חוקרים: סין קצרה איברים מאנשים בעודם בחיים. רופאים היו שותפים להוצאות להורג.

שני חוקרים, פרופ' יעקב (ג'יי) לביא מישראל ומת'יו רוברטסון מאוסטרליה הצליחו להוכיח את מה שנטען כבר שנים – סין קצרה איברים מאנשים שהיו עדיין בחיים ורופאים סיניים היו שותפים למעשה בהוצאות להורג.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10718342

בבוקר אחד באוקטובר, יה טונג הלכה לבית ספרה בעיר צ'ינג'ו שבדרום סין. זה היה אמור להיות יום שגרתי עבור הילדה בת התשע שכולל לימודים ומשחקים עם חברים, אך הוא הסתיים באופן טרגי ביותר. יה התנגשה בילדה אחרת במסדרון בית הספר, מעדה, ראשה נחבט בקיר והיא התעלפה. התלמידה עוד הספיקה לשוב להכרה, ללכת הביתה לארוחת צהריים ואז לשוב לבית הספר, אבל בסופו של יום היא סבלה מדימום במוחה והיתה בתרדמת במשך תשעה ימים, עד למותה.

אביה של יה, הואנג צ'ין, החליט לתרום את איבריה כדי להציל חיים של אנשים אחרים ולהשאיר בעולם הזה משהו מבתו המנוחה. "אני רק רוצה לתת ללב של הבת שלי להמשיך לפעום", הוא הסביר. בזכות הסכמתו של הואנג, הקרניות, הלב והכליות של בתו נתרמו להשתלה. "הוקל לי שהיא עזרה לאנשים אחרים והצילה את החיים שלהם", אמר האב.

המקרה של יה הציג את תעשיית השתלת האיברים בסין באור חיובי במיוחד, וכלי התקשורת המקומיים דאגו להדהד את סיפור המוות-מציל-החיים שלה באופן שלא נעלם גם מהתקשורת הבינלאומית. עם זאת, ברוב המקרים לא כך הדבר בסין. לתעשיית השתלות האיברים במדינה יש צד אפל, בלתי נודע ולעתים רבות לא חוקי – כך טענו בשנים האחרונות כמה מומחים זרים. לדבריהם, ב"מחנות לחינוך מחדש" בסין רוצחים חלק מהאסירים כדי לקצור את איבריהם ולמכור אותם להשתלה תמורת סכומי כסף גבוהים ללקוחות מקומיים וזרים.

טריבונל בינלאומי בראשות המשפטן הבריטי ג'פרי נייס פרסם ב-2019 דו"ח בנושא קציר האיברים בסין לאחר חודשים של דיונים, שמיעת עדויות וניתוח ממצאים. "הקמפיין הסיני לקציר איברים בכפייה מקורבנות חפים מפשע הוא פשע נגד האנושות", הוא קבע, "הוא מהווה את אחד ממעשי הזוועה החמורים ביותר בעת המודרנית". איתן גוטמן, חוקר ופעיל זכויות אדם אמריקאי, סיפר בראיון ל"הארץ" בנובמבר 2020 שכ-15 מיליון בני מיעוטים במחוז שינג'יאנג, בהם אויגורים מוסלמים, עברו בדיקות רפואיות שהכרחיות לבדיקת התאמת איבריהם להשתלה ושיותר ממיליון מהם נמצאים במחנות הכליאה. "אלו לא תקריות ספורדיות, זו מדיניות", הוא אמר, "טיהור אתני שיכול להניב רווחים גדולים".

גוטמן העריך שלפחות 25 אלף בני אדם בשנה נרצחים בשינג'יאנג בעבור איבריהם וסיפר על מסלולים מהירים למעבר איברים בשדות תעופה מקומיים ועל קרמטוריומים הנבנים כדי להיפטר מהגופות. לקוחות האיברים בימינו, הוא טען, הם בעיקר סינים אמידים, אך ישנם גם "תיירי איברים", יפנים, דרום קוריאנים ומוסלמים ממדינות המפרץ המעדיפים "איברי חלאל" שנלקחו ממוסלמים כמו האויגורים. אך למרות עדויות רבות שנשמעו בנושא סחר האיברים בסין, לא נמצא "האקדח המעשן" בדמות מסמכים רשמיים שיוכיחו שהמדינה עומדת מאחורי תעשייה לא חוקית ולא מוסרית כדי להרוויח כסף. עד עכשיו, ככל הנראה.

מחקר שהתפרסם היום (שני) ב-American Journal of Transplantation, כתב העת המדעי המוביל בעולם בתחום ההשתלות, טוען שבשנים 1980 ועד 2015 לפחות הופרו בסין שני תנאי בסיס קריטיים להתנהלות אתית של השתלות איברים בפרט ולהתנהלות אתית רפואית בכלל. התנאי הראשון שהופר הוא הכלל האתי החשוב של עולם ההשתלות – "כלל התורם המת" (Dead Donor Rule) שאוסר על תרומת איברים חיוניים מתורם שעודנו בחיים ואוסר על גרימת מותו של תורם כדי לקבל את איבריו. מחברי המחקר, מת'יו רוברטסון, דוקטורנט בביה"ס לפוליטיקה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה הלאומית האוסטרלית בקנברה ופרופ' יעקב (ג'יי) לביא מישראל, טוענים ש"כלל התורם המת" הופר בסין כעניין שבשגרה. זאת ועוד, שני החוקרים טוענים שהכלל האתי השני שהסינים הפרו, וסביר להניח שעדיין מפרים, הוא האיסור על השתתפות רופאים בהוצאות להורג.

פרופ' לביא הוא יועץ רפואי של הנהלת בית החולים שיבא לניהול סיכונים וחבר בוועדת האתיקה של החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות. בעבר הוא הקים וניהל את היחידה להשