עיתוי ההודעה הישראלית על פגישת שר החוץ אלי כהן ומקבילתו הלובית הביא לכך שבמקום נורמליזציה היסטורית עם מדינה ערבית, ירושלים נקלעה למבוכה דיפלומטית, טריפולי התמלאה בהפרות סדר והשרה הלובית פוטרה. יש הטוענים שזו תוצאה של חובבנות ואופורטוניזם, אבל הסטת המבט מאפריקה לאירופה, מעלה חשד שהבעיה איננה טעויותיו של משרד החוץ (אם אכן היתה זו טעות) אלא דווקא הצלחותיו.
שלושה חודשים לפני שנפגש עם השרה הלובית, ביקר השר כהן בסטוקהולם. גם זה לא היה אירוע שגרתי. כהן הוא שר החוץ הישראלי הראשון המבקר בשוודיה מזה למעלה מ–20 שנה, ולמרות זאת הביקור נמשך רק 24 שעות וכלל מעט פגישות שהתקיימו בפרופיל נמוך. לא שמישהו ציפה לשטיח אדום ומצעדים חגיגיים, אבל שתי המדינות לא קיימו אירועים פומביים, טקסים או קבלות פנים, ועצם קיום הפגישה של כהן עם עמיתו השוודי, טוביאס בילסטרום, נשמר בסוד עד אחרי שהסתיימה.
אחת הסיבות לאיפוק הלא אופייני הזה היא, ששתי הממשלות נמצאות במצב תקדימי. הישראלית מקדמת תהליכים הממלאים את הרחובות במפגינים — לא רק בישראל אלא בכל מקום בעולם אליו מגיעים שריה. ממשלת שוודיה לעומתה, תלויה במפלגת "השוודים־הדמוקרטים" שהחלה את דרכה כתנועת ימין קיצונית וניאו־נאצית והונהגה עד לפני 30 שנה בידי גלוחי־ראש. היום המפלגה מגדירה את עצמה כ"לאומית ושמרנית", וכתוצאה מהסכם שחתמה עם מפלגות כמו "המתונים" של השר בילסטרום, היא קובעת את סדר היום במדינה.
המדיניות המסורתית של ישראל היא להימנע ממגעים עם מפלגות מסוג זה, לא רק בגלל השורשים הנאציים שלהן, אלא גם בגלל שבשנים האחרונות חברי ובכירי המפלגה השוודית ודומיה ביבשת נתפסו כשהם מפיצים תיאוריות קונספירציה ותעמולה גזענית, אנטישמית ואיסלאמופובית. חלקם אף היו מעורבים בתקריות אלימות. לא בדיוק סוג הדברים שישראל רוצה להיות מזוהה איתם.
אבל הדברים אינם פשוטים. אם, כפי שטען כהן, הוא דיבר עם עמיתו השוודי על חיזוק הקשרים הפוליטיים, הכלכליים והביטחוניים, כיצד כל זה יכול היה לקרות כאשר תפקידי מפתח בשוודיה, כולל ראשות וועדות החוץ והעסקים של הפרלמנט, נתונים בידי מפלגה שישראל מחרימה?
משרד החוץ הישראלי טען שסוגיית הקשרים עם מפלגת השוודים־הדמוקרטים לא נדונה בפגישות בסטוקהולם. ייתכן שזה נכון, אבל לא בגלל שזה לא חשוב, אלא בגלל שנראה כי ישראל כבר נמצאת עמוק בתוך תהליך של שינוי מדיניות בנושא. הקשרים עם ראשת ממשלת איטליה בעלת העבר הניאו־פשיסטי חזקים מתמיד, הונגריה נחשבת לבעלת ברית חשובה ולאחרונה, שר החוץ כהן אף הורה לשגריר ברומניה להיפגש עם מפלגת הימין הקיצוני ה־AUR המוחרמת בישראל בגלל הצהרות אנטישמיות והכחשת שואה. כל זאת תמורת תמיכה בהתנחלויות. האם יש קשר בין הדברים?
את התשובה ניתן למצוא בביקור דיפלומטי נוסף: כמה ימים לאחר שכהן שב מסטוקהולם, נחתו בנתב"ג שני בכירי השוודים־הדמוקרטים — צ'רלי ווימרש וריקארד יומשוף. הביקור תוכנן מתחת לרדאר, אך במהלכו נחשף שאנשי הימין הקיצוני השוודים נפגשו עם חברי כנסת ישראלים. "ישראל היום" אף חשף כי אחד מהם היה איש הליכוד, עמית הלוי, ששוחח עם אורחיו על סיום החרם הישראלי עליהם וקיבל מהם מסמך שהועבר למקבלי ההחלטות בנושא. כעבור שלושה חודשים אותו הלוי היה אחד המעורבים בשינוי מדיניותה של ישראל כלפי מפלגת הימין הקיצוני הרומני. איש ליכוד נוסף, חה"כ לשעבר מיכאל קליינר, פגש גם הוא את המשלחת השוודית. באופן לא מפתיע, קליינר היה אורח של ה־AUR בבוקרשט בנובמבר האחרון.
זו מציאות מבלבלת. בעוד שישראל הרשמית מחרימה את השוודים־הדמוקרטים, הפוליטיקאים המוחרמים פוגשים בחשאי את מפלגת השלטון בישראל וחותרים תחת המדיניות הישראלית הרשמית. מטבע הדברים המדיניות כלפי הימין הקיצוני האירופי צריכה להישקל בצורה רצינית וייתכן גם שהגיע הזמן לשנותה אבל הרושם הוא, שמה שהתרחש ברומניה והמהלך הנרקם בשוודיה אינם תוצאה של דיוני אנשי המקצוע במשרד החוץ, אלא של מחטף פוליטי.
בעוד הציבור הישראלי עסוק במדיניות הפנים של ישראל, מספר קטן של פעילי ליכוד משנים את מדיניות החוץ שלה. בעלות הברית הדמוקרטיות והליברליות מוחלפות בתנועות לאומניות, פופוליסטיות וגזעניות במהלך המהווה מעין מקבילה אירופית למה שעושה השר בצלאל סמוטריץ' כלפי ארצות הברית.
ייתכן שהתבטאויותיו על "הטפות המוסר" האמריקאיות לא היו פליטת פה אלא מימוש מדיניות — החלפת תמיכה דו־מפלגתית אמריקאית בליווי הכוחות המסורתיים באירופה, בתמיכת הצד הפופוליסטי־אוונגליסטי באמריקה והאגף הקסנופובי־לאומני באירופה.
מעבר לשיקולים אידיאולוגיים, יש כאן שיקולים פוליטיים ועסקיים. פוליטית, בניגוד למנהיגים כמו נשיא ארה"ב ג'ו ביידן וקנצלר גרמניה אולף שולץ, שמַחוּ בגלוי על ההפיכה המשפטית בישראל, לשר השוודי בילסטרום לא היה דבר לומר בנושא. המדינה שבעבר ראתה את עצמה כ"מעצמה הומניטרית" ומשכינת שלום עולמית, ממלאת פיה מים בעניין הדמוקרטיה הישראלית. בעבור כהן זה היה בוודאי מרענן.
מהצד העסקי, ישנה עלייה דרמטית במכירות של מערכות נשק ישראליות לשוודיה בעקבות המלחמה באוקראינה והצטרפות שוודיה ופינלנד לנאט"ו. הממשלות בסטוקהולם והלסינקי, שנתמכות על ידי מפלגות ימין קיצוני, מעוניינות שתיהן ברחפנים, משגרי רקטות וסייבר הרבה יותר מאשר בזכויות אדם, התנחלויות והפיכות משטריות.
גם אם חלקים בשמאל הישראלי לא רואים בכך בעיה, יש להכיר בתופעת הלוואי ההכרחית: שותפותיה החדשות של ישראל לא יצילו אותה מעצמה. הן מונהגות על ידי ממשלות שמבחינה מוסרית הן עיוורות, חירשות ואילמות.
אז אולי התקרית הלובית לא היתה טעות. במקום מדיניות של בניית גשרים למדינות ערב, שהיא כשלעצמה דרך להימנע מהנושא הפלסטיני, ישראל הולכת לקראת אוריינטציה בינלאומית חדשה, ומחפשת תמיכה המבוססת על עסקאות נשק, גז טבעי וסייבר ולא על ערכים משותפים. וזה הגיוני בסך הכל כי על אלו ערכים אפשר כבר להתבסס — זכויות אדם? שלום? צדק חברתי? זה הכל כל כך ניינטיז.
עדיין לא ברור אם ומתי השר השוודי בילסטרום יבקר בישראל, אבל כשזה יקרה אפשר להיות בטוחים שהסכסוך הישראלי־פלסטיני והסכנות לדמוקרטיה הישראלית (והשוודית) לא יהיו על הפרק. במקום זאת, כאשר הם מסיימים לעשות עסקים, השרים תמיד יכולים לדבר על מזג האוויר, על האירוויזיון ועל היתרונות והחסרונות של כדורי בשר לעומת פלאפל.
Swedish Police Approve Hebrew Bible-burning Event Near Israeli Embassy in Stockholm
According to reports in Swedish media, local police will allow the event to take place on Saturday, during which the attendees are expected to burn a Hebrew and Christian bible in an attempt to expose Swedish hyprocisy
July 14th
Police in Sweden have approved a request to burn both a Hebrew and a Christian Bible during a protest expected to take place Saturday in front of the Israeli embassy in Stockholm, police in the Swedish capital have confirmed. The request was made by a 32-year-old Swede who claims that his action is a protest against recent events of burning the Quran, which were approved by Swedish authorities and took place in the last few months.
In a statement released on Friday, Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu said that he condemns “in the strongest terms the authorities’ decision in Sweden to permit the burning of a Jewish Bible in front of the Israeli Embassy.” Netanyahu added that “this deeply shameful act undermines the sacredness of the Jewish people’s holiest scriptures.” Israel’s ambassador to Sweden, Ziv Nevo Kulman, condemned the burning of holy books from any religion, saying it’s “an act of hate and disrespect, that has nothing to do with freedom of expression.”
Israeli President Isaac Herzog said he “unequivocally condemn[s] the permission granted in Sweden to burn holy books,” and that he is “heartbroken that the same fate awaits a Jewish Bible.” Herzog added that “permitting the defacement of sacred texts is not an exercise in freedom of expression, it is blatant incitement and an act of pure hate.”
Israeli Foreign Minister Eli Cohen also stated on Friday that “burning a Torah scroll is a hate crime, provocation, and a severe attack on the Jewish people and Jewish tradition,” urging Swedish authorities to “prevent this disgraceful event and not allow the burning of a Torah scroll.” On Friday, the European Jewish Congress (EJC) also issued a condemnation, saying the Swedish authorities shouldn’t allow the event to take place. “Provocative, racist, antisemitic and sickening acts such as these have no place in any civilized society,” EJC president Dr. Ariel Muzicant said.
The Official Council of Swedish Jewish Communities published a statement claiming that “our tragic European history links the burning of Jewish books with pogroms, expulsions, inquisitions and the Holocaust.” The council added that it condemns the abuse of freedom of expression that takes place with the aim of sowing hatred in society. “Burning holy books, be it the Quran, the Torah or the New Testament,” it concluded, “are hateful acts that we perceive as direct threats to the societies that value them. Following the Quran burnings, we support the Muslim community in Sweden, express our gratitude for their strong stance and condemnation, and sincerely hope that this and all other burnings of holy books will stop.”
In a meeting with representatives of religious communities in Sweden, Swedish Prime Minister Ulf Kristersson said: “Sweden is and must be a country where people of different faiths – or no faith – can live together side by side in mutual respect. Let us together fight the hatred in society, which drives people to burn the Quran, the Bible or the Torah, and in places and times that are most offensive. Instead, let’s show each other respect.”
The practice of burning holy books in Sweden started a few years ago as a result of a Danish far right provocateur and politician named Rasmus Paludan. A few of Paludan’s supporters burned the Quran in the southern city of Malmö in 2020, and he himself repeated the act a number of times since then.
Rasmus Paludan in Stockholm, August 2022, photo: David Stavrou
In April 2022, Paludan managed to provoke a violent reaction when criminal elements took advantage of the local communities’ outrage and used the opportunity to set off riots which included setting cars on fire and attacking police in several Swedish towns. In January, Paludan returned to Sweden after he received a permit to burn a Quran in front of the Turkish Embassy in Stockholm. This time the reaction had geopolitical implications. Turkey used the Quran burning in Stockholm as a pretext to continue blocking Sweden’s decision to join NATO.
Things got even worse in June when an Iraqi Christian immigrant burned a Quran just outside a Stockholm Mosque during Eid al-Adha. This led to anti-Sweden protests all over the Arab world. In recent weeks there have been more applications sent to the police requesting approval to hold demonstrations which include burning of holy books. The current case of burning of Jewish and Christian holy scripture is intended as a way of exposing Swedish hypocrisy, claiming the authorities allow burning the Quran in the name of freedom of expression too easily, but many claim the result is that a handful of extremists have managed to drag Sweden down a path which is becoming both dangerous and internationally embracing.
Some Swedes have had enough of this, including some government officials. Jonas Trolle, the head of the Swedish Center for Preventing Violent Extremism, for example, said that it’s time for Sweden to consider certain legal changes. “Sweden needs to be equipped in a turbulent time in Europe,” he wrote in “Expressen” one of Sweden’s daily newspapers, “Today it’s Quran burnings, tomorrow it will be something else. Without a legal change, Sweden risks becoming vulnerable. It’s unreasonable that our laws concerning public order are out of step with our basic laws [concerning freedom of speech]. We must protect both our freedom of expression and our national security.” Trolle also claimed in recent interviews to the Swedish press that Sweden needs a “reality check” in these matters and it can learn from countries like Germany, France and the UK which have managed to legally forbid these kinds of events and still remain democratic.
Earlier this month, a man who identified himself in Swedish media as a refugee from Iraq burned a Quran outside a mosque in central Stockholm – resulting in strong condemnation from several countries. Shortly after, reports surfaced about another individual who had applied for a police permit to burn the Torah outside the Israeli embassy. “I am shocked and horrified by the prospect of the burning of more books in Sweden, be it the Koran [sic], the Torah or any other holy book,” Ambassador Nevo Kulman tweeted in early July.
Man Who Planned Hebrew Bible-burning Event in Stockholm Delivers Speech Against Act Instead
The 32-year-old Swedish citizen, who is Muslim, says his intention was to 'show how wrong it is that people don't respect other religions'
July 15th
STOCKHOLM — A 32-year-old Swede named Ahmad Alush who announced that he intended to burn a Hebrew and Christian Bible on Saturday in front of the Israeli embassy in Stockholm surprised those present and instead gave a speech against the burning of religious books. When he arrived in front of the Israeli embassy in Stockholm at noon holding a large lighter in his hand, he made it clear that he did not intend to use it. "I'm Muslim, we don't burn [books]," he said, adding "I wanted to show how wrong it is that people don't respect other religions."
