Gaza War Has Halted, but Not the Protests Against an Israeli Artist's Work in Oslo

Noa Eshkol's 'Mourning Carpet' from 1974 was inspired by the Israelis who died in a Palestinian terror attack that year. Opposition to the showing of the work lays bare the unique enmity toward Israel

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/life/2025-11-09/ty-article-magazine/.premium/gaza-war-has-halted-but-not-the-protests-against-an-israeli-artists-work-in-oslo/0000019a-67e2-d0d0-a9db-67e7b8780000

The scene at Norway's National Museum a month ago was unusual, even for a protest in Oslo in a year of countless harsh demonstrations against Israel. In the "On the Barricades" room showing works with a political context, dozens of people sat on the floor and shouted "Remove the carpet!"

The participants, including artists and cultural figures, were protesting the showing of one of the works, 1974's "Mourning Carpet," a 174-by-160-centimeter (roughly 6-foot-by-5-foot) wall carpet by Israeli textile artist and choreographer Noa Eshkol. The piece features images of flowers in an array of colors. A YouTube video and media photos reveal the flavor of the protest. The chants filled the room, a Palestinian flag had been placed on the floor, and a few demonstrators wore kaffiyehs. Israel and Hamas' signing of a cease-fire agreement that day, October 9, didn't seem to register much.

A few days earlier an initiator of the protest, Norwegian artist Victor Lind, explained what was rousing the demonstrators' anger. "The National Museum has chosen to show a work that legitimizes the occupation of Palestine by the war criminal the State of Israel," he said in a panel discussion in Oslo in September. Lind also claimed that the work was "war propaganda" that legitimized genocide and fascism.

The call to remove Eshkol's work was also heard in letters, newspaper articles and social media posts; even employees of the museum joined in. But for now, the piece is still there and the museum hasn't voiced any intention to pull it. "The National Museum isn't supposed to be a political player," the museum's director, Ingrid Roynesdal, told Aftenposten, Norway's most popular daily. She added: "If we as a museum choose to become an active player in geopolitical debates, we're likely in the end to contribute to a narrowing of freedom of expression."

The demonstration at the museum joins a long list of protests and boycotts over the past two years against Israel and Israeli artists, scholars, athletes and businesses. But the battle surrounding Eshkol's work seems particularly strident. It reflects the depth of the crisis of Israel's international standing and the scale of the hatred for Israel in Europe, which goes far beyond opposition to the war in Gaza.

Noa Eshkol, "Mourning Carpet (Following the Massacre at the Ma'alot School). 
Credit: Jens Ziehe/Photographie/Neugerriemschneider Berlin

The story of the carpet begins with a national trauma in Israel. It was May 1974, slightly over six months since the Yom Kippur War and around two years since a string of terror attacks: the Munich Olympics massacre, the hijacking of a Sabena airliner that landed in Israel, and an assault at Israel's airport that killed 26 civilians. In May 1974, terrorists from the Democratic Front for the Liberation of Palestine infiltrated from Lebanon into Israel.

Over two days, with rifles, hand grenades and explosives, the DFLP terrorists killed and wounded Israelis in a series of attacks, the worst being the abduction of 85 Safed high school students who were staying at a school in another northern town, Ma'alot.

The students, some of whose teachers fled the building as the terrorists entered, served as bargaining chips for the gunmen, who sought the release of Palestinian prisoners. During negotiations, the government played for time as it planned a commando raid. The results were tragic in what is now known as the Ma'alot massacre. The storming of the building ended with the death of more than two dozen people, most of them students.

Like many Israelis, Noa Eshkol was shocked by the attack. Eshkol, who was born in 1924, is known for Eshkol-Wachman movement notation. She and her student Avraham Wachman created a system of symbols for describing movement; for example, in choreography. The work "Mourning Carpet," whose full name is "Mourning Carpet (After the Ma'alot School Massacre)," was the artist's response to the terror attack.

"This is one of the hundreds of carpets that Noa created in the final decades of her life," says Mooky Dagan, a human rights activist, musician and art curator who manages Eshkol's estate and heads the foundation established in her name. Dagan, who was a close friend of Eshkol's, adds: "It's one of her only carpets that can be connected to a specific event. That's why it was important to me to add the parenthetical information to the title."

Dagan says Eshkol created several mourning carpets after the Yom Kippur War. Another carpet, which was sold to the Pompidou Center in Paris, is called "Leaving Yamit," referring to an Israeli town in Egypt's Sinai Peninsula, before it was uprooted in 1982 as part of the Egyptian-Israeli peace deal. "Another one was named after Golda Meir, but these are the exceptions connected to a specific event or person," Dagan says. "She created over 1,000 carpets."

Dagan sees the irony in the fact that the carpet in Oslo is stirring such controversy. "The incident in Ma'alot shook the foundations," he says. "It was an event with hostages including many children, it launched a debate on surrendering to terrorists or taking military action, and it shook the country. It became a formative event, and it's symbolic in light of what's happening today in Israel and in Gaza." Dagan says the protest in Oslo has been the toughest challenge when it comes to Eshkol's work being shown abroad. He says his friend never wanted to display her carpets at all.

On a few rare occasions, he was able to convince her otherwise, but the international breakthrough came after her death in 2007, when he says she became a brand name and a raft of museums acquired her works. Solo exhibitions of her art have been staged in Germany, the Netherlands, Brazil, Sweden, Norway and Israel, and her works have taken part in group exhibitions in many other countries. "In the last years of her life she was drawn to creating the carpets in a way that she herself couldn't explain," Dagan says. "It became the most important thing in her life."

Would you say that these are political works? It's true that she was the daughter of Israel's third prime minister, Levi Eshkol, a fact that wasn't officially mentioned in the protest but came up in some of the online debates. But can she be linked to a specific political viewpoint?

"I can't speak in her name, and it's absurd to speak for people after their death. But I was very close to her and we became close friends already after the Six-Day War. When it came to the carpets, I shared the process of creation with her intimately. Noa was a political person, but her viewpoint wasn't linked to a party and she didn't intervene in specific political issues. Even though her father was the prime minister, and even though she was born on Kibbutz Degania and was thoroughly Israeli, she was totally antiestablishment. That was the paradox in her. Even though she breathed her Israeli identity, she created movement notation, which is the most universal thing possible. Her worldview was universal; she stressed this and even refused to patent her movement notation, so that the whole world could use it."

Dagan describes Eshkol as a dominant personality with solid opinions and clear thinking. She wouldn't take anything for granted, hated clichés and lived as a feminist. Surrounded by students, she detested titles and rebelled against every framework and consensus. She didn't want to be a candidate for the Israel Prize and convinced her friend Uri Zohar to turn down the 1976 prize for film because it was granted by the government. "Her attitude, spiritually and practically, was that of a rebel," Dagan says.

Just because of the protest against her work in Oslo, it would be interesting to know if she had clear opinions about the Israeli-Palestinian conflict.

"I can definitely attest that she was a person with a worldview that's now called leftist. Even though she detested labels of this kind, above all she had a humanistic outlook. She wasn't an activist, but the current situation would have clearly driven her crazy. Until her death she had the worldview of a pure dove."

***

Hawk or dove, it makes no difference to the demonstrators against the National Museum in Oslo, which bought Eshkol's work in 2022. In May this year the work was hung in Room 76, the space reserved for political art. When the director was asked by the online contemporary art magazine Kunstkritikk why she chose it, she said the museum switches works in its rooms so that all the works can be better preserved.

"Room 76 is devoted to political art, mainly from 1965 to 1980," she said. "This work was chosen according to the regular procedures. The room displays a variety of artistic expressions and strategies, and tries to reflect the art of the period when the works were created."

Lind, the Norwegian artist, said about the storm after the decision to display "Mourning Carpet": "We all see pictures from Gaza every day of child-size white body bags, small white cloth sacks tied with rope at the top and bottom. He said in the panel discussion: "The genocide being perpetrated by Israel against the Palestinians is intolerable. Little children, like our children, are dying of starvation. A mother who has no more milk because she herself is suffering from malnutrition. She was shot in the stomach by Israeli soldiers while waiting in line for food. There's a smell of gas in Gaza. I'm sorry that the situation requires such harsh language."

Lind, 84, was among political artists identified with the radical left in the early '70s. He also created works commemorating the Holocaust of Norway's Jews. Regarding "Mourning Carpet," he said that "the National Museum's choice to show this work during the ongoing genocide in Gaza infuriates me because of its curating decisions with a viewpoint of supporting the Israeli narrative. … The work depicts the Israelis as the victims of Palestinian terror.

"'Mourning Carpet' commemorates the Israelis who were killed during the Palestinian revolt against the Israeli occupation. The work reflects Israel's official narrative of the Israel-Palestinian conflict from 1948 until today, a narrative that sees Israel as the main victim throughout." Lind's protest included a complaint about the removal of Norwegian works in favor of the Israeli work. "Mourning Carpet" is displayed alongside pieces by Norwegian artists, including Lind himself, whose work is "art in favor of freedom and against occupation and oppression," he said.

Geir Egil Bergjord, chairman of the Association of Norwegian Visual Artists, wrote in Aftenposten: "The museum's decision to show this work now, during what many consider a genocide in Gaza, has given the work political significance. A national museum can't be neutral in every context. It must balance artistic freedom and the context in which the work is displayed.

"The museum has removed political works by Norwegian artists to make room for a work that supports the narrative of an occupier, Israel. The director must recognize that fact. Curating decisions require more than vague declarations of 'space for artistic expression.'"

The left-wing Norwegian newspaper Klassekampen examined the extent Norwegian museums took an interest in the war between Israel and Hamas. It found that museums in Bergen and Trondheim are showing works by Palestinian artists. It also found that the Nitja Center for Contemporary Art in Lillestrom has held an exhibition of video works by Palestinian artists, as well as an exhibition of posters for Palestine and works by Palestinian artist Hasan Daraghmeh. It has also shown aerial photographs by Norwegian photographer Hedevig Anker "filmed in Palestine before the establishment of the State of Israel."

Several employees took part in the protest at the National Museum. "We aren't neutral, we stand in solidarity with Palestine," curator Monica Holmen told Klassekampen. One complaint by the anti-Eshkol demonstrators was the listing of her place of birth as Israel, even though the artist was born 24 years before the state was established. The sign has been changed to "British Mandate Palestine (today's Israel)."

The original decision was to follow the museum's policy: The country of an artist's birth is noted in its modern version even if it had a different name during the artist's lifetime. Only after public pressure did the museum change tack, while creating the impression that it had made a technical error. (Though internal emails leaked to the Norwegian media show that the museum was well aware of the sensitivity of the subject.)

It was very difficult to speak to the protesters themselves and give them a chance to explain their viewpoint to Israeli readers. Lind declined to be interviewed by Haaretz. Requests to the Association of Norwegian Visual Artists were unsuccessful at first, but Egil Bergjord, the chairman, eventually agreed. He said in an English-language email: "I would like you to note that the Norwegian Visual Artists Association (NBK) has not asked the museum to remove the artwork. Rather, NBK has criticized the museum for displaying it without providing a proper contextualization." He said that if "our National Museum exhibits Eshkol's work without presenting alternative perspectives or critical discourse, the museum fails to acknowledge or critically engage with the political significance of its curatorial decisions."

The National Museum said it couldn't arrange an interview with the director or the person responsible for the exhibition. Later it said that these officials couldn't be interviewed due to the public debate about the museum's decision – precisely the debate that Haaretz wanted to discuss.

***

"Museums must of course listen to different opinions, but their job isn't to meet the demands of various groups," says Marianne Hultman, a Swedish curator and art historian who spent some of her childhood in Israel. She has worked in Norway for nearly 20 years, and four years ago, as director of the Oslo Kunstforening art gallery and society, she curated an Eshkol exhibition in cooperation with Sweden's Norrköping Art Museum and the organization Jewish Culture in Sweden.

Regarding Eshkol's controversial work, she says: "Eshkol often used tablecloths, curtains and blankets as a base for her textile collages. In this work she used one of the army blankets brought to her by one of her dancers after the Yom Kippur War. "In 'Mourning Carpet' the symbolically charged fabric is allowed to emerge and become an integral part of the image. With remnants from the clothing industry, the image bears traces of bodily forms and points to the absence of the body, pointing to the traces of human life.

"The military blanket functions concretely as a base for the pieces of fabric, and symbolically as a representation of the violence that marked the event. It's a work of mourning for all the lives lost in connection with the massacre. Today it perhaps also expresses grief over a conflict that continues to leave deep traces of suffering and death."

Hultman believes there is justification for including Eshkol's work in the political art space at the National Museum, and she's disappointed at the protest against it. "How would our museums look if every artwork had to meet the same demands that Noa Eshkol's 'Mourning Carpet' now faces?" she asks. "It would mean that all artists had to bear responsibility for their country's political, religious and military choices. And where would that leave artistic freedom?"

גם הפסקת האש לא עצרה את ההפגנות מול העבודה של נועה אשכול באוסלו

"שטיח האבל" מ-1974, שיצרה נועה אשכול בעקבות הטבח במעלות, מעוררת מחאה חריגה בנורבגיה ומראה שהשנאה לישראל חורגת מהמלחמה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2025-11-06/ty-article-magazine/.highlight/0000019a-4f54-db4c-a5fb-cfff4e360000

הסצנה שהתרחשה במוזיאון הלאומי הנורווגי בתחילת אוקטובר היתה חריגה, אפילו ביחס לאירועי מחאה אחרים באוסלו, עיר שהתקיימו בה בשנתיים האחרונות אינספור מחאות קולניות וחריפות מאוד נגד ישראל. בחדר במוזיאון שעל קירותיו מוצגות יצירות אמנות בעלות הקשר פוליטי שנאספו תחת הכותרת "על הבריקדות" התיישבו עשרות בני אדם והחלו לצעוק יחד: "הורידו את השטיח!"

המשתתפים, אמנים ואנשי תרבות, ביקשו למחות על הצגתה של אחת היצירות – "שטיח אֵבל", שטיח קיר בגודל 174×160 ס"מ שיצרה ב-1974 האמנית והכוריאוגרפית הישראלית נועה אשכול, ובמרכזו דימויים של פרחים בשלל צבעים. סרטון שהועלה ביוטיוב ותמונות שפורסמו בתקשורת תיעדו את המחאה: הצעקות מילאו את חלל החדר, על הרצפה הונח דגל פלסטין וחלק מהמפגינים עטו כאפייה. לצד הצעקות נשמעו גם נאומים ואפילו מנהלת המוזיאון זומנה למקום. העובדה שבאותו יום, 9 באוקטובר, חתמו ישראל וחמאס על הסכם הפסקת אש לא השפיעה בשום צורה על המפגינים.

אחד מיוזמי המחאה, האמן הנורווגי ויקטור לינד, הסביר כמה ימים קודם לכן מה עורר את כעסם: "המוזיאון הלאומי בוחר להציג יצירה שעושה לגיטימיזציה לכיבוש פלסטין על ידי מדינת ישראל פושעת המלחמה". הוא גם טען שזו תעמולת מלחמה, שנותנת לגיטימציה לרצח עם ולפשיזם.

הקריאה להוריד את יצירתה של אשכול נשמעה לא רק במוזיאון עצמו. מכתבים, מאמרים בעיתונים ופוסטים ברשתות חברתיות ניסו גם הם להפעיל לחץ על המוזיאון ודרשו להוריד אותה, ואפילו חלק מעובדי המוזיאון הצטרפו לתביעה. אך לעת עתה היצירה תלויה במקומה והמוזיאון לא הודיע שבכוונתו להסירה. "המוזיאון הלאומי אינו אמור להיות שחקן פוליטי", אמרה מנהלת המוזיאון, אינגריד רוינסדאל, ליומון הנפוץ ביותר בנורווגיה, "אפטנפוסטן". לדבריה, "אם אנו כמוזיאון נבחר להפוך לשחקן פעיל בדיונים גיאו-פוליטיים, אנו עלולים בסופו של דבר לתרום לצמצום מרחב הביטוי הזה".

ההפגנה במוזיאון באוסלו מצטרפת לשורה ארוכה של מחאות וחרמות המופנים בשנתיים האחרונות כלפי ישראל וכלפי אמנים, חוקרים, ספורטאים ועסקים ישראלים, אך נדמה כי המאבק סביב יצירתה של אשכול חריג בהיקפו ובמידת התהודה שעורר. הוא משקף את עומק המשבר שבו נמצא מעמדה הבינלאומי של ישראל ואת עומק השנאה כלפיה באירופה, החורגת בהרבה מהתנגדות למלחמה בעזה. ואמנם, הסכם הפסקת האש לא הביא לשום שינוי במחאה, והוויכוח על הצגת היצירה נמשך גם אחרי השגתו.

נועה אשכול, "שטיח אבל (בעקבות הטבח בבית הספר במעלות)", 1974.
צילום: Jens Ziehe/Photographie / neugerriemschneider berlin

סיפורו של השטיח שבלב הסערה מתחיל באירוע שהפך לטראומה לאומית בישראל. במאי 1974, קצת יותר מחצי שנה אחרי מלחמת יום כיפור וכשנתיים אחרי הפיגועים באולימפיאדת מינכן, במטוס סבנה ובנמל התעופה לוד, חדרה חוליית מחבלים של החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין מלבנון לישראל. בשלושת הימים שאחרי החדירה שלושת המחבלים, שהיו חמושים ברובים, רימוני יד וחומרי נפץ, הרגו ופצעו אזרחים ישראלים בשורת פיגועי טרור, שהחמור בהם היה חטיפת 85 תלמידי כיתות ט'-י"א מתיכון דתי מצפת שבמסגרת טיול התאכסנו בבית הספר נתיב מאיר במעלות. התלמידים, שחלק ממוריהם נמלטו מהבניין בעת חדירת המחבלים, שימשו כאמצעי מיקוח לדרישת המחבלים לשחרר אסירים שהיו כלואים בישראל. הממשלה אמנם דנה בדרישתם, אך למעשה משכה זמן במשא ומתן לקראת מימוש התוכנית לפרוץ בכוח לבניין במטרה לשחרר את החטופים.

התוצאות היו טרגיות: בפריצה לבניין נהרגו 21 תלמידים ותלמידות. המספר הכולל של הקורבנות באירוע, שנודע בשם "טבח מעלות", היה 28, לרבות תלמידה שנפצעה ומתה מפצעיה כעבור עשרה ימים, ארבעה אזרחים וחייל שנרצחו לפני הפריצה לבית הספר ואזרח שסייע בחילוץ, נפצע ומת מפצעיו כמה שנים מאוחר יותר.

כמו ישראלים רבים אחרים, גם נועה אשכול זועזעה מהפיגוע. אשכול, ילידת 1924, נודעה יחד עם תלמידה, הארכיטקט אברהם וכמן, כממציאת כתב התנועה אשכול-וכמן – מערכת סמלים המאפשרת להגדיר תנועה, ששימשה בין השאר כאמצעי לרישום תנועה אנושית וכוריאוגרפיה. היצירה "שטיח אבל", שלשמה נוספה בסוגריים ההערה "בעקבות הטבח בבית הספר במעלות", היתה תגובה ישירה של האמנית לאותו מרחץ דמים.

"זה אחד ממאות שטיחים שנועה יצרה בעשורים האחרונים של חייה", אומר מוקי דגן – פעיל זכויות אדם, מוזיקאי ואוצר אמנות, האחראי על עיזבונה של אשכול ומנהל את הקרן שהוקמה על שמה. "היא עשתה אותו ממש בסמוך לאירוע ומיד כשסיימה אותו, היא הראתה לי ואמרה שזה על מעלות. זה אחד השטיחים היחידים שלה שאפשר לקשר לאירוע מסוים. בגלל זה היה לי חשוב להוסיף לכותרת שלו, 'שטיח אבל', את התוספת בסוגריים. נועה יצרה כמה שטיחי אבל בעקבות מלחמת יום כיפור. שטיח אחר, שנמכר למוזיאון פומפידו בפריז, נקרא 'היציאה מימית', אחד אחר נקרא על שם גולדה מאיר, אבל אלה הם החריגים שקשורים לאירוע או אדם ספציפיים. בסך הכל היא יצרה יותר מ-1,000 שטיחים".

דגן, שהיה חבר אישי קרוב של אשכול, מוצא סמליות בכך שדווקא השטיח שנקנה על ידי המוזיאון הלאומי באוסלו מעורר כזאת מחלוקת. "האירוע במעלות זיעזע את אמות הסִפים", הוא אומר. "זה היה אירוע שהיו בו חטופים, שנפגעו בו ילדים רבים, שהיה סביבו דיון על כניעה למחבלים או פעולה צבאית ושטילטל את המדינה. הוא הפך לאירוע מכונן וזה סמלי שעל רקע מה שקורה היום בישראל ובעזה, השטיח שמעורר את המחלוקת הזאת עוסק בדיוק בנושאים האלה".

המחאה באוסלו, לדברי דגן, היא המקרה החריף ביותר שבו נתקל לגבי עבודתה של אשכול בחו"ל. הוא אומר שבימי חייה אשכול לא רצתה להציג את השטיחים כלל. הוא אמנם הצליח לשכנע אותה להציג אותם בכמה הזדמנויות נדירות, אך הפריצה הבינלאומית החלה לאחר מותה ב-2007, אז היא הפכה לדבריו ל"מותג" ומוזיאונים רבים רכשו מיצירותיה. תערוכות יחיד שלה התקיימו בשנים האחרונות בגרמניה, הולנד, ברזיל, שוודיה, נורווגיה וישראל ועבודותיה השתתפו בתערוכות קבוצתיות במדינות רבות נוספות. "בשנים האחרונות לחייה היא נשאבה ליצירת השטיחים בצורה שהיא עצמה לא ידעה להסביר", אומר דגן, "זה הפך לדבר הכי חשוב בחייה".

היית אומר שאלה עבודות פוליטיות? היא אמנם היתה בתו של ראש הממשלה השלישי לוי אשכול (עובדה שלא הוזכרה במחאה נגדה), אך האם אפשר לקשר בינה ובין השקפה פוליטית מסוימת?

