ' ליסֵה מודע לבעיות שהתגלו במכוני קונפוציוס בעולם, במיוחד במדינות בהן אין תקציבים עצמאיים וסגל הוראה מקומי, ומסכים לכך שיש גבולות שחייבים להקפיד עליהם. עם זאת, הוא טוען שקשר מתמיד הוא הכרחי על מנת לנהל קשרים עם סין. "אחרי ה-4 ביוני (ה-4 ביוני 1989, תאריך הטבח בכיכר טיינאנמן, ד.ס) היו שטענו שצריך לנתק את הקשר", הוא אומר, "אבל אם הקשרים ינותקו כיצד יתקיים דיאלוג עם הסינים ברמות השונות? מכוני קונפוציוס כמו אלו שבגרמניה מאפשרים את הקשר החשוב עם העם הסיני. לי עצמי יש שיחות כנות עם חברי מפלגה בסין. קשר בין-תרבותי הוא תמיד מורכב אבל מי שנמצא במכוני קונפוציוס הם אינדיבידואלים ואם עושים את זה נכון יכול להיווצר דיאלוג אמיתי. המפלגה לא שולטת שליטה מוחלטת במחשבותיהם של הסינים, כפי שלעיתים מוצג בתקשורת, וצריך להכיר בכך שסינים רבים פשוט אינם מחכים להגעתה של דמוקרטיה ליברלית, במיוחד לאור מה שמתרחש כעת במערב".

את המורכבות של הקשר עם הסינים אפשר להבין דרך פרופ' ליסֵה עצמו. במקביל לדבריו על חשיבות הקשר, הוא מודע היטב לכך שהמחקר שלו, העוסק בהתמודדות המפלגה הקומוניסטית הסינית עם עוולות וזוועות שהתרחשו בימי מאו, נמצא תחת מעקב של השלטונות. "ישנו מעקב כללי אחרי מה שאנחנו עושים", הוא אומר, "הם רוצים לדעת מה אנחנו חוקרים ומדוע אנחנו מראיינים אנשים מסוימים. החופש האקדמי שלי בגרמניה לא נפגע אבל כשאני בסין אנשים שעובדים איתי הועמדו תחת לחץ ואני נאלץ להיות זהיר לגבי מי שאני עובד איתו. בשנים האחרונות המציאות נעשתה קשה יותר והגישה לחומרי מחקר, ארכיונים ומרואיינים היא מוגבלת. פעם החוקים היו ברורים. היום אני כבר לא בטוח מה יהיה בשנים הבאות".

רגע לפני שמכבים את האור

טקסט המלווה כתבה מצולמת של הצלם דניאל צ'צ'יק במוסף הארץ:
 https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.4667384#article-comments

מחר תזרח השמש", כך מבטיחים האופטימיסטים אחרי כל אסון גדול. גם אם נפלו עלינו השמיים, גם אם דומה שהעולם כולו נגדנו, בעלי הנחמה והעצה הטובה יספרו לנו תמיד שמחר השמש תעלה ותביא איתה תקווה חדשה. "מחר תזרח השמש" אומרים לעצמם ספורטאים המפסידים בתחרות, פוליטיקאים הנוחלים תבוסה בבחירות ותלמידים הנכשלים במבחנים. השמש הזורחת כל בוקר מחדש היא נחמה הכרוכה בסדר הטבעי של הדברים ובתחושת הביטחון שמעניק לנו עולם שחוקיו ברורים. היא זו הנותנת לנו להמשיך להאמין. בין אם האמונה היא בכוח עליון או בחוקי הטבע, הזריחה נותנת לנו את הביטחון הדרוש לקום כל בוקר מחדש ולמלא את חלקנו בעולם.

אבל בעבור כארבעה מיליון בני-אדם החיים מצפון לחוג הקוטב הדברים אינם פשוטים כל כך. בימים הקרים של נובמבר ודצמבר, תושבי האזור הארקטי מאבדים בכל יום שעובר עוד דקות ארוכות של אור. כל יום קצר מקודמו ובמרבית הערים, העיירות והישובים הקטנים שמצפון לקו הרוחב 66.5 צפון, מתחילים התושבים להתכונן ללילה ארוך מאוד כבר בסוף אוקטובר. לבד מדמדומי אור חלשים ההולכים ומתקצרים יימשך הלילה בבַּארוֹ שבאלסקה, למשל, קצת יותר מחודשיים תמימים. בערים טרומסו שבנורבגיה ונורילסק שברוסיה הלילה התחיל כבר בסוף נובמבר והשמש תזרח שוב רק באמצע ינואר. בצפון שוודיה תשקע השמש בשבוע הבא ותזרח שוב רק בתחילת השנה האזרחית הבאה. היום הראשון בתחילת ינואר יימשך פחות מ-45 דקות ובמהלך החודש יתווספו כל יום כעשר דקות יקרות של אור. אך עד אז, ב"לילות הפולארים" של דצמבר, הילדים ילכו לביה"ס בחשכה ויחזרו ממנו בחשכה ממש כפי שיעשו הוריהם בדרכם למקומות העבודה. המשחקים בגני השעשועים ותחרויות הספורט יתקיימו לאור תאורה מלאכותית, אלפי נרות יאירו את שולחנות האוכל ופנסי הרחוב יהיו דלוקים מסביב לשעון.

"מת אב ומת אלול ומת חומם. גם נאסף תשרי ומת עימם", כתב בספרד רבי שמואל הנגיד לפני כאלף שנה. כמו שמואל הנגיד, גם בתרבויות הצפוניות, ואולי ביתר שאת, הוקדשו פרקי מיתולוגיה, סיפורי עמים ויצירות אומנות לחילופי העונות ולדרמה הגדולה של הטבע. במיתולוגיה הנורדית הפימְבּוּלְווִינְטֵר, החורף הארוך והקשה, מהווה את השלב הראשון של דמדומי האלים וחורבן העולם. החורף הצפוני מהדהד גם ברומנים הרוסיים הגדולים של המאה ה-19, בספרות הצפון אמריקאית של המאה ה-20, בסרטים של אינגמר ברגמן השוודי ובציורים של אדוורד מונק הנורבגי. חילופי העונות הם כוח מניע להתקדמות עלילות ולעיצוב עולמן הפנימי של דמויות. הם גורמים לצמחייה להשתנות, לבעלי החיים לנדוד ולבני-האדם לשנות את פעילותם ואת אורחות חייהם. אך החיים בארצות הצפון שונים מאלו שבמזרח-התיכון לא רק בסרטים ובספרים אלא גם בעולם האמיתי – המכוניות זקוקות לצמיגי חורף מיוחדים, שלג מפונה על בסיס יומי מהמדרכות, הגגות והכבישים, הורים נותנים לתינוקות טיפות של וויטמין D שבארצות הקרובות יותר לקו-המשווה מופק מחשיפה לאור השמש ולא מעט צעירים וצעירות סובלים מדיכאון עונתי (המכונה באנגלית SAD, Seasonal affective disorder).

החורף הארקטי אולי נשמע אכזרי, קשה ומדכא אך בעבור האינואיטים מקנדה, גרינלנד ואלסקה, הסאמים של הארצות הנורדיות ותושבי ערי הספר של צפון רוסיה, הימים המתקצרים והטמפרטורות הנמוכות הם חלק טבעי ממחזור השנה. מזג האוויר משפיע אמנם על מצב הרוח אך בניגוד למקובל לחשוב אחוזי ההתאבדות בארצות הצפון רחוקים מלהיות הגבוהים בעולם. "למה אני כל הזמן שומע על דיכאון חורף מאלו שגרים בדרום?", שאל אותי פעם מכר המתגורר מאות קילומטרים צפונה מסטוקהולם עירי, "לאלו הגרים בדרום אולי יש רגשות שונים אבל פה האנשים ממתינים לחורף ושמחים בו". רבים מתושבי הצפון, אם כן, דווקא מחכים לחורף בצפייה. הם רגילים אליו. הם אינם חוששים ממנו ואינם מתחבאים ממנו בבתיהם. הם חיים בתוכו, מטיילים ומבלים בו, הם מתפרנסים ממנו ואפילו נהנים ממנו – מהאור שיוצר השלג הלבן הנערם על האדמה, מהשלווה והשקט העוטפים את הרחובות כאשר השלג מעמעם את קולות הצעדים ומהציפייה לחגי החורף המלבישים את החושך והקור הטבעיים באור ובחום מעשה ידי אדם.

שיר פופ שוודי מ-1984 בשם "סיפור של חורף" מתאר את התקופה הייחודית שאין דומה לה, התקופה בא החורף מגיח, תופס מקום ומתמקם על מנת להישאר. זהו תיאור של עונה באמצעות תמונות קטנות ואפיזודות קצרות מרחבי המדינה הנורדית הענקית הזו, הריקה כמעט מאדם (שוודיה היא המדינה השלישית בגודלה באיחוד האירופי אבל רק במקום ה-13 מבחינת אוכלוסייה). טד סטרום, המוסיקאי שכתב את השיר, מתאר מגדלור בזמן סופת שלגים באזור כפרי ומשאית המשאירה שובל של פתיתי שלג המתעופפים באוויר ונראים כמו עשן. הוא כותב על האור המהבהב בנמל של וויסבי, על הסירנות של המעבורות במאלמו השורטות את הערפל במיצר אורסונד, שהעולם מתחיל רק בצידו השני. מכונית וולבו בודדת יושבת ברוח הנגדית על גשר, הרכבת של לפלנד גועה כמו חיית בר בלילה. בחוף מערבי מוכֶּה סופה אנשים מתפללים, בדרום סופת שלגים גורמת לסגירת כבישים ובפונדקים בצפון הרחוק מתרבים השיכורים. החלומות שם קופאים, מספר סטרום, והאהבה שחיה בין משמרת הלילה לבין החלום מתודלקת ביין זול. "זה הזמן שהדכדוך הגדול מתגלגל פנימה", כך הפזמון, "ומהים נושבת רוח קפואה, אפורה וצוננת". זוהי המלנכוליה העמוקה ומהורהרת, העגמומית והנוגה של החורף השוודי. זו הכמיהה לשמש, הגעגוע לאוֹרה ולחוּמה וההתמסרות לכוח הטבע האדיר שבכל שנה חוזר ומשתלט על המרחב בלי שאיש יוכל לשנות אותו או להשפיע עליו.

וזהו בעצם כוחו האמיתי של החורף הארקטי. הוא מזכיר לנו עד כמה אנחנו לא בוראי העולם ויוצריו. אמנם כן, באזורים הארקטים בני-האדם עוסקים באותם הדברים בהם עוסקים בני-אדם בכל מקום אחר, אך המרחבים העצומים שאין בהם נפש חיה, היערות, הקרחונים, המרחבים המושלגים האינסופיים והחושך הגדול ההולך וגובר הם רקע עוצמתי כל כך עד שהם גורמים לעיתים לבני-האדם להיעלם בהם. הדיונים הפוליטיים וכותרות העיתונים, הרכילות הקטנה והמאבקים החברתיים, ענייני הפרנסה ומערכות היחסים, על כולם נפרשת שמיכה עבה של כוחות אדירים שאינם תלויים ברצונותינו וביכולותינו – רוחות הצפון וזרמי המים, הקרח והשלג, החושך והאור. זה לא שכל השאר איננו חשוב, זו פשוט תזכורת לכך שאנחנו נולדים, חיים ומתים בתוך משהו שהוא גדול מאיתנו. מחוץ לכרכים הגדולים של אזורי האקלים הממוזגים קל יותר לזכור שאנחנו חלק מהעולם. לא שליטיו.

בשירה "הארץ שאינה" כתבה המשוררת הפינית-שוודית המודרניסטית, אדית סודרגרן, על ארץ המתים אליה היא כמהה. השיר נכתב במהלך מחלתה, שהובילה למותה בגיל 31, והארץ שאינה, ממלכת המתים, מזכירה את ארצותיהם של לילות הצפון – היא חשוכה, בעלת ערפילים אינסופיים והיא מוארת באור הירח והכוכבים. "אני כמהה לארץ שאינה, כי את הקיים אני לאה מלרצות", כתבה סודרגרן, "הארץ שבה חלומותינו מתגשמים, הארץ בה כבלינו משתחררים".

שש דרגות הפרדה במבחן (תכנית) המציאות

התיאוריה שעל פיה כל אדם בעולם מרוחק מכל אדם אחר בשש דרגות של היכרות בלבד נבחנת מחדש ע"י שני מנחים שוודים מוכרים .שיצרו בהשראתה תוכנית מסעות קצבית ולא צפויה, שכוללת ידוענים, תקלות ודילוגים מסביב לעולם. כן, גם בישראל

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/television/.premium-1.3627865

תיאורית שש דרגות ההפרדה נמצאת כבר עשרות שנים בגבול שבין תיאוריה מדעית, שעשוע אינטלקטואלי ומיתוס אורבני. היא נולדה ככל הנראה בשנות העשרים של המאה הקודמת אז הציג הסופר ההונגרי ממוצא יהודי, פרידיש קארינתי, באחד מסיפוריו הקצרים את התזה שניתן לקשר בין כל שני אנשים בעולם באמצעות שרשרת חברתית של חמישה אנשים בלבד. לאורך עשרות השנים שחלפו מאז נבחנה והודגמה התיאוריה מזוויות שונות ע"י מדענים, אומנים וסתם סקרנים כאשר רובם ככולם מצאו שלכל הפחות יש בה דרגה מסוימת של אמת. הרעיון המרכזי שבבסיסה הוא פשוט. דרגות הפרדה מודדות את מידת המרחק החברתי בין אנשים. כל אדם שאנו מכירים נמצא בדרגת הפרדה אחת מאתנו, מכריהם של האנשים שאנו מכירים נמצאים שתי דרגות הפרדה מאתנו וכך הלאה. ע"פ התיאוריה ניתן לקשר בין כל שני בני-אדם בעולם באמצעות שרשרת של שש דרגות הפרדה לכל היותר.

כאשר אנו חושבים על שני בני-אדם השייכים לקבוצה חברתית מצומצמת יחסית התיאוריה איננה מפתיעה כל כך. האדם הוא יצור חברתי והניסיון היומיומי שלנו, בעיקר בעידן הרשתות החברתיות, מלמד שאפשר להגיע רחוק מאוד באמצעות קשרים חברתיים. אך כשמדובר בעולם כולו, כולל תושביו שאינם מחוברים לאינטרנט מהיר 24 שעות ביממה, השלכות התיאוריה הן מפתיעות למדי. כבר בשנות השישים, הרבה לפני עידן האינטרנט, חקר הפסיכולוג החברתי, סטנלי מילגרם, את מה שהוא כינה "תופעת העולם הקטן" והראה עד כמה צפופים הקשרים האנושיים בעולם ועד כמה בני-האדם קרובים זה לזה מבחינה חברתית. תוצאותיו ושיטת המחקר של מילגרם שנויות במחלוקת עד היום מבחינה מדעית, אבל גם מבחינה אינטואיטיבית קשה לקבל את השלכותיהן. למרות אמצעי התקשורת והתחבורה המתקדמים שהתפתחו בשנים האחרונות קצת קשה להאמין שבעולם שחיים בו כשבעה וחצי מיליארד בני-אדם ישנן רק שש דרגות הפרדה בין אישה המתגוררת בכפר נידח בסין לבין נשיא ארה"ב, בין קשיש מסיביר לליידי גאגא או בין ילדה מצ'ילה למלך תאילנד. ובכל זאת, ע"פ התיאוריה, כך בדיוק הם פני הדברים.

מאז נהגתה לראשונה נעשו ניסיונות רבים לבדוק אם יש אמת בתיאוריה ואם אכן המספר שש מהווה מעין מפתח כמעט מיסטי להבנת הרשתות החברתיות שלנו. אחד הניסויים היסודיים ביותר נערך ב-2006 אז בדקו חוקרים מחברת מיקרוסופט האמריקאית 30 מיליארד התקשרויות אלקטרוניות בין 180 מיליון בני-אדם ממדינות שונות שהשתמשו בתכנת המסנג'ר של החברה. החוקרים הגדירו ששני אנשים מכירים אחד את השני אם הם שלחו זה לזה הודעה. כשהתפרסמו התוצאות הן הראו שהמרחק המינימלי הממוצע בין כל שני משתמשים הוא 6.6 דרגות הפרדה. תוצאה קרובה באופן מפתיע להשערות פחות מבוססות מבחינה אמפירית שהועלו בעבר. "מה שראינו מראה שייתכן ויש לאנושות קבוע קשר חברתי", אמר בראיון לוושינגטון פוסט אריק הורביץ שערך את המחקר, "בעבר שיערו אמנם אנשים שאנחנו קרובים מאוד זה לזה אבל אנחנו הראנו בקנה מידה רחב מאוד שההשערה הזו היא הרבה מעבר לפולקלור". מחקר ידוע נוסף שנערך בנושא התבסס על תקשורת באמצעות אי-מיילים. המחקר נערך באוניברסיטת קולומביה ע"י הסוציולוג דנקן ווטס שבהזדמנות אחרת גם שיתף פעולה עם המתמטיקאי סטיבן סטרוגטס מאוניברסיטת קורנוול על מנת ליצור מודל מתמטי שיסביר את התופעה. מחקרים אלו חשפו אמנם בעיות בתיאוריה וביכולת להוכיח אותה, אך באופן כללי הן אוששו את הרעיון העומד בבסיסה ומצאו בו שימוש שחרג מסיפוק הסקרנות האינטלקטואלית. דרגות הפרדה, הסתבר, יכולות לסייע גם בהתמודדות עם נושאים רציניים מאוד כמו התפשטות מחלות, יצירת רשתות תקשורת ופריסת תשתיות לאומיות.

לצד הפרויקטים המדעיים העוסקים בתיאוריה נוצרו בעשורים האחרונים לא מעט יצירות אומנות ומיזמים בידוריים בהשראתה. אלו כוללים סרטים, מחזות, סדרות טלוויזיה, אפליקציות רשת ומשחקי חברה. המחזאי האמריקני ג'ון גוארה כתב מחזה העוסק בנושא שהוצג לראשונה בראשית שנות התשעים והפך לסרט קולנוע ב-1993. באותה תקופה המציאו שלושה סטודנטים מפנסילבניה משחק טריוויה שמטרתו למצוא את שרשרת הקישורים המינימלית בין שחקני קולנוע שונים לבין השחקן האמריקאי קווין בייקון (הקישורים נעשים דרך הקאסט של סרטי קולנוע. מי ששיחק בסרט עם קווין בייקון הוא בדרגה 1, מי ששיחק עם מישהו ששיחק עם בייקון הוא בדרגה 2 וכך הלאה. כך יש לכל שחקן בעולם את מספר הבייקון שלו). כיום ישנן גם אפליקציות שונות בלינקאדין ובפייסבוק הבודקות את דרגות ההפרדה בין המשתמשים שלהן. בפייסבוק, לדוגמא, טוענים שאלגוריתם שהם יצרו מראה שיש כשלוש וחצי דרגות הפרדה בממוצע בין המשתמשים. לתאוריה יש אפילו גרסה ישראלית עממית בשם חוק הדתיים השלובים הגורס שבין כל שני אנשים דתיים זרים קיים לפחות מכר משותף אחד.

אך למרות העיסוק הנרחב בנושא לא תועד מעולם ניסיון לבחון את התיאוריה ע"י מסע פיזי שאינו מבוסס על משלוח הודעות אלקטרוניות או חבילות בדואר ושמקשר בין זרים מוחלטים החיים בקצוות שונים של כדור-הארץ. מסע כזה, כך אפשר להניח, ייקח זמן רב ויעלה כסף רב ואין לדעת האם מטרתו תושג. זו שאלה מרתקת – האם אפשר לבחור אדם אקראי בפינה נידחת של העולם, לבקש ממנו שם וכתובת של אדם שהוא מכיר, לנסוע אליו או אליה וכך להמשיך בשיטה זאת ולהגיע תוך שישה מפגשים בלבד, אל אדם שזהותו נבחרה מראש שחי בקצה השני של כדור-הארץ? כעת, בזכות צוות הפקה פעלתני ומקורי משוודיה, יש לשאלה זו תשובה שצופי טלוויזיה שוודיים זכו להיחשף אליה בסדרה בהנחיית שני עיתונאים ומנחי טלוויזיה מוכרים מאוד במדינה, פיליפ האמר ופרדריק וויקינגסון.

"ערוץ 5 השוודי פנה אל פיליפ ופרדריק וביקש מהם פרויקט חדש", מספר מפיק הסדרה מורטן אברס בראיון שנערך במשרדי חברת ההפקה נקסיקו שבסטוקהולם, "הם רצו תכנית הרפתקאות שתכלול, כמו תכניות אחרות שעשו המנחים בעבר, מסעות בעולם ומפגשים אנושיים מעניינים. זאת היתה נקודת המוצא. בסערת המוחות שערכנו בחברת ההפקה עלו רעיונות שונים כמו "מסע מסביב לעולם בשמונים יום" ע"פ הספר של ז'ול וורן. בין השאר עלה גם רעיון לבסס את התכנית על תיאורית שש דרגות ההפרדה אם כי הרעיון נפסל תחילה בעיקר בגלל אורכו הממוצע של פרק בסדרת טלוויזיה. אורכו האמיתי של פרק בן שעה בטלוויזיה מסחרית הוא כ-42 דקות בלבד בגלל הפרסומות וחשבנו שלא יהיה אפשרי לעשות מסע כזה במסגרת מצומצמת כל כך. עם זאת, הרעיון עלה שוב ושוב עד שהחלטנו ללכת על זה בכל זאת, אם כי רק בתנאים מסוימים". התנאים עליהם מדבר אברס היו לא פשוטים להשגה. ראשית, אורכם של פרקי הסדרה שנוצרה לבסוף הוא כשעתיים ולכן שתי העונות שהופקו בינתיים כוללות שלושה או ארבעה פרקים בלבד. שנית, הצוות החליט שנקודת ההתחלה של כל אחד מהפרקים צריכה להיות רחוקה ומנותקת ככל האפשר מהעולם המערבי המחובר לאמצעי תקשורת ותחבורה מודרניים. כך נבחרו אזורים נידחים במיוחד במדינות כמו מדגסקר, נפאל, בוליביה ומונגוליה.