The man, who lives in the south of Sweden, explained on Friday that he intends to burn a Bible as a protest against an event about three weeks ago in which a Quran was burned before a mosque in Stockholm with police permission. "It deeply saddens me and many others in Sweden and the world who allow the Quran to be burned," he explained. "I know that the Swedes are very good people and that they want to prevent the burning of the Quran and that there is a legal obstacle to doing that."
Ahmad Alush, the man who said he'd burn a Torah book outside the Israeli embassy in Stockholm, photo: David Stavrou
After the Swedish police approved the man's request to burn the Bibles, Israeli Foreign Minister Eli Cohen instructed Israel’s ambassador to Sweden, Ziv Nevo Kulman, "to act in every way in order to prevent this shameful incident." It was also reported that the ministry's political director Aliza Bin Noun spoke with Kulman in Israel "and made clear to him the seriousness with which Israel views the police's approval of damage to the sacred sites of Judaism."
The decision to permit burning of the Bible was met with harsh criticism in Israel, with Prime Minister Benjamin Netanyahu saying he condemns “in the strongest terms the authorities’ decision in Sweden to permit the burning of a Jewish Bible in front of the Israeli Embassy.” Netanyahu added that “this deeply shameful act undermines the sacredness of the Jewish people’s holiest scriptures.” Kulman earlier condemned the burning of holy books from any religion, saying it’s “an act of hate and disrespect, that has nothing to do with freedom of expression.”
Israeli President Isaac Herzog said he “unequivocally condemn[s] the permission granted in Sweden to burn holy books,” and that he is “heartbroken that the same fate awaits a Jewish Bible.” Herzog added that “permitting the defacement of sacred texts is not an exercise in freedom of expression, it is blatant incitement and an act of pure hate.” On Friday, the European Jewish Congress (EJC) also issued a condemnation, saying the Swedish authorities shouldn’t allow the event to take place. “Provocative, racist, antisemitic and sickening acts such as these have no place in any civilized society,” EJC president Dr. Ariel Muzicant said.
In a meeting with representatives of religious communities in Sweden, Swedish Prime Minister Ulf Kristersson said: “Sweden is and must be a country where people of different faiths – or no faith – can live together side by side in mutual respect. Let us together fight the hatred in society, which drives people to burn the Quran, the Bible or the Torah, and in places and times that are most offensive. Instead, let’s show each other respect.”
The practice of burning holy books in Sweden started a few years ago as a result of a Danish far right provocateur and politician named Rasmus Paludan. A few of Paludan’s supporters burned the Quran in the southern city of Malmö in 2020, and he himself repeated the act a number of times since then. In January, Paludan returned to Sweden after he received a permit to burn a Quran in front of the Turkish Embassy in Stockholm. This time the reaction had geopolitical implications. Turkey used the Quran burning in Stockholm as a pretext to continue blocking Sweden’s decision to join NATO.
When an Iraqi Christian immigrant burned a Quran just outside a Stockholm Mosque during Eid al-Adha in June, anti-Sweden protests broke out all over the Arab world. In recent weeks there have been more applications sent to the police requesting approval to hold demonstrations which include burning of holy books. Earlier this month, a man who identified himself in Swedish media as a refugee from Iraq burned a Quran outside a mosque in central Stockholm – resulting in strong condemnation from several countries. Shortly after, reports surfaced about another individual who had applied for a police permit to burn the Torah outside the Israeli embassy. “I am shocked and horrified by the prospect of the burning of more books in Sweden, be it the Koran [sic], the Torah or any other holy book,” Ambassador Nevo Kulman tweeted in early July.
The Torah Wasn’t Burned This Time. But What’s Next?
Are public burnings of the Quran and other holy books inevitable in a country that values free speech? No, according to the co-head of a Jewish-Muslim organization in Sweden, Rabbi Moshe David Hacohen. 'These events are an opportunity for cooperation, because the threat to Muslims and Jews is real,' he says
July 16th
STOCKHOLM – The Swedish capital found itself in the world news this weekend when a Muslim man who had pledged to burn copies of the Torah and Bible in front of the Israeli Embassy instead discarded his lighter and sought to send a message about respecting other religions. The Swede, who was named in the media as Ahmad Alush, went on to explain that he and many other Muslims were saddened by the burning of the Quran in Sweden and that the right to freedom of expression can’t excuse such hate crimes.
The practice of the Quran being publicly burned in Sweden started a few years ago because of a far-right Danish politician called Rasmus Paludan. A few of his supporters burned the sacred book of Islam in the southern city of Malmö in 2020, and he himself has subsequently repeated the act a number of times. In April 2022, he managed to provoke a violent reaction when criminal elements took advantage of the local outrage and started riots, including setting cars alight and attacking police forces in several Swedish towns.
Last January, Paludan returned to Sweden after receiving a permit to burn a Quran in front of the Turkish Embassy in Stockholm. This time, the reaction had geopolitical implications: Turkey used the incident as a pretext to continue blocking Sweden’s efforts to join NATO. Things got even worse last month when an Iraqi Christian immigrant burned a Quran just outside a Stockholm mosque during the Eid al-Adha festival. This prompted not only more Turkish reaction, but also anti-Sweden protests all over the Arab world. And more applications requesting approval to hold public demonstrations to burn the holy books of three major religions (Judaism, Islam and Christianity) were sent to the police in recent weeks.
On Saturday, Alush said he wanted to expose Swedish hypocrisy that permits the Quran to be burned in the name of freedom of expression, but ended up making a wider statement by saying the practice of burning holy books must end.
Dismantling the fear
This point has been made by others, including some Swedish officials. Jonas Trolle, who heads the Swedish Center for Preventing Violent Extremism, has said it’s time for Sweden to consider certain legal changes. He said in recent media interviews that Sweden needs a “reality check” in such matters and that it can learn from countries such as Germany, France and Britain, which have managed to legally ban these kinds of events yet still remain democratic.
Civil society has also joined the discourse over the burning of holy books. The Amanah organization, founded by Imam Salahuddin Barakat and Rabbi Moshe David Hacohen, for instance, has prevented Torah burnings in the past. The group focuses on creating a trusting society while working to combat discrimination, antisemitism and Islamophobia.
“Jewish history is useful in this debate,” Hacohen said in an interview. “It’s clear that the purpose of burning holy books is not to demonstrate an objection to the content of the books; it’s about creating the Other in society – like Nazi propaganda in the 1930s. Burning books is a way of showing certain people that they are not welcome in society, and this leads to legitimizing murder.”
Asked what Amanah does when it learns that someone intends to burn a holy book, Hacohen explained that “the first thing we do is join forces. These events are a good opportunity for real cooperation, because the threat to both Muslims and Jews is real. We try to bring in forces from the Jewish world, the Muslim world, the leaderships of all communities in Sweden, the Nordic countries and Europe, and we try to send a unified message.
“On a more local and practical level, we exert our influence wherever we can behind the scenes – not only in order to prevent the burning of books, but also to prevent antisemitic incidents and Islamophobic behavior such as hate speech online. We work on dismantling the fear and building bridges in various ways. We created a digital project for Swedish schools, funded by the Swedish government, which helps young people understand what it’s like to be a Muslim or a Jew in Sweden. We also created a Jewish-Muslim madrassa [school] for adults, in order to deepen the knowledge about the two religions, understand the similarities, and see beyond the black and white way of seeing reality.” Hacohen noted that the imam of Stockholm's main mosque spoke on Friday against the burning of all holy books, and added that Muslims should not act against Jews who are their partners in the struggle against Quran burnings.
Sweden's unique interface
As for why Sweden has seemingly become an epicenter of book-burning controversies, Hacohen believes it is because the country has a unique interface where religion and social freedom meet. “The limits of democracy are stretched as they meet different cultural and religious values such as those brought by immigrants who arrive to a very different culture than they came from,” he said. “This friction triggers a debate about limits on freedom of speech and limits on behavior in the public arena when it comes to hate and racism. In Sweden, freedom of expression is a value above almost all others, and limiting it because of the danger of hate crimes is seen by many Swedes as a threat to their basic values.”
Hacohen referred to Jewish tradition when asked if Swedish exaltation of freedom of expression makes such incidents inevitable. “Amanah was invited to a panel discussion at the law faculty in Lund University. The participants were a law professor, the archbishop of the Church of Sweden and us, Imam Barakat and myself. When asked about the freedom of expression in Judaism, I replied that the notion of freedom is very personal, it’s about how one relates to choices. But when it comes to social laws and the relationship to others, the word ‘responsibility’ is used. We have rules regarding responsibility to others and the society we live in. It’s about responsibility rather than freedom. Perhaps this distinction can help direct us toward a true cohesive society where we care for one another and have a trusted shared space.”
The rabbi also highlighted recent comments by the Vatican and the World Jewish Congress. Pope Francis told United Arab Emirates daily Al-Ittihad that any book considered sacred by its people must be respected out of respect for its believers. “Freedom of expression must never be used as an excuse to despise others, and allowing this must be rejected and condemned,” the pope was quoted as saying.
WJC President Ronald Lauder, meanwhile, reacted to the recent incidents in Sweden by calling the burning of the Quran a “heinous act,” expressing solidarity with “our Muslim brothers and sisters.” On Friday, he said that “the burning of our sacred texts ostracizes and hurts the Swedish Jewish community as well as all those who value pluralism and multiculturalism. Books should be read and cherished, not set ablaze.”
Quran Burnings and Terror Threats: Israel Warns Citizens to Avoid Crowds – in Sweden
As Sweden raises its terrorism alert to its second-highest level, Prime Minister Ulf Kristersson warns of potential revenge attacks for recent public burnings of the Quran – from Lebanon's Hezbollah, Al-Shabab in Somalia and Al-Qaida
August 21st
STOCKHOLM – The Swedish Security Service on Thursday raised the country's terrorist-threat level to its second-highest rung, a step last taken in 2016 when Europe was wracked by terror attacks. The move follows a spate of Quran burnings by protesters in Sweden, angering the Muslim world and triggering assaults on Swedish consulates and embassies in Baghdad, Beirut and Izmir, Turkey. The threat level will now be a 4 in a five-rung scale.
“There are also several examples of terrorist groups that have urged their sympathizers around the world to take revenge for the Quran burnings that have taken place in Sweden. Among them are Hezbollah in Lebanon, al-Shabab in Somalia and Al-Qaida,” Prime Minister Ulf Kristersson told a press conference Wednesday.
At the news conference, officials said the authorities had thwarted terrorist attempts and made arrests. Sweden's security agencies were cooperating with each other and their foreign counterparts, Kristersson added. Meanwhile, Britain and the United States have warned their citizens to stay vigilant in public places and tourist sites in Sweden. Even the National Security Council in Jerusalem has asked Israelis to “try their best to avoid crowded places and public institutions at the present time.” British officials have said there is a chance that terrorists will attempt to strike in Sweden, adding that the Swedish security agencies had already prevented attacks on Swedish citizens.
Burning holy books as a political provocation is nothing new to this Scandinavian country. For years now, far-right Danish politician Rasmus Paludan has been burning Qurans to express opposition to immigration to Sweden and neighboring Denmark, and in a bid to goad immigrant communities. In April 2022, provoked by Paludan, criminal elements took advantage of Muslim citizens' wrath and sparked riots in Swedish cities that included the torching of cars and attacks on the police. In January this year, Paludan returned to Sweden after receiving permission to burn a Quran in front of the Turkish Embassy in Stockholm. This time there were geopolitical repercussions: Turkey used the event as one of its reasons to block Sweden's entry into NATO.
The situation worsened in June when Salwan Momika, an Iraqi Christian, burned a Quran outside a mosque in Stockholm during the Eid al-Adha holiday. This time, the Turkish protests were joined by anti-Swedish demonstrations around the world. This wasn't the only Quran-burning by Momika, an anti-Muslim activist and asylum seeker who has been in Sweden since 2018. He has burned a Quran outside parliament, and on Friday, a day after the raising of the threat level, he burned the book outside the Iranian Embassy. Similar incidents have occurred in Denmark. In recent weeks, further requests for approval to burn holy books have been submitted to the Swedish police, with torchings of the New Testament and the Hebrew Bible also being prepared.
Sweden has absolute freedom of speech; it has no law preventing the burning of holy books. Meanwhile, the country’s legislation on hate crimes and public disturbances doesn’t allow the police to prevent book burnings, except in extraordinary circumstances. But many in Sweden argue that the country is paying too high a price for this policy. The freedom to burn holy books is letting a handful of extremists – whose views or actions are very unpopular around the country – drag Sweden into severe international crises while worsening the security situation.
At the press conference, Justice Minister Gunnar Strömmer said that new legislation to fight terror groups is now in place while new policies have been crafted to prevent terrorists from entering the country in the first place. Sweden's police chiefs added that the security services were following suspects' online activities, gathering intelligence on radicals and preparing the rescue and security services for a rapid response to all scenarios. The head of the Swedish Security Service, Charlotte von Essen, added that the threat to Sweden may carry on for a long time.
She said the threat stems largely from Islamic extremists, while the spread of fake news, disinformation and rumors about Sweden – mainly portraying it as an anti-Muslim country – worsens the situation. The authorities are also monitoring intimidation from the far right and security threats in the entire region, against the backdrop of Russia's war on Ukraine and the Swedes' subsequent request to join NATO.
The threats in Sweden cast a shadow over Stockholm’s annual end-of-summer culture festival, which ended Sunday. For many Swedes, the mid-August event marks the last week of the summer vacation, after which it's back to work and school.
A police Car at Stockholm's Culture Festival. Photo: David Stavrou
Since its inception nearly two decades ago, the festival has been a huge attraction both for Stockholmers and tourists. For five days, stages throughout the city center host dance, music, circus and theater performances, all for free. Long lines stretch around dozens of food and drink stands, and more than a million visitors and hundreds of workers fill central Stockholm's streets, squares and bridges.
This year's installment went by without incident. Despite the warnings, there were no metal detectors, no one checking bags at the entrance, and no tense atmosphere at all. Maybe the reason is that instead of the rainy weather of the first half of August, the sun shined on Stockholm. Maybe it's just that the Swedish approach to terror threats, at least for now, is the same as the Swedish approach in general: faith in the authorities and security forces – and a cautious pragmatism. “We must live our lives as normal,” Kristersson said. “We stand behind our democratic values. We are defending ourselves, but we still stand behind our way of life.”
המשטרה בשוודיה אישרה הפגנה מול שגרירות ישראל שמתוכננת בה שריפת תנ"ך
14 ביולי, עם יהונתן ליס
ההפגנה צפויה להיערך מחר, לאחר שבחודש שעבר אישרה המשטרה במדינה הפגנה מול מסגד שבו הוצת ספר קוראן. נתניהו והרצוג גינו. שר התפוצות שיקלי: משרד החוץ השוודי הבהיר כי אין מניעה חוקית לשרוף את הספר
משטרת שוודיה אישרה בקשה לקיים הפגנה מחר (שבת) מול שגרירות ישראל בסטוקהולם, שבה מתוכננת שריפת ספר תנ"ך. ממשרד החוץ נמסר כי השר אלי כהן הנחה את השגריר בשוודיה זיו נבו-קולמן ואת המשרד "לפעול בכל דרך על מנת למנוע את האירוע המביש הזה". עוד נמסר כי ראשת המערך המדיני-אסטרטגי במשרד עליזה בן נון שוחחה עם השגריר השוודי בישראל "והבהירה לו את החומרה בה ישראל רואה את אישור המשטרה לפגיעה בקודשי היהדות".