"אני לא יכול לדבר בשמה וזה מופרך לדבר בשם אנשים אחרי מותם. עם זאת, הייתי קרוב אליה מאוד והפכנו לחברים קרובים כבר אחרי מלחמת ששת הימים. בכל מה שקשור לשטיחים, חלקתי איתה את תהליך היצירה באופן אינטימי. נועה היתה אדם פוליטי, אבל היתה לה השקפה שלא היתה קשורה למפלגה והיא לא היתה מתערבת בסוגיות פוליטיות ספציפיות. היא בעיקר היתה אדם שסלד מהממסד. למרות שאביה היה ראש הממשלה, למרות שהיא נולדה בדגניה ולמרות שהיתה ישראלית בכל רמ"ח איבריה, היא היתה אדם אנטי-ממסדי לגמרי. זה היה הפרדוקס שבה. למרות שהיא נשמה את הזהות הישראלית, היא יצרה את כתב התנועה שהוא הדבר הכי אוניברסלי שיכול להיות. השקפת העולם שלה היתה אוניברסלית; היא טרחה להדגיש את זה ואפילו סירבה לרשום פטנט על כתב התנועה כדי שכל העולם יוכל להשתמש בו".

דגן מתאר את אשכול כאישיות דומיננטית, בעלת דעות מוצקות ומחשבה צלולה. לדבריו, היא לא היתה מוכנה לקבל שום דבר כמובן מאליו, שנאה קלישאות, חייתה כפמיניסטית אף שהמונח "הצחיק אותה", ובאופן כללי, ניהלה את חייה בצורה יוצאת דופן, מוקפת תלמידים, סולדת מתארים, מורדת בכל מסגרת ומוסכמה. דגן מוסיף שהיא לא רצתה להיות מועמדת לפרס ישראל והיא גם זו ששיכנעה את חברהּ, אורי זוהר, לא לקבל את הפרס בתחום הקולנוע ב-1976 מפני שהוא מוענק על ידי המדינה. "היחס שלה, נפשית ומעשית, היה יחס של מורדת", אומר דגן.

דווקא בגלל המחאה נגד יצירתה באוסלו, מעניין אם היו לה דעות ברורות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

"אני יכול להעיד בפה מלא ובאחריות שהיא היתה אדם עם השקפה שנקראת היום שמאלית. היא אמנם סלדה מהגדרות מהסוג הזה, אבל לפני כל דבר אחר היתה לה השקפה הומניסטית. היא לא היתה אקטיביסטית ואי אפשר לדעת מה היה קורה לה היום, אבל ברור לי שהיא היתה משתגעת מהמצב. אחרי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור קבוצת ההתייחסות שלה היו אנשים כמו הסופר משה שמיר, שהגיע כמותה מרקע סוציאליסטי אבל הצטרף לתנועת ארץ ישראל השלמה. על רקע זה היו ביניהם ויכוחים איומים. עמדתה, עד מותה, היתה עמדה של יונה צחורה".

נץ או יונה, במקרה של המחאה נגד המוזיאון הלאומי באוסלו זה לא ממש שינה. היצירה של אשכול נקנתה על ידי המוזיאון ב-2022. במאי השנה היא נתלתה בחדר 76 – אותו חלל של המוזיאון שמוקדש ליצירות פוליטיות. כשמנהלת המוזיאון רוינסדאל התבקשה על ידי מגזין האמנות המודרנית האינטרנטי Kunstkritikk להסביר את הבחירה בה, היא השיבה שהמוזיאון מחליף יצירות ואוצר מחדש חדרים מסוימים כדי לשמר עבודות. "חדר 76 מוקדש לאמנות פוליטית, בעיקר בין השנים 1965 ל-1980, והיצירה הזאת נבחרה בהתאם לפרוצדורות רגילות לחלוטין הקשורות לאצירה מחודשת של החלל", אמרה. "החדר מציג מגוון של ביטויים ואסטרטגיות אמנותיות, ומנסה לשקף את האמנות של התקופה שבה נוצרו העבודות".

הזעם שעוררה ההחלטה להציג להציג את "שטיח אבל" התבטא בצורות רבות בנורווגיה – במאמרים בכלי התקשורת, ברשתות החברתיות, במכתבים פומביים, בקריאות לחרם ועוד. יוזם המחאה לינד אמר בכנס שנערך באוסלו: "כולנו רואים כל יום תמונות מעזה של שקי גופות לבנים בגודל של ילדים. שקי בד קטנים ולבנים, קשורים בחבל מלמעלה ומלמטה. רצח העם שישראל מבצעת בפלסטינים הוא בלתי נסבל. ילדים קטנים, כמו הילדים שלנו, מתים מרעב. אֵם שאין לה יותר חלב כי היא עצמה סובלת מתת-תזונה. היא נורתה בבטן, כשהיתה בתור לקבלת מזון, על ידי חיילים ישראלים. יש ריח של גז בעזה! אני מצטער שהמצב מחייב שפה כה חריפה".

לינד בן ה-84 נודע כחלק מקבוצת אמנים פוליטיים שהיו מזוהים עם השמאל הרדיקלי בתחילת שנות ה-70; הוא גם יצר עבודות שהנציחו את שואת יהודי נורווגיה. הוא תלה את התנגדותו ליצירה של אשכול בכך ש"הבחירה של המוזיאון הלאומי להציג את היצירה הזאת בעיצומו של רצח העם המתמשך בעזה ממקמת אותו, דרך הבחירות האוצרותיות שלו, בעמדה התומכת בנרטיב הישראלי… היצירה מציגה את הישראלים כקורבנות של טרור פלסטיני. שטיח האבל מנציח את הישראלים שנהרגו במהלך מרד פלסטיני נגד הכיבוש הישראלי. היצירה משקפת את הנרטיב הרשמי של ישראל לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני מ-1948 ועד היום, נרטיב הרואה בישראל את הקורבן המרכזי לאורך כל הדרך". מחאתו של לינד כללה גם טענה על הורדתן של יצירות נורווגיות לטובת הצגתה של היצירה הישראלית. היא מוצגת לצד עבודות של אמנים נורווגים, בהם הוא עצמו, שיצירתם היא "אמנות בעד חירות ונגד כיבוש ודיכוי", כלשונו.

לאחר דבריו של לינד הצטרפו אמנים נורווגים נוספים למאבק, בהם יו"ר אגודת האמנים החזותיים של נורווגיה (NBK), גייל אגיל ברגיורד. במאמר בעיתון "אפטנפוסטן" הוא כתב: "החלטת המוזיאון להציג את היצירה הזאת כעת, בעיצומו של מה שרבים מגדירים כרצח עם מתמשך בעזה, הקנתה ליצירה משמעות פוליטית. יש מקום להטיל ספק ביושרה המקצועי של מנהלת המוזיאון. מוזיאון לאומי אינו יכול להיות ניטרלי בכל הקשר. עליו לאזן בין חופש אמנותי ובין ההקשר שבו מוצגת היצירה. המנהלת חייבת להכיר בכך. המוזיאון הלאומי מסיר יצירות פוליטיות ידועות של אמנים נורווגים כדי לפנות מקום ליצירה שתומכת בנרטיב של כוח כובש – ישראל. זו אינה עמדה ניטרלית, בניגוד למה שרוינסדאל טוענת. החלטות אוצרותיות כאלה מחייבות יותר מאשר הצהרות מעורפלות על 'מרחב לביטוי אמנותי'".

הדיון בניטרליות ובמעורבות הפוליטית של מוזיאונים נורווגיים התנהל לאחרונה בעיתון השמאל הנורווגי Klasskampen, שבחן את מידת העיסוק של מוזיאונים במדינה במלחמה בישראל ובעזה. העיתון סיקר מוזיאונים רבים במדינה שעוסקים באופן פעיל בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בהם כאלה בערים ברגן וטרונדהיים המציגים יצירות של אמנים פלסטינים. המנהלת האמנותית של המוזיאון לאמנות בטרונדהיים, אינגריד לונאן, אמרה לעיתון ש"אנחנו מאמינים שיש לנו אחריות לקדם אמנות פלסטינית", ודוברת של Bergen kunsthall, מוסד אמנות בברגן, סיפרה שהוא תרם לאיסוף כסף מקומי ל"תמיכה בפלסטין".

המרכז לאמנות מודרנית Nitja בעיר לילסטרום אף הציג תערוכה של יצירות וידיאו של אמנים פלסטינים. אוצרת המרכז, מוניקה הולמן, סיפרה שהוא הציג גם תערוכת "פוסטרים למען פלסטין", שתמכה בארגונים פלסטיניים, והציע בחנות שלו מוצרים שההכנסה ממכירתם הוקדשה לתמיכה בפלסטין. בתערוכה נוספת במקום הוצגו עבודות של האמן הפלסטיני חסן דראגמה, וסדרת תצלומי אוויר של הצלמת הנורווגית הדוויג אנקר ש"צולמו בפלסטין לפני הקמת מדינת ישראל". כמה מעובדי המרכז אף השתתפו במחאה במוזיאון הלאומי בחודש שעבר. "אנחנו לא ניטרלים, אנו עומדים בסולידריות עם פלסטין", אמרה הולמן.

אחת הטענות של המוחים נגד הצגת עבודתה של אשכול במוזיאון הלאומי נגעה לרישום מקום הלידה של האמנית בתווית המופיעה ליד היצירה. בהתאם למדיניות המוזיאון, מקום הלידה שצוין היה ישראל, אף שאשכול נולדה יותר מ-20 שנה לפני קום המדינה. טענה זו התקבלה על ידי המוזיאון, המנהלת רוינסדאל טענה שנפלה טעות והשילוט תוקן לנוסח אחר: (today's Israel) British-Mandate Palestine. אלא שהודעות מייל פנימיות של הנהלת המוזיאון שנחשפו במגזין Kunstritik הראו שנושא מקום הלידה של אשכול דווקא נדון בדיון ארוך בין אנשי המוסד, שבו הצגת היצירה נתפסה כ"נושא רגיש פוליטית". בסוף הדיון הפנימי הוחלט לדבוק בנוהלי המוזיאון, שלפיהם המדינה שבה נולד האמן מוזכרת בשמה העדכני, גם במקרים שבהם היא נקראה בשם אחר בימי חייו של האמן. במוזיאון שקלו גם רישומים אחרים למקום לידתה של אשכול, כמו "פלסטין, היום ישראל" ו"ישראל, אז פלסטין", אך לבסוף כתבו "ישראל". רק לאחר הלחץ הציבורי שינה המוזיאון את ההחלטה ויצר את הרושם שהיה מדובר במעין טעות טכנית.

ניסיונות לשוחח עם המעורבים במחאה ולאפשר להם להשמיע את עמדתם בפני קוראים בישראל נתקלו בקשיים רבים. יוזם המחאה, לינד, התבטא לא מעט בעיתונות הנורווגית אבל לא נענה לפניית "הארץ" להתראיין. לאחר שתי פניות אליו הוא מסר: "תודה על הפנייה. לצערי, אין באפשרותי להתראיין כעת וגם לא בעתיד". פנייה שלישית כבר לא נענתה כלל.

גם כמה פניות לאגודת האמנים החזותיים של נורבגיה, שמוענו ליו"ר ולשני גורמים נוספים בארגון, לא צלחו בתחילה. לבסוף נענה יו"ר האגודה, אגיל ברגיורד, והסביר שהעיכוב בתשובה נבע מעומס דיונים ודד-ליינים הקשורים לאישור תקציב המדינה. הוא מסר שהאגודה "לא ביקשה מהמוזיאון להסיר את היצירה. במקום זאת, היא ביקרה את המוזיאון על כך שהציג את היצירה מבלי לספק הקשר הולם. כאשר המוזיאון הלאומי שלנו מציג את עבודתה של אשכול מבלי להציג נקודות מבט חלופיות או שיח ביקורתי, הוא נכשל בהכרה או בהתמודדות ביקורתית עם משמעותן הפוליטית של החלטותיו האוצרותיות".

המוזיאון הלאומי באוסלו טען שאין באפשרותו לארגן ראיון עם המנהלת או עם האחראית על התצוגה בגלל נסיעת עבודה. פנייה חוזרת למוזיאון לא נענתה עד שלבסוף התקבלה התשובה שאין ביכולתם של מנהלי המוזיאון להתראיין בגלל הדיון הציבורי על החלטותיו האוצרותיות – בדיוק אותו דיון שעליו ביקשנו לשוחח עמם.

"מוזיאונים צריכים, כמובן, להקשיב לקולות שונים, אך תפקידם אינו למלא אחר דרישותיהן של קבוצות שונות", אומרת ל"הארץ" מריאן הולטמן, אוצרת שוודית שהיא גם היסטוריונית של אמנות וגם בעלת רקע ישראלי. הולטמן עבדה בנורווגיה כמעט 20 שנה ולפני ארבע שנים, כאשר היתה מנהלת אגודת האמנות של אוסלו, הוצגה באגודה תערוכה של אשכול בשיתוף פעולה עם ארגון "תרבות יהודית בשוודיה". אותה תערוכה הוצגה בהמשך במוזיאון האמנות של העיר השוודית נורשפינג.

לדבריה, המוזיאון הלאומי בחר להציג את יצירתה של אשכול כחלק מאסטרטגיה אוצרותית חדשה, שבמסגרתה נכללים גם אמנים בינלאומיים בתערוכה "על הבריקדות". "לאחר יותר מ-50 שנה היצירה מוצגת באור חדש. עבור אשכול, השטיחים היו יצירה אישית ואינטואיטיבית, בניגוד חד לעבודה המחקרית והתיאורטית שבה עסקה בדרך כלל. היא לא רצתה להציג אותם בפומבי. בסופו של דבר השתכנעה והציגה אותם במוזיאון תל אביב לאמנות ב-1978 ובמוזיאון העיצוב בקופנהאגן ב-1981. בכך עברו השטיחים מהתחום הפרטי אל המרחב הציבורי, מה שפתח את האפשרות לבחון ולפרש אותם בהקשרים חדשים".

על היצירה שבמוקד המחלוקת אומרת הולטמן: "אשכול השתמשה לעתים קרובות במפות שולחן, וילונות ושמיכות כבסיס לקולאז'ים הטקסטיליים שלה. ביצירה זו השתמשה באחת מהשמיכות הצבאיות שאחד הרקדנים בלהקה שהקימה הביא לה לאחר מלחמת יום כיפור. ב'שטיח אבל' הבד הטעון הזה מקבל נוכחות גלויה והופך לחלק בלתי נפרד מן התמונה. פיסות הבד המרכיבות את הקומפוזיציה הן שאריות מתעשיית ההלבשה. הדימוי הנוצר נושא עמו עקבות של צורות גוף, או, במקרה הזה, דווקא היעדרו של הגוף. דומה שהקומפוזיציה, למרות ההפשטה שבה, מתעקשת להפנות את תשומת הלב אל עקבות החיים האנושיים. השמיכה הצבאית משמשת באופן ממשי כרקע, ובמובן סמלי היא מייצגת את האלימות שעמדה בבסיס האירוע. היצירה היא מעין עבודת אבל על החיים שאבדו בעקבות טבח מעלות, ועבורנו כיום היא מבטאת אולי גם צער על סכסוך שממשיך להותיר אחריו עקבות עמוקים של סבל ומוות".

הולטמן סבורה כי יש הצדקה להכללת יצירתה של אשכול בחלל המוקדש לאמנות פוליטית במוזיאון באוסלו ומביעה אכזבה מהמחאה נגדה. "כיצד ייראו המוזיאונים שלנו אם כל יצירה תידרש לעמוד באותם הקריטריונים ש'שטיח אבל' של אשכול עומד בפניהם כיום?" היא שואלת. "פירוש הדבר יהיה שאמנים יישאו באחריות על ההחלטות הפוליטיות, הדתיות והצבאיות של המדינה שממנה באו. ואז, לאן תיעלם החירות האמנותית?"

'In Norway, We Have Yet to Confront the Full Meaning of the Holocaust'

Irene Levin turned the hundreds of notes her mother left behind after her death into a book chronicling the story of Norwegian Jews during the Holocaust.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/europe/2025-04-30/ty-article-magazine/.premium/in-norway-we-have-yet-to-confront-the-full-meaning-of-the-holocaust/00000196-804b-dc27-a3df-f2fbf3d80000

When Irene Levin's mother was 96, she left her apartment in Oslo and moved into a Jewish old age home. Levin and her two children wanted her mother's – and their grandmother's – new home to feel like a miniature version of the elegant, meticulously arranged apartment she had lived in for decades. To do so, they moved in the gilded-upholstered furniture, the paintings, the silverware, and the mirrors her mother never passed without briefly checking her reflection. As part of the process, they also cleaned and organized the apartment.

It took Levin more than five years to understand the significance of what she found during that process. "There were notes everywhere," she told Haaretz in an interview. "Some were hidden in piles of newspapers, other were tucked away in drawers, on shelves, and in cupboards. Some had only one or two sentences, others were full pages written in my mother's handwriting. Although they weren't dated, her handwriting showed they spanned different time periods – the 1960s, 70s and 80s.

"When I first found the notes, I didn't read them. They became just one more thing I would get to when I had time. For five years, they stayed enclosed in an envelope." Levin's mother, Fanny Raskow, died in 2013 at the age of 101. "After she passed away, and after I retired, I started reading the notes," Levin recalls. "Mostly the notes were about World War II, but also about her upbringing before the war in a family that had escaped to what is now Lithuania. There were many unfinished sentences, especially those dealing with the arrest and deportation of her father, my grandfather. It's unclear who the notes were meant for. Maybe she wrote for herself, as a way of venting, or perhaps she hoped I would eventually find them. But she never mentioned them".

Levin says the notes revealed the dilemmas and choices her mother faced. "My mother blamed herself all her life for not being able to save her father," she says. "It haunted her constantly, until the end of her life. In all my upbringing there was a silence, and the war was never discussed openly. If it came up, it was always indirectly or through broken, incomplete sentences." At a certain point, Levin realized that her mother's story was also the story of other Norwegian Jews. The result was her book, ("Vi snakket ikke om Holocaust. Mor, jeg og tausheten," Gyldendal, 2020, literally translated as "We Didn't Talk About the Holocaust: Mother, I, and the Silence"). The English version, titled "Everyday Silence and the Holocaust", was published by Routledge last year.

"My mother was trapped in a history that had been imposed on her, and one that for decades remained almost unspoken in Norwegian society," Levin says. "When I began researching in the National Archives of Norway in Oslo, I tried to see whether other Jewish families' stories were similar to that of my mother. I started asking new questions about my personal history and discovered experiences and events that had always been there, just not talked about.

"As a child, I simply acted on behaviors that seemed normal. As an adult – and as a professional – I began questioning my own story. Are the gaps in the stories significant? The fact that the life of our tiny nuclear family was defined by specific, historical events was something I simply knew. Just as one learns one's mother tongue intuitively, I learned about 'the war'. I lived my whole life in a community of World War II survivors, yet I still didn't really know much, despite believing I knew the whole story."

'What Happened to Our Jews?'

The story of Irene Levin is, to a great extent, the story of an entire generation of Norwegian Jews. Her grandparents' families emigrated to Norway around 1905 from Lithuania, fleeing poverty, hard conditions, and persecution. Levin explains that this migration differed from that of other Scandinavian countries. While Denmark and Sweden received "Ost-Juden" – Jews from Central Europe – there were already established Jewish communities in those countries. Some were prominent figures in society and openly identified as Jews. In Norway, by contrast, Jews were only permitted to enter starting in the mid-19th century. They were few in number, poor, and mostly uneducated.

Irene Levin's book, with Irene and her mother on the cover.

Less than 40 years after her grandparents arrived in Norway, they and their children had to flee. This time, it was due to the German occupation during World War II, and their destination was Sweden, the neutral and thus safe neighboring country to the east. Levin's parents were among hundreds of Jews who left Norway as the Nazi persecution escalated, peaking in the fall of 1942 when hundreds of Norwegian Jews were deported to Auschwitz.

Levin's parents received help from a neighboring family, and their escape was aided by friends and members of the resistance movement, who hid them from the Gestapo and the Norwegian police in various locations. Their journey took 23 days. Levin's mother was pregnant during the escape, and she gave birth to Irene, her first and only child, in the Swedish town of Norrköping, where the family stayed until the war ended.

After the war, Levin, her mother, and father returned to Norway and began rebuilding their lives. She was less than two and a half years old and doesn't remember Liberation Day, but it's clear to her that even then, silence began to play a significant role. "We didn't talk about the war," she recalls. "The fact that the family went through a disaster was always present, but it wasn't spoken about. In the 1950s, when I was ten, we could be sitting with guests around the dinner table, and someone might suddenly say something like, 'It was Norwegian police who made the arrests, not the Germans.' And someone would reply, 'It doesn't matter, we're not getting them back either way.' Then the conversation would switch to the previous topic, and no one would ask, 'What do you mean?' Everyone knew what it meant, they just didn't talk about it for decades."

Did the silence begin right at the end of the war?

"You can tell from the Norwegian press how knowledge about what had happened slowly evolved. The free press resumed operations as early as May 14, 1945. On the second day, the country's largest newspaper, Aftenposten, asked, 'What happened to our Jews?' The article reported, 'There is reason to fear that many Norwegian Jews have died,' and quickly added that no confirmation had been received. In the weeks that followed, reports ended with phrases like, 'There is no reason to lose hope.' On May 17, the same newspaper reported, 'We have 750 Jews in Germany. So far, we've heard from only nine or ten.' Slowly, the news worsened, and by May 23, it was reported that the Jews had been taken to 'the notorious concentration camp Auschwitz.'

"After a while, the topic was no longer written about. It resurfaced in the trials of Norwegians who had collaborated with the Nazis, and in the court case of the Norwegian traitor Vidkun Quisling [a Nazi collaborator who headed the government of Norway during the country's occupation by Nazi Germany] where two survivors testified. One of them, the later well-known psychiatrist Leo Eitinger, told of Jews being gassed. When asked by the judge if Norwegian Jews were treated in the same way, he answered 'Yes, I swear to God.'"

The outcome of the war was catastrophic for Levin's family. Thirty-two members of her extended family, including her maternal grandfather, were murdered in Auschwitz. Her grandfather was deported along with hundreds of other Norwegians –men, women, and children – on November 26, 1942. Levin's mother tried to spare him by putting him in a hospital but he was taken from there, arrested and, the next day, loaded onto the ship SS Donau. After four days in its cargo hold, he and the others arrived in Stettin, where they were crammed into cattle cars. On December 1, they reached Auschwitz-Birkenau. Levin's grandfather's exact fate remains unknown. He was one of an endless number of victims who didn't survive and never returned to Norway.

Irene Levin.