בשלב הבא נקבעו חוקי המסע אליהם נוספו שני אמצעים טלוויזיוניים שיעלו את רמת העניין – מגבלת זמן והופעה של ידוענים. המנחים האמר ווויקינגסון טסים בראשיתו של כל פרק לנקודת המוצא שם הם מוצאים טלפון נייד שהוכן מראש. הטלפון מכיל סרטון שבו אדם מוכר מאוד מאתגר אותם להגיע אליו או אליה מהנקודה בה הם נמצאים. המסע צריך להמשך שבעה ימים בלבד והוא צריך להתקדם באמצעות שרשרת של שישה מפגשים המבוססים על הכרות אישית בין כל חוליה לחוליה שבאה אחריה. "התחלת המסע וסוף המסע הם החלקים היחידים המתוכננים מראש", אומר המפיק אברס, "כל מה שבאמצע מאולתר ותלוי בפיליפ ופרדריק עצמם. זו מערכת פתוחה. הכל יכול לקרות והכל מתועד". הידוענים שנרתמו לפרויקט ושאליהם אמורים צמד המנחים להגיע בסוף כל פרק כוללים, בין השאר, את השף הטלוויזיוני גורדון רמזי, השחקן צ'רלי שין, האסטרונאוט באז אולדרין והדוגמנית-שחקנית פמלה אנדרסון.

הדינמיקה של הסדרה היא קצבית מאוד. לחץ הזמן, הנסיעות המטורפות בין שש יבשות והמפגשים האנושיים לוקחים את הצופים למסע שכולל לא מעט עליות ומורדות. לצד רגעים של סיפוק והצלחה חשופים הצופים גם לוויכוחים בין זוג המנחים ואפילו לרגעים של מבוכה ופחד. אברס מספר על לא מעט דרמות שאירעו במהלך ההפקה – בבוליביה, למשל, שכרו המנחים מסוק בעלות של 10,000 דולר ללא אישור של ההפקה וכמעט התרסקו. בזימבבווה הרשויות לא התירו להם להיכנס למדינה בגלל המצלמות שהיו ברשותם. בסצנה אחת וויקינגסון ששונא טיסות מתועד כשהוא מתייסר בעת טיסה שנקלעה לתנאי מזג אוויר קשים מעל משולש ברמודה ובסצנה אחרת צמד המנחים משקרים בשיחה טלפונית לאברס, המפיק שלהם בסטוקהולם, וממציאים מצב חירום צבאי כדי לזכות ביום חופש בגן-העדן של האי לה-ראוניון ממזרח למדגסקר. בסופו של דבר, עם זאת, למרות אלמנטים המזכירים סדרות ריאליטי מוכרות, אלו מסעות מרתקים בקצב מטורף החושפים מגוון עצום של נופים, תנאי חיים ומצבים חברתיים דרך מפגשים אנושיים עם אנשים אמיתיים. "ביססנו את התכנית על התיאוריה המדעית אבל התאמנו אותה לתנאים של טלוויזיה", אומר אברס, "מה שעניין אותנו היה בעיקר המפגשים האנושיים מכיוון שלפיליפ ופרדריק יש כשרון ייחודי ליצור קשר עם אנשים ולגלות את הסיפורים שלהם".

מבחינה לוגיסטית מדובר בפרויקט מורכב למדי. למרות שהתכנית מושקעת מאוד מבחינה וויזואלית והיא כוללת צילומי נוף מרהיבים ונסיעות חובקות עולם, אברס מסביר שההפקה איננה יקרה באופן משמעותי מתכניות אחרות. את הסכום שהושקע בצילומי הסדרה הוא מסרב לחשוף אבל הוא מוכן להסביר איך התנהל הפרויקט. "אל פיליפ ופרדריק המנחים הצטרף צוות קטן של שני צלמים, טכנאי סאונד, במאי ומתאם הפקה. בנוסף לצוות הזה היה בסטוקהולם בזמן הצילומים צוות נוסף שסייע בתיאום הנסיעות ובהערכות הלוגיסטית". כאמור, התחנה הראשונה והאחרונה תוכננו מראש אבל כל מה שביניהן נבנה תוך כדי תנועה ע"י הצוות של האמר ווויקינגסון בליווי הצוות בסטוקהולם. מדובר במסלולים לא שגרתיים הדורשים מתרגמים ואנשי-קשר מקומיים, מקומות אירוח וליווי משפטי, סיוע טכני ואמצעי תחבורה החל מחמורים וגמלים ועד לרכבות ומטוסים.  ע"פ אברס ברגע שהתכנית יצאה לדרך האתגר היה אמיתי, לא היו זיופים, חוקי המשחק נשמרו ולא היו פרקים שננטשו באמצע או שלא שודרו. למרות שזו בסך הכל תכנית טלוויזיה, מה שהצופים מקבלים בסופו של דבר הוא ניסיון אותנטי לבחון את תיאורית שש דרגות ההפרדה בעולם האמיתי. "לא ידענו מראש אם זה בכלל אפשרי", מספר אברס, "ולכן, לפני שהתחלנו לצלם שלחנו מעין בלון ניסוי בדמות עיתונאי בשם יוהאן הוטיג, שנשלח לבדו להגיע בשישה צעדים מסוולברד (קבוצת איים באוקיינוס הארקטי, ד.ס) אל השחקן דיויד הסלהוף בלוס-אנג'לס. הוא פחות או יותר הצליח במשימה וכשחזר ממנה הוא הציג בפני רשת הטלוויזיה את תוצאותיו. כך קיבלנו אישור לצאת לדרך והתחלנו בהפקה באביב 2015".

לאחר שידור העונה הראשונה של הסדרה הופקה עונה נוספת הכוללת גם זווית ישראלית מעניינת. בפרק הפתיחה של העונה המנחים, האמר ווויקינגסון, מתחילים את מסעם בנמיביה שבמערב אפריקה שם נותן להם מדריך טיולים מקומי שמות של שלושה ממכריו כמועמדים פוטנציאליים לשלב הבא במסע: מדריכת טיולים צ'יליאנית, ארכיאולוג אוסטרלי וחוקר קרקע ישראלי ממושב חצבה בשם ד"ר אפי טריפלר. בשלב זה של הפרק ישנו וויכוח סוער בין שני המנחים המתקשים להגיע להסכמה לגבי הצעד הבא שלהם. בסופו של דבר הם טסים לצ'ילה שם מאלץ האמר את וויקינגסון לוותר על הפגישה עם המדריכה המקומית, לשנות כיוון ולעלות על טיסה לנתב"ג (ההחלטה מתקבלת בעקבות התערבות בין שני המנחים כאשר האמר מנצח את וויקינגסון בתחרות סקי שהם עורכים בהרי האנדים). בהמשך הפרק השניים טסים לישראל ונפגשים עם טריפלר ומשפחתו בחצבה. טריפלר שולח את הזוג לת"א אל מפיק בשם אורן גורביץ' ששירת איתו בצבא. גורביץ' שולח את הזוג לעמיתו המפיק שוקי ווייס בירושלים שבתורו שולח אותם לעמית שלו בלונדון בתקווה שזה מכיר את הזמר מייקל בולטון, היעד הסופי של הפרק. "פיליפ ופרדריק נהנו מאוד בישראל", נזכר אברס, "הם התרשמו מהישראלים כאנשים פתוחים, נחמדים ונדיבים מאוד". בפרק עצמו מבקרים המנחים בעיר העתיקה בירושלים. "זה המקור של כל הדתות בעולם", אומר האמר לוויקינגסון בהתרגשות אך מוסיף מיד, "אבל גם לכל הצרות בעולם".

ע"פ המפיק אברס מפותחות בשלב זה גרסאות של התכנית בשלוש מדינות נוספות והוא מקווה שעונות נוספות יופקו גם לגרסה השוודית. צופים ישראליים לא יצפו ככל הנראה בסדרה המקורית ולכן מתבקש ספוילר שיחשוף אם אכן הצליחו השוודים לעמוד במשימה שהציבו לעצמם ולהוכיח שתאוריית שש דרגות ההפרדה ניתנת ליישום מעשי. ובכן, הופקו עד היום שבעה פרקים. בארבעה מתוכם הגיעו האמר ווויקינגסון ליעדם בשישה שלבים בלבד ובשלושה פרקים הם נזקקו לשבעה. אלו תוצאות מעניינות מכיוון שהן מתאימות בדיוק למה שטוענים מתמטיקאים, סוציולוגים, פסיכולוגים ויוצרים שונים כבר עשרות שנים. אבל מה כל זה אומר ומה אפשר ללמוד מהניסיון הטלוויזיוני הייחודי הזה? "אני חושב שזה טוב להראות לאנשים את העולם כפי שהוא ולגלות להם אספקטים שונים שלו", אומר אברס, "זה גם חשוב להראות כמה אנחנו קשורים אחד לשני וכמה העולם הוא קטן יותר ממה שאנחנו חושבים. בימים שכאלו בהם בונים חומות בכל העולם יש בזה גם מסר. בסופו של דבר כולנו אחים ואחיות. חשוב לדעת ולזכור את זה".

נשות אומאו היהודיות נלחמות בגזענות ובאנטישמיות

זו איננה קהילה יהודית רגילה. אין בה רב, אין בית-כנסת וחלק מהחברים בה הם אתאיסטים או נוצרים. עם זאת, שלושת הנשים העומדות במרכז ההתארגנות היהודית באומאו שבצפון שוודיה נלחמות בגזענות ובאנטישמיות ומקימות בית לתרבות יהודית מתחדשת. התפרסם כחלק מפרויקט ערב יום-הכיפורים של הארץ על קהילות יהודיות בעולם: http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.3092950

צפון חצי-האי הסקנדינבי הוא במובנים רבים הסְפָר הנידח של אירופה. זהו אזור דליל באוכלוסייה ועשיר ביערות ואגמים. עם זאת, העיר אומאו (Umeå) העיר הגדולה ביותר בצפון שוודיה, היא מרכז כלכלי, תרבותי ואקדמי המהווה בית לכ-120,000 תושבים. היא ממוקמת בקו רוחב דומה לערי הבירה של איסלנד, גרינלנד ואלסקה ובהתאם לכך הטמפרטורה הממוצעת בה בחורף היא סביב מינוס עשר מעלות והשמש שוקעת בסביבות שתיים בצהריים. אומיאו רחוקה אמנם כ-600 ק"מ מסטוקהולם הבירה, אך היא נהנית מצמיחה דמוגרפית בזכות אוניברסיטה שהוקמה בה בשנות השישים ושלומדים בה היום מעל 30,000 תלמידים.

למרות שהיא קיימת כבר מהמאה ה-17 לא היתה באומאו אף פעם קהילה יהודית. פה ושם חיו אמנם יהודים בעיר אך הם לא התאגדו ולא הוקם במקום אף מוסד יהודי במשך מאות שנים. כל זה השתנה ב-2010 בעיקר בזכות שלוש נשים הבונות בשנים האחרונות את אחת הקהילות היהודיות הצפוניות ביותר בעולם. ואולי המילה קהילה היא לא המתאימה ביותר מכיוון שמדובר במודל ייחודי – ארגון יהודי שהוא אמנם קהילתי אך אין בו רב, בית-כנסת או מניין והוא אינו מקיים חתונות, בריתות או לוויות. זוהי קבוצה קטנה של עשרות בודדות של חברים, אך היא נמצאת בצמיחה מתמדת וחשוב מכך, היא מכוונת החוצה, אל מעבר ליהודי המקום, ומנסה כך להשפיע על העיר ועל האקלים החברתי שלה.

בלב הארגון נמצאת קארין שוברג (אורקלינסקי), 55, ישראלית לשעבר המתגוררת בשוודיה מאז שנות השמונים. שוברג משמשת כחברה במועצת העיר והיא יושבת-הראש של הארגון היהודי החדש. "אפשר לומר שהכל התחיל כשהבן שלי ירד במדרגות ביום הראשון של כיתה ב'", היא מספרת, "למרות שאנחנו לא דתיים הוא החליט לשים על ראשו כיפה שהוא קיבל מאבי כשביקרנו בכותל המערבי. ברגע הזה אני כאמא הייתי צריכה להגיב מהר ובצורה פדגוגית שלא תפגע ברגשותיו. אמרתי לו להוריד את הכיפה וזה היה קשה מאוד בעבורי". שוברג מסבירה שלמרות שהסתרת הזהות היהודית היתה בניגוד לאופיה, היא חששה שהכיפה תגרום לכך שיציקו לבנה ושיתייגו אותו כזר או כמהגר. לימים, אומרת שוברג, היא גילתה שזו מנת חלקם של ילדים נוספים והיא החליטה לעשות משהו. "המצב היה חמור", היא אומרת, "במדינה דמוקרטית המתגאה בשיוויון חברתי ובמלחמה בגזענות לא ייתכן שילדים יפחדו בגלל שהם יהודים. וכדי שזה לא יקרה אנשים צריכים לדעת מה זה בכלל יהודי".

"כשהתחלתי את המסע הזה גיליתי שהידע על יהדות בעיר הוא דל מאוד", ממשיכה שוברג, "אנשים לא ידעו כלום חוץ מסיפורי התורה. נתקלתי בבורות, בשאלות מביכות, בתגובות מוזרות ובהאשמות על מעשיה של ישראל. כשהגעתי לשוודיה רציתי להתאים את עצמי לארצי החדשה אבל גם רציתי שהזהות הקודמת שלי תתקבל כאן. רציתי שזה יהיה טבעי, שכמו שאפשר להסתובב עם רעלה או טורבן יהיה אפשר גם להיות עם כיפה".

אך המציאות היתה אחרת. שוברג מספרת על מקרים של בריונות כלפי ילדים יהודיים בבתי-ספר, על יחס מעליב לניצולת שואה בבית-אבות, על הפגנות אנטי-ישראליות בוטות ואפילו על תקרית שזכתה להדים בתקשורת הבינ"ל שבה נציגי הארגון היהודי לא הוזמנו לטקס זיכרון לזכר ליל-הבדולח, שקיבל אופי של אירוע כללי נגד גזענות, בעקבות חשש מקונפליקט עם מפגינים פרו-פלסטינים. בעקבות כל אלו יצאה שוברג למשימה של הקמת ארגון יהודי שלא רק יספק בית ליהודי העיר אלא ייקח על עצמו משימה חינוכית וציבורית. שותפתה הראשונה היתה סילביה בקסטרום, פנסיונרית מקומית, בת לניצולי שואה שהוריה הגיעו לשוודיה אחרי המלחמה. עד הקמת הקהילה היא היתה "יהודייה בבית אבל שוודית בחוץ". היום לא רק שהיא לא מסתירה את יהדותה, היא גם גזברית הארגון. הצלע השלישית במשלוש היא פִּיָה האגמן, 49, המתגוררת בשכנות לשוברג.

"עד כמה שאני יודעת אין לי שורשים יהודיים בכלל", אומרת האגמן, "התחלתי להתעניין ביהדות כשקראתי את יומנה של אנה פראנק בגיל 12 וכשהבת שלי הגיעה לגיל דומה, היא כתבה עבודה בביה"ס על השואה. כך הגענו, דרך קארין, לאמא של סילביה, ניצולת אושוויץ ושמענו את סיפורה". האגמן אומרת שלעולם לא תשכח את הסיפור הזה ושהוא זה העומד בבסיס החלטתה להירתם להקמת הארגון היהודי ולהילחם באנטישמיות למרות שאינה יהודייה. "קארין שאלה אותי יום אחד מי יחביא אותי ואת המשפחה שלי אם יהיה צורך בכך", מספרת האגמן, "עניתי שאני, אבל מיד הבנתי שזה לא כל כך פשוט. מה אעשה אם יאיימו על  הילדים שלי למשל? אז החלטתי להירתם לארגון כדי לתרום לכך שהדברים לעולם לא ייקרו שוב ושלעולם לא אצטרך לעמוד במצב הזה".

שוברג והאגמן עוסקות רבות באנטישמיות ובגזענות שהן מגלות בסביבתן. הן טוענות שבעשורים האחרונים הבעיה החמירה כתוצאה ממשברים כלכליים, כוחות פוליטיים והגירה נרחבת שהפכו את החברה לבטוחה פחות ליהודים. למרות שיש להן סיפורים רבים על תקריות אנטישמיות שבהן היו מעורבים מהגרים מוסלמים הן נזהרות מלהטיל עליהם את כל האחריות. לא כל המהגרים אנטישמים ולא כל האנטישמים מהגרים, הן טוענות אך מוסיפות שהגיע הזמן להתמודד עם האנטישמיות בכנות ובאומץ ולא רק במפגשים מנומסים והצהרות ריקות מתוכן. "שנאת היהודים קיימת כל הדרך מהשוליים הימניים ועד השוליים השמאליים", אומרת האגמן, "זה משהו שחייבים לשים על השולחן ולדבר עליו". וזה בדיוק מה שהן עושות. שוברג מרצה בבתי-ספר ובפורומים שונים, הארגון משתף פעולה עם מוסדות תרבות וחינוך ומקיים מפגשי שיח להעלאת המודעות למצבם של יהודי שוודיה. לפעילות זו יש מחיר. שוברג הותקפה ואוימה יותר מפעם אחת ע"י ניאו-נאצים מקומיים ויש לדבריה חברים בקהילה שעדיין פוחדים להיחשף.

אך למרות הרוחות הרעות, זוכה הארגון היהודי באומאו בימים אלו לעדנה. יותר ויותר חברים מרגישים בנוח עם יהדותם ובספטמבר השנה נחנך מרכז תרבות יהודי חדש בעיר. שוברג והאגמן אומרות שהמרכז החדש הוא בית חם, נוח ובטוח לחברי הקהילה. ניתן למצוא בו תערוכת אמנות של אומן יהודי מקומי, ספרים על יהדות, נרות שבת ודגלי ישראל. הפעילויות במקום כוללות פעילות בחגים, שיעורי עברית, קבוצות דיון למבוגרים ופעילות יצירה לילדים. חברי הארגון עצמם באים מרקעים שונים, יש דתיים וחילוניים, נוצרים ואתאיסטים, סטודנטים ופנסיונרים, אנשים הקשורים לישראל וכאלו שמעולם לא ביקרו בה. לאחרונה גם מגיעות פניות מאנשים שחיים ביישובים אחרים בצפון שוודיה והארגון מעוניין לפרוס גם עליהם את חסותו כמרכז היהודי היחיד בחבל הארץ הענקי הזה.

"אני רואה את זה כאחריות שלי כיהודייה וכישראלית לשעבר", מסכמת קארין שוברג, "צריך להביא את הידע לאנשים, צריך לחלוק עם אחרים את מה שאנחנו יודעים ולהפיץ את האור. כשאנחנו מספרים את הסיפור שלנו אנחנו מהווים כלי למאבק באנטישמיות ובגזענות. כל טיפה נחשבת וככל שאנשים יודעים יותר, כך הם סובלניים יותר".

בשם האלים – התנועות הנאו-פגאניות של סקנדינביה

טקסים פגאנים, דימויים של וויקינגים ואלים נורדיים, ניאו-נאצים ורוקנרול – מסע בעקבות עובדי האלילים הסקנדינביים המודרנים.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.3074075

חבורת אנשים עומדת במעגל בעומק היער. המקום, אי שם בסקנדינביה, נבחר בקפידה. בעבור המתכנסים זהו מקום קדוש והם הקימו בו מזבח המעוטר בדמויות האלים הנורדים כשלצידו מונחים פריטים סמליים שנלקחו מהטבע – אבנים, פרחים וענפים. כהן הדת המנהל את הטקס משפריץ מים קדושים על המשתתפים ואלו מלווים אותו בשירה ובתיפוף. "טבעת שלום" מועברת מיד ליד ובשיאו של הטקס מועלה קורבן לאלים – זהו משקה אלכוהולי עתיק בשם מִיד העשוי מדבש והמסמל את הזרימה שמחברת את העולמות המיתולוגיים ליישות אחת, כמו דם בגוף האדם. לקראת סוף הטקס הנוכחים שותים בעצמם מן המשקה, נושאים תפילות ומודים לאלים ולכוחות הטבע.

במרחק כמה מאות קילומטרים משם מתקיימים טקסים דומים. לעיתים אלו חגיגות פגאניות סביב עונות השנה בהן נקראים מזמורים עתיקים, מִנחות מוגשות לאלים ובסופן מתקיימים משתים חגיגיים. לעיתים אלו אירועים רשמיים יותר כמו טקסי הענקת שמות לתינוקות שנולדו – כוהן דת עומד במרכז מעגל של אש וקרח, לצידו עומדת אישה המחזיקה כרית ועליה פטיש גדול. כהן הדת לוקח את הפטיש, מקדש את המקום בשם אוֹדִין, אבי האלים, ונעמד בין שני נושאי חרבות גדולות. התינוק מוכנס למעגל ע"י הוריו ומתקבל רשמית לעָדָת המאמינים תוך כדי שהכוהן קורא פסוקים מתוך האֵדָה, ספר המיתולוגיה הנורדי העתיק.

טקסים אלו הם אמיתיים לגמרי, לא סצנות מתוך סדרת טלוויזיה על לוחמים וויקינגים או שבטים פגאנים ביבשת רחוקה. מפתיעה עוד יותר העובדה שלמרות שמקורותיהם של טקסים אלו הם לפני יותר מאלף שנה, הם מתקיימים בימים אלו ממש, בליבן של מדינות מפותחות ומודרניות כמו שוודיה ונורבגיה. לא מדובר אמנם בטקסים המוניים. מדינות סקנדינביה ידועות הרי כמדינות חילוניות מאוד והדת הנפוצה בהן היא הנצרות, אך למרות זאת פועלות בהן מספר תנועות דתיות המכונות ניאו-פגאניות שחברים בהן אלפי מאמינים המקיימים טקסים, מתפללים לאלים דוגמאת ת'וֹר, אוֹדִין ופְרֶייה ומפיצים את בשורת הסאגות הנורדיות העתיקות.

