קטגוריה: מסעות אחרים

מחר תזרח השמש", כך מבטיחים האופטימיסטים אחרי כל אסון גדול. גם אם נפלו עלינו השמיים, גם אם דומה שהעולם כולו נגדנו, בעלי הנחמה והעצה הטובה יספרו לנו תמיד שמחר השמש תעלה ותביא איתה תקווה חדשה. "מחר תזרח השמש" אומרים לעצמם ספורטאים המפסידים בתחרות, פוליטיקאים הנוחלים תבוסה בבחירות ותלמידים הנכשלים במבחנים. השמש הזורחת כל בוקר מחדש היא נחמה הכרוכה בסדר הטבעי של הדברים ובתחושת הביטחון שמעניק לנו עולם שחוקיו ברורים. היא זו הנותנת לנו להמשיך להאמין. בין אם האמונה היא בכוח עליון או בחוקי הטבע, הזריחה נותנת לנו את הביטחון הדרוש לקום כל בוקר מחדש ולמלא את חלקנו בעולם.

אבל בעבור כארבעה מיליון בני-אדם החיים מצפון לחוג הקוטב הדברים אינם פשוטים כל כך. בימים הקרים של נובמבר ודצמבר, תושבי האזור הארקטי מאבדים בכל יום שעובר עוד דקות ארוכות של אור. כל יום קצר מקודמו ובמרבית הערים, העיירות והישובים הקטנים שמצפון לקו הרוחב 66.5 צפון, מתחילים התושבים להתכונן ללילה ארוך מאוד כבר בסוף אוקטובר. לבד מדמדומי אור חלשים ההולכים ומתקצרים יימשך הלילה בבַּארוֹ שבאלסקה, למשל, קצת יותר מחודשיים תמימים. בערים טרומסו שבנורבגיה ונורילסק שברוסיה הלילה התחיל כבר בסוף נובמבר והשמש תזרח שוב רק באמצע ינואר. בצפון שוודיה תשקע השמש בשבוע הבא ותזרח שוב רק בתחילת השנה האזרחית הבאה. היום הראשון בתחילת ינואר יימשך פחות מ-45 דקות ובמהלך החודש יתווספו כל יום כעשר דקות יקרות של אור. אך עד אז, ב"לילות הפולארים" של דצמבר, הילדים ילכו לביה"ס בחשכה ויחזרו ממנו בחשכה ממש כפי שיעשו הוריהם בדרכם למקומות העבודה. המשחקים בגני השעשועים ותחרויות הספורט יתקיימו לאור תאורה מלאכותית, אלפי נרות יאירו את שולחנות האוכל ופנסי הרחוב יהיו דלוקים מסביב לשעון.

"מת אב ומת אלול ומת חומם. גם נאסף תשרי ומת עימם", כתב בספרד רבי שמואל הנגיד לפני כאלף שנה. כמו שמואל הנגיד, גם בתרבויות הצפוניות, ואולי ביתר שאת, הוקדשו פרקי מיתולוגיה, סיפורי עמים ויצירות אומנות לחילופי העונות ולדרמה הגדולה של הטבע. במיתולוגיה הנורדית הפימְבּוּלְווִינְטֵר, החורף הארוך והקשה, מהווה את השלב הראשון של דמדומי האלים וחורבן העולם. החורף הצפוני מהדהד גם ברומנים הרוסיים הגדולים של המאה ה-19, בספרות הצפון אמריקאית של המאה ה-20, בסרטים של אינגמר ברגמן השוודי ובציורים של אדוורד מונק הנורבגי. חילופי העונות הם כוח מניע להתקדמות עלילות ולעיצוב עולמן הפנימי של דמויות. הם גורמים לצמחייה להשתנות, לבעלי החיים לנדוד ולבני-האדם לשנות את פעילותם ואת אורחות חייהם. אך החיים בארצות הצפון שונים מאלו שבמזרח-התיכון לא רק בסרטים ובספרים אלא גם בעולם האמיתי – המכוניות זקוקות לצמיגי חורף מיוחדים, שלג מפונה על בסיס יומי מהמדרכות, הגגות והכבישים, הורים נותנים לתינוקות טיפות של וויטמין D שבארצות הקרובות יותר לקו-המשווה מופק מחשיפה לאור השמש ולא מעט צעירים וצעירות סובלים מדיכאון עונתי (המכונה באנגלית SAD, Seasonal affective disorder).

החורף הארקטי אולי נשמע אכזרי, קשה ומדכא אך בעבור האינואיטים מקנדה, גרינלנד ואלסקה, הסאמים של הארצות הנורדיות ותושבי ערי הספר של צפון רוסיה, הימים המתקצרים והטמפרטורות הנמוכות הם חלק טבעי ממחזור השנה. מזג האוויר משפיע אמנם על מצב הרוח אך בניגוד למקובל לחשוב אחוזי ההתאבדות בארצות הצפון רחוקים מלהיות הגבוהים בעולם. "למה אני כל הזמן שומע על דיכאון חורף מאלו שגרים בדרום?", שאל אותי פעם מכר המתגורר מאות קילומטרים צפונה מסטוקהולם עירי, "לאלו הגרים בדרום אולי יש רגשות שונים אבל פה האנשים ממתינים לחורף ושמחים בו". רבים מתושבי הצפון, אם כן, דווקא מחכים לחורף בצפייה. הם רגילים אליו. הם אינם חוששים ממנו ואינם מתחבאים ממנו בבתיהם. הם חיים בתוכו, מטיילים ומבלים בו, הם מתפרנסים ממנו ואפילו נהנים ממנו – מהאור שיוצר השלג הלבן הנערם על האדמה, מהשלווה והשקט העוטפים את הרחובות כאשר השלג מעמעם את קולות הצעדים ומהציפייה לחגי החורף המלבישים את החושך והקור הטבעיים באור ובחום מעשה ידי אדם.

שיר פופ שוודי מ-1984 בשם "סיפור של חורף" מתאר את התקופה הייחודית שאין דומה לה, התקופה בא החורף מגיח, תופס מקום ומתמקם על מנת להישאר. זהו תיאור של עונה באמצעות תמונות קטנות ואפיזודות קצרות מרחבי המדינה הנורדית הענקית הזו, הריקה כמעט מאדם (שוודיה היא המדינה השלישית בגודלה באיחוד האירופי אבל רק במקום ה-13 מבחינת אוכלוסייה). טד סטרום, המוסיקאי שכתב את השיר, מתאר מגדלור בזמן סופת שלגים באזור כפרי ומשאית המשאירה שובל של פתיתי שלג המתעופפים באוויר ונראים כמו עשן. הוא כותב על האור המהבהב בנמל של וויסבי, על הסירנות של המעבורות במאלמו השורטות את הערפל במיצר אורסונד, שהעולם מתחיל רק בצידו השני. מכונית וולבו בודדת יושבת ברוח הנגדית על גשר, הרכבת של לפלנד גועה כמו חיית בר בלילה. בחוף מערבי מוכֶּה סופה אנשים מתפללים, בדרום סופת שלגים גורמת לסגירת כבישים ובפונדקים בצפון הרחוק מתרבים השיכורים. החלומות שם קופאים, מספר סטרום, והאהבה שחיה בין משמרת הלילה לבין החלום מתודלקת ביין זול. "זה הזמן שהדכדוך הגדול מתגלגל פנימה", כך הפזמון, "ומהים נושבת רוח קפואה, אפורה וצוננת". זוהי המלנכוליה העמוקה ומהורהרת, העגמומית והנוגה של החורף השוודי. זו הכמיהה לשמש, הגעגוע לאוֹרה ולחוּמה וההתמסרות לכוח הטבע האדיר שבכל שנה חוזר ומשתלט על המרחב בלי שאיש יוכל לשנות אותו או להשפיע עליו.

וזהו בעצם כוחו האמיתי של החורף הארקטי. הוא מזכיר לנו עד כמה אנחנו לא בוראי העולם ויוצריו. אמנם כן, באזורים הארקטים בני-האדם עוסקים באותם הדברים בהם עוסקים בני-אדם בכל מקום אחר, אך המרחבים העצומים שאין בהם נפש חיה, היערות, הקרחונים, המרחבים המושלגים האינסופיים והחושך הגדול ההולך וגובר הם רקע עוצמתי כל כך עד שהם גורמים לעיתים לבני-האדם להיעלם בהם. הדיונים הפוליטיים וכותרות העיתונים, הרכילות הקטנה והמאבקים החברתיים, ענייני הפרנסה ומערכות היחסים, על כולם נפרשת שמיכה עבה של כוחות אדירים שאינם תלויים ברצונותינו וביכולותינו – רוחות הצפון וזרמי המים, הקרח והשלג, החושך והאור. זה לא שכל השאר איננו חשוב, זו פשוט תזכורת לכך שאנחנו נולדים, חיים ומתים בתוך משהו שהוא גדול מאיתנו. מחוץ לכרכים הגדולים של אזורי האקלים הממוזגים קל יותר לזכור שאנחנו חלק מהעולם. לא שליטיו.

בשירה "הארץ שאינה" כתבה המשוררת הפינית-שוודית המודרניסטית, אדית סודרגרן, על ארץ המתים אליה היא כמהה. השיר נכתב במהלך מחלתה, שהובילה למותה בגיל 31, והארץ שאינה, ממלכת המתים, מזכירה את ארצותיהם של לילות הצפון – היא חשוכה, בעלת ערפילים אינסופיים והיא מוארת באור הירח והכוכבים. "אני כמהה לארץ שאינה, כי את הקיים אני לאה מלרצות", כתבה סודרגרן, "הארץ שבה חלומותינו מתגשמים, הארץ בה כבלינו משתחררים".