The facts about World War II in Norway and the fate of its Jews are well-known. On the eve of the war, Norway had around 2,800,000 inhabitants, of whom about 2,400 were Jews, including around 500 from other nationalities. During World War I, Norway had remained neutral, and hoped to maintain neutrality again during World War II. But events took a different turn. A Norwegian fascist party, Nasjonal Samling (The National Union), founded in 1933 by officer and politician Vidkun Quisling, offered the Nazis cooperation in taking over the country. Germany invaded Norway and Denmark on April 9, 1940, in Operation Weserübung. Denmark surrendered within hours, while battles in Norway lasted around two months before the German victory, achieved after the Allied forces retreated and Narvik – a strategic port used for shipping iron ore from Sweden – was captured.

As the Germans occupied the country, the Norwegian king and government fled and formed a government-in-exile in London. Civilian rule in Norway was overtaken by Nazi official Josef Terboven, appointed Reichskommissar by Hitler. Terboven governed through a pro-German puppet government headed by Quisling. The Norwegian parliament was dissolved, all parties banned except Quisling's, and the judiciary was subordinated to German control.

Persecution of the Jews began with sporadic decrees early in the occupation. In 1941, arrests were made, property confiscated, and some Jews were executed on false charges. In 1942, mass arrests of hundreds of Jews were carried out, most of whom, including Levin's grandfather, were transported on the SS Donau to Auschwitz. Another ship, the MS Gotenland, transported 158 more Jews to the same destination in February 1943. In total, 772 Norwegian Jews were arrested or deported. The oldest among them 80, the youngest an 8-week-old baby. Fewer than 40 came back. Those who survived the war had mostly escaped to neutral Sweden or Britain.

The facts were known for decades, but their meaning has been the subject of public debate – one that Irene Levin, after publishing her book, is now central to. Levin is a professor emeritus of social sciences at Oslo Metropolitan University. Her work started in the area of family studies with emphasis on new family forms and gender studies. In recent years, she has moved her area of research into history and Holocaust studies and has been closely connected to the Norwegian Center for Holocaust and Minority Studies, including working with surveys on antisemitism. She has worked with Soviet Jewry and been active in applying for Norwegian non-Jews receiving the Righteous Among the Nations award, granted by Yad Vashem.

Her recent book adds to numerous other publications she's written or edited, covering topics from social sciences to remembrance, and the Holocaust in Norway.

Her new book generated considerable attention in Norway. Positive reviews appeared in major newspapers; she was interviewed by media and gave lectures across the country for over a year. Headlines focused on themes like "The Holocaust That Always Sat Within the Walls" or "The Mother Who Dealt with Trauma Through Silence." Critics noted that Levin "presents her family's history as a gateway to understanding the Jewish tragedy in Norway," "gives us a micro-history that opens wounds – with painful, terrifying details," and "breaks the silence, telling dramatic stories of fate."

Is the silence of the survivors and Norwegian society similar to that of survivors in other countries, or does it have unique characteristics?

"The phenomenon of silence is not unique, but circumstances vary. What's special about Norway is that it had a small number of Jews and geographically, with the long border with Sweden and the long coastline to England, one would think that it would be possible to hide more".

"Moreover, Norwegian Jews loved Norway. They learned the language and embraced the culture; they embraced the Norwegian love of nature and even changed their surnames to make them easier for their neighbors to pronounce. That's why what happened shocked them. They told themselves that they were arrested by the Gestapo – when, in fact, it was the Norwegian police.

"My mother always said: 'It took such a long time until we really understood, Irene.' Those who survived and returned weren't like the other Norwegians coming back after the war – the resistance fighters or political exiles. They weren't heroes. They won the war. The Jews had not won the war. They were deported or fled because of who they were, not what they did – and that came with a sense of shame. They asked themselves, 'What kind of Norwegians are we now?'"

Levin explains that other elements were involved. Some blamed themselves for failing to save relatives. They were grief-stricken, and many had to face the painful, often unsuccessful process of reclaiming seized property. Homes and businesses had been confiscated or auctioned off. Only in the 1990s, following a media campaign and the creation of a restitution committee, did Norwegian society begin to seriously reckon with the Holocaust. Survivors received compensation, and the Norwegian Center for Holocaust and Minority Studies was established.

"Until the 1990s, the story of the Jews was not integrated into the national historical narrative," Levin says. "It's not that people didn't know what happened – there were books and survivor testimonies – but Jews were not part of the main story. The Holocaust in Norway was like an appendix to Norwegian history, not part of the official narrative."

So, if the Holocaust wasn't part of Norway's war story, would it be accurate to say that Norway didn't take responsibility for what happened to its Jews?

"In three major historical books that shaped the narrative and were published in 1950, the extermination of the Jews was described merely as a 'detail'. Later, in the 1980s, six volumes titled 'Norway at War' asked: What happened to the Jews? The answer is mostly covered in the third volume, spanning 18 pages with photos. In the final section, the question is raised – could more have been done to help the Jews? could they have been warned about what deportation meant? the answer the book gives is that Jews in all occupied countries and even in the free world underestimated the cruelty of the SS. That is, responsibility was ultimately shifted to the Jews themselves – because they didn't resist arrest.

"When I first read these, I thought that they did the same as my mother, blaming herself for her father's arrest, as did society at large. Both the minority and the majority put the responsibility on the Jews. But I realized that when my mother blamed herself, she was taking the burden on herself, bearing the responsibility – as a Jewish woman and a daughter. When the author, as a representative of society, blamed the Jews, it was the opposite: it was the removal of responsibility."

Irene in her mother's arms, 1943.

Do you think this perspective still echoes in Norway in 2025, amid rising antisemitism and claims that Norwegian society is abandoning its Jews?

"For the Jews in Norway [the community numbers approximately 1,500 people], October 7 is an echo from the war, while knowing that it was not the same and that the Holocaust is unique. But Norwegian society at large did not hear the same echo. They only heard the voice from Hamas and very quickly defined the attack as a continuity of occupation.

"It was a shock that the empathy that the Jews in Norway had earned due their history during the war, suddenly disappeared. I never thought that during my lifetime, I would experience a rise of antisemitism. When researching the Holocaust and antisemitism, I was doing it as something belonging to the past to ensure it would not happen again. Suddenly, the Jewish state was attacked and its legitimacy was at stake. The Jewish voice has lost its legitimacy.

"My grandmother would always tell me: 'Die Juden sind schuldig' – the Jews are to blame, always. I thought that was relevant to the shtetl, not my everyday life. There is a shift in the perception of responsibility and legitimacy – the focus has changed, and it is no longer in our favor. I demonstrated on Women's Day and my fellow feminists didn't allow us to participate! They questioned whether there were even sexual assaults on October 7; and if they did accept that they happened, they minimized their significance, treating it as something that 'naturally' happens in every war.

"In my research on silence, an important factor is the interaction between the individual and society. After World War II, it was not only the Jews who were silent. The society at large was silent, too, but for different reasons. The space the minority has is shaped by the majority. It took Norwegian society 50 years before it recognized its responsibility in the atrocities. In the current situation, the Jewish voice has little legitimacy and the connection with society at large is of distrust. But can we Jews wait for the society to show us such a space? We have to take it. In that sense, it's like a revolution."

At the end of the interview, Levin returns to the topic of silence, which she sees as the common thread between the biographical and the historical. It's a silence shared by many survivors of the war, but Levin suggests that it is an even broader phenomenon.

"If you had asked me about the Holocaust while I was growing up – if you had asked me whether I knew about the war and what happened to the Jews – I would have said yes," she says. "But today I know that I didn't know. I didn't have the details; I didn't know what really happened. What I had was a sense that a catastrophe had occurred, and that it had happened to the Jews. Nothing more.

"And maybe that's similar to other disasters, like what happened on October 7. Even though information spreads much faster today, the feeling is similar. We know a disaster occurred, we think we understand it, but as time passes, we realize in hindsight that we didn't know everything, that we didn't grasp the scope, and that we still haven't dealt with all the implications."

רצח שורף הקוראן עורר מחדש את המחלוקות בשאלת חופש הביטוי הנרחב בשוודיה

בשבוע שעבר נרצח סלוואן מומיקה, שבהזדמנויות שונות שרף ספרי קוראן במסגרת מחאה במספר מקומות בשוודיה. סגנית ראש הממשלה אבה בוש: "אם הוא היה מבקר באופן דומה את הנצרות, ההינדואיזם או היהדות — הוא היה חי כיום".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2025-02-06/ty-article/.premium/00000194-d7df-ddbc-a1dd-d7df15220000

הרצח שהתרחש ביום רביעי שעבר בעיר סודרטליה, כשלושים קילומטר מדרום־מערב לסטוקהולם, במידה רבה היה ידוע מראש. הקורבן היה סלוואן מומיקה, פליט עיראקי בן 38 ממוצא נוצרי־אשורי, שהגיע לשוודיה ב–2018 והתפרסם בעקבות הפגנות אנטי־מוסלמיות שארגן במדינה, ושבמהלכן שרף ספרי קוראן. מלבד הזעם בקרב הקהילה המוסלמית בשוודיה, מעשי שרפת הקוראן עוררו גם תגובות קיצוניות בעולם. במדינות מוסלמיות פרצו הפגנות סוערות, שגרירות שוודיה בעיראק הותקפה בידי המון זועם ונשיא טורקיה טען שזו אחת הסיבות שהוא מעכב את קבלת שוודיה לנאט"ו. בבלגיה אף נרצחו באוקטובר 2023 שני אוהדי כדורגל בידי אדם שהזדהה עם דאעש וטען שזהו מעשה נקמה בשוודים על רקע עוינותם לאיסלאם.

מטבע הדברים היו למומיקה אויבים רבים, והוא היה מסובך גם עם השלטונות בשוודיה, שכבר החליטו לגרשו מהמדינה, אך נאלצו להימנע מכך בשל האיום על חייו בעיראק. באותם ימים הוא אמר לטלוויזיה השוודית: "יש מחיר על ראשי ואני עלול למות בכל רגע. אחריות המשטרה היא להגן על חיי". פחות משנה וחצי אחר כך התממשה נבואתו. אמנם חמישה בני אדם נעצרו בעקבות הרצח, אך הם שוחררו למחרת ובעת כתיבת שורות אלו אין בידי המשטרה חשוד במעשה.

הרצח היה מזעזע במיוחד, מכיוון שהוא התרחש בעת שידור ישיר של מומיקה בטיקטוק. מומיקה אמר לעוקביו הצופים שהוא יוצא למרפסת לעשן. מיד אחר כך נשמעה ירייה והטלפון נשמט מידיו ונפל על הרצפה. אחר כך נשמעו עוד ארבע יריות. עוקבים שצפו בשידור האחרון של מומיקה סיפרו לתקשורת בשוודיה שהוא "הוצא להורג בכמה יריות". "אני חושבת שעברו 15 עד 25 דקות עד ששמעתי את המשטרה נכנסת לדירה", סיפרה אחת הצופות. "שמעתי איך השוטרים מדברים על דפיברילטורים ושואלים אם יש נשק בדירה, ואז השידור כבה".

הרצח היה יום לפני שמומיקה היה אמור לשמוע את גזר דינו בבית המשפט המחוזי בסטוקהולם, לאחר שהוא ושותפו לארבע מהפגנות שרפת הקוראן — אזרח שוודי ממוצא עיראקי ושמו סלוואן נאג'ם — הועמדו לדין באשמת הסתה. כמה ימים לאחר הרצח בוטל גזר דינו של מומיקה, אך נאג'ם הורשע ונגזרו עליו מאסר על תנאי וקנס. הוא מתכוון לערער לבית המשפט העליון והודיע לכלי תקשורת בשוודיה שהוא "הבא בתור להירצח", מכיוון שיש איומים רבים על חייו.

הרצח של מומיקה, גזר הדין של נג'אם והסעיף שבו הורשע מעוררים מחדש את הדיון הציבורי בשוודיה בשאלת גבולות חופש הביטוי. דיון זה מעורר עניין גם במדינות אחרות, מכיוון ששוודיה היא אחת המדינות שבהן יש לחופש הביטוי הגבלות מעטות מאוד בחוק. אין בה, למשל, חוקים נגד השחתת סמלים דתיים, שרפת דגלים או הפצת אידאולוגיות קיצוניות. חוקי היסוד במדינה מגינים על הבעת דעות, גם דעות קיצוניות כלפי דתות, וכן הם מעניקים מרחב חוקי גדול במיוחד לחופש ההתאגדות, לחופש ההפגנה ולחופש העיתונות. כך לא מנעו הרשויות בשוודיה הפגנות של תנועות נאו־נאציות (דוגמת "תנועת ההתנגדות הנורדית", NMR), אירועים של ארגונים איסלאמיסטיים (דוגמת "חזב א־תחריר"), וגם לא שרפה של ספרי קוראן.

עם זאת, בחוק העונשין של שוודיה יש סעיף האוסר הסתה באמצעות התבטאויות שמאיימות על "קבוצה אתנית או קבוצה אחרת של אנשים בהתבסס על גזע, צבע עור, מוצא לאומי או אתני, אמונה דתית, נטייה מינית או זהות מגדרית". זה הסעיף שבו הורשע נג'אם ושבו מומיקה עמד להיות מורשע.

בעיתון אפטונבלדט (היומון הנפוץ בשוודיה) כתב העיתונאי אוסיאן קנטוול שגזר הדין "סביר", ופירט: "המרחב לבקר דת באופן ענייני ומהימן במסגרת דיון פתוח גדול מאוד. וכן צריך לקבל את העובדה שיש מאמינים שעלולים לתפוס מסר ביקורתי כפוגע. בית המשפט קובע כי הצתת הקוראן כשלעצמה אינה עבירה פלילית, אך במהלך ההפגנות שצוינו בכתב האישום תואר הנביא מוחמד כחולה נפש, אנס, סרסור ופדופיל. ועוד נטען בהן כי ילדים נאנסים במסגדים וכי מוסלמים הם חרקים ותיקנים".

לעומתו, העיתונאי יאנה יוספסון אמר שהוא מופתע מהתפנית הדרמטית שהתחוללה בשוודיה: "ממדינה שבה המשטרה מגינה על זכותו של אדם לשרוף קוראן נהפכנו למדינה שבה, אם זה יקרה שוב, תעצור המשטרה את שורף הקוראן והוא יהיה צפוי למאסר. אני לא הייתי שורף קוראן ולא אהבתי שעשו זאת, אבל הייתי גאה בזכות הניתנת בשוודיה לעשות כך".

היומון אקספרסן ציטט בהקשר זה את דברי אבה בוש, סגנית ראש הממשלה ושרת האנרגיה: "אילו היה סלוואן מומיקה מבקר את הנצרות באופן דומה, אני משוכנעת שהוא היה חי היום. אילו הוא היה מבקר את היהדות, הוא היה חי היום. אילו הוא היה מתבטא ככה בנוגע להינדואיזם, הוא היה חי היום". בוש כינתה את החגיגות שנראו ברשתות החברתיות בעקבות מותו של מומיקה "מבחילות", והוסיפה ש"אם לא ננצח במאבק הערכים הזה, לא נזהה את שוודיה בעוד כמה שנים. אחת הפעולות החשובות כעת היא האפשרות לבטל אזרחות לבני אדם שפועלים בחומרה. אני חושבת ששרפת הקוראן היא דבר נורא, פוגעני, ואינני רואה בכך מעשה מכובד. אבל גם אינני חושבת שצריך למות בגלל זה".

ראש הממשלה אולף קריסטרסון אמר במסיבת עיתונאים שהוא אינו פוסל את ההנחה שגורם זר מעורב ברצח, והצהיר: "השירותים החשאיים מעורבים לעומק בחקירה".

בימים שבהם שרפו מומיקה ונג'אם ספרי קוראן בשוודיה, העלתה המדינה את רמת כוננות הטרור בה לארבע בסולם של חמש. מאז התרחשו כמה תקריות המעוררות חשש למעורבות של גורמים מדינתיים זרים באירועי חבלה וטרור בשוודיה. בכלל זה הועלה חשד שגורמים איראניים יזמו — בעזרת קשרים עם גורמי פשיעה בשוודיה — ירי על שגרירות ישראל בסטוקהולם. הרדיו הממלכתי של שוודיה חשף לפני כשנה שאיראן תכננה לרצוח מנהיגים יהודים בולטים במדינה על ידי שני סוכנים שהוחדרו אליה בזהות בדויה ובמסווה של פליטים.

אירועים אלו, נוסף על גל פשיעה מאורגנת, קמפיינים של דיס־אינפורמציה וחשד ל"מלחמה היברידית" שמפעילה רוסיה בדרך של פגיעה בכבלי תקשורת בים הבלטי ותקיפות סייבר, יוצרים חשש ביטחוני ומתח גאופוליטי במדינה שנהנתה מעשורים רבים של תחושת ביטחון. על רקע זה נהפכו פועלו של מומיקה ומותו האלים להרבה יותר משיעור אזרחות על גבולות חופש הביטוי, ולגורם מערער נוסף בטלטלה שעוברת על שוודיה בשנים האחרונות.

חוקר הטרור השוודי, מגנוס רנסטורפ, שפגש את יאסין והנייה מספר מי הם היו והיכן ישראל טעתה

רנסטורפ מספר על אחת הסיבות שכתב את ספרו החדש העוסק בחמאס: "כל כך הרבה אנשים הטילו ספק בסיפורי קורבנות ה-7 באוקטובר ובעדויות על מעשי האונס והאכזריות שהיתה שם. רציתי להראות, אפילו בצורה גרפית, שהמטרה של חמאס לא היתה רק להרוג ישראלים, אלא ממש להשמיד אותם, להדביר אותם".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2024-12-19/ty-article-magazine/.highlight/00000193-d442-dadc-afdf-de4ecc770000

כשחוקר הטרור השוודי מגנוס רנסטורפ הגיע לעזה ב-1998 ונפגש עם מייסד חמאס, שייח אחמד יאסין, הוא שמע ממנו על שורשיה ההיסטוריים של התנועה. בין השאר, יאסין אמר שהיא הוקמה כשלוחה הפלסטינית של תנועת האחים המוסלמים ודיבר על ההשראה שקיבלה מההתנגדות הערבית למנדט הבריטי ולהתיישבות היהודית בפלשתינה בתחילת המאה ה-20. הוא גם הזכיר את אחד הסמלים של התנגדות זו – המנהיג המוסלמי עז א-דין אל-קסאם, שנתן את השם לזרוע הצבאית של חמאס, והדגיש את התנגדותו להסכמים עם ישראל ולשיתוף הפעולה של הרשות הפלסטינית איתה.

רנסטורפ התרשם כבר אז שמטרתו של יאסין ברורה: חיסול המדינה היהודית והקמת מדינה איסלאמית על כל שטח פלסטין. "כששאלתי מתי אנחנו יכולים לצפות להופעת מדינה כזאת", הוא מספר, "יאסין סיפר על שייח בסאם ג'ראר, איש חמאס מהגדה המערבית, שכתב ספר המנתח את הקשר בין מערכת המספרים בקוראן ובין נסים מספריים דרך ניתוח סורה 17 בקוראן הידועה בשם סורת אל-אסראא (סורת בני ישראל). ג'ראר מסיק מהניתוח שלו שגורלה של ישראל כבר נקבע. חישוביו אף הוליכו לתאריך ספציפי: תחילת הסוף, הוא קבע, תהיה בשנת 2022".

את הפגישה עם יאסין הצליח רנסטורפ לארגן הודות לעזרתה של מכרה שהיתה קשורה לארגוני האיסלאם הקיצוני, הוא מגלה בשיחה עמו בסטוקהולם. "תחילה ישבתי עם יאסין ואחר כך גם עם איסמעיל הנייה. אף על פי שמדובר בטרוריסטים, זה לא היה אירוע מפחיד. מה שהיה מפחיד יותר הוא ששייח יאסין נראה חלש מאוד. הוא ישב בכיסא גלגלים ונראה עדין ושביר כל כך, עד שפחדתי שהוא ימות בזמן הפגישה". בתום הפגישה עלה רנסטורפ יחד עם הנייה לטויוטה לבנה והם נסעו לאוניברסיטה האיסלאמית בעזה. הנייה השתתף שם בדיון עם סטודנטים ונציגי ארגונים פלסטיניים, זכה לכבוד והערצה מצד הנוכחים והפגין "רמה אינטלקטואלית אחרת לגמרי מהמשתתפים האחרים".

זה לא היה הביקור היחיד שלו בעזה: בשלושת העשורים האחרונים רנסטורפ ביקר פעמים רבות בישראל, ברצועה, בגדה המערבית וכן במצרים, ירדן, סוריה ולבנון, ערך ראיונות, אסף עדויות ורקם קשרים עם כל מי שהוא רק יכול – לרבות אנשי חמאס וחיזבאללה, אנשי שירות הביטחון הפלסטיני, אנשי ימין קיצוני בישראל, בכירים בגופי הביטחון הישראליים, דיפלומטים, פוליטיקאים ואנשי המוסדות הבינלאומיים. בספרו החדש, Hamas – Terror Inifrån (חמאס – טרור מבפנים), שהופיע בשוודית, הוא מתמקד בתנועתם של יאסין והנייה ובדרך שהובילה אותה למתקפת הטרור ב-7 באוקטובר 2023. מכיוון שרנסטורפ הוא שוודי ואינו יהודי, יש לו גישה פתוחה למקורות מידע רבים והוא זכה לאמון בקרב מנהיגים ופעילים מכל צדי הסכסוך, מה שמאפשר לו להציג מבט ייחודי דווקא מפני שהוא נעשה ממרחק מסוים ולא דרך העדשה שאנו רגילים אליה, זו של כוחות הביטחון וכלי התקשורת הישראליים. עם זאת, כדמות בולטת בשיח הציבורי בשוודיה, רנסטורפ גם מושך אליו ביקורת רבה על עמדותיו כלפי מוסלמים.

"רציתי לתת לקוראים הבנה טובה יותר של הסיבה שישראל נמצאת בטראומה", אומר רנסטורפ, שספרו יצא לא רק בשוודיה אלא גם בדנמרק ויופיע בהמשך בנורווגית, פולנית ואנגלית. "רציתי גם להסביר כיצד 7 באוקטובר קרה, איך חמאס ביצע את המתקפה ואיך הפך להיות המפלצת שהוא נהיה. והיתה גם עוד סיבה: היו כל כך הרבה אנשים שהטילו ספק בסיפורי הקורבנות. היו אפילו כאלה שהטילו ספק בעדויות על מעשי האונס ובעדויות על האכזריות הנוראה שהיתה שם. רציתי להראות, אפילו בצורה גרפית, שהמטרה של חמאס לא היתה רק להרוג ישראלים, אלא ממש להשמיד אותם, להדביר אותם".

