שירת הים

שנה חדשה היא תמיד הזדמנות לחשבון נפש ולפתיחת דף חדש. ובכל זאת מקרה שבו ניתנים החיים במתנה לאלפי אנשים הוא נדיר אפילו בימים המיוחדים האלו של ראשית תשרי. אבל זה בדיוק מה שקרה בחופי האי הדני זילנד (Sjælland), בתקופת החגים לפני 68 שנה, אז הבריחו הדנים אלפי יהודים בסירות קטנות אל שוודיה הניטרלית תחת אפם של הגרמנים.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il

כמו על מעבר ים-סוף לפני 3,000 שנה,  גם על חציית הים בסיפור הזה חשוב לספר בכל דור ודור. רצח, שעבוד ודיכוי הרי לא עברו מן העולם ובני אדם עדיין נדרשים לבחור כיצד להגיב לרוע. האם ישתפו איתו פעולה, האם יצקצקו בלשונם ויסובבו את ראשיהם לצד השני או שיקומו, יעשו מעשה ויתנגדו. סיפור הצלתם של יהודי דנמרק מחדד את הדילמה ומראה שכמעט בכל תנאי יכולים בני אדם, למרות הכל,  לבחור בטוב.

גשר על פני מים סוערים

המסע שלי אל הימים הדרמטיים של אוקטובר 1943 מתחיל בגשר אורסונד (Øresund), על הדרך שמובילה מהקצה הדרומי של שוודיה לאי הדני זילנד. לוקח בערך רבע שעה לעשות את המרחק בין שתי המדינות. מיצר אורסונד, המפריד ביניהן הוא אחד מגופי המים שמחברים את הים הבלטי לים הצפוני ועל גדותיו התפתח במשך מאות שנים אזור מאוכלס, פורה ומפותח שכולל את הבירה הדנית קופנהגן (København), את הכרך השבדי, מלמה (Malmö) ולא מעט כפרים פסטוראליים, ערים קטנות,  מרינות וחופי רחצה. הרחובות שקטים ומשובצים בחנויות דגים, גלריות, בתי-הארחה ובתי-קיץ. היום קוראים לאזור הזה הריוויירה הדנית.

קופנהגן, בירת דנמרק, נמצאת פחות משעה נסיעה מהגשר. יש בה כמיליון וחצי תושבים והיא בת בערך אלף שנה. בתחילת דרכה היא הייתה רק כפר דייגים, בימי הביניים היא שימשה כבירת אימפריה אירופית רבת עוצמה והיום היא עיר שוקקת חיים של תרבות, תיירות, תעשייה ועסקים. הגרמנים כבשו אותה בתשיעי לאפריל 1940. זה לקח להם בערך שעתיים. הממשלה הדנית, שניסתה להישאר ניטראלית, החליטה להיכנע ולשתף פעולה עם הכובשים למרות שרוב הדנים היו אנטי-נאצים.

חולשתם הצבאית ועושרם הכלכלי של הדנים, בשילוב אינטרסים גרמניים גרמו לשנות הכיבוש הראשונות להיות נוחות יחסית. לעומת הטבח, ההרעבה והטרור שליוו את הכיבוש הנאצי באירופה, הדנים יצאו בזול. מוסדות השלטון המשיכו לתפקד והחיים נמשכו כרגיל. ווילי סלומון זוכר היטב את התקופה. הוא היה בן חמש כשדנמרק נכבשה, ילד יהודי, בן למשפחה דנית בורגנית טיפוסית. סיפורו של ווילי, יחד עם כמה ספרים, קטעי עדויות ומפות, מלווה אותי לאורך הסיור בדנמרק. סולומון זוכר כילד את החיילים הגרמניים צועדים ברחוב: "לא פחדנו", הוא מספר לי, "בהתחלה חיינו בדיוק את אותם החיים שהיו לנו קודם ולא היו נגדנו שום הגבלות".

דנמרק לא הייתה צריכה לשלם הרבה בשביל השקט הזה. כמה הגבלות על חופש העיתונות, ההתארגנות הפוליטית, מדיניות החוץ, והתעשייה הספיקו. בארמון כריסטיאנסבורג (Christiansborg Slot) אפשר עדיין לראות את מרכז הכוח הפוליטי של דנמרק. הוא נבנה בתחילת המאה העשרים על בסיס ארמונות עתיקים שנשרפו והוא מקום מושבו של הפרלמנט הדני. 179 חברי הפרלמנט כפופים עדיין לאותה חוקה לה היו כפופים חברי הפרלמנט בשנות הארבעים. אלו הקימו ממשלת אחדות רחבה וניסו להציג חזית מאוחדת מול הכובשים. במשך כשלוש שנים הארמון הזה היה הבסיס לניסיונות הדנים לתמרן בין האינטרסים שלהם לדרישות הגרמנים. היום אני מוצא כאן פסלים ויצירות אומנות, אולמות מפוארים, ספרייה מלכותית, נשקייה וחורבות של מבצרים עתיקים. גם משרד ראש הממשלה וביהמ"ש העליון ממוקמים כאן. הכל נמצא על האי סלוטסהולמן (Slotsholmen) במרכז העיר. זהו גם המקום שבו מקיימת משפחת המלוכה הוותיקה באירופה את קבלות הפנים והנשפים שלה. מלכת דנמרק הנוכחית, מרגרטה, היא נכדתו של אחת הדמויות החשובות בדנמרק של תחילת המלחמה, המלך כריסטיאן העשירי, שנותר ראש המדינה הפורמאלי למרות שנודע כמתנגד לנאציזם וכמגן היהודים.

תוך כדי השיטוט בסלוטסהולמן, אני מנסה לערוך חשבון ביניים של המדיניות הדנית בתחילת המלחמה – לא נערך כאן אמנם קרב התאבדות הרואי כמו בפולין וברוסיה אבל הדנים הצליחו להרוויח זמן ולשמר כוחות מנהיגותיים, חברתיים וחינוכיים. ההתנגדות טופחה מתחת לפני השטח ולא פחות חשוב מזה, בזמן שבשאר אירופה הובלו יהודים לבורות הריגה ותאי גזים, אף אחד לא נגע ביהודי דנמרק. 

היהודים, שהגיעו לדנמרק במאה השבע עשרה כחלק מעסקה שעשה המלך המקומי כדי לפתח את הכלכלה, היו בשנות הארבעים קהילה מפוארת וחלק אינטגראלי מהחברה הדנית. סיפור הקהילה נפרש במוזיאון היהודי במתחם הספרייה המלכותית. המוזיאון חוקר את הזהות היהודית-דנית על מרכיביה הרוחניים והפיזיים. הוא עוצב ע"י האדריכל היהודי, אמריקאי המפורסם דניאל ליבסקינד שביסס את המבנה הפנימי שלו על המילה העברית "מצווה", התייחסות ברורה להצלת היהודים ע"י הדנים. יש בעיר אתרים יהודיים נוספים. הבולט שבהם הוא בית הכנסת ברח' קריסטלגדה (Krystalgade) בחלק העתיק של מרכז העיר, שמשמש את יהודי קופנהגן כבר יותר מ 170 שנה. לא רחוק משם עומד המגדל העגול (Rundetårn), מצפה כוכבים שנבנה במאה השבע עשרה וניתן לראות מראשו את קופנהגן העתיקה במלוא הדרה. האותיות העבריות של השם המפורש מעטרות את המגדל כחלק ממשפט המבקש מהאל להעניק חוכמה וצדק למלך הדני.

אתרים אלו חושפים את הקהילה שפגשו הנאצים כשהם כבשו את דנמרק. היא הייתה ביחסים טובים עם השכנים, מאורגנת, עשירה ובת כ-7,500  חברים, כולל פליטים שהגיעו ממדינות אירופאיות אחרות. כאמור, בתחילת המלחמה החליטו הגרמנים לא להחיל על יהודי דנמרק את ה"הפתרון הסופי". אבל כל זה עתיד היה להשתנות ב 1943.

מאבק

ככל שהכיבוש נמשך הוא הפך למאוס יותר. ב-1942 כבר היו פעולות התנגדות ממשיות למשטר הנאצי. במרץ 1943 נערכו בחירות שתוצאותיהן הרגיזו את הגרמנים ובקיץ של אותה שנה התפרץ גל של שביתות, מחאות והפגנות אלימות שהביאו לפיזור הפרלמנט ולהכרזה על מצב חירום צבאי. תנועות ההתנגדות הדניות שהיו מבוססות לא רק על התנגדות פוליטית אלא על מסורת של קהילתיות, דמוקרטיה והומניזם, נכנסו לפעולה.

מוזיאון החירות (Frihedsmuseet) יושב בלב אזור ירוק וכחול של פארקים ותעלות, סמוך לפסל בת-הים המפורסם. הוא מספר את סיפור המלחמה של דנמרק וחושף את פעילות המחתרות הדניות. הפצת עיתונות מחתרת, הפגנות ושביתות, ריגול למען בעלות הברית ופעולות חבלה מוצגות באמצעות צילומים, מפות, שחזורים ומוצגים כמו כלי נשק, מדים וכלי רכב. המחתרות הדניות צברו תאוצה עם פריצת המשבר הפוליטי של 1943, התאחדו תחת השם "מועצת החירות הדנית" והחלו להיערך למאבק מזוין. עשרות אלפים התנדבו ליחידות הלוחמות. רבים נתפסו, נשלחו למחנות ריכוז והוצאו להורג. בכניסה למוזיאון החירות נמצאת פינת זיכרון ללוחמים אלו. היא מציגה מכתבים שנכתבו ע"י חברי המוצאים להורג. "היום נידונתי למוות על מעשי", כתב אולה מוסולף, לוחם מחתרת בן עשרים להוריו, "אינני מפחד למות כי אני חש שחיי הוקדשו לטובת דנמרק". מוסולף הוצא להורג, יחד עם חבריו למחתרת בפאתי העיר. הדנים הקימו שם אחרי המלחמה את אתר הזיכרון ללוחמים שנרצחו ע"י הנאצים (Mindelunden). מדי שנה מתקיים באתר, בין הקברים,לוחות הזיכרון והאנדרטאות, טקס לציון שחרור דנמרק, בהוקרה ללוחמים ששילמו בחייהם. "היה לנו נשק אחד", אני נזכר בדברים שאמר פעם יצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי הארגון היהודי הלוחם בגטו וורשה: "אידאה גדולה, נכונות גדולה, מסירות נפש גדולה".