התיאוריה שעל פיה כל אדם בעולם מרוחק מכל אדם אחר בשש דרגות של היכרות בלבד נבחנת מחדש ע"י שני מנחים שוודים מוכרים .שיצרו בהשראתה תוכנית מסעות קצבית ולא צפויה, שכוללת ידוענים, תקלות ודילוגים מסביב לעולם. כן, גם בישראל

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/television/.premium-1.3627865

תיאורית שש דרגות ההפרדה נמצאת כבר עשרות שנים בגבול שבין תיאוריה מדעית, שעשוע אינטלקטואלי ומיתוס אורבני. היא נולדה ככל הנראה בשנות העשרים של המאה הקודמת אז הציג הסופר ההונגרי ממוצא יהודי, פרידיש קארינתי, באחד מסיפוריו הקצרים את התזה שניתן לקשר בין כל שני אנשים בעולם באמצעות שרשרת חברתית של חמישה אנשים בלבד. לאורך עשרות השנים שחלפו מאז נבחנה והודגמה התיאוריה מזוויות שונות ע"י מדענים, אומנים וסתם סקרנים כאשר רובם ככולם מצאו שלכל הפחות יש בה דרגה מסוימת של אמת. הרעיון המרכזי שבבסיסה הוא פשוט. דרגות הפרדה מודדות את מידת המרחק החברתי בין אנשים. כל אדם שאנו מכירים נמצא בדרגת הפרדה אחת מאתנו, מכריהם של האנשים שאנו מכירים נמצאים שתי דרגות הפרדה מאתנו וכך הלאה. ע"פ התיאוריה ניתן לקשר בין כל שני בני-אדם בעולם באמצעות שרשרת של שש דרגות הפרדה לכל היותר.

כאשר אנו חושבים על שני בני-אדם השייכים לקבוצה חברתית מצומצמת יחסית התיאוריה איננה מפתיעה כל כך. האדם הוא יצור חברתי והניסיון היומיומי שלנו, בעיקר בעידן הרשתות החברתיות, מלמד שאפשר להגיע רחוק מאוד באמצעות קשרים חברתיים. אך כשמדובר בעולם כולו, כולל תושביו שאינם מחוברים לאינטרנט מהיר 24 שעות ביממה, השלכות התיאוריה הן מפתיעות למדי. כבר בשנות השישים, הרבה לפני עידן האינטרנט, חקר הפסיכולוג החברתי, סטנלי מילגרם, את מה שהוא כינה "תופעת העולם הקטן" והראה עד כמה צפופים הקשרים האנושיים בעולם ועד כמה בני-האדם קרובים זה לזה מבחינה חברתית. תוצאותיו ושיטת המחקר של מילגרם שנויות במחלוקת עד היום מבחינה מדעית, אבל גם מבחינה אינטואיטיבית קשה לקבל את השלכותיהן. למרות אמצעי התקשורת והתחבורה המתקדמים שהתפתחו בשנים האחרונות קצת קשה להאמין שבעולם שחיים בו כשבעה וחצי מיליארד בני-אדם ישנן רק שש דרגות הפרדה בין אישה המתגוררת בכפר נידח בסין לבין נשיא ארה"ב, בין קשיש מסיביר לליידי גאגא או בין ילדה מצ'ילה למלך תאילנד. ובכל זאת, ע"פ התיאוריה, כך בדיוק הם פני הדברים.

מאז נהגתה לראשונה נעשו ניסיונות רבים לבדוק אם יש אמת בתיאוריה ואם אכן המספר שש מהווה מעין מפתח כמעט מיסטי להבנת הרשתות החברתיות שלנו. אחד הניסויים היסודיים ביותר נערך ב-2006 אז בדקו חוקרים מחברת מיקרוסופט האמריקאית 30 מיליארד התקשרויות אלקטרוניות בין 180 מיליון בני-אדם ממדינות שונות שהשתמשו בתכנת המסנג'ר של החברה. החוקרים הגדירו ששני אנשים מכירים אחד את השני אם הם שלחו זה לזה הודעה. כשהתפרסמו התוצאות הן הראו שהמרחק המינימלי הממוצע בין כל שני משתמשים הוא 6.6 דרגות הפרדה. תוצאה קרובה באופן מפתיע להשערות פחות מבוססות מבחינה אמפירית שהועלו בעבר. "מה שראינו מראה שייתכן ויש לאנושות קבוע קשר חברתי", אמר בראיון לוושינגטון פוסט אריק הורביץ שערך את המחקר, "בעבר שיערו אמנם אנשים שאנחנו קרובים מאוד זה לזה אבל אנחנו הראנו בקנה מידה רחב מאוד שההשערה הזו היא הרבה מעבר לפולקלור". מחקר ידוע נוסף שנערך בנושא התבסס על תקשורת באמצעות אי-מיילים. המחקר נערך באוניברסיטת קולומביה ע"י הסוציולוג דנקן ווטס שבהזדמנות אחרת גם שיתף פעולה עם המתמטיקאי סטיבן סטרוגטס מאוניברסיטת קורנוול על מנת ליצור מודל מתמטי שיסביר את התופעה. מחקרים אלו חשפו אמנם בעיות בתיאוריה וביכולת להוכיח אותה, אך באופן כללי הן אוששו את הרעיון העומד בבסיסה ומצאו בו שימוש שחרג מסיפוק הסקרנות האינטלקטואלית. דרגות הפרדה, הסתבר, יכולות לסייע גם בהתמודדות עם נושאים רציניים מאוד כמו התפשטות מחלות, יצירת רשתות תקשורת ופריסת תשתיות לאומיות.

לצד הפרויקטים המדעיים העוסקים בתיאוריה נוצרו בעשורים האחרונים לא מעט יצירות אומנות ומיזמים בידוריים בהשראתה. אלו כוללים סרטים, מחזות, סדרות טלוויזיה, אפליקציות רשת ומשחקי חברה. המחזאי האמריקני ג'ון גוארה כתב מחזה העוסק בנושא שהוצג לראשונה בראשית שנות התשעים והפך לסרט קולנוע ב-1993. באותה תקופה המציאו שלושה סטודנטים מפנסילבניה משחק טריוויה שמטרתו למצוא את שרשרת הקישורים המינימלית בין שחקני קולנוע שונים לבין השחקן האמריקאי קווין בייקון (הקישורים נעשים דרך הקאסט של סרטי קולנוע. מי ששיחק בסרט עם קווין בייקון הוא בדרגה 1, מי ששיחק עם מישהו ששיחק עם בייקון הוא בדרגה 2 וכך הלאה. כך יש לכל שחקן בעולם את מספר הבייקון שלו). כיום ישנן גם אפליקציות שונות בלינקאדין ובפייסבוק הבודקות את דרגות ההפרדה בין המשתמשים שלהן. בפייסבוק, לדוגמא, טוענים שאלגוריתם שהם יצרו מראה שיש כשלוש וחצי דרגות הפרדה בממוצע בין המשתמשים. לתאוריה יש אפילו גרסה ישראלית עממית בשם חוק הדתיים השלובים הגורס שבין כל שני אנשים דתיים זרים קיים לפחות מכר משותף אחד.

אך למרות העיסוק הנרחב בנושא לא תועד מעולם ניסיון לבחון את התיאוריה ע"י מסע פיזי שאינו מבוסס על משלוח הודעות אלקטרוניות או חבילות בדואר ושמקשר בין זרים מוחלטים החיים בקצוות שונים של כדור-הארץ. מסע כזה, כך אפשר להניח, ייקח זמן רב ויעלה כסף רב ואין לדעת האם מטרתו תושג. זו שאלה מרתקת – האם אפשר לבחור אדם אקראי בפינה נידחת של העולם, לבקש ממנו שם וכתובת של אדם שהוא מכיר, לנסוע אליו או אליה וכך להמשיך בשיטה זאת ולהגיע תוך שישה מפגשים בלבד, אל אדם שזהותו נבחרה מראש שחי בקצה השני של כדור-הארץ? כעת, בזכות צוות הפקה פעלתני ומקורי משוודיה, יש לשאלה זו תשובה שצופי טלוויזיה שוודיים זכו להיחשף אליה בסדרה בהנחיית שני עיתונאים ומנחי טלוויזיה מוכרים מאוד במדינה, פיליפ האמר ופרדריק וויקינגסון.

"ערוץ 5 השוודי פנה אל פיליפ ופרדריק וביקש מהם פרויקט חדש", מספר מפיק הסדרה מורטן אברס בראיון שנערך במשרדי חברת ההפקה נקסיקו שבסטוקהולם, "הם רצו תכנית הרפתקאות שתכלול, כמו תכניות אחרות שעשו המנחים בעבר, מסעות בעולם ומפגשים אנושיים מעניינים. זאת היתה נקודת המוצא. בסערת המוחות שערכנו בחברת ההפקה עלו רעיונות שונים כמו "מסע מסביב לעולם בשמונים יום" ע"פ הספר של ז'ול וורן. בין השאר עלה גם רעיון לבסס את התכנית על תיאורית שש דרגות ההפרדה אם כי הרעיון נפסל תחילה בעיקר בגלל אורכו הממוצע של פרק בסדרת טלוויזיה. אורכו האמיתי של פרק בן שעה בטלוויזיה מסחרית הוא כ-42 דקות בלבד בגלל הפרסומות וחשבנו שלא יהיה אפשרי לעשות מסע כזה במסגרת מצומצמת כל כך. עם זאת, הרעיון עלה שוב ושוב עד שהחלטנו ללכת על זה בכל זאת, אם כי רק בתנאים מסוימים". התנאים עליהם מדבר אברס היו לא פשוטים להשגה. ראשית, אורכם של פרקי הסדרה שנוצרה לבסוף הוא כשעתיים ולכן שתי העונות שהופקו בינתיים כוללות שלושה או ארבעה פרקים בלבד. שנית, הצוות החליט שנקודת ההתחלה של כל אחד מהפרקים צריכה להיות רחוקה ומנותקת ככל האפשר מהעולם המערבי המחובר לאמצעי תקשורת ותחבורה מודרניים. כך נבחרו אזורים נידחים במיוחד במדינות כמו מדגסקר, נפאל, בוליביה ומונגוליה.