חמאס טרור מבפנים עטיפת ספר
עטיפת ספרו של רנסטרופ, צילום: Mondial
פתק שבו רנסטורפ רשם את מספרי הטלפון של אנשי חמאס מחמוד א-זהאר ועבד אל-עזיז אל-רנתיסי

אירועי 7 באוקטובר עומדים במרכז הפרק הראשון בספרו של רנסטורפ והוא שב אליהם בפרק האחרון. ביניהם, הוא מצביע על נקודות ציון חשובות בתולדות חמאס – מהקמת הארגון בסוף 1987, דרך האינתיפאדה הראשונה, תהליך אוסלו, רצח רבין וההתנתקות. הוא גם מספר על חוויותיו כחוקר ומבקר מתמיד באזור בזמן שאירוע רודף אירוע – טבח מערת המכפלה, פיגועי ההתאבדות, האינתיפאדה השנייה, ניצחון חמאס בבחירות ברצועה, החיסולים שביצעה ישראל, עסקת שליט וסבבי המלחמה בעזה.

בין היתר, הוא מתאר באופן מצמרר את הפיגוע בקו 5 בתל אביב באוקטובר 1994, אחד מפיגועי ההתאבדות הראשונים שביצע חמאס בישראל. הפיצוץ, שבוצע באוטובוס של חברת דן ברחוב דיזנגוף, גבה את חייהם של 22 בני אדם ויותר מ-100 נפצעו בו. ישראלים רבים זוכרים את התמונות ששידרה אז התקשורת הישראלית, שעדיין לא היתה מורגלת בסיקור אירועים כאלה: אוטובוס מרוסק, פצועים שותתי דם, עוברי אורח הלומים ופינוי של גופות וחלקי גופות. רנסטורפ משחזר את הדרך שעבר המחבל לפני הפיצוץ, לרבות תהליך ההכשרה שלו וההכנות הטכניות. "יום לפני הפיגוע עבד א-רחים חסן נזאל מקלקיליה הקליט צוואה בווידיאו", הוא כותב בספר. "הוא שיבח את מות הקדושים בעודו מחזיק ברובה גלילון. סרטון זה עזר להגביר את הלחץ הפסיכולוגי עליו לבצע את הפעולה מבלי לנסות להתחמק. כשהגיעה השעה, בבוקר 19 באוקטובר, הוסע נזאל על ידי אחד מאנשי גדודי עז א-דין אל-קסאם לאחת מתחנות קו 5 ועלה לאוטובוס. קצת אחרי שהאוטובוס חלף על פני דיזנגוף סנטר הוא לחץ על כפתור ההפעלה של פצצה רבת-עוצמה שהוחבאה בתיקו. הפיצוץ היה כל כך חזק שהוא הרים את השלדה מהקרקע והמיס את מסגרת האוטובוס".

מי שהכין את חומר הנפץ למטען שפוצץ בקו 5, יחיא עיאש ("המהנדס"), הוא אחד מגיבורי ספרו של רנסטורפ, לצד יאסין, יחיא סינוואר ומנהיגים בולטים אחרים בחמאס במשך השנים. הספר חוזר אחורה לתחילת פעילותו של יאסין כמטיף פופולרי בעזה, שצבר תמיכה גדולה כשקרא להתנגדות לכיבוש מהדוכן במסגד אל-עבאסי ומביתו בעזה, שם היה מלמד תלמידים ומיישב סכסוכים. "יאסין, כמו מייסד האחים המוסלמים, חסן אל-בנא, בא מרקע של הוראה", אומר רנסטורפ. "זו עמדה אידיאלית להעביר את החברה תהליך של איסלאמיזציה באמצעות דַעווה (הזמנה – תעמולה דתית והכשרת לבבות) ותרביה (חינוך)". בספר הוא מתאר כיצד דור שלם של מנהיגי חמאס לעתיד התאספו סביב יאסין בתחילת שנות ה-70, אז הקים את ארגון אל-מוג'מע אל-איסלאמי, שעסק בעבודת צדקה ענפה. יאסין גם הקים מרכזי תרבות איסלאמיים, מרפאות, מועדוני נוער וגני ילדים שגם העניקו טיפול רפואי וארוחות. מוסדות רווחה סוציאליים אלה, שדאגו לצרכיה המיוחדים של האוכלוסייה הכבושה ברצועה, יצרו בסיס לתמיכה העתידית.

בפרק "המהנדס" מתאר רנסטורפ את יחיא עיאש, ממנהיגי הזרוע הצבאית של חמאס, שחוסל על ידי ישראל ב-1996 ונהפך על פי הספר לדמות אגדתית בעיני פלסטינים – גם בגלל הפיגועים הרבים שהיה אחראי להם וגם בשל התחמקויותיו משירותי הביטחון הישראליים באמצעות שלל תחפושות וזהויות בדויות. "פיגועי ההתאבדות שיצאו לפועל תחתיו הפכו לכלי פוליטי רב-עוצמה", מציין רנסטורפ. "מעשי האלימות האלה הרעידו את דעת הקהל הישראלית והובילו לספקנות כלפי הסכמי אוסלו והרעיון של דו-קיום בשלום עם הפלסטינים. כל פיצוץ, מעבר להרס המיידי שלו, כירסם בתקווה לשלום". לקוראיו השוודים מסביר רנסטורפ שבגלל הפיגועים, עיאש הפך לאייקון אצל הפלסטינים – ואילו הימין הקיצוני בישראל חיזק את מעמדו הפוליטי באמצעות הפגנות נגד הסכמי אוסלו. "זה בדיוק מה שחמאס רצה להשיג", הוא מזכיר.

בפרק "הקצב מחאן יונס" מספר רנסטורפ על סינוואר, סוקר את ילדותו ומשפחתו ומנתח את דרכו להנהגת חמאס. האכזריות הקיצונית שלו התבטאה באלימות ובעינויים שהשתמש בהם נגד משתפי פעולה עם ישראל. דמותו התעצבה בכלא הישראלי שם, כידוע, למד את ישראל וביסס את מנהיגותו: הוא השליט טרור בקרב האסירים האחרים ורצח כמה מאלה שהגדיר כבוגדים. "הכריזמה שלו ואישיותו הדומיננטית משולבות בצד אכזרי, חסר רחמים ואלים ביותר", אומר רנסטורפ. "אלה גרמו לאסירים האחרים להפוך לחסידים שלו או לפחד ולא להעז לאתגר אותו".

מתוך מה שלמדת על סינוואר ועיאש, האם האכזריות הקיצונית של חמאס היא תוצאה הכרחית של אופי הארגון או שזו תולדה של הדמויות הספציפיות האלה והאישיות שלהן?

"זו האישיות של שניהם וגם פולחן האישיות סביבם. סינוואר ועיאש היו שני טיפוסים שונים. עיאש היה גאון טכני. זה נפוץ שיש בארגוני טרור אנשים שמצטיינים בצד הטכני, לעומת האנשים שמבצעים את הפיגועים עצמם, שהם רק בשר תותחים בשירות האנשים שגוררים אותם ומפתים אותם פנימה. הרבה פעמים אלה אנשים חלשים, כאלה שלא מוצאים עבודה או לא מצליחים להתחתן, אנשים עם בעיות שמשתמשים בהם. לעומתם, עיאש עצמו הפך לגיבור עוד בחייו – וכאשר מת ההלוויה שלו היתה גדולה יותר אפילו מזו של יאסין. וזה אדם שכל מה שהוא עשה זה הרג אנשים. סינוואר היה גאון מסוג אחר, גאון של רשע. רציתי לצייר את דמותו המלאה כי הוא דמות חשובה, בוודאי בהקשר של 7 באוקטובר. לפעמים מופיעים בהיסטוריה אנשים עם אישיות מסוימת וכישורים מסוימים שמשנים את המציאות וזוכים למעמד מיתי".

מגנוס רנסטורפ בעזה שנות ה-80
מגנוס רנסטורפ בעזה, שנות ה-80.

רנסטורפ מספר על המעברים שלו מעזה לישראל וחזרה לשוודיה כמעברים בין עולמות שונים. בעזה הוא נתקל ב"עולם של חול, חמורים, רעש של מוניות וילדים מתרוצצים ברחובות". בישראל הוא מתאר עולם שונה – את העיר העתיקה בירושלים, את שוק מחנה יהודה שבו ביקר כמה שעות לפני פיגוע חמאס הכפול שתיכנן מוחמד דף ב-1997 ואת בנייני המשרדים בתל אביב ובהרצליה שם נפגש עם אנשי צבא, חוקרים ופוליטיקאים. "היה לי היתרון הזה – היכולת לעבור בין העולמות ולראות את הקונפליקט מלמעלה", הוא מציין. "אקדמאים אחרים, בעיקר באירופה, בחרו צד, לרוב את הצד הפלסטיני, אבל אני שמרתי על ראש פתוח. היו לי דעות על הסכסוך, אבל לא הייתי תקוע בתוכו".

למה אנשי חמאס הסכימו להיפגש איתך?

"חמאס רצה יחסים בינלאומיים. מנהיגיו רצו להראות לעולם שהם לא מייצגים רק אלימות. וזה נכון, יש בחמאס הרבה יותר מאלימות: זה ארגון ענק ויש לו זרועות ארוכות שנטועות בתחום החברתי, החינוכי והדתי בעזה. רוב מנהיגי חמאס היו מורים ואקדמאים באוניברסיטה. הם התרכזו בנוער והיו טובים מאוד בזה. ישראל לא ממש ראתה למה זה יתפתח. אפשר להרוג לוחמים רבים בגדודי עז א-דין אל-קסאם, אבל חמאס עשו אינדוקטרינציה של אלפי בני נוער בכל שנה במחנות, הם למדו שם איך לשנוא את ישראל והם מתעקשים ואיתנים בעניין הזה".

אחרי שפגש את יאסין והנייה ניסה רנסטורפ להיפגש גם עם מנהיגי חמאס נוספים שהובילו את הנהגת החוץ של הארגון, שפעלה אז מעמאן. ב-1999 הוא הצליח לתאם פגישה עם מוחמד נזאל, חבר הלשכה המדינית של הארגון. זה היה שנתיים אחרי ניסיון ההתנקשות הכושל בראש הלשכה המדינית, חאלד משעל, והפגישה התקיימה בנוכחות שומרי ראש חמושים. "בשיחה עצמה נזאל לא דיבר על פרטים מבצעיים. זו היתה שיחה כללית על האידיאולוגיה של חמאס, על המבנים הארגוניים שלו, על שייח יאסין והמדיניות של ישראל", מספר רנסטורפ ומוסיף שנזאל ישב מאחורי שולחן כתיבה גדול מעץ מהגוני תחת דיוקנו של יאסין ולחדר נכנס מדי פעם עוזר והעביר לו פתקים. מיד לאחר שקרא אותם לחש נזאל הוראות, הינהן לרנסטורפ והשמיד את הפתקים במגרסת נייר.

רנסטורפ הסתקרן וניסה לדובב את בן שיחו ולחשוף מידע רגיש, אבל בשלב מסוים נזאל הפסיק אותו. "הוא רכן קדימה, הביט בי עמוק בעיניים, חייך וסיפר שזמן מה קודם לכן פנה אליו מפקד מקומי בגדודי עז א-דין אל-קסאם בחברון והציע רעיון למבצע צבאי מרהיב: חטיפה של פוליטיקאי ישראלי". נזאל תיחקר את אותו מפקד על הצעתו והתברר שהוא מתכוון לאפשרות לחטוף את אריאל שרון. על פי מה שסיפר נזאל לרנסטורפ, הוא השיב למפקד: "אל תהיה מגוחך! ראית את הגודל של האיש הזה? מבחינה לוגיסטית זה בלתי אפשרי. זה ידרוש לפחות חמישה אנשים וטנדר. תשכח מזה!" לימים נפגש רנסטורפ עם שרון בכנסת וסיפר לו את הסיפור. לדבריו, שרון פרץ בצחוק עוצמתי שמילא את החדר.מסעות דילוגים

חמאס אינו תחום ההתעניינות היחיד של רנסטורפ בן ה-59. הוא עוסק כבר שנים בחקר הטרור, ולא רק בהקשר המזרח-תיכוני שלו. כפי שספרו הנוכחי על חמאס נפתח בתיאור מפורט וקשה לקריאה של מתקפת 7 באוקטובר בפסטיבל הנובה וביישובי הנגב המערבי, גם ספרו הקודם, Från terrorns frontlinjer (מחזית הטרור), שיצא בשוודית אשתקד, מתחיל באירוע טרור היסטורי – אסון לוקרבי, כפי שמכונה התרסקות מטוס הבואינג 747 של חברת פאן אם, שפוצץ מעל סקוטלנד ב-1988. רנסטורפ כותב על קורבנות הפיגוע שנפלו יחד עם שברי המטוס, ששקל 290 טונה, על הכפר לוקרבי בדרום סקוטלנד. 259 נוסעים ואנשי צוות במטוס נהרגו, לצד 11 מתושבי הכפר. גם כאן רנסטורפ מספק תיאורי אימה: הוא מצטט פתולוג אמריקאי, שמסביר כי ככל הנראה חלק מהנוסעים, שאיבדו את הכרתם עקב מחסור בחמצן אחרי הפיצוץ, חזרו להכרה בגובה ארבעה קילומטרים מהקרקע והיו מודעים לגורלם במשך יותר מעשר שניות לפני שהתרסקו. "לפי המשטרה הסקוטית", כותב רנסטורפ, "כמה מהנוסעים התכוננו למותם ונמצאו כשהם מחזיקים בחוזקה את הצלבים שלהם. אישה אחת נמצאה מחבקת בחוזקה את תינוקה. שתי נשים צעירות נמצאו מרותקות למקומותיהן כאשר האצבעות שלהן שלובות זו בזו".

שני ספריו של רנסטורפ משלבים בין הזוועה של הטרור ובין הפוליטיקה שמאחוריו ומאמצי הלחימה בו. הוא מספר כיצד בראשית ימיו כחוקר, בסוף שנות ה-80, הגיע למטות ה-FBI וה-CIA בוושינגטון ונפגש עם אנשי צבא אמריקאים כדי לשוחח איתם על מושאי מחקריו אז – ארגון המחתרת הגרמני "סיעת הצבא האדום" (שמוכר בכינוי "כנופיית באדר-מיינהוף"), ארגוני טרור פלסטיניים כמו זה של אבו-נידל והחזית העממית לשחרור פלסטין וכן חיזבאללה. אלה היו שנות הפעילות הראשונות של הארגון השיעי הלבנוני ורנסטורפ עסק בין השאר בנושאים שהיו חשובים לאמריקאים – חטיפות ופיגועים שהארגון ביצע בשירות איראן, משבר החטופים האמריקאים בטהראן והאתגרים של לחימה בארגוני טרור. מאוחר יותר הגיע רנסטורפ לבריטניה ולימד באוניברסיטת סנט אנדרוז בסקוטלנד. הוא היה בין מארגניו של כנס בלונדון, שהמחתרת האירית (IRA) הצליחה לשתול בו פצצה אך זו התגלתה בעוד מועד ואיש לא נפגע.

המחקר שערך רנסטורפ על הקשרים בין חיזבאללה, איראן, סוריה וישראל על רקע המציאות המדממת של לבנון הביא אותו למסעות דילוגים בין לבנון, ישראל וסוריה. כמומחה לחיזבאללה, הוא מספר שגויס ב-1997 כדי לבדוק עבור ישראל את היתכנותה של נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, שלוש שנים לפני שזו בוצעה. כדי להבין איך יגיב חיזבאללה לצעד ישראלי חד-צדדי, רנסטורפ נהפך למעין שליח הנע בין תל אביב לביירות. השיחות בלבנון התנהלו עם בכיר חיזבאללה מוחמד ראאד, ובישראל – עם יוסי ביילין. לאחר שישראל נסוגה מדרום לבנון רנסטורפ הפך שוב למתווך, הפעם בניסיון להביא לעסקה בינה ובין חיזבאללה לאחר חטיפת שלושה חיילי צה"ל בהר דב וחטיפת האזרח הישראלי אלחנן טננבוים, ששתיהן בוצעו באוקטובר 2000. אך תפקידו הסתיים אחרי שממשלת אהוד ברק התחלפה בזו של שרון, והתהליך הושלם ב-2004 בתיווך סוכנות הביון הגרמנית.

רנסטורפ ואיש הדת השיעי-לבנוני, שייח פדלאללה, ממניחי התשתית הרעיונית של החיזבאללה. 

מאז חוקר רנסטורפ סוגיות רבות הקשורות בטרור, ובהן ההתנדבות באירופה לשורות דאעש, סכנות הימין הקיצוני והניאו-נאציזם באירופה וסַלַפיזם ג'יהאדיסטי. כפרופסור עמית באוניברסיטת הביטחון השוודית (Försvarhögskolan) בסטוקהולם הוא מכין דו"חות והמלצות לרשויות בשוודיה ובאיחוד האירופי. הוא מופיע לעתים קרובות בכלי התקשורת כמומחה לטרור ועמדותיו מעוררות גם התנגדות: בגלל מחקריו על השפעת האחים המוסלמים וגורמים איסלאמיסטיים קיצוניים על החברה האזרחית בשוודיה ובאירופה, מבקריו טוענים שהוא איש ימין קיצוני ומאשימים אותו בשנאת מוסלמים ובהפצת תיאוריות קונספירציה. "יש אנשים שלא אוהבים אותי", הוא אומר, "ויש גם איומים. אני לא מפחד להסתובב ברחוב, אבל ראש המשטרה החשאית השוודית אמר לי פעם שלא כדאי לי לנסוע בתחבורה ציבורית".

בספר החדש רנסטורפ גם מתייחס למדיניותה של ישראל כלפי חמאס במשך השנים. כשהוא נשאל לדעתו על התמודדותה עם התנועה, על סמך השיחות שניהל עם אנשי חמאס, הוא משיב כי ההחלטה שקיבלה ישראל ב-1992 לגרש ללבנון 415 פעילי חמאס וג'יהאד איסלאמי היתה "נקודת מפנה בתולדות חמאס שמהווה טעות ישראלית גדולה: שמו את כל האנשים שהיו מפוזרים בעזה, בגדה ובירושלים יחד באותו מקום. בלבנון הם גם יצרו קשרים עם חיזבאללה ואיראן. הם גדלו שם להיות משהו אחר.

"עוד טעות ישראלית היתה שבתחילת הדרך שמו את כל האסירים מחמאס באותו כלא. כך סינוואר צמח. ב-1999 הוזמנתי לביתוניא, לביתו של חסן יוסף חליל – זה היה ממש בזמן שבנו גויס לשב"כ כסוכן (חליל היה בכיר חמאס בגדה, ובנו הבכור, מסעב חסן יוסף, מוכר בזכות הכינוי "הנסיך הירוק" שקיבל על ידי השב"כ, ד"ס). כמובן שלא ידעתי על זה. באמצע הארוחה הוא שאל אותי אם אני מהמוסד. אמרתי שלא ושאלתי אותו על הגירוש ללבנון כי הוא היה אחד המגורשים. הוא ענה לי שעד לגירוש אנשי חמאס בעזה ובגדה לא הכירו אחד את השני. בלבנון הם פיתחו קשרים אישיים ויומיומיים והגדירו אסטרטגיות לשנים הקרובות. בנוסף לכך, תשומת לב בינלאומית הופנתה לתנאי החיים הקשים במחנה האוהלים שבו חיו המגורשים וכלי תקשורת בינלאומיים דיווחו על המקום והובילו לביקורת חריפה על ישראל ולגינוי חריף של האו"ם".

גם מדיניות החיסולים של ישראל לא היתה חפה מבעיות. רנסטורפ מזכיר שניסיון החיסול של חאלד משעל, בתקופת ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו, כמעט הרס את השלום עם הירדן, וגם החיסולים של עיאש, יאסין ועבד אל-עזיז א-רנתיסי לא הובילו להתמוטטות הארגון. ומה בנוגע לטענה שנתניהו למעשה חיזק במשך שנים את חמאס כדי להילחם ברשות הפלסטינית, בסיכויים להקמת מדינה פלסטינית ובתנועה הלאומית הפלסטינית?

"יש בזה הרבה אמת", משיב רנסטורפ. "אחרי רצח רבין ישראל בנתה יותר התנחלויות ונראה היה שהיא משחקת על זמן, על שינוי דמוגרפי ועל החלשת הרשות הפלסטינית. קיומו של חמאס בעזה היה חלק מהאסטרטגיה הזאת. אחת הסיבות לכך שרבין נרצח היא שאף על פי שהוא דיבר על שלום, לא הורגש שיפור במצב הביטחוני וחמאס המשיכו את הפיגועים שגרמו לימין הקיצוני היהודי להתחזק. חמאס ונתניהו הלכו יד ביד ברצון שלהם להרוס את תהליך השלום. בצד של נתניהו יש הכרה עמוקה בכך ששלום עם הפלסטינים לא יכול לעבוד. הוא חישב שעדיף שהקטארים ישלמו על חמאס מאשר שישראל תעשה את זה, אבל זה שיחרר לחמאס משאבים ששימשו למימון היכולות הצבאיות שלו, להעצמת הקשר עם איראן ולבניית מנהרות. בין 2012 ל-2017 השתלטו על חמאס אנשי הקו הנוקשה והיה שינוי קיצוני בהנהגה שלו בעזה. אחרי שחמאס קיבל אחריות שלטונית על הרצועה והחליף את פיגועי ההתאבדות בבניית מנהרות וירי טילים, 7 באוקטובר היה שיא בשינוי פרדיגמה וההתנגדות הפכה שוב לחזית הכל".

אבל בזמן שחלף מאז הטבח ותחילת המלחמה, רנסטורפ מתאר שינוי פרדיגמה חדש: "בקיץ נציגי פתח וחמאס היו בסין בניסיון לראות כיצד הם יכולים להקים ממשלת אחדות. זה יוצר עוד קושי בעניין השליטה בעזה בסוף המלחמה. בשטח עצמו חמאס עדיין פופולרי, פתח עדיין בקטסטרופה מבחינת התמיכה ויש בעיה אמיתית בעניין הלגיטימציה למי שישלוט בעזה בעתיד. יידרש גם כוח צבאי – אולי של איחוד האמירויות או של מצרים, מישהו שיכול לייצב את המצב – אבל ישראל הרי לעולם לא תוותר על ביטחון הגבולות החיצוניים והיא לא תאשר מעבר חופשי לעזה או לגדה כדי שהאיראנים לא יתקרבו לגבולותיה. כך שאנחנו עדיין רחוקים מפתרון".