סיפורם של עובדי-האלילים המודרניים בסקנדינביה הוא סיפור איזוטרי למדי, הם אינם מהווים כוח פוליטי או כלכלי, אין להם יומרות מיסיונריות והם מיעוט קטן בין התנועות הדתיות באירופה. ובכל זאת, מסע בעקבות ממשיכי דרכם של הוויקינגים יכול ללמד לא מעט על החברה הסקנדינבית המודרנית, על שורשיה, על המחלוקות שבה ועל חוזקותיה ונקודות התורפה שלה.

==========================================================

בשעה שהעם היהודי היה מפוזר בגלות וארץ-ישראל נשלטה ע"י המוסלמים, צפונה של אירופה עברה טלטלות רבות. מאות שנים ספורות אחרי התמוטטות האימפריה הרומית, במאות ה-9 וה-10 לספירה, פלשו הוויקינגים מהארצות הנורדיות לאיזורים נרחבים באירופה, ברוסיה ואפילו במזה"ת ובצפון-אמריקה. היתה זו התפשטות דמוגרפית, צבאית וכלכלית שהשפיעה עמוקות על היבשת הישנה בימי-הביניים המוקדמים שלה. וכך, בימים שהוגי הדעות המובילים בעולם היהודי היו רבי גרשום ורבי סעדיה גאון, עולמם הרוחני של תושבי סקנדינביה והאזורים הכבושים על-ידם היה שונה בתכלית. בניגוד לאנשי החברות המונותואיסטיות, הם היו עובדי-אלילים שסגדו לכוחות הטבע והאמינו בסיפורי המיתולוגיה הנורדית שסופרו בשפה הנורדית העתיקה. ישנן גרסאות רבות מתקופות ומאזורים שונים של מיתולוגיה זו, מרביתן עוסקות ביקום שיש בו תשעה עולמות, ביניהם אַסְגָּארד, עולמם של האלים ומִידְגָּארד, עולמם של בני-האדם. האלים, ע"פ סאגות עתיקות אלו, עברו בין העולמות וקיימו יחסים מורכבים עם בני-האדם ועם יצורים מיתולוגיים אחרים כמו גמדים וטרולים ענקיים.

זו היתה התרבות הדומיננטית בחבלי ארץ נרחבים מאוד אך בניגוד ליהדות, שהשתמרה גם בתקופות של כשלונות צבאיים וגלות, התרבות הנורדית לא שרדה כתרבות חיה לאחר שהובסה בשדות הקרב ובתמורות הפוליטיות של המאות ה-11 וה-12. כאשר הנצרות השתלטה על צפון היבשת היא הטמיעה בתוכה כמה מן המסורות הפגאניות אך האלימות והכפייה שהופעלה כלפי עובדי-האלילים חיסלה את מרבית עדוֹת המאמינים. זולת קבוצות אתניות מעטות בסְפַר הרחוק של היבשת ושימוש בסמלים נורדיים עתיקים כחלק מתנועות לאומיות-רומנטיות בתקופות מאוחרות יותר, עברה המיתולוגיה הנורדית מן העולם. אבל גם זרעים שנטמנים עמוק מאוד באדמה יכולים להצמיח נבטים. וזה כנראה מה שקרה עם זרעי התרבות הפגאנית בסקנדינביה של המאה העשרים.

"יש פגאנים מסוגים שונים בסקנדינביה", אומר פרדריק גרגוריוס מאוניברסיטת לינשפינג שבשוודיה החוקר את הנושא, "יש המאמינים שהאלים קיימים במציאות בעוד אחרים רואים בהם סמלים למעין תת-מודע קולקטיבי. חלק מהמאמינים הם דתיים ממש ואחרים הם מחפשי זהות תרבותית המתעניינים יותר במסורות פולקלוריסטיות. מה שמאחד אותם היא ראיית עולם פוליתאיסטית. אמנם יש מעט מאוד אנשים המאמינים שהאל ת'וֹר יכול להופיע פיזית כאן ועכשיו אבל ישנם בהחלט רבים המאמינים בקשר עם כוח על-אנושי. התנועות הפגאניות הסקנדינביות הן קטנות יחסית. מדובר ככל הנראה באלפים ספורים של מאמינים בשוודיה, במספר מעט גדול יותר בנורבגיה ובדנמרק ובאיסלנד יש את התנועה הגדולה ביותר. שם גם נבנה בימים אלו מקדש חדש".

"מקורן של התנועות הניאו-פגאניות המודרניות הוא בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20" מוסיף גרגוריוס, "באנגליה פעל בתקופה זו המיסטיקן אליסטר קראולי שייסד את דת התֶ'לֶמָה המיסטית ובגרמניה פעלו בתקופה זו קבוצות נוספות, חלקן מבוססות על תיאוריות גזע שונות. התחייה הנוכחית של התנועות הפאגניות הסקנדינביות החלה בשנות השבעים, במקביל לתנועות דומות באנגליה ובארה"ב, וניתן לראות בה התפתחות של התעניינות מחודשת ברוחניות על כל סוגיה בעולם המערבי – יוגה, דתות מזרחיות, שאמניזם וכו'". גרגוריוס מספר שבשנות התשעים התחזקה התנועה הפאגנית בשוודיה לא מעט בגלל המשבר הכלכלי-פוליטי שהמדינה חוותה. החלשותה של מדינת הרווחה, משבר כלכלי ומהפך פוליטי יצרו מצד אחד תחושה של שחרור והתחדשות ומצד שני חוויה של חוסר ביטחון כלכלי שנבע מהחלשותה של רשת הביטחון החברתית. כך החלה תנועה של רוחניות אלטרנטיבית שהתבטאה בהקמת תנועות מסוגים שונים בהשראת המסורות המקומיות הקדם-נוצריות.

ע"פ גרגוריוס, בימינו מתחלקות התנועות הניאו-פגאניות לשני סוגים עיקריים. "חלק מהקבוצות מחזיקות עולם ערכים דומה לערכים השוודיים החילוניים. לצד האמונה באלים ובמיתולוגיה הן מדגישות ערכים כמו שיוויון, דמוקרטיה, פמיניזם, דאגה לזולת וערכים סביבתיים. אלו קבוצות שתוכל למצוא במצעדי גאווה, הן ידידותיות לזרים ולקהילת הלהט"ב, הן נגד גזענות ונוטות מעט לשמאל הפוליטי. לעומתן ישנן תנועות המדגישות את הנושא האתני, אלו נוטות להיות לאומניות וימניות יותר ולקדם ערכים של גבורה וכבוד לצד דימויים של וויקינגים ולוחמים מיתולוגים". מבחינה דמוגרפית, מסביר גרגוריוס, הקבוצה הראשונה נוטה להיות מורכבת מבעלי השכלה על-תיכונית ממעמד הביניים, הם עירוניים, בעיקר בגילאי הביניים ומעט יותר גברים מנשים. בקבוצות אלו יש אמנם סובלנות כלפי תנועות דתיות אחרות אבל יש מידה מסוימת של רתיעה מהנצרות בעיקר מסיבות תיאולוגיות והיסטוריות, שהרי תחייתה של הנצרות בסקנדינביה היתה אסונם הגדול של עובדי-האלילים המקומיים. הקבוצה השנייה של הפגאנים הסקנדינבים נוטה להיות הרבה יותר גברית, מורכבת מחברים ממעמד חברתי נמוך יותר, בעלי השכלה נמוכה יותר הנוטים פוליטית לימין. שם יש פחות רתיעה מהנצרות אבל מטבע הדברים ניתן למצוא בתנועות אלו רתיעה מהאיסלאם.

גרגוריוס טוען שלמרות שהתנועות הפגאניות אינן תנועות המוניות, הן קרובות מאוד למיינסטרים התרבותי בשוודיה. "המסורות הקדם-נוצריות העתיקות נטועות עמוק בתוך החברה השוודית", הוא אומר, "אתה יכול לראות שרידים שלהן בשמות הרחובות הקרויים ע"ש האלים הנורדים, בחג-המולד שעדיין נקרא כאן יוּל, ע"ש הטקס הפאגני שהתקיים בשיא החורף ואפילו חלק מימי השבוע נושאים עדיין את שמות האלים – Wednesday, Onsdag בשוודית, הוא "יומו של של האל אוֹדִין", Thursday, הוא Torsdag, "יומו של ת'וֹר". זה חלק מהנוף התרבותי כאן. שוודים רבים עדיין מזדהים עם המסורת הוויקינגית. לאחרונה אפילו גילינו שהוויקינגים ותושבי שוודיה של תקופת הברזל היו הרבה יותר קרובים לשיוויון מגדרי ממה שנהוג היה לחשוב. מחפירות ארכיאולוגיות מסתבר שזו לא היתה חברה מצ'ואיסטית. להיפך, הנשים היו לוחמות ומנהיגות. אלו שמתלוננים על התקינות הפוליטית הפמיניסטית בשוודיה המודרנית צריכים להכיר את התרבות הוויקינגית שהקפידה אפילו יותר על כבוד וזכויות של נשים, כך שאפילו הערכים הפמיניסטיים השוודיים קשורים למסורות הישנות".

למרות השוני ביניהן כל התנועות הפגאניות מקיימות את טקסי ה"בְּלוּט", שבמהלכם נישאות תפילות, מסופרים סיפורי המיתולוגיה ונעשות מחוות סימבוליות לאלים באמצעות אביזרים כמו שופרות, מזבחות ופסלים. בשיאי טקסי הבְּלוּט מוקרבים קרבנות לאלים, אם כי בימינו אין שחיטה של בעלי-חיים אלא שימוש במשקאות אלכוהוליים או מוצרי מזון שונים. מעבר לטקסים הגדולים הקשורים בד"כ לעונות השנה, ישנם טקסים קטנים יותר, יוזמות מקומיות המתבססות על מעגל קטן של משפחה וחברים או אירועים ספציפיים כמו אלו שכל דת מקיימת – חתונות, לוויות, טקסי הענקת שמות לילדים וטקסי התבגרות לצעירים. התנועות הניאו-פגאניות אינן תנועות דתיות מוכרות ע"י השלטונות בשוודיה. הן אמנם מאורגנות כארגונים פורמליים, מעין עמותות, אך הן אינן זוכות להכרה רשמית או לתמיכה כלכלית. בדנמרק, נורבגיה ואיסלנד, עם זאת, המצב שונה. חלק מהתנועות הפגאניות מוכרות רשמית ע"י המדינה, הן מקבלות תמיכה כספית והטקסים שלהן מוכרים כמקבילים לטקסים המרכזיים של הדתות הגדולות. כך יכול כל נורבגי להתחתן באמצעות כוהן פגאני וכל משפחה דנית יכולה לקבור את יקיריה בלוויה פגאנית.

=============================================================

"משמעות המילה בְּלוּט היא לחזק", אומר ניקלס הלגרן מסטוקהולם, אחד ממנהיגי תנועת Samfundet Forn Sed (תרגום מילולי: אספת הנוהג העתיק). הלגרן עבר הכשרה של שנה שבמהלכה הוא הוכשר, בין השאר, לקיים טקסי בְּלוּט ואירועים דתיים כמו חתונות ולוויות, "במהלך הטקס אנחנו מחזקים את הקשר בין בני-האדם לבין עצמם ובין בני-האדם לאלים. זהו חיזוק של כוח החיים בטבע וביקום וברית ליצירת חיים טובים וכוח חיובי. הבְּלוּט עוסק בפוריות, בשפע, בשלווה פנימית וחיצונית, בחושים ובעיקרון ההנאה". זהו עיקרון חשוב בתנועות הפגאניות המודרניות. למרות שהמיתולוגיה הנורדית מספרת על השארות הנפש ועל חיים שאחרי המוות במקומות כמו וולהאלה, אלו תנועות שיש להן אוריאנטציה של חיים, פחות עיסוק במוות ויותר משמעות לכאן ולעכשיו.

התנועה של הלגרן הוקמה ב-1994 והיא מונה כיום קצת יותר מ-400 איש. זוהי תנועה פגאנית מודרנית טיפוסית. יש בה וועד-מנהל שדואג לאדמיניסטרציה ולמימון הפעילויות ולידו פועל מעגל כוהני וכוהנות דת הנבחרים ע"י הוועד. הלגרן, המשמש כאחד מכוהני הדת של התנועה, נראה כפי שהייתם מצפים שכוהן דת פגאני ייראה. הוא בן 43, ארכיולוג בהכשרתו, מספר סיפורים, מוסיקאי ואקטיביסט פוליטי. שיערו ארוך, יש לו זקן ודיבורו איטי ומהורהר. ניכר שהוא אדם מאמין העוסק ברוחניות ברצינות רבה. "התנועה שלנו היא פלורליסטית. חברים שונים מחזיקים באמונות שונות בכל הנוגע לאלים וקיומם", הוא אומר, "יש המאמינים באלים כיישויות בעלות קיום עצמאי וכוחות ממשיים. אחרים רואים באלים סמלים לתכונות של בני-האדם והטבע. דווקא המעשה, כלומר הטקס ולא האמונה התיאורתית, הוא במרכז פעילותינו. אין לנו אפיפיור המחליט מהי האמונה הנכונה והאמונה גדלה מתוך המעשה. באופן אישי אני מאמין באלים לא כיישויות שיש להן מקום ספציפי אלא ככוחות החיים שאנו חווים. הם לא סמלים במובן הצר של המילה כי העולם הוא עשיר יותר ממה שאנחנו לומדים במדעי הטבע. יש מיסתורין בכל דבר. לכל דבר יש נפש ועומק, וכוח האלים הוא הכוח שאפשר להתחבר אליו בתוך המיסתורין. ביטויים של האלים הוא באיכות שכולנו מרגישים ושמדעי-הטבע לא מצליחים לתאר. הם רק מדברים על העולם, אנחנו, באמצעות האלים, מדברים אל העולם. לדוגמא, כשיש תשוקה וכמיהה בחיים האישיים שלנו, היא קשורה למה שקורה באביב עם הפריחה ומזג-האוויר. יש קשר בין הדברים וזהו כוחה של האלה פְרֶייה, אלת האהבה".

העולם, ע"פ הלגרן, הוא קדוש כולו. לכל דבר יש ערך ולכן הקוד האתי שהוא מחזיק בו הוא רדיקלי מאוד. הוא גורס שיש להכיר בקדושתם של הדברים כולם, מאייפון ועד לעץ הצומח בטבע, ובהתאם יש לנהוג איתם בכבוד. "אנחנו צריכים לעבור מיחסי ניצול של כדוה"א לסוג אחר של מערכת יחסים איתו. כמו שיש לבני-אדם זכויות, גם לטבע יש זכויות וכמו שזכויות אדם נובעות מקדושת האדם, זכויותיו של הטבע נובעות מקדושתו של הטבע. שיח הזכויות הוא בסה"כ התרגום המשפטי לקדושה". ע"פ הלגרן יש להשקפות אלו בסיס בשורשיהן של דתות רבות שהשתנו מאז לרעה. "חלק מהבעיה היא בדתות שרואות את האלוהים ואת הטבע כשני דברים העומדים אחד מול השני ואת האדם כתקוע ביניהם", הוא מסביר, "אנחנו רואים את הכל כחלק ממכלול אחד". הלגרן מודע לכך שזוהי רק פרשנות אחת אפשרית לתרבות הנורדית העתיקה אבל הוא אומר שכך זה היה תמיד. "גם לפני אלף שנה היו בארברים והיו פילוסופים", הוא אומר.

חיפוש האמת והמשמעות של הלגרן התחיל כבר בגיל צעיר. "תמיד אהבתי את סיפורי המיתולוגיה הנורדית ואף פעם לא אהבתי ללכת לכנסיה", הוא מספר, "כשהייתי בגיל ההתבגרות נהגתי לטייל לבדי ביערות. יום אחד היתה לי חוויה דתית עמוקה. הייתי ביער והרגשתי שהכל נפתח בעבורי, שכוח הטבע עובר דרכי. ברגע זה הרגשתי חיבור לחיים, כאילו שעד עכשיו הייתי בבועה. זיהיתי את האיכות המיוחדת של החוויה הזו כמשהו שקראתי עליו בסיפורי המיתולוגיה, זו היתה האנרגיה של ת'וֹר ופְרֶייה, אלו היו כוחות החיים". לאחר חוויה זו המשיך הלגרן לחקור את הנושא ובסופו של דבר מצא את התנועה שכיום הוא אחד מראשיה. "כל דבר שאני עושה בחיי קשור לאותו העניין", הוא אומר ומוסיף שהוא חוֹוה עדיין חוויות רוחניות רבות אותן הוא מתאר כתחושות של אקסטזה שקטה ויופי עוצמתי. הוא מספר על טקסים שבהם קריאות לאל אוֹדִין נענו ע"י קריאות של עורב, הציפור המזוהה עם האל הקדום. הוא מדבר על תחושה של קשר לטבע, "כשהאור רועד והאוויר נעשה מתוח". זהו הכוח שהלגרן רואה בו כמוביל את חייו – האישיים, המשפחתיים והמקצועיים.

======

החוויה המיסטית של הלגרן היא חוויה שלא מעט אנשים צעירים עוברים. אחד מהם הוא אִיוָר הִילֶה שחי בבית כפרי בפרברי צפון-מערב אוסלו. כשמבקרים בביתו הוא שמח להראות את האמצעים המשמשים אותו בפולחן. מוזר ככל שזה יישמע הוא שולף את אלוהים מתוך מה שנראה כתיק ספורט גדול. זהו אוֹדִין או למען הדיוק זהו ייצוג שלו בדמות פסל גדול מעץ. אח"כ נשלפים אמצעי עזר לקיום הטקסים – שופר המשמש לתרועות בזמן הטקס, קערה שמכילה קורבן לאלים וטבעת עשויה כסף אמיתי המשמשת לשְׁבועות בחתונות. הִילֶה מחזיק את הדברים האלו בבית מכיוון שהוא ממנהיגי אחת התנועות הפגאניות המרכזיות בנורבגיה. כמו עמיתו השוודי, גם הוא הצטרף לתנועה על רקע חוויות מיסטיות שעבר. "הייתי חייל בצבא הנורבגי ושירתתי באזור הסמוך לגבול הרוסי". זהו אחד האזורים הנידחים באירופה, הקצה הצפוני של חצי-האי הסקנדינבי, והִילֶה סייר בו כחייל חי"ר רכוב על מגלשי סקי ומגן על הגבול מפני פולשים. "בזמן תרגיל, כשהיה לי קשה, נשאתי תפילה מתוך הקושי. לא התפללתי לאל ספציפי אבל באחת הפעמים תפילתי נענתה. גלשתי נגד כיוון הרוח ופתאום הרגשתי אנרגיה שחדרה לגופי והצלחתי בעזרתה לעבור מהמקום האחרון למקום הראשון בשורה. זו לא היתה הפעם היחידה שהרגשתי שאני מקבל כוחות מיישות עוצמתית אבל באותה תקופה לא ידעתי מה מקורם. כעבור כמה שנים גיליתי שזה לא כוחו של אלוהים הנוצרי אלא כוחו של אוֹדִין. בהמשך התחלתי לתת לו מנחות וכעבור כמה שנים התחברתי לתנועת Foreningen Forn Sed (תרגום מילולי: אגודת הנוהג העתיק)".

תנועתו של הִילֶה החלה את דרכה בשנות התשעים. לקראת סוף העשור היא התפצלה לשתי תנועות נפרדות על רקע חילוקי דעות אידיאולוגיים וארגוניים וכיום יש בקבוצה שפרשה מהתנועה המקורית מעט יותר ממאה חברים. בניגוד למצב בשוודיה, התנועה הנורבגית מוכרת ע"י הממשלה. הִילֶה מסביר שחברי התנועה נרשמים כחוק, התנועה פוקדת אותם, ממלאת טפסים עם שמות חבריה ומקבלת בהתאם תקציב מהרשויות. כהני הדת של התנועה מוסמכים להשיא זוגות בהתאם לנוסח ולתהליך בירוקרטי שהוסכם עם השלטונות. יש גם מקבילה להטבלה הנוצרית, טקס הענקת שם, שבו ההורים מקבלים את הילד אל המשפחה ומים נמזגים על ראשו בטקס המתקיים בחיק הטבע בליווי תופים וכלי נגינה עתיקים. בנוסף לטקסים אלו מקיימת התנועה טקסים גדולים יותר העוסקים בעיקר בחילופי העונות.

"כיום זהו הצד הרוחני של חיי", מוסיף הִילֶה, "הצד שקרוב לאלים ולטבע וגם לאבותי הקדמונים. הפעילות בתנועה מעניקה לי משמעות שמעבר לחיים החומריים, משהו שמעבר לעשיית כסף ולהנאה מהחיים". גם בתנועתו של הִילֶה נהוג פלורליזם בנוגע לאמונה באלים. "אני מאמין באלים כיישויות רוחניות שחיות בטבע ובתוכנו. האלים הם חלק מאיתנו. אך יש אצלנו דעות שונות בנושא זה". גם מבחינה פוליטית, אומר הִילֶה, יש בתנועה מגוון רחב. "יש אצלנו סובלנות כלפי כל הנטיות הפוליטיות ויש נציגים מכל המחנות", הוא אומר ומוסיף, "הגבולות שלנו הם הקפדה על חוקי המדינה ואזרחות טובה, אנשי שמאל קיצוני מצד אחד ונאצים מצד שני הם מחוץ לתחום".

תנועתו של הִילֶה שייכת לתנועות הפאגניות שהמרכיב הגזעי והאתני אינו מרכזי בהן. אך לא רחוק ממנה פעלה בעבר תנועה בעלת אופי שונה לגמרי, תנועה שבה לא רק שניאו-נאצים לא היו בה מחוץ לתחום אלא שהם היו הגרעין הקשה שעמד במרכזה.