בשלב הבא נקבעו חוקי המסע אליהם נוספו שני אמצעים טלוויזיוניים שיעלו את רמת העניין – מגבלת זמן והופעה של ידוענים. המנחים האמר ווויקינגסון טסים בראשיתו של כל פרק לנקודת המוצא שם הם מוצאים טלפון נייד שהוכן מראש. הטלפון מכיל סרטון שבו אדם מוכר מאוד מאתגר אותם להגיע אליו או אליה מהנקודה בה הם נמצאים. המסע צריך להמשך שבעה ימים בלבד והוא צריך להתקדם באמצעות שרשרת של שישה מפגשים המבוססים על הכרות אישית בין כל חוליה לחוליה שבאה אחריה. "התחלת המסע וסוף המסע הם החלקים היחידים המתוכננים מראש", אומר המפיק אברס, "כל מה שבאמצע מאולתר ותלוי בפיליפ ופרדריק עצמם. זו מערכת פתוחה. הכל יכול לקרות והכל מתועד". הידוענים שנרתמו לפרויקט ושאליהם אמורים צמד המנחים להגיע בסוף כל פרק כוללים, בין השאר, את השף הטלוויזיוני גורדון רמזי, השחקן צ'רלי שין, האסטרונאוט באז אולדרין והדוגמנית-שחקנית פמלה אנדרסון.

הדינמיקה של הסדרה היא קצבית מאוד. לחץ הזמן, הנסיעות המטורפות בין שש יבשות והמפגשים האנושיים לוקחים את הצופים למסע שכולל לא מעט עליות ומורדות. לצד רגעים של סיפוק והצלחה חשופים הצופים גם לוויכוחים בין זוג המנחים ואפילו לרגעים של מבוכה ופחד. אברס מספר על לא מעט דרמות שאירעו במהלך ההפקה – בבוליביה, למשל, שכרו המנחים מסוק בעלות של 10,000 דולר ללא אישור של ההפקה וכמעט התרסקו. בזימבבווה הרשויות לא התירו להם להיכנס למדינה בגלל המצלמות שהיו ברשותם. בסצנה אחת וויקינגסון ששונא טיסות מתועד כשהוא מתייסר בעת טיסה שנקלעה לתנאי מזג אוויר קשים מעל משולש ברמודה ובסצנה אחרת צמד המנחים משקרים בשיחה טלפונית לאברס, המפיק שלהם בסטוקהולם, וממציאים מצב חירום צבאי כדי לזכות ביום חופש בגן-העדן של האי לה-ראוניון ממזרח למדגסקר. בסופו של דבר, עם זאת, למרות אלמנטים המזכירים סדרות ריאליטי מוכרות, אלו מסעות מרתקים בקצב מטורף החושפים מגוון עצום של נופים, תנאי חיים ומצבים חברתיים דרך מפגשים אנושיים עם אנשים אמיתיים. "ביססנו את התכנית על התיאוריה המדעית אבל התאמנו אותה לתנאים של טלוויזיה", אומר אברס, "מה שעניין אותנו היה בעיקר המפגשים האנושיים מכיוון שלפיליפ ופרדריק יש כשרון ייחודי ליצור קשר עם אנשים ולגלות את הסיפורים שלהם".

מבחינה לוגיסטית מדובר בפרויקט מורכב למדי. למרות שהתכנית מושקעת מאוד מבחינה וויזואלית והיא כוללת צילומי נוף מרהיבים ונסיעות חובקות עולם, אברס מסביר שההפקה איננה יקרה באופן משמעותי מתכניות אחרות. את הסכום שהושקע בצילומי הסדרה הוא מסרב לחשוף אבל הוא מוכן להסביר איך התנהל הפרויקט. "אל פיליפ ופרדריק המנחים הצטרף צוות קטן של שני צלמים, טכנאי סאונד, במאי ומתאם הפקה. בנוסף לצוות הזה היה בסטוקהולם בזמן הצילומים צוות נוסף שסייע בתיאום הנסיעות ובהערכות הלוגיסטית". כאמור, התחנה הראשונה והאחרונה תוכננו מראש אבל כל מה שביניהן נבנה תוך כדי תנועה ע"י הצוות של האמר ווויקינגסון בליווי הצוות בסטוקהולם. מדובר במסלולים לא שגרתיים הדורשים מתרגמים ואנשי-קשר מקומיים, מקומות אירוח וליווי משפטי, סיוע טכני ואמצעי תחבורה החל מחמורים וגמלים ועד לרכבות ומטוסים.  ע"פ אברס ברגע שהתכנית יצאה לדרך האתגר היה אמיתי, לא היו זיופים, חוקי המשחק נשמרו ולא היו פרקים שננטשו באמצע או שלא שודרו. למרות שזו בסך הכל תכנית טלוויזיה, מה שהצופים מקבלים בסופו של דבר הוא ניסיון אותנטי לבחון את תיאורית שש דרגות ההפרדה בעולם האמיתי. "לא ידענו מראש אם זה בכלל אפשרי", מספר אברס, "ולכן, לפני שהתחלנו לצלם שלחנו מעין בלון ניסוי בדמות עיתונאי בשם יוהאן הוטיג, שנשלח לבדו להגיע בשישה צעדים מסוולברד (קבוצת איים באוקיינוס הארקטי, ד.ס) אל השחקן דיויד הסלהוף בלוס-אנג'לס. הוא פחות או יותר הצליח במשימה וכשחזר ממנה הוא הציג בפני רשת הטלוויזיה את תוצאותיו. כך קיבלנו אישור לצאת לדרך והתחלנו בהפקה באביב 2015".

לאחר שידור העונה הראשונה של הסדרה הופקה עונה נוספת הכוללת גם זווית ישראלית מעניינת. בפרק הפתיחה של העונה המנחים, האמר ווויקינגסון, מתחילים את מסעם בנמיביה שבמערב אפריקה שם נותן להם מדריך טיולים מקומי שמות של שלושה ממכריו כמועמדים פוטנציאליים לשלב הבא במסע: מדריכת טיולים צ'יליאנית, ארכיאולוג אוסטרלי וחוקר קרקע ישראלי ממושב חצבה בשם ד"ר אפי טריפלר. בשלב זה של הפרק ישנו וויכוח סוער בין שני המנחים המתקשים להגיע להסכמה לגבי הצעד הבא שלהם. בסופו של דבר הם טסים לצ'ילה שם מאלץ האמר את וויקינגסון לוותר על הפגישה עם המדריכה המקומית, לשנות כיוון ולעלות על טיסה לנתב"ג (ההחלטה מתקבלת בעקבות התערבות בין שני המנחים כאשר האמר מנצח את וויקינגסון בתחרות סקי שהם עורכים בהרי האנדים). בהמשך הפרק השניים טסים לישראל ונפגשים עם טריפלר ומשפחתו בחצבה. טריפלר שולח את הזוג לת"א אל מפיק בשם אורן גורביץ' ששירת איתו בצבא. גורביץ' שולח את הזוג לעמיתו המפיק שוקי ווייס בירושלים שבתורו שולח אותם לעמית שלו בלונדון בתקווה שזה מכיר את הזמר מייקל בולטון, היעד הסופי של הפרק. "פיליפ ופרדריק נהנו מאוד בישראל", נזכר אברס, "הם התרשמו מהישראלים כאנשים פתוחים, נחמדים ונדיבים מאוד". בפרק עצמו מבקרים המנחים בעיר העתיקה בירושלים. "זה המקור של כל הדתות בעולם", אומר האמר לוויקינגסון בהתרגשות אך מוסיף מיד, "אבל גם לכל הצרות בעולם".

ע"פ המפיק אברס מפותחות בשלב זה גרסאות של התכנית בשלוש מדינות נוספות והוא מקווה שעונות נוספות יופקו גם לגרסה השוודית. צופים ישראליים לא יצפו ככל הנראה בסדרה המקורית ולכן מתבקש ספוילר שיחשוף אם אכן הצליחו השוודים לעמוד במשימה שהציבו לעצמם ולהוכיח שתאוריית שש דרגות ההפרדה ניתנת ליישום מעשי. ובכן, הופקו עד היום שבעה פרקים. בארבעה מתוכם הגיעו האמר ווויקינגסון ליעדם בשישה שלבים בלבד ובשלושה פרקים הם נזקקו לשבעה. אלו תוצאות מעניינות מכיוון שהן מתאימות בדיוק למה שטוענים מתמטיקאים, סוציולוגים, פסיכולוגים ויוצרים שונים כבר עשרות שנים. אבל מה כל זה אומר ומה אפשר ללמוד מהניסיון הטלוויזיוני הייחודי הזה? "אני חושב שזה טוב להראות לאנשים את העולם כפי שהוא ולגלות להם אספקטים שונים שלו", אומר אברס, "זה גם חשוב להראות כמה אנחנו קשורים אחד לשני וכמה העולם הוא קטן יותר ממה שאנחנו חושבים. בימים שכאלו בהם בונים חומות בכל העולם יש בזה גם מסר. בסופו של דבר כולנו אחים ואחיות. חשוב לדעת ולזכור את זה".

זו איננה קהילה יהודית רגילה. אין בה רב, אין בית-כנסת וחלק מהחברים בה הם אתאיסטים או נוצרים. עם זאת, שלושת הנשים העומדות במרכז ההתארגנות היהודית באומאו שבצפון שוודיה נלחמות בגזענות ובאנטישמיות ומקימות בית לתרבות יהודית מתחדשת. התפרסם כחלק מפרויקט ערב יום-הכיפורים של הארץ על קהילות יהודיות בעולם: http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.3092950

צפון חצי-האי הסקנדינבי הוא במובנים רבים הסְפָר הנידח של אירופה. זהו אזור דליל באוכלוסייה ועשיר ביערות ואגמים. עם זאת, העיר אומאו (Umeå) העיר הגדולה ביותר בצפון שוודיה, היא מרכז כלכלי, תרבותי ואקדמי המהווה בית לכ-120,000 תושבים. היא ממוקמת בקו רוחב דומה לערי הבירה של איסלנד, גרינלנד ואלסקה ובהתאם לכך הטמפרטורה הממוצעת בה בחורף היא סביב מינוס עשר מעלות והשמש שוקעת בסביבות שתיים בצהריים. אומיאו רחוקה אמנם כ-600 ק"מ מסטוקהולם הבירה, אך היא נהנית מצמיחה דמוגרפית בזכות אוניברסיטה שהוקמה בה בשנות השישים ושלומדים בה היום מעל 30,000 תלמידים.