מגנוס רנסטורפ. צילום: מונדיאל

רנסטורפ עורר בעבר ביקורת רבה כשדיבר על חולשת המערב בהבנת תהליכים במזרח התיכון וגם על השפעת תהליכים אלה על אירופה עצמה. לדבריו, "יש קיטוב מסיבי במערב, יש עלייה מסיבית בהפגנות בעד הפלסטינים ועלייה חדה באנטישמיות – וזה עוד לפני שעזה נפתחה לעיתונאים. העולם עוד לא ראה את עזה ההרוסה, שייקח עשורים רבים לבנות אותה. לכן, לפני שישראל מרימה את השמיכה מעל עזה, היא חייבת תוכנית". הוא מוסיף כי חמאס אינו מעמיד איום אסטרטגי בפני ישראל מבחינה צבאית, אבל אסור לשכוח שיש איומים כאלה: "אם מסתכלים רק על עזה, הגדה וירושלים, מפספסים את התמונה הכללית – ישראל מוקפת באויבים שהם גם אויבי המערב. את הבעיה של עזה אפשר לפתור רק על ידי תוכנית כמו תוכנית מרשל ותהליך שהוא כמו תהליך דה-נאציפיקציה. יש צורך בתִכנות מחדש. יותר מאשר דה-נאציפיקציה, מדובר בדה-רדיקליזציה ובדה-מיליטריזציה של אוכלוסייה שלמה, כמו שהיה אחרי מלחמת העולם השנייה".

זה באמת אפשרי, לדעתך?

"אני לא יודע. יש שם אנשים דתיים מאוד, שחיו זמן רב תחת כיבוש. בעזה יש צורך בדור חדש של מנהיגים. זה לא אבוד, צריך מימון ממדינות המפרץ, צריך את סעודיה, יש הרבה מה לעשות – אבל כנראה שיהיה גרוע יותר לפני שיהיה יותר טוב".

'For Israelis, It's Clear Jews Can Be Religious, Secular, Asian or Black. Not for Swedes'

From Annie Leibovitz to Amy Winehouse and Ofra Haza: New book on Jewish heroines, created by three feminist Swedish Jewish women, offers an answer to antisemitism

Published: https://www.haaretz.com/jewish/2024-08-05/ty-article-magazine/.premium/for-israelis-its-clear-jews-can-be-religious-secular-asian-or-black-not-for-swedes/00000191-22ac-d4fa-a7d7-e7ef96a70000

What do Amy Winehouse, Anne Frank, Estée Lauder, Rosa Luxemburg, Ofra Haza and Marilyn Monroe have in common? They were all Jewish (Marilyn converted), they were all heroines, and now, all six are among the 120 Jewish women in the new Swedish-language book "Jewish Heroines." The book, which targets both young readers and adults, not only tells the heroines' stories but also uses them to pose questions that have become more urgent in the post-October 7 world.

"Jewish Heroines" is the work of three Jewish Swedish women. The text was written by Anneli Rådestad, the editor of the Jewish-Swedish culture magazine Judisk Krönika, and Karin Brygger, a poet and author who also writes for the Swedish media. The heroines were illustrated by Joanna Rubin Dranger, a graphic artist and also an illustration professor at the University of Arts, Crafts and Design in Stockholm. She's also a winner of the Nordic Council's Literature Prize for her latest graphic novel.

Anneli Radestad
Anneli Rådestad.Credit: Hugh Gordon

"The three of us come from very strong feminist backgrounds," says Rådestad, who's also a former journalist for Swedish public radio. She notes that Rubin Dranger has been working with feminist issues since the '90s, while Brygger has being studying women's history and literature for around 25 years. Rådestad is the editor of Judisk Krönika, which launched a series of articles about Jewish women, "partly because the magazine has been male dominated since its founding in 1932. Through these articles, we tried to contribute to a correction of Jewish-Swedish history by bringing women out of the shadows."

The idea to turn the project into a book came during the pandemic, while Rådestad was reading to her daughter, who was 5 at the time. "The book I was reading was the Swedish version of 'Good Night Stories for Rebel Girls' [by Elena Favilli and Francesca Cavallo], and I thought it would be great if there was a book dedicated to Jewish heroines. Jews are a small minority in Sweden, and the stories of Jewish women … have left very little mark." Rådestad says that when she told Rubin Dranger about the idea, "she was enthusiastic and very surprised that a book like this didn't already exist."

איורים - book_ Joanna Rubin Dranger
The book cover.Credit: Joanna Rubin Dranger / Natur & Kultur

I spoke with the three authors in Stockholm's Old Town after the book's launch party at a local bookstore. They say that when they checked if there was already a book on Jewish heroines, they found a few in English, but on a smaller scale. And they discovered the Jewish Women's Archive in the United States – a great source, but it's not a book. Rubin Dranger notes that they aimed to rise above the local context. "I wanted to make a book that would not only be for the Jewish community in Sweden but would suit everyone, including people in other countries," she says.

Brygger adds that "Jewish Heroines" could also play a role in academic debates. "It can be part of women's history and women's literary history studies. I've been involved in women's studies for a long time and I've been writing life stories and texts that give women a voice," she says. "These stories are missing in the academic world. In fact, a large part of the ability to do this now exists thanks to women like those we wrote about in the book, such as Gloria Steinem, Betty Friedan and Susan Faludi."

These last three are among a long line of American women in "Jewish Heroines," including Supreme Court Justice Ruth Bader Ginsburg, thinkers such as Susan SontagJudith Butler and Masha Gessen, and artists of various stripes such as Barbra StreisandBette Midler and Annie Leibovitz. The book also portrays women from totally different backgrounds – Nobel-winning scientists such as Israeli Ada Yonath and Italian Rita Levi-Montalcini – as well as actresses, dancers, heroines from Middle Eastern history and even biblical figures such as Esther, Ruth and the Four Matriarchs: Sarah, Rebecca, Leah and Rachel. "Jewish Heroines" weaves them into a tapestry of inspiring women from different eras all over the world.

Your book features a wide variety of countries of origin, eras and ethnic groups, but some are more widely represented than others. For example, there are many women from Sweden and the United States and only a few from Israel including Golda MeirOfra Haza, Ada Yonath, Ester Rada and Robi Damelin of the Parents Circle – Families Forum. How did you make your choices?

Joanna Rubin Dranger
Joanna Rubin Dranger.Credit: Hugh Gordon

Brygger: "When we found women we wanted to have in the book, we made presentations for the others … and the others took some time to think and learn, and we made a decision. The three of us had an equal part in 'finding' the women." Then came the greater work of research, writing and illustrating. "This ongoing conversation was the most fabulous part of working on the book," Brygger says. "We were in constant contact, sending messages, photos and articles to each other in a flow of creative desire to write and portray as many great women as we could."

Rubin Dranger adds about the women they chose: "For Israelis, it's quite clear that Jews can be anything – religious or secular, Asian, white or Black – but for Swedes it's not so clear. Many people have never met a Jew but they have an image of Jews. Often, they think of a Jew as a religious man with a hat and payes [sidelocks]. They don't always realize that this is a flexible identity."

According to Rubin Dranger, this is why the book also features a Black American rabbi, writers, journalists and spiritual women from Algeria, New Zealand, Egypt and Cuba, not to mention a Mexican poet and actresses from India. Rådestad adds: "In a way, this book is a response to things like the report published in 2021 about antisemitism in schools in Malmö, a city that has become notorious in this context. The report showed the way students and teachers understand the word 'Jew': an Orthodox religious white man or a figure in the Israeli-Palestinian conflict."

Karin Brygger.
Karin Brygger.Credit: Hugh Gordon

Brygger notes that the world of the past – and unfortunately still the present – is filled with prejudices. So the book "not only offers a wonderful possibility of finding a character who is similar to you, who can give you strength or inspire you. It's also a tool for breaking down stereotypes and fighting antisemitism."

Brygger, who lives in Gothenburg, adds that she received warm responses when she presented the book at cultural institutions in the city. "They said, 'We don't need more reports, we already know that there is antisemitism here. We need tools to deal with the problem.' They were enthusiastic about the book and wanted to use it as an educational tool."

And the issue of Jewish diversity isn't taken for granted in the Jewish community.

"Today, when you look, for example, at the school photo of the Jewish school in Stockholm, you can find the whole world in them," Rådestad says. "People get married in all kinds of ways, and it's important to represent everyone."

In Brygger's opinion, the book's diversity of Jewish identities includes "a way to deal with prejudices and racism that exist even in the Jewish community." Rubin Dranger adds: "But it's not just the representation. It's not just pointing out the fact that there is someone in the book who is adopted or someone who is Ethiopian. It's a presence that's truly broad, not an example or two who are chosen just to serve as an alibi."

Beyond the choice of specific characters, the creators stress the significance of the content being available in a physical book, sold nationwide, rather than just being information in an internet archive or a Jewish publication. "In a country where the Jewish minority is tiny, we shouldn't underestimate the fact that a large non-Jewish publisher released the book in Swedish," Rådestad says. "This makes a statement that this book is for everyone – Jews and non-Jews, young and old, library visitors and school students."

She and her two co-authors are aware that the book is being published in stormy times globally for both women and Jews. The book links these two identities. Many of the profiles are of women who stood – or are still standing – at the forefront of such troubles, from Russian-American anarchist Emma Goldman, through Hannah Szenes and women fighters in WWII ghettos, to young Ethiopian-American activist Naomi Wadler. The impression is that, beyond its heroines' scientific and artistic achievements, the book celebrates the struggle against tyranny, racism and the patriarchy.

Illustrations of Ruth Bader Ginsburg, from the book.
Illustrations of Ruth Bader Ginsburg and Ofra Haza, from the book.Credit: Joanna Rubin Dranger

"We have seen and continue to see a retreat in women's rights in the world," Brygger says. "It keeps returning. In the book, we connect Jewish history with women's history." Rådestad continues: "We are connecting in many ways with other struggles, like that of the LGBTQ community. The Jewish feminist movement and the Jewish LGBTQ movement walked hand in hand. "Take Steven Greenberg, for example, the first openly homosexual Orthodox rabbi. His interpretation of the Biblical verse forbidding male intercourse is that it is a prohibition against degrading another man. Doing so lowers him to the status of a woman, which in biblical times was seen as inferior. Greenberg's interpretation connects the two struggles – striving for equality in both male-male relationships and male-female relationships. It's a common struggle."

The authors acknowledge that the book's significance has changed somewhat since October 7. Work on the book was finished before the Hamas attack. However, says Rådestad, quite a few more Jewish female heroines have emerged since then. "Take, for example, Rachel Edri from Ofakim, who saved her own life and that of her husband," she says. "She became famous for giving cookies and coffee to the terrorists, thus preventing them from murdering more people. Another example came after the terrible Eurovision week in Malmö. I think that Eden Golan not only carried Israel on her shoulders but also Sweden's Jewish minority. A young woman stood high when so many older people around her went so low. She really showed great strength, while many Jews around the world felt pressure and fear. Her character gave me strength, too."

"We couldn't have imagined these circumstances when we wrote the book. We presented it, on the eve of its publication, at the Gothenburg International Book Fair the week before October 7," Rådestad recalls, referring to the largest cultural event in Scandinavia and one of Europe's largest book fairs. "The transition from being on an important international cultural stage to October 7 was very stark. It was a terrible fall. It shook the ground beneath the feet of Israelis and Palestinians – and Jews worldwide.

"I realized a few months later that the meaning of some of the book's heroines had changed for me. For example, Dona Gracia. When I wrote about her, I saw her as a powerful historical figure who faced the Inquisition 500 years ago. Today, I understand that there are still many who live as crypto-Jews – I have friends worried because they gave their children Jewish names. Now, they don't know what effect this will have.

איורים 5 Joanna Rubin Dranger

Illustration of Golda Meir, from the book.
Illustrations of Golda Meir and Esther Rada from the book.Illustration: Joanna Rubin Dranger/Natur & Kultur

In the reality of cultural and educational boycotts, a Jewish name can lead to serious consequences. At the same time, I feel that the resistance, the strength and the resilience of Jews are an important part of this book. As a people, we've been through this many times for hundreds of years. Some of the heroines here withstood the test. They gave what they created to themselves, to their families, to their people and to the world."

Rådestad mentions a common sentiment among Jews around the world today: "Israelis have become more Jewish and Jews have become more Israeli since Since October 7. The pogromist terror of October 7 evoked something that previously only happened in the Diaspora and that Israel was supposed to prevent. The security of independence and having agency was shaken. Israelis got a taste of what it was like to be a minority in Russia a couple of hundred years ago in the most terrible and terrifying way."

She observes that many Jews worldwide are suffering for the same reason Israelis are suffering. She says they see erstwhile friends and partners, such as the international cultural communities and feminist movement, being silent and turning their backs. "It's become very important for some Jews to stand up for Israel and Israelis in a world where haters are targeting Jews and Israelis alike," she says. "So when Israel is framed as a pariah state and a controversial country, the women we profiled provide strength that children and teenagers need."

"It's not just children," Brygger adds. "When I look through the book, I'm inspired and feel strength and joy. Already when we were writing it, when we discovered women we didn't know about, it made us happy. But now the joy is different. In the past, it was the euphoria of discovering something new – like the Jewish actresses who starred in Bollywood. But today, under the shadow of October 7, the book also gives us the strength we need."

Another layer to the book is the flexible definition of Jewish identity. Some figures were not born Jewish and converted (like Marilyn Monroe, who underwent a Reform conversion to Judaism ahead of her marriage to playwright Arthur Miller, and called herself "a Jewish atheist"). Some had a Jewish father and a non-Jewish mother. Some weren't born Jewish but were adopted by Jews. Some of the heroines didn't identify as Jewish growing up, but as adults were foced by others to grapple with their Jewish identity.

By way of example, Brygger points out Marianne Cohn, a member of the French Resistance during World War II. She saved many Jewish children by smuggling them over the Swiss border. She had no active Jewish identity whatsoever during her childhood in Germany. It only developed upon emigrating to France with her parents. Rubin Dranger talks about Lotte Laserstein, a German painter whose family had converted to Christianity. But the Nazis considered her Jewish and forbade her to work as an artist. She found refuge in Sweden. "In a way, her story connects to my own experience," she says. "I grew up assimilated and only embraced my Jewish identity after a priest in my Christian confirmation process made me feel singled out and attacked me because of my Jewish heritage. I know that many today share this experience. After October 7, many people are rediscovering their Jewish identity and they start searching for a community they may have already forgotten."

"In the current global climate, words like "minyan" and "shtetel" may take on a new meaning," Rådestad observes. "In progressive Judaism, at least, you can find a women's minyan. The term shtetel may represent a safe place." This is needed because there are already American publishing houses who say "No to sexism, no to racism and no to Zionism." Says Rådestad, "Jews may once again be forced to publish their books alone, until the world rediscovers them."

What sets a Jewish heroine apart from general heroism, and what is the uniqueness of women's heroism?

Brygger: "It's about persecution. The heroism in our book is related to the strength of coping with and resisting persecution, antisemitism and exclusion. In general society, there is a struggle against patriarchy and glass ceilings of all kinds. Here we need to add another struggle – the struggle that Jewish women have had to wage throughout history."

Rubin Dranger: "Part of it is that many Jewish women fought for the rights of other minorities, like African Americans or indigenous peoples in the United States. They weren't content with fighting for their own interests."

Rådestad: "It's part of Jewish values and Jewish tradition. Telling truth to power is part of what Jews do. So is the attempt to make the world a better place, tikkun olam. Although this characterizes American Judaism, it's not only in the United States. We wrote, for example, about the Iraqi-born philanthropist Flora Sassoon. She funded and promoted the use of vaccines against terrible diseases in India and fought against deprivation and discrimination."

Given the chance, who'd you like to meet from among the heroines you profiled?

Rubin Dranger: "The American cryptanalyst Elizebeth Smith Friedman, who cracked the Nazi codes. Code cracking and intelligence defense fascinates me, and the fact that Friedman's work wasn't known until quite recently. For many decades, her files were kept confidential and were lost to history. Elizebeth wasn't Jewish by birth but married a Jewish man, a U.S. Army cryptographer." It is important to talk about this type of Jewishness, exactly because not everybody considers them Jewish, she says.

Rådestad has a hard time choosing. She starts with Shifra and Puah, the biblical midwives who disobeyed Pharaoh's order to kill Hebrew children. Then she moves on to the young Jewish women who were part of the anti-Nazi resistance movements and the Warsaw Ghetto Uprising fighters. She finally chooses Asenath Barzani, a rabbinical scholar who was active in 17th century Kurdistan. Barzani's father was a yeshiva head in Mosul. She became a yeshiva head herself. "Barzani's story changed my view about how progress happens," she explains. "It gives perspective on what the West used to be and what Iraq used to be."

Brygger also mentions several women. She says her encounter with Susan Sontag "not only shaped my academic life, but also my personal life since I was a teenager." She also recalls the story of Charlotte Salomon, the Jewish-German artist who was murdered in Auschwitz. "It's a story with a lot of pain," she says. "Salomon sent her works to a friend with instructions to 'keep this safe, it's my whole life.' Salomon reminds us how important it is to write and document our lives even today, how important it is to leave traces and testimonies."

"I hope that if a young person feels alone or lost, they'll be able to find what I found in these women that changed my life so radically," she adds. "I hope our book will give them role models in these turbulent and terrible times. Perhaps they'll even find a soulmate, even if it's someone who's no longer alive or someone who's far away. It's so hard to find and mold your identity. I'd never have made it through my teenage years without these women who made me a reading and writing person, with a life goal. As usual, I went all in and really tried to learn everything about many of them. Some of them are much closer to me than 'real people.' The world opens up to you when you relate to texts and books. These writers and artists also give you a hand to hold throughout life."

מאנה פרנק ועד איימי ויינהאוס: ספר על 120 גיבורות יהודיות מספק תשובה לאנטישמיות

מה משותף לאיימי ויינהאוס, אנה פרנק, אסתי לאודר, רוזה לוקסמבורג, עפרה חזה ומרילין מונרו? פרט לכך שכולן נשים וכולן יהודיות, הן גם כולן גיבורות. וכעת כל השש הן חלק מקבוצה של 120 נשים יהודיות המככבות בספר שוודי חדש, "גיבורות יהודיות" (Judiska hjältinnor), שמיועד לצעירים ומבוגרים כאחד. הספר, שמזכיר ספרי ילדים המעמידים במרכזם דמויות נשיות בולטות מההיסטוריה, לא רק משרטט את דיוקנותיהן של הגיבורות אלא גם מציג דרכן שאלות חשובות, שהפכו לדחופות יותר בעולם שלאחר 7 באוקטובר.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2024-07-31/ty-article-magazine/.highlight/00000191-036d-d67f-a3f5-4b6ddcab0000

שלוש נשים יהודיות-שוודיות חברו ליצירתו: את הטקסטים כתבו עֲנֵלִי רודסטד, העורכת הראשית של מגזין התרבות היהודי השוודי Judisk Krönika ולשעבר גם עיתונאית ברדיו של רשות השידור השוודית, וקארין בריגר, משוררת וסופרת, המפרסמת גם בעיתונות השוודית. את דמויותיהן של הגיבורות איירה יואנה רובין דרנגר, יוצרת גרפית שוודית ששימשה גם כפרופסורית לאיור בקונסטפק (המקבילה השוודית לבצלאל) ואף זכתה לאחרונה בפרס הספרות של המועצה הנורדית בעבור הרומן הגרפי האחרון שלה.

"שלושתנו באות מרקע פמיניסטי חזק מאוד", מספרת רודסטד. "יואנה עוסקת בסוגיות פמיניסטיות מאז שנות ה-90, קארין למדה היסטוריה נשית וספרות ואני עורכת את המגזין היהודי שבמסגרתו יזמנו סדרת כתבות על נשים יהודיות, בין השאר מכיוון שבמגזין היתה דומיננטיות גברית מאז היווסדו ב-1932. באמצעות סדרת הכתבות ניסינו לתרום לתיקון היסטורי ולהוצאת נשים מהצללים של ההיסטוריה היהודית-השוודית.

"הרעיון להפוך את הפרויקט לספר הגיע בזמן מגפת הקורונה. בזמן שקראתי לבתי, שהיתה אז בת 5, גרסה שוודית של 'סיפורים לפני השינה לילדות מורדות', שעסקה בגיבורות שוודיות מעולם הרפואה, חשבתי שזה יהיה נהדר אם יהיה ספר שיוקדש לגיבורות יהודיות. יהודים הם מיעוט קטן בשוודיה והסיפורים של נשים יהודיות, שתמיד היו חלק ממנו, השאירו מעט מאוד חותם. מכיוון שאני עוסקת בניסיון להאיר את הסיפורים האלה כדי שאנשים יכירו אותם, התקשרתי ליואנה וסיפרתי לה על הרעיון. היא התלהבה והופתעה מאוד מכך שאין כבר ספר כזה בנמצא".

איורים של רות ביידר גינסבורג, מתוך הספר. דומיננטיות אמריקאית
איורים של רות ביידר גינסבורג, עופרה חזה ואסתר רדא מתוך הספר. איור: Joanna Rubin Dranger, Natur & Kultur, Stockhoml

השיחה עם שלוש היוצרות מתקיימת בעיר העתיקה של סטוקהולם לאחר אירוע השקה לספר שהתקיים בחנות ספרים מקומית. הן מספרות שבמהלך הבדיקה אם כבר קיים ספר דומה המוקדש לגיבורות יהודיות, מצאו כמה ספרים שנכתבו באנגלית בנושא דומה אבל בהיקף מצומצם יותר. בנוסף, הן גילו את ארכיון הנשים היהודיות (Jewish Women's Archive) האמריקאי שהיה בעבורן מקור חשוב, אך הוא לא ספר מודפס. רובין דרנגר מציינת כי מראש בחרו לפנות לכיוון שיחרוג מההקשר המקומי. "אני רציתי לעשות ספר שלא יהיה רק לקהילה היהודית בשוודיה, אלא יתאים לכולם, גם במדינות אחרות". בריגר מוסיפה שספרן יכול לתרום גם לדיון אקדמי: "הוא צריך להיות חלק מלימודי היסטוריה נשית והיסטוריה של ספרות נשית. אני עובדת זמן רב בלימודי נשים ובכתיבת סיפורי חיים והענקת קול לנשים. הסיפורים האלו חסרים גם באקדמיה. למעשה, חלק גדול מהיכולת לעשות את זה עכשיו קיים בזכות נשים כמו אלה שכתבנו עליהן בספר, כמו גלוריה סטיינם, בטי פרידן וסוזן פלודי".