================================================

כאשר משוחחים עם טורֶה טְבֵדט קשה להאמין למה ששומעים. בשיחה איתו שהתקיימה בבית-קפה על גדת הפיורד של אוסלו, סמוך למרכז פְּרַס-נובל לשלום האמירות שלו נדמו כעומדות בסתירה מוחלטת לאופי הפסטורלי של המקום ולדמותו של האיש בעל המראה הסימפטי שאמר אותן תוך כדי שתיית קפה ואכילת עוגה. טְבֵדט, בן 73, בעל שיער לבן ושפם נראה כמו סבא חביב. עם זאת, כאשר מעיינים בביוגרפיה שלו מקבלים תמונה שונה לגמרי. טְבֵדט ייסד בשנות התשעים את תנועת וִויגְרִיד, תנועת ימין קיצוני דתית ופוליטית שהתבססה על טקסים פגאניים ואידיאולוגיה גזענית ואנטישמית ונקראה ע"ש שדה-הקרב של החזון האפוקליפטי הנורדי בו ייחרב העולם ויוולד מחדש לאחר קרב מיתולוגי בין האלים. טְבֵדט, שהיה המנהיג הבלתי מעורער של התנועה, הסתבך עם המשטרה, נעצר מספר פעמים ולדבריו נרדף ע"י השלטונות עד היום. בפרסומיו הרבים ניתן למצוא ערב רב של תיאוריות החל מהכחשת שואה, דרך קריאה לרצח מהגרים, ועד לדברי שבח להיטלר (אם כי הוא גם מבקר אותו, לא על רצח ההמונים, אלא על כך שהיה "אידיוט בתחום הגאו-פוליטי ולאומן קטנוני"). טְבֵדט שימש גם כעד הגנה במשפטו של הטרוריסט אנדרס ברייוויק, שרצח 77 בני-אדם ב-2011 בפיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה הנורבגית המודרנית. הוא תומך בשימוש באלימות לטובת הגזע הנורדי למרות שלדבריו הוא לא אדם אלים בעצמו. "לעולם לא תשמע אותי מתנער מברייוויק", הוא אומר, "למרות שהמניעים שלו היו שונים משלי. אני במקומו הייתי הורג שחורים ומוסלמים ולא אנשים מהגזע שלנו" (טְבֵדט טוען שברייוויק היה ציוני ואוהב יהודים שבחר את קורבנותיו בגלל שהם היו אנשי שמאל אנטי-ישראליים).

לפני שייסד טְבֵדט את וִויגְרִיד הוא היה נורבגי מן השורה. איש המעמד הבינוני, כלכלן בהכשרתו שעבד בעיבוד נתונים. "היו לי אישה וארבעה ילדים", הוא מספר, "היה לי בית גדול בפרברים וסירה. התנועה שהקמתי לא אפשרה לי להחזיק את כל אלו. אז עזבתי הכל. התגרשתי מאשתי, עזבתי את נורבגיה לתקופה וכשחזרתי התחלתי להקים את התנועה. זה התחיל מכך שרציתי להעיף מנורבגיה את היהודים ופולשים מתרבויות זרות. רציתי שנורבגיה תהיה שייכת לעמים הנורדיים ומבוססת על המסורות הקדם-נוצריות הנורדיות והרעיון היה לשנות את החברה הנורבגית דרך הדת". כאן מוסיף טבדט מקור השראה מעניין. "אחד המודלים שלי היה אופן המחשבה היהודי", הוא אומר, "היהודים הצליחו להתעלות מעמדת המיעוט שלהם בגלל הלכידות שלהם סביב שני עיקרים – הדת והלאום. את זה רציתי גם בעבור הנורבגים. לפני אלף שנה הפסדנו לנצרות, עכשיו אנחנו מפסידים לאיסלאם. רציתי לשנות את האופן שבו אנחנו חושבים על עצמנו, ליצור תנועה שמאחדת דת, לאום, גזע ותרבות. כמו היהודים".

טְבֵדט איננו מתרשם מהפרשנויות הפלורליסטיות וההומניסטיות של התרבות הפגאנית הסקנדינבית. להיפך, הוא טוען שהוויקינגים הפסידו לנצרות מכיוון שהם לא היו היררכים, מאורגנים ועקביים כמו הנוצרים. התרבויות העתיקות, שהאמינו בכל דבר והיו סובלניות כלפי כל אחד, היו חייבות להפסיד. טְבֵדט מציע פרשנות אחרת, לוחמנית ומאורגנת יותר. הוא רוצה להשתמש בתרבות העתיקה על מנת לגבש תנועה גזעית חזקה שלא תפסיד במאבק כפי שהפסידו הוויקינגים. כך הוא מפרק את הפולתאיזם הנורדי העתיק ומנסה לגבש על חורבותיו כוח מונוליטי שישמש לקידום מטרות פוליטיות מודרניות. "מי שלא מוגדר כנורדי צריך להיות מגורש מכאן", הוא אומר, "מי שלא רוצה לעזוב יש לירות בו".

"אני שונא את העם שלי", מוסיף טְבֵדט, "הוא נשי, הוא בעל מנטליות של עבדים והוא מקבל על עצמו אלים של עמים אחרים. נורבגיה כבושה מאז 1945 ע"י האנגלו-ציונים (לציונים, ע"פ טְבֵדט, יש כוח כמעט מאגי, הילרי קלינטון עובדת בעבורם וכל הכוח בעולם נמצא אצלם – רוטשילד, גולדמן-זקס, הבנק הפדרלי, הניאו-קונסרבטיבים, כולם יהודים). אנחנו נכנענו ליהודים מפני שכופפנו את עצמנו אליהם. הם כבשו אותנו כי הם חזקים ומאוחדים יותר". טְבֵדט מאמין שנורבגיה נמצאת במלחמה ושהיא מפסידה בגלל החולשות האלו. לכן הוא טוען: "מה שטוב בעבור הגזע שלי הוא מה שאני מחשיב כדת הנכונה והטובה. אף אחד לא שואל את המפסידים מה העמדות המוסריות שלהם. אף אחד לא שאל את הגרמנים אחרי מלה"ע השנייה או את האינדיאני ששכב מת בערבות אמריקה מה טוב ומה רע. המנצחים קובעים מה מוסרי ומה לא, המפסידים לא יכולים להרשות לעצמם מוסר".

עמדות אלו הקשו על טְבֵדט למצוא שותפים להקמת התנועה. בסופו של דבר הוא התחבר לחבורות של סקינהדס וניאו-נאצים שהקלו, לדבריו, על המשטרה להתנכל לו וסיבכו אותו במספר פרשות שהביאו לו פרסום רב. ב-2001 הוא נאשם כמסית לרצח צעיר שחור שבוצע ע"י אחד האנשים שהוא ניסה לגייס לתנועה. מאוחר יותר הוא הואשם בכך שאמר בראיון עיתונאי שהיהודים הם טפילים ויש להרוג אותם (היום הוא טוען שהוא אמר רק את החלק הראשון של המשפט. לגבי החלק השני הוא טוען שלמרות שזה נכון שיש להרוג טפילים, הוא לא אמר את זה למראיין). פרשיות אלו, טוען טְבֵדט, הבריחו ממנו אנשים, והביאו לכך שהשלטונות הגבילו את זכות הדיבור וההתאגדות שלו. עם זאת, בימים שהתנועה התקיימה, בשנים 2001-2006, קיים טְבֵדט לדבריו מאות טקסים פגאניים בכל רחבי נורבגיה בהשתתפות, בגיבוי ובתמיכה כספית של אלפי תומכים. בטקסים הוא שילב את הפוליטיקה שלו עם המסורות הנורדיות העתיקות. היו שם חרבות ופטישים, מעגלי מתפללים, דגלים וסמלים פגאניים. כל אלו גויסו למאבק.

בעבור טְבֵדט הדת איננה מטרה בפני עצמה. היא איננה אמצעי לגילוי אמת נשגבת או הגשמת אורח חיים אוטופי. המלחמה היא המטרה היחידה, הדת היא גורם מסייע וכל האמצעים כשרים להשיג ניצחון. "הדת היא הגרעין לעקביות וליעילות של המאבק", הוא טוען, "אתה כיהודי אמור לדעת את זה" הוא אומר לי. בשיחה איתו טְבֵדט לא ממש מתעניין באספקטים תיאולוגיים של התרבות הנורדית והוא נמנע מגיבוש קוד אתי או חזון לאחרית הימים. "המאבק שלי הוא להצלת הגזע", הוא אומר, "כשהגזע הנורדי יינצל הוא יכול מצידי לעשות מה שבא לו".

אבל הניצחון, כך נראה, הוא רחוק למדי. התנועה שטְבֵדט הקים התפרקה כבר, הוא אמנם עדיין מוכר בנורבגיה אבל מבחינה פוליטית אין לו תמיכה. אין לו משפחה, ילדיו שינו את שמם, ניתקו עימו קשר והוא לא ראה אותם כבר 15 שנה. הוא חי בחווה מרוחקת מהעיר והוא מנודה מהחברה הנורבגית אותה הוא עדיין מתעב. "זו חברה שטופת מוח המלקקת את ישבנה של בעליה", הוא אומר ומבטיח לנסות לארגן את ההתנגדות לפחות עוד פעם אחת אחרונה.

===========================================================

במרחק יותר מאלפיים קילומטרים מסטוקהולם ומאוסלו, באיסלנד שבלב האוקיינוס האטלנטי, נמצאת התנועה הניאו-פגאנית הגדולה בסקנדינביה, Ásatrúarfélagið (תרגום מילולי: אגודת המאמינים באלים). מנהיג התנועה, הילמר אורְן הרמנסון בן ה-58, הוא דמות מוכרת במדינה בת 330,000 התושבים. הוא מוסיקאי פורץ דרך שיוצר במגוון סגנונות ובשיתוף פעולה עם יוצרים ידועים באיסלנד ומחוצה לה. מאז 2003 הרמנסון הוא גם כהן גדול. הוא עומד בראש התנועה שהוקמה ב-1972 והוכרה שנה מאוחר יותר ע"י המדינה כתנועה דתית המוסמכת לקיים חתונות, לוויות, טקסי התבגרות וטקסי הענקת שמות לילדים. התנועה גם מוסמכת לגבות את חלקה מתשלום המיסים המיועדים לקיומן של תנועות דתיות במדינה. בימיה הראשונים, היתה זו תנועה קטנטנה בת כמאה חברים בלבד. בימינו, עם זאת, יש בה כ-3,000 חברים ותשעה כוהני דת מוסמכים. "סביב שנת 2000 חגגו באיסלנד אלף שנות נצרות", מספר הרמנסון, "הכנסייה הלותרנית הלאומית התנהגה אז ביהירות. היא טענה שהתרבות האיסלנדית נולדה וטופחה ע"י הכנסיה והיא ניסתה להדיר את רגלינו מהאתר הקדוש ביותר באיסלנד בו התכוונו לקיים את הטקס השנתי שלנו. זה הביא לתוצאה הפוכה ומספר החברים שלנו רק גדל כתוצאה מזה".

"הטקסים המרכזיים שלנו הם ארבעת טקסי העונות", מוסיף הרמנסון, "היום הראשון של הקיץ בסוף אפריל, פִּינגבְּלוּט המתקיים בסוף יוני, היום הראשון של החורף בסוף אוקטובר ויוּל המתקיים בסוף דצמבר. שני טקסים נוספים מתקיימים בסוף ינואר ותחילת דצמבר כאשר כל כהן דת מקיים טקס שנתי באזור בו הוא או היא פועלים וגם חתונות וטקסי הענקת שמות. הטקסים כוללים את קידוש המקום, הזמן והנוכחים, קריאת שירה וטקסטים מתאימים לאירוע והם מסתיימים במשתה שבו הנוכחים חולקים מזון, סיפורים ומוסיקה".

הרמנסון, כמו עמיתיו בתנועות הניאו-פגאניות הסקנדינביות האחרות, החל להתעניין בסאגות האיסלנדיות העתיקות כבר בגיל צעיר בהשראת אביו ודודו. הוא הצטרף לתנועה ברגע שרק היה יכול, ביום הולדתו ה-16. "מאז לא הסתכלתי אחורה לרגע", הוא אומר, "זהו חלק מהזהות שלי". כאדם בוגר האחראי על קיום הטקסים המרכזיים של התנועה יש לו גם תפקיד חברתי חשוב. "אני נמצא עם אנשים ברגעים חשובים של חייהם, אני חולק איתם רגעי אושר ואני נמצא איתם ברגעי אבל ואובדן. למדתי מכך המון ואני מקווה שהיה באפשרותי גם להעניק חזרה".

חלק זה של תפקידו של הרמנסון מדגים היטב עד כמה הניאו-פגאנים המודרניים אינם שונים כל כך מתנועות דתיות אחרות. כמו רב, כומר או אימאם, כוהן הדת הפגאני נדרש לאחריות חברתית והוא מהווה מורה דרך, סמכות רוחנית ומקור כוח, מעבר לתפקידו כסמכות תיאולוגית שהוא מרכזי פחות בגלל הדוקטרינה הדתית הגמישה של התנועה. "שום דבר לא כתוב באבן", הוא מסביר, "כאן באיסלנד אנחנו לא טובים בפירוש מילולי של האמונה. מטאפורות ושירה הם חלק מהרקע התרבותי שלנו והתחושה המשותפת היא שהנשגב והנעלה לא יכולים להיות מתוארים באופן מילולי וישיר. אני מגדיר את עצמי כאדם דתי מאוד. זוהי הדרך שאני מבין את העולם ועושה בו סדר ועובדה זו מעולם לא סתרה את השקפת העולם המדעית והפילוסופית שלי". הרמנסון מספר שלמרות חילוקי הדעות, התנועה שהוא עומד בראשה משתפת פעולה עם הכנסייה באיסלנד ושבאופן כללי למרות שבעבר התנועות הפגאניות נחשבו אנכרוניסטיות, כיום הן מעורבות היטב בחברה האיסלנדית וזוכות לתמיכה ולהכרה.

את הפרשנויות הגזעיות של המורשת התרבותית העתיקה הוא דוחה מכל וכל. "אני מתנגד חריף לפרשנות גזענית של התרבות שלנו. זו התחילה כפרשנות רומנטית במאה ה-19 שהתפתחה לכדי עיוות של הטקסטים המקוריים. נעשו בעבר ניסיונות ליצור מהטקסטים האיסלנדיים מיתולוגיה גרמנית/טווטונית וכל מיני אנתרופולוגים חובבים עוסקים בזה עד היום. אך המיתוסים המקוריים הם דווקא אידיאליים לחברה הרב-תרבותית שהתפתחה באיסלנד, יש לנו שתי משפחות אלים שסיימו להילחם אחת בשנייה, הן החליפו שבויים, נישאו בין הקבוצות ולבסוף עבדו יחד כדי לכפות קוסמוס (סדר) על הכאוס".

כאשר מדברים עם עובדי-אלילים מודרנים כמו הרמנסון ועמיתיו ברחבי סקנדינביה, אי אפשר שלא להבחין בדימיון בין השקפת עולמם לפילוסופיות דתיות אחרות. אם מצליחים להביט מעבר למיתולוגיה האלילית הזרה למחשבה המונותאיסטית, אפשר למצוא כאן קצת מהכל – שפינוזה וחסידות, רעיונות מיוון העתיקה ומהמזרח-הרחוק, ניו אייג' ובודהיזם. אבל הדימיון הגדול ביותר הוא דווקא חברתי. לא משנה אם תהיה זו דת של מיליונים או דת של אלפים ספורים, תמיד ניתן יהיה למצוא אורתודוכסים ורפורמיסטים, קיצונים ומתונים, גזענים והומניסטים. כמו הבדיחה הידועה המספרת שהיכן שיש שני יהודים יימצאו שלושה בתי-כנסת, כך גם כאן. חילוקי דעות, פרשנויות שונות ואורחות חיים אחרים הם חלק מהתנועות הניאו-פגאניות הסקנדינביות ממש כמו מכל דת אחרת. הילמר הרמנסון, על כל פנים, מצא משהו שהוא מעבר למילים, לפרשנויות ולוויכוחים. "מה שאי אפשר לשים במילים", הוא אומר, "יכול למצוא ביטוי במוסיקה. וכך אני, בלי להבייש בכלל, מוצא את ההשראה שלי ביוהאן סבסטיאן באך, במוסיקת כלייזמר, בתיפוף וודו וברוקנ'רול". ואולי גם זו דרך להסתכל על הדברים – מה כבר יכול להיות רע בדת שהכהן הגדול שלה מאמין ברוקנ'רול?

נודה לאלים ונאמר אמן…

מרצח-עם לאליפות העולם בכדורגל: סיפורה המדהים של דארפור יונייטד

התפרסם בהארץ:http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2465272

אליפות העולם בכדורגל של ConIFA שהתקיימה ביוני השנה משכה אליה הרבה פחות צופים מהמונדיאל בברזיל שהתחיל כמה ימים אחריו. מדובר בטורניר שהתקיים בעיר אוסטרסונד (Östersund) שבצפון שוודיה ושמשתתפותיו היו נבחרות המייצגות עמים ולאומים שאינן חלק מההתאחדות הבינלאומית לכדורגל. באצטדיון המכיל כ-6,600 מקומות בלבד התחרו ביניהן נבחרות המייצגות ישויות מדיניות שאינן מוכרות ע"י הקהילה הבינלאומית כמו נבחרות נגורנו קרבאך וכורדיסטאן העיראקית ונבחרות המייצגות מיעוטים אתניים ועמים חסרי מדינה כמו הטאמילים מסרי-לנקה והסאמים של צפון סקנדינביה. הטורניר הסתיים בדו-קרב פנדלים דרמטי בו ניצחו קבוצת בדלנים מגבול צרפת-איטליה את נבחרת האי מאן המפתיעה. בעבור רוב הנבחרות ההשתתפות הייתה חגיגה של רב-תרבותיות והזדמנות נדירה לשחק בטורניר בינלאומי. אך לטורניר היה גם צד פוליטי יותר. מכיוון שקבלה לחברות ב-FIFA, הארגון המנהל את הכדורגל העולמי, כרוכה במאבק פוליטי לא קל, ההשתתפות בטורניר האלטרנטיבי בשוודיה הייתה בעבור נבחרות רבות גם הצהרה המופנית לדעת הקהל העולמית. כל נבחרת יכלה להשתמש בטורניר להעלאת ענייניה לתודעה הבינלאומית – הכרה בעצמאות מדינית, אוטונומיה תרבותית או מאבק לזכויות אדם, כל נבחרת וסדר היום שלה.

עם זאת, בעבור שחקני נבחרת אחת היווה הטורניר בשוודיה משהו מוחשי וקיומי יותר. בעבורם היה הטורניר יותר מפסטיבל פולקלור ותרבות, הוא היה הזדמנות לספר לעולם את סיפורם ולזכות לחיים חדשים של ממש. שחקני נבחרת דארפור הגיעו לשוודיה ממחנות פליטים בצ'אד אליהם הם נמלטו מרצח-העם המתקיים בדארפור כבר מעל עשר שנים. בניגוד ליריבים שנגדם הם שיחקו, הם הגיעו ממקום שבו כמעט בלתי אפשרי לשחק כדורגל. חלקם ברחו מכפרים בוערים, אחרים ניצלו ממעשי טבח של מליציות אכזריות, רבים איבדו בני משפחה. למרות כל אלו הצליחו 15 שחקנים, בסיוע ארגון i-ACT האמריקאי, להתגבר על האירועים הקשים בעברם ועל הקשיים הכספיים והדיפלומטיים שבדרך, ולהגיע לטורניר בשוודיה. העובדה שהם הגיעו ממחנות שונים, השתייכו לשבטים שונים, דיברו שפות שונות והתחברו, למרות הכל, לקבוצה אחת העניקה לקבוצה את שמה. "דארפור יונייטד" הם קראו לה.

***

ארגון i-ACT האמריקאי עוסק כבר מ-2005 בסיוע לקורבנות רצח-העם בדארפור, בעיקר באמצעות יצירת קשרים אישיים עם פליטים שברחו מסודאן וקיום מפעליים חינוכיים וחברתיים במחנות הפליטים בצ'אד, שכנתה של סודאן ממערב. הארגון עוסק גם בהעלאת המודעות הבינלאומית למצב בדארפור ובצ'אד באמצעות פרויקטים של תיעוד ופנייה בדרכים שונות לדעת הקהל האמריקאית. גבריאל סטאורינג, מנהל הארגון ואחד ממייסדיו, מספר על תחילתו של פרויקט דארפור יונייטד. "כבר מהביקור הראשון שלנו במחנות בגבול דארפור-צ'אד גילינו את אהבתם של הפליטים לכדורגל ואת הכוח הגדול שיש לספורט הזה ביצירת מציאות שבה הם מפסיקים לרגע להיות פליטים וקורבנות. ברגע שהיה להם כדור ושערים מסומנים באבנים הם חוו שמחה לשם שינוי". כמה שנים אח"כ לקחו אנשי הצוות של i-ACT את העניין כמה צעדים קדימה. "הרעיון הועלה ע"י איאן, אחד מאנשי הצוות שלנו בעת ביקור במחנות בצ'אד. הוא סיפר לנו על הטורניר הבינלאומי שהתקיים בכורדיסטאן העיראקית ב-2012 שבו מיוצגות קבוצות שאינן יכולות להיות חברות ב-FIFA. תחילה זה נראה כמו חלום בלתי אפשרי ואתגר ענק לגרום לקבוצה מהמחנות בצ'אד להשתתף בטורניר שכזה, אבל הצוות שלנו אוהב אתגרים שמטרתם לתת פָּנִים למספרים".