הגירוש

גורל היהודים בימים הסוערים של קיץ 43 היה נתון למאבק פנימי בצמרת המפלגה הנאצית. כשהיטלר פקד על ריכוזם כשלב ראשון בדרך לחיסולם, החלה התרוצצות דיפלומטית בזרועותיו השונות של הממשל הנאצי. הוויכוח גרם לכך שנאצים שרצו בהמשך שיתוף הפעולה הגרמני-דני הדליפו את התכנית לפוליטיקאים דנים שמסרו בתורם את האינפורמציה להנהגת הקהילה היהודית. בערב ראש השנה, יהודי קופנהגן קיבלו בביהכ"נ את הידיעות והתבקשו להפיץ את הבשורה ולמצוא מחבואים. במקביל החלה מעין התקוממות עממית ברחובות העיר. שוטרים ודוורים, מלצרים ונהגים, מורים וכמרים היו כולם שותפים בהפצת הידיעות, במציאת דרכי מילוט ובהגנה על רכוש היהודים שנמלטו. בתים פרטיים, בתי-ספר ובתי-חולים שימשו למקומות מסתור. על בסיס התשתית של המחתרות והתמיכה העממית הרחבה הצליחו כמעט כל היהודים למצוא מחבוא. כשפשט הגסטאפו על בתיהם רובם פשוט לא היו בבית.

כמה מאות יהודים נתפסו בכל זאת, בעיקר קשישים וחולים שלא יכלו להתחבא. סצנות ברוטאליות במיוחד התרחשו בבית האבות הסמוך לביהכ"נ. עדויות מספרות גם על ביזה וונדליזם. בסופו של דבר נשלחו כמה מאות יהודים למחנה טרייזנשטט שבצ'כוסלובקיה. לעומת ממשלות אחרות שהיו אדישות לגירוש יהודי ארצם, הממשלה הדנית דאגה שליהודים שנשלחו לטרייזנשטט לא יאונה רע. היא יזמה ביקור של הצלב האדום ודאגה למשלוח מזון ותרופות למחנה. הדנים גם שמרו על הרכוש ועל דירות היהודים הנעדרים. מישהו סיפר לי שאפילו השקו להם את העציצים. בחשבון סופי, רק כחמישים מיהודי דנמרק נספו בטרייזנשטט, רובם קשישים וחולים. ההתרחשות כולה מעלה סימני שאלה בדבר טיעון שנפוץ במדינות אירופאיות אחרות כי לא ניתן היה לעשות דבר לטובת היהודים.

ווילי סלומון נזכר בבריחה מקופנהגן: "נסענו צפונה לכפר, היו איתנו כשלושים יהודים ובמשך כמה ימים הוסתרנו בבתים שונים במקום. אח"כ הועברנו במשאית ששימשה להובלת לבנים לאורך כביש החוף לעיירה הומלבק (Humlebæk). בדרך הגרמנים עצרו את המשאית, הרימו את היריעה שכיסתה אותה אך מכיוון שהיא הייתה עמוסה ואנחנו היינו בחלל ריק באמצע, לא נתפסנו והמשכנו בדרך. בהומלבק הוסתרנו בבית של דייגים מקומיים". משפחת סלומון כבר ניצלה פעם אחת מהנאצים כשבערב ראש השנה הם עשו את הלילה אצל שכניהם בכפר וחמקו כך מהגרמנים שדפקו על דלתם, הסתכלו פנימה והסתלקו כשגילו שהוא ריק.

דרך הים בה נסעו סלומון ובני משפחתו קיימת עדיין. בסתיו החופים נטושים למדי, סירות בכל הגדלים והצבעים מוטלות עליהם ומזחים שוממים נשלפים מהם אל תוך המים. בימים יפים אפשר לראות את שוודיה בצד השני של המיצר. שליו כאן עכשיו אבל באוקטובר 43 הרבה שלווה לא הייתה כאן. בתים רבים שימשו כמפקדות הברחה, מעין "סוכנויות נסיעות" מאולתרות. מארבים נערכו לאורך החופים, נשק מאולתר הוברח בשבילים נסתרים. באזור לינגבי (Lyngby), נפתחו צירים ימיים לשוודיה ונערכו קרבות פנים מול פנים בין לוחמי מחתרת לאנשי הגסטאפו. באספרגדה (Espergaede) ובסנקרסטן (Snekkersten) היו רופאים מקומיים שטיפלו בפליטים, הסתירו אותם והזריקו חומר לילדים כדי שיהיו שקטים בזמן השיט לשוודיה. בגילליה (Gilleleje) תפס הגסטאפו כמה עשרות יהודים שהתחבאו בעליית הגג של הכנסייה. מוזיאון ואנדרטה מקומיים מציינים עדיין את האירועים האלו. כך היו כפרים וחופים, עליות-גג ומרתפים, סליקים ומחסנים לתפאורה של סיפורים אנושיים בדרך הארוכה לחירות בצד השני של הים.

הבריחה

הומלבק היא עיירה יפהפייה. יש שם מרינה קטנה עם סירות דייגים ויכטות, בתים ציוריים וגינות מטופחות. כמה דקות מהמרכז נמצאת לואיזיאנה (Louisiana Museum), מוזיאון אומנות מודרנית יוצא מן הכלל. בחוף אני מוצא את המקום אליו הגיע ווילי באותו לילה, יומיים לפני יוה"כ 1943. כשהם ירדו לחוף במטרה לעשות את הדרך לשוודיה, מישהו צעק שהגרמנים באים, הם נדחפו לחדר קטן והסתתרו בו כל הלילה. "ישנתי על הרצפה בין הרגליים של המבוגרים ובבוקר שלמחרת חזרנו לכפר", הוא מספר, "בלילה הבא ירדנו שוב לחוף, זוגות זוגות. הפעם לא היו שם גרמנים. עמדתי על המזח עם אחי וההורים. היה חשוך ושקט והיו שם סירות גדולות וקטנות, סירות דייג וסירות מנוע. לפנינו הועמסה סירה שהיה בה מקום אחד פנוי. למרות המחאות של אימי, אחי הועלה לסירה והיא יצאה לדרכה. על הסירה הבאה עלינו אנחנו. זאת הייתה סירת דייגים קטנה והיו עליה כעשרים אנשים. אחרי שיצאנו לדרך התקלקל המנוע. בזמן שהדייג ניסה לתקן אותו, עברה סירת פטרול גרמנית. הגרמנים לא שמו לב אלינו כי היה חשוך מאוד והמנוע לא עבד. כשהגענו סוף סוף למים הטריטוריאליים של שוודיה, סירה שוודית הגיעה והגנה עלינו". ווילי ובני משפחתו רוכזו בבית קולנוע באי השוודי וון (Ven) שם הם פגשו את האח הגדול ועשו את הלילה יחד עם הפליטים האחרים. "לא היה לנו הרבה. רק הבגדים שלגופנו, טליתות ומסמכים. כל הלילה הגיעו קבוצות נוספות. מישהו סיפר על משפחה אחת שטבעה בדרך". בבוקר שלמחרת הם חצו את האי ברגל, הפליגו ללנדסקרונה (Landskrona) שבדרום שוודיה והתחילו לנדוד אצל קרובים ומכרים ברחבי שוודיה. כמו אלפי יהודי דנמרק האחרים, הם ניצלו מהגורל שהמתין למיליונים ברחבי היבשת בזכות שכנים טובים שלא הפקירו אותם לגורלם. הם נשארו בשוודיה עד סוף המלחמה וחזרו לדנמרק ב 1945.

שירת הים

את המסע שלי אני מסיים בעיר החוף הלסינגור (Helsingør) עיר ימי-ביניימית שנבנתה על חוף הקטע הצר ביותר של מיצר אורסונד בדיוק מול העיר השוודית הלסינבורג (Helsingborg). במאה ה-15 נבנה כאן מבצר שנועד להבטיח תשלום מיסים של ספינות בים הבלטי. מבצר זה הוא הבסיס לטירה המרשימה הניצבת שם היום, טירת קרונבורג (Kronborg Slot) שנבנתה ב-1585 ושימשה כארמון מלכותי, מבצר צבאי ובית-סוהר במשך מאות שנים. הטירה התפרסמה כי שייקספיר מיקם בה את ארמונו של הנסיך הדני הבדיוני, המלט. שייקספיר אמנם לא ביקר כאן אבל הטירה נודעה כאחד המבצרים החזקים באירופה. האולמות הרנסאנסיים הגדולים, המרתפים האפלים והמוזיאון מוקפים בחומה ותעלה כמו בסרטים. אני סוגר מעגל כשאני פוגש בטירה את הולגר דנסקה (Holger Danske), פסל של גיבור מיתולוגי שעל פי האגדה מונח כאן רדום עד שדנמרק תהיה בצרה גדולה. או אז הוא יתרומם ויציל אותה. בימים של הצרות הכי גדולות, ימי מלה"ע השנייה, אחת המחתרות קראה לעצמה הולגר דנסקה ורצועת החוף הזו הייתה למורשת קרב מפוארת למען סולידאריות ואנושיות.