שלוש האחרונות הן חלק משורה ארוכה של נשים אמריקאיות שיש להן מקום מרכזי בספר, בהן השופטת רות ביידר גינסבורג, נשות רוח כמו סוזן סונטאג, ג'ודית באטלר ומאשה גסן ואמניות ומוזיקאיות כמו ברברה סטרייסנד, בט מידלר ואנני ליבוביץ'. אך יש בו גם נשים מרקע אחר לגמרי – מדעניות זוכות פרס נובל כמו עדה יונת הישראלית וריטה לוי-מונטלצ'יני האיטלקייה (זוכת פרס נובל לרפואה), שחקניות, רקדניות, דמויות היסטוריות מהמזרח התיכון ואפילו דמויות תנ"כיות כמו אסתר, רות וארבע האמהות. כולן יחדיו מצטברות בספר לפסיפס מרשים של נשים מעוררות השראה מתקופות היסטוריות שונות ומכל קצווי תבל.

בספר שלכן יש מגוון גדול של ארצות מוצא, תקופות ועדות, אבל יש כאלה שמקבלות ייצוג נרחב מאחרות. למשל, יש נשים רבות משוודיה ומארצות הברית ומעטות מישראל — בהן גולדה מאיר, עפרה חזה, עדה יונת, אסתר רדא ורובי דמלין מפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. איך התנהלה העבודה ומה היה שיקול הדעת בבחירת הדמויות?

בריגר: "כשאחת מאיתנו מצאה דמות חדשה שרצינו שתהיה בספר, הצגנו אותה לאחרות, לקחנו קצת זמן לחשוב וללמוד ואז קיבלנו החלטה. לשלושתנו היה חלק שווה במציאת הנשים. זו היתה שיחה מתמשכת שבה כל אחת מאיתנו הציגה נשים אחת לשנייה, שוחחנו, וידאנו שכולן מסכימות ואז החלה העבודה הגדולה יותר של מחקר, כתיבה וציור. השיחה המתמשכת הזאת היתה החלק המופלא ביותר בעבודה. היינו בקשר רציף, שלחנו הודעות, תמונות ומאמרים זו לזו בזרם של פליאה ורצון יצירתי לכתוב ולהציג כמה שיותר נשים נהדרות".

רובין דרנגר מוסיפה בנוגע לזהות הנשים שנבחרו: "בשביל ישראלים זה ברור לגמרי שיהודים יכולים להיות הכל – דתיים וחילונים, אסיאתים, לבנים ושחורים – אבל בשביל שוודים זה לא כך ברור. הרבה אנשים מעולם לא פגשו יהודי אבל יש להם דימוי של יהודים. כשהם חושבים על יהודי הם חושבים על איש דתי עם כובע ופאות. הם לא מבינים שזו זהות גמישה". זה לדבריה הרקע לכך שבספר מופיעות בין היתר רבה אמריקאית שחורה, סופרות, עיתונאיות ונשות רוח מאלג'יריה, ניו זילנד, מצרים וקובה, משוררת מקסיקאית ושחקניות מהודו.

"במובן מסוים, הספר הזה הוא תשובה לדברים כמו הדו"ח שפורסם ב-2021 על אנטישמיות בבתי ספר במאלמו, עיר שהפכה כבר לידועה לשמצה בהקשרים האלה", מוסיפה רודסטד. "הדו"ח הראה שהצורה שתלמידים ומורים מבינים את המילה 'יהודי' היא בצורת גבר לבן דתי אורתודוקסי עם פאות או דמות שקשורה לקונפליקט הישראלי-פלסטיני". ובריגר ממשיכה: "הספר ממלא את החלל הזה שבעבר, ולצערנו גם היום, מתמלא בדעות קדומות. הוא לא רק מציע את האפשרות הנהדרת למצוא דמות שדומה לך, שיכולה לתת לך כוח או שיכולה להעניק לך השראה; הוא גם כלי לפירוק סטריאוטיפים ומאבק באנטישמיות". בריגר, שחיה בגטבורג, מוסיפה שקיבלה תגובות אוהדות כשהציגה את הספר במוסדות תרבות בעירה שעוסקים בחינוך: "הם אמרו, 'אנחנו לא צריכים עוד דו"חות, אנחנו כבר יודעים שיש כאן אנטישמיות, אנחנו צריכים כלים להתמודד עם הבעיה'. הם התלהבו מהספר ורוצים להשתמש בו ככלי חינוכי".

אבל מעבר למאבק בסטריאוטיפים של החברה הכללית, הספר מבקש להתמודד עם סוגיית המגוון היהודי, שאינו מובן מאליו אפילו בקהילות היהודיות עצמן. "היום, כשמסתכלים למשל בתמונות של הילדים מבית הספר היהודי בסטוקהולם, אפשר למצוא בהן את העולם כולו", אומרת רודסטד, "אנשים מתחתנים בכל מיני דרכים ויש חשיבות לייצוג של כולם". לדעתה של בריגר, המניפה המגוונת של הזהות היהודית שהספר פורש היא "דרך להתמודד עם דעות קדומות וגזענות שיש בתוך הקהילה היהודית". ורובין דרנגר מציינת: "אבל זה לא רק הייצוג, לא רק ציון העובדה שיש בספר מישהי שהיא מאומצת או מישהי שהיא אתיופית. זו נוכחות שהיא רחבה באמת, לא דוגמה או שתיים שנבחרו רק כדי לשמש אליבי".

איורים - book_ Joanna Rubin Dranger
עטיפת הספר Judiska Hjältinnor צילום: Joanna Rubin Dranger / Natur & Kultur

מעבר לבחירה בדמויות ספציפיות, יש משמעות לכך שהספר קיים, כמוצר פיזי, על מדפי חנויות ספרים ברחבי המדינה ולא רק כמידע בארכיון אינטרנטי או כפרסום פנים-יהודי, מדגישות היוצרות. "במדינה כמו שוודיה, שבה המיעוט היהודי קטן מאוד, אי אפשר להמעיט בערך העובדה שהספר יצא לאור בשוודית ועל ידי הוצאה גדולה שאינה יהודית", אומרת רודסטד. "זו הצהרה על כך שזה ספר בשביל כולם – יהודים ושאינם יהודים, צעירים ומבוגרים, מבקרי ספריות ותלמידי בתי ספר".

היא ושתי שותפותיה מודעות לכך שהספר מתפרסם בתקופה סוערת וקשה גם מבחינת מצב הנשים בעולם וגם מבחינת מצב היהודים. הספר מקשר בין שתי הזהויות האלה ורבות מהדמויות המרכזיות שבו הן נשים שעמדו – או ממשיכות לעמוד – בחזית המאבקים האלה בעבר ובהווה; מהאנרכיסטית הרוסית-אמריקאית אמה גולדמן, דרך חנה סנש והלוחמות בגטאות במלחמת העולם השנייה ועד האקטיביסטית האתיופית-אמריקאית הצעירה נעמי וולדר. הרושם הוא שמעבר להישגים המדעיים והאמנותיים של הגיבורות, הספר מעלה על נס את המאבק בעריצות, בגזענות ובפטריארכיה.

"בעבר וגם היום אנחנו ממשיכות לראות נסיגה בזכויות נשים בעולם", אומרת בריגר. "זה כל הזמן חוזר. אנחנו מחברות בספר בין ההיסטוריה היהודית להיסטוריה הנשית". רודסטד ממשיכה: "במובנים רבים אנחנו מחברות כאן גם מאבקים נוספים, למשל את זה של קהילת הלהט"ב. התנועה הפמיניסטית היהודית והתנועה הגאה היהודית צעדו יד ביד. קח למשל את סטיבן גרינברג, שהיה הרב האורתודוקסי הראשון שהיה הומוסקסואל מוצהר, ואת הפרשנות שלו לפסוק מספר ויקרא האוסר על משכב זכר. הוא מסביר את האיסור הזה כאיסור על השפלה של גבר אחר והבאתו לסטטוס של אישה, שבימי המקרא היה נחות. לפי התורה, משכב זכר מוריד למעשה את הגבר למעמד של אישה ופרשנותו של גרינברג מחברת בין שני המאבקים – חתירה לשוויון גם ביחסים בין גברים לגברים וגם ביחסים בין המינים. זה מאבק משותף".

האם משהו במשמעותו של הספר השתנה מאז 7 באוקטובר?

רודסטד: "העבודה על הספר הסתיימה למעשה לפני 7 באוקטובר וישנן עוד לא מעט גיבורות שהאירוע הזה הוסיף לגבורה היהודית הנשית – למשל, רחל אדרי מאופקים, בת הערובה שנתנה עוגיות וקפה למחבלים. מעבר לכך, אחרי שבוע האירוויזיון הנורא במאלמו, אני חושבת שעדן גולן נשאה על כתפיה לא רק את ישראל, אלא גם את המיעוט היהודי בשוודיה. אישה צעירה שעמדה בכבוד מול כל כך הרבה אנשים מבוגרים סביבה שירדו לרמה נמוכה כל כך. היא באמת הפגינה כוח גדול בזמן שיהודים רבים בכל רחבי העולם הרגישו לחץ ופחד. הדמות שלה נתנה לי באופן אישי כוח".

"לא יכולנו לדמיין את הנסיבות האלה כשכתבנו את הספר. הצגנו אותו, קצת לפני שהוא פורסם, ביריד הספרים הבינלאומי בגוטנברג (אירוע התרבות הגדול בסקנדינביה ואחד מירידי הספרים בגדולים באירופה, ד"ס), שנערך שבוע לפני 7 באוקטובר. המעבר בין בימת תרבות בינלאומית חשובה ובין הנפילה של 7 באוקטובר היה חריף מאוד. זה הרעיד את הקרקע תחת הרגליים של ישראלים ופלסטינים – ושל יהודים בכל העולם. זו נפילה נוראה.

"כמה חודשים מאוחר יותר הבנתי שמשמעותן של חלק מהגיבורות בספר השתנתה בעבורי. למשל, דונה גרציה. כשכתבתי עליה היא היתה מין דמות היסטורית רבת עוצמה שהתמודדה עם האינקוויזיציה לפני 500 שנה. היום אני מבינה שיש גם עכשיו המון יהודים שחיים כאנוסים (יהודים נסתרים) – יש לי חברים יהודים שמודאגים כי הם נתנו לילדים שלהם שמות יהודיים ועכשיו הם לא יודעים מה יקרה להם כתוצאה מכך. במציאות של חרמות בעולם התרבות ובבתי ספר, שם יהודי יכול להביא להשלכות קשות. בו בזמן, אני מרגישה שההתנגדות, הכוח והחוסן של יהודים הם חלק מהספר הזה. כעם, עברנו דברים כאלה פעמים רבות ובמשך מאות שנים. חלק מהגיבורות כאן עמדו במבחן ויצרו את מה שיצרו עבורן, עבור משפחותיהן, עבור העם שלהן ועבור העולם".

Anneli Radestad
ענלי רודסטד צילום: Hugh Gordon

רודסטד מציינת סנטימנט בולט בקרב יהודים ברחבי העולם היום: "ישראלים בימינו נהיו יהודים יותר, ויהודים נהיו ישראלים יותר. הטרור הפוגרומיסטי של 7 באוקטובר היה משהו שבעבר קרה רק בגולה ושישראל היתה אמורה למנוע. הביטחון של העצמאות התערער וישראלים קיבלו טעימה באופן הנורא והמפחיד ביותר של מה זה להיות מיעוט כמו המיעוט היהודי ברוסיה לפני 200 שנה. במקביל, יהודים רבים בעולם סובלים היום ממה שישראלים סובלים ממנו – השתיקה והפניית העורף של אנשים שהם החשיבו בעבר לחברים ושותפים, כמו אנשי עולם התרבות או התנועה הפמיניסטית. מעבר לכך, יהודים רבים עומדים עכשיו לצד ישראל כאשר השונאים שמים להם למטרה יהודים וישראלים כאחד. כך, כשישראל מוצגת כמדינה מצורעת וכמדינה שתמיכה בה מעוררת מחלוקת, הנשים שכתבנו עליהן מעניקות כוח שילדים ובני נוער צריכים".

"אלה לא רק ילדים", מוסיפה בריגר. "כשאני מעיינת בספר, אני מקבלת השראה ומרגישה כוח ושמחה. כבר כשכתבנו את הספר, כשגילינו נשים חדשות שלא הכרנו, זה שימח אותנו, אבל עכשיו השמחה היא אחרת. בעבר זו היתה האופוריה של מציאת משהו חדש שלא הכרנו – למשל, כשגילינו את השחקניות היהודיות שכיכבו בבוליווד. אבל היום ישנו כל הזמן הצל של 7 באוקטובר והספר גם נותן כוח שאנו זקוקות לו".

איור של גולדה מאיר, מתוך הספר
איור של גולדה מאיר, איור: Joanna Rubin Dranger/Natur & Kultur, Stockholm

רובד נוסף שקיים בספר הוא ההגדרה הגמישה של הזהות היהודית. יש דמויות שלא נולדו יהודיות ושהתגיירו (כמו מרילין מונרו, שהתגיירה בגיור רפורמי לקראת נישואיה למחזאי ארתור מילר והגדירה עצמה "יהודייה אתאיסטית"), יש כאלה שאביהן היה יהודי ולא אמן ויש כאלה שלא נולדו יהודיות אך אומצו על ידי יהודים. מעבר לכך, חלק מהגיבורות לא הגדירו את עצמן יהודיות בצעירותן ורק בבגרותן נדחקו על ידי אחרים לגבש את זהותן היהודית.

בריגר מציינת לדוגמה את מריאן כהן, חברת המחתרת היהודית בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה, שהצילה ילדים יהודים על ידי הברחתם לגבול שווייץ: בימי ילדותה בגרמניה כלל לא היתה לה זהות יהודית פעילה וזו התפתחה רק כשהיגרה עם הוריה לצרפת. רובין דרנגר מספרת על לוטה לזרשטיין, ציירת יהודייה-גרמנייה שמצאה מקלט בשוודיה ושיהדותה הוגדרה למעשה רק כאשר הנאצים אסרו עליה להציג את עבודותיה, סגרו את הסטודיו שלה וסילקו אותה מאגודת האמניות של ברלין. "זה גם הסיפור שלי", היא אומרת, "אני התבגרתי כילדה שעברה אסימילציה (היטמעות), ואימצתי את הזהות היהודית שלי רק אחרי שכומר בתהליך הקונפירמציה הנוצרית שלי הצביע עלי כיהודייה. אני יודעת שזו חוויה שרבים שותפים לה והיום, אחרי 7 באוקטובר, אנשים רבים מגלים מחדש את זהותם היהודית ופונים לחיפוש אחר קהילה שאולי הם כבר שכחו".

רודסטד ממשיכה: "באקלים הגלובלי הנוכחי, מילים כמו 'מניין' ו'שטעטל' יקבלו משמעות חדשה. ביהדות הפרוגרסיבית לפחות, אפשר יהיה למצוא מניין של נשים, והמונח שטעטל יקבל משמעות מודרנית של מקום בטוח. יש בזה צורך מכיוון שיש כבר הוצאות לאור באמריקה שאומרות 'לא לסקסיזם, לא לגזענות ולא לציונות'. ייתכן שיהודים שוב ייאלצו להוציא את ספריהם לבד, עד שהעולם יגלה אותם מחדש".

Joanna Rubin Dranger
יואנה רובין דרנגר צילום: Hugh Gordon

מה מבדיל גבורה יהודית מגבורה כללית ומה ייחודה של גבורה נשית?

בריגר: "זה קשור לרדיפה. הגבורה בספר שלנו קשורה לכוח ההתמודדות וההתנגדות לרדיפה, לאנטישמיות, לגזרות. בחברה הכללית, ישנו המאבק בפטריארכיה ובתקרות הזכוכית למיניהן. כאן צריך להוסיף את המאבק הנוסף, השונה – המאבק שנשים יהודיות היו צריכות לנהל לאורך ההיסטוריה".

רובין דרנגר: "חלק מהעניין הוא שנשים יהודיות רבות לחמו בעבור זכויות של מיעוטים אחרים – למשל, שחורים או עמים ילידיים בארצות הברית. הן לא הסתפקו במלחמה על האינטרסים שלהן".

רודסטד: "זה חלק מהערכים היהודיים ומהמסורת היהודית. יש מסורת יהודית של אמירת אמת בפני בעלי שררה. זה חלק מהמסורת של יהודים לעשות את העולם למקום טוב יותר, להשתמש בפלטפורמה שלהם בעבור תיקון עולם. אף על פי שזה מאפיין את היהדות האמריקאית, זה לא רק בארצות הברית. כתבנו למשל על הפילנתרופית פרחה (פלורה) ששון, ילידת עיראק, שמימנה וקידמה שימוש בחיסונים נגד מחלות נוראות בהודו ונלחמה בקיפוח ואפליה".

קארין בריגר
קארין בריגר צילום: Hugh Gordon

אם היתה ניתנה לכן הזדמנות לפגוש אחת מהגיבורות שכתבתן עליהן, במי הייתן בוחרות?

רובין דרנגר: "מפצחת הקודים האמריקאית אליזבת סמית פרידמן. עבודת פיצוח ועבודה של הגנה באמצעות מודיעין מרתקת אותי. ופרידמן בכלל לא היתה ידועה עד לאחרונה כי התיקים היו חסויים. חוץ מזה, היא לא היתה יהודייה במקור, אלא התחתנה עם יהודי וזה חשוב. חשוב לדבר גם על יהודיות מהסוג הזה, דווקא מפני שלא עבור כולם הן נחשבות יהודיות".

רודסטד מתקשה לבחור. היא מתחילה משפרה ופועה, המיילדות התנ"כיות שלא צייתו למצוותו של פרעה להמית את ילדי היהודים. אחר כך היא עוברת לצעירות היהודיות שהיו חלק מתנועות ההתנגדות לנאצים וממרד גטו ורשה ולבסוף היא בוחרת באסנת ברזאני, בת המאה ה-16 מכורדיסטאן, פוסקת הלכה ותלמידה חכמה שהיתה בתו של ראש ישיבה במוסול והפכה לראש ישיבה בעצמה. "הסיפור של ברזאני שינה את דעתי על האופן שבו מתרחשת קִדמה", היא מסבירה, "הוא נותן פרספקטיבה על מה היה פעם המערב ומה היתה פעם עיראק".

גם בריגר מדברת על כמה דמויות. היא הושפעה רבות מסוזן סונטאג, "המפגש איתה עיצב לא רק את חיי האקדמיים, אלא את החיים האישיים שלי מאז שהייתי בת עשרה", וגם מסיפורה של שרלוטה סלומון, האמנית היהודייה-גרמנייה שנרצחה באושוויץ. "זה סיפור עם הרבה כאב", היא אומרת, "סלומון השאירה את עבודותיה למַכרה עם ההוראה 'שמרי על זה. אלה הם כל חיי'. היא מזכירה לנו עד כמה חשוב לכתוב ולתעד גם היום, כמה חשוב להשאיר עקבות ועדויות.

"אני מקווה שאם אדם צעיר מרגיש לבד או אבוד, הוא או היא יוכלו למצוא בספר שלנו את מה שאני מצאתי בנשים האלה ששינו את חיי לחלוטין. אני מקווה שהספר ייתן להם מודל לחיקוי בזמנים הסוערים והנוראים האלה. אולי הם אפילו ימצאו בו חברת נפש, גם אם זו חברה שנמצאת רחוק מאוד או שכבר אינה בין החיים. כל כך קשה למצוא ולעצב זהות. אני לעולם לא הייתי צולחת את שנות העשרה שלי בלי הנשים האלה שהפכו אותי לאשת קריאה וכתיבה, למישהי עם מטרה בחיים. הלכתי עד הסוף בניסיון ללמוד הכל על רבות מהן, וחלק מהן הרבה יותר קרובות אלי מאנשים אמיתיים. העולם נפתח בפנייך כאשר יש לך קשר לטקסטים ולספרים, והסופרות והאמניות יכולות לתת לך יד להחזיק בה וללכת איתה לאורך כל החיים".

פרויקט מופלא לתיעוד חיי הנוער היהודי באירופה נקטע ב-1939. עכשיו הוא קם מחדש

פרויקט "קלידוסקופ" מחייה יוזמה שנקטעה ערב השואה: תחרויות כתיבה אוטוביוגרפית של נערים ונערות יהודיים מרחבי אירופה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2024-07-04/ty-article-magazine/.highlight/00000190-777b-d705-a7f5-fffb44090000

"אבא שוחח איתי כחבר. הוא נגע דרך אגב בשאלה אם אני אוהבת בחור. השאלה הזו הוסיפה לי דף חדש… השתדלתי תמיד למחוק מהלב את העניין הזה", כך כתבה צעירה יהודייה בת 17, שכינתה את עצמה האנזי, בווילנה ב-1934. בהמשך היא מספרת ליומנה כי הנערים בכיתה מתעלמים ממנה, שהיא תופסת את עצמה כ"מכוערת בשביל העין" ושאדישותם של הבנים גורמת לה לשבת בצד ולשקוע במחשבות בזמן שהנערות האחרות יושבות יחד ומספרות אנקדוטות זו לזו. "מצב ספציפי זה גרם שלא אהבתי בחור אחד", היא מסכמת, "ובשעה שלא יכולתי לעצור ברגשי הלב, חשתי אהבה לבחורים בכלל, באשר הם מין שני, בתור קיבוץ ולא בתור פרט".

רשימתה של האנזי היא רק עדות אחת מתוך מאות עדויות הנפרשות על פני אלפי עמודים שכתבו צעירים יהודים שחיו בפולין וכמה משכנותיה בשנות ה-30 של המאה הקודמת. הן נאספו על ידי מכון יהודי בשם ייִוואָ (YIVO, ראשי תיבות ביידיש של המכון המדעי היהודי), שפעל במזרח אירופה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה וקיבל עליו לחקור ולשמר את אורח החיים היהודי במזרח אירופה ואת תרבות היידיש. הארגון הוקם ב-1925 בווילנה (אז בפולין, היום בליטא) והיו לו סניפים בוורשה, ברלין וניו יורק; לעיר זו עברה פעילות הארגון בעקבות מלחמת העולם השנייה ובה נמצא המטה של גלגולו המודרני עד היום.