הענקת פנים אנושיות לסטטיסטיקות הקשות ולמספרי הקורבנות בדארפור היא אחת ממטרותיו העיקריות של ארגון i-ACT ופניהם של שחקני דארפור יונייטד הם פניהם של הדור הצעיר במחנות בצ'אד. אחד מהם הוא עבדול חמיד בן ה-26 שמוצאו בכפר קטן באזור גנאינה (Geneina) שבמערב דארפור. "בוקר אחד בקיץ 2003", הוא מספר, "הגיעו לכפר שלי אנשי מילציית הג'ינג'וויד (מיליציות חמושות הפועלות במערב סודאן ומזרח צ'אד הנתמכות ע"י השלטון הסודאני, ד.ס). חלקם הגיעו במכוניות, אחרים היו רכובים על סוסים וגמלים. זה היה בסביבות חמש בבוקר, ואנשי המיליציה, שהיו חמושים ברובים ומטולי RPG, צעקו שיש לגרש את האפריקאים מדארפור והחלו להרוג את התושבים ולשרוף את הכפר. אחרי שהם סיימו הגיעו מסוקים והטילו פצצות על הכפר הבוער. בכפר חיו כ-500 אנשים, רק ארבע משפחות הצליחו לברוח". עבדול חמיד הצליח לברוח עם אמו ואביו והם מצאו מקלט באחד ממחנות הפליטים שהוקמו בצ'אד.

סיפורו של סלאח בן ה-19 דומה. גם הוא זוכר את פשיטת אנשי הג'ינג'וויד על הכפר שלו שבחבל רחד אל-ברדי (Rahad El Berdi) בקיץ 2003. "תחילה הם אספו את בעלי-החיים שלנו", הוא מספר, "הם הרגו את כל מי שהתנגד ואח"כ אנסו את הנשים. בסוף הגיעו המסוקים והטילו פצצות כאשר אנשי הג'ינג'וויד מקיפים את הכפר ויורים בכל מי שמנסה לברוח". סלאח, שהיה אז בן תשע, הצליח לברוח מהכפר ופגש את הוריו ואת אחיותיו כעבור שלושה ימים בכפר סמוך. אחת האחיות נורתה בבטנה ונפטרה מעט אח"כ. במנוסתו ראה סאלח גם את גופותיהם של בני משפחה נוספים כאשר הן מוטלות ברחוב. כמו עבדול חמיד, גם סלאח והוריו ברחו לצ'אד ומצאו בה מקלט.

באותה תקופה הגיע לצ'אד גם איסמעיל, צעיר בן ה-26 מעיד אל-חיר (Ed El Kheir) שבצפון-מערב סודאן. גם הוא נמלט מעירו ב-2003 בעודה בוערת ומותקפת ע"י מיליציית ג'ינג'וויד. הוא חולץ ע"י דודו ודודתו כאשר אמו נשארה מאחור. אחרי שבוע של הליכה ברגל הוא הגיע למחנה הפליטים טולום (Touloum) יחד עם עשרות אלפי פליטים אחרים. "גרנו באוהלים קטנים, ללא חשמל, ללא מים זורמים וללא שירותים", הוא מספר, "הקצבת המזון שקיבלנו לחודש הספיקה בד"כ לכחמישה ימים והיה מחסור גדול גם בתרופות". אך הרעב והמחלות לא היו הבעיות היחידות. איסמעיל מספר על התעמרות מצד השלטונות בצ'אד, על נשים הנאנסות כשהן יוצאות מן המחנה ועל מערכת חינוך לא מספקת. "אלו חיים עצובים מאוד", הוא אומר, "חיים של חוסר מעש, ללא תקווה".

"בהתחלה המצב במחנה היה סביר", מוסיף עבדול חמיד שמצא מקלט במחנה פרחנה (Farchana), "ארגוני סיוע דאגו למזון ותרופות והמצב היה בטוח יחסית. אבל כיום ממשלת צ'אד השתלטה על המחנות, התרופות הטובות נלקחות ע"י השלטונות ויש מחסור במזון ובעיה רצינית של מים". עבדול חמיד מספר שהוא היה עד למעשי אונס של נשים שיצאו לאסוף עץ לבישול ולחטיפות של צעירים ככל הנראה על מנת לגייסם ללחימה. אחת החטיפות להן הוא היה עד הייתה טראומטית במיוחד בעבורו. "אח שלי נחטף מתוך האוהל שלנו באפריל השנה", הוא מספר, "כעבור כמה ימים הביאו לנו את בגדיו מוכתמים בדם והודיעו לנו שהוא נהרג".

***

רצח העם שמבוצע ע"י הממשל הסודני בחבל דארפור שבמערב המדינה החל ב-2003 עם התפרצותה של מלחמת אזרחים באזור. זוהי אחת ממלחמות אזרחים רבות שהתפרצו בסודאן כתוצאה ממאבקים על רקע אתני ופוליטי ומאבק על משאבים, מחצבים וקרקעות. במסגרת המאבק בדארפור משתמש שלטונו של הדיקטטור עומר אל-באשיר, השולט במדינה מאז 1989, בשיטות שונות של אלימות ישירה ועקיפה כלפי האוכלוסייה האזרחית. במהלך השנים האלו כוחות צבא, בסיוע אנשי המיליציות הערביות החמושות המכונות ג'ינגוויד, התקיפו את תושבי דארפור באמצעות הפצצות מהאוויר, פשיטות אכזריות מן הקרקע, שריפת כפרים, ביזה, אונס מאורגן של נשים, הוצאות להורג, הרעלת בורות מים ועוד. מעבר לכך מתקיימת מערכת נרחבת של גירוש, עקירה, השתלטות על אדמות ושינוי המבנה הדמוגרפי של האזור, כאשר המצב במחנות העקורים שהוקמו בדארפור ובצ'אד הולך ומדרדר – ישנו מחסור חמור במים, מזון ותרופות והעקורים סובלים גם מהתנכלויות אלימות, חטיפות ומעשי אונס.

למרות שהמתרחש בסודאן ידוע בעולם כבר שנים רבות, הקהילה הבינלאומית נמנעת מאכיפת החוק הבינלאומי על סודאן ומהתערבות ברורה ותקיפה להצלת תושבי דארפור. מדינות וחברות שונות מפרות את אמברגו הנשק שהוטל על האזור ומקיימות יחסים כלכליים עם ממשלת חרטום. כוחות חמושים בינלאומיים מגנים על מקורות הנפט שבאזור אך לא על האוכלוסייה המקומית וכוחות הסיוע הבינלאומיים שנשלחו לסודאן לא מצליחים להתמודד עם המצב בשטח. הם סובלים מחוסר באמצעים להגן על אנשיהם ועל ניצולי רצח-העם, ובלחץ הממשלה הסודנית הם אינם מעבירים מידע מדויק על ממדי התמותה במחנות העקורים. כוח המשימה של האו"ם והאיחוד האפריקאי שהוקם ב-2007 איננו אפקטיבי ויש אפילו הטוענים שהוא הפך לחלק מהבעיה וע"פ רוב ההערכות בין כ-300,000 לכחצי מיליון מתושבי דארפור נהרגו עד כה ובין שניים לשלושה מיליון תושבים נעקרו מבתיהם.

על רקע מציאות קשה זו של אלימות, מחסור ואובדן לא קל למצוא נחמה או פתח לתקווה. אך צוותו של גבריאל סטאורינג ניסה ומנסה עדיין לסייע לצעירים כמו עבדל חמיד, סאלח ואיסמעיל. "יום אחד הם שלחו מסר למחנה שלי", מספר איסמעיל, "הם ביקשו שנשלח את חמשת שחקני הכדורגל הטובים ביותר במחנה שלנו למחנה ג'בל (Djabal). כך הגענו, כ-60 שחקנים מ-12 המחנות שבצ'אד ונפגשנו במבנה ביה"ס שבמחנה. קודם כל הצגנו את עצמנו ואח"כ אנשי i-ACT סיפרו לנו בהתרגשות על הטורניר בשוודיה. ביום שלמחרת התחילו האימונים שבסופם היו אמורים להיבחר 15 השחקנים הטובים ביותר".

"במחנה הפליטים ג'בל יש מגרש עפר, ללא קווים ועם שערים מברזל", מספר סטאורינג, "לרבים מהשחקנים לא היו נעליים, הם היו רגילים לשחק יחפים עם כדורים מתוצרת בית עשויים בד ופלסטיק". הצוות של סטאורינג כלל גם את המאמנת מארגו בייקר שהייתה אחראית על האימונים והמיונים. בתום כחודש נשלחו 45 שחקנים חזרה למחנותיהם ו-15 הנבחרים החלו את מסעם הארוך לסקנדינביה.

"הייתי היחיד שנבחר מהמחנה שלי", מספר איסמעיל, "אחרי המיונים לקחו אותנו לנג'מנה, עיר הבירה של צ'אד, שם קיבלנו את המסמכים הנדרשים לנסיעה וגם תיקים ומדי כדורגל. שהינו בבית-מלון כארבעה ימים במהלכם הספקתי גם להתקשר ולהיפרד מהמשפחה. אמרתי להם שאני נוסע ושאני בר-מזל שקיבלתי את ההזדמנות הזו". מבחינה לוגיסטית זה לא היה מסע פשוט. תחילה צריך היה לעבור את הבירוקרטיה של השגת מסמכים ואישורים של ממשלת צ'אד. אח"כ צריך היה להשיג ויזות לשוודיה דרך שגרירות צרפת בצ'אד ולקנות כרטיסי טיסה. בגלל תהליכי המיון של הנבחרת והנהלים של הרשויות "הכל נעשה ברגע האחרון ובלחץ גדול" כדבריו של גבריאל סטאורינג. בסופו של דבר הצליח המאמץ הדיפלומטי ושחקני דארפור יונייטד החלו את מסעם מאחת המדינות העניות והמסוכנות בעולם צפונה אל שוודיה, אחת המדינות העשירות והשלוות בעולם.

***

"הנחיתה בשוודיה הייתה מוזרה", מספר איסמעיל, "קודם כל כי השמש כמעט לא שקעה (באוסטרסונד יש ביוני כעשרים שעות אור ביממה, ד.ס). חוץ מזה האנשים היו מאוד נחמדים אלינו, שלא כמו בצ'אד, התייחסו אלינו כאל בני-אדם". "זה היה מסע מדהים אבל גם מאתגר", מוסיף גבריאל סטאורינג, "הנוף השוודי היה משהו שהשחקנים מעולם לא חוו קודם. הדרך מסטוקהולם, שבה נחתנו, לאוסטרסונד מלאה ביערות מדהימים, בנהרות ובאגמים. למרות שהשחקנים היו עייפים מאוד הם לא יכולים היו להפסיק להסתכל מהחלונות".

ביום שלמחרת הנחיתה שיחקו שחקני דארפור יונייטד את משחקם הראשון. זה היה משחק נגד נבחרת פאדניה, נבחרת המייצגת בדלנים מחבל ארץ בצפון איטליה. דארפור יונייטד הפסידה 20:0. "הכל היה שונה", מספר סלאח, "בצ'אד שיחקנו יחפים במגרש חול וכשהגענו לשוודיה הכל היה אחרת. מצד אחד התמודדנו עם שחקנים אמיתיים על מגרש דשא, עם נעליים ומדי כדורגל. מצד שני, לא התאמנו מספיק, לא היינו מאורגנים כמו שצריך, לא הייתה לנו תכנית משחק והיינו חלשים מבחינה גופנית. אחרי שלושים דקות משחק לא הייתי מסוגל להבקיע גם אם הייתי עומד לבדי מול שער ריק".

בגלל הבדלי הרמות הגדולים בין שחקני דארפור יונייטד לבין שחקני שאר הנבחרות התוצאות על המגרש היו לא מרשימות בלשון המעטה. הם ספגו 61 שערים בארבעה משחקים ולא הבקיעו אפילו פעם אחת. אבל למרות התוצאות הלא מחמיאות איסמעיל חש מרוצה. "מבחינתי ניצחנו", הוא אומר, "באנו מהמחנות. חלקנו איבדנו בני משפחה רבים, וכשהגענו לשוודיה יכולנו לשכוח לרגע מהעצב הזה. זה היה ניצחון גדול בשבילנו". "אני גאה במה שעשינו", מוסיף סלאח, "אמנם לא היינו כוחות שווים אבל בכל זאת עשינו את כל הדרך ממגרשי החול של אפריקה ועד להתמודדות אמיתית מול שחקנים מקצוענים מאירופה".

אך המשחקים היו רק חלק מהמפגש עם אירופה. "חברים רבים מהקהילה הדארפורית בשוודיה הופיעו כבר באימון הראשון, הם תמכו בשחקנים והתייחסו אליהם כאל ידוענים", מספר גבריאל סטאורינג, "התקשורת הבינלאומית התעניינה בשחקנים שיכלו לספר את סיפורם ולדבר על דארפור ומה שעובר על משפחותיהם במחנות הפליטים". "התייחסו אלינו מאוד יפה כאן", מוסיף סאלח, "הרגשנו שאנחנו מפורסמים וקיבלנו תנאים שלא היו לי בחיים – בתי-מלון, ארוחות מסודרות ותשומת לב. אבל התגעגעתי מאוד וחשבתי הרבה על המשפחה שלי. לפעמים, כשאכלנו בבופה וחמישה אנשים אכלו כמות שהייתה מספיקה לכפר שלם, היה קשה לי לאכול".

אך למרות הקושי וההפסדים הטורניר סוכם בהצלחה. "דארפור יונייטד נתנה לשחקנים תחושה של זהות משותפת ומשהו חיובי להתאגד סביבו", אומר גבריאל סטאורינג, "והכדורגל פשוט מעניק שמחה. קשה להעריך כמה זה משמעותי בעבור אדם צעיר לייצג את העם שלו ולעשות את זה ע"י משחק שאותו הוא אוהב מאז שהוא זוכר את עצמו. קשה גם למדוד כמה זה משמעותי בעבור ילדים, ילדות, גברים ונשים לעודד קבוצה משלהם. דארפור יונייטד נתנה להם תקווה". מעבר לכל אלו יש לפרויקט ע"פ סטאורינג גם אספקט פוליטי. "בעולם שבו כל החדשות מדארפור הן שליליות, דארפור יונייטד הפכה למשהו חיובי ומעורר תקווה שמשך תשומת לב למשבר ולאנשים בחבל הארץ הנשכח הזה".

***

בעבור רוב שחקני דארפור יונייטד הטורניר בשוודיה היווה רק את תחילתה של דרך חדשה. שישה מהם נמלטו לנורבגיה תוך כדי המשחקים וביקשו בה מקלט. כעבור זמן מה חמישה מהם הועברו חזרה לשוודיה והצטרפו לשבעה שחקנים נוספים שביקשו מקלט בשוודיה בסוף הטורניר. למעשה במשחק האחרון בטורניר שיחקו בדארפור יונייטד רק תשעה שחקנים כאשר אחד מהם היה המתרגם. למרות הלחץ של ארגוני הפליטים של צ'אד ושל האו"ם רק שניים מחברי המשלחת חזרו לצ'אד בתום הטורניר. "אנחנו לא תמכנו וגם לא התנגדנו להחלטת השחקנים", אומר גבריאל סטאורינג למרות שייתכן ופעילות ארגון i-ACT תפגע כתוצאה מאי חזרתם של השחקנים, "מבחינתנו הפליטים אינם אסירים ואין להם זכויות שונות מכל אדם אחר. אלו שנשארו עשו את זה בדרך הנכונה. הם ביקשו מקלט בצינורות הרשמיים וככל הידוע לנו הם עוברים דרך התהליך הרשמי והמקובל".

וההליך המקובל בשוודיה הוא נוח למדי בהשוואה למדינות אחרות. "התייחסו אלינו יפה במשרד ההגירה", מספר איסמעיל על המפגש הראשון שלו עם הרשויות בעיר יבלה (Gävle) שם הגיש את בקשת המקלט, "בדקו את המסמכים שלנו, נתנו לנו חדר לשבוע, ראיינו אותנו והעמידו לרשותנו ייצוג משפטי ומתורגמן. אח"כ פיזרו אותנו במקומות שונים למשך הזמן שבו דנים בבקשתנו. אני ועוד שניים נמצאים כרגע בסודרהמן (Söderhamn) וממתינים להמשך הדיון בעניינינו". איסמעיל מכנה את המקום שבו הוא שוהה עם שני חברים נוספים מהקבוצה כ"מחנה פליטים חמישה כוכבים". התנאים טובים, הם החלו ללמוד שוודית והם מעבירים את הזמן, איך לא, במשחקי כדורגל. הם אפילו השתתפו במרתון מקומי והשיגו תוצאות מצוינות.

כיום נידונות בקשות המקלט של שחקני דארפור יונייטד ע"י הרשויות בשוודיה. הם, מצדם, מתחילים לרקום תכניות לחייהם החדשים אבל הם לא שוכחים את אלו שנשארו מאחור. עבדול חמיד רוצה ללמוד באוניברסיטה ובעתיד אולי לחזור לסודאן ולהיכנס לפוליטיקה. "אני מקווה שהעולם יתערב, שיהיה שלום בסודאן ושהחיים יחזרו להיות כמו שהם היו פעם", הוא אומר ומוסיף בחיוך, "אולי אז אהיה שר החינוך של סודאן".

סלאח חולם להיות שחקן כדורגל מקצועי. "עכשיו יש לי כוח", הוא אומר, "אני צריך מאמן טוב שייתן לי את הכלים ויום אחד אני מקווה לנצח את ברצלונה ואינשאללה אפילו להשתתף במונדיאל האמיתי".

***

ובינתיים במחנות שבצ'אד ממשיכים אנשי i-ACT להשתמש בכדורגל ככלי לשיקום, חינוך ושינוי חברתי. כבר כמעט שנה שכאלף ילדים וילדות במחנה ג'בל משחקים במסגרת אקדמיית כדורגל שהארגון הקים והכשיר את המאמנים והמאמנות שלו, כולם תושבי המחנה. עד 2016 מתכננים ב-i-ACT להקים אקדמיות כאלו בכל 12 המחנות בצ'אד. בכל אקדמיה, הם אומרים, יתאמנו כאלפיים ילדים ובני נוער. ע"פ הארגון משחק הוא אמצעי טיפולי, כלי חינוכי וגם זכות אדם בסיסית והאקדמיות הן כלי מצוין להשגת מטרות אלו.

אך יש גם הקשר רחב ועגום יותר. "יש מעל 300,000 פליטים מדארפור במחנות בגבול צ'אד-סודאן", אומר גבריאל סטאורינג, "האלימות בדארפור ממשיכה ואפילו מתגברת, כך שזרם העקורים ימשיך. חלק מהאנשים יצליחו לעבור את הגבול אבל אחרים יישארו בדארפור. המצב במחנות מדרדר, הקצאת המזון קוצצה ביותר מחצי והמשפחות סובלות מחוסר ביטחון תזונתי קיצוני. לאלו יש להוסיף קיצוצים גם בחינוך, בתרופות ובשירותי בריאות".

וכך, למרות שהמצב בדארפור ובמחנות בצ'אד מחמיר, דומה שהעולם הפסיק להתעניין. "הקהילה הבינלאומית שכחה את דארפור", אומר איסמעיל, "המצב שם ובמחנות בצ'אד הולך ונהיה גרוע יותר. הממשלות בצ'אד ובסודאן מקשות על החיים במחנות הפליטים וישנם דיווחים על מעשי רצח וחטיפות של ילדים וגיוסם ללחימה. למרות כל אלו לא שומעים בעולם על המצב בדארפור ובצ'אד ועניינו של עומר אל-בשיר (נשיא סודאן המואשם בפשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה) מתמסמס בבית-הדין הפלילי הבינלאומי (ICC)". ע"פ איסמעיל המשמעות של שתיקת העולם היא ברורה. "זהו אור ירוק לשלטונות להמשיך במעשיהם", הוא אומר, "ולכן חובתי היא להזכיר ולספר".

***

שירת הים

שנה חדשה היא תמיד הזדמנות לחשבון נפש ולפתיחת דף חדש. ובכל זאת מקרה שבו ניתנים החיים במתנה לאלפי אנשים הוא נדיר אפילו בימים המיוחדים האלו של ראשית תשרי. אבל זה בדיוק מה שקרה בחופי האי הדני זילנד (Sjælland), בתקופת החגים לפני 68 שנה, אז הבריחו הדנים אלפי יהודים בסירות קטנות אל שוודיה הניטרלית תחת אפם של הגרמנים.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il

כמו על מעבר ים-סוף לפני 3,000 שנה,  גם על חציית הים בסיפור הזה חשוב לספר בכל דור ודור. רצח, שעבוד ודיכוי הרי לא עברו מן העולם ובני אדם עדיין נדרשים לבחור כיצד להגיב לרוע. האם ישתפו איתו פעולה, האם יצקצקו בלשונם ויסובבו את ראשיהם לצד השני או שיקומו, יעשו מעשה ויתנגדו. סיפור הצלתם של יהודי דנמרק מחדד את הדילמה ומראה שכמעט בכל תנאי יכולים בני אדם, למרות הכל,  לבחור בטוב.

גשר על פני מים סוערים

המסע שלי אל הימים הדרמטיים של אוקטובר 1943 מתחיל בגשר אורסונד (Øresund), על הדרך שמובילה מהקצה הדרומי של שוודיה לאי הדני זילנד. לוקח בערך רבע שעה לעשות את המרחק בין שתי המדינות. מיצר אורסונד, המפריד ביניהן הוא אחד מגופי המים שמחברים את הים הבלטי לים הצפוני ועל גדותיו התפתח במשך מאות שנים אזור מאוכלס, פורה ומפותח שכולל את הבירה הדנית קופנהגן (København), את הכרך השבדי, מלמה (Malmö) ולא מעט כפרים פסטוראליים, ערים קטנות,  מרינות וחופי רחצה. הרחובות שקטים ומשובצים בחנויות דגים, גלריות, בתי-הארחה ובתי-קיץ. היום קוראים לאזור הזה הריוויירה הדנית.