בנמל אני עולה על המעבורת חזרה לשוודיה ועושה בדיוק את אותה הדרך שעשו אלפי פליטים יהודים לפני יותר משישים שנה. הדרך שונה באור יום כאשר החומה האפורה של הטירה ומגדליה הירקרקים, הולכים ומתרחקים ממני. המיצר מלא תנועה. מיכליות, סירות דייגים, יאכטות וסירות מפרש משאירות שובל לבן במים האפורים. בסה"כ 20 דקות של שיט. במעבורת החיים נמשכים כהרגלם- חנות דיוטי פרי מציעה אלכוהול זול, ילדים קונים נקניקיות בקיוסק, כמה תיירים מהמרים במכונות ויש תור ארוך לשירותים של הנשים. אני יוצא לסיפון.

הנוף הגיאוגרפי דומה אמנם לזה שהיה כאן לפני שישים שנה, אבל מה עם הנוף האנושי? ויקטור פרנקל כתב ש"אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות האנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו". אני נזכר בשירת הים, שיר התודה שמשה ובני ישראל שרו לאלוהים אחרי מעבר ים-סוף. גם הים הזה חזה באקסודוס של יהודים אבל השירה כאן מגיעה לא לאלוהים אלה לבני-אדם שכדברי פרנקל, נקטו עמדה ובחרו דרך. כשחיפשו ב"יד-ושם" מישהו להעניק לו את אות חסיד אומות העולם על הצלת יהודי דנמרק, המחתרת הדנית טענה שכל חבריה נטלו חלק בהצלת היהודים במידה שווה. את האות הוחלט להעניק לכן לכל העם הדני כאיש אחד. כשאני יורד מהמעבורת אני חושב שזאת הייתה החלטה נבונה. אם אות חסידות אומות עולם הוא מעין פרס נובל להיענות לסבל של הזולת, ולבחירה בטוב בכל תנאי, אין ראוי מהעם הדני לזכות בו.

מוזיאון החירות בקופנהגן. צילם: דיויד סטברו
 
 
לחופי מיצר אורסונד. צילם: דיויד סטברו
 
 
מיצר אורסונד. צילם: דיויד סטברו
 
 
טירת קרונברג. צילם: דיויד סטברו
 

לא משעמם אחרי הכל – הקרב על מדינת-הרווחה הנורדית

מדינת-הרווחה הנורדית הביאה שגשוג, דמוקרטיה וקידמה לצפון אירופה. כעת היא נלחמת על חייה. 

הכתבה פורסמה בגלובס http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1057,U1311247211493&did=1000666110

פסטיבל רוק פוליטי

זוהי מסורת שהתחילה ב-1968 כאשר אולוף פלמה, אז שר החינוך של שוודיה, היה בדרכו הביתה מחופשת קיץ באי גוטלנד שבים-הבלטי. לפני שהוא עלה למעבורת לסטוקהולם הוא התבקש ע"י פעילים מקומיים לומר כמה מילים. פלמה (שהפך לראש-הממשלה ב-1969 ונרצח ב-1986) נענה לבקשה ונאם בפני כמה מאות בני-אדם מעל גבי משאית. מאז ועד היום בכל יולי נפגשים כל המי-ומי של הפוליטיקה השוודית, בפארק אלמדאלן שבגוטלנד במה שרבים מכנים פסטיבל רוק פוליטי. זהו אירוע ייחודי מסוגו בעולם המשלב נאומים פוליטיים, סמינרים רעיוניים וכינוסים מפלגתיים תחת כיפת השמיים. בשבוע שעבר השתתפו בו אלפי מבקרים והם צפו לאור הזרקורים של אמצעי-התקשורת בעוד קרב במסגרת המאבק המתעצם על גורלו של מה שמכונה המודל השוודי.  

אחד הנואמים המסקרנים ביותר היה הוקאן יוהולט, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שבנתה את מדינת-הרווחה השוודית ונמצאת כיום באופוזיציה. יוהולט, שמונה לראשות המפלגה לפני חודשים ספורים, הוא עוף פוליטי מוזר. עד מינויו כשליש מן הציבור לא שמע עליו מעולם, הוא לא צעיר, לא סלב, לא הוגה דעות מבריק ולא חדשן פוליטי. תדמיתו הציבורית נבנתה דווקא מהשפם המעטר את פניו ומחוש ההומור שלו. למרות זאת, חוגים מסוימים בשמאל השוודי רואים בו את הסיכוי האחרון להצלת מדינת-הרווחה מפירוקה ע"י קואליציית המרכז-ימין השולטת במדינה מאז 2006. יוהולט הציג בנאומו לא פחות מ-21 נקודות לרפורמה והבטיח שכאשר הוא יעלה לשלטון הוא יפסיק את ההפרטות והקיצוצים וישקיע כסף ממשלתי בפיתוח תשתיות, בדיור ובחינוך במקום בהורדת מיסים. איש איננו יודע מה תהיה השפעתו האלקטוראלית של יוהולט אך הוא ללא ספק הפיח חיים בוויכוח על עתיד מדינת-הרווחה השוודית.

מיסים גבוהים ודגלים אדומים

העימות על עתיד מדינת-הרווחה איננו שוודי בלבד. זהו מאבק המתקיים בכל המדינות הנורדיות (פינלנד,שוודיה, נורווגיה ודנמרק) המשלבות כבר עשרות שנים שוק חופשי, מבוסס היי-טק ושירותים עם מדיניות רווחה וצדק חברתי המתבטאת בשירותי רווחה אוניברסאליים, פערי שכר נמוכים ובבעלות ציבורית על חלקים גדולים של המשק בתחומים כמו מחצבים, אנרגיה ותקשורת ועל הון עתק הנמצא בקרנות פנסיה ממלכתיות ובקרנות של האיגודים המקצועיים. אך ליבו של המודל הסקנדינבי הוא שוק-העבודה. כ-68.4% מהעובדים בשוודיה מאוגדים, בפינלנד מאוגדים 69.2%, בדנמרק 66.6% ובנורווגיה 54.4% (לשם השוואה: ארה"ב 11.8%, יפן 18.5% וגרמניה 18.8%). מעבר למספרים, האיגודים המקצועיים מחזיקים כוח פוליטי רב ומאגדים גם פנסיונרים ומובטלים רבים. מלבד מו"מ על שכר וחתימה על הסכמים קיבוציים, עוסקים האיגודים השוודיים למשל גם בחינוך ובמחקר, יש להם קרנות פנסיה, חברות ביטוח הדדי וקרנות שביתה. הם רשאים לכפות שכר מינימום באמצעות החרמות ושביתות הזדהות וחבריהם זכאים למידע עסקי ולנציגות בדירקטוריונים של החברות בהן הם מועסקים. מעבר לתנאי עבודה משופרים ומשכורות גבוהות יחסית, זכאים שכירים במדינות הנורדיות לימי חופשה רבים בתשלום (לפחות 34 בפינלנד, 39 בדנמרק, 27 בנורווגיה, ו-25 בשוודיה) , להשתלמויות, הכשרות מקצועיות וליותר משנת חופשת-לידה בתשלום (אותה יכולים ההורים לחלק ביניהם).

העובדים הנורדיים משלמים מס-הכנסה גבוה המהווה בסביבות 50% מהתמ"ג (עד 56.5% מהשכר בשוודיה, 54.8% בדנמרק, 48.6% בפינלנד ו-40% בנורווגיה). תמורת המס הם מקבלים שירותים חברתיים אוניברסאליים נדיבים. אחוז ההוצאה הציבורית מהתמ"ג הוא גבוה (52.5% בשוודיה, 51.8% בדנמרק, 49.5% בנורווגיה ו-40.2 בנורווגיה לעומת 42.9 בישראל ו-38.9% בארה"ב) והוא מממן סקטור ציבורי ענק הכולל מערכת חינוך המספקת חינוך חינם כל הדרך מהגיל-הרך ועד האוניברסיטה, כמו גם חינוך משלים, הכשרות מקצועיות ומענקים והלוואות לסטודנטים. זהו חלק מרעיון התמיכה באזרח מ"העריסה עד הקבר". מערכת הבריאות השוודית, למשל, מספקת בריאות לכל תמורת השתתפות עצמית נמוכה והמדינה מטפלת גם בדיור מוגן לגיל הזהב. מערכת הפנסיה מספקת לכל אזרח פנסיה ממלכתית ולרוב האזרחים נוספת על כך פנסיה של האיגוד והמעסיקים (גיל הפרישה לגברים ולנשים הוא 65 ברוב המדינות הנורדיות). 

נתונים אלו אינם טכניים בלבד. למרות השינויים הפוליטיים של השנים האחרונות, מילים כמו סולידאריות וערבות-הדדית עדיין דומיננטיות בשיח הציבורי במדינות הנורדיות המלאות עדיין בסממנים סוציאליסטיים כמו דיור ציבורי בהיקף גדול המבוסס על אגודות דיור שיתופיות, קואופרציות צרכניות ומערכות חינוך אידיאולוגי למבוגרים. בזירה הציבורית זוכות שביתות בד"כ להזדהות ומי שיקלע למרכז סטוקהולם, אוסלו או קופנהגן באחד במאי ימצא רחובות חסומים, דגלים אדומים, מצעדים ססגוניים והפגנות המוניות בהשתתפות חברי פרלמנט, שרים וראשי-ערים. חג הפועלים איננו חגם של תימהונים קיצוניים בסקנדינביה, זהו יום שבתון רשמי והוא חלק מהמיינסטרים. 

למרות הדמיון בין המדינות, המודל הנורדי איננו מקשה אחת. בזירה האירופית, לדוגמא, פינלנד היא בגוש האירו, דנמרק ושוודיה הן חברות האיחוד-האירופי אך מחזיקות מטבע משלהן ונורווגיה איננה חברת האיחוד כלל. ישנן גם נסיבות פוליטיות וכלכליות שיצרו ווריאציות שונות למודל – המשבר הכלכלי בשוודיה בתחילת שנות התשעים גרם לרפורמות דרמטיות בפנסיה ובמבנה הבעלות הממשלתית במשק, גילוי הנפט בים הצפוני בשנות השישים שינה לחלוטין את הכלכלה הנורווגית והמשבר הפיננסי העולמי גרם להתמוטטות הכלכלית של איסלנד הקטנה ב-2008. עם זאת, הבסיס הערכי והמעשי דומה – חתירה לתעסוקה מלאה, השקעות ממשלתיות גדולות במשק, וויסות מחזורי הגאות והשפל באמצעות תקציב המדינה ומדיניות הריבית ודגש על זכויות חברתיות אוניברסאליות כמו דיור, פנסיה, בריאות וחינוך.