הרשימות שלוקטו במסגרת איסוף העדויות האוטוביוגרפיות מרתקות. רבים מבני הנוער שכתבו אותן נספו בשואה והטקסטים שלהם משמשים מעין מצבה המזכירה את החיים המגוונים והעשירים שאבדו. הם כתבו בין השאר על מוזיקה, ספרות וגלישה על קרח; חלקם היו מודעים פוליטית – ציונים, סוציאליסטים או אנשי תנועת הבונד; היו ביניהם דתיים וחילונים, עניים ועשירים, כפריים ועירונים; הם כללו נערים מאוהבים, נשואים טריים וגם גרושים; חלקם חלמו להגר לעולם החדש, חלקם התרגשו לקראת העתיד ואחרים דווקא חששו ממנו.

"בשנות ה-30 המכון בווילנה ביקש לדעת מה קורה במוחם של צעירים בארצות דוברות היידיש", מספרת דניאלה גרייבר, מנהלת תוכניות מענקים בקרן רוטשילד "הנדיב" אירופה. "הם אירגנו תחרות כתיבת אוטוביוגרפיות ובמשך כמה סבבים, בין 1934 ל-1939, הם קיבלו 627 טקסטים. רובם היו כתובים בכתב יד והיו בני עשרות עמודים. מרבית הכותבים היו בנים, אך היו גם בנות, ואף שהשפה השלטת היתה יידיש, היו גם כאלה ובהם האנזי שכתבו בעברית ובפולנית. הרעיון לא היה לפרסם את הטקסטים, אלא לשמור אותם כך שיהיו חומר גלם למחקר חברתי. הרקע לפרויקט היה השקפת העולם הבונדיסטית, שהאמינה בצורך לפתח שייכות ומשמעות לחיים היהודיים במדינות דוברות היידיש. היתה גם אמונה שיש עתיד יהודי באירופה שתעבור מהפכה סוציאליסטית. מכיוון שזו היתה תקופה שבה אנשים למדו אתנוגרפיה ועסקו בדיסציפלינה של כתיבת אוטוביוגרפיות, מישהו חשב על הרעיון המבריק לבקש מאנשים צעירים לכתוב ביוגרפיות, וכדי שהטקסטים יהיו כנים, ההצעה היתה לעשות זאת באופן אנונימי".

הבקשה הופצה בעיתונות וכדי להגביר את המוטיבציה אף הוכרזה תחרות נושאת פרסים. בכל שנה זכו כמה כותבים ב-150 זלוטי כל אחד. עם זאת, הזוכים בסיבוב האחרון מעולם לא קיבלו הודעה על זכייתם: המועד המתוכנן להכרזת הזוכים היה 1 בספטמבר 1939, היום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה. ככל הנראה, רבים מהכותבים לא שרדו בשנים הבאות.

תחילת רשימתה של האנזי, נערה מווילנה ב-1934, במסגרת תחרות העדויות של מכון ייווא. טקסטים ספורים בעברית
תחילת רשימתה של האנזי, נערה מווילנה ב-1934, במסגרת תחרות העדויות של מכון ייווא. טקסטים ספורים בעברית צילום: YIVO Institute for Jewish Research

תחרות האוטוביוגרפיות היהודיות המקורית אמנם נקטעה באחת בסוף שנות ה-30, אבל קרן רוטשילד מצאה דרך לחדש את הפרויקט כעבור 85 שנים. לפרויקט החדש הם החליטו לקרוא "קלידוסקופ" והוא מעין תמונת מראה של הפרויקט המקורי – גם בו צעירים יהודים מרחבי אירופה כותבים על חייהם כיום, והפעם הטקסטים לא רק נשמרים ונאספים אלא גם מתפרסמים בפומבי (בשפות המקור ובתרגום לאנגלית), באתר האינטרנט של הפרויקט.

דניס גרוסמן, אחד המשתתפים הראשונים בפרויקט, הוא צעיר יהודי מבודפשט שהתבגר במסגרות יהודיות-הונגריות. "אני בן 21 ועדיין הולך למחנה הקיץ", הוא כותב בטקסט שלו, "אבל עכשיו בתור מדריך. קשה מאוד להישאר מעורב בקהילה היהודית אחרי שמגיעים לבגרות. לפני כן אפשר ללכת למחנות קיץ, לבית ספר יהודי או לתנועת נוער, אבל כשמגיעים לגיל 18 עוברים הלאה. מי שרוצה להישאר מעורב הולך לעבוד במחנה בתור מדריך או בארגונים יהודיים. אני וחברתי התחלנו לארח ארוחות שבת עבור חברינו היהודים, פעם בשבועיים בערבי שישי, כדרך לשמור על הקהילה הקטנה שלנו. בדרך כלל אנחנו מברכים על היין והחלה, לפעמים אומרים קידוש. אחרי זה אנחנו אוכלים, שותים, מנהלים שיחות ומשחקים משחקי קופסה. רוב מי שמגיעים הם חברים שלנו ממחנה הקיץ. אבל אנחנו גם מנסים להזמין כל מי שיש לו קצת קשר ליהדות ומחפש דרך להיכנס לקהילה.

"הרבה יהודים צעירים בהונגריה מגלים על היותם יהודים מאוחר מדי, או שיש להם סיבה אחרת לא להתערב בקהילה בשלב מוקדם", הוא ממשיך. "האנשים האלה מוצאים את עצמם בחוץ כי רוב התוכניות לצעירים הן קטנות וסגורות ואנחנו מכירים רק את האנשים בבועה החברתית שלנו. אני באמת מתוסכל מהדינמיקה הזאת ואני תמיד מחפש דרכים לגרום לאנשים נוספים להיות מעורבים. הפילוסופיה שלי היא שאנשים צריכים להתייחס לזהותם היהודית באמצעות חוויות שיכולות להיות בכל מקום, מהליכה לבית הכנסת ועד להשתתפות בארוחת שבת או בר מצווה. זה יכול להחליף את ההתייחסות ליהדות רק דרך השואה או ההיסטוריה שלנו".

דניס הוא בן לאב אמריקאי ואם הונגרייה, שהתגרשו כשהיה תינוק. רוב בני משפחתה של האם נספו באושוויץ ואלה ששרדו נמנעו מעיסוק בזהותם היהודית אחרי המלחמה. אמו החלה לגלות בה עניין מחודש בשנות ה-20 שלה. "אמי תמיד שמה יותר דגש על הפיכת החוויות היהודיות למהנות וקלות לעיכול עבורנו, ופחות על כללים נוקשים", הוא כותב. "בגלל זה תפיסת השבת שלי היא שכולם יושבים סביב השולחן ואמא שלי מנשקת לי את הראש ומברכת אותי. זה רחוק מאוד מהרעיון שמשמעות השבת היא שאסור לעשות דברים מסוימים".

דניס מודע לחשיבות הטקסטים שנכתבו לפני עשרות שנים ולמשמעות חידושו של פרויקט התיעוד. "זו התמודדות עם הבנת הזמן שאנו חיים בו ועם המשמעות של להיות יהודי-הונגרי בזמן הזה", הוא אומר. "בטקסט שלי ניסיתי להבהיר את המציאות הזאת כדי שאנשים יבינו אותה. אבל מעבר לעניין ההיסטורי, אני גם אוהב לבטא את עצמי בכתיבה, וזו הרגשה טובה להיות חלק מדבר כזה ולשתף את העולם בזהות היהודית שלי".

האם מעבר לצדדים החיוביים של הזהות היהודית יש לה גם צדדים מאתגרים יותר?

"בשבילי, זה לא אתגר גדול להיות יהודי. אם לא הייתי יהודי פעיל, זה היה ויתור גדול יותר. יש פחד מאנטישמיות, מקיפוח, מאפליה, מכך שלא מבינים אותנו או שחושבים שאנחנו מוזרים, אבל אם לא ניחשף ולא נהיה פעילים, אנשים לא יבינו אותנו עוד יותר. אני מאמין בלהיות חלק מלא מהחברה הכללית ואני מרגיש שאנשים יבינו מה זו יהדות דרכי. אני מסביר להם וכך יוצר מודעות. זה אולי מפחיד להסתובב ברחוב עם כיפה, אבל כשאני בדרך לבית הכנסת אני חובש אותה אף שבדרך כלל אני לא חובש כיפה. אני עושה את זה כי זו ההזדמנות שלי להיות אדם יהודי ברחוב, ולא סתם אדם ברחוב. כשיראו 100 כיפות, יקבלו את זה ויבינו מה זה".

דניס גרוסמן
דניס גרוסמן, צילום פרטי.

הוא מציין כי צעירים יהודים רבים בהונגריה חשים מנותקים ממורשתם, ו"זו הסיבה שהקמתי עם עוד כמה שותפים את 'קרן הקשר הונגריה' (The Kesher Hungary Foundationn) שנועדה לעזור לבנות מחדש את העולם היהודי שאיבדנו במאה ה-20. המשימה שלנו היא לספק לצעירים יהודים תחושת שייכות דתית וקהילתית באמצעות תוכניות ואירועים חינוכיים".

בהתחשב במה שקורה כיום במזרח התיכון ובאופי השלטון בהונגריה, האם יש בפעילות כזאת גם פחד?

"אני מרגיש את הפחד עוד לפני 7 באוקטובר, אבל אני בוחר להתגבר עליו. לכן כשאני עושה את זה או כשאני חובש כיפה, אני מרגיש גאווה. זה לא רק כדי להראות לאנשים, יש לזה גם משמעות דתית ולכן יש לי סיבה לגיטימית, כלומר יש כאן מכשול ואפשר וצריך להתגבר עליו. יש פחד בקרב צעירים יהודים לחשוף את עצמם כיהודים, חלקם מתגברים עליו וחלקם לא".

גם ליזה ג'מל, צעירה בת 25 שנולדה בטורקיה וחיה בהיידלברג שבגרמניה, מנסה להבין את משמעות הזהות היהודית כיום. "הבחירה להיות יהודייה באופן אקטיבי השתנתה אצלי במשך השנים", היא מספרת. "פגשתי אנשים והייתי מעורבת בתוכניות חברתיות ואחר כך גם בתוכניות אקדמיות, שסייעו לי להבין את הערכים היהודיים שאני מאמינה בהם. למדתי עברית ולימודים יהודיים וזה חלק חשוב בחיים שלי. אני גם אוהבת זיכרונות ומסורות המסופרות בעל פה וחשוב לי לדעת את ההיסטוריה המשפחתית שלי". ליזה פתחה את הטקסט שלה ב"קלידוסקופ" בציטוט מהמשנה – "אם אין אני לי, מי לי" – והסבירה שהוא מעודד ניסיון להבין מי אנחנו באמת. "אני גאה להיות חלק ממשהו שיישמר לעתיד", היא אומרת על השתתפותה בפרויקט.

ליזה נולדה באנטקיה בדרום טורקיה, כילדה עברה עם משפחתה לאיסטנבול ובגיל 17 נסעה ללמוד באיטליה. אחר כך המשיכה לגרמניה, שם השתתפה בפרויקט לימודים יהודיים שחשף אותה ליהודים ממדינות רבות נוספות. "אפשר למצוא בכל מקום חבר יהודי ולהתחבר על בסיס התמודדויות וחוויות משותפות", כתבה בטקסט שלה. ליזה מדברת על יצירת קשרים וגשרים ועל הימנעות מיצירת נרטיב של "אנחנו" ו"הם": "אנחנו זוכרים שלכל קהילה עשוי להיות סיפור ייחודי, מהיכן הם מגיעים וכיצד הם מצטלבים עם אחרים. באופן דומה, רבים מחברי הקהילה חלוקים בעמדותיהם על נושאים רבים, אך ההיסטוריה והתרבות המשותפת מחברות אותנו מחדש".

ליזה, צילום פרטי

בסיפור השורשים שלה חלה התפתחות קשה: רעידת האדמה שפקדה את טורקיה וסוריה בפברואר 2023 והחריבה את עיר הולדתה תפסה אותה בזמן שערכה ספר ובו תרגומים לאנגלית של טקסטים על זהות יהודית, שכתבה בפרסומים שונים בטורקיה. "בדיוק ברגע שאני מתעניינת יותר ויותר בשורשים שלי, הבנתי שלא נותרה שם קהילה. אנחנו נאחזים בזיכרונות, בסיפורים, בשירים, בשפות, באוכל, במשפחה ובמסורת", היא אומרת ומספרת שהקדישה את הספר לשתי סבותיה ולראש הקהילה היהודית הקטנטנה באנטקיה, שאיבדו את חייהם ברעידת האדמה.

דניאלה גרייבר, צילום: Rothschild Foundation Hanadiv Europe

גרייבר, שיזמה את הפרויקט החדש, מציינת כי רוב הסיפורים בפרויקט המקורי הם עצובים: "הכותבים ניסו לצאת מהמקום שבו הם נמצאו באמצעות הכתיבה. יש סיפורים קשים – 'אבא שלנו עזב אותנו' או 'היינו 13 ילדים ושרדו רק שמונה'". היא מוסיפה שקרן רוטשילד עוסקת תמיד בתיעוד ההיסטוריה היהודית, אבל הפעם חיפשה משהו שיקשר את העבר אל ההווה דרך הכלים שהיא עוסקת בהם – ספריות, מוזיאונים וארכיונים. "כאן יש משהו שיכול להיות כלי להבנת העבר", היא אומרת, "אבל גם השראה לצעירים וסיוע לקהילות האירופיות של היום".

לדבריה, "בהתחלה אמרו לי שאני חייבת לעשות ביוגרפיות בווידיאו, שאף אחד לא יכתוב טקסטים ושאין טעם לבקש. אבל חשבתי שאין טעם בווידיאו – כי רציתי ש'קלידוסקופ' יהיה מראה של הפרויקט המקורי אבל גם כי רציתי לתת לכותבים הזדמנות לעשות משהו מעמיק יותר. זה מיועד לאנשים שהכתיבה באה להם יותר בקלות ומוכנים להיות חשופים וכנים, וזה לא קל למצוא אנשים כאלה". הקושי טמון לא רק בכתיבת הטקסטים. "אנשים צעירים מתקשים למצוא את עצמם היום בקהילה היהודית המאורגנת", אומרת גרייבר. "זה לא דבר חדש. כבר 2,000 שנה שמבוגרים אומרים שהצעירים לא מחויבים מספיק. אבל יש היום מספיק אנשים שמתנדבים ובוחרים להיות פעילים במעגלים יהודיים ושיש להם זהות יהודית חיובית, לא רק כזאת שנובעת מפחד ומלחמה באנטישמיות. הם משקיעים שעות רבות מזמנם החופשי כדי להתנדב בתנועת נוער, בבית ספר ובאירועי תרבות".

איך את רואה את המשך הפרויקט?

"המטרה כרגע היא לקבל תמונת מצב של 2024 כי זו שנה משמעותית מבחינה היסטורית. כל סיפור שנקבל ייתן עוד חלק בפאזל שלה".

גרייבר מתייחסת להשפעת אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שהחלה בעקבותיהם. אלה מרעידים עדיין את הקרקע תחת רגליהם של יהודים בתפוצות, הנדרשים להתמודד לא רק עם הפגנות, חרמות ועוינות פוליטית, אלא במקרים רבים גם עם איבוד חברים, בדידות, ניכור חברתי ושינויים דרמטיים בשיח הציבורי כלפיהם. "התחלנו לפתח את 'קלידוסקופ' בחורף 2022", אומרת גרייבר. "הסיפורים הראשונים נכתבו ופורסמו בספטמבר 2023, אך רוב הסיפורים חוברו ופורסמו בסוף 2023 ו-2024. לא יכולנו לחזות שהתזמון שלנו עומד להיות כה משמעותי בתיעוד תגובה אירופית על רגע מרכזי בהיסטוריה היהודית בזמן אמת. תחושת הזהות, החיבור והשייכות היהודית של יהודי התפוצות והישראלים התערערה עמוקות, כפי שמשתקף בסיפורים".

ציפורה
ציפי, צילום פרטי

צעירה נוספת שמשתתפת ב"קלידוסקופ" היא ציפי, תיכוניסטית מהעיר גטבורג בשוודיה (שכמו חלק מהמרואיינים בכתבה זו, העדיפה להזדהות בשמה הפרטי בלבד, כפי שהיא מוצגת בפרויקט). "בדרך כלל אני אומרת שאני איטלקייה, שוודית ואמריקאית", היא מספרת, "אני גם חצי אשכנזייה וחצי ספרדייה". אביה נולד בשטוקהולם להורים אמריקאים שמשפחותיהם היגרו מפולין, רוסיה וגרמניה. מצד אמה, לציפי יש שורשים איראניים ואיטלקיים. היא למדה בבית ספר יהודי, השתתפה במחנות קיץ יהודיים ולקחה חלק בפעילויות קהילתיות, אך הקהילה לדבריה לא תמיד סיפקה לה תחושת שייכות. "הקהילה ובית הספר היהודי בגטבורג הם קטנים מאוד. גדלים שם עם אותם אנשים והיה לי קשה למצוא חברים חדשים. כילדה הייתי ביישנית ורגישה, הרבה פעמים הרגשתי פגועה ומודרת מהילדים האחרים. מעולם לא הרגשתי שאני מסוגלת ליצור חברויות ארוכות טווח בתוך הקהילה היהודית, אבל לא היה קל למצוא חברים מחוץ לקהילה. מאוחר יותר, כשלמדתי בבית ספר רגיל, הייתי קצת אאוטסיידרית, היו לי תחומי עניין וסגנון לבוש שונים, והזהות היהודית החזקה שלי לא הקלה את ההשתלבות. הרגשתי בודדה במשך שנים רבות".

בהמשך, היא מספרת, דברים השתפרו. היום היא בת 17, לומדת בתיכון ומרגישה שמצאה סביבה חברתית בוגרת ופתוחה יותר. היא מתייחסת ברצינות לזהותה היהודית אך עוסקת גם בדברים אחרים – רוק, ציור וכן תת-התרבות הגותית. היא מספרת שהתקופה האחרונה לא הקלה את ההתמודדות: "אחרי המתקפה של 7 באוקטובר חשבתי שאני צריכה להוריד את מגן הדוד מהצוואר שלי, אבל אחרי כשבוע הרגשתי ריקנות בלעדיו ועכשיו אני מרגישה שאני צריכה לענוד אותו שוב. אני מרגישה חזקה וגאה יותר ויש תחושה טובה להיות חלק ממשהו גדול יותר".

גם רחל, צעירה בת 20 מהעיר ליברץ בצ'כיה המשתתפת בפרויקט, מכירה במשקלו ההיסטורי. "כשכתבתי את הסיפור שלי חשבתי על כך שיהיה נהדר אם יהיה אוסף כזה עבור קוראים עתידיים. אולי הם יוכלו למצוא בו כוח ותחושת שייכות כשיהיה גל נוסף של אנטישמיות בעתיד", היא אומרת. רחל גם הפכה את זהותה היהודית לשליחות – היא לומדת להיות רבה בבית המדרש על שם אברהם גייגר בפוטסדאם שבגרמניה, המזוהה עם הזרם הרפורמי. היא מספרת כי אמה, בדומה לאירופים רבים בדורה, לא היתה יכולה לחיות את יהדותה באופן מלא מפני שגדלה בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית (אביה של רחל אינו יהודי): "דור ההורים שלי לא קיבל את האפשרות לחיות כיהודים. לדור שלנו יש יתרון – יש אצלנו תופעה של חזרה לשורשים. אנחנו מוקירים את הזהות היהודית שלנו, מזינים אותה ומעמיקים עוד יותר את מה שדור הסבים שלנו עשה".

את ההכשרה שלה לרבנות רחל מתארת בטקסט שלה כהקלה: "הרגשתי שאני יכולה סוף סוף לנשום. כבר לא הייתי צריכה להרגיש מוזרה כשהרגשתי חיבור לאלוהים, דבר נדיר בצ'כיה האתיאיסטית, או כשחיפשתי משמעות גדולה יותר לחיים. אני מסתובבת בין בני העם שלי, לא צריכה להסביר מה הם כיפה או בית כנסת ולמה אני הולכת לשם בכל יום שישי. אלה דברים שחברי הלא יהודים לא יכולים להבין עד הסוף כי הם לא חיים את אורח החיים הזה, אף שאני מעריכה את הסובלנות שלהם לתרבות שלי".

כשאני שואל אותה על האתגרים החדשים בימינו, היא משיבה: "זה נכון שיהודים לא פופולריים במיוחד היום. אבל זה היה כך גם בעבר והיום יש יותר אנשים שמתקרבים ליהדות ומתעניינים בה. יש תחושה של קהילה שמתחברת, וזה נותן לאנשים כוח ותחושה שמבינים אותם".

רחל, צילום פרטי

הפרויקט החדש גם מקים לתחייה את רעיונותיה של תנועת הבונד, שדגלה בטיפוח חיי התרבות היהודיים באירופה ותפיסתה עמדה מאחורי הפרויקט המקורי. אף שהיא קרסה אחרי השואה, במובנים מסוימים יש להשקפותיה רלוונטיות חדשה עבור צעירים שחיים באירופה כיום, אומרת גרייבר. "העולם היהודי אינו רק בישראל ובארה"ב – יש באירופה חיים יהודיים, יש מספיק יהודים שרואים בה בית ויש בה גם קהילות עתיקות". לדעתה, הפרויקט החדש אינו "בונדיסטי" במובן של מאבק בהגירה מאירופה או דבקות באידיאולוגיה סוציאליסטית, אך הוא מבטא התמודדות עם זהות יהודית-אירופית חיובית החורגת מעבר למלחמה באנטישמיות ולמאבק על עצם האפשרות לקיים זהות יהודית.

ארבעת הצעירים שהתראיינו לכתבה זו אינם דתיים במובן הישראלי של המילה אך הם קשורים לערכים, למסורת ולתרבות היהודיים. הם נבדלים זה מזה ביחסם לישראל אך ברור שהיא חלק חשוב בזהותם, גם אם לא המרכיב היחיד או החשוב ביותר בה. דניס, לדוגמה, אומר שהוא מושקע בשגשוגה העתידי של ישראל כי עצם קיומה, כמדינה יהודית שתתקיים גם אם הקהילה שלו תיעלם, תורם לביטחונו. עם זאת, את התפקיד שלו הוא רואה בתפוצות. "ככל שיותר אנשים יעזבו לישראל, כך תהיה כאן פחות קהילה", הוא אומר. "הקהילה היהודית ההונגרית חשובה. אני צריך להישאר כאן, לתמוך בה ולחזק אותה".