קופנהגן, בירת דנמרק, נמצאת פחות משעה נסיעה מהגשר. יש בה כמיליון וחצי תושבים והיא בת בערך אלף שנה. בתחילת דרכה היא הייתה רק כפר דייגים, בימי הביניים היא שימשה כבירת אימפריה אירופית רבת עוצמה והיום היא עיר שוקקת חיים של תרבות, תיירות, תעשייה ועסקים. הגרמנים כבשו אותה בתשיעי לאפריל 1940. זה לקח להם בערך שעתיים. הממשלה הדנית, שניסתה להישאר ניטראלית, החליטה להיכנע ולשתף פעולה עם הכובשים למרות שרוב הדנים היו אנטי-נאצים.

חולשתם הצבאית ועושרם הכלכלי של הדנים, בשילוב אינטרסים גרמניים גרמו לשנות הכיבוש הראשונות להיות נוחות יחסית. לעומת הטבח, ההרעבה והטרור שליוו את הכיבוש הנאצי באירופה, הדנים יצאו בזול. מוסדות השלטון המשיכו לתפקד והחיים נמשכו כרגיל. ווילי סלומון זוכר היטב את התקופה. הוא היה בן חמש כשדנמרק נכבשה, ילד יהודי, בן למשפחה דנית בורגנית טיפוסית. סיפורו של ווילי, יחד עם כמה ספרים, קטעי עדויות ומפות, מלווה אותי לאורך הסיור בדנמרק. סולומון זוכר כילד את החיילים הגרמניים צועדים ברחוב: "לא פחדנו", הוא מספר לי, "בהתחלה חיינו בדיוק את אותם החיים שהיו לנו קודם ולא היו נגדנו שום הגבלות".

דנמרק לא הייתה צריכה לשלם הרבה בשביל השקט הזה. כמה הגבלות על חופש העיתונות, ההתארגנות הפוליטית, מדיניות החוץ, והתעשייה הספיקו. בארמון כריסטיאנסבורג (Christiansborg Slot) אפשר עדיין לראות את מרכז הכוח הפוליטי של דנמרק. הוא נבנה בתחילת המאה העשרים על בסיס ארמונות עתיקים שנשרפו והוא מקום מושבו של הפרלמנט הדני. 179 חברי הפרלמנט כפופים עדיין לאותה חוקה לה היו כפופים חברי הפרלמנט בשנות הארבעים. אלו הקימו ממשלת אחדות רחבה וניסו להציג חזית מאוחדת מול הכובשים. במשך כשלוש שנים הארמון הזה היה הבסיס לניסיונות הדנים לתמרן בין האינטרסים שלהם לדרישות הגרמנים. היום אני מוצא כאן פסלים ויצירות אומנות, אולמות מפוארים, ספרייה מלכותית, נשקייה וחורבות של מבצרים עתיקים. גם משרד ראש הממשלה וביהמ"ש העליון ממוקמים כאן. הכל נמצא על האי סלוטסהולמן (Slotsholmen) במרכז העיר. זהו גם המקום שבו מקיימת משפחת המלוכה הוותיקה באירופה את קבלות הפנים והנשפים שלה. מלכת דנמרק הנוכחית, מרגרטה, היא נכדתו של אחת הדמויות החשובות בדנמרק של תחילת המלחמה, המלך כריסטיאן העשירי, שנותר ראש המדינה הפורמאלי למרות שנודע כמתנגד לנאציזם וכמגן היהודים.

תוך כדי השיטוט בסלוטסהולמן, אני מנסה לערוך חשבון ביניים של המדיניות הדנית בתחילת המלחמה – לא נערך כאן אמנם קרב התאבדות הרואי כמו בפולין וברוסיה אבל הדנים הצליחו להרוויח זמן ולשמר כוחות מנהיגותיים, חברתיים וחינוכיים. ההתנגדות טופחה מתחת לפני השטח ולא פחות חשוב מזה, בזמן שבשאר אירופה הובלו יהודים לבורות הריגה ותאי גזים, אף אחד לא נגע ביהודי דנמרק. 

היהודים, שהגיעו לדנמרק במאה השבע עשרה כחלק מעסקה שעשה המלך המקומי כדי לפתח את הכלכלה, היו בשנות הארבעים קהילה מפוארת וחלק אינטגראלי מהחברה הדנית. סיפור הקהילה נפרש במוזיאון היהודי במתחם הספרייה המלכותית. המוזיאון חוקר את הזהות היהודית-דנית על מרכיביה הרוחניים והפיזיים. הוא עוצב ע"י האדריכל היהודי, אמריקאי המפורסם דניאל ליבסקינד שביסס את המבנה הפנימי שלו על המילה העברית "מצווה", התייחסות ברורה להצלת היהודים ע"י הדנים. יש בעיר אתרים יהודיים נוספים. הבולט שבהם הוא בית הכנסת ברח' קריסטלגדה (Krystalgade) בחלק העתיק של מרכז העיר, שמשמש את יהודי קופנהגן כבר יותר מ 170 שנה. לא רחוק משם עומד המגדל העגול (Rundetårn), מצפה כוכבים שנבנה במאה השבע עשרה וניתן לראות מראשו את קופנהגן העתיקה במלוא הדרה. האותיות העבריות של השם המפורש מעטרות את המגדל כחלק ממשפט המבקש מהאל להעניק חוכמה וצדק למלך הדני.

אתרים אלו חושפים את הקהילה שפגשו הנאצים כשהם כבשו את דנמרק. היא הייתה ביחסים טובים עם השכנים, מאורגנת, עשירה ובת כ-7,500  חברים, כולל פליטים שהגיעו ממדינות אירופאיות אחרות. כאמור, בתחילת המלחמה החליטו הגרמנים לא להחיל על יהודי דנמרק את ה"הפתרון הסופי". אבל כל זה עתיד היה להשתנות ב 1943.

מאבק

ככל שהכיבוש נמשך הוא הפך למאוס יותר. ב-1942 כבר היו פעולות התנגדות ממשיות למשטר הנאצי. במרץ 1943 נערכו בחירות שתוצאותיהן הרגיזו את הגרמנים ובקיץ של אותה שנה התפרץ גל של שביתות, מחאות והפגנות אלימות שהביאו לפיזור הפרלמנט ולהכרזה על מצב חירום צבאי. תנועות ההתנגדות הדניות שהיו מבוססות לא רק על התנגדות פוליטית אלא על מסורת של קהילתיות, דמוקרטיה והומניזם, נכנסו לפעולה.

מוזיאון החירות (Frihedsmuseet) יושב בלב אזור ירוק וכחול של פארקים ותעלות, סמוך לפסל בת-הים המפורסם. הוא מספר את סיפור המלחמה של דנמרק וחושף את פעילות המחתרות הדניות. הפצת עיתונות מחתרת, הפגנות ושביתות, ריגול למען בעלות הברית ופעולות חבלה מוצגות באמצעות צילומים, מפות, שחזורים ומוצגים כמו כלי נשק, מדים וכלי רכב. המחתרות הדניות צברו תאוצה עם פריצת המשבר הפוליטי של 1943, התאחדו תחת השם "מועצת החירות הדנית" והחלו להיערך למאבק מזוין. עשרות אלפים התנדבו ליחידות הלוחמות. רבים נתפסו, נשלחו למחנות ריכוז והוצאו להורג. בכניסה למוזיאון החירות נמצאת פינת זיכרון ללוחמים אלו. היא מציגה מכתבים שנכתבו ע"י חברי המוצאים להורג. "היום נידונתי למוות על מעשי", כתב אולה מוסולף, לוחם מחתרת בן עשרים להוריו, "אינני מפחד למות כי אני חש שחיי הוקדשו לטובת דנמרק". מוסולף הוצא להורג, יחד עם חבריו למחתרת בפאתי העיר. הדנים הקימו שם אחרי המלחמה את אתר הזיכרון ללוחמים שנרצחו ע"י הנאצים (Mindelunden). מדי שנה מתקיים באתר, בין הקברים,לוחות הזיכרון והאנדרטאות, טקס לציון שחרור דנמרק, בהוקרה ללוחמים ששילמו בחייהם. "היה לנו נשק אחד", אני נזכר בדברים שאמר פעם יצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי הארגון היהודי הלוחם בגטו וורשה: "אידאה גדולה, נכונות גדולה, מסירות נפש גדולה".

הגירוש

גורל היהודים בימים הסוערים של קיץ 43 היה נתון למאבק פנימי בצמרת המפלגה הנאצית. כשהיטלר פקד על ריכוזם כשלב ראשון בדרך לחיסולם, החלה התרוצצות דיפלומטית בזרועותיו השונות של הממשל הנאצי. הוויכוח גרם לכך שנאצים שרצו בהמשך שיתוף הפעולה הגרמני-דני הדליפו את התכנית לפוליטיקאים דנים שמסרו בתורם את האינפורמציה להנהגת הקהילה היהודית. בערב ראש השנה, יהודי קופנהגן קיבלו בביהכ"נ את הידיעות והתבקשו להפיץ את הבשורה ולמצוא מחבואים. במקביל החלה מעין התקוממות עממית ברחובות העיר. שוטרים ודוורים, מלצרים ונהגים, מורים וכמרים היו כולם שותפים בהפצת הידיעות, במציאת דרכי מילוט ובהגנה על רכוש היהודים שנמלטו. בתים פרטיים, בתי-ספר ובתי-חולים שימשו למקומות מסתור. על בסיס התשתית של המחתרות והתמיכה העממית הרחבה הצליחו כמעט כל היהודים למצוא מחבוא. כשפשט הגסטאפו על בתיהם רובם פשוט לא היו בבית.

כמה מאות יהודים נתפסו בכל זאת, בעיקר קשישים וחולים שלא יכלו להתחבא. סצנות ברוטאליות במיוחד התרחשו בבית האבות הסמוך לביהכ"נ. עדויות מספרות גם על ביזה וונדליזם. בסופו של דבר נשלחו כמה מאות יהודים למחנה טרייזנשטט שבצ'כוסלובקיה. לעומת ממשלות אחרות שהיו אדישות לגירוש יהודי ארצם, הממשלה הדנית דאגה שליהודים שנשלחו לטרייזנשטט לא יאונה רע. היא יזמה ביקור של הצלב האדום ודאגה למשלוח מזון ותרופות למחנה. הדנים גם שמרו על הרכוש ועל דירות היהודים הנעדרים. מישהו סיפר לי שאפילו השקו להם את העציצים. בחשבון סופי, רק כחמישים מיהודי דנמרק נספו בטרייזנשטט, רובם קשישים וחולים. ההתרחשות כולה מעלה סימני שאלה בדבר טיעון שנפוץ במדינות אירופאיות אחרות כי לא ניתן היה לעשות דבר לטובת היהודים.

ווילי סלומון נזכר בבריחה מקופנהגן: "נסענו צפונה לכפר, היו איתנו כשלושים יהודים ובמשך כמה ימים הוסתרנו בבתים שונים במקום. אח"כ הועברנו במשאית ששימשה להובלת לבנים לאורך כביש החוף לעיירה הומלבק (Humlebæk). בדרך הגרמנים עצרו את המשאית, הרימו את היריעה שכיסתה אותה אך מכיוון שהיא הייתה עמוסה ואנחנו היינו בחלל ריק באמצע, לא נתפסנו והמשכנו בדרך. בהומלבק הוסתרנו בבית של דייגים מקומיים". משפחת סלומון כבר ניצלה פעם אחת מהנאצים כשבערב ראש השנה הם עשו את הלילה אצל שכניהם בכפר וחמקו כך מהגרמנים שדפקו על דלתם, הסתכלו פנימה והסתלקו כשגילו שהוא ריק.

דרך הים בה נסעו סלומון ובני משפחתו קיימת עדיין. בסתיו החופים נטושים למדי, סירות בכל הגדלים והצבעים מוטלות עליהם ומזחים שוממים נשלפים מהם אל תוך המים. בימים יפים אפשר לראות את שוודיה בצד השני של המיצר. שליו כאן עכשיו אבל באוקטובר 43 הרבה שלווה לא הייתה כאן. בתים רבים שימשו כמפקדות הברחה, מעין "סוכנויות נסיעות" מאולתרות. מארבים נערכו לאורך החופים, נשק מאולתר הוברח בשבילים נסתרים. באזור לינגבי (Lyngby), נפתחו צירים ימיים לשוודיה ונערכו קרבות פנים מול פנים בין לוחמי מחתרת לאנשי הגסטאפו. באספרגדה (Espergaede) ובסנקרסטן (Snekkersten) היו רופאים מקומיים שטיפלו בפליטים, הסתירו אותם והזריקו חומר לילדים כדי שיהיו שקטים בזמן השיט לשוודיה. בגילליה (Gilleleje) תפס הגסטאפו כמה עשרות יהודים שהתחבאו בעליית הגג של הכנסייה. מוזיאון ואנדרטה מקומיים מציינים עדיין את האירועים האלו. כך היו כפרים וחופים, עליות-גג ומרתפים, סליקים ומחסנים לתפאורה של סיפורים אנושיים בדרך הארוכה לחירות בצד השני של הים.

הבריחה

הומלבק היא עיירה יפהפייה. יש שם מרינה קטנה עם סירות דייגים ויכטות, בתים ציוריים וגינות מטופחות. כמה דקות מהמרכז נמצאת לואיזיאנה (Louisiana Museum), מוזיאון אומנות מודרנית יוצא מן הכלל. בחוף אני מוצא את המקום אליו הגיע ווילי באותו לילה, יומיים לפני יוה"כ 1943. כשהם ירדו לחוף במטרה לעשות את הדרך לשוודיה, מישהו צעק שהגרמנים באים, הם נדחפו לחדר קטן והסתתרו בו כל הלילה. "ישנתי על הרצפה בין הרגליים של המבוגרים ובבוקר שלמחרת חזרנו לכפר", הוא מספר, "בלילה הבא ירדנו שוב לחוף, זוגות זוגות. הפעם לא היו שם גרמנים. עמדתי על המזח עם אחי וההורים. היה חשוך ושקט והיו שם סירות גדולות וקטנות, סירות דייג וסירות מנוע. לפנינו הועמסה סירה שהיה בה מקום אחד פנוי. למרות המחאות של אימי, אחי הועלה לסירה והיא יצאה לדרכה. על הסירה הבאה עלינו אנחנו. זאת הייתה סירת דייגים קטנה והיו עליה כעשרים אנשים. אחרי שיצאנו לדרך התקלקל המנוע. בזמן שהדייג ניסה לתקן אותו, עברה סירת פטרול גרמנית. הגרמנים לא שמו לב אלינו כי היה חשוך מאוד והמנוע לא עבד. כשהגענו סוף סוף למים הטריטוריאליים של שוודיה, סירה שוודית הגיעה והגנה עלינו". ווילי ובני משפחתו רוכזו בבית קולנוע באי השוודי וון (Ven) שם הם פגשו את האח הגדול ועשו את הלילה יחד עם הפליטים האחרים. "לא היה לנו הרבה. רק הבגדים שלגופנו, טליתות ומסמכים. כל הלילה הגיעו קבוצות נוספות. מישהו סיפר על משפחה אחת שטבעה בדרך". בבוקר שלמחרת הם חצו את האי ברגל, הפליגו ללנדסקרונה (Landskrona) שבדרום שוודיה והתחילו לנדוד אצל קרובים ומכרים ברחבי שוודיה. כמו אלפי יהודי דנמרק האחרים, הם ניצלו מהגורל שהמתין למיליונים ברחבי היבשת בזכות שכנים טובים שלא הפקירו אותם לגורלם. הם נשארו בשוודיה עד סוף המלחמה וחזרו לדנמרק ב 1945.

שירת הים

את המסע שלי אני מסיים בעיר החוף הלסינגור (Helsingør) עיר ימי-ביניימית שנבנתה על חוף הקטע הצר ביותר של מיצר אורסונד בדיוק מול העיר השוודית הלסינבורג (Helsingborg). במאה ה-15 נבנה כאן מבצר שנועד להבטיח תשלום מיסים של ספינות בים הבלטי. מבצר זה הוא הבסיס לטירה המרשימה הניצבת שם היום, טירת קרונבורג (Kronborg Slot) שנבנתה ב-1585 ושימשה כארמון מלכותי, מבצר צבאי ובית-סוהר במשך מאות שנים. הטירה התפרסמה כי שייקספיר מיקם בה את ארמונו של הנסיך הדני הבדיוני, המלט. שייקספיר אמנם לא ביקר כאן אבל הטירה נודעה כאחד המבצרים החזקים באירופה. האולמות הרנסאנסיים הגדולים, המרתפים האפלים והמוזיאון מוקפים בחומה ותעלה כמו בסרטים. אני סוגר מעגל כשאני פוגש בטירה את הולגר דנסקה (Holger Danske), פסל של גיבור מיתולוגי שעל פי האגדה מונח כאן רדום עד שדנמרק תהיה בצרה גדולה. או אז הוא יתרומם ויציל אותה. בימים של הצרות הכי גדולות, ימי מלה"ע השנייה, אחת המחתרות קראה לעצמה הולגר דנסקה ורצועת החוף הזו הייתה למורשת קרב מפוארת למען סולידאריות ואנושיות.

בנמל אני עולה על המעבורת חזרה לשוודיה ועושה בדיוק את אותה הדרך שעשו אלפי פליטים יהודים לפני יותר משישים שנה. הדרך שונה באור יום כאשר החומה האפורה של הטירה ומגדליה הירקרקים, הולכים ומתרחקים ממני. המיצר מלא תנועה. מיכליות, סירות דייגים, יאכטות וסירות מפרש משאירות שובל לבן במים האפורים. בסה"כ 20 דקות של שיט. במעבורת החיים נמשכים כהרגלם- חנות דיוטי פרי מציעה אלכוהול זול, ילדים קונים נקניקיות בקיוסק, כמה תיירים מהמרים במכונות ויש תור ארוך לשירותים של הנשים. אני יוצא לסיפון.

הנוף הגיאוגרפי דומה אמנם לזה שהיה כאן לפני שישים שנה, אבל מה עם הנוף האנושי? ויקטור פרנקל כתב ש"אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות האנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו". אני נזכר בשירת הים, שיר התודה שמשה ובני ישראל שרו לאלוהים אחרי מעבר ים-סוף. גם הים הזה חזה באקסודוס של יהודים אבל השירה כאן מגיעה לא לאלוהים אלה לבני-אדם שכדברי פרנקל, נקטו עמדה ובחרו דרך. כשחיפשו ב"יד-ושם" מישהו להעניק לו את אות חסיד אומות העולם על הצלת יהודי דנמרק, המחתרת הדנית טענה שכל חבריה נטלו חלק בהצלת היהודים במידה שווה. את האות הוחלט להעניק לכן לכל העם הדני כאיש אחד. כשאני יורד מהמעבורת אני חושב שזאת הייתה החלטה נבונה. אם אות חסידות אומות עולם הוא מעין פרס נובל להיענות לסבל של הזולת, ולבחירה בטוב בכל תנאי, אין ראוי מהעם הדני לזכות בו.

מוזיאון החירות בקופנהגן. צילם: דיויד סטברו
 
 
לחופי מיצר אורסונד. צילם: דיויד סטברו
 
 
מיצר אורסונד. צילם: דיויד סטברו
 
 
טירת קרונברג. צילם: דיויד סטברו
 

האדם האחרון באירופה

בשבוע הבא יחול יום-הולדתו של ג'ורג' אורוול, אולי הסופר הפוליטי החשוב ביותר של המאה העשרים. אורוול, שנפטר לפני יותר משישים שנה, ראה את העוול, הרצח והשעבוד שאפיינו את חציה הראשון של המאה הקודמת והוא החליט לספר לעולם את האמת. בכתביו הוא מצייר בכנות ובאומץ תמונה חדה וברורה וזורק אותה לקוראיו בפרצוף. שאף אחד לא יוכל להגיד שהוא לא ידע.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il

זהו מסע שמתחיל בלונדון, אך לא בלונדון הססגונית של האוטובוסים האדומים, הפאבים העליזים והמוזיאונים. זוהי לונדון של "בתים מרקיבים מן המאה ה-19, קורות עץ סומכות את צידיהם, חלונותיהם מטולאים בקרטון וגגותיהם בברזל גלי" ("1984", תרגום: ג.אריוך, עם-עובד, 1995). זוהי עיר מסויטת, אכזרית ודכאנית, פרי דמיונו של הסופר ג'ורג' אורוול. המסע מתחיל בין ניידות של משטרת-המחשבות המרחרחות בחלונות לבין גדרות מטות לנפול, בין הפצצות הממלאות את העיר בעיי חורבות לפירמידות ענק של מיניסטריונים ממשלתיים. הכל תחת דיוקנו של המנהיג הכל יכול – האח הגדול. לונדון של יצירת המופת "1984" היא שום מקום וכל מקום. מצד אחד, עולם של פנטזיה פוליטית. מצד שני, עולם שבחלקו הפך למציאות במקומות שונים על פני הגלובוס במאה העשרים.

כעת, 62 שנה לאחר יציאתו לאור של 1984, אני יוצא למסע בעקבות חייו ויצירתו של ג'ורג' אורוול, אולי הסופר הפוליטי החשוב ביותר של המאה העשרים. הספר 1984, או בשמו המקורי "האדם האחרון באירופה", הוא בעיני רבים פסגת יצירתו של אורוול, אבל זהו סוף הסיפור שלו. הוא כתב אותו בערוב ימיו, רחוק מהעיר הגדולה, בחווה מבודדת ביורה, אי הררי ושומם במערב סקוטלנד. הוא השלים אותו כשהוא חולה בשחפת ונכנס ויוצא תכופות ממרפאות ובתי-חולים. אבל סיפורו של אורוול מתחיל במרחק אלפי קילומטרים משם, בקצה השני של האימפריה הבריטית עוד שהיא הייתה בשיא כוחה.