ראש הממשלה בנימין נתניהו מסר כי הוא "מגנה בתוקף את החלטת הרשויות בשוודיה לאפשר שריפת ספר תנ"ך מול שגרירות ישראל במדינה", וכי "ישראל רואה בחומרה רבה את ההחלטה המבישה הזאת שפוגעת בקודש הקודשים של העם היהודי. יש לכבד את הספרים המקודשים לכל הדתות". גם הנשיא יצחק הרצוג גינה את הכוונה לשרוף ספר תנ"ך בהפגנה. "גיניתי את שריפת הקוראן המקודש למוסלמים בכל העולם, שהתרחשה בשוודיה, ולבי נחרד כעת מהכוונה לשרוף שם את התנ״ך – ספר הספרים הנצחי של העם היהודי", מסר והוסיף כי "זו הסתה בוטה ומעשה של שנאה".
את הבקשה להפגין הגיש גבר בן 32 מדרום שוודיה, שהסביר כי הוא מעוניין לשרוף ספר תנ"ך כתגובה למקרה מלפני כשלושה שבועות שבו אישרה המשטרה השוודית לשרוף עותק של הקוראן מול מסגד בבירה. שר התפוצות עמיחי שיקלי כתב כי ישראל פנתה השבוע בנושא למשרד החוץ השוודי, וזה הבהיר כי אין מניעה חוקית לפעולה כזו בשוודיה. לפי שיקלי, משרדו גם פנה לראש הממשלה השוודי אולף קריסטרסון כדי שימנע את שריפת ספר התנ"ך. לדבריו משרד החוץ השוודי "הביע שאט נפש מהאירוע", אך הסביר בתגובתו כי מי שיכולות למנוע פעולה כזו הן רשויות אכיפת החוק במדינה. "אנו פועלים כעת בערוצים נוספים במטרה להביא לביטול האירוע הבזוי הנ"ל", כתב השר.
בפגישה שקיים השבוע עם נציגי קהילות דתיות בשוודיה, אמר קריסטרסון כי שוודיה היא "מדינה שבה אנשים מדתות שונות, או ללא אמונה, יכולים לחיות יחד זה לצד זה בכבוד הדדי – וחייבת להיות כזו". הוא קרא "להילחם יחד בשנאה, שמניעה אנשים לשרוף את הקוראן, התנ"ך או התורה".
השגריר בשוודיה נבו-קולמן פרסם היום הודעה שבה גינה הצתת ספרי קודש של כל דת שהיא, ואמר כי "זהו מעשה של שנאה וחוסר כבוד, שאין דבר בינו לבין חופש הביטוי". בהצהרה שפרסמה מועצת הקהילות היהודיות בשוודיה, נמסר כי המועצה מגנה את ניצולו לרעה של חופש הביטוי במטרה לזרוע שנאה בחברה. "ההיסטוריה האירופית הטרגית שלנו קושרת בין שריפת ספרים יהודיים לפוגרומים, גירוש, אינקוויזיציה ושואה", מסרה. "שריפות של ספרי קודש, בין אם זה הקוראן, התורה או הברית החדשה, הן מעשה של שנאה ומהוות איום ישיר על הקהילות שעבורן הספרים האלה בעלי ערך".
הקונגרס היהודי האירופי גינה בחריפות את הרשויות בשוודיה על החלטתן לאפשר את שריפת ספר התנ"ך, כמו גם את הצתתם של ספרי קודש אחרים בהפגנות קודמות. מהקונגרס נמסר כי "ביזוי של רגשות דתיים ורגישויות תרבותיות מהווה מסר ברור ביותר כי מיעוטים אינם מקובלים ואינם מכובדים". הרב הראשי לישראל דוד לאו פנה במכתב לראש ממשלת שוודיה קריסטרסון וקרא לו לפעול נגד הכוונה לשרוף את הספר.
בחודש שעבר אישרה המשטרה לפליט עיראקי, שנמלט לפני כמה שנים לשוודיה, לשרוף עותק של הקוראן. הפליט, סלוואן מומיקה, אמר על כך: "זו דמוקרטיה. היא בסכנה אם הם יאמרו לנו שאנחנו לא יכולים לעשות זאת". בעבר דחתה המשטרה במדינה בקשות לעריכת הפגנות נגד הקוראן, אך החלטותיה נפסלו על ידי בתי המשפט, בנימוק כי הן פוגעות בזכות לחופש הביטוי. מוקדם יותר השנה הוגשו שתי בקשות למשטרת שוודיה לקבלת אישור להצתת ספרי תורה מחוץ לשגרירות הישראלית. המבקשים היו אזרחי המדינה שהיגרו אליה ממצרים, אשר נסוגו מבקשותיהם בשל לחץ שהופעל עליהם מצד הקהילה המוסלמית המקומית.
הפרקטיקה של שריפת ספרי קודש בשוודיה החלה לפני מספר שנים בעקבות פוליטיקאי דני מהימין הקיצוני בשם רסמוס פאלודן. כמה מתומדיו שרפו את הקוראן בעיר מאלמו שבדרום שוודיה, והוא עצמו חזר על המעשה כמה פעמים מאז. בינואר חזר פאלודאן לשוודיה לאחר שקיבל אישור לשרוף ספר קוראן מול שגרירות טורקיה בסטוקהולם. הפעם היו לכך השלכות גיאו-פוליטיות – טורקיה השתמשה בשריפת הקוראן כעילה להמשיך ולבלום את שוודיה מהצטרפות לברית נאט"ו. בחודש שעבר, עיראקי נוצרי שרף ספר קוראן מחוץ למסגד בעת חג הקורבן, ובעקבות זאת פרצו מחאות אנטי-שוודיות ברחבי העולם הערבי. בשבועות האחרונים נשלחו פניות נוספות למשטרת שוודיה בבקשה לאשר לקיים הפגנות הכוללות שריפת ספרי קודש.
ראסמוס פלודאן במהלך שריפת ספר קוראן, אוגוסט 2022, צילום: דיויד סטברו
לחלק מהשוודים נמאס מהנוהג המדובר. אחד מהם הוא יונאס טרולה, ראש "המרכז השוודי למניעת קיצוניות אלימה". במאמר באחד העיתונים היומיים במדינה הוא כתב כי "ללא שינוי בחוק, שוודיה עלולה להפוך לפגיעה". לדבריו, שוודיה יכולה ללמוד ממדינות כמו גרמניה, צרפת ובריטניה שהצליחו לאסור על אירועים מסוג זה ולהישאר דמוקרטיות.
השוודי שאיים לשרוף תנ"ך מול שגרירות ישראל הסתפק בנאום נגד מעשים כאלה
15 ביולי
הגבר קיבל אתמול את אישור המשטרה המקומית לקיים את המחאה הכוללת את שריפת הספר – מהלך שעורר ביקורת גדולה גם בישראל. "רציתי להראות עד כמה זה לא בסדר שאנשים לא מכבדים דתות אחרות", הוא הסביר
אזרח שוודיה בן 32 שהודיע כי בכוונתו לשרוף היום (שבת) ספר תנ"ך מול שגרירות ישראל במדינה הפתיע את הנוכחים במקום ונשא נאום נגד שריפת ספרי דת. הגבר קיבל אתמול את אישור המשטרה המקומית לקיים את המחאה הכוללת את שריפת הספר – מהלך שעורר ביקורת גדולה גם בישראל.
ואולם, כשהגיע הגבר היום בשעות הצהריים אל מול השגרירות הישראלית בסטוקהולם כשהוא אוחז מצית גדולה בידו, הוא הבהיר כי הוא אינו זקוק לה. "אני מוסלמי, אנחנו לא שורפים", אמר והוסיף: "רציתי להראות עד כמה זה לא בסדר שאנשים לא מכבדים דתות אחרות". הגבר, שמתגורר בדרום שוודיה, הסביר אתמול כי הוא מעוניין לשרוף ספר תנ"ך כתגובה למקרה מלפני כשלושה שבועות שבו אישרה המשטרה השוודית לשרוף עותק של הקוראן מול מסגד בבירה. "זה מעציב מאוד אותי ורבים אחרים בשוודיה ובעולם שמאפשרים לשרוף את הקוראן", הסביר היום. "אני יודע שהשוודים הם אנשים טובים מאוד ושהם רוצים למנוע את שריפת הקוראן ושיש בעיה חוקית לעשות את זה".
בעקבות האישור שהעניקה המשטרה המקומית למעשה, הודיע אתמול משרד החוץ כי השר אלי כהן הנחה את השגריר בשוודיה זיו נבו-קולמן ואת המשרד "לפעול בכל דרך על מנת למנוע את האירוע המביש הזה". עוד נמסר כי ראשת המערך המדיני-אסטרטגי במשרד עליזה בן נון שוחחה עם השגריר השוודי בישראל "והבהירה לו את החומרה בה ישראל רואה את אישור המשטרה לפגיעה בקודשי היהדות".
הגבר שהודיע שישרוף ספר תנ"ך מחוץ לשגרירות ישראל בסטוקהולם, יולי 2023, צילום: דיויד סטברו
ראש הממשלה בנימין נתניהו מסר כי הוא "מגנה בתוקף את החלטת הרשויות בשוודיה לאפשר שריפת ספר תנ"ך מול שגרירות ישראל במדינה", וכי "ישראל רואה בחומרה רבה את ההחלטה המבישה הזאת שפוגעת בקודש הקודשים של העם היהודי. יש לכבד את הספרים המקודשים לכל הדתות". גם הנשיא יצחק הרצוג גינה את הכוונה לשרוף ספר תנ"ך בהפגנה. "גיניתי את שריפת הקוראן המקודש למוסלמים בכל העולם, שהתרחשה בשוודיה, ולבי נחרד כעת מהכוונה לשרוף שם את התנ״ך – ספר הספרים הנצחי של העם היהודי", מסר והוסיף כי "זו הסתה בוטה ומעשה של שנאה".
בחודש שעבר אישרה המשטרה לפליט עיראקי, שנמלט לפני כמה שנים לשוודיה, לשרוף עותק של הקוראן. הפליט, סלוואן מומיקה, אמר על כך: "זו דמוקרטיה. היא בסכנה אם הם יאמרו לנו שאנחנו לא יכולים לעשות זאת". בעבר דחתה המשטרה במדינה בקשות לעריכת הפגנות נגד הקוראן, אך החלטותיה נפסלו על ידי בתי המשפט, בנימוק כי הן פוגעות בזכות לחופש הביטוי.
מוקדם יותר השנה הוגשו שתי בקשות למשטרת שוודיה לקבלת אישור להצתת ספרי תורה מחוץ לשגרירות הישראלית. המבקשים היו אזרחי המדינה שהיגרו אליה ממצרים, אשר נסוגו מבקשותיהם בשל לחץ שהופעל עליהם מצד הקהילה המוסלמית המקומית.
בצל שריפות הקוראן, בשוודיה חוששים מנקמה ונחושים לשמור על חופש הביטוי
19 באוגוסט
הרשויות העלו את רמת איום הטרור לדרגה השנייה בחומרתה, וגם בישראל ביקשו מאזרחים השוהים במדינה לשמור על ערנות מוגברת. ראש הממשלה השוודי: "צריכים לחיות את חיינו כרגיל"
לראשונה מאז 2016, עת גל פיגועי הטרור ביבשת אירופה, הכריז ביום חמישי שירות הביטחון השוודי (SÄPO) על העלאת רמת איום הטרור במדינה לרמה השנייה בחומרתה. העלאת רמה האיום מגיעה על רקע כמה מקרים שבהם מפגינים שרפו ספרי קוראן במסגרת הפגנות ומחאות פוליטיות במדינה. פעולות אלה הביאו לתגובות קשות ברחבי העולם המוסלמי והערבי, שבמסגרתן אף הותקפו קונסוליות ושגרירויות שוודיה באיזמיר, בבגדד ובביירות. "יש גם כמה דוגמאות לכך שארגוני טרור שקוראים לתומכיהם מסביב לעולם לנקום את שריפות הקוראן שהתקיימו בשוודיה. בהם, חיזבאללה בלבנון, א־שבאב בסומליה ואל־קאעדה", אמר ראש הממשלה אולף קריסטרסון במסיבת עיתונאים שקיימה הממשלה ביום רביעי.
במסיבת העיתונאים אישרו הגורמים הבכירים ביותר בשוודיה כי הרשויות הצליחו לסכל פעולות טרור וכי כוחות הביטחון ביצעו מעצרים. קריסטרסון הוסיף, כי גורמי הביטחון השונים בשוודיה משתפים פעולה ביניהם וגם עם שירותי ביטחון של מדינות נוספות על מנת להגן על המדינה. ברקע העלאת הכוננות פורסמו אזהרות על ידי משרדי החוץ של בריטניה וארה"ב ובהן בקשה לגלות ערנות מוגברת במקומות ציבוריים ובאתרי תיירות. אפילו המטה לביטחון לאומי בישראל ביקש מאזרחים ישראלים במדינה "להשתדל כמיטב האפשר להימנע בימים אלה מהגעה למקומות הומי אדם ומוסדות ציבוריים". בלונדון אמרו שיש סיכוי סביר שמחבלים ינסו לבצע בקרוב פיגוע בשוודיה, וכי רשויות הביטחון המקומיות כבר מנעו התקפות על אזרחי המדינה.
רכב משטרה בפסטיבל התרבות בסטוקהולם, אוגוסט 2023. צילום: דיויד סטברו
בשוודיה, שריפת ספרי קודש כפרובוקציה פוליטית היא לא תופעה חדשה. היא החלה כבר לפני כמה שנים כחלק מפעילותו של פוליטיקאי דני ימני קיצוני בשם רסמוס פאלודן. פאלודן השתמש בשריפת הקוראן כדרך להביע התנגדות להגירה לשוודיה ולדנמרק, וכניסיון לגרור תגובות קיצוניות מקהילות מהגרים במטרה להגביר את המתח והקיטוב סביב הנושא. באפריל 2022 הצליח פאלודן לעורר תגובה אלימה כשגורמים עבריינים ניצלו את זעמם של קהילות מקומיות במספר ערים בשוודיה, ועוררו מהומות שכללו הצתת מכוניות ותקיפת שוטרים. בינואר השנה חזר פאלודן לשוודיה לאחר שקיבל אישור לשרוף קוראן מול שגרירות טורקיה בסטוקהולם. הפעם, היו למעשה השלכות גיאופוליטיות. טורקיה השתמשה בשריפת הקוראן כאחת העילות לבלום את קידום הצטרפותה של שוודיה לנאט"ו.