גם ליזה אוהבת את ישראל ותומכת בה. היא יכולה לדמיין את עצמה חיה בישראל אבל כרגע היא "אוהבת מאוד את חייה כיהודייה באירופה". לדבריה, "ישראל צריכה להתקיים, על ערכיה המבוססים על הגינות, מגוון אנושי והבטחת שלום ואחדות בין קהילות שונות וביטחון ליהודים בסכנה". ציפי אומרת שמעבר לתחושת הביטחון שישראל מקנה לה, היא גם מעניקה השראה לאמנות שלה. היא מגדירה את עצמה כציונית אבל לא רואה את עצמה חיה בישראל. "אני מאמינה בעתיד של ישראל", היא אומרת, "אבל מודאגת מהמצב שבו היא נמצאת כרגע ומקווה שהיא תמשיך להתקיים ולשגשג בעתיד בהיר ושליו יותר". רחל מסתייגת מהקונוטציות השליליות והקיצוניות שהמילה "ציוני" קיבלה לאחרונה, וברור לה שקיומה של מדינה יהודית הוא חשוב. היא גם לא שוללת אפשרות שיום אחד תחיה בה. "לא ביליתי בה הרבה זמן", היא אומרת, "אבל הרגשתי שם כמו בבית. היה החיבור העמוק הזה שגורם לי לחשוב יותר לאן אני, כיהודייה, באמת שייכת".

למרות דברי התמיכה שלהם, זו תהיה טעות לבחון את הצעירים היהודים באירופה רק לפי יחסם לישראל. הם חלק ממכלול רחב יותר והם לוקחים חלק בבנייה מחודשת של מסורת עתיקה שנגדעה ושבעבר נטען כי אין לה עתיד. נותר להמתין ולראות אם בני הדור הצעיר הזה יצליחו להעמיד אלטרנטיבה לזהויות היהודיות הישראליות והאמריקאיות, אם יפתחו קשרים עם מהגרים מישראל ואולי אפילו עם מיעוטים אחרים באירופה כמו המיעוט המוסלמי, ואם, למרות המשקל ההיסטורי, הם יצליחו להקים מעפר תרבות יהודית שפרחה ונקטעה לפני כ-90 שנה.

Israel's Eurovision Contestant Places in Fifth, After Performing to Jeers and Cheers; Thousands Protested in Malmö

Thousands of people marched through Malmö to protest Israeli singer Eden Golan's participation and to demand a Gaza cease-fire. Police removed dozens protesting outside of the arena.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/israel-news/2024-05-11/ty-article/.premium/eurovision-reaches-its-grand-final-as-gaza-war-tensions-steal-the-spotlight/0000018f-683a-de93-a1af-7c3afe010000

Written with Shira Naot and "Galeria"

MALMÖ — After performing to boos and applause, and as thousands protested outside, Israeli singer Eden Golan ultimately placed in fifth in the 68th Eurovision Song Contest final, receiving 329 points from the public vote.

Golan's performance of the power ballad, "Hurricane," in Thursday's semifinal shot up her odds. Though she faced some booing at dress rehearsals, she was voted into the final by viewers around the world.

Police removed dozens of pro-Palestinian demonstrators protesting outside the Malmö Arena as the final began on Saturday. Earlier, thousands attended a pro-Palestinian demonstration to protest Israel's participation in the event held in the city Saturday night.

The competition that pits nations against one another for pop music glory concluded in the Swedish city, with Switzerland claiming the trophy, and Israel at the center of a political storm.

Meanwhile, a few minutes walk away from the pro-Palastinian protesta, a completely different demonstration took place. Under heavy police protection, about 100 supporters of Israel gathered. The event included singing of Israeli Eurovision songs alongside dancing.

All photos: David Stavrou

On the evening of the final competition, demonstrators took part in Falastinvision, a pro-Palestinian musical protest event held at a venue in the city. Attendees waved Palestinian flags and banners while chanting protests against Israel and its actions in Gaza.

Described on its website as a "genocide-free song contest," the event featured various singers and bands who registered in advance and competed for a prize. According to the organizers, the event aims to "shed light on the Palestinian issue" and protest against the decision of the European Broadcasting Union to allow Israel to participate in Eurovision amid accusations of committing war crimes.

Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu praised 20-year-old Golan for performing despite "contending with an ugly wave of antisemitism."

Continues here: https://www.haaretz.com/israel-news/2024-05-11/ty-article/.premium/eurovision-reaches-its-grand-final-as-gaza-war-tensions-steal-the-spotlight/0000018f-683a-de93-a1af-7c3afe010000

חי ממאלמו – אירוויזיון 2024

מקבץ דיווחים כתובים ומצולמים מסוף-השבוע במאי בו התקיים אירוויזיון 2024 במאלמו, שוודיה.

הדיווחים פורסמו ב"הארץ" בשיתוף שירה נאות וצוות "גלריה".

לפני עלייתה של עדן גולן לבמה התקיימה במאלמו הפגנה גדולה נגד השתתפותה. היו שם גם שירים על מאבק מזוין בישראל (https://www.haaretz.co.il/gallery/music/eurovision/2024-05-10/ty-article-magazine/.premium/0000018f-6108-d3cc-a3ff-ef9a2dc40000).

אתמול (חמישי) בשעות שלפני הופעתה של עדן גולן בחצי הגמר השני של האירוויזיון במאלמו, התקיים במרכז העיר אחד מאירועי המחאה הגדולים ביותר שהיו בשוודיה מאז 7 באוקטובר. זה כלל עצרת בכיכר מרכזית, תהלוכה ברחובות העיר ואירוע תרבות גדול בפארק עירוני שכלל הופעות ונאומים. על פי התקשורת המקומית, השתתפו באירועים כ–10,000 בני אדם שביקשו להביע סולידריות עם הפלסטינים בעזה ומחאה נגד ישראל והשתתפותה באירוויזיון.

את המחאה יזם ארגון הגג "עצרו את ישראל" שהוקם לאחרונה ומאגד ארגונים, תנועות ומפלגות מרחבי שוודיה ומדנמרק השכנה. בין הארגונים נמנים המפלגה הקומוניסטית השוודית, תנועת BDS המקומית, תנועות פלסטיניות שוודיות, ארגונים ירוקים, תנועות פמיניסטיות וארגוני להט"ב. "יש כאן מוסר כפול", אומרת ל"הארץ" דוברת הארגון פיה יקובסן, "בעוד שאיגוד השידור האירופי (EBU) החליט בצדק להוציא את רוסיה מהתחרות, הוא נותן לישראל להתחרות. הדבר הנכון לעשות הוא להשמיע קול לשלום להדיר את ישראל מהאירוויזיון".

את מרגישה בנוח עם העובדה שאלפי אנשים מפגינים נגד זמרת ישראלית בת 20 שלא מייצגת את ממשלת ישראל? האם מדיניות החרם שאתם מקדמים לא מונעת דיאלוג בונה עם ישראלים?

"אנחנו מוחים נגד ישראל והחלטת EBU לתת לה להתחרות".

מה את עונה לביקורת על כך שבמקום להשפיע על ישראל, ההפגנות הן נטל כבד על אזרחי מאלמו, על מבקרי האירוויזיון ועל משלמי המסים השוודיים שממנים את מערך הביטחון הגדול?

"הקמפיין שלנו הוא מפגש שליו של יותר מ–65 ארגונים. אנחנו מתכננים הפגנות נהדרות גם בשבת. בשוודיה יש הגנה חוקתית על חירויות וזכויות, כולל חופש הביטוי, חופש ההתכנסות וחופש ההפגנה. כספי ציבור מכסים את העלות להבטחת זכויות יסוד אלה".

חלק מהסיסמאות שפרסם הארגון, במיוחד "פלסטין מהנהר לים" ו"ריסוק הציונות", נתפשות בעיני רבים כאנטישמיות. ישנם גם דיווחים על כך שיהודי מאלמו מרגישים מאוימים מההפגנות. כמה מהתנועות השותפות לארגון שיתפו פעולה עם ארגוני טרור כמו חמאס והחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין.

האם זה מקובל עלייך?

"יש לנו כללי התנהגות שהוחלטו באופן קולקטיבי ואנחנו סומכים על כך שכל מי שמשתתף יפעל על פיהם כשאנו צועדים למען שלום וסולידריות עם העם הפלסטיני ולמען פלסטין חופשית".

על פי אתמול, ניכר שהארגון אכן השקיע מאמצים רבים כדי שההפגנות והמחאות יהיו גדולות ושלא יהיו הפרות סדר. המארגנים קיימו ישיבות עם המשטרה השוודית, הציבו סדרנים רבים שווידאו שהמשתתפים יעמדו בכללים וגם יזמו מערך היסעים מערים סמוכות. יחד עם הופעות של מוזיקאים שונים ומגוונים נוצרה אווירה של פסטיבל עממי. באירועים השתתפו פנסיונרים, סטודנטים ומשפחות. למרות הארגון המוקפד, היו מפגינים שקראו קריאות בעד אינתיפאדה ושרו שירים על מאבק מזוין בישראל. כאשר יקובסון נשאלה מי קבע את הסיסמאות, מי עומד מאחורי הקמפיין ומי מממן אותו, ענתה שהוא נוסד על ידי פעילים שונים מהארגונים, כל ההחלטות התקבלו במשותף והתקציב מגיע מהארגונים ללא מימון של גורם חיצוני.

מרחק חמש דקות הליכה מאירוע המחאה נגד השתתפות ישראל באירוויזיון, התקיימה הפגנה שונה לחלוטין. תחת אבטחה משטרתית כבדה התכנסו כמאה תומכי ישראל. האירוע כלל שירה בציבור של שירי אירוויזיון ישראליים לצד ריקודים.

אחד מהמארגנים הוא יהושע קאופמן, פסיכולוג בן 67 ותושב ותיק במאלמו. "מטרת ההפגנה שלנו היא לשיר שירים ישראליים, לנופף בדגלי ישראל ולתמוך במשלחת הישראלית", סיפר ל"הארץ" לפני ההפגנה.

מה היחס שלך להפגנות נגד ההשתתפות הישראלית שמתקיימות במקביל ובאופן כללי להפגנות הרבות שמתקיימות במאלמו מאז 7 באוקטובר?

"יש לי כבוד אל המפגינים ואני מקווה שגם הם מכבדים אותנו. מעבר לזה, אין לי דעה על ההפגנות האחרות. מאז 7 באוקטובר הקשר שלי לישראל וליהדות דווקא התחזק. באופן אישי לא נפגעתי מאנטישמיות, לא איימו עלי ולא הציקו לי. עם זאת, יש במאלמו אי נעימות שאני לא אמור להרגיש. אני לא מפחד ממפגינים ולא מפחד מטרור, אבל מודאג מהפחד של אחרים ובעיקר לגבי העתיד".

מעבר לתמיכה במשלחת הישראלית, מה המסר שאתם מנסים להעביר?

"אחרי 7 באוקטובר, כשהיתה התלבטות אם לקיים את חגיגות שמחת תורה, הרב אמר שלא מבטלים כי זו החובה שלנו לחגוג גם בשביל הקורבנות. זה מסר שרלוונטי גם להפגנה שלנו — הקורבנות של מסיבת הנובה ב–7 באוקטובר היו צעירים שאהבו מוזיקה. אנחנו מחויבים לחגוג את האירוויזיון גם בשבילם".

Pia Jacobsen photo credit Proletären

לקראת האירוויזיון: אלפים מפגינים ברחבי העיר ובמקביל לגמר יתקיים ה"פלסטינוויזיון", אירוע מחאה מוזיקלי פרו-פלסטיני

בהפגנות צעדו מפגינים עם דגלי פלסטין וכרזות אנטי-ישראליות. בסוף השבוע הוצבה "כיכר עזה" בסמוך למתחם אירועי האירוויזיון הרשמי, שכללה גרפיטי וכרזות מחאה.

ה"פלסטינוויזיון" (Falastinvision), אירוע מחאה פרו-פלסטינית מוזיקלי, נפתח הערב (שבת) בשעה 20:00 במאלמו שבשוודיה, במקביל לאירועי גמר אירוויזיון 2024 שייחל בשעה 22:00. עם דגלי פלסטין ושאר כרזות, התייצבו כמה מאות במתחם "פלאן B" שבעיר, וקראו קריאות מחאה נגד ישראל והלחימה בעזה.

במקביל התקיימה הפגנה ללא אישור בסמוך לארנה בה התקיים האירוויזיון, ונמשכה עד לרגעי תחילת השידור החי. המשטרה פיזרה את עשרות המפגינים בתוך זמן קצר – אחת מהן היא גרטה טונברג.

באירוע, שתואר באתר הבית שלו כ"תחרות שירה ללא-ג'נוסייד", הופיעו זמרים ולהקות שונות שנרשמו מבעוד מועד והתמודדו ביניהם על פרס. לדברי היוזמים באתר הבית, הוא נועד ל"לשפוך אור על הסוגיה הפלסטינית" ולמחות נגד החלטת איגוד השידור האירופי לאפשר לישראל להשתתף באירוויזיון לאור הטענות שהיא מבצעת רצח-העם. הם תומכים לדבריהם ב"עולם שיש בו מקום לכולם, שכולם יכולים לחיות בו בכבוד הדדי, באהבה ובשלום ושכל צורות האמנות והתרבות יכולות לפרוח בו".

בסוף השבוע התקיימו בעיר הפגנות, מצעדים ועצרות תמיכה פרו-פלסטיניות, שכללו נאומים, מופעים מוזיקליים ושיירות דגלים, מתופפים וכרזות ענק שקראו לתמיכה בפלסטינים, למאבק בישראל והאשימו את מארגני האירוויזיון בתמיכה ברצח-עם. מאחורי המחאות, שמשכו אלפי מפגינים, עמד ארגון "עצרו את ישראל" שהוקם כקואליציה של עשרות תנועות, מפלגות וארגונים במטרה למנוע מישראל להשתתף בתחרות השירה האירופית. בין המארגנים: המפלגה הקומוניסטית השוודית, תנועת ה-BDS המקומית, ארגונים ירוקים, תנועות פמיניסטיות וארגוני להט"ב, וכן ארגונים מדנמרק השכנה.

ליד "כפר האירוויזיון", המקום בו אוהדי אירוויזיון חגגו בסוף-השבוע בהופעות, פעילויות לילדים והקרנות חגיגיות של מופעי חצאי-הגמר והגמר, הקימו אקטיביסטים את "כיכר עזה". הוצב בה קיר ארוך ועליו ציורי דגל פלסטין ושאר גרפיטי העוסק בהתנגדות, בירושלים ובזכות השיבה, עם סיסמאות כגון "ברוכים הבאים לרמאלמו!" ו"כבדו את הקיום (הפלסטיני) או צפו להתנגדות".

תמונות: דיויד סטברו

בפלסטינוויזיון, הגרסה האלטרנטיבית לאירוויזיון, שרו על "ציונים פרזיטים"

בזמן שעדן גולן עלתה על הבמה במאלמו, תחרות מקבילה נערכה בעיר. "אירועים כאלה יוצרים שינוי תרבותי", אומרת אחת המארגנות

בזמן שעשרות מיליונים ברחבי העולם צפו בשידור החי של תחרות האירוויזיון במאלמו, התקיימה באותה עיר תחרות אחרת, צנועה בהרבה, חובבנית למדי מבחינה הפקתית ועם אחוזי צפייה קטנים ללא שיעור. ה"פלסטינוויזיון" נולדה כאלטרנטיבה לאירוויזיון שיזמו אקטיביסטים משוודיה וממדינות נוספות. לדברי היוזמים, האירוע נועד "לשפוך אור על העניין הפלסטיני" ולמחות על החלטת איגוד השידור האירופי לאפשר לישראל להשתתף באירוויזיון למרות הטענות שהיא מבצעת רצח עם. באתר התחרות נכתב שהם תומכים ב"עולם שיש בו מקום לכולם, שכולם יכולים לחיות בו בכבוד הדדי, באהבה ובשלום ושכל צורות האמנות והתרבות יכולות לפרוח בו".

לאחר שהושמעו 15 שירי הגמר, נבחר הזוכה — הראפר השוודי נור בדרה, בן 20 שעל פי אתר הפלסטינוויזיון "יש לו שורשים בפלסטין". השיר שלו, F.T.R.T.T.S (ראשי תיבות של From The River to the Sea), כולל משפטים כמו "ציונים פרזיטים הופכים משפחות לגופות" ו"זו לא אנטישמיות, זה קולו של בחור שעמו דוכא 76 פאקינג שנים אחי, עוד מדינה של עליונות גזע לבן, שמפציצה את המזרח התיכון, בנאדם. שחררו את פלסטין מהנהר לים".

השיר הזוכה – FTRTTS Nour Badra

בין המשתתפים היו הרכב הפוסט־פאנק האיסלנדי AfterpartyAngel, הראפר הסקוטי ג'ונתן כריסטי והמשורר הסורי־נורווגי מוחמד ואליד. אחרי סיום התחרות ולפני פרסום התוצאות הופיע בשאר מוראד, מוזיקאי ממזרח ירושלים שהשתתף השנה בקדם־אירוויזיון האיסלנדי.

כבר בפתיחת המופע נשמעו קריאות בוז לאירוויזיון הרגיל. המנחה, אקטיביסט צעיר מתנועת Fridays for Future שייסדה גרתה תונברג, דיבר בגנות ישראל, איגוד השידור האירופי, אלימות וגזענות. לאחר מכן היה בין השאר מופע היפ־הופ שכלל שירים כמו "נכבה" ו"עזה", ולבסוף השירים עצמם שהוצגו על מסך ולא בהופעה חיה.

"פלסטינוויזיון הוא תחרות שירה ללא רצח עם", אומרת רוואן אל־חדד, מנהלת קמפיינים ב־EKO, ארגון אמריקאי שמטרתו "ריסון כוחם של תאגידים והפעלת קמפיינים שמגייסים מיליוני אנשים לנקוט פעולה לשינוי חברתי". הארגון סייע למארגנים השוודיים של האירוויזיון האלטרנטיבי. "למרות שהמתמודדת הישראלית לא בהכרח מייצגת את ממשלת ישראל, האירוויזיון חוגג, דרך השתתפותה, את הממשלה הישראלית. התחרות האלטרנטיבית היא הזדמנות לקהילה הבינלאומית להגיד לממשלות בעולם שלמעשיהן יש תוצאות על הבמה הבינלאומית. כך יכולים אנשים רגילים לצאת נגד המעשים שלהן".

אל־חדד, עיראקית־אמריקאית בת 38 שחיה באזור בוסטון, גדלה בירדן. לדבריה, הסכסוך הישראלי־פלסטיני היה חלק מחייה מאז ומתמיד. בשיחה איתה יום לפני התחרות אמרה "אנחנו יודעים שיש אזרחים ישראלים שהממשלה שלהם פועלת בניגוד לרצונם. אבל חייבות להיות השלכות לממשלות שמבצעות רצח עם. בעקבות הדחת רוסיה מהתחרות ידוע שהאירוויזיון מודע לכוח שיש לו ולכוח של המסר שהוא משדר לעולם".

"התחרות נולדה בעקבות שיחה של שלושה אקטיביסטים שוודים בפייסבוק. הם החלו לתכנן אירוע קטן ומקומי במאלמו. כמה ימים מאוחר יותר היו להם המון מתנדבים. בשלב הזה התקשורת העולמית התחילה להתעניין ואז הארגון שלנו נכנס לתמונה. היתה לנו כבר עצומה לאיגוד השידור האירופי שקראה להדחת ישראל מהאירוויזיון עם יותר מ–70 אלף חותמים מרחבי העולם. מכיוון שחיפשנו דרך לבטא את הקול שלהם, חשבנו ליצור אירוע שיציג לעולם אומנות ותרבות פלסטינית. ואז מצאנו את 'פלסטינוויזיון' וגילינו שמישהו כבר התחיל לעשות את זה. לכן, נרתמנו והצענו את עזרתנו".

גם אם מדיניות החרם מוצדקת לדעתך, למה לא להסתפק בהפגנות ומחאות. למה צריך אירוויזיון אלטרנטיבי?

"יצרנו את האירוע כדי להציע לאנשי הקהילה הבינלאומית אירוע אחר שהם יוכלו להשתתף בו. אמנויות ומוזיקה הם דבר שכולם אוהבים וכולנו רוצים להאזין למוזיקה מכל רחבי העולם וליהנות מכך שהיא מאחדת אותנו. יש עוד סיבה, לפלסטינים אין אפשרות במקרים רבים להשתתף באירועים כמו האירוויזיון. זו הזדמנות להציג ולפרסם אומנים פלסטינים. רבים מהשירים בתחרות עוסקים בתרבות פלסטינית וזו הזדמנות לרומם אותה".

לחברה הפלסטינית יש צדדים רבים וחלק גדול ממנה מתנגד, לדוגמה, לזכויות להט"ב המזוהות עם האירוויזיון. האם אתם מייצגים חלק יותר ליברלי או חילוני מהחברה הפלסטינית?

"זו שאלה מעניינת. אנחנו חוגגים את כלל התרבות והחברה הפלסטינית. אנחנו לא מוגבלים לחברי קהילת הלהט"ב או לליברלים. אנחנו מתאמצים לאחד את כולם. אירועים מהסוג הזה מאפשרים לנו להתקדם. הם יוצרים שינוי תרבותי בטווח הרחוק ומקדמים את השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם".

מי מארגן ומממן את התחרות?

"הפלסטינוויזיון אינו חלק מקואליציית הארגונים שקיימה את ההפגנות במאלמו. היוזמים השוודים התחילו לגייס כסף אונליין עוד לפני ש־EKO נכנסו לתמונה, אבל כמי שעוסקת בקמפיינים דיגיטליים אני יודעת כמה קשה לגייס כך כסף. האירוע ממומן באמצעות תרומות קטנות של אנשים ברחבי העולם".

מה אם יהיו יותר הכנסות מהוצאות? מה תעשו עם הכסף?

"בגלל שאנחנו רוצים שהתנועה הזאת תמשיך ולקיים אירוע דומה גם בשנה הבאה, חשבנו בהתחלה שהכסף יוכל לשמש לזה. אבל בהתחשב בסבלם של אנשים בעזה זה לא נראה נכון לשמור כסף אצלנו. לכן, אחרי דיון והצבעה בקהילה שלנו, החלטנו לתרום אותו ל'רופאים ללא גבולות'".