למרות שהיא קיימת כבר מהמאה ה-17 לא היתה באומאו אף פעם קהילה יהודית. פה ושם חיו אמנם יהודים בעיר אך הם לא התאגדו ולא הוקם במקום אף מוסד יהודי במשך מאות שנים. כל זה השתנה ב-2010 בעיקר בזכות שלוש נשים הבונות בשנים האחרונות את אחת הקהילות היהודיות הצפוניות ביותר בעולם. ואולי המילה קהילה היא לא המתאימה ביותר מכיוון שמדובר במודל ייחודי – ארגון יהודי שהוא אמנם קהילתי אך אין בו רב, בית-כנסת או מניין והוא אינו מקיים חתונות, בריתות או לוויות. זוהי קבוצה קטנה של עשרות בודדות של חברים, אך היא נמצאת בצמיחה מתמדת וחשוב מכך, היא מכוונת החוצה, אל מעבר ליהודי המקום, ומנסה כך להשפיע על העיר ועל האקלים החברתי שלה.

בלב הארגון נמצאת קארין שוברג (אורקלינסקי), 55, ישראלית לשעבר המתגוררת בשוודיה מאז שנות השמונים. שוברג משמשת כחברה במועצת העיר והיא יושבת-הראש של הארגון היהודי החדש. "אפשר לומר שהכל התחיל כשהבן שלי ירד במדרגות ביום הראשון של כיתה ב'", היא מספרת, "למרות שאנחנו לא דתיים הוא החליט לשים על ראשו כיפה שהוא קיבל מאבי כשביקרנו בכותל המערבי. ברגע הזה אני כאמא הייתי צריכה להגיב מהר ובצורה פדגוגית שלא תפגע ברגשותיו. אמרתי לו להוריד את הכיפה וזה היה קשה מאוד בעבורי". שוברג מסבירה שלמרות שהסתרת הזהות היהודית היתה בניגוד לאופיה, היא חששה שהכיפה תגרום לכך שיציקו לבנה ושיתייגו אותו כזר או כמהגר. לימים, אומרת שוברג, היא גילתה שזו מנת חלקם של ילדים נוספים והיא החליטה לעשות משהו. "המצב היה חמור", היא אומרת, "במדינה דמוקרטית המתגאה בשיוויון חברתי ובמלחמה בגזענות לא ייתכן שילדים יפחדו בגלל שהם יהודים. וכדי שזה לא יקרה אנשים צריכים לדעת מה זה בכלל יהודי".

"כשהתחלתי את המסע הזה גיליתי שהידע על יהדות בעיר הוא דל מאוד", ממשיכה שוברג, "אנשים לא ידעו כלום חוץ מסיפורי התורה. נתקלתי בבורות, בשאלות מביכות, בתגובות מוזרות ובהאשמות על מעשיה של ישראל. כשהגעתי לשוודיה רציתי להתאים את עצמי לארצי החדשה אבל גם רציתי שהזהות הקודמת שלי תתקבל כאן. רציתי שזה יהיה טבעי, שכמו שאפשר להסתובב עם רעלה או טורבן יהיה אפשר גם להיות עם כיפה".

אך המציאות היתה אחרת. שוברג מספרת על מקרים של בריונות כלפי ילדים יהודיים בבתי-ספר, על יחס מעליב לניצולת שואה בבית-אבות, על הפגנות אנטי-ישראליות בוטות ואפילו על תקרית שזכתה להדים בתקשורת הבינ"ל שבה נציגי הארגון היהודי לא הוזמנו לטקס זיכרון לזכר ליל-הבדולח, שקיבל אופי של אירוע כללי נגד גזענות, בעקבות חשש מקונפליקט עם מפגינים פרו-פלסטינים. בעקבות כל אלו יצאה שוברג למשימה של הקמת ארגון יהודי שלא רק יספק בית ליהודי העיר אלא ייקח על עצמו משימה חינוכית וציבורית. שותפתה הראשונה היתה סילביה בקסטרום, פנסיונרית מקומית, בת לניצולי שואה שהוריה הגיעו לשוודיה אחרי המלחמה. עד הקמת הקהילה היא היתה "יהודייה בבית אבל שוודית בחוץ". היום לא רק שהיא לא מסתירה את יהדותה, היא גם גזברית הארגון. הצלע השלישית במשלוש היא פִּיָה האגמן, 49, המתגוררת בשכנות לשוברג.

"עד כמה שאני יודעת אין לי שורשים יהודיים בכלל", אומרת האגמן, "התחלתי להתעניין ביהדות כשקראתי את יומנה של אנה פראנק בגיל 12 וכשהבת שלי הגיעה לגיל דומה, היא כתבה עבודה בביה"ס על השואה. כך הגענו, דרך קארין, לאמא של סילביה, ניצולת אושוויץ ושמענו את סיפורה". האגמן אומרת שלעולם לא תשכח את הסיפור הזה ושהוא זה העומד בבסיס החלטתה להירתם להקמת הארגון היהודי ולהילחם באנטישמיות למרות שאינה יהודייה. "קארין שאלה אותי יום אחד מי יחביא אותי ואת המשפחה שלי אם יהיה צורך בכך", מספרת האגמן, "עניתי שאני, אבל מיד הבנתי שזה לא כל כך פשוט. מה אעשה אם יאיימו על  הילדים שלי למשל? אז החלטתי להירתם לארגון כדי לתרום לכך שהדברים לעולם לא ייקרו שוב ושלעולם לא אצטרך לעמוד במצב הזה".

שוברג והאגמן עוסקות רבות באנטישמיות ובגזענות שהן מגלות בסביבתן. הן טוענות שבעשורים האחרונים הבעיה החמירה כתוצאה ממשברים כלכליים, כוחות פוליטיים והגירה נרחבת שהפכו את החברה לבטוחה פחות ליהודים. למרות שיש להן סיפורים רבים על תקריות אנטישמיות שבהן היו מעורבים מהגרים מוסלמים הן נזהרות מלהטיל עליהם את כל האחריות. לא כל המהגרים אנטישמים ולא כל האנטישמים מהגרים, הן טוענות אך מוסיפות שהגיע הזמן להתמודד עם האנטישמיות בכנות ובאומץ ולא רק במפגשים מנומסים והצהרות ריקות מתוכן. "שנאת היהודים קיימת כל הדרך מהשוליים הימניים ועד השוליים השמאליים", אומרת האגמן, "זה משהו שחייבים לשים על השולחן ולדבר עליו". וזה בדיוק מה שהן עושות. שוברג מרצה בבתי-ספר ובפורומים שונים, הארגון משתף פעולה עם מוסדות תרבות וחינוך ומקיים מפגשי שיח להעלאת המודעות למצבם של יהודי שוודיה. לפעילות זו יש מחיר. שוברג הותקפה ואוימה יותר מפעם אחת ע"י ניאו-נאצים מקומיים ויש לדבריה חברים בקהילה שעדיין פוחדים להיחשף.

אך למרות הרוחות הרעות, זוכה הארגון היהודי באומאו בימים אלו לעדנה. יותר ויותר חברים מרגישים בנוח עם יהדותם ובספטמבר השנה נחנך מרכז תרבות יהודי חדש בעיר. שוברג והאגמן אומרות שהמרכז החדש הוא בית חם, נוח ובטוח לחברי הקהילה. ניתן למצוא בו תערוכת אמנות של אומן יהודי מקומי, ספרים על יהדות, נרות שבת ודגלי ישראל. הפעילויות במקום כוללות פעילות בחגים, שיעורי עברית, קבוצות דיון למבוגרים ופעילות יצירה לילדים. חברי הארגון עצמם באים מרקעים שונים, יש דתיים וחילוניים, נוצרים ואתאיסטים, סטודנטים ופנסיונרים, אנשים הקשורים לישראל וכאלו שמעולם לא ביקרו בה. לאחרונה גם מגיעות פניות מאנשים שחיים ביישובים אחרים בצפון שוודיה והארגון מעוניין לפרוס גם עליהם את חסותו כמרכז היהודי היחיד בחבל הארץ הענקי הזה.

"אני רואה את זה כאחריות שלי כיהודייה וכישראלית לשעבר", מסכמת קארין שוברג, "צריך להביא את הידע לאנשים, צריך לחלוק עם אחרים את מה שאנחנו יודעים ולהפיץ את האור. כשאנחנו מספרים את הסיפור שלנו אנחנו מהווים כלי למאבק באנטישמיות ובגזענות. כל טיפה נחשבת וככל שאנשים יודעים יותר, כך הם סובלניים יותר".

טקסים פגאנים, דימויים של וויקינגים ואלים נורדיים, ניאו-נאצים ורוקנרול – מסע בעקבות עובדי האלילים הסקנדינביים המודרנים.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.3074075

חבורת אנשים עומדת במעגל בעומק היער. המקום, אי שם בסקנדינביה, נבחר בקפידה. בעבור המתכנסים זהו מקום קדוש והם הקימו בו מזבח המעוטר בדמויות האלים הנורדים כשלצידו מונחים פריטים סמליים שנלקחו מהטבע – אבנים, פרחים וענפים. כהן הדת המנהל את הטקס משפריץ מים קדושים על המשתתפים ואלו מלווים אותו בשירה ובתיפוף. "טבעת שלום" מועברת מיד ליד ובשיאו של הטקס מועלה קורבן לאלים – זהו משקה אלכוהולי עתיק בשם מִיד העשוי מדבש והמסמל את הזרימה שמחברת את העולמות המיתולוגיים ליישות אחת, כמו דם בגוף האדם. לקראת סוף הטקס הנוכחים שותים בעצמם מן המשקה, נושאים תפילות ומודים לאלים ולכוחות הטבע.