ביוני החמיר המצב אף יותר כאשר סלוואן מומיקה, אזרח עיראקי-נוצרי, שרף קוראן מחוץ למסגד בסטוקהולם במהלך חג הקורבן. הפעם הצטרפו לתגובה הטורקית מחאות אנטי-שוודיות ברחבי העולם. מומיקה, פעיל אנטי-מוסלמי ומבקש מקלט השוהה בשוודיה מאז 2018, שרף דפים מתוך הקוראן בהזדמנויות אחרות מחוץ לפרלמנט, ולאחרונה מול השגרירות האיראנית בסטוקהולם. מספר תקריות דומות התרחשו גם בדנמרק השכנה.
בשבועות האחרונים הוגשו למשטרת שוודיה בקשות נוספות לאישור הפגנות הכוללות שריפת ספרי קודש. הבקשות כללו לא רק איומים לשריפת ספרי קוראן, אלא גם בקשות לשריפת ספרי תורה וספרי ברית חדשה. המהלכים האלה הם תוצאה של מדיניות שוודית המאפשרת חופש ביטוי כמעט מוחלט; במדינה אין חוק המונע שריפת כתבי קודש וגם החקיקה בנושאי פשעי שנאה והפרת הסדר הציבורי אינה מתירה לשלטונות למנוע שריפת ספרים, אלא רק בנסיבות מסוימות. עם זאת, רבים במדינה טוענים היום שהמחיר ששוודיה משלמת בעבור מדיניות זו הוא גבוה מדי ושהחופש לשרוף ספרי קודש בשוודיה גורם לכך שקומץ קיצונים שכמעט איש אינו מסכים עם דעותיהם או מעשיהם מצליחים לגרור את המדינה למשברים בינלאומיים קשים ולמציאות ביטחונית שהופכת למסוכנת יותר ויותר.
שר המשפטים גונאר סטרומר אמר שלשוודיה יש אסטרטגיה חדשה למלחמה בטרור ובגורמים קיצוניים המבקשים את רעתה. אסטרטגיה זו כוללת שינויי חקיקה נחוצים על מנת להילחם בארגוני טרור ומדיניות חדשה במעברי הגבול למניעת כניסת גורמי טרור. ראשי המשטרה השוודית הוסיפו ששירותי הביטחון עוקבים אחר הפעילות ברשתות, אוספים מידע על גורמים קיצוניים שונים ומכינים את כוחות הביטחון וההצלה לתגובה יעילה ומהירה לכל תרחיש. ראשת שירות הביטחון השוודי, שרלוט וון אסן, הוסיפה שהאיום על שוודיה עשוי להימשך זמן רב. לדבריה, האיום מגיע בעיקר מצד גורמים איסלמיסטיים וכי הפצת מידע כוזב, דיסאינפורמציה ושמועות על שוודיה — בעיקר הצגתה כמדינה אנטי-מוסלמית — תורמת לאיום. איומים נוספים שהרשויות עוקבות אחריהם מגיעים מצד אנשי ימין קיצוני וכן איומים הקשורים למצב הביטחוני האזורי שנהפך לרגיש יותר מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, והבקשה השוודית להצטרף לברית נאט"ו.
החששות והאיומים האלה מלווים השנה את פסטיבל התרבות השנתי של סטוקהולם, שבימים כתיקונים מהווה את מסיבת סיום הקיץ של בירת שוודיה. עבור רבים, סוף השבוע שבו מתקיים הפסטיבל, באמצע אוגוסט, הוא גם סוף השבוע האחרון של החופשה השנתית. אחריו חוזרים הצעירים לבתי הספר, ומבוגרים רבים שבים למקומות עבודתם. גם השנה, כמו בכל 19 השנים שבהן מתקיים הפסטיבל, הוא היה מוקד משיכה גדול לתושבים וכן לאלפי התיירים המבקרים בה. הבמות שהוצבו במרכז סטוקהולם הציגו במשך חמישה ימים עשרות מופעי מחול, מוזיקה, קרקס ותיאטרון — כולם ללא עלות ובארגון העירייה. תורים ארוכים השתרכו ליד עשרות דוכני האוכל והשתייה, ומעל למיליון מבקרים ומאות עובדים מילאו את הרחובות, הכיכרות והגשרים במרכז העיר.
הפסטיבל אמנם כבר צפוי להסתיים מחר (ראשון), אך על אף ההתרעות לא נצפו סידורי אבטחה יוצאי דופן — אין גלאי מתכות, איש לא בודק תיקים בכניסה למתחמים השונים והאווירה איננה מתוחה. ייתכן שהסיבה היא שבמקום מזג האוויר הגשום של תחילת אוגוסט היו כמה ימי שמש המשכיחים את האיומים הביטחוניים. ייתכן גם שהגישה השוודית לאיומים החדשים, לפחות בשלב זה, היא אותה גישה המאפיינת תחומים נוספים במדינה הכוללת שילוב של אמון בשלטונות ובכוחות הביטחון ופרגמטיות זהירה. "אנו צריכים לחיות את חיינו כרגיל", אמר קריסטרסון, "אנחנו עומדים מאחורי הערכים הדמוקרטיים שלנו. אנחנו אמנם מגינים על עצמנו, אך עומדים עדיין מאחורי אורח החיים שלנו".
Chefs and experts at the Big Meet conference in Stockholm were all in agreement that in order to save the planet, we need to start having a serious conversation about food. ‘The future is going to look a lot more like a table in Israel than a table in 18th-century France,’ says Mitchell Davis of Asif culinary center in Tel Aviv.
A global food-technology conference is a natural fit for Sweden, where it’s not uncommon to hear locals discussing climate change, workers’ rights and environmental issues as part of their decision-making process. It is also no surprise to find young Israelis here attracting interest for their heap of new ideas, technologies and techniques.
According to the organizers of Big Meet, current food systems don’t allow consumers to understand what they’re eating and how it affects their health and the planet. Given the escalating problems of overpopulation and climate change, they say, the need for sustainable solutions to feed future generations is ever more urgent. And anyone visiting the two-day conference near Stockholm’s northern harbor on June 1-2 could experience what food-tech companies are hoping could be part of the solution.
There was a chef from New Zealand who offered a vegan “cod” fillet based on wheat, starch, algae and proteins. Near him was a Swedish businesswoman who specializes in plant-based, gluten-free vegan burgers made from mung beans. Another Swedish company showcased a pizza that replaces dough with cabbage. There were shakes from hemp seeds, vegetarian tacos and even a new kind of flavored sparkling water that, with the help of a combination of minerals and amino acids, combats post-meal fatigue and drowsiness.
Based on their presence at the event, it seems Israeli food tech is a leading player in the field. Gitit Lahav and her business partner Shimrit Lev, for instance, founded Sweet Victory – a company that has developed a chewing gum that stops sugar cravings by blocking sugar receptors. “By doing this,” Lahav explained to her audience on stage, “those who chew the gum get the power to take back control.”
Another Israeli company, Vanilla Vida, is revolutionizing the world of vanilla production by maximizing the potential of vanilla crops. It uses technological, agricultural and industrial expertise to achieve a stable supply of quality vanilla that is grown in climate-controlled greenhouses. The company says this allows it to achieve the highest vanillin concentration vanilla bean on the market, getting more flavor from less vanilla. A third company, the Mediterranean Food Lab, aims to bring together scientists, food technologists and chefs to create flavor for various food products by solid state fermentation instead of by using meat as flavoring.
Hundreds of attendees were working the room, spreading the word and talking to potential clients, colleagues and investors. Even though these are all business ventures, the language nearly always involved environmental buzz words like “sustainability,” “ethical trade” and “zero emissions.” Some of the participants – Israelis and non-Israelis alike – also paid a visit to the residence of Israel’s ambassador to Sweden, Ziv Nevo Kulman, who arranged a culinary event to showcase the Israeli entrepreneurs’ efforts.
The biggest Israeli delegation at Big Meet was a group of young chefs who succeeded in creating a very long food line, waiting to taste their wares in the conference’s test kitchen. Shirel Berger, 33, head chef and co-owner of Tel Aviv’s Opa restaurant, together with Raz Rahav, 31, head chef and owner of Tel Aviv’s OCD Restaurant and his head of R&D, Shalom Simcha Elbert, 29, created quite the stir when they served their wolffish baked in coffee flour dough with a vanilla beurre blanc, ramson (aka wild garlic) oil and chili oil, accompanied by a fresh strawberry-based dessert.
The three chefs are part of an Israeli culinary institution called Asif, a nonprofit that is endeavoring to make Israeli food culture – not just Israeli food – an important part of the global food scene. “Asif was founded in 2021 by Israeli New Yorker Naama Shefi, who’s the founder and executive director of New York’s Jewish Food Society – a nonprofit that works to preserve, celebrate and revitalize Jewish culinary heritage from around the world,” explains Michal Levit, Asif’s director of programs and innovation. Shefi joined forces with Tel Aviv’s Start-Up Nation Central and created Asif, which is dedicated to cultivating and nurturing Israel’s diverse and creative food culture.
Asif strategy consultant Mitchell Davis, who has been a leading voice on the global culinary scene for the past three decades, is an important member of this delegation. He lives in New York and has a PhD in food studies from New York University (a program he helped create 25 years ago), has written five cookbooks, worked with numerous restaurants, foundations and NGOs, and, more importantly, believes we should be taking food much more seriously.
Michal Levit, left, Shirel Berger, Shalom Sincha Elbert and Raz Rahav on stage at the Big Meet food-tech conference in Stockholm earlier this month.Credit: Miki Anagrius
This view is shared by many in the Nordic countries, who Davis sees as the ones pushing for what he calls “the food system agenda” internationally. He cites Stockholm’s EAT Forum, which works toward “a fair and sustainable global food system for healthy people and a healthy planet.” That forum was founded by Norwegian physician and environmental advocate Dr. Gunhild Stordalen, who also supports the “chef manifesto” that deals with issues of hunger, nutrition and sustainable agriculture in connection with the UN’s Sustainable Development Goals blueprint.
Davis also mentions Danish chef René Redzepi’s Nordic Food Lab, Sweden’s many research institutes and another of his collaborators, Johan Jörgensen, the Swedish founder of the Big Meet conference. “Food culture is an amorphous area,” says Davis. “Everybody’s a food expert, but not everybody fully appreciates the cultural value of food. The transactions of eating in a restaurant and buying groceries are only two elements – but we’re looking to infuse that with a deeper meaning. It’s about value. When you think of classical music or dance or art, there’s an accepted appreciation of both the literal and figurative value; people spend a lot of money on them and there’s an effort to understand their meaning. But food is one of those things that are so pervasive and mundane that people haven’t paid attention to it,” he says.
“This isn’t new, but in my view a better-informed consumer public makes better decisions for itself, for its communities and for the planet. So, I’ve come to learn that Israel is perfectly situated for the food moment we need now because of the casualness of the way people eat, the variety of vegetables, the freshness, the entrepreneurial spirit and the technology. It’s a cliché and funny to even say it, but making the desert bloom is what everyone’s going to have to do not that far into the future.
“I have no proof of this,” he continues, “but you can see that Israeli restaurants are opening all over the world. I don’t think fine dining is over, but in the future it is going to look a lot more like a table in Israel than a table in 18th-century France – which it has looked like for a very long time.”
“The French created the idea of a national cuisine,” Davis says. “They codified it and then everybody else thought they had to do the same in response. But that’s the French way. Asif’s mission is not to define what Israeli cuisine is, because it’s a constantly changing and dynamic thing. But there is a clear distinction between Israeli cuisine and Jewish food. To use a French idea after all, there’s the notion of terroir – the combination of geography, history and culture.
“The evolution of what’s being cooked in Israel is a product of the people, the land, the climate and history of the country, whereas Jewish food is much more similar to what’s eaten in places Jews have lived than it is to food eaten by other Jews around the world. Jewish food is obviously a huge part of Israeli cuisine, but you can see that elements of different communities are finding their way into a common table: there’s the Bukharan dishes, there’s the new, amazing Druze restaurant Naifa, which I visited recently; there’s the prevalence of salads; the spreads; the sharing of plates; and all these second- and third-generation kids who now have restaurants and are referring back to their grandparents.”
“The three things I think are most important these days in food are a dynamic and diverse culture, a recognition of the impact our food decisions have on the environment, climate change and sustainability issues. And then there’s this idea of innovation and technology, which we all know we’re going to need.
מאז שעלתה משוודיה לישראל, משלבת האוצרת סנדרה וייל פעילות אמנותית עם אקטיביזם. עם פתיחת "הביאנלה האוטונומית לאמנות", היא מסבירה איך מלאכת יד מסורתית מסייעת לנשים מוחלשות ומה הקשר שלה ללהקת בת שבע
האמנית השוודית כריסטין אודלונד מקשיבה לטבע. זו לפחות ההתרשמות שמתקבלת כשמביטים בגוף העבודה שלה. זו הקשבה עמוקה ורבת רבדים המתגבשת לניסיון ליצור גשר בין עולם הטבע ובני האדם. אודלונד משלבת ביצירתה מדע, מוזיקה, וידיאו, פיסול ואמנות חזותית, ומגישה לצופים הזדמנות לחשוב על עוצמתו ואינסופיותו של הטבע והקשר בין צמחים לבין עצמם ובינם לבין בני האדם. יש משהו מאוד שוודי באורח החשיבה שעומד בבסיס עבודותיה של אודלונד; אהבת הטבע ששוודים רבים מתגאים בה אינה מבוססת על העפלה לפסגות הרים או טיולים קבוצתיים לוואדיות ומפלים. זו אהבת טבע יומיומית יותר, שקטה וקשובה לקולות של טיול ערב ביער, שהות בצריף עץ ליד אגם או ליקוט פטריות.
"כשהפילוסוף, והאוצר רועי ברנד הזמין אותי ואת רולא חורי להצטרף לאוצרות של 'הביאנלה האוטונומית לאמנות' בגימנסיה הרצליה, חשבתי מיד על כריסטין אודלונד", מספרת האוצרת סנדרה וייל. "אודלונד עוסקת בהקשבה לטבע, ברעיון שעל אף שיש לטבע את כל הידע שאנחנו צריכים, אנחנו בוחרים שלא להקשיב לו. הרגשתי שחשוב להביא את אודלונד לישראל בדיוק בגלל העניין הזה — ההקשבה. אני נמצאת בהרבה מקומות ופוגשת אנשים מדהימים, אבל כל אחד רוצה לשמוע בעיקר את הקול של עצמו. תמיד חסרה הקשבה".
סנדרה וייל. תמונה: אבישג שאר ישוב
וייל נולדה בשוודיה ב–1975 והביאנלה בתל אביב שתיפתח ביום שישי היא התוספת האחרונה לרשימת הפרויקטים הארוכה שהיא אחראית להם מאז הגיעה לארץ ב–1996, ביקור שבמהלכו למדה עברית באולפן ואחר כך נרשמה ללימודי אמנות באוניברסיטת תל אביב. "התאהבתי בתל אביב כבר בימי האולפן", היא מספרת, "וכשלמדתי באוניברסיטה נכנסתי לעולם של האמנות והאקטיביזם, והתאהבתי בזה שאנשים רוצים לשנות את העולם. כל בן אדם שפגשתי רצה לעשות משהו כדי שהעולם יהיה מקום יותר טוב. לא כך גדלתי בשוודיה. שם המדינה מטפלת בהכל. היום דברים השתנו מאוד, אבל אז לא היתה בשוודיה תרבות של התנדבות, לא היה אקטיביזם. כשהגעתי לארץ, התרבות הזו ממש הפחידה אותי, כאב לי בבטן כששמעתי סטודנטים צועקים על המרצה. אבל זה היה מסקרן והתאהבתי בזה".