הכי טובות שיש

קשה להתווכח עם ההצלחות של המודל הנורדי. בתחומים רבים המדינות הנורדיות הן החברות הטובות ביותר בהיסטוריה האנושית. דו"ח העוני של האו"ם משנת 2007-8 הציב את ארבעת המדינות הנורדיות בחמשת המקומות הראשונים של רמת המחייה בעולם. ע"פ מדד הפיתוח האנושי של האו"ם המודד תוחלת חיים ואת רמות ההכנסה, ההשכלה והשוויון במדינות השונות נמצאת נורווגיה במקום הראשון בעולם, שוודיה במקום התשיעי, פינלנד ב-16 ודנמרק ב-19. במדד השוויוניות נורווגיה היא הראשונה בעולם, שוודיה שלישית, דנמרק עשירית ופינלנד במקום ה-11 (ישראל במקום ה-23). במדד השוויון המגדרי נמצאות ארבעת המדינות הנורדיות בין שמונה המובילות בעולם. הישגים אלו לא באו על חשבון משק תחרותי וחברה פתוחה. להיפך, יש בארבעת המדינות הנורדיות מוסדות פיננסיים פרטיים עתירי ממון, הן נמצאות בין 15 הראשונות ברשימת המדינות התחרותיות בעולם (ויעידו על כך מותגים כנוקיה, אריקסון, וולבו ואיקיאה) והן מובילות עולמיות במדדים של חוסר שחיתות, חופש ביטוי ועוד. לא בדיוק בתי-כלא בולשביקיים.

למרות כל אלו המדינות הנורדיות אינן מושלמות ואזרחים רבים מחפשים שינוי. התלונות הנפוצות הן על זמני ההמתנה הארוכים בבתי-החולים, יוקר המחיה בערים הגדולות והבירוקרטיה הממשלתית. בשנים האחרונות עלו לשלטון בדנמרק ובשוודיה ממשלות מרכז-ימין המנצלות את כהונתן כדי לערוך רפורמות במדינת-הרווחה. בשוודיה הועברו למשל חוקים חדשים המקשים על קבלת דמי ביטוח-לאומי ויציאה לפנסיה מוקדמת, שוק בתי-המרקחת שהיה בעבר מונופול ממשלתי נפתח לתחרות, מיסים שונים הורדו לרווחתם של המעמדות המבוססים יותר וחלקים שונים מהמשק הציבורי הופרטו. בפינלנד מכהנת מאז יוני ממשלת אחדות לאומית הכוללת שש מפלגות מימין ומשמאל ורק בנורווגיה מכהנת ממשלת שמאל מאז 2005. יש לציין שבמערכות הבחירות האחרונות בשוודיה, פינלנד ודנמרק נרשמו הישגים מרשימים גם למפלגות ימין פופוליסטיות השואבות את כוחן האלקטוראלי מהתנגדות להגירה ומדמגוגיה לאומנית. ואכן, שינויים דמוגרפים ובראשם ההגירה של השנים האחרונות, הפכו את המדינות הנורדיות להומוגניות פחות, מה שהופך את שמירת הסולידאריות החברתית והאמון במערכת הציבורית לאתגר גדול יותר. ההגירה גם משנה את שוק העבודה. מעמד חדש של מהגרי עבודה גורם למאבק בין האיגודים לממשלות המנסות להוזיל את עלות ההעסקה על חשבון תנאי העובדים. מכיוון שמהגרים זכאים לכל חבילת ההטבות של מדינת-הרווחה, ננקטת יד קשה יותר בחלוקת תושבות ונוצר מעמד עובדים לא חוקיים שאינם זכאים לכלום ושמנגנוני הרווחה אינם מטפלים בהם. השחיקה הטבעית של הממסדים שבנו במשך עשורים מודל אלטרנטיבי לקפיטליזם ולבולשביזם ששלטו מסביבם, מוסיפה עוד נדבך לתחושה שזהו תחילתו של עידן חדש.

נהוג לומר שמשעמם בסקנדינביה, שאין כותרות ואין דרמות אך למעשה מתחוללת במדינות הנורדיות מהפכה שקטה ואיטית המאיימת לשנות מן הבסיס את אחד המודלים הכלכליים-חברתיים המוערכים בעולם. יש הטוענים כי המודל מיצה את עצמו, אחרים טוענים שהוא מעולם לא יכול היה להתאים למדינות אחרות מכיוון שהוא תלוי בעושר טבעי, ביציבות מדינית ובמוסר עבודה פרוטסטנטי. המציאות, עם זאת, מצביעה על אפשרות אחרת. המדינות הנורדיות של טרום התנועות הסוציאל-דמוקרטיות היו מדינות עניות ונכשלות. למעט הנפט הנורווגי אין בהן מחצבי-טבע יוצאי דופן והן סובלות מאקלים ומתנאים פיזיים קשים. מדינת-הרווחה הנורדית לא לקחה את העושר מן המוכן וחילקה אותו לציבור. להיפך, היא זו שיצרה את העושר יש מאין, היא זו שהביאה דמוקרטיה, קידמה ושגשוג לחלק זה של העולם והיא זו שהעניקה את כל אלו לכלל החברה ולא רק לעילית נבחרת. למרות הצלחות אלו, ואולי אפילו בגללן, כעת היא זו הנלחמת על חייה. 

כריסטיאניה – סופה של אוטופיה?

ימים לא פשוטים עוברים על תושבי כריסטיאניה. בית-המשפט העליון בדנמרק דחה לאחרונה את ערעורם נגד סמכות המדינה לבטל את האוטונומיה ממנה הם נהנים, וייתכן שבכך בא הקץ על אחד השרידים האחרונים של שנות השישים העליזות באירופה. בעקבות ההחלטה עלולה להישלח ידה הארוכה של החוק אל בתי התושבים, אל דוכני ממכר הסמים ואל הנדל"ן יקר-הערך עליו הוקמה כריסטיאניה, המתפקדת כמעין מדינה בתוך מדינה במרכז קופנהגן כבר כמעט ארבעים שנה.

הכתבה פורסמה במגזין השבועי של גלובס http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1055,U1301565544039&did=1000630962

הכל התחיל ב-1971 כאשר כמה תושבים בשכונת כריסטיאנסהאוון (Christianshavn) שבקופנהגן, הפילו גדר של בסיס צבאי נטוש כדי להשתמש בשטחו על מנת ליצור שטח ירוק וגן משחקים לילדי השכונה. עם פריצת הגדר, ובהשראת כתבה בעיתון חתרני מקומי, החלה פלישה של מאות מחוסרי-בית לבסיס. היה זה ערב רב של היפים, סקווטרים, אנרכיסטים, אומנים ופעילים חברתיים מהקצוות היותר רדיקליים של הסבנטיז. התושבים החדשים התמקמו בבנייני הצבא הישנים והכריזו על עצמם כאוטונומיה. הרעיון הבסיסי היה, כפי שהציג אותו אחד המייסדים: "הקמת חברה אוטונומית שבה כל אדם יהיה אחראי לרווחת כלל הקהילה". זו אמורה הייתה להיות חברה מהפכנית וחופשית עם חוקים משלה שאיננה כפופה לשלטונות שסביב. במקומות ובזמנים אחרים סביר להניח שזה היה מסתיים בפיצוץ עם הרשויות אבל בדנמרק של ראשית שנות השבעים, כשברקע שלטון סוציאל-דמוקרטי ומחסור חמור בדיור, הרשות הייתה נתונה.

לאחר כמה ניסיונות לחסל את העסק, החליטה הממשלה הדנית למצוא חלופה להשקעת מאמצים בפינוי התושבים החדשים. למרות שהיא המשיכה בדרכים שונות לנסות ולהשליט חוק וסדר על כריסטיאניה, היא הכירה בה לבסוף כב"ניסוי חברתי". כך קיבלו תושביה הבלתי-חוקיים של המושבה החדשה אוטונומיה ורשות להשתמש בקרקע ובמבנים שהוקמו עליה. למעשה היה כאן ניסוי חסר תקדים. בלב הבירה הדנית הוקמה, בברכת השלטונות, מעין מדינה בתוך מדינה. תושבי כריסטיאניה הקימו תשתית ארגונית של ממשל עצמי, יצרו דגל, המנון, תחנות טלוויזיה ורדיו ואפילו הנפיקו מטבע משלהם. בתחילת הדרך נדמה היה כי הניסוי היה משתלם לכל הצדדים – התושבים קיבלו שטח ומבני מגורים כמעט בחינם ובתמורה הם פיתחו את המקום, שיפצו אותו, הקימו תשתיות ומתקני מחזור וגם קיימו מפעלים חברתיים תרבותיים, אומנותיים ופוליטיים. הם הוסיפו צבע ועניין לבירה הסקנדינבית שהייתה בתקופת מיתון ואפילו התחילו למשוך אליה תיירים.

"הגעתי לכריסטיאניה לראשונה כדי לבלות וללכת להופעות, לא כדי לחיות בה", מספרת גיטה כריסטנסן, תושבת כריסטיאניה מאז 1976, "לאחר שכבר הכרתי את המקום, כאשר לא היה לי היכן לגור, באתי לכאן, מצאתי מבנה ריק ושאלתי את השכנים אם אפשר להתנחל בו. מאז אני כאן. כבר 35 שנה". גיטה מתארת את הימים ההם כשיא תקופת ילדי הפרחים: "היו כאן פסטיבלים וקרקסים, אנשים רקדו, עישנו חשיש והייתה תחושה של בניית קהילה חדשה בחברותא". כיום גיטה היא חלק מקולקטיב של נשים שעוסקות בעבודות ברזל בסדנא מקומית. "חלק מהאווירה שהייתה כאן אז קיימת עד היום", היא אומרת.