במרחק כמה מאות קילומטרים משם מתקיימים טקסים דומים. לעיתים אלו חגיגות פגאניות סביב עונות השנה בהן נקראים מזמורים עתיקים, מִנחות מוגשות לאלים ובסופן מתקיימים משתים חגיגיים. לעיתים אלו אירועים רשמיים יותר כמו טקסי הענקת שמות לתינוקות שנולדו – כוהן דת עומד במרכז מעגל של אש וקרח, לצידו עומדת אישה המחזיקה כרית ועליה פטיש גדול. כהן הדת לוקח את הפטיש, מקדש את המקום בשם אוֹדִין, אבי האלים, ונעמד בין שני נושאי חרבות גדולות. התינוק מוכנס למעגל ע"י הוריו ומתקבל רשמית לעָדָת המאמינים תוך כדי שהכוהן קורא פסוקים מתוך האֵדָה, ספר המיתולוגיה הנורדי העתיק.

טקסים אלו הם אמיתיים לגמרי, לא סצנות מתוך סדרת טלוויזיה על לוחמים וויקינגים או שבטים פגאנים ביבשת רחוקה. מפתיעה עוד יותר העובדה שלמרות שמקורותיהם של טקסים אלו הם לפני יותר מאלף שנה, הם מתקיימים בימים אלו ממש, בליבן של מדינות מפותחות ומודרניות כמו שוודיה ונורבגיה. לא מדובר אמנם בטקסים המוניים. מדינות סקנדינביה ידועות הרי כמדינות חילוניות מאוד והדת הנפוצה בהן היא הנצרות, אך למרות זאת פועלות בהן מספר תנועות דתיות המכונות ניאו-פגאניות שחברים בהן אלפי מאמינים המקיימים טקסים, מתפללים לאלים דוגמאת ת'וֹר, אוֹדִין ופְרֶייה ומפיצים את בשורת הסאגות הנורדיות העתיקות.

סיפורם של עובדי-האלילים המודרניים בסקנדינביה הוא סיפור איזוטרי למדי, הם אינם מהווים כוח פוליטי או כלכלי, אין להם יומרות מיסיונריות והם מיעוט קטן בין התנועות הדתיות באירופה. ובכל זאת, מסע בעקבות ממשיכי דרכם של הוויקינגים יכול ללמד לא מעט על החברה הסקנדינבית המודרנית, על שורשיה, על המחלוקות שבה ועל חוזקותיה ונקודות התורפה שלה.

==========================================================

בשעה שהעם היהודי היה מפוזר בגלות וארץ-ישראל נשלטה ע"י המוסלמים, צפונה של אירופה עברה טלטלות רבות. מאות שנים ספורות אחרי התמוטטות האימפריה הרומית, במאות ה-9 וה-10 לספירה, פלשו הוויקינגים מהארצות הנורדיות לאיזורים נרחבים באירופה, ברוסיה ואפילו במזה"ת ובצפון-אמריקה. היתה זו התפשטות דמוגרפית, צבאית וכלכלית שהשפיעה עמוקות על היבשת הישנה בימי-הביניים המוקדמים שלה. וכך, בימים שהוגי הדעות המובילים בעולם היהודי היו רבי גרשום ורבי סעדיה גאון, עולמם הרוחני של תושבי סקנדינביה והאזורים הכבושים על-ידם היה שונה בתכלית. בניגוד לאנשי החברות המונותואיסטיות, הם היו עובדי-אלילים שסגדו לכוחות הטבע והאמינו בסיפורי המיתולוגיה הנורדית שסופרו בשפה הנורדית העתיקה. ישנן גרסאות רבות מתקופות ומאזורים שונים של מיתולוגיה זו, מרביתן עוסקות ביקום שיש בו תשעה עולמות, ביניהם אַסְגָּארד, עולמם של האלים ומִידְגָּארד, עולמם של בני-האדם. האלים, ע"פ סאגות עתיקות אלו, עברו בין העולמות וקיימו יחסים מורכבים עם בני-האדם ועם יצורים מיתולוגיים אחרים כמו גמדים וטרולים ענקיים.

זו היתה התרבות הדומיננטית בחבלי ארץ נרחבים מאוד אך בניגוד ליהדות, שהשתמרה גם בתקופות של כשלונות צבאיים וגלות, התרבות הנורדית לא שרדה כתרבות חיה לאחר שהובסה בשדות הקרב ובתמורות הפוליטיות של המאות ה-11 וה-12. כאשר הנצרות השתלטה על צפון היבשת היא הטמיעה בתוכה כמה מן המסורות הפגאניות אך האלימות והכפייה שהופעלה כלפי עובדי-האלילים חיסלה את מרבית עדוֹת המאמינים. זולת קבוצות אתניות מעטות בסְפַר הרחוק של היבשת ושימוש בסמלים נורדיים עתיקים כחלק מתנועות לאומיות-רומנטיות בתקופות מאוחרות יותר, עברה המיתולוגיה הנורדית מן העולם. אבל גם זרעים שנטמנים עמוק מאוד באדמה יכולים להצמיח נבטים. וזה כנראה מה שקרה עם זרעי התרבות הפגאנית בסקנדינביה של המאה העשרים.

"יש פגאנים מסוגים שונים בסקנדינביה", אומר פרדריק גרגוריוס מאוניברסיטת לינשפינג שבשוודיה החוקר את הנושא, "יש המאמינים שהאלים קיימים במציאות בעוד אחרים רואים בהם סמלים למעין תת-מודע קולקטיבי. חלק מהמאמינים הם דתיים ממש ואחרים הם מחפשי זהות תרבותית המתעניינים יותר במסורות פולקלוריסטיות. מה שמאחד אותם היא ראיית עולם פוליתאיסטית. אמנם יש מעט מאוד אנשים המאמינים שהאל ת'וֹר יכול להופיע פיזית כאן ועכשיו אבל ישנם בהחלט רבים המאמינים בקשר עם כוח על-אנושי. התנועות הפגאניות הסקנדינביות הן קטנות יחסית. מדובר ככל הנראה באלפים ספורים של מאמינים בשוודיה, במספר מעט גדול יותר בנורבגיה ובדנמרק ובאיסלנד יש את התנועה הגדולה ביותר. שם גם נבנה בימים אלו מקדש חדש".

"מקורן של התנועות הניאו-פגאניות המודרניות הוא בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20" מוסיף גרגוריוס, "באנגליה פעל בתקופה זו המיסטיקן אליסטר קראולי שייסד את דת התֶ'לֶמָה המיסטית ובגרמניה פעלו בתקופה זו קבוצות נוספות, חלקן מבוססות על תיאוריות גזע שונות. התחייה הנוכחית של התנועות הפאגניות הסקנדינביות החלה בשנות השבעים, במקביל לתנועות דומות באנגליה ובארה"ב, וניתן לראות בה התפתחות של התעניינות מחודשת ברוחניות על כל סוגיה בעולם המערבי – יוגה, דתות מזרחיות, שאמניזם וכו'". גרגוריוס מספר שבשנות התשעים התחזקה התנועה הפאגנית בשוודיה לא מעט בגלל המשבר הכלכלי-פוליטי שהמדינה חוותה. החלשותה של מדינת הרווחה, משבר כלכלי ומהפך פוליטי יצרו מצד אחד תחושה של שחרור והתחדשות ומצד שני חוויה של חוסר ביטחון כלכלי שנבע מהחלשותה של רשת הביטחון החברתית. כך החלה תנועה של רוחניות אלטרנטיבית שהתבטאה בהקמת תנועות מסוגים שונים בהשראת המסורות המקומיות הקדם-נוצריות.

ע"פ גרגוריוס, בימינו מתחלקות התנועות הניאו-פגאניות לשני סוגים עיקריים. "חלק מהקבוצות מחזיקות עולם ערכים דומה לערכים השוודיים החילוניים. לצד האמונה באלים ובמיתולוגיה הן מדגישות ערכים כמו שיוויון, דמוקרטיה, פמיניזם, דאגה לזולת וערכים סביבתיים. אלו קבוצות שתוכל למצוא במצעדי גאווה, הן ידידותיות לזרים ולקהילת הלהט"ב, הן נגד גזענות ונוטות מעט לשמאל הפוליטי. לעומתן ישנן תנועות המדגישות את הנושא האתני, אלו נוטות להיות לאומניות וימניות יותר ולקדם ערכים של גבורה וכבוד לצד דימויים של וויקינגים ולוחמים מיתולוגים". מבחינה דמוגרפית, מסביר גרגוריוס, הקבוצה הראשונה נוטה להיות מורכבת מבעלי השכלה על-תיכונית ממעמד הביניים, הם עירוניים, בעיקר בגילאי הביניים ומעט יותר גברים מנשים. בקבוצות אלו יש אמנם סובלנות כלפי תנועות דתיות אחרות אבל יש מידה מסוימת של רתיעה מהנצרות בעיקר מסיבות תיאולוגיות והיסטוריות, שהרי תחייתה של הנצרות בסקנדינביה היתה אסונם הגדול של עובדי-האלילים המקומיים. הקבוצה השנייה של הפגאנים הסקנדינבים נוטה להיות הרבה יותר גברית, מורכבת מחברים ממעמד חברתי נמוך יותר, בעלי השכלה נמוכה יותר הנוטים פוליטית לימין. שם יש פחות רתיעה מהנצרות אבל מטבע הדברים ניתן למצוא בתנועות אלו רתיעה מהאיסלאם.

גרגוריוס טוען שלמרות שהתנועות הפגאניות אינן תנועות המוניות, הן קרובות מאוד למיינסטרים התרבותי בשוודיה. "המסורות הקדם-נוצריות העתיקות נטועות עמוק בתוך החברה השוודית", הוא אומר, "אתה יכול לראות שרידים שלהן בשמות הרחובות הקרויים ע"ש האלים הנורדים, בחג-המולד שעדיין נקרא כאן יוּל, ע"ש הטקס הפאגני שהתקיים בשיא החורף ואפילו חלק מימי השבוע נושאים עדיין את שמות האלים – Wednesday, Onsdag בשוודית, הוא "יומו של של האל אוֹדִין", Thursday, הוא Torsdag, "יומו של ת'וֹר". זה חלק מהנוף התרבותי כאן. שוודים רבים עדיין מזדהים עם המסורת הוויקינגית. לאחרונה אפילו גילינו שהוויקינגים ותושבי שוודיה של תקופת הברזל היו הרבה יותר קרובים לשיוויון מגדרי ממה שנהוג היה לחשוב. מחפירות ארכיאולוגיות מסתבר שזו לא היתה חברה מצ'ואיסטית. להיפך, הנשים היו לוחמות ומנהיגות. אלו שמתלוננים על התקינות הפוליטית הפמיניסטית בשוודיה המודרנית צריכים להכיר את התרבות הוויקינגית שהקפידה אפילו יותר על כבוד וזכויות של נשים, כך שאפילו הערכים הפמיניסטיים השוודיים קשורים למסורות הישנות".

למרות השוני ביניהן כל התנועות הפגאניות מקיימות את טקסי ה"בְּלוּט", שבמהלכם נישאות תפילות, מסופרים סיפורי המיתולוגיה ונעשות מחוות סימבוליות לאלים באמצעות אביזרים כמו שופרות, מזבחות ופסלים. בשיאי טקסי הבְּלוּט מוקרבים קרבנות לאלים, אם כי בימינו אין שחיטה של בעלי-חיים אלא שימוש במשקאות אלכוהוליים או מוצרי מזון שונים. מעבר לטקסים הגדולים הקשורים בד"כ לעונות השנה, ישנם טקסים קטנים יותר, יוזמות מקומיות המתבססות על מעגל קטן של משפחה וחברים או אירועים ספציפיים כמו אלו שכל דת מקיימת – חתונות, לוויות, טקסי הענקת שמות לילדים וטקסי התבגרות לצעירים. התנועות הניאו-פגאניות אינן תנועות דתיות מוכרות ע"י השלטונות בשוודיה. הן אמנם מאורגנות כארגונים פורמליים, מעין עמותות, אך הן אינן זוכות להכרה רשמית או לתמיכה כלכלית. בדנמרק, נורבגיה ואיסלנד, עם זאת, המצב שונה. חלק מהתנועות הפגאניות מוכרות רשמית ע"י המדינה, הן מקבלות תמיכה כספית והטקסים שלהן מוכרים כמקבילים לטקסים המרכזיים של הדתות הגדולות. כך יכול כל נורבגי להתחתן באמצעות כוהן פגאני וכל משפחה דנית יכולה לקבור את יקיריה בלוויה פגאנית.

=============================================================

"משמעות המילה בְּלוּט היא לחזק", אומר ניקלס הלגרן מסטוקהולם, אחד ממנהיגי תנועת Samfundet Forn Sed (תרגום מילולי: אספת הנוהג העתיק). הלגרן עבר הכשרה של שנה שבמהלכה הוא הוכשר, בין השאר, לקיים טקסי בְּלוּט ואירועים דתיים כמו חתונות ולוויות, "במהלך הטקס אנחנו מחזקים את הקשר בין בני-האדם לבין עצמם ובין בני-האדם לאלים. זהו חיזוק של כוח החיים בטבע וביקום וברית ליצירת חיים טובים וכוח חיובי. הבְּלוּט עוסק בפוריות, בשפע, בשלווה פנימית וחיצונית, בחושים ובעיקרון ההנאה". זהו עיקרון חשוב בתנועות הפגאניות המודרניות. למרות שהמיתולוגיה הנורדית מספרת על השארות הנפש ועל חיים שאחרי המוות במקומות כמו וולהאלה, אלו תנועות שיש להן אוריאנטציה של חיים, פחות עיסוק במוות ויותר משמעות לכאן ולעכשיו.

התנועה של הלגרן הוקמה ב-1994 והיא מונה כיום קצת יותר מ-400 איש. זוהי תנועה פגאנית מודרנית טיפוסית. יש בה וועד-מנהל שדואג לאדמיניסטרציה ולמימון הפעילויות ולידו פועל מעגל כוהני וכוהנות דת הנבחרים ע"י הוועד. הלגרן, המשמש כאחד מכוהני הדת של התנועה, נראה כפי שהייתם מצפים שכוהן דת פגאני ייראה. הוא בן 43, ארכיולוג בהכשרתו, מספר סיפורים, מוסיקאי ואקטיביסט פוליטי. שיערו ארוך, יש לו זקן ודיבורו איטי ומהורהר. ניכר שהוא אדם מאמין העוסק ברוחניות ברצינות רבה. "התנועה שלנו היא פלורליסטית. חברים שונים מחזיקים באמונות שונות בכל הנוגע לאלים וקיומם", הוא אומר, "יש המאמינים באלים כיישויות בעלות קיום עצמאי וכוחות ממשיים. אחרים רואים באלים סמלים לתכונות של בני-האדם והטבע. דווקא המעשה, כלומר הטקס ולא האמונה התיאורתית, הוא במרכז פעילותינו. אין לנו אפיפיור המחליט מהי האמונה הנכונה והאמונה גדלה מתוך המעשה. באופן אישי אני מאמין באלים לא כיישויות שיש להן מקום ספציפי אלא ככוחות החיים שאנו חווים. הם לא סמלים במובן הצר של המילה כי העולם הוא עשיר יותר ממה שאנחנו לומדים במדעי הטבע. יש מיסתורין בכל דבר. לכל דבר יש נפש ועומק, וכוח האלים הוא הכוח שאפשר להתחבר אליו בתוך המיסתורין. ביטויים של האלים הוא באיכות שכולנו מרגישים ושמדעי-הטבע לא מצליחים לתאר. הם רק מדברים על העולם, אנחנו, באמצעות האלים, מדברים אל העולם. לדוגמא, כשיש תשוקה וכמיהה בחיים האישיים שלנו, היא קשורה למה שקורה באביב עם הפריחה ומזג-האוויר. יש קשר בין הדברים וזהו כוחה של האלה פְרֶייה, אלת האהבה".

העולם, ע"פ הלגרן, הוא קדוש כולו. לכל דבר יש ערך ולכן הקוד האתי שהוא מחזיק בו הוא רדיקלי מאוד. הוא גורס שיש להכיר בקדושתם של הדברים כולם, מאייפון ועד לעץ הצומח בטבע, ובהתאם יש לנהוג איתם בכבוד. "אנחנו צריכים לעבור מיחסי ניצול של כדוה"א לסוג אחר של מערכת יחסים איתו. כמו שיש לבני-אדם זכויות, גם לטבע יש זכויות וכמו שזכויות אדם נובעות מקדושת האדם, זכויותיו של הטבע נובעות מקדושתו של הטבע. שיח הזכויות הוא בסה"כ התרגום המשפטי לקדושה". ע"פ הלגרן יש להשקפות אלו בסיס בשורשיהן של דתות רבות שהשתנו מאז לרעה. "חלק מהבעיה היא בדתות שרואות את האלוהים ואת הטבע כשני דברים העומדים אחד מול השני ואת האדם כתקוע ביניהם", הוא מסביר, "אנחנו רואים את הכל כחלק ממכלול אחד". הלגרן מודע לכך שזוהי רק פרשנות אחת אפשרית לתרבות הנורדית העתיקה אבל הוא אומר שכך זה היה תמיד. "גם לפני אלף שנה היו בארברים והיו פילוסופים", הוא אומר.

חיפוש האמת והמשמעות של הלגרן התחיל כבר בגיל צעיר. "תמיד אהבתי את סיפורי המיתולוגיה הנורדית ואף פעם לא אהבתי ללכת לכנסיה", הוא מספר, "כשהייתי בגיל ההתבגרות נהגתי לטייל לבדי ביערות. יום אחד היתה לי חוויה דתית עמוקה. הייתי ביער והרגשתי שהכל נפתח בעבורי, שכוח הטבע עובר דרכי. ברגע זה הרגשתי חיבור לחיים, כאילו שעד עכשיו הייתי בבועה. זיהיתי את האיכות המיוחדת של החוויה הזו כמשהו שקראתי עליו בסיפורי המיתולוגיה, זו היתה האנרגיה של ת'וֹר ופְרֶייה, אלו היו כוחות החיים". לאחר חוויה זו המשיך הלגרן לחקור את הנושא ובסופו של דבר מצא את התנועה שכיום הוא אחד מראשיה. "כל דבר שאני עושה בחיי קשור לאותו העניין", הוא אומר ומוסיף שהוא חוֹוה עדיין חוויות רוחניות רבות אותן הוא מתאר כתחושות של אקסטזה שקטה ויופי עוצמתי. הוא מספר על טקסים שבהם קריאות לאל אוֹדִין נענו ע"י קריאות של עורב, הציפור המזוהה עם האל הקדום. הוא מדבר על תחושה של קשר לטבע, "כשהאור רועד והאוויר נעשה מתוח". זהו הכוח שהלגרן רואה בו כמוביל את חייו – האישיים, המשפחתיים והמקצועיים.

======

החוויה המיסטית של הלגרן היא חוויה שלא מעט אנשים צעירים עוברים. אחד מהם הוא אִיוָר הִילֶה שחי בבית כפרי בפרברי צפון-מערב אוסלו. כשמבקרים בביתו הוא שמח להראות את האמצעים המשמשים אותו בפולחן. מוזר ככל שזה יישמע הוא שולף את אלוהים מתוך מה שנראה כתיק ספורט גדול. זהו אוֹדִין או למען הדיוק זהו ייצוג שלו בדמות פסל גדול מעץ. אח"כ נשלפים אמצעי עזר לקיום הטקסים – שופר המשמש לתרועות בזמן הטקס, קערה שמכילה קורבן לאלים וטבעת עשויה כסף אמיתי המשמשת לשְׁבועות בחתונות. הִילֶה מחזיק את הדברים האלו בבית מכיוון שהוא ממנהיגי אחת התנועות הפגאניות המרכזיות בנורבגיה. כמו עמיתו השוודי, גם הוא הצטרף לתנועה על רקע חוויות מיסטיות שעבר. "הייתי חייל בצבא הנורבגי ושירתתי באזור הסמוך לגבול הרוסי". זהו אחד האזורים הנידחים באירופה, הקצה הצפוני של חצי-האי הסקנדינבי, והִילֶה סייר בו כחייל חי"ר רכוב על מגלשי סקי ומגן על הגבול מפני פולשים. "בזמן תרגיל, כשהיה לי קשה, נשאתי תפילה מתוך הקושי. לא התפללתי לאל ספציפי אבל באחת הפעמים תפילתי נענתה. גלשתי נגד כיוון הרוח ופתאום הרגשתי אנרגיה שחדרה לגופי והצלחתי בעזרתה לעבור מהמקום האחרון למקום הראשון בשורה. זו לא היתה הפעם היחידה שהרגשתי שאני מקבל כוחות מיישות עוצמתית אבל באותה תקופה לא ידעתי מה מקורם. כעבור כמה שנים גיליתי שזה לא כוחו של אלוהים הנוצרי אלא כוחו של אוֹדִין. בהמשך התחלתי לתת לו מנחות וכעבור כמה שנים התחברתי לתנועת Foreningen Forn Sed (תרגום מילולי: אגודת הנוהג העתיק)".