היום וייל היא כבר ישראלית לכל דבר. היא חיה בתל אביב עם בן זוג וילד בן תשע וחצי, והקשר שלה לארץ הוא חזק ועמוק. "הגעתי לישראל בפעם הראשונה בגלל סבתא שלי", היא מספרת. "הוריו של אבי היו יהודים גרמנים שהגיעו לשוודיה ב–1938. באותה שנה משפחתה של סבתא שלי נלקחה לפולין ונספתה בשואה. סבתא שלי אהבה מאוד את ישראל וביקרה בה הרבה. הגעתי לכאן בעקבותיה. למדתי בבית ספר יהודי בסטוקהולם ושם סיפרו לנו עד כמה ישראל מושלמת. אחרי שעליתי לארץ הבנתי שאפשר לאהוב את ישראל אבל גם להיות ביקורתית כלפיה".
בדנמרק, בשוודיה, בנורווגיה ובפינלנד מעדיפים שלא להתערב בענייני הפנים בישראל, אך החששות מורגשים — גם מקרב תומכיה: "אם ישראל תיחשב פחות דמוקרטית, טיעוני תנועות החרם יתחזקו"
"אני עוקב מקרוב אחרי מה שמתרחש בישראל ורואה שמדברים שם אפילו על מלחמת אזרחים", אומר לארס ראסמוסן, חבר מפלגת השלטון הסוציאל־דמוקרטית בדנמרק על ההפיכה המשטרית שמקדמת ממשלתו של בנימין נתניהו. "ישראל היא דמוקרטיה, היו לה חמש מערכות בחירות בזמן קצר בעוד אצל השכנים שלה אין בחירות בכלל. עם זאת, כסוציאל־דמוקרט וכחילוני, אני חושב שזה יהיה חבל אם ישראל תשתנה כתוצאה מהימין הקיצוני שעולה להר הבית ומנסה לכפות את חוקי הדת על אזרחי המדינה. חשוב שישראל תישאר דמוקרטיה למרות הימין הקיצוני".
בשבועות האחרונים הביעו מנהיגים במערב אירופה את דאגתם מההפיכה המשטרית בישראל. אתמול (שני) שוחח נשיא ארה"ב ג'ו ביידן עם נתניהו וגם הביע את דאגתו ואמר שהוא מקווה "שתימצא נוסחה לפשרה". ראסמוסן ביטא את קולותיהם של נבחרי ציבור מהמדינות הנורדיות שמצטרפים כעת למקהלת המודאגים הבינלאומית. ברוב המקרים, הביקורת מצד המדינות הנורדיות עדיין עדינה, בין השאר מכיוון שלא מדובר בנציגי מפלגות המגלות עוינות לישראל באופן מסורתי, אלא דווקא בכאלו הנחשבים לתומכי ישראל מובהקים.
ראסמוסן כיהן כחבר פרלמנט בדנמרק ובפרלמנט של ארגון מועצת אירופה ונחשב לידיד ישראל ואף זכה בשנה שעברה בפרס ירושלים שהוענק לו על ידי ההסתדרות הציונית העולמית. "המגמות הקיצוניות קיימות במדינות רבות, כולל בדנמרק ובארה"ב בימי נשיאותו של דונלד טראמפ", אמר ראסמוסן ל"הארץ", "אני לא חושב שיחסי ישראל ודנמרק ייחלשו (בגלל ההפיכה המשטרית), אבל טוב שיש מי שמבקר ומפגין נגד העלייה בכוחו של הימין הקיצוני". משרד החוץ הדני סירב לענות על שאלות או להגיב באופן רשמי להתפתחויות האחרונות בישראל.
בנורווגיה, לעומת זאת, מזכיר המדינה של שרת החוץ באוסלו, ארלינג רימסטד, שוחח עם "הארץ" ולא נרתע מהצגת עמדה ברורה. "אנחנו עוקבים מקרוב אחר ההתפתחויות בישראל", אמר רימסטד, "חלק מהחקיקה שהציגה הממשלה החדשה היא בעייתית ביותר ואם תעבור בכנסת עלולה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת על עתידה של ישראל כמדינה ליברלית ודמוקרטית. יהיו לכך השלכות גם על הפלסטינים הרבים החיים באזורים שנכבשו על ידי ישראל, ועל הפלסטינים הכלואים בישראל".
נשיא טורקיה הציב תנאים בתמורה לתמיכתו בהצטרפות שוודיה לברית נאט"ו, בהם הסגרת עשרות "טרוריסטים כורדים". שוודיה הכחישה שהיא מעניקה מקלט לטרוריסטים, אך כורדים במדינה חוששים שגורלם מופקר בידי ארדואן לטובת הכרטיס לנאט"ו
בינואר השנה נתלתה בובה בדמותו של נשיא טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, ליד בניין עיריית סטוקהולם עם הראש כלפי מטה, ברפרנס ברור לתליית גופתו של הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני ב-1945. באוקטובר 2022 הגיע לבירה השוודית פעיל הימין הקיצוני הדני, רסמוס פאלודן, ושרף ספר קוראן מול שגרירות טורקיה. חודש קודם לכן, תוכנית סאטירה בטלוויזיה הציבורית השוודית השפילה בפריים טיים את ארדואן עם בדיחות וולגריות והצגת תמונה שלו כורע על ארבע בהלבשה תחתונה. "היי ארדואן, אתה חושב שאתה הסולטן החדש", אמר מנחה דובר כורדית בתוכנית הסאטירה השוודית. "אבל אתה מזכיר יותר מיטת סולטן מאיקאה, עומד על ארבע רגליים בחדר השינה. אבל אתה יודע מה? כאן בשוודיה, אנחנו חושבים שזה בסדר גמור".
כשממשלת שוודיה החליטה בשנה שעברה להצטרף לנאט"ו ביחד עם פינלנד, היא ציפתה למידה מסוימת של אופוזיציה פנימית. אחרי הכול, הניטרליות בעתות מלחמה וההימנעות מבריתות צבאיות בעתות שלום היו חלק קריטי ממדיניות החוץ של סטוקהולם במשך יותר מ-200 שנה. אך באופן מפתיע, ההחלטה עברה די בקלות. דעת הקהל השוודית תמכה במהלך, מפלגת השלטון דאז, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, קידמה את ההצטרפות לברית הצבאית למרות התנגדותה המסורתית; מפלגת הימין הקיצוני הפופוליסטית, השוודים הדמוקרטים, גם שינתה את מדיניותה והצטרפה למפלגות הימין האחרות שתמכו שנים רבות במהלך; נותרה רק התנגדות זניחה למדי של השמאל הרדיקלי.
במאי 2022 הגישה שוודיה באופן רשמי את בקשת ההצטרפות לנאט"ו ביחד עם פינלנד. התמיכה הציבורית בצעד השוודי היתה עד כדי כך רחבה שהנושא כמעט ולא עלה בקמפיין הבחירות שנערכו בספטמבר. את ההסבר לתמימות הדעים בשוודיה בנוגע להצטרפות לנאט"ו ניתן לסכם במילה אחת – אוקראינה. שוודיה ופינלנד הבינו שהפלישה הרוסית לאוקראינה ב-24 בפברואר משנה את המצב הגיאופוליטי סביב הים הבלטי ובאירופה בכלל, והרגישו שהן זקוקות לברית חזקה ויציבה שתבטיח את הביטחון הלאומי שלהן.
בנאט"ו שמחו על הצטרפות של שתי שותפות מערביות גדולות הממוקמות קרוב מאוד לרוסיה ותהליך צירופן התקדם בקצב שיא. עם זאת, יישור הקו בתוך שוודיה וההתלהבות של האמריקאים והאירופים לא הספיקו. על פי אמנת נאט"ו, הצטרפות של מדינה חדשה לברית הצבאית אפשרית רק לאחר שכל 30 המדינות החברות בברית מאשרות אותה בפרלמנטים שלהן. במהלך הקיץ החלו המדינות החברות לעשות זאת בזו אחר זו – אבל אז התברר שמכשול גדול עומד בדרכן של שוודיה ופינלנד. שתיים ממדינות נאט"ו, טורקיה והונגריה, בחרו להחריג את עצמן משאר חברות הברית הצבאית. במקרה הטורקי, ארדואן הביע הסתייגויות מיידיות להצטרפות השוודית והחל להציב תנאים ולפזר איומים. אחד מטיעוניו המרכזיים נגד המהלך היה ששוודיה תומכת בטרוריסטים כורדים שמוצאים בה מקלט ופועלים משטחה. בֶּסִיר קַאוָואק, עיתונאי ברדיו הציבורי השוודי בשפה הכורדית, מעריך שבשוודיה חיים בסביבות מאה אלף כורדים. "כורדים רבים הגיעו לשוודיה בשנות ה-80 כפליטים פוליטיים מאיראן ועיראק. בשנות ה-90 הגיעו למדינה כורדים מטורקיה ומאז שהחלה מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011 הגיעו לשוודיה גם כורדים סורים", אומר קאוואק בראיון ל"הארץ". לדבריו, הכורדים השתלבו היטב בחברה השוודית ויש ביניהם חברי פרלמנט ואנשי תקשורת כך שהם חלק מהדיון הציבורי במדינה.
"גם הכורדים בשוודיה מבינים את האיום הרוסי. עם זאת, אני מעריך שרבים מהם, בעיקר אלו התומכים במפלגות שמאל, מתנגדים להצטרפות לנאט"ו. אבל גם אלה שתומכים בהצטרפות לא רוצים שזה יהיה על חשבון הכורדים", אומר קאוואק שמזכיר בדבריו שארדואן התנה את תמיכתו בהצטרפות שוודיה לנאט"ו בשורה של צעדים שסטוקהולם צריכה לעשות ושעלולים לפגוע קשות במיעוט הכורדי שחי בה. גורמים שונים בשוודיה קיימו בשנים האחרונות קשרים עם ארגונים כורדים, בהם "היחידות להגנת העם" (YPG), מיליציה סורית-כורדית שהיתה חלק מהמלחמה בדאעש, וה-YPJ, ארגון האח שלו המורכב מנשים, המהווים את הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית המאוחדת בסוריה (PYD), מפלגה סורית-כורדית. ממשלת שוודיה אף קיימה קשר עם "המועצה הסורית הדמוקרטית" (SDC), הזרוע הפוליטית של ארגון המורדים הסורי "הכוחות הסוריים הדמוקרטיים" (SDF) שהשתתפה במאבק בארגונים איסלאמיסטיים בסוריה, בהם דאעש.
אם שואלים את טורקיה, כל הארגונים הכורדיים המקיימים קשרים עם שוודיה נשלטים על ידי טרוריסטים שקשורים ל"מפלגת הפועלים של כורדיסטאן" (PKK), המחתרת הכורדית שמנהלת מאז שנות ה-80 מלחמת גרילה נגד טורקיה, תחילה למען עצמאות הכורדים וכיום למען אוטונומיה. בדומה לשאר מדינות אירופה וארה"ב, שוודיה מגדירה את ה-PKK כארגון טרור ולא מקיימת עמו שום קשרים. אך בכל זאת, ארדואן טוען שבאופן מעשי סטוקהולם נותנת גב לטרוריסטים כאשר היא מקיימת קשרים עם הארגונים הכורדיים האחרים, שלטענתו לא ניתן להפריד בינם לבין ה-PKK. יתר על כן, ארדואן טוען ששוודיה מעניקה מקלט לאנשי PKK ולמתנגדי משטר אחרים שמוגדרים בטורקיה כטרוריסטים. לכן, הוא דורש להסגירם לטורקיה כתנאי לקבלת שוודיה לנאט"ו.
"יש רשימה טורקית שכוללת 42 שמות. רובם המוחלט הם אנשי אופוזיציה לארדואן וכמחצית מהם הם כורדים שמואשמים בקשר ל-PKK", אומר קאוואק, "דיברתי עם לא מעט מהם, עם אנשים הקשורים אליהם ועם אחרים שחוששים שהם נמצאים ברשימה. אף שלחלק גדול מהם יש אזרחות שוודית הם מרגישים מאוימים ופוחדים. הם לא יודעים מה יהיה איתם, וקרובי משפחה וחברים שלהם חוששים להופיע בתמונות משותפות איתם". קוואק מספר שבקהילה הכורדית בשוודיה חוששים ששירות הביטחון השוודי (Säpo) ישתף פעולה באופן קבוע עם סוכנות הביון הטורקית (MIT). למעשה, שוודיה כבר אישרה את בקשת טורקיה לשיתוף פעולה בין שני הארגונים נגד טרוריסטים. "הבעיה היא שבטורקיה כל מי שמתנגד למשטר מוגדר כטרוריסט", אומר קוואק.
האישור השוודי לשיתוף פעולה בין הארגונים הביטחוניים משוודיה ומטורקיה היה חלק מהסכם שנחתם בסוף יוני בתיווך מזכ"ל נאט"ו בין טורקיה, שוודיה ופינלנד ושנועד להסיר את הווטו הטורקי. על פי ההסכם המשולש, שוודיה הבהירה שהיא מחויבת למלחמה בטרור, שהיא תמנע פעילות של ה-PKK וארגונים קרובים אליו בשטחה ושהיא תסיר את אמברגו מכירת הנשק לטורקיה. ארגונים כורדיים בשוודיה החלו לחשוש שהתנאים שמציבה טורקיה תמורת תמיכתה בהצטרפות שתי המדינות לנאט"ו עומדים לשנות את מעמדם בשוודיה ולאיים עליהם. לפני ההסכם המשולש, הכורדים זכו לתמיכה ציבורית ופוליטית נרחבת בשוודיה ונתפסו כמי שמייצגים קול של דמוקרטיה, סוציאליזם ופמיניזם במזרח התיכון. אבל כעת, לאחר החתימה על ההסכם, נראה שהמציאות השתנה. ממשלת שוודיה נראית פתאום כמי שמחויבת לסייע באיתור מתנגדי משטר טורקים, בהוצאתם מחוץ לחוק וייתכן שאפילו בהסגרתם.
גם אם לא נשמע סביר שאזרחים שוודים יוסגרו לטורקיה, קאוואק אומר שיש אינדיקציות מדאיגות שהדבר עלול לקרות. "יש לפחות מקרה אחד שאנחנו יודעים עליו מנובמבר שבו שוודיה לא העניקה מקלט מדיני לאדם שברח מטורקיה משום שהואשם בסיוע ל-PKK – אף שאנחנו יודעים בוודאות שהוא לא היה חבר בארגון. האיש הזה נחת בשדה התעופה בטורקיה ונשלח ישר לכלא". אך אם בשוודיה חשבו שהחתימה על ההסכם המשולש עם טורקיה תסלול את דרכם לתוך נאט"ו, הרי שהם התבדו מהר מאוד. שריפת הקוראן בסטוקהולם, תליית הבובה של ארדואן בעיר והלעג לארדואן בתוכנית הטלוויזיה הסאטירית העצימו את ההתנגדות הטורקית והעלו את מפלס המתח בין שתי המדינות. עד כדי כך שארדואן רמז לא מזמן שיתמוך בהצטרפות פינלנד לנאט"ו, אך יתנגד להצטרפות שוודית. ממשלת שוודיה הובכה ממפגני המחאה נגד טורקיה וארדואן, אך לא היתה יכולה לעשות דבר נגדם משום שהם היו מוגנים על ידי חופש הביטוי השוודי.
"מועצות רוג'בה", התנועה השוודית שעמדה מאחורי תליית הבובה של ארדואן מהראש, קמה לפני שמונה שנים ומגדירה את עצמה כתנועת סולידריות עם "התנועה המהפכנית בכורדיסטאן". התנועה, הנקראת על שם האוטונומיה הכורדית בסוריה, תומכת בגלוי ב-PKK ומפיצה את תורת מנהיגה, עבדוללה אג'לאן, שיושב בכלא הטורקי זה יותר מ-20 שנה. "הפשיסטים בטורקיה התפוצצו מכעס כשהרמנו דגלי PKK בהפגנה שלנו ביום שבו שוודיה ביקשה להצטרף לנאט"ו", מספר ל"הארץ" אנדראס, חבר התנועה שביקש להזדהות רק בשמו הפרטי. "כשהקרנו סיסמאות על בית עיריית סטוקהולם ואחר כך על שגרירות טורקיה בסטוקהולם חסמו את חשבון הטוויטר שלנו בטורקיה. בגלל החסימה, הטורקים לא שמו לב שהגענו לבניין העירייה עם הבובה של ארדואן. כשהם גילו את זה יום מאוחר יותר, הם הגיבו במחאות עזות כלפי הממשלה השוודית ואיימו שוב לעצור את ההצטרפות השוודית לנאט"ו".
אנדראס ותנועתו בכלל לא תומכים בהצטרפות של שוודיה לנאט"ו, צעד שלטענתם הוא אנטי-דמוקרטי משום שמפלגת השלטון השוודית התנגדה בעבר להצטרפות לברית הצבאית. "מנהיגי המפלגה הגישו את בקשת ההצטרפות בניגוד להבטחות שלהם", הוא אמר והוסיף כי למחאה בבניין העירייה בסטוקהולם היה מסר כפול – נגד ההצטרפות השוודית לנאט"ו ונגד המשטר הטורקי. "יש כאן מוסר כפול", אומר אנדראס המאוכזב לדבריו מהפניית העורף השוודית לכורדים. "ב-2019 נציגי כל המפלגות הפוליטיות בשוודיה הפגינו נגד הפלישה הטורקית לרוג'בה, היו דגלי PKK בכל מקום, הוטל איסור על מכירת נשק לטורקיה והיה קונצנזוס בעניין. אחרי הגשת הבקשה להצטרף לנאט"ו, התקשורת השוודית יישרה קו ללא דיון ציבורי וכל מי שהתנגד להצטרפות הוגדר כתומך של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. הכורדים ננטשו על ידי מרבית הממסד הפוליטי בשוודיה".
בתנועת "מועצות רוג'בה" השוודית נלחמים למען הסרת התיוג של ה-PKK כארגון טרור. לטענת אנדראס, העולם צריך להכיר בכך שהמקרה של המחתרת הכורדית לא שונה מזה של הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) בדרום אפריקה בתקופת משטר האפרטהייד. "כמו שטורקיה גרמה למערב להגדיר את ה-PKK כארגון טרור, כך גרמה דרום אפריקה לממשלות שהיו קשורות אליה להגדיר את ה-ANC כארגון טרור ואת מנהיגו, נלסון מנדלה, כטרוריסט", אומר אנדראס.
לא בטוח שהגישה של אנדראס מייצגת את כלל הקהילה הכורדית השוודית, אבל בכל מקרה נראה שרוב הכורדים במדינה לא מרגישים בנוח עם הנטייה של הממשלה בסטוקהולם לעשות ויתורים לטובת טורקיה רק כדי להשיג את המטרה העליונה מבחינתה – הצטרפות מהירה לנאט"ו. "הכורדים שוב מוצאים את עצמם במרכזו של ויכוח בינלאומי – ללא השתתפותם או ידיעתם", כתב קיה איזול, פעיל זכויות אדם כורדי מסטוקהולם, ביומון השוודי "סוונסקה דאגבלאדט". "מה הקשר של הכורדים, עם ללא מדינה משלו, לדיון הזה? כך מוצאת את עצמה שוודיה – שעם חברותה בנאט"ו שואפת להשיג הגנה מפני הדיקטטור פוטין – תלויה לפתע בידיו של דיקטטור אחר".
אף שהמשא ומתן בין הצדדים תקוע לחלוטין – וטורקיה גם טרודה כעת בעיקר בהתמודדות עם נזקי רעידות האדמה שפקדו אותה בשבוע שעבר – פרשנים רבים מעריכים שבסופו של דבר שוודיה ופינלנד יעברו את המשוכה הטורקית. "אני בטוחה ששוודיה ופינלנד יצטרפו לנאט"ו", אומרת פרופ' אן סופי דאהל, מומחית לנאט"ו משוודיה המתגוררה בדנמרק המשמשת כעמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון. "צריך לחכות לבחירות בטורקיה במאי ואחר כך לסיום ההליך בפרלמנט באנקרה שגם יכול לקחת זמן", אומרת דאהל. "עם זאת, צריך לזכור שגם אם התהליך יימשך עוד זמן וייכנס לקיץ, זה עדיין יהיה תהליך ההצטרפות הקצר ביותר בתולדות נאט"ו. בדרך כלל זה נמשך שנים ואפילו עשורים". המומחית השוודית מזכירה ש-28 מדינות נאט"ו כבר אישרו את הצטרפות שוודיה ופינלנד לברית ולדבריה "הונגריה תאשר אותה במארס וכל העניין ייגמר ככל הנראה בקיץ".
דאהל טוענת ששוודיה משלמת כעת את המחיר על עשורים של ניסיונות להיות "מעצמה הומניטרית" שמנסה להשפיע על התרחשויות הרחק מגבולותיה. "הריאל-פוליטיק מכה עכשיו בשוודיה אחרי שנים של תמיכה בכל מיני תנועות מהפכניות", אומרת המומחית השוודית. "מסיבה זו טורקיה מתרכזת בשוודיה ולא בפינלנד". "ארדואן אכן מוטרד מהעניין הכורדי אבל הוא גם משתמש בו כקלף מיקוח", אומרת דאהל ומוסיפה שלנשיא הטורקי יש לנגד עיניו שיקולים נוספים. אחד מהם, למשל, הוא הניסיון הטורקי לרכוש מטוסי F-16 מארה"ב – וארדואן עשוי להשתמש בסוגיה של הרחבת נאט"ו כאמצעי לחץ להשגת מטוסי הקרב האמריקאיים. להתנגדות הטורקית להצטרפות שוודיה לנאט"ו יש גם הקשר פוליטי מובהק. ארדואן עומד לבחירה מחודשת במאי והווטו על ההצטרפות השוודית משמש אותו בקמפיין הבחירות שלו. מסיבה זו, דאהל לא צופה שטורקיה תשיב בקרוב בחיוב לשוודיה – אלא לאחר הבחירות בטורקיה.
STOCKHOLM – Out of the horrors of the Holocaust came no few tales that stir inspiration, but many of them ended with a firing squad or a hangman’s noose. The rescue of Denmark’s Jews, whose 80th anniversary will be marked this year, was different. It was the story of a country that decided to rescue all the members of its Jewish community – and succeeded.
Danish Jewry had an advantage not shared by other Jews in Europe: In the wake of a leak in information from Germany, they knew what was in store for them. Indeed, in October 1943, during Rosh Hashanah, many had already heard the report of their looming expulsion. Denmark’s Jewish population stood at approximately 7,700 at the time, among whom were 1,200 Jews who had arrived there recently from other countries. Those who received the report were requested to pass the information on to other members of the community and to go into hiding. Concurrently, a kind of popular uprising erupted. Ordinary Danes – police officers and postmen, waiters and drivers, teachers and clergy – spread the news, and some also helped Jews find escape routes and places to hide. Thanks to the popular support, nearly all the Jews were able to find places where they could hide from the Gestapo during raids, and then places where they could wait until they could make the trip to Sweden, which had already offered them a safe harbor. Not everyone managed to escape. Some ill and elderly members of the community were captured by the Germans. In the town of Gilleleje, for example, the Gestapo caught and arrested several dozen Jews who were hiding in a church loft. However, the vast majority managed to reach the villages and towns along the coast of the Strait of Oresund, which separates Denmark and Sweden. Residents there continued to hide them until fishermen and sailors could take them to neutral Sweden on boats. Here, too, not everything went smoothly – some of the vessels sank – but eventually the majority of the country’s Jews, more than 7,200 individuals, reached Sweden.
Most of the facts about the rescue of Danish Jewry are not in dispute. The story became a formative myth that is taught in the Israeli school system, is marked at ceremonies and commemorated at public sites, such as Denmark Square and Denmark High School in Jerusalem and in a square in Haifa. In contrast to what many people assume, however, the Danish people was not designated as Righteous Among the Nations by the Yad Vashem Holocaust Memorial in Jerusalem (that honorific is granted only to individuals), though three trees were planted there in honor of the people of Denmark, the country’s underground organization and King Christian X (who reigned from 1912 to 1947).
This assumption is another example of the fact that not everything related to Danish Jewry during the Holocaust is faithful to the facts. One of the well-known stories, for example, is that the king wore the telltale yellow Star of David patch Jews were forced to wear in many occupied countries while riding his horse in the streets of Copenhagen, as a mark of identification with the community. That account turns out to be false, probably a result of public relations efforts during the war by Danes who lived in the United States and sought to better the image of their homeland, which had capitulated to the Nazis almost without a battle.
To understand whether the other accounts are also vitiated by elements that do not square with the truth, we need to return to 1940. “Denmark survived the Nazi occupation better than any other European country,” says historian Orna Keren-Carmel of the Hebrew University of Jerusalem, an expert in Israel-Scandinavia relations and author of the 2021 book “Israel and Scandinavia: The Beginning of Relations” (in Hebrew), on the ties between the young state of Israel and the Scandinavian countries.
“When Hitler invaded Denmark, Norway, Holland, Belgium and France,” Dr. Keren-Carmel explains in an interview, “he made them all the same offer: surrender in advance, and in return you will be given the possibility of going on managing your domestic affairs in a sovereign manner, while Germany will be in charge of foreign policy.”
Denmark was the only country that acceded to this offer, signing terms of surrender within hours, on April 9, 1940. According to Keren-Carmel, the Danes knew they had no chance against the “giant from the south.” They preferred to capitulate, preserve their ability to function and to minimize the blow to the civilian population, its property and the country’s economy. “The Germans, from their point of view, chose to rule Denmark with a ‘velvet hand’ in order to maintain political stability and avail themselves of Danish exports,” she says.
In addition, she notes, this approach also dovetailed with the Nazi theory of the racial affinities of the Aryan race and the Nordic race, and with the “new European order”: The Nazis’ plan was for the Nordic peoples to help them rule the so-called inferior peoples of Eastern Europe after the war.
The Danes thus remained in control of their three branches of government – legislature, executive and judiciary. Moreover, daily life proceeded as before, and in March 1943 a free election was held in which the parties that were in favor of cooperation with Germany won 94 percent of the vote. Even the lives of the Jews had not changed substantially up until that point: They had retained their property, jobs and income, and were not required to wear a yellow patch or move into ghettos. Even synagogue worship continued unabated.
In the summer of 1943 a political crisis developed in Denmark. Why did it happen and was it the cause of the change in policy regarding the Jews?
Keren-Carmel: “After a surge in resistance activity by the Danish underground in [mid-] 1943, Germany demanded that the death penalty be imposed on its members. The Danish government objected and resigned on August 29, and from that day ministerial directors general, not ministers themselves, were actually the ones making decisions in the country. For many years, August 29 was seen to be the watershed date on which the Danes ceased to cooperate with Nazi Germany and declaratively joined the Allies. The rescue of the Jews, which took place about a month later, bolstered this conception. However, in recent years quite a few researchers, especially Danish scholars, have come up with a different view. They maintain that a few weeks after the members of government stepped down, relations between the Danes and the Germans returned to the former routine and the proportion of Denmark’s industrial production earmarked for Nazi Germany remained intact.”
After August 29, a state of emergency was declared and the Reich’s plenipotentiary in Denmark, Werner Best, decided to expel the Jews to the Theresienstadt camp/ghetto in Czechoslovakia. According to Keren-Carmel, shortly before the start of the planned deportation, which was due to take place on the night between October 1 and 2, Best himself decided to leak its exact date to his naval attaché, who passed on the information to senior Danish and Swedish officials.
“This was apparently an attempt to continue the political-economic cooperation between Germany and Denmark, and also an effort to avoid a conflict with the Danes over the Jews,” Keren-Carmel explains. “In the end, Best was able to report to Hitler that Denmark was ‘free of Jews.’ The fact that the Jews had escaped from the country and had not been deported to Theresienstadt made little difference, from Best’s point of view.”
How did the Nazis respond to the fact that the deportation plan had been leaked and to the events that followed?
“The German police were ordered not to break into Jewish homes by force. Some survivors also testified that the Germans turned a blind eye to the Jews’ attempts to hide and escape. Around this time, the commander of the German fleet, who was in charge of the passage in the Oresund Strait, instructed all German patrol boats there to return to port for maintenance. It’s also known that the Germans received intelligence information in real time that thousands of Jews were reaching Sweden, but they had a greater interest in preserving fruitful relations with the Danes than in annihilating the country’s small Jewish community.”
If so, even if it was the Danes who initiated the rescue operation, its success was apparently due primarily to the Germans’ conduct. But the number of Jews who didn’t succeed in escaping was not negligible – and they included not only the sick and the elderly in Copenhagen. For example, the leaked information about the expulsion did not reach members of the Hechalutz movement and other Zionist pioneering groups preparing for life in Palestine, who were then living in far-flung, isolated farms. All told, 482 Jews were captured and transported to Theresienstadt (none were sent to death camps); 53 died in the camp and the rest returned in April 1945 to Denmark within the framework of Operation White Buses, which was initiated by the Swedish aristocrat and diplomat Count Folke Bernadotte.
What prompted Danish society and members of the Danish underground to make an effort to rescue the Jews?
“The overwhelming majority of the citizens who helped hide the Jews of Denmark and get them to Sweden did not come from the underground and did not join it afterward. The Danes who helped the Jews did so in order to preserve the country’s democratic character – not as part of a resistance operation. In the Israeli culture of memory, however, the rescue has become a myth and the emphasis has been placed on the Danes’ singular humanitarian nature. That myth strengthened the assumption that those countries that wanted to save their Jews, like the Danes, could have done so, and that perhaps other countries did not want to do that enough.