תושבת נוספת של כריסטיאניה היא קירסטין לארסן שהגיעה לכאן ב-1979. היא אנתרופולוגית בהכשרתה, נשואה פעם שנייה והיא גידלה בכריסטיאניה שני ילדים. "התקופה הראשונה הייתה מרגשת", היא מספרת, "הרגשנו כאילו אנחנו לא חלק מהעולם המערבי, חיינו במעין מערב פרוע, ללא חשמל ומים, חווינו חיים חברתיים ייחודיים והרגשנו כמו חלוצים". לארסן מספרת על מעין כפר משפחתי הבנוי מקהילות שונות. "היו אצלנו כל מיני קבוצות, כאלו שלא קיבלו לתוכן זוגות למשל, או קהילה של הומוסקסואלים, כולם עם שירותים ומטבחים משותפים וכולם יחד מנסים לבנות חברה ללא מנהיגים והיררכיה". לארסן מספרת על גורמים חתרניים שונים, פליטי המהפכה המינית והפוליטית של שנות השישים שחברו יחד. זאת לא הייתה התארגנות פוליטית או מפלגתית, לא היו כאן תאים קומוניסטיים או אידיאולוגיות דוגמאטיות. "הרעיון היה רוחני יותר", היא אומרת, "ניסיון ליצור אלטרנטיבה לממסד השמה דגש על חופש אישי, ביטוי חופשי, אחריות חברתית ואינדיבידואליזם".

אבל רוב תשומת הלב שהופנתה לכריסטיאניה לא הייתה מכוונת למפעלים חברתיים כמו ארוחות שאורגנו לעניי קופנהגן או לפעילות תרבותית כמו ערבי המוסיקה האלטרנטיבית באולם המופעים המקומי. בעבור ההמונים שפקדו את רחובות המושבה המתחדשת העניין המרכזי היה אחר. היו אלה הסמים שנמכרו ונצרכו בה לאור היום, כאשר השלטונות הדניים מעלימים עיין. כך נקשר גורלה של כריסטיאניה כבר בתחילת דרכה בגראס ובחשיש שנמכרו ללא מפריע בדוכנים שהוצבו במה שהפך לימים לרח' הראשי של המושבה – פושר סטריט. למרות ששימוש חופשי בסמים קלים היה רק חלק אחד ממה שהמייסדים כיוונו אליו ולמרות שסמים קשים היו מאז ומתמיד אסורים בכריסטיאניה, הסמים היו אלה שהביאו אליה את התיירים, שנתנו לה שם בינ"ל, והעלו אותה לכותרות. ואולי היו אלו הסמים שגם הביאו לנפילתה.

בשם הג'וינט

פושר סטריט הוא מקום מרתיע למדי למבקרים המזדמנים למקום אשר אינם צרכני סמים. בימי החורף הקרים פזורות על הדרך השחוקה חבורות של אנשים המקובצות מסביב לחביות בוערות. חבריהן, בעיקר גברים צעירים, מחממים את ידיהם, חלקם מחזיקים ג'וינטים עבים, אחרים בקבוקי בירה. ריח הגראס נישא באוויר. דוכנים לממכר סמים פזורים לאורך הרחוב כשלידם כמה קיוסקים לממכר מזכרות, משקאות ומזון. לפאב במרכז הרחוב קוראים וודסטוק. חוקי איסור העישון במקומות ציבוריים לא תקפים כמובן בכריסטיאניה והמקום אפוף עשן. שלא כמו בעבר, המשטרה הדנית כבר לא מעלימה לגמרי עין מהסוחרים והלקוחות של פושר סטריט ומדי פעם יש פשיטות ומאסרים אבל אלו לא מרתיעים את באי המקום. הם ממשיכים בשלהם, מוכנים לפשיטה הבאה.

כחלק מהכוננות, מקדמים את הבאים למקום שלטי ענק האוסרים על הצילום. כמעט אף אחד לא מוכן להתראיין וכל נוכחות זרה גוררת עיניים חשדניות. יטה (17) מוכנה בכל זאת לומר כמה משפטים. היא מלצרית באחד מבתי הקפה הסמוכים לפושר סטריט. היא יושבת מאחורי הדלפק עם שתי חברות שמעבירות ג'וינט מיד ליד. "רוב האנשים שמגיעים לכאן הם בני 20 עד 30, הם באים לכאן כדי לעשן ולהתמסטל", היא אומרת, "יש כאן ווייב חיובי וקרמה טובה". היא לא מוטרדת מכך שממכר ועישון סמים אינם חוקיים בדנמרק. "עדיף שכולם יעשו את זה כאן תחת פיקוח הקהילה ולא במחתרת ברחובות קופנהגן".

ייתכן שבמקור הסמים הגיעו לכריסטיאניה כחלק מתרבות המחאה, הפעילות החברתית והיצירה האומנותית, אך במהלך השנים חדרו לכריסטיאניה גורמי פשע מאורגן וכנופיות אלימות ואלו השתלטו על שוק הסמים במקום. הם גרמו למספר תקריות אלימות ומקרי רצח והפכו את הקהילה ההיפית השלווה לשדה קרב בין קבוצות שונות של עבריינים מקצוענים וכנופיות אופנוענים חמושות כמו "מלאכי הגהנום" (Hells Angels). פעם מצאה המשטרה חלקי גופה מתחת לרצפת אחד המבנים, במקרה אחר ב-2005 כנופיית רעולי-פנים הגיעה לפושר סטריט וחבריה החלו לירות לכל עבר. אדם אחד נהרג ושלושה אחרים נפצעו. בתקרית נוספת ב-2009 מספר אנשים נפצעו כאשר רימון-יד נזרק אל עבר בית-הקפה נמולנד, מהמוסדות המוכרים יותר בכריסטיאניה.

"הסמים הם חלק אינטגראלי מכריסטיאניה", אומרת קירסטין לארסן, "עם זאת, בניגוד למה שרבים חושבים, הם לא ממנים אותנו. אנחנו מתנגדים לסמים קשים ולמכירת סמים לקטינים". לארסן טוענת שהקהילה המקומית לוקחת אחריות על שוק הסמים וחוסכת מתושבי קופנהגן הרבה מהגניבות, האלימות והזנות שמתלווה לעסקי הסמים במקומות אחרים.

אבל נושא הסמים איננו קונסנזוס בכריסטיאניה. כבר במבט ראשון ברור שלא כל הלקוחות בפושר סטריט הם מעל גיל 18 ולא כל הסוחרים הם מקומיים. גיטה קריסטנסן טוענת שלסוחרי הסמים יש אג'נדה משלהם ושקשריהם עם הפשע המאורגן מזיק לכריסטיאניה. "לא אכפת להם מכריסטיאניה", היא אומרת, "אכפת להם רק מהכסף שנכנס אליהם לכיס". לדבריה, היא לא התושבת היחידה שחושבת כך.

ואכן, ככל שמתרחקים מפושר סטריט, מתגלה מציאות קצת אחרת. תיירי הסמים והסוחרים המקומיים מפנים את מקומם לגלריה אנושית מגוונת יותר. אמהות עם עגלות תינוקות, אומנים מקומיים, בעלי מלאכה ותושבים בכל הגילאים המקיימים את שגרת חייהם. כ-900 אנשים חיים כאן היום, מתוכם 250 ילדים. מעבר לתת-תרבות הסמים יש כאן גם בריכה, מכולת, בית-קולנוע, מרפאה, בית-דואר, גן ילדים ומרכז לפעילות נוער. במקום מתקיימים גם סיורים מאורגנים מכיוון שכריסטיאניה הפכה לאחד מחמשת יעדי התיירות הפופולאריים בקופנהגן.

נוף אורבאני וטבע בלתי מבוית

לכריסטיאניה חזות מוזרה. היא מעין שילוב של בסיס צבאי, חצר קיבוץ ואתר פסטיבלים. מצד אחד המקום נראה קצת מוזנח, חלק מהרחובות אינם סלולים וניתן למצוא בשוליהם ערימות זבל, בקבוקים ריקים, שקי מלט, חומרי בניה שונים ואפילו כמה סירות עזובות (כריסטיאניה נמצאת על שפת תעלה). כלבים משוטטים ללא בעליהם, צמחייה צומחת פרא. חלק מהבתים מוזנחים ומטים לנפול, אחרים משופצים להפליא ונראים כמו יצירת אומנות. הכל ספוראדי למדי, אינדיבידואלי ולא מאורגן. יש במקום שרידי ביצורים מהמאה ה-17 ובניינים שנבנו במאה ה-19 ושימשו את הבסיס הצבאי ששכן במקום בעבר. מבנים אחרים הם חדשים יותר, חלקם צריפים רעועים או מעין חושות.

ולמרות זאת המקום איננו מכוער. יש בו שילוב די נדיר של נוף אורבאני וטבע בלתי מבוית. אין הפרדה בין שטחי מגורים, בתי-עסק ושטחים ירוקים. הכל מעורבב. שפת התעלה מספקת מעין חוף שממנו נשלחות שלוחות צמחיה אל תוך אזור המגורים, חלק מהן צומחות פרא, אחרות מעובדות ע"י התושבים. זהו יופי אקסצנטרי וצבעוני, מקושט באינסוף ציורי קיר פסיכדליים וכתובות גרפיטי, סיסמאות פוליטיות ודגלים. יש גם דברים הבולטים בחסרונם. אין מכוניות, אין מק'דונלדס, אין שלטי פרסומת ואין אף סניף של המותגים המעטרים כל בירה אירופית מרכזית. במקומם יש בתי-קפה עצמאיים, פאבים ומסעדות, חלקם הגדול בעלי אופי מיוחד, כמו אלו המספקים מזון אורגאני או צמחוני בלבד. מאפיין נוסף הוא הפעילות האומנותית הרבה. כמעט בכל בניין במרכז כריסטיאניה ניתן למצוא גלריה, מוזיאון או בית-מלאכה מקורי. במות מוסיקליות רבות המארחות מוסיקאים מכל הסוגים ומכל הרמות פועלות בכריסטיאניה מדי ערב ומושכות מבקרים רבים מהסביבה. הדגש הוא, כמובן, על תרבות אלטרנטיבית. המוסיקה, המזון, הרפואה, הכל אלטרנטיבי.

מבחינות מסוימות, חזותה של כריסטיאניה משקפת היטב את האופן שבו היא מתנהלת. אין כאן מבנה היררכי רגיל של שלטון מקומי. אין ראש עיר, אין שירותי אכיפה, אין ארנונה. במקום כל אלו יש מבנה מורכב למדי של ועדי-בתים (בבתים שחיים בהם מספר גדול של אנשים), ועדות אזוריות (כריסטיאניה מחולקת ל-14 תתי-אזורים) וועדות לנושאים שונים (וועדת קשר עם גורמי חוץ, פורום גזברים, וועדת בנייה, וועדת עסקים המתנהלים במקום וכו'). המבנה מבוסס על לקיחת אחריות אישית על שימור האתר ועל שילוב כל התושבים בקבלת ההחלטות, עם דגש על אלו שבעולם החיצון בד"כ לא זוכים להיות חלק – אנשים עם מוגבלויות שונות, חסרי-בית, מהגרים, אלכוהוליסטים וכו'. למרות התדמית הביטניקית, יש לכריסטיאניה גם צד עסקי. אין כאן בעלות פרטית על בתים ואין שכירות במובן המקובל, אך התושבים משלמים לעיריית קופנהגן במשותף על המים והחשמל שהם צורכים והמנהל העצמי האוטונומי אחראי בפני השלטונות להחזיק את הנכס ברמה סבירה. כל זה עולה כסף לקופה המשותפת.

קירסטין לארסן מסבירה: "חלק מתושבי כריסטיאניה עובדים מחוץ למקום, אחרים מפעילים כאן בתי-עסק, כמו בתי-הקפה והגלריות, או משמשים בתפקידים שונים החיוניים למקום, כמו עובדי גן-הילדים או עובדי מנהלה שונים. כל אלו מעבירים כסף לקופה המשותפת המממנת את הקיום המשותף". ע"פ לארסן מדובר בסכום הנמוך משמעותית משכ"ד שמשלמים במקומות אחרים בקופנהגן, כ-1900 קרונות דניות (כ-1300 ₪) לאדם בוגר לחודש. את הקופה משלימות הכנסות מהעסקים הפעילים במקום. בסה"כ מדובר על תקציב של כעשרים מיליון קרונות דניות (כ-13.5 מיליון ₪). חצי ממנו עובר ישירות לעיריית קופנהגן בעבור תשלומי מים וחשמל. החצי השני משמש לשיפוצים, אחזקה, סובסידיות ומימון מוסדות חינוך. קבלת ההחלטות לגבי השימוש בכסף היא בשיטת הדמוקרטיה הישירה, מתקיימים דיונים ארוכים בפורומים שונים עד שמתקבלת הסכמה. למרות שהצד הזה של החיים בכריסטיאניה לא זוכה לרייטינג גבוה כמו נושא הסמים, זהו הניסוי החברתי האמיתי של כריסטיאניה ועליו מבקשים התושבים הוותיקים להגן. "אנחנו מקיימים פעילות משימתית, קהילתית ותרבותית ואנחנו לא עולים לקופת המדינה כלום", אומרת לארסן, "תמורת השימוש בקרקע והמבנים אנחנו משמרים את המקום ויוצרים חברה אלטרנטיבית בלב קופנהגן". אבל לא את כולם זה כל כך מרשים.

המאבק

מותה של כריסטיאניה הוכרז כבר פעמים רבות בעבר. למרות ההכרה בה כניסוי חברתי בראשית שנות השבעים, ניסו פוליטיקאים רבים לחסל אותה לאורך הדרך. אחרי עימותים שונים חוקק הפרלמנט הדני ב-1989 חוק שהיווה ניסיון לעשות פשרה בין השלטונות לתושבי המקום. החוק חילק את כריסטיאניה לשני חלקים, חלק אחד שחייב להיות פנוי ממגורים וחלק אחר שבו יכול הניסוי החברתי להימשך. באותה הזדמנות הוקמו אזורים ירוקים וגני-משחקים ומכירת הסמים צומצמה לאזור מוגבל. למרות החוק, נמשכו חילוקי דעות בין התושבים למדינה בעיקר סביב סוגיות של הריסת בתים, שימור מבנים והמלחמה בסמים.

 ב-2001 עלתה ממשלת מרכז-ימין לשלטון בדנמרק וראש-הממשלה, אנדרס פוג רסמוסן (כיום מזכ"ל נאט"ו), התחייב לשים קץ לפעילות הבלתי חוקית בכריסטיאניה. ב 2004 העביר הפרלמנט הדני חוק שלמעשה סיים את תוקף החוק מ-1989 והעביר את הסמכויות על כריסטיאניה מידי משרד הביטחון לידי ראשות הארמונות והקרקעות שבמשרד האוצר לטובת יצירת תכנית "פיתוח ונורמליזציה". במקביל נכנסה המשטרה לפעילות מואצת לחיסול שוק הסמים. הדוכנים של רחוב פושר סטריט נהרסו ע"י הסוחרים עצמם יום לפני מבצע משטרתי גדול וסדרה ארוכה של מעצרים ונוכחות משטרתית מוגברת העתיקו את מיקום הסחר מכריסטיאניה לחלקים אחרים של קופנהגן באופן זמני.

בשלב זה החל משא-ומתן ארוך בין תושבי כריסטיאניה לנציגי משרד האוצר במטרה ליצור תכנית חדשה לשכונה שתיישם את החלטת הפרלמנט. הממשלה רצתה להחזיר לעצמה את כל הזכויות על הקרקע, המבנים, והשטחים הפתוחים ולהכניס, גם אם באופן חלקי, את כוחות השוק לתמונה בדמות מכירת קרקעות וזכויות בניה, הריסת מבנים שנבנו ע"י התושבים ושיפוץ מבנים אחרים כך שתושביהם יאלצו להתפנות לפחות באופן זמני. היא גם התכוונה להקים שטחי פארק ציבוריים, לשמר מבני ציבור ולחסל את כל הפעילות הלא חוקית שהתקיימה בכריסטיאניה. למרות שהממשלה טוענת שהיא ממשיכה לראות את האזור כריאה ירוקה ושהיא מתכוונת לאפשר לתושבי כריסטיאניה לשמר את אורח חייהם באמצעות שימור רמת שכירות נמוכה והקמת אגודת דיירים שלא למטרת רווח, התושבים נותרו סקפטיים. בניסיון לבטל את החוק שלקח מהם את האוטונומיה, הם פנו לבית-המשפט העליון וקיוו כי זה יראה בו הפרת הסכם. בית-המשפט לא נענה לפנייתם ולפני שלושה שבועות (18.2) הם הפסידו גם בערעור.

אז מה עכשיו? "כרגע הממשלה גרמה לנו לעצור את הבנייה בכריסטיאניה והיא לא מאפשרת לאנשים חדשים להעתיק לכאן את מגוריהם", אומרת קירסטין לארסן. "הממשלה מתנגדת אלינו אידיאולוגית והיא הייתה שמחה להיפטר מאיתנו אבל הדברים תלויים עכשיו בהתפתחויות פוליטיות. אני מניחה שהמשא-ומתן יימשך למרות החלטת בית-המשפט ושהממשלה תימנע מפעולות חד-צדדיות בגלל הבחירות המתקיימות השנה. אין להם אינטרס שיהיו כאן מהומות והפגנות אלימות".

גם גיטה כריסטנסן מאמינה בהמשך קיומה של כריסטיאניה. "הם נלחמים בנו כי הם רוצים שכולם יהיו אותו דבר", היא אומרת, "אם הם היו יכולים הם היו מרוקנים את כריסטיאניה מתושביה ובונים אותה מחדש אבל אחרי ארבעים שנה אי אפשר לעשות את זה".

"הממשלה לעולם לא תצליח לסגור את המקום הזה", מוסיפה יטה, המלצרית הצעירה מבית-הקפה בפאתי פושר סטריט, "אם הם רק ינסו תפרוץ מהומת אלוהים וקופנהגן תהיה בלהבות".

דבריה של יטה אינם משוללי יסוד. ב-2007 נהרס ע"י השלטונות מבנה נטוש בכריסטיאניה. הפועלים, שהגיעו מלווים בכוחות משטרה, נתקלו במחסומים ובריקאדות שהוקמו ע"י התושבים שחששו מצווי הריסה נוספים. אבנים, בקבוקי תבערה ודליי שתן וצואה נזרקו לעבר כוחות המשטרה, משאיות נוטרלו וזיקוקים נורו. המשטרה הגיבה בגז מדמיע ומעצרים אך נסוגה לבסוף. יום מהומות נוסף התרחש כשנה לאחר מכן כאשר מספר תושבים פונו ע"י השלטונות מקומה שנייה של אחד מבתי המגורים. "הייתה כאן מלחמה של ממש", מספרת קירסטין לארסן, "יום של קרבות רחוב, שריפות, גז מדמיע ואבנים".

 אך אבנים ובקבוקי מולוטוב הם לא הנשק היחיד של תושבי כריסטיאניה. בנוסף לפניה לבית-המשפט, ממשיכים התושבים לפנות לדעת הקהל ולהפעיל לחץ פוליטי דרך התקשורת. המדינה רשאית אמנם לבטל את האוטונומיה של כריסטיאניה באופן מיידי, אך סביר להניח שהכל יקרה בהדרגה ולפחות מתוך מראית עין של דיאלוג עם התושבים. "בארבעים השנים האחרונות 14 ממשלות ו 17 שרי ביטחון קיבלו את כריסטיאניה", אמר עורך-הדין של התושבים לקופנהגן פוסט לאחר פסיקת בית-המשפט, "לכן יש לממשלה אחריות מוסרית לכבד את כריסטיאניה ותושביה". התבטאות זו באה על רקע התבטאויות של גורמים בממשלה בדבר החלת תשלומי שכירות הנהוגים בשוק על תושבי כריסטיאניה ועל פתיחת האזור לתושבים חדשים. בעיריית קופנהגן שומרים עם זאת על דיפלומטיות. "אנחנו מקווים שהמו"מ בין המדינה לתושבי כריסטיאניה יהיה פורה", אומרת ריקה האוקיאר, דוברת מטעם העירייה, "כך ישתמרו האיכויות של כריסטיאניה ותמנע המשך הפעילות העבריינית במקום".

היום, מתקרבת כריסטיאניה, אחת השרידות האחרונות של תרבות-הנגד והמחאה החברתית של שנות השישים והשבעים, ליום-הולדתה הארבעים, אך דנים רבים חושבים שאין לה תקומה. יש אמנם הרואים בה אוטופיה אנרכיסטית הנאבקת על קיומה, אבל למתבונן מהצד היא נראית לעיתים כניסוי חברתי שהתקלקל, בית להיפים מזדקנים ופעילים חברתיים עם כוונות טובות שהצמיח לצד תרבות המרד והאוונגרד, גידול פרא של פעילות עבריינית ומאורות סמים. וכך, עם פסיקתו הסופית של בית-המשפט העליון הדני, תצטרף כנראה כריסטיאניה, באיחור מה, לילדי הפרחים שנעלמו מרחובות סן-פרנסיסקו ולסטודנטים הזועמים שעזבו את רחובות פריז וברלין. אלו המחפשים ניסוי חברתי אוטופי שהצליח בכל זאת לעמוד במבחן הזמן יצטרכו לחפש אותו במקום אחר. אולי דווקא קרוב יותר לבית, ביצירה ישראלית ייחודית בת מאה שנה – הקיבוץ.

 

אומנות חוצות בכריסטיאניה. צילם: דיויד סטברו.
אומנות חוצות בכריסטיאניה. צילם: דיויד סטברו.
חוקי המקום. צילם: דיויד סטברו.
כריסטיאניה - אזור ללא כלי תחבורה. צילם: דיויד סטברו.
חונים בחוץ. צילם: דיויד סטברו.
מודעות פוליטית, אופניים ועגלות. צילם: דיויד סטברו.
מבנה מגורים בכריסטיאניה. צילם: דיויד סטברו.
הכניסה לכריסטיאניה. צילם: דיויד סטברו.
יציאה מכריסטיאניה: ברוכים הבאים לאיחוד האירופי. צילם: דיויד סטברו.

חינוך עממי למבוגרים

 "הנוער", כתב מרטין בובר, "הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות". לחינוך, ע"פ גישה זו, יש תפקיד קריטי של הקניית ערכים ויצירת מודעות וכישורים חברתיים לבני-הנוער שבידם נתון העתיד. אבל מה עם המבוגרים? האם חינוך למבוגרים חייב להיות תכליתי, היררכי ונטול יומרות לתיקון עולם? בבתי-החינוך העממיים למבוגרים הסקנדינביים חושבים שלא. זהו הסיפור שלהם. 
 
הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il

יום אחד בשנת 1836 פרסם איש הרוח הדני, ניקולאי פרדריק סברין גרונטביג, מנשר בן 83 עמודים. היו אלו ימים סוערים מבחינה פוליטית, צבאית ולאומית בדנמרק אבל המסמך היה דווקא בנושא חינוך. חינוך למבוגרים. במסמך העלה גרונטביג רעיון מהפכני. הוא טען שאפשר באמצעות חינוך מסוג חדש לגשר על הפערים החברתיים שהחלישו וניוונו את האומה. בימים כאלו, הוא כתב, ניתן לגבש את החברה בדנמרק, לחדש את זהותה ולחזק את רוחה באמצעות לימוד משותף במין מוסדות השכלה עממיים. בחזונו של גרונטביג הופיעו מוסדות קהילתיים, נטולי היררכיה אשר שמו דגש על דיאלוג בין מורים לתלמידים במקום על ציונים, עונשים ומבחנים. התלמידים יוכלו להתגורר במוסדות אלו, לא רק ללמוד בהם. שמחת החיים והחופש יחליפו את השינון והפיקוח, וחינוך לחיים יחליף את הניכור האקדמי.

גרונטביג הוא אגדה בדנמרק. כמנהיג דתי, פוליטיקאי, חוקר ומשורר הוא היה ממעצבי הלאומיות והתרבות הדנית המודרנית. "יומו היה הגדול בכל ימי הצפון" נאמר עליו. אחת מהסיבות לכך היא שרעיונותיו לא נשארו בגדר תיאוריה, הם יצאו מן הכוח אל הפועל. ואכן, בשביעי בנובמבר 1844 פתח את שעריו בית-החינוך העממי למבוגרים הראשון. 18 איכרים שהתכנסו בחווה חקלאית ברודינג (Rødding) היו התלמידים הראשונים. כמה שנים אחר כך, היה השליש האחרון של המאה התשע-עשרה לתור הזהב של בתי-החינוך העממיים. כמו בחזונו של גרונטביג, לא היו בהם ציונים ומבחנים, ההשתתפות הייתה וולונטרית והתלמידים חיו בהם לתקופות משתנות תוך שהם יוצרים חיי קהילה שהיו קשורים גם לקהילה המארחת של בית-החינוך.

אך בתי-החינוך לא תרמו רק לתלמידיהם, הייתה להם חשיבות לאומית. דרך לימודי שירה, היסטוריה ופילוסופיה הם חיברו בין חלקי האוכלוסייה השונים והעניקו לתלמידים את היכולת להיות אנשים חופשיים ושותפים מלאים בחברה שהפכה לימים לדמוקרטית ופתוחה יותר. הם גם היו אחד הכוחות המניעים מאחורי הקמת מדינת הרווחה הדנית המודרנית. בשנות השישים של המאה התשע-עשרה התחיל הרעיון להתפשט ועשרות בתי-חינוך עממיים הוקמו בכל רחבי סקנדינביה. המעניין הוא שהם נמצאים שם עד היום ומספרם רק הולך וגדל. כיום ישנם 79 מהם בדנמרק, 77 בנורבגיה, 90 בפינלנד ו 150 בשוודיה.

אילבה וורלינדר, לדוגמא, למדה בבית-החינוך וויאבק (Viebäck) שבמחוז סמולנד (Småland) שבשוודיה. היא שהתה שם כשנה ולמדה אומנות. "הגעתי לבית-החינוך העממי בגיל עשרים", היא מספרת, "בחרתי בו מכמה סיבות – ראשית, לימדו שם את המקצועות שרציתי להמשיך ללמוד בעתיד – אומנות וצילום. שנית, אמא שלי למדה בבית-חינוך עממי והתחנכתי לאור הערכים שעמדו בבסיסו ובעיקר חיפשתי את המפגש והשיח החברתי. רציתי לעזוב את הבית אבל בכל זאת לחיות בסביבה בטוחה, בקהילה'".

היום, עשר שנים אחרי, עובדת אילבה ברשות הלאומית לחינוך מבוגרים בשוודיה. זהו ארגון-גג המפקח על עמידת בתי-החינוך העממיים השונים, שפועלים באופן עצמאי, בקריטריונים ובמטרות שהחוק השוודי מציב. זהו גם הארגון האחראי על חלוקת התקציב הממשלתי לבתי-החינוך השונים. אילבה מספרת על כמעט 30,000 תלמידים שלומדים היום בקורסים הארוכים של בתי-החינוך, כמחציתם אף מתגוררים בהם. אליהם נוספים כ-60,000 תלמידים המשתתפים בקורסים הקצרים ומאות אלפים המשתתפים מדי שנה בתוכניות תרבותיות שונות (בשוודיה יש כתשעה מיליון תושבים).

בתי-החינוך העממיים הגיעו לשוודיה ב-1868. כיום הם מפוזרים בכל רחבי המדינה. כשני שליש מהם מופעלים ע"י תנועות רעיוניות ופוליטיות שונות (כנסיות, מפלגות, ארגוני סיוע, תנועות חברתיות וכו') וכשליש שייכים לרשויות מוניציפאליות. כולן נתמכות ומפוקחות ע"י המדינה שגם מקציבה להם ולאגודות לימוד בלתי-פורמאליות נוספות תקציב שנתי העומד על יותר משלוש ורבע מיליארד קרונות שוודיות (יותר ממיליארד ושבע מאות מיליון ₪). לתקציב זה נוספת תמיכה של הרשויות המקומיות. בבסיס כל בתי-החינוך עומד הרעיון של חינוך אזרחי כללי וההשקפה שדמוקרטיה עובדת טוב יותר כאשר האזרחים הם אקטיביים, משכילים ומעורבים. לשיטתם, דווקא הקניית ערכים שונים ודיאלוג בין תנועות שונות ופלחים שונים באוכלוסייה מחזקים את החברה ואת השיח הדמוקרטי שלה.

שני סוגי קורסים מתקיימים בבתי-החינוך. הסוג הראשון הוא קורס כללי במקצועות מתמטיקה, אנגלית, שוודית, אזרחות, מבוא למדעי הטבע והיסטוריה. זהו קורס המקביל לנלמד בבתי-ספר תיכוניים ולומדים בו בעיקר תלמידים שלא השלימו תיכון או כאלה המעוניינים לשפר את הישגיהם. זהו קורס תלת-שנתי שניתן גם ללמוד חלק ממנו. כמעט מחצית מתלמידי הקורסים הארוכים בבתי-החינוך לומדים בקורסים הכלליים. למרות שהתכנים מבוססים על אלו של מערכת החינוך הפורמאלית על מנת לזכות בהכרה של האוניברסיטאות, למנהלי ולמורי בתי-החינוך יש את הזכות להתאים אותם לאופי של בית-החינוך ולערכים העומדים בבסיסו. "הקורס הכללי הוא תנאי לקיום הרוח האמיתית של בתי החינוך", אומרת אילבה, "חיזוק הדמוקרטיה בחברה השוודית, שיפור אמיתי בחיי המשתתפים, פתיחת אפשרויות חדשות להשתלבות חברתית וצמצום פערים חברתיים".