אורוול נולד כאריק ארתור בלייר ב-1903 בעיירה מוטיהרי שבהודו בזמן שזאת נשלטה ע"י הבריטים. אביו היה פקיד במחלקת האופיום של הממשל הבריטי, אמו, שהייתה צעירה בהרבה מהאב, נולדה בבורמה (מיאנמר של היום), גם היא מושבה בריטית. ב-1904 האם, איידה, לקחה את אריק הצעיר ואת אחותו הגדולה להתחנך באנגליה. הם חיו בעיירה האנלי וחייהם היו נוחים יחסית, כיאה לחיי המעמד הבינוני האנגלי. לאחר הכנה בפנימייה פרטית, התקבל אריק ללימודים באיטון, הפנימייה היוקרתית ביותר לנערים באנגליה. באיטון הוא עסק בקריאה, כתיבה ובילויים יותר מאשר בלימודים והישגיו לא היו מזהירים. עם סיום לימודיו הוא התקבל לשרת במשטרה האימפריאלית בבורמה וכך הפך מי שהיה לימים למבקר חריף של הקולוניאליזם האירופי, לחייל של הכיבוש הבריטי בדרום-מזרח אסיה.

חמש שנים בבורמה שכנעו את אורוול שכל צורה של שליטה של בני אדם בבני אדם אחרים היא פסולה. הוא חזר לאנגליה ושכר חדר קטן בשכונת נוטינג-היל שבמערב לונדון.

כאן, ברחוב פורטבלו, מתחיל המסע שלי בעקבותיו. היום האזור הוא אופנתי וקוסמופוליטי מאוד, משכן למוקדים של תרבות אלטרנטיבית, חנויות ספרים, פאבים ומסעדות. שוק מפורסם המציע בגדי יד-שנייה ועתיקות מושך לכאן עשרות אלפי תיירים ומקומיים מדי שבוע והרחוב הפך למוכר בשנים האחרונות הודות לקרנבל השנתי הנערך בו ולאומנים המפורסמים שיצרו בהשראתו שירים, ספרים וסרטים. כשג'ורג' אורוול חי כאן הוא היה עדיין אלמוני. כ"חייל משוחרר" בעל ניצוצות של תודעה פוליטית ושאיפות אומנותיות הוא החליט לחקור את חייהם של המעמדות הנמוכים ולכתוב עליהם. הוא התחפש לעני, ניסה להסתיר את המבטא שלו ויצא למסעות ברבעים העניים של העיר שם הוא נפגש עם פועלים, קבצנים, זונות והומלסים. ביום גשום ואפור אני מוצא את הבית הדו-קומתי הכחלחל אליו שב אורוול ממסעותיו ובו ישב בחדרו הלא מחומם לאור נרות ורשם את חוויותיו. מתחת לשלט העגול המציין את חשיבות המקום, ליד גינה קטנטנה, במקום בו חי אורוול לפני יותר משמונים שנה אני נזכר למה הוא חשוב לי כל כך.

ילידי המאה העשרים שהספיקו לחזות בחלק מאירועיה, חיים לעיתים בתחושה שהם עדים לאירועים שבעתיד ייחשבו לכאלו שקבעו את גורל המין האנושי. כמו כל בני דורי, גם אני זוכר במעומעם את המלחמה הקרה ואת פירוקו של הגוש הסובייטי, אני זוכר את האפרטהייד ומעשי הטבח של רואנדה, דרפור וקוסובו, את הרעב באפריקה, את המלחמות בעיראק ובאפגניסטן וכמובן את 9/11. אני זוכר גם את תחילת עידן המחשב האישי, האינטרנט והטלפון הנייד ואת הסכמי השלום עם מצריים וירדן, האינתיפאדות והמלחמות בלבנון. ואולי חשוב מכל, את רצח יצחק רבין. בעין הסערות ההיסטוריות, תמיד הרגשתי שיש צורך לעצור לרגע ולקבל פרספקטיבה רחבה, להיעזר במבט מעמיק וחד שבורר את העיקר מהטפל וחושף את השקרים והאשליות של תקשורת ההמונים ובעלי האינטרסים. משהו שהוא לא עיתון אבל גם לא ספר פילוסופיה. ואורוול היה בדיוק כזה, הוא ליווה אותי תמיד כשהעולם מסביב בער.

ייחודה של יצירתו של אורוול היא לא בעלילות שהוא רקם או בדמויות שהוא יצר. כל מה שאורוול כתב, רומנים, סיפורים ומאמרים נוצר כדי לחשוף ולהילחם ברעות החולות של תקופתו. בכתיבתו, הוא מאיר בפנס פינות נידחות של דיכוי והשפלה וחושף את האמת מאחורי האירועים. כבר בראשית יצירתו, בלונדון, אורוול היה מן אומר אמת כפייתי שכזה, אחד מאלו שפשוט לא מסוגלים לשתף פעולה עם שקר ואחיזת עיניים. זה כמעט כאילו הוא לא היה מסוגל פיזית לשתוק. ליד הדלת האדומה של בית מס' 22 ברח' פורטבלו אני מדמה לעצמי את האיש הגבוה, המגושם למראה, נכנס פנימה רוכן על השולחן ורושם את חוויותיו, ללא פוזות ובלי להסתיר שום דבר. "כשאני מתיישב לכתוב ספר", הוא כתב ב 1946, "אני לא אומר לעצמי "אני עומד ליצור יצירת אמנות". אני כותב אותו מכיוון שיש איזה שקר שאני רוצה לחשוף, איזו עובדה שאני רוצה להסב אליה את תשומת הלב והדאגה הראשונה שלי היא לזכות לאוזן קשבת" ("מדוע אני כותב", מתוך "מתחת לאף שלך, מבחר מאמרים", תרגום: יועד וינטר-שגב, דביר, 2005). ואצלי אורוול מצא תמיד אוזן קשבת, גם אם לפעמים לא קל לקרוא את מה שהוא כתב. הכתיבה שלו אכזרית בכנותה, בין אם זה תיאור של הוצאה להורג בבורמה או סיפור על הטינופת והזוהמה של שכונת עוני אנגלית. הוא חריף וציני לעיתים, לא מוותר על הפרטים המזעזעים. הוא מצייר תמונה ברורה וזורק אותה בפרצוף. שאף אחד לא יוכל לומר 'לא ידעתי'.

בגיל 25, כמו סופרים רבים אחרים, עבר אורוול (עדיין בשמו המקורי, אריק בלייר) לפריז ותכנן לכתוב רומנים ומאמרים. לאחר שכספו נגנב הוא חווה חוויות קשות של עוני, מחסור וחולי. הוא חי שם תקופה של כשנה וחצי, כאשר בחלקה הוא עובד 13 שעות ביום כשוטף כלים במלון יוקרתי. רבים מהביוגרפים שלו טוענים שבפריז הוא ניסה לנקות את עצמו מתחושות העליונות של בן המעמד הבינוני האנגלי ומתחושות האשמה של השוטר האימפריאליסטי. ייתכן שהם צודקים אך התקופה בפריז הולידה גם את הניצנים הראשונים של יצירתו והיא מובילה אותי, בעקבותיו של אורוול, לעלות על מעבורת ולעזוב את אנגליה. היעד הבא הוא פריז והמעבורת החוצה את תעלת למנש משאירה מאחוריה את הצוקים הלבנים של דובר, שער הכניסה והיציאה של הארץ אותה אורוול ראה תמיד כארצו לטוב ולרע.

בפריז אני מוצא את הרחוב בו השתכן אורוול. זהו רח' Rue du Pot De Fer שבגדה השמאלית של הסיין. המקום לא רחוק ממוסדות פריזאיים ידועים כמו הפנתיאון והסורבון והטיול בסביבתו מוביל אל גני לוקסמבורג והשדרות האופנתיות של הרובע הלטיני. כיום זהו רחוב צר ונעים למדי, מלא בבתי-קפה ומקושט בתריסי עץ ועציצים בחלונות. בימיו של אורוול הוא לא היה פסטוראלי כל כך. "היה זה רחוב צר מאוד", הוא כותב, "מעין נקיק של בתים גבוהים, מוכי צרעת, הנוטים זה כלפי זה בתנוחות משונות, כאילו קפאו כולם בשעת התמוטטותם" ("דפוק וזרוק בפאריז ולונדון", ג'ורג' אורוול, תרגום: דורון לבנה, כנרת, 1984).

אורוול מתאר רחוב מלא בביסטרואים זולים ובתי-מלון דחוסים עד אפס מקום. "במוצאי שבתות", הוא מספר, "כשליש מאוכלוסיית הגברים של הרובע הייתה שתויה". המלון עצמו היה "כלוב ארנבות צפוף, חשוך ומט לנפול, בן חמש קומות, המחולק במחיצות עץ לארבעים חדרים… הקירות היו דקים כקיסמים, וכדי להסתיר את הסדקים, כוסו הם בשכבה על גבי שכבה של טפטי נייר וורודים, שהתרופפו מאחיזתם ואכסנו פשפשים לאין ספור".

המלון איננו קיים היום אך לעומתו את בית-המלון בו עבד אורוול כשוטף כלים קשה לפספס. זהו ככל הנראה ה-Lotti Hotel שב-Rue Castiglione, מלון יוקרה בלב פאריז, לא רחוק מגני טילרי, השנז-א-ליזה והלובר. בין חנויות התכשיטים, יצירות האומנות והנברשות המוזהבות אפשר להיזכר בתיאוריו של אורוול מן הקרביים של המלון אותו הוא מכנה המלון X. היה זה "מבנה כביר מימדים, גרנדיוזי, בעל חזית קלאסית, ובצידו האחד מבוא קטן ואפל, כמו חור עכברים, ששימש ככניסת שירות". אורוול מתאר איך  לצד החזות המפוארת והאורחים המהודרים, שוררת טינופת מבהילה. "עד לשעות הערב לא היה זמן לנקות את הרצפה, ואנו החלקנו עליה בעיסה של מי סבון, עלי חסה, ניירות קרועים ואוכל גרוס. תריסר מלצרים שפשטו את מעיליהם וחשפו את בתי שחיים המיוזעים, ישבו ליד השולחן, ערבבו סלטים ותחבו את אגודליהם לקנקני השמנת. בחדר עמד ריח מעורב, דוחה של אוכל וזיעה". וזה לא הכל. כמו בענייני החברה, גם בעניינים גסטרונומיים, אורוול מתעקש לחשוף את האמת המרה שמאחורי הארוחה. הוא כותב על הזוהמה מעוררת הגועל, על טבחים היורקים במרק, על הטינופת בקפיטריה ועל ארון הלחם שורץ המקקים.

אורוול חושף את הקורא גם לתנאי החיים של אלו העובדים במלון. הוא מספר על העייפות והרעב, על האדישות והשכרות ועל שאיפותיהם של העובדים המצטמצמות לארוחה ולמיטה. חייו של אורוול בלונדון ובפריז היו קשים אך הם הולידו, יחד עם חוויותיו בבורמה, את כתביו הראשונים שפורסמו כמאמרים בעיתונות האנגלית והצרפתית. אורוול עזב את פריז בסוף 1929 ועם חזרתו לאנגליה ולבית הוריו בסאוות'וולד יצא לאור גם הרומן הראשון שלו, "דפוק וזרוק בפריז ולונדון". בהזדמנות זו הוא גם שינה את שמו. מתוך פחד מביקורות רעות וחשש לבייש את הוריו או אולי מתוך רצון בזהות חדשה, בן כמעט 30, נולד אריק בלייר מחדש כג'ורג' אורוול.

הרומן הראשון פתח תקופה פורה מאוד מבחינה יצירתית. אורוול עבד בהוראה ובמקביל המשיך לפרסם מאמרים בעיתונות האנגלית. "ימים בורמזיים" העוסק בשלטון האנגלי בבורמה, יצא לאור ב-1934, שנה אח"כ הגיע תורו של "בתו של כומר" ו ב-1936 פורסם "שאו את נס האספידיסטרה", סיפור חצי אוטוביוגרפי על משורר המחליט לוותר על כסף וכבוד למען יצירתו. המסע בעקבותיו של אורוול מחזיר אותי ללונדון, אך הפעם לצפון העיר, להמפסטד. האזור היוקרתי המהווה בית לעשירי העיר היה בימיו של אורוול ועודנו עדיין בית לסופרים, מוסיקאים ואינטלקטואלים רבים. יש בו פארק ענק, נופים ירוקים ואווירה כפרית יותר מרוב חלקי העיר. בהמפסטד עבד אורוול בחנות ספרים וזוהי התקופה שבה פגש את איילין אושונסי, סטודנטית לפסיכולוגיה ומשוררת, איתה התחתן ב-1936. איילין השפיע לא רק על חייו, אלא גם על יצירתו. שיר שכתבה כשנה לפני שהם נפגשו, למשל, נקרא: "סוף המאה, 1984".

השנים הבאות שלחו את אורוול לשני מסעות משמעותיים. הראשון היה מסע לצפון אנגליה בה הוא התחקה אחרי חיי הפועלים במקומות כמו וויגן, מנצ'סטר ושפילד. במרכזי תעשייה אפופי עשן ומוכי אבטלה הוא ירד למכרות, השתתף באסיפות פועלים והתארח בבתי התושבים. המסע הזה סוכם בספר "הדרך לרציף וויגן" הכולל לא רק את העובדות שאורוול אסף אלא גם מתקפה על הדוגמאטיות, התימהוניות והצביעות של חלק מהשמאל הבריטי. אורוול, שדעותיו העצמאיות וכנותו הרוחנית הרחיקה אותו מגורמים רבים בשמאל, החל להגדיר את עצמו כסוציאליסט, וכמו סוציאליסטים אנגלים רבים, הוא התעניין לא רק בענייני פנים. זו הייתה תקופה של משבר כלכלי והתחזקות הפאשיזם בכל אירופה, אך השמאל הבריטי היה מוטרד במיוחד מההתפתחויות בספרד, שם התחולל מאבק עקוב מדם בין הממשלה המרכז-שמאלית ותומכיה לבין גורמים שמרניים מהצבא ומהימין בהנהגתו של הגנרל פרנקו. תמיכת ברה"מ ברפובליקנים ותמיכת איטליה וגרמניה בפרנקו נתנו לקונפליקט משמעות בינלאומית. בעקבות המאורעות הדרמאתיים, אורוול נסע לספרד כדי לסקר את המלחמה אך מהר מאוד מצא את עצמו נלחם בה. כך הופכת ברצלונה לתחנה הבאה במסע שלי.

כשאורוול הגיע לברצלונה הוא מצא בה עיר שונה לגמרי מזו שאני מוצא. למעשה, בברצלונה של תחילת 1937 היה משהו שלא חזר על עצמו פעמים רבות בהיסטוריה. זו הייתה עיר שעברה מהפכה שסחפה את ההמונים והטעינה את הרחובות באווירה חד-פעמית. שלא תהיה טעות, גם היום ברצלונה היא עיר מרגשת ומסעירה. היא צבעונית ומלאה בארכיטקטורה ייחודית, יש בה אומנות, חוף-ים, אתרים היסטוריים ושווקים עמוסי ריחות וטעמים נפלאים. אבל אורוול מצא בה ריגושים אחרים. "זאת הייתה הפעם הראשונה בה הייתי בעיר שבה מעמד הפועלים הוא השולט", הוא כתב ב "הומאז' לקטלוניה", "באופן מעשי, כל הבניינים, בכל הגדלים, נתפסו ע"י הפועלים וקושטו בדגלים אדומים או בדגלים האדומים-שחורים של האנרכיסטים" (Homage to Catalonia, George Orwell, Martin Secker & Warburg, 1938). אורוול כותב על בתי עסק שהולאמו, על תעסוקה מלאה וכנסיות שהוחרבו. במורד שדרת הראמבלס, בה אני מוצא היום עדרים של תיירים, מיצגי רחוב ודוכני מזון, אורוול שמע שירי מהפכה בוקעים מרמקולים גדולים ומצא אווירה של ספונטאניות וסולידאריות מהפכנית.  

אורוול הצטרף ל POUM, אחת התנועות המהפכניות שתמכו בממשלה, ויצא לחזית כדי להילחם בפאשיסטים. יחידתו הוצבה בחזית אראגון, לא רחוק מסרגוסה. הוא נלחם בקור, ברעב ובשעמום יותר מאשר הוא נלחם באויב, אך בכל זאת הוא השתתף במספר קרבות ואפילו נפצע כשנורה בגרונו ע"י צלף. חלקו בלחימה הפעילה הסתיים עם פציעתו, אך האירועים העצובים הבאים היו במידה רבה אלו שעיצבו את תמונת העולם הקודרת של ספריו הבאים. בשדרות הראמבלס מס' 138 אני מוצא את המלון בו הוא השתכן עם חזרתו לברצלונה אחרי השהות בחזית. מהמרפסות העגולות של מלון קונטיננטל המשקיפות על השדרה הרחבה, אורוול בוודאי יכול היה לראות את החלומות האוטופיים של ברצלונה החופשית מתנפצים אחד לאחד כאשר החלה לחימה בין הפלגים השונים של הרפובליקנים. קומוניסטים נלחמו באנרכיסטים, תומכי סטלין נלחמו במתנגדיו, אלפי לוחמים בעלי כוונות טובות היו לפיונים בידי המעצמות והמפלגות הגדולות ונלחמו אחד בשני במקום בפאשיזם, האויב המשותף. מאחורי הפלאזה קטלוניה עדיין עומדים כמה בניינים עם חורי קליעים מאותה תקופה וברמבלאס 128 אני מוצא את מפקדת ה POUM, תנועתו של אורוול. על הבניין האפור מוצב לוח זיכרון למייסד התנועה, אדרס נין שנחטף, עונה ונרצח כנראה ע"י גורמים מקורבים לברה"מ. גם אורוול ואשתו איילין, שהצטרפה אליו בינתיים, הפכו למטרה אך למרבה המזל הם הצליחו להימלט מספרד בעור שיניהם. את השנתיים הבאות בילה אורוול באנגליה ובמרוקו, אליה נסע כדי להחלים ממחלת השחפת.

כאן, רגע לפני המאורע החשוב ביותר של תקופתו, מלה"ע השנייה, אולי המקום לציין שאורוול הוא בעבורי לא רק פרשן לענייני אקטואליה. הכתיבה שלו, למרות שהיא פוליטית, היא אישית לחלוטין וחייו היו כמו גזע עץ שהשנים והאקלים השאירו בו את חותמם. חוסר היכולת שלו להישאר אדיש למצוקה ולאי-צדק היא מעוררת השראה. כשהוא נלחם בספרד, לדוגמא, הוא היה אדם בן 34, נשוי ובעל קריירה, לא היפי צעיר ושוחר הרפתקאות. היום, מבוגר רק במעט מאורוול בימי ספרד, אני לא יכול שלא להתרשם. אבל זה לא רק זה. כששירתי בצבא, בלבנון, בעזה או בחברון, נזקקתי לאורוול. ידעתי הרי שמשהו רקוב בסיטואציות שנקלעתי אליהן אבל לא הייתי זקוק להטפות מוסר של כאלה שלא העבירו אפילו יום אחד במדים ולא הבינו את המורכבות הפוליטית של העולם המודרני. אורוול סיפק לי ניתוח מדויק בדבר הגורמים העומדים בבסיסם של כל מלחמה ומעשה כיבוש. אורוול המשיך להיות רלוונטי גם בהמשך – כשהייתי שכיר, הוא עזר לי לפענח את הדינאמיקה של חיי העבודה. כשעסקתי בפוליטיקה, הוא היה שם כדי להצביע על השקרים שלה, כשעסקתי בחינוך, הוא היה שם כדי להזכיר שתמיד יש סיכוי להביא לשינוי. ויותר מכל הוא איתי כשאני כותב. אורוול אמר שבימים של הונאה כללית, אמירת אמת היא מעשה מהפכני. לא צריך הרבה יותר מהמשפט הזה כדי להבין את כוחה של המילה הכתובה.

ומילותיו ותובנותיו של אורוול עצמו הן רלוונטיות תמיד. "כל אחד מאמין במעשי הזוועה של האויב ולא מאמין באלו של הצד שלו" הוא כותב ב"מבט אחורה על מלחמת ספרד" ומספר על "ספסרי הזוועות" מימין ומשמאל המשתמשים בזוועות למטרות פוליטיות אבל אדישים לסבל כשהוא פוגע בצד השני של הגבול (מתוך "מתחת לאף שלך, מבחר מאמרים", תרגום: יועד וינטר-שגב, דביר, 2005). נשמע מוכר? רלוונטית לא פחות היא ההבנה שדעת הקהל היא חלק מכל מערכה ושזו נתונה למניפולציות ולניצול ציני. "התנודות המדהימות בדעת הקהל", הוא כותב, "הרגשות שאפשר לפתוח ולסגור כמו ברז, הם תוצאה מההיפנוזה של העיתונים והרדיו". אורוול הסביר טוב יותר מכל אחד אחר מהי מכבסת מילים ומהי מהפכה נבגדת. הוא חשף זוועות כמו המוות העלוב של העניים בבתי-החולים של פריז או טבח האזרחים בספרד, אבל גם הרים את המסך מאחורי השקרים והאינטרסים הסמויים של האחראים לאותן זוועות, "גורפי הדיבידנדים" ו"בעלי הרכוש ושכיריהם מלקקי התחת". ולמרות זאת, הייאוש הוא ממנו והלאה. בסופו של דבר, הקרב לפי אורוול, כל קרב, הוא על זכותו של האדם לזכות במינימום של חיים אנושיים, במזון, בדיור, לבוש סביר וחופש מ"האימה הרודפת של אבטלה". המאבק הוא על הידיעה שלילדים של כל אדם יהיה סיכוי הוגן וששעות העבודה שלו ישאירו לו קצת אנרגיה בסוף היום. ויותר מכל, המאבק הוא נגד כל סוג של שיעבוד. "אני עצמי מאמין", הוא מסכם, "שהאדם הפשוט ינצח בקרב שלו במוקדם ובמאוחר".