Orna Keren-Carmel. Photo: Yoni Carmel
“But beyond the fact that a concrete possibility of rescue existed in Denmark because the Germans looked the other way, the explanation for the unprecedented success can be attributed to the character of the Danish government. In the 1930s, Denmark, like the other Nordic countries, had begun to take shape as a welfare state. One of the principles that guided its government in building this comprehensive welfare state – up until today – is that of equality. The moment you are part of a country, it has full responsibility toward you. In accordance with this concept, the Danish authorities saw it as their mission to protect the Jews and therefore were vehemently opposed to any infringement of their rights. For example, already in the surrender agreement in 1940 [in April, shortly after the Nazis invaded the country], the Danes declared that they would not allow any harm to befall the Jewish minority.”
According to Keren-Carmel, this commitment continued even after almost 500 of its Jews were deported to Theresienstadt. “The relatively high survival rate of the Danish Jewish inmates in that camp can be explained by the agreement the Danes signed with Adolf Eichmann, according to which Denmark’s Jews would not be deported to camps in the East, and by the fact that those who were at Theresienstadt were permitted to receive packages of food, vitamins and warm clothing from the government in Copenhagen.”
Moreover, the historian notes that the Danes were the only ones who insisted, and succeeded, in making official visits to the citizens imprisoned in Theresienstadt, in June 1944. “The Danish authorities were also able to preserve most of the Jews’ homes and property while they were in Sweden. They locked their abandoned homes and stored their property, then returned it all after the war. Denmark was the only country which, upon the return of the Jews at the end of the war, paid them compensation at its own initiative for the economic reversals they had suffered.
“The explanation for the rescue lies in the state’s approach toward its minorities. It was a rescue that effectively came from above, and not as it’s usually depicted – as a rescue by the people, from below. Many Danish citizens, especially fishermen, exacted payment from the Jews, in some cases exaggerated amounts, for helping them escape. That is not surprising, but it shows that the true hero of this story was not the ordinary Danish citizen but the Danish welfare state.”
How did the leadership of the Jewish community comport itself during the war years? Did the Jews actually resist the deportation or were they passive, placing their fate in the hands of their neighbors?
“For years the Jews of Denmark were depicted as passive victims. The Danes were said to have warned them, hidden them, supplied them with food and clothing, and finally also shipped them to Sweden. But the transformation that occurred in Israel in recent decades in the perception of the status of the survivors led to far-reaching changes in the way they’ve been represented, and the image of the survivor as an individual, as opposed to being merely part of a collective, began to gain prominence.
“When we delve into the details, we discover that the vast majority of Denmark’s Jews took pains to find themselves a place to hide. They left their homes within hours, found a way to reach the coast, and the majority financed their own boat trips to Sweden. Another unknown fact is that there was an active Jewish underground that was made up of members of the pioneering groups, which tried, albeit unsuccessfully, to smuggle its people to Palestine.”
The story of the rescue of Denmark’s Jews later created a tremendous impression in Israel. “On October 8, 1943, while thousands of Danish Jews looked for ways to cross Oresund Strait, Nathan Alterman published in his weekly ‘Seventh Column’ [in the daily Davar] a poem titled ‘The Swedish Language,’” Keren-Carmel says. “The poem lauds the opening of the gates of Sweden to the Jewish refugees unconditionally and without a quota, but the Danes’ contribution to the rescue isn’t mentioned in the poem at all. Over the years, however, the depiction of Sweden’s role as it has been represented internationally has diminished, and today its contribution is noted, if at all, as marginal.”
During the postwar years, the narrative that became accepted in Israel was that Denmark and Sweden were responsible for the rescue of thousands of Jews, whether in the wake of the rescue of the members of Denmark’s community or because of the actions of the Swedish diplomat Raoul Wallenberg. But the reality was more complicated: Denmark surrendered to Germany without a fight, and Sweden cooperated with the Nazis in multiple ways. So how and why was that narrative accepted?
“The Israeli culture of memory didn’t succeed in portraying the rescue event other than as a counter-example to the narratives involving other countries: The Danish people were presented as a ‘ray of light in the darkness of the Holocaust.’ The unique conditions and circumstances that [actually] made the rescue possible in Denmark, both from the German side and the Danish side, did not find a place or a memory in the rescue story.
“And there is also a political aspect here. The sweepingly positive representation of the behavior of the Danes and of the rescue efforts by Sweden and by the Norwegian underground, is a result of the good relations that developed between Israel and the Scandinavian countries after the state’s establishment. Scandinavian support for nascent Israel was frequently interpreted as a natural continuation of their support for their Jewish communities during the war. In this sense, the memory that took shape around the rescue efforts of Scandinavian countries served as a lever to enhance the diplomatic relations between the countries.”
The rescue operation itself and those who aided it were indeed a ray of light in the darkness of the Holocaust. However, at the same time, a more complex historical picture reveals that, just as Raoul Wallenberg did not, in his efforts, represent all of Swedish society, which did in some ways collaborate with the Nazis, it was also not solely morality that drove the Danes to act.
A slightly more nuanced view shows clearly that the more closely a country collaborated with the Germans, the easier it was for it to rescue its Jewish population. After the war, when the capitulation and collaboration became a historical legacy that was not something to be proud of, the rescue of Danish Jews assumed a new role. In addition to being a model of humanism, it also began to serve as proof of the country’s place on the right side of history. As such, the Jews and their rescue were transformed from a source of inspiration to an alibi.
מתוך זוועות מלה"ע השנייה נולדו לא מעט סיפורים מעוררי השראה, אך מעט מאוד מהם הסתיימו בסוף טוב. המרידות בגטאות ופעולות ההתנגדות של פרטיזנים ומחתרות ברחבי אירופה אמנם מעלים על נס את כוחה של הרוח האנושית, אך הם בדרך כלל נגמרו בעמודי תלייה וכיתות יורים. סיפור הצלתם של יהודי דנמרק, שהשנה ימלאו לו שמונים שנה, הוא שונה. זהו הסיפור על מדינה שהחליטה להציל את כל יהודייה ואף הצליחה בכך, מה שגרם לה להיות מוצגת כנקודת אור נדירה בתקופה האפלה ביותר של המאה העשרים. האמת, עם זאת, קצת יותר מורכבת.
ליהודי דנמרק היה יתרון שלא היה ליהודים רבים אחרים באירופה. הם ידעו מראש מה מתכננים הגרמנים. באוקטובר 1943, בערב ראש השנה, בעקבות הדלפה גרמנית, רבים מהם קיבלו את הידיעות על גירושם המיידי. בתקופה זו חיו בדנמרק כ-7,700 יהודים, ביניהם כ-1,200 פליטים. אלו שקיבלו את הידיעה התבקשו להעביר אותה הלאה ולמצוא מחבוא. במקביל החלה מעין התקוממות עממית במדינה. דנים מהשורה, שוטרים ודוורים, מלצרים ונהגים, מורים וכמרים הפיצו את הידיעה וחלקם גם סייעו למצוא דרכי מילוט ומקומות מסתור. על בסיס התמיכה העממית הצליחו כמעט כל היהודים למצוא מחבוא וכשהגסטאפו פשט על בתיהם הם פשוט לא היו בבית.
לא כולם הצליחו להימלט. חלק מהאוכלוסייה המבוגרת ואנשים חולים נתפסו על ידי הגרמנים ובחלק מהמקרים, כמו בבית האבות הסמוך לבית-הכנסת, הופעלה גם אלימות. יהודים אלו נתפסו ונשלחו למחנה טרייזנשטט שבצ'כוסלובקיה. אך הרוב המוחלט הצליחו להגיע לכפרים ולעיירות שלחופי מיצר אורסונד המפריד בין דנמרק לשוודיה, שם סייעו להם תושבי האזור למצוא מחבוא עד שדייגים וימאים מקומיים השיטו אותם בסירותיהם לשוודיה הניטרלית. לא הכל עבר בשלום. בעיירה גילליה תפס הגסטאפו כמה עשרות יהודים שהתחבאו בעליית גג של כנסייה. היו גם סירות שטבעו. אך מרבית היהודים, למעלה מ-7,200 בני-אדם הצליחו במהלך כשלושה שבועות לשוט בחסות החשכה לצידו השני של המיצר, שם העניקו להם השוודים מקלט בטוח עד סוף המלחמה.
על מרבית העובדות הקשורות בהצלת יהודי דנמרק אין מחלוקת. אך בעשורים האחרונים היו מי שהראו שלא כל מה שמסופר על דנמרק ויהודייה היא אמת היסטורית. אחד המיתוסים הידועים הוא שהמלך הדני, כריסטיאן העשירי, ענד טלאי צהוב בזמן רכיבתו על סוס ברחובות קופנהגן, כהזדהות עם יהודי ארצו. סיפור זה הוא המצאה, ככל הנראה, תרגיל יחסי ציבור של דנים שחיו בארה"ב וניסו לשפר את תדמית ארצם שנכנעה לנאצים כמעט ללא קרב. על מנת להבין האם גם בסיפור הצלת היהודים יש מרכיבים שאינם מסתדרים עם האמת ההיסטורית, צריך לחזור ל-1940.
"דנמרק שרדה את הכיבוש הנאצי טוב יותר מכל מדינה אירופית אחרת", אומרת ההיסטוריונית ד״ר אורנה קרן-כרמל, מפורום אירופה באוניברסיטה העברית, "כאשר היטלר פלש לדנמרק, נורבגיה, הולנד, בלגיה וצרפת, הוא הציע לכולן את אותה הצעה: היכנעו מראש ובתמורה תקבלו את האפשרות להמשיך ולנהל את ענייני הפנים שלכן באופן ריבוני בזמן שגרמניה תנהל את מדיניות החוץ. תקוותו של היטלר היתה כי רוב המדינות הללו, אם לא כולן, תסכמנה להצעה, וכך הוא יוכל לרכז את כוחותיו בחזית שעמד לפתוח במזרח. אולם דנמרק היתה היחידה שנענתה להצעה. שעות ספורות לאחר פלישת הגרמנים בבוקר ה-9 באפריל 1940 היא חתמה על הסכם כניעה".
ע"פ קרן-כרמל, הדנים ידעו שאין להם סיכוי נגד "הענק מהדרום" כחלק ממורשת היסטורית של תבוסות נגד פרוסיה במאה ה-19. הם העדיפו להיכנע, לשמור על יכולת תפקוד מדינתית ולמזער את הפגיעה באזרחים, בכלכלה וברכוש. "הגרמנים, מבחינתם, בחרו לשלוט בדנמרק 'ביד רכה' על מנת לשמור על יציבות פוליטית וליהנות מהייצוא הדני", מוסיפה קרן-כרמל ומסבירה שהדברים הסתדרו גם עם התיאוריה הנאצית על הקירבה בין הגזע הארי לגזע הנורדי ועל 'הסדר האירופי החדש' שעל פיו הנאצים תכננו שהעמים הנורדיים יעזרו לשלוט בעמים הנחותים של מזרח-אירופה אחרי המלחמה. כך נותרו הדנים בשליטה על הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת, חיי היומיום המשיכו כסדרם ובמרץ 1943 אפילו התקיימו בחירות חופשיות בהן זכתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהתחייבה להמשיך את שיתוף הפעולה עם גרמניה, ברוב של 94%. גם חיי היהודים בדנמרק לא השתנו. הם שמרו על רכושם, הכנסתם ומקומות העבודה שלהם, הם לא נדרשו לענוד טלאי צהוב או לעבור לגטו והם אפילו המשיכו להתפלל בבית-הכנסת.
בקיץ 1943 היה משבר פוליטי במדינה. מדוע הוא התרחש והאם הוא הסיבה לשינוי המדיניות כלפי היהודים?
"לאחר התגברות פעולות ההתנגדות של המחתרת הדנית ב-1943, דרשה גרמניה להטיל עונשי מוות על חבריה. הממשלה הדנית התנגדה והתפטרה ב-29 באוגוסט ומאותו יום מנכ"לי משרדים, ולא שרים, שלטו במדינה. במשך שנים ארוכות נהוג היה להציג את ה-29 באוגוסט כקו פרשת המים שבו הפסיקו הדנים לשתף פעולה עם גרמניה הנאצית והצטרפו באופן מוצהר לבנות הברית. הצלת היהודים שהתרחשה כחודש לאחר מכן שימשה אישוש לטענה זו. אולם בשנים האחרונות יש לא מעט חוקרים, בעיקר דנים, שגורסים אחרת. לטענתם, שבועות ספורים לאחר ההתפטרות חזרה מערכת היחסים בין הדנים לגרמנים לשגרה ואחוזי הייצור של התעשייה הדנית עבור גרמניה הנאצית נותרו על כנם".
לאחר התפטרות הממשלה הדנית הוטל מצב חירום במדינה ונציב הרייך בדנמרק, ורנר בסט, החליט לגרש את היהודים לטרזיינשטט. קרן-כרמל מספרת שלאחר חודש, זמן קצר לפני מועד הגירוש, החליט אותו בסט עצמו להדליף את תאריך הגירוש לנספח הימי שלו, גאורג פרדיננד דוקוויץ, שהעביר את המידע לבכירים דנים ושוודים. "סיבת ההדלפה היתה ככל הנראה ניסיון להמשיך את שיתוף הפעולה הפוליטי-כלכלי בין גרמניה לדנמרק ולהימנע מקונפליקט עם הדנים בעניין היהודים", מסבירה קרן-כרמל, "בסופו של דבר יכול היה בסט לדווח להיטלר שדנמרק "נקייה מיהודים" והעובדה שהיהודים נמלטו מהמדינה ולא נשלחו לטרזיינשטט לא שינתה הרבה מבחינתו".
מה עשו הנאצים אחרי ההדלפה עם תחילת הבריחה?
"במהלך הגירוש ניתנה הוראה לשוטרים הגרמנים לא לפרוץ לדירות היהודים בכוח אם הם לא עונים לדפיקות בדלת. היו גם ניצולים שהעידו כי הגרמנים העלימו עין מפעולות הסתתרות ובריחה. מפקד הצי הגרמני, שהיה אחראי על המעבר במיצר אורסונד, קרא לכל סירות השיטור הגרמניות לחזור באותם ימים לחוף לצורכי תחזוקה. עוד ידוע, כי הגרמנים קיבלו בזמן אמת מידע מודיעיני שאלפי יהודים מגיעים לחופי שוודיה, אך האינטרס לשמור על יחסים פוריים עם הדנים היה חזק יותר מהאינטרס להשמיד את הקהילה היהודית הקטנה שחיה במדינה".