תנועתו של הִילֶה החלה את דרכה בשנות התשעים. לקראת סוף העשור היא התפצלה לשתי תנועות נפרדות על רקע חילוקי דעות אידיאולוגיים וארגוניים וכיום יש בקבוצה שפרשה מהתנועה המקורית מעט יותר ממאה חברים. בניגוד למצב בשוודיה, התנועה הנורבגית מוכרת ע"י הממשלה. הִילֶה מסביר שחברי התנועה נרשמים כחוק, התנועה פוקדת אותם, ממלאת טפסים עם שמות חבריה ומקבלת בהתאם תקציב מהרשויות. כהני הדת של התנועה מוסמכים להשיא זוגות בהתאם לנוסח ולתהליך בירוקרטי שהוסכם עם השלטונות. יש גם מקבילה להטבלה הנוצרית, טקס הענקת שם, שבו ההורים מקבלים את הילד אל המשפחה ומים נמזגים על ראשו בטקס המתקיים בחיק הטבע בליווי תופים וכלי נגינה עתיקים. בנוסף לטקסים אלו מקיימת התנועה טקסים גדולים יותר העוסקים בעיקר בחילופי העונות.

"כיום זהו הצד הרוחני של חיי", מוסיף הִילֶה, "הצד שקרוב לאלים ולטבע וגם לאבותי הקדמונים. הפעילות בתנועה מעניקה לי משמעות שמעבר לחיים החומריים, משהו שמעבר לעשיית כסף ולהנאה מהחיים". גם בתנועתו של הִילֶה נהוג פלורליזם בנוגע לאמונה באלים. "אני מאמין באלים כיישויות רוחניות שחיות בטבע ובתוכנו. האלים הם חלק מאיתנו. אך יש אצלנו דעות שונות בנושא זה". גם מבחינה פוליטית, אומר הִילֶה, יש בתנועה מגוון רחב. "יש אצלנו סובלנות כלפי כל הנטיות הפוליטיות ויש נציגים מכל המחנות", הוא אומר ומוסיף, "הגבולות שלנו הם הקפדה על חוקי המדינה ואזרחות טובה, אנשי שמאל קיצוני מצד אחד ונאצים מצד שני הם מחוץ לתחום".

תנועתו של הִילֶה שייכת לתנועות הפאגניות שהמרכיב הגזעי והאתני אינו מרכזי בהן. אך לא רחוק ממנה פעלה בעבר תנועה בעלת אופי שונה לגמרי, תנועה שבה לא רק שניאו-נאצים לא היו בה מחוץ לתחום אלא שהם היו הגרעין הקשה שעמד במרכזה.

================================================

כאשר משוחחים עם טורֶה טְבֵדט קשה להאמין למה ששומעים. בשיחה איתו שהתקיימה בבית-קפה על גדת הפיורד של אוסלו, סמוך למרכז פְּרַס-נובל לשלום האמירות שלו נדמו כעומדות בסתירה מוחלטת לאופי הפסטורלי של המקום ולדמותו של האיש בעל המראה הסימפטי שאמר אותן תוך כדי שתיית קפה ואכילת עוגה. טְבֵדט, בן 73, בעל שיער לבן ושפם נראה כמו סבא חביב. עם זאת, כאשר מעיינים בביוגרפיה שלו מקבלים תמונה שונה לגמרי. טְבֵדט ייסד בשנות התשעים את תנועת וִויגְרִיד, תנועת ימין קיצוני דתית ופוליטית שהתבססה על טקסים פגאניים ואידיאולוגיה גזענית ואנטישמית ונקראה ע"ש שדה-הקרב של החזון האפוקליפטי הנורדי בו ייחרב העולם ויוולד מחדש לאחר קרב מיתולוגי בין האלים. טְבֵדט, שהיה המנהיג הבלתי מעורער של התנועה, הסתבך עם המשטרה, נעצר מספר פעמים ולדבריו נרדף ע"י השלטונות עד היום. בפרסומיו הרבים ניתן למצוא ערב רב של תיאוריות החל מהכחשת שואה, דרך קריאה לרצח מהגרים, ועד לדברי שבח להיטלר (אם כי הוא גם מבקר אותו, לא על רצח ההמונים, אלא על כך שהיה "אידיוט בתחום הגאו-פוליטי ולאומן קטנוני"). טְבֵדט שימש גם כעד הגנה במשפטו של הטרוריסט אנדרס ברייוויק, שרצח 77 בני-אדם ב-2011 בפיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה הנורבגית המודרנית. הוא תומך בשימוש באלימות לטובת הגזע הנורדי למרות שלדבריו הוא לא אדם אלים בעצמו. "לעולם לא תשמע אותי מתנער מברייוויק", הוא אומר, "למרות שהמניעים שלו היו שונים משלי. אני במקומו הייתי הורג שחורים ומוסלמים ולא אנשים מהגזע שלנו" (טְבֵדט טוען שברייוויק היה ציוני ואוהב יהודים שבחר את קורבנותיו בגלל שהם היו אנשי שמאל אנטי-ישראליים).

לפני שייסד טְבֵדט את וִויגְרִיד הוא היה נורבגי מן השורה. איש המעמד הבינוני, כלכלן בהכשרתו שעבד בעיבוד נתונים. "היו לי אישה וארבעה ילדים", הוא מספר, "היה לי בית גדול בפרברים וסירה. התנועה שהקמתי לא אפשרה לי להחזיק את כל אלו. אז עזבתי הכל. התגרשתי מאשתי, עזבתי את נורבגיה לתקופה וכשחזרתי התחלתי להקים את התנועה. זה התחיל מכך שרציתי להעיף מנורבגיה את היהודים ופולשים מתרבויות זרות. רציתי שנורבגיה תהיה שייכת לעמים הנורדיים ומבוססת על המסורות הקדם-נוצריות הנורדיות והרעיון היה לשנות את החברה הנורבגית דרך הדת". כאן מוסיף טבדט מקור השראה מעניין. "אחד המודלים שלי היה אופן המחשבה היהודי", הוא אומר, "היהודים הצליחו להתעלות מעמדת המיעוט שלהם בגלל הלכידות שלהם סביב שני עיקרים – הדת והלאום. את זה רציתי גם בעבור הנורבגים. לפני אלף שנה הפסדנו לנצרות, עכשיו אנחנו מפסידים לאיסלאם. רציתי לשנות את האופן שבו אנחנו חושבים על עצמנו, ליצור תנועה שמאחדת דת, לאום, גזע ותרבות. כמו היהודים".

טְבֵדט איננו מתרשם מהפרשנויות הפלורליסטיות וההומניסטיות של התרבות הפגאנית הסקנדינבית. להיפך, הוא טוען שהוויקינגים הפסידו לנצרות מכיוון שהם לא היו היררכים, מאורגנים ועקביים כמו הנוצרים. התרבויות העתיקות, שהאמינו בכל דבר והיו סובלניות כלפי כל אחד, היו חייבות להפסיד. טְבֵדט מציע פרשנות אחרת, לוחמנית ומאורגנת יותר. הוא רוצה להשתמש בתרבות העתיקה על מנת לגבש תנועה גזעית חזקה שלא תפסיד במאבק כפי שהפסידו הוויקינגים. כך הוא מפרק את הפולתאיזם הנורדי העתיק ומנסה לגבש על חורבותיו כוח מונוליטי שישמש לקידום מטרות פוליטיות מודרניות. "מי שלא מוגדר כנורדי צריך להיות מגורש מכאן", הוא אומר, "מי שלא רוצה לעזוב יש לירות בו".

"אני שונא את העם שלי", מוסיף טְבֵדט, "הוא נשי, הוא בעל מנטליות של עבדים והוא מקבל על עצמו אלים של עמים אחרים. נורבגיה כבושה מאז 1945 ע"י האנגלו-ציונים (לציונים, ע"פ טְבֵדט, יש כוח כמעט מאגי, הילרי קלינטון עובדת בעבורם וכל הכוח בעולם נמצא אצלם – רוטשילד, גולדמן-זקס, הבנק הפדרלי, הניאו-קונסרבטיבים, כולם יהודים). אנחנו נכנענו ליהודים מפני שכופפנו את עצמנו אליהם. הם כבשו אותנו כי הם חזקים ומאוחדים יותר". טְבֵדט מאמין שנורבגיה נמצאת במלחמה ושהיא מפסידה בגלל החולשות האלו. לכן הוא טוען: "מה שטוב בעבור הגזע שלי הוא מה שאני מחשיב כדת הנכונה והטובה. אף אחד לא שואל את המפסידים מה העמדות המוסריות שלהם. אף אחד לא שאל את הגרמנים אחרי מלה"ע השנייה או את האינדיאני ששכב מת בערבות אמריקה מה טוב ומה רע. המנצחים קובעים מה מוסרי ומה לא, המפסידים לא יכולים להרשות לעצמם מוסר".