במהלך מלה"ע השנייה אורוול היה חלק מהמאמץ המלחמתי כששירת בהגנה האזרחית ובשירות השידור הבריטי (ה-BBC). הוא גם הפך לכתב של האובסרבר באירופה לקראת סוף המלחמה. במהלך התקופה הוא המשיך לכתוב ויצר, בין השאר, את אחד הספרים החשובים של המאה, "חוות החיות", רומן אלגורי רב-עוצמה שבו הוא תוקף כסוציאל-דמוקרט את המהפכות שמסתיימות בטוטאליטריות ודיקטטורה. זו הייתה תקופה קשה בחייו האישיים. הוא ואיליין אימצו ילד ב-1944 אך איליין נפטרה במפתיע במהלך ניתוח שגרתי בזמן שאורוול שהה בגרמניה. את חמש השנים שנותרו לו הוא בילה בעיקר באי יורה, חולה ובודד, כשהוא כותב מאמרים ועובד על יצירתו האחרונה, "1984".

המסע בעקבות אורוול יכול להסתיים בחווה המבודדת בקצה הצפוני של האי הסקוטי השומם. סיום אחר יכול להיות בחלקת הקבר בה הוא נקבר לאחר שהשחפת הכריעה אותו, ליד המצבה הנושאת רק את שמו המקורי ושנות חייו, בכנסיית כל הקדושים ב-Sutton Courtenay. בן 46 היה במותו.

אבל מסע בעקבות אורוול ראוי שיסתיים דווקא מתחת לאף שלנו, אצל כל אחד מאיתנו בסלון, בשכונה, בעיר בה הוא חי. כש"האח הגדול", מושג שהמציא ג'ורג' אורוול, מופיע אצלנו על המרקעים 24 שעות ביממה, כשהאלימות עדיין משתוללת בכל פינות הגלובוס, כשעצם קיומה של האמת מוטל בספק וחוסר היכולת להבחין בין טוב לרע מובילה למעשי רצח ושיעבוד, דווקא הביקור בחצר הפרטית שלנו והשימוש בפנס האימתני של אורוול הוא ראוי יותר לסיום המסע.

חלקו האחרון של 1984 הוא אחד מפרקי הספרות המדכאים ביותר שנכתבו אי פעם. וויסטון, גיבור הספר, עובר סדרה של עינויים וחקירות בידי איש המפלגה השלטת, אובראיין המתאר בפניו את העתיד – עולם שבו המפלגה שלטת במחשבות בני האדם, לא רק במעשיהם, עולם שאפילו אירועי העבר ותפיסת המציאות עצמה נתונים לשרירות ליבו של השלטון. "צייר בנפשך מגף דורס פני אדם", אומר אובריאן, ומתאר עולם של פחד, נטול צחוק, אמנות ומדע, עולם שאפילו המין והאהבה ניטלו ממנו. "אם אתה אדם", הוא מטיח בפניו של ווינסטון המעונה והמושפל, "הרי אתה האדם האחרון".

יש שפירשו את חזונו של אורוול כביקורת על המשטרים הטוטאליטריים של ימיו בלבד. אלו נשמו לרווחה עם התמוטטות המשטר הנאצי ופירוק ברה"מ. אחרים, ואני ביניהם, רואים ב 1984 אזהרה רלוונטית תמיד. בני האדם, כך נדמה לי שאורוול טוען, אשמים בהפיכת החיים על פני האדמה הזאת לגיהינום. אך כל עוד רוח האדם קיימת יש סיכוי לתיקון. לקראת סוף המסע אני נזכר בשיר של לאה גולדברג בו היא מתארת, כמו אורוול, את האסון הפוקד את עולם האדם "ונדע כי אשמנו מאוד", היא כותבת, "כי היינו עדים למותו המכוער של עולם שאהבנו כל כך". אך השורה התחתונה היא לא ייאוש, היא היפוכה של גורלו של ווינסטון ב 1984. "כי עמדנו מנגד ביום ההפרד, נכנעים, חתומי שפתיים, ורצינו לשנוא, והלב – לא ציית, ויאהב, ויאהב שבעתיים".

ביתו של אורוול בנוטינג היל, לונדון. צילם: דיויד סטברו

 

ביתו של אורוול בנוטינג היל, לונדון. צילם: דיויד סטברו

 

הרחוב בו חי אורוול ברובע הלטיני, פאריז. צילם: דיויד סטברו.

 

המלון בו עבד אורוול בפאריז, מלון לוטי. צילם: דיויד סטברו

 

המלון בו חי אורוול בברצלונה, מלון קונטיננטל. צילם: דיויד סטברו

מילים ללא גבולות

לציון יום השנה למותו של אליעזר לודוויג זמנהוף (15 דצמבר 1859 – 14 אפריל 1917).

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il    

"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית י"א). כך ע"פ המקרא. צאצאיו של אדם הראשון, מספר לנו ספר בראשית, דיברו תחילה שפה אחת אבל כל זה השתנה כאשר הם החליטו לבנות להם עיר ומגדל שראשו בשמיים. אלוהים, שלא אהב את התכנית היומרנית, הגיב בנחישות. הוא בלל את שפתם והפיץ אותם ברחבי תבל. כך הפכו בני-האדם מיחידה חברתית ותרבותית אחת לערב-רב והמגדל בבבל, אשר קיבלה את שמה מבלילת השפות, היה למבשר המיתולוגי של הרב-תרבותיות מצד אחד ושל הפילוג והמדון מצד שני.

רבים רואים את הקונפליקט המתמיד בין בני-אדם מקבוצות אתניות שונות כגזרת גורל. רבים, אבל לא כולם. יש כאלו המאמינים שיש סיכוי ליהנות מהמגוון האנושי ללא העימות המתמיד, או ליתר דיוק ללא קשיי התקשורת וההיררכיה התרבותית המגבילים את השיח ושיג בין עמים ולאומים.

נאיבי? אולי. אבל אי אפשר שלא להעריך את האידיאליסטים העקשנים שנדבקים לאחד התחלואים האנושיים, ומתעקשים למצוא לו פתרון מעשי. כאלו הם האספרנטיסטים, דוברי ומקדמי האספרנטו, שפה מתוכננת שנולדה בסוף המאה ה-19 כדי להוות שפה שנייה לכל תושבי העולם. זוהי שפה בינלאומית שנועדה להתווסף, לא להחליף, את השפות הקיימות בעולם, ולשמש גשר בין תרבויות ועמים. היא קלה מאוד ללמידה, היא הגיונית וחשוב מכל – היא ניטראלית, כלומר היא איננה שייכת לשום מדינה או לאום ספציפיים והבוחרים להשתמש בה בוחרים ללכת אחד לקראת השני ולבטא כך את השוויוניות ושיתוף-הפעולה ביניהם.

תנועת שלום

הרבה דעות קדומות יש על האספרנטו. נהוג לחשוב שכמעט אין לה דוברים ובטח לא דוברים שזוהי שפת האם שלהם, אומרים שזוהי שפה מתה, שאין לה ספרות ושירה מקוריים, שהיא מוטה לכיוון תרבויות אירופאיות ושיש דברים שלא ניתן לבטא בה. אלו הן כאמור דעות קדומות וכולן, עד האחרונה שבהן, שגויות.

למעשה אספרנטו היא שפה חיה לגמרי. היא בת יותר ממאה שנה והיא מתפתחת כל הזמן. איש איננו יודע כמה דוברים יש לה אך מדובר ע"פ הערכות שונות בלפחות שני מיליון בני-אדם, שבעבור כמה אלפים מהם זוהי שפת-אם. זהו אולי אחוז זעום מתושבי העולם אך הם פזורים בכל פינות הגלובוס והם אקטיביים מאוד – הם מייצרים ספרות, כתבי-עת, מוסיקה ותיאטרון, יש להם ארגונים לאומיים ובינלאומיים והם נפגשים באינסוף כינוסים בכל רחבי העולם.

"זה לא סתם תחביב, זוהי דרך חיים", אומר בנגט גונאר, אספרנטיסט שוודי ששימש עד לא מזמן סגן יו"ר אגודת האספרנטו השוודית בה חברים לדבריו כ-400 מתוך אלפי דוברי האספרנטו במדינה, "אני מקיים קשר עם חברים בכל העולם, נוסע לוועידות בינלאומיות, מדבר, כותב וקורא באספרנטו". כדוגמא לדרך החשיבה של נאמני האספרנטו הוא שולף עותק של מונאטו (Moanto), מגזין חודשי באספרנטו שעוסק בין השאר בפוליטיקה, תרבות וכלכלה ומתפרסם כבר שלושים שנה בלמעלה משישים ארצות. "זוהי דוגמא טובה לרעיון שמאחורי האספרנטו", הוא מסביר, "המגזין נראה כמו ניוזוויק אבל יש לו אג'נדה בינלאומית אמיתית, ללא הטיה לאומית".

גונאר מכיר את האספרנטו מילדות אבל הוא למד אותה רק כאדם מבוגר. "כילד, האספרנטו הייתה השפה הסודית של ההורים שלי", הוא מספר, "כשהתפניתי סוף סוף ללמוד אותה בעצמי זה לקח לי בסה"כ כמה חודשים". למרות שקל לחשוב על האספרנטו כשעשוע לשעות הפנאי של פנסיונרים משועממים, יש לזכור שיש בה גם צד אידיאולוגי. גונאר מסביר: "זה לא מקרי שהיטלר וסטאלין נלחמו באספרנטו. האספרנטו היא אחרי הכל גם תנועת שלום".

ואכן, היטלר תיאר את האספרנטו כמזימה יהודית להשתלט על העולם וסטאלין ראה בה שפת מרגלים ואיום קוסמופוליטי. גם הצארים הרוסים, הלאומנים הצרפתים והשלטונות הרומנים בתקופת צ'אוצ'סקו, נלחמו באספרנטו. הממשלה היפנית בזמן מלה"ע השנייה רדפה את נאמני האספרנטו מכיוון שהם "כמו אבטיחים" – ירוקים מבחוץ (צבע דגל האספרנטו) ואדומים מבפנים (קומוניסטים).

כיום, אפילו ללא אויבים אכזריים כל כך, גונאר מכיר בחולשת התנועה. כעיתונאי ועורך לשעבר, הוא אדם שראה עולם ומכיר את דרכיו, הוא לא תמים. "אין לנו צבא ואין לנו כנסייה" הוא אומר ומעריך שאפילו יעדים צנועים כמו שכנוע האיחוד האירופי להשתמש באספרנטו כשפה רשמית הם כמעט בלתי אפשריים להשגה. למרות שבתקופות שונות האספרנטו זכתה למעט עידוד ממשלתי במדינות כמו סין והונגריה, אין אף מדינה בה האספרנטו משמשת כשפה רשמית.

אז בינתיים נותר לדוברי השפה ליהנות מהיתרונות הפחות פוליטיים שמעניקה השליטה בה. בין אלו אפשר למנות את הנסיעות ברחבי העולם שמקיימים דוברי אספרנטו רבים, כאשר נאמני השפה פותחים את בתיהם בפני עמיתיהם מארצות רחוקות. אחת המדינות בהם פגש גונאר שותפים לדרך שכאלה היא פולין, מדינה שהיא לא רק שכנה אירופית קרובה, אלא גם המקום בו הכל התחיל.

הכוכב הירוק

בית-העלמין היהודי העתיק בוורשה מכיל עשרות אלפי קברים שהם עדות לחיים היהודיים העשירים שהיו בה פעם, על אנשי הרוח שלה, רבניה ופרנסיה. הוא מכיל גם עדויות לחורבן הגדול של יהדות פולין כמו קבר האחים מתקופת הגטו והמצבות לזכר יאנוש קורצ'אק, לוחמי הבונד והילדים שנספו בשואה. קבר אחד מושך תשומת לב מיוחדת דווקא בגלל חזותו החיצונית החריגה. הוא ממוקם סמוך לרחבת הכניסה, ממש ליד קברו של אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט בגטו-וורשה. בניגוד לאפור השולט באזור, הקבר עשוי פסיפס אבנים צבעוניות ובמרכזו ניצב כוכב ירוק גדול שבמרכזו האות E. זהו קברו של הד"ר לודוויג זמנהוף והוא לא נראה כמו קבר יהודי רגיל. ואכן, זמנהוף לא היה יהודי רגיל.

אליעזר לודוויג זמנהוף היה רופא עיניים ובלשן חובב מהעיר ביאליסטוק שבצפון-מזרח פולין. כשהוא נולד, ב-1859, הייתה ביאליסטוק חלק מהאימפריה הרוסית והיא הייתה בית לבני לאומים רבים. מעבר ליהודים (שהיוו כמעט 70% מתושבי העיר) היו בה גם ליטאים, גרמנים ורוסים. היחסים בין הקבוצות האתניות השונות היו מתוחים וזמנהוף, שחשב כבר בגיל צעיר מאוד שחלק גדול מהסכסוכים נובעים מאי-הכרות וחוסר בתקשורת, ניסה כבר בעת לימודיו בגימנסיה ליצור שפה שבאמצעותה יוכלו כולם לתקשר.

בניגוד למה שבד"כ קורה לחלומות ילדות, תכניותיו של זמנהוף לא נעלמו עם התבגרותו. במקביל ללימודי הרפואה בוורשה ובמוסקבה ובעזרת ההכרות שלו עם רוסית, יידיש, עברית, גרמנית, פולנית, לטינית ויוונית, הוא המשיך לפתח שפה בינלאומית וב-1887 הוא פרסם את ספרו Lingvo internacia תחת שם-העט ד"ר אספרנטו, בתרגום חופשי – השפה הבינלאומית מאת הדוקטור המקווה. לימים הפך שם-העט לשמה של השפה. אבל הדוקטור לא רק קיווה, בשנים הבאות הוא תרגם יצירות מופת לאספרנטו, ניסה לייסד מסגרת דתית כלל-אנושית חדשה ופעל להפצת האספרנטו ולפיתוחה. התוצאות לא איחרו לבוא – השפה התפשטה ברחבי אירופה ובהדרגה הגיעה גם לאסיה ואמריקה, ב-1905 התקיימה וועידת האספרנטו הבינ"ל הראשונה וב-1908 נוסדה אגודת האספרנטו העולמית (UEA). זמנהוף נפטר ב-1917 ולמרות שמטרתו המקורית לא הושגה, הוא הונצח באינספור דרכים, יום מותו מצוין ע"י דוברי אספרנטו בכל העולם, קברו הוא מוקד עלייה לרגל ויש על שמו מאות רחובות, פארקים, גשרים ואפילו כוכב אחד.

"האספרנטו פתחה לי חלון לעולם", אומר בריאן קאנין שהאספרנטו מלווה את חייו כבר שישים שנה, "היא נותנת לי לשמור על הזהות הלשונית שלי אבל גם להיות אזרח העולם עם גישה ליותר תרבויות מאשר כל שפה אחרת הייתה מאפשרת לי". כמו האספרנטו, בריאן קאנין התחיל את דרכו באירופה אבל מסע חייו הוביל אותו לעולמות חדשים, מעבר לאוקיינוס. כיום הוא מתגורר בקנדה.

הקונספירציה של האנגלית

קאנין הוא יליד האי מאן שבין בריטניה לאירלנד אך הוא העביר את רוב חייו הבוגרים במוסדות אקדמיים שונים בארה"ב וקנדה כתלמיד ומורה לשפות ומרצה בכיר ללינגוויסטיקה. הוא למד אספרנטו כנער צעיר בחודשים מעטים באמצעות חוברת ומילון שרכש ושידורי רדיו בגלים קצרים משוויץ. "לא היה לי עם מי לדבר", הוא נזכר ומתלוצץ, "זה היה כפר-דייגים קטן באי קטן ואפילו החתול שלנו סירב לשתף פעולה".

העתיד היה מעט יותר מוצלח. כשעזב את האי מאן, קאנין החל לפגוש אספרנטיסטים נוספים ולהשתתף בוועידות בינלאומיות של דוברי השפה. הוא לימד אספרנטו בקנדה והיה פעיל באגודות המקומיות והלאומיות. את הסיבות להתעניינותו באספרנטו מבטא לדבריו היטב המניפסט של פראג. זהו מסמך שהתקבל בבירת צ'כיה ב-1996 ומתאר את מטרותיהם של רוב האספרנטיסטים. שבעת סעיפיו מדברים על הצורך בהפצתה של האספרנטו כשפה בינ"ל שנייה ומדגישים את התפקיד הדמוקרטי והחינוכי של האספרנטו כמו גם את התרומה שלה לשיתוף-פעולה, שיווין ושחרור אנושיים.

למרות האידיאליזם של המניפסט קאנין הוא אדם ריאליסטי למדי. הוא יודע שהאנגלית משמשת בפועל כשפה בינ"ל והוא מייחס את זה לאינטרסים כלכליים של המדינות דוברות האנגלית ותעשיית לימוד האנגלית. מתוך הכרות עם הסכסוכים בצפון-אירלנד וסומליה למשל, הוא גם מכיר בכך ששפה משותפת לא בהכרח פותרת סכסוכים. לא זה מה שמושך אותו לאספרנטו. קאנין הוא איש של שפות. הוא האחרון שירצה ששפה אוניברסאלית תחליף את העושר התרבותי של שפות העולם. "למעשה, זה מה שקורה עכשיו עם האנגלית", הוא מסביר, "מוסדות אקדמיים ופוליטיים באירופה מוותרים על השימוש בשפות מקומיות לטובת האנגלית, מעמדן של השפות הקלטיות והאינדיאניות נשחק והגוש המזרח-אירופי עובר ברצון מכפייה רוסית לכפייה אנגלית". "כנראה שמאוחר מדי לעצור את הרס התרבויות והשפות ע"י השתלטות האנגלית", הוא מסכם בצער, "אבל זאת עדיין מטרה ששווה להיאבק עבורה".

אין רוצחים סדרתיים באספרנטו

דבר אחד אי אפשר לקחת מהאספרנטו, היא באמת ובתמים שפה גלובלית. ריכוזים גדולים במיוחד של אספרנטיסטים יש בברזיל, בסין, ובמזרח-אירופה אבל באגודת האספרנטו העולמית יש חברים מכ-120 ארצות. אחת מהן היא אוסטרליה וקאם לי, מורה למדעים בהכשרתו בן 52 המתגורר באי טסמניה, הוא אחד הפעילים המרכזיים באגודת האספרנטו המקומית. הוא כותב במגזין באספרנטו, נפגש עם אספרנטיסטים נוספים פעם בשבוע ואפילו כותב יומן אישי באספרנטו. "האספרנטו מוסיפה מימד מעניין לחיים שלי ומאפשרת לי לפגוש אנשים עם ערכים דומים בכל העולם. זוהי קהילה גלובאלית בעלת מספר מרכיבים אידיאולוגיים דומים. טרם פגשתי למשל פסיכופט או רוצח סדרתי באספרנטו", הוא מתלוצץ, "אבל תמיד יש פעם ראשונה".

לי, שפגש לראשונה באספרנטו לגמרי במקרה בספרייה עירונית, רואה בה תחביב, אבל תחביב רציני. כמו עמיתיו האירופים והקנדים, גם הוא מודע לכך שהאספרנטו לא תהפוך לשפה שנייה משותפת לרוב תושבי העולם בעתיד הנראה לעיין. "כאן באוסטרליה מתעלמים בנימוס מאספרנטו" הוא אומר ומספר שבאוסטרליה, מדינה בת מעל 20 מיליון תושבים, יש להערכתו רק כמה מאות דוברי אספרנטו. אפילו חבריו ומכריו של לי רואים באספרנטו משהו דומה לאיסוף בולים, לא ניסיון לשנות את העולם. אבל למרות האפטיה בה נתקלת השפה, הוא איננו פסימי לגמרי. "האספרנטו קלה ללמידה ולתרגום והיא ניטראלית למדי. לאנגלית, לעומת זאת, יש יתרונות כלכליים ותמיכה כלכלית", הוא מסכם, "האספרנטו לא תהיה שפה אוניברסאלית שנייה בקרוב אבל בהחלט ייתכן שכן בעתיד הרחוק". האספרנטו אחרי הכל מחזיקה מעמד כבר יותר מ-120 שנה, היא מתפתחת, יש לה דור צעיר והאינטרנט הוסיף לה אינסוף אפשרויות חדשות. 

חזרה למגדל בבל

ב-1920 כתב פרנץ קפקא סיפור קצר בשם "סמל העיר" (במקור: Das Stadtwappen). זוהי מעין גרסה מודרנית לסיפור מגדל בבל המקראי. בניית המגדל שראשו בשמיים ננטשת אצל קפקא לא בגלל אלוהים אלא בגלל הבונים עצמם. בגרסה הקפקאית, הבונים הם מלכתחילה בני תרבויות שונות ולמרות שהם נערכים למפעל בצורה טובה, הם ממסמסים את הרעיון, עוטפים אותו בבירוקרטיה ומעבירים את הגשמתו מדור לדור. לבסוף הם עסוקים יותר בבניית העיר שסביב למגדל והקנאה, התחרות והאיבה בין הבנאים גורמים לדורות הבאים לוותר כליל על המפעל המשותף. העיר עומדת על תילה, מוכת שנאה ומאבקים, והחזון נגנז. "כל האגדות והשירים שנוצרו באותה עיר", מספר קפקא, "רוויי כיסופים הם ליום שבו, כדברי הנביא, ינפץ אגרוף-ענקים את העיר בחמש מהלומות רצופות. ומכאן האגרוף שבסמל העיר". בפסימיזם הקפקאי הקונפליקט בין בני-האדם הוא ללא מוצא והגאולה באה בדמות החורבן.

לעומת האגרוף בסיפור של קפקא הציע פעם אספרנטיסט סיני גאולה אחרת. גם היא מדומה ע"י כף יד, או שתי כפות ידיים ליתר דיוק. האספרנטו, הוא אמר, היא כמו לחיצת ידיים לשונית – שני בני-אדם מושיטים את ידיהם לחצי המרחק ביניהם ועושים מאמץ שווה כדי להבין אחד את השני. וזה בעצם כל העניין – האספרנטו היא כלי ממשי לקיום דו-קיום ושיווין, ממש כפי שזמנהוף עצמו תיאר את קונגרס האספרנטו הראשון לפני 105 שנה: "לא נפגשו כאן צרפתים עם אנגלים או רוסים עם פולנים", הוא אמר, "נפגשו כאן בני-אדם עם בני-אדם".