על פי דברים אלו, גם אם הדנים יזמו את המבצע, הצלחתו היא בעיקר תוצאה של התנהלות הגרמנים. אך גם הצלחתו הגורפת של המבצע אינה תמונה מדויקת של המציאות. מספר היהודים שלא הצליחו לברוח לא היה זניח ולא היה מדובר רק בחולים וזקנים. על-פי המחקר של קרן-כרמל, 482 יהודים נתפסו ונשלחו לטרזיינשטט, שם הם חיו בתנאים קשים עד לסיום המלחמה. 53 מתוכם נפטרו במחנה, והיתר חזרו באפריל 1945 לדנמרק במסגרת מבצע "האוטובוסים הלבנים" שהנהיג הרוזן השוודי פולקה ברנדוט. 14% מאלו שגורשו לא היו זקנים כלל אלא, חברי הכשרות חלוציות שהגיעו לדנמרק לפני המלחמה ו"נתקעו" בה כשהיא החלה (למרות שהם היו רק 8% מיהודי דנמרק). "חברי ההכשרות אמנם התגוררו בחוות מבודדות ברחבי המדינה בעוד שמרבית היהודים גרו בקופנהגן הבירה", מספרת קרן-כרמל, "אך רבים מהם הרגישו שההנהגה היהודית לא השקיעה מספיק משאבים על מנת להזהיר גם אותם מבעוד מועד".
מה היה המניע של החברה הדנית והמחתרת הדנית להירתם להצלת היהודים?
"במהלך המבצע, המחתרת הדנית היתה פחות מעורבת. רובם המוחלט של האזרחים שעזרו להסתיר ולהעביר את יהודי דנמרק לשוודיה לא הגיעו משורות המחתרת וגם לא הצטרפו אליה לאחר מכן. כלומר, הדנים שעזרו ליהודים עשו זאת מסיבות של שמירה על אופייה הדמוקרטי של דנמרק ולא כפעולת התנגדות. בתרבות הזיכרון בישראל, לעומת זאת, הפכה ההצלה למיתוס והדגש הושם על האופי ההומאני הייחודי של הדנים. מיתוס זה הטמיע את ההנחה שמי שרצה להציל את יהודי ארצו, כמו הדנים, יכול היה. מדינות אחרות פשוט לא רצו מספיק. וכך, ביד ושם ניטעו ב-1963 שלושה עצים לכבוד העם הדני, המחתרת הדנית והמלך הדני; בספרי לימוד של מערכת החינוך הדוגמא הדנית משמשת דוגמא ליוצא מן הכלל שמעיד על הכלל; וכל שנה – עד היום – מציינים את ההצלה בטקסים ובהצבה של פסלים חדשים במרחב הציבורי. דוגמאות מוכרות הן הפסלים בכיכר דניה בירושלים וכיכר דנמרק בחיפה, בית הספר התיכון ׳דנמרק׳ בירושלים ובית החולים ׳איתנים׳ בפאתי ירושלים שהוקם במימון דני לזכר המלך כריסטיאן העשירי".
"אך מעבר לעובדה שהיתה בדנמרק אפשרות ממשית להצלה, עקב העלמת העין של הגרמנים, ההסבר להצלחה חסרת התקדים נעוץ באופי השלטון הדני. בשנות השלושים החלה דנמרק, כמו יתר המדינות הנורדיות, להתעצב כמדינת רווחה. אחד הערכים שהנחו את הממשלה הדנית בבניית מדינת הרווחה המקיפה – מאז ועד היום – הוא ערך השוויון. ברגע שאתה חלק מהמדינה – יש לה יש אחריות מלאה כלפיך. בהתאם לתפיסה זו, הרשויות הדניות ראו בהגנה על יהודי המדינה את תפקידם, ולכן התנגדו בכל תוקף לפגיעה בזכויות שלהם. כך, כבר בהסכם הכניעה ב-1940 הודיעו הדנים כי לא יאפשרו פגיעה במיעוט היהודי.
גם את אחוז ההישרדות הגבוה, באופן יחסי, של האסירים היהודים הדנים בטרזיינשטט יש להסביר בהסכם שהדנים חתמו עם אדולף אייכמן, לפיו יהודי דנמרק לא יועברו למחנות במזרח, כמו גם לעובדה שיהודי דנמרק זכו לקבל לאורך שהותם במחנה חבילות מזון, ויטמינים וביגוד חם מממשלת דנמרק. בנוסף, הדנים היו היחידים שהתעקשו, והצליחו, לבקר את האסירים שלהם במחנה ביוני 1944. הרשויות הדניות גם הצליחו לשמור במידה רבה על הבתים ועל הרכוש של יהודי דנמרק בזמן שהותם בשוודיה. הם נעלו את הדירות הנטושות של היהודים, אחסנו את רכושם והחזירו הכל בתום המלחמה. לבסוף, דנמרק היתה המדינה היחידה שעם חזרת היהודים אליה בסיום המלחמה, שילמה להם מיוזמתה פיצויים על ההפסדים הכלכליים שנגרמו להם במהלכה, ללא צורך לפנות לערכאות משפטיות. ההסבר להצלה נעוץ בגישת המדינה כלפי המיעוטים. זו הצלה שבאה למעשה מלמעלה, לא כפי שהיא בדרך כלל מיוצגת – כהצלה של העם, מלמטה. יש לציין, לדוגמא, שאזרחים דנים רבים, בעיקר דייגים, גבו מהיהודים תשלום, לעיתים מופרז, על סיוע בבריחה. זה לא מפתיע, אך זה מדגים את העובדה שלא האזרח הדני הפשוט הוא גיבור הסיפור, אלא דווקא מדינת הרווחה הדנית שדאגה לאזרחיה ולמיעוטיה".
ד"ר אורנה קרן-כרמל, צילום: יוני כרמל
מה לגבי היהודים והנהגת הקהילה, האם הם התנגדו או שהיו פסיביים והפקידו את גורלם בידי שכניהם?
"במשך שנים הוצגו יהודי דנמרק כקורבנות פאסיביים שהלכו כצאן לָבֶטַח. הדנים הוצגו כמי שהזהירו אותם, הסתירו אותם, סיפקו להם מזון ובגדים ולבסוף גם השיטו אותם לשוודיה. אולם התמורה שחלה בעשורים האחרונים במעמד הניצולים בחברה הישראלית הובילה לשינויים מפליגים בייצוג שלהם ודמותו של הניצול כפרט החלה להתבלט. כשמתמקדים בפרטים מגלים שהרוב המכריע של יהודי דנמרק דאגו לחפש לעצמם מקום מסתור, הם עזבו את ביתם תוך שעות ספורות, מצאו דרך להגיע לחופים, וחלקם הגדול גם מימנו בעצמם את ההשטה לשוודיה. מעטים יודעים שבדנמרק היתה גם מחתרת יהודית פעילה שהתבססה על חברי ההכשרות החלוציות. כארבעים מהם החליטו זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה להקים תנועת מחתרת, "הדרך החדשה", שניסתה להבריח את חבריה מדנמרק לדרום-אירופה, ומשם לארץ-ישראל. התכנית היתה להתגנב אל התחתית של קרונות משא ולחצות את אירופה לאורכה. חברי המחתרת התאמנו והתכוננו במשך חודשים אולם אף אחד מניסיונות הבריחה לא צלח. המחתרת התפרקה לאחר שחמישה מחבריה נתפסו ונרצחו על ידי הגרמנים".
חברי המחתרת אומנם לא הגיעו לארץ-ישראל, אך סיפור ההצלה הגיע והשאיר רושם עז. "ב-8 באוקטובר 1943, בשעה שאלפי יהודים דנים חיפשו דרכים לחצות את מיצר אורסונד, כבר פרסם נתן אלתרמן ב'טור השביעי' שיר בשם "הלשון השוודית", מספרת דר" קרן-כרמל, "השיר מעלה על נס את פתיחת שערי שוודיה לפליטים היהודים ללא תנאים וללא מכסה, אולם תרומת הדנים להצלה אינה מוזכרת בשיר בכלל. עם השנים, לעומת זאת, הלך והצטמצם מקומה של שוודיה בייצוגים הבינלאומיים של ההצלה וכיום תרומתה מצוינת, אם בכלל, כשולית".
בשנים שאחרי המלחמה התקבע בישראל הנרטיב שדנמרק ושוודיה היו אחראיות להצלתם של אלפי יהודים בעקבות אירועים כמו הצלת יהודי דנמרק והצלת יהודים הונגרים על-ידי הדיפלומט השוודי ראול וולנברג. כל זה אכן קרה, אך המציאות היתה מורכבת יותר – דנמרק נכנעה לגרמניה ללא קרב ושוודיה שיתפה פעולה עם הנאצים בדרכים רבות. כיצד ומתי התקבל הנרטיב הזה?
" תרבות הזיכרון בישראל לא הצליחה להכיל את אירוע ההצלה אלא כדוגמת נגד: העם הדני הוצג כ"קרן אור באפלת השואה", היחידי מכל מדינות אירופה שסירב להשתתף בהשמדת הקהילה היהודית שלו. התנאים והנסיבות המיוחדות שאפשרו את ההצלה בדנמרק, הן מהצד הגרמני והן מהצד הדני, לא תאמו השקפה כוללנית זו, ולכן גם לא נמצא להם מקום או זכר בסיפור ההצלה. ויש גם צד פוליטי – הייצוג החיובי הגורף של ההתנהלות הדנית ושל מאמצי ההצלה של שוודיה ושל המחתרת הנורבגית, הוא תוצר של היחסים הטובים שהתפתחו בין ישראל לבין מדינות סקנדינביה לאחר קום המדינה. השנים שבהן התעצב זיכרון השואה בישראל, ובתוכו אירוע הצלת יהודי דנמרק, הצטלבו עם השנים שבהן התפתחה מערכת יחסים זו והן הזינו אלה את אלה. לעתים תכופות, למשל, פורשה התמיכה הסקנדינבית בישראל הצעירה כהמשך טבעי של תמיכת הסקנדינבים בקהילות היהודיות שלהן במהלך המלחמה. במובן זה, הזיכרון שהתעצב סביב מאמצי ההצלה של מדינות סקנדינביה שימשו כמנוף לשיפור היחסים הדיפלומטיים בין המדינות".
מבצע ההצלה עצמו ואלו שסייעו לו, אם כן, אכן היו קרן אור באפלה. עם זאת, תמונה מורכבת יותר של ההיסטוריה מגלה שממש כמו שראול וולנברג לא ייצג את כלל החברה השוודית שבמובנים רבים שיתפה פעולה עם הנאצים, גם השיקולים הדנים לא היו מורכבים משיקולים מוסריים בלבד. במבט קצת יותר ציני, ברור שככל שלמדינה היה שיתוף פעולה טוב יותר עם הגרמנים, כך היה לה קל יותר להציל את היהודים. עם סיום המלחמה, כשהכניעה ושיתוף הפעולה הפכו למורשת היסטורית שקשה להתגאות בה, להצלת היהודים נוסף תפקיד חדש – בנוסף להיותה מופת של הומניזם, היא החלה גם לשמש כהוכחה למיקומה של המדינה בצד הנכון של ההיסטוריה. כך הפכו היהודים והצלתם ממקור השראה לאליבי.
The actions of far-right politician Rasmus Paludan anger many in the Muslim world, and raise the question: is it time for Sweden to restrict the freedom to say and do anything you want in the public arena?
Officially, Rasmus Paludan is the leader of a far-right party active in Sweden and Denmark, but to call him a “leader” is misleading. Paludan, a 41-year-old lawyer with dual Swedish and Danish citizenship, has hardly any supporters – at least not in Sweden. Still, he's very famous there because of an unusual political tactic he developed: Burning the Koran.
A handful of supporters burned the Koran in Malmö in southern Sweden in 2020, and since then Paludan has repeated the act a number of times. In April 2022, he achieved exactly what he wanted. In response to his one-man show in a number of Swedish cities, criminal elements took advantage of the opportunity and set off riots, burned cars and attacked police. They gave Paludan and his pyromaniacal hobby impressive impact.
In January, Paludan returned to Sweden after he received a permit to burn a Koran in front of the Turkish Embassy in Stockholm. Not that he needed it, but this time he found a geopolitical excuse for his demonstration. For many months, Turkey has been using its power to prevent Sweden from joining NATO, supposedly because Sweden supports “Kurdish terrorists.”
Paludan exploited Sweden's justified anger and planned to score some points – or at the very least attract attention as another point of tension between the two countries. And that's what happened: Turkey and Muslims around the world aimed their arrows to the north. Boycotts were imposed on Swedish companies, protests were held in Muslim countries and Sweden’s entry into NATO looks more distant than ever. All this happened even though the vast majority of Swedes have reservations about Paludan, if they're not totally disgusted by him and his provocations.
So why have the Swedish authorities let Paludan harm their political interests and damage the social fabric? Because freedom of speech is absolute in Sweden. Some say that it's almost sacred and that civil rights such as freedom of speech and the right to protest and form unions have become in many ways the replacement for religion in one of the most secular societies in the world.
In Sweden, events like neo-Nazi marches and Koran burnings can cause riots and split society by stirring up emotions. This is how neo-Nazi movements can hold marches next to synagogues on Yom Kippur, supporters of dictators from around the world can demonstrate, and a person like Rasmus Paludan – who has almost no means in addition to his minuscule support – can undermine Sweden's national interests, cause riots and split society by stirring up emotions.
But the Swedes have another option. In recent years, some have argued that now is the time to restrict, if just a little, the freedom to say and do anything you want in the public arena. Despite the country's tranquil image, a prime minister and a foreign minister have been murdered in Sweden, which also has neo-Nazi movements, volunteers for the Islamic State, and harsh problems of integration and political violence – both above and below the surface.
The situation may still be better than in most countries, but Sweden is definitely not immune to the religious wars, social instability and political extremism spreading throughout the world in the third decade of the 21st century. Unsurprisingly, among those who understand the severity of the situation are Sweden's Jewish organizations. The Jewish community council there and the group Amanah, which promotes Jewish-Muslim dialogue, released a statement immediately after the Koran burning, saying: “Racists and extremists are once again allowed to burn the Koran, abusing democracy and freedom of speech to normalize hatred against one of Sweden’s religious minorities.”
Amanah mentions the “tragic history of Europe” and quotes Heinrich Heine’s famous words: “Those who burn books will in the end burn people.” In a democratic society, every person has the right to feel safe and respected, Amanah said, expressing its support for Sweden's Muslim minority and making clear that every act of discrimination and hate is unacceptable.
Proof of the need for this statement arrived quickly. In two separate cases late last month, Swedes of Egyptian origin tried to prove the “Swedish hypocrisy” by burning a Torah – in one case in front of the Israeli Embassy in Stockholm. It seems they thought that if they didn't receive a permit it would be proof of discrimination against Muslims. If they did receive one, it would add more fuel to the fire of hateful anger.
Even though the Israeli Foreign Ministry tried to take credit for intervening with the Swedes and preventing the burning of the Torah, it was others who prevented – or at least postponed – the incident. It was the Muslim community in Sweden, including people who cooperate with the Jewish community, who made the right calls and applied the right pressure to prevent the burning – at least for now.
True, dialogue alone won't solve the political, cultural and social problems today in Sweden – and outside it. Legislation, education, investment and sometimes even a little force are needed too. But dialogue is necessary; only it can set both limits and the rules of the game, because in the real world it's impossible to have rights without restrictions – and no one is better suited than Muslims and Jews to take responsibility together to set these limits.
דיויד סטברו 