עמדות אלו הקשו על טְבֵדט למצוא שותפים להקמת התנועה. בסופו של דבר הוא התחבר לחבורות של סקינהדס וניאו-נאצים שהקלו, לדבריו, על המשטרה להתנכל לו וסיבכו אותו במספר פרשות שהביאו לו פרסום רב. ב-2001 הוא נאשם כמסית לרצח צעיר שחור שבוצע ע"י אחד האנשים שהוא ניסה לגייס לתנועה. מאוחר יותר הוא הואשם בכך שאמר בראיון עיתונאי שהיהודים הם טפילים ויש להרוג אותם (היום הוא טוען שהוא אמר רק את החלק הראשון של המשפט. לגבי החלק השני הוא טוען שלמרות שזה נכון שיש להרוג טפילים, הוא לא אמר את זה למראיין). פרשיות אלו, טוען טְבֵדט, הבריחו ממנו אנשים, והביאו לכך שהשלטונות הגבילו את זכות הדיבור וההתאגדות שלו. עם זאת, בימים שהתנועה התקיימה, בשנים 2001-2006, קיים טְבֵדט לדבריו מאות טקסים פגאניים בכל רחבי נורבגיה בהשתתפות, בגיבוי ובתמיכה כספית של אלפי תומכים. בטקסים הוא שילב את הפוליטיקה שלו עם המסורות הנורדיות העתיקות. היו שם חרבות ופטישים, מעגלי מתפללים, דגלים וסמלים פגאניים. כל אלו גויסו למאבק.

בעבור טְבֵדט הדת איננה מטרה בפני עצמה. היא איננה אמצעי לגילוי אמת נשגבת או הגשמת אורח חיים אוטופי. המלחמה היא המטרה היחידה, הדת היא גורם מסייע וכל האמצעים כשרים להשיג ניצחון. "הדת היא הגרעין לעקביות וליעילות של המאבק", הוא טוען, "אתה כיהודי אמור לדעת את זה" הוא אומר לי. בשיחה איתו טְבֵדט לא ממש מתעניין באספקטים תיאולוגיים של התרבות הנורדית והוא נמנע מגיבוש קוד אתי או חזון לאחרית הימים. "המאבק שלי הוא להצלת הגזע", הוא אומר, "כשהגזע הנורדי יינצל הוא יכול מצידי לעשות מה שבא לו".

אבל הניצחון, כך נראה, הוא רחוק למדי. התנועה שטְבֵדט הקים התפרקה כבר, הוא אמנם עדיין מוכר בנורבגיה אבל מבחינה פוליטית אין לו תמיכה. אין לו משפחה, ילדיו שינו את שמם, ניתקו עימו קשר והוא לא ראה אותם כבר 15 שנה. הוא חי בחווה מרוחקת מהעיר והוא מנודה מהחברה הנורבגית אותה הוא עדיין מתעב. "זו חברה שטופת מוח המלקקת את ישבנה של בעליה", הוא אומר ומבטיח לנסות לארגן את ההתנגדות לפחות עוד פעם אחת אחרונה.

===========================================================

במרחק יותר מאלפיים קילומטרים מסטוקהולם ומאוסלו, באיסלנד שבלב האוקיינוס האטלנטי, נמצאת התנועה הניאו-פגאנית הגדולה בסקנדינביה, Ásatrúarfélagið (תרגום מילולי: אגודת המאמינים באלים). מנהיג התנועה, הילמר אורְן הרמנסון בן ה-58, הוא דמות מוכרת במדינה בת 330,000 התושבים. הוא מוסיקאי פורץ דרך שיוצר במגוון סגנונות ובשיתוף פעולה עם יוצרים ידועים באיסלנד ומחוצה לה. מאז 2003 הרמנסון הוא גם כהן גדול. הוא עומד בראש התנועה שהוקמה ב-1972 והוכרה שנה מאוחר יותר ע"י המדינה כתנועה דתית המוסמכת לקיים חתונות, לוויות, טקסי התבגרות וטקסי הענקת שמות לילדים. התנועה גם מוסמכת לגבות את חלקה מתשלום המיסים המיועדים לקיומן של תנועות דתיות במדינה. בימיה הראשונים, היתה זו תנועה קטנטנה בת כמאה חברים בלבד. בימינו, עם זאת, יש בה כ-3,000 חברים ותשעה כוהני דת מוסמכים. "סביב שנת 2000 חגגו באיסלנד אלף שנות נצרות", מספר הרמנסון, "הכנסייה הלותרנית הלאומית התנהגה אז ביהירות. היא טענה שהתרבות האיסלנדית נולדה וטופחה ע"י הכנסיה והיא ניסתה להדיר את רגלינו מהאתר הקדוש ביותר באיסלנד בו התכוונו לקיים את הטקס השנתי שלנו. זה הביא לתוצאה הפוכה ומספר החברים שלנו רק גדל כתוצאה מזה".

"הטקסים המרכזיים שלנו הם ארבעת טקסי העונות", מוסיף הרמנסון, "היום הראשון של הקיץ בסוף אפריל, פִּינגבְּלוּט המתקיים בסוף יוני, היום הראשון של החורף בסוף אוקטובר ויוּל המתקיים בסוף דצמבר. שני טקסים נוספים מתקיימים בסוף ינואר ותחילת דצמבר כאשר כל כהן דת מקיים טקס שנתי באזור בו הוא או היא פועלים וגם חתונות וטקסי הענקת שמות. הטקסים כוללים את קידוש המקום, הזמן והנוכחים, קריאת שירה וטקסטים מתאימים לאירוע והם מסתיימים במשתה שבו הנוכחים חולקים מזון, סיפורים ומוסיקה".

הרמנסון, כמו עמיתיו בתנועות הניאו-פגאניות הסקנדינביות האחרות, החל להתעניין בסאגות האיסלנדיות העתיקות כבר בגיל צעיר בהשראת אביו ודודו. הוא הצטרף לתנועה ברגע שרק היה יכול, ביום הולדתו ה-16. "מאז לא הסתכלתי אחורה לרגע", הוא אומר, "זהו חלק מהזהות שלי". כאדם בוגר האחראי על קיום הטקסים המרכזיים של התנועה יש לו גם תפקיד חברתי חשוב. "אני נמצא עם אנשים ברגעים חשובים של חייהם, אני חולק איתם רגעי אושר ואני נמצא איתם ברגעי אבל ואובדן. למדתי מכך המון ואני מקווה שהיה באפשרותי גם להעניק חזרה".

חלק זה של תפקידו של הרמנסון מדגים היטב עד כמה הניאו-פגאנים המודרניים אינם שונים כל כך מתנועות דתיות אחרות. כמו רב, כומר או אימאם, כוהן הדת הפגאני נדרש לאחריות חברתית והוא מהווה מורה דרך, סמכות רוחנית ומקור כוח, מעבר לתפקידו כסמכות תיאולוגית שהוא מרכזי פחות בגלל הדוקטרינה הדתית הגמישה של התנועה. "שום דבר לא כתוב באבן", הוא מסביר, "כאן באיסלנד אנחנו לא טובים בפירוש מילולי של האמונה. מטאפורות ושירה הם חלק מהרקע התרבותי שלנו והתחושה המשותפת היא שהנשגב והנעלה לא יכולים להיות מתוארים באופן מילולי וישיר. אני מגדיר את עצמי כאדם דתי מאוד. זוהי הדרך שאני מבין את העולם ועושה בו סדר ועובדה זו מעולם לא סתרה את השקפת העולם המדעית והפילוסופית שלי". הרמנסון מספר שלמרות חילוקי הדעות, התנועה שהוא עומד בראשה משתפת פעולה עם הכנסייה באיסלנד ושבאופן כללי למרות שבעבר התנועות הפגאניות נחשבו אנכרוניסטיות, כיום הן מעורבות היטב בחברה האיסלנדית וזוכות לתמיכה ולהכרה.

את הפרשנויות הגזעיות של המורשת התרבותית העתיקה הוא דוחה מכל וכל. "אני מתנגד חריף לפרשנות גזענית של התרבות שלנו. זו התחילה כפרשנות רומנטית במאה ה-19 שהתפתחה לכדי עיוות של הטקסטים המקוריים. נעשו בעבר ניסיונות ליצור מהטקסטים האיסלנדיים מיתולוגיה גרמנית/טווטונית וכל מיני אנתרופולוגים חובבים עוסקים בזה עד היום. אך המיתוסים המקוריים הם דווקא אידיאליים לחברה הרב-תרבותית שהתפתחה באיסלנד, יש לנו שתי משפחות אלים שסיימו להילחם אחת בשנייה, הן החליפו שבויים, נישאו בין הקבוצות ולבסוף עבדו יחד כדי לכפות קוסמוס (סדר) על הכאוס".

כאשר מדברים עם עובדי-אלילים מודרנים כמו הרמנסון ועמיתיו ברחבי סקנדינביה, אי אפשר שלא להבחין בדימיון בין השקפת עולמם לפילוסופיות דתיות אחרות. אם מצליחים להביט מעבר למיתולוגיה האלילית הזרה למחשבה המונותאיסטית, אפשר למצוא כאן קצת מהכל – שפינוזה וחסידות, רעיונות מיוון העתיקה ומהמזרח-הרחוק, ניו אייג' ובודהיזם. אבל הדימיון הגדול ביותר הוא דווקא חברתי. לא משנה אם תהיה זו דת של מיליונים או דת של אלפים ספורים, תמיד ניתן יהיה למצוא אורתודוכסים ורפורמיסטים, קיצונים ומתונים, גזענים והומניסטים. כמו הבדיחה הידועה המספרת שהיכן שיש שני יהודים יימצאו שלושה בתי-כנסת, כך גם כאן. חילוקי דעות, פרשנויות שונות ואורחות חיים אחרים הם חלק מהתנועות הניאו-פגאניות הסקנדינביות ממש כמו מכל דת אחרת. הילמר הרמנסון, על כל פנים, מצא משהו שהוא מעבר למילים, לפרשנויות ולוויכוחים. "מה שאי אפשר לשים במילים", הוא אומר, "יכול למצוא ביטוי במוסיקה. וכך אני, בלי להבייש בכלל, מוצא את ההשראה שלי ביוהאן סבסטיאן באך, במוסיקת כלייזמר, בתיפוף וודו וברוקנ'רול". ואולי גם זו דרך להסתכל על הדברים – מה כבר יכול להיות רע בדת שהכהן הגדול שלה מאמין ברוקנ'רול?

נודה לאלים ונאמר אמן…