שאר הקורסים שמקיימים בתי-החינוך הם מגוונים מאוד והם משרתים מטרה נוספת – קידום התרבות והרחבת אופקים. אורכם הוא בד"כ שנת לימודים אחת אם כי קיימים גם קורסים קצרים הרבה יותר. המקצועות הם רבים, ניתן למצוא מקצועות טכנולוגיים ומדעיים, מקצועות אומנותיים ופוליטיים, שפות ותרבויות, ספורט, עיתונאות, הוראה, סיעוד ועוד. כך הופכים בתי-החינוך לבית, לא רק למבוגרים שנשרו בעבר מלימודי התיכון, אלא גם לכאלו שרוצים לקחת פסק זמן מחיי העבודה וללמוד איך לכתוב רומן או לעשות יוגה, ללמוד סינית או לדון בסוגיות פוליטיות, לנגן קלרינט או ללמוד כימיה.

לעיתים נוספות מטרות ממוקדות וקורסים חדשים נולדים. לאחרונה נוספו למשל קורסים לקידום שיווין בין המינים, קורס להחזרת מובטלים שלא השלימו תיכון אל מעגל ההשכלה הגבוהה וקורסים להקניית כישורי מחשב לאוכלוסיה המתקשה בתחום. חשוב לציין שהתלמידים אינם משלמים שכר לימוד. הם נדרשים לשלם רק על המחייה בבתי-החינוך והוצאות נלוות אך הם זכאים למענק והלוואת לימודים בתנאים מצוינים מהממשלה.

אילבה וורלינדר מספרת על סטודנטים שהיא פגשה במסגרת תפקידה ברשות הלאומית לחינוך מבוגרים. לינדה בת ה-35, לדוגמא, למדה רק שנתיים בתיכון והייתה צריכה להשלים בגרות כדי להמשיך ללמוד ולהיות אחות. "האווירה בבית-החינוך חופשית יותר מבתי-ספר אחרים", מספרת לינדה, "אבל התלמידים לוקחים יותר אחריות". תלמידה נוספת, קרולין בת ה-38, משלימה את לימודי התיכון אחרי 11 שנה שהיא הייתה עקרת בית. "אסור לפחד להתחיל ללמוד כמבוגרים", היא אומרת, "יש כאן אפשרות להעיז לנסות, האווירה נהדרת ובית-החינוך הוא בדיוק מה שכל אחד ואחת עושים ממנו. הכל באחריותנו".

ויש עוד – אוסקר, בן ה-29, הגיע לבית-החינוך עם פציעה מוחית אחרי תאונת דרכים קשה. בבית-החינוך הוא מצא תכנית שעזרה לו להשתקם וגם מסגרת חברתית תומכת. אלין בת ה-19 לומדת עיתונאות ותקשורת בכיתה של 21 תלמידים בגילאי 18 עד 40. היא מתארת את בית-החינוך כבית אמיתי וכמשפחה שנייה. יוספין בת ה-23, לומדת אסתטיקה ומספרת: "לא הגעתי לכאן במטרה להפוך למשהו ספציפי. זוהי שנה שבא אני בוחנת מה אני רוצה לעשות". היא מתארת את בית-החינוך כמקום שמעניק לה ביטחון עצמי, תמיכה וחברה טובה.

כמו בחזונו של גרונטביג, גם בתי-החינוך בשוודיה אינם תומכים במערכת של ציונים ותעודות. בקורסי ההעשרה אין ציונים כלל ובקורס הכללי ניתן אמנם ציון כדי שהוא יהיה מוכר במערכת ההשכלה הגבוה אך הציון הוא אחד מארבע דרגות (לא מספר או אחוז) והוא ניתן לקורס בכללותו, לא לכל מקצוע בנפרד. המורים מתכנסים לישיבה על מנת לדון בכל תלמיד ומחליטים על ציון המשקף את הישגיו של התלמיד בכל התחומים הלוקח בחשבון את מאמציו, את תרומתו החברתית ואת ההתקדמות היחסית שלו כמכלול. למורים יש עצמאות בבחירת חומרי הלימוד, הדגשים החינוכיים ואופני הלמידה. שיטות ההוראה נוטות להיות דיאלוגיות ולשלב למידה והתנסות.

ויש מימד חשוב נוסף – החברותא. בתי-החינוך העממיים אינם רק אמצעי להשגת ידיעות, השכלה או מקצוע. הם יוצרים תחושה של בית ומספקים, מעבר לצרכים האינטלקטואליים האישיים, גם צרכים חברתיים באמצעות קבוצות לימוד שהן גם יחידות חברתיות. "בבית-החינוך שלמדתי בו", מספרת אילבה וורלינדר, "היינו אחראים על כל מה שקשור לאחזקת הבית המשותף וגם לפעילות התרבותית. ארגנו תערוכות, יזמנו הרצאות, הקמנו להקות, אכלנו יחד שלוש ארוחות ביום ופגשנו חברים חדשים. עם חלקם אני בקשר עד היום. למקצועות הלימוד שלנו נוספו שיחות שבועיות בנושאים ערכיים והשקפת עולם וגם מפגשים יומיים של כל תלמידי בית-החינוך סביב הרצאה רעיונית, דיון פוליטי, הקראת שירה וכו'".

מפגש עם המעורבים בחינוך העממי למבוגרים בשוודיה מבהיר כי מדובר בשילוב של אידיאל ושל כלי חברתי-פוליטי רב עוצמה. הוא משלב הקניית ערכים, תרבות והשכלה עם משימות לאומיות כמו קליטת הגירה, מלחמה באבטלה והקניית כישורים להשתתפות חברתית פעילה. וזהו כוחו  – שילוב של רוח וחומר, של פרגמאטיות ושאיפה לתיקון עולם.

אנחנו רגילים לדבר על חינוך בהקשר של ילדים. הכל צריך להתחיל מוקדם, הכל קשור בילדות. פוליטיקאים מדקלמים סיסמאות על חשיבות החינוך ורצים להמציא רפורמות חדשות לחינוך היסודי והתיכוני. המכללות והאוניברסיטאות מוכפפות כבר ממילא לקודים של עולם המבוגרים, הן תכליתיות והיררכיות, תחרותיות ומקובעות. הכל מדיד והכל מתוגמל או מוענש. הדיאלוג, המשחק, חופש היצירה והמחשבה החופשית נדחקים למחוזות אחרים. הם הרי לא עניין למבוגרים.

"הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות", כתב אמנם בובר, אבל למשפט האופטימי הזה יש גם סיפא – "וזו (האנושות) מאבדת וחוזרת ומאבדת אותו". וזה לא מפתיע שהלחץ הערכי, הפיזי והנורמטיבי של עולם המבוגרים מצליח לעקר את הכוח המהפכני של הנעורים. בתי-החינוך העממים בסקנדינביה מאתגרים את המציאות הזו. החברה יכולה רק להרוויח, כך הם מוכיחים, ממבוגרים שמרחיבים את אופקיהם, בונים מערכות יחסים ומפתחים כישורים שלא לצורך תכליתי. וזה מצליח. שוודיה, צריך להזכיר, היא לא איזו מדינת עולם שלישי. מדובר באחת המדינות המודרניות והמתקדמות בעולם מבחינה כלכלית, טכנולוגית וחברתית. בניגוד לדעה הקדומה המחברת אוטומטית את השוק החופשי ואת החינוך הפורמאלי ההישגי עם הצלחה ומודרניות, המדינות הנורדיות מוכיחות שדווקא שילוב של ערכים הומאניסטיים, מערכת רווחה ממשלתית ענקית ויחס פחות פורמאלי ותכליתי לתחומים כמו עבודה, חינוך ובריאות מביא לקדמה אמיתית.

ואולי דברים אלו חשובים במיוחד לחברה הנמצאת במשבר. ייתכן שהמפתח לפתרון בעיות חברתיות ופוליטיות רבות נמצא דווקא בחינוך המבוגרים, ביכולת ליצור אמירה ומעשה משמעותיים ועמוקים שיוסיפו לחיים מימד נוסף למלחמת הקיום היומיומית. ב 1856 השתתף גרונטביג, הוגה רעיון בתי-החינוך העממיים, בפתיחה חגיגית של בית-חינוך מצפון לקופנהגן (Marielyst) שנקרא על שמו. בטקס הוא אמר את הדברים הבאים: "ראיתי את החיים, את חיי האנוש האמיתיים כפי שהם מתרחשים בעולם הזה, והבנתי מיד שעל מנת לזכות בנאורות, לחיות חיים שימושיים ומאושרים, בני אדם אינם זקוקים לספרים. הם זקוקים ללב מבין ותומך, להגיון בריא, לאוזן קשבת, לדיבור מתחשב ולכוח החיות של שיחה עם אנשים נאורים באמת. אנשים שיוכלו לעורר את סקרנותם ולהראות להם כיצד נראים החיים כאשר מוטל עליהם האור". וגרונטביג צדק. איזה תפקיד חשוב יותר יכול להיות לחינוך מאשר סילוק החושך והטלת אור?

בית החינוך Skeppsholmen, סטוקהולם. צילום: דיויד סטברו
בית החינוך Skeppsholmen, סטוקהולם. צילום: דיויד סטברו
בית החינוך Skeppsholmen, סטוקהולם. צילום: דיויד סטברו
בית החינוך Skeppsholmen, סטוקהולם. צילום: דיויד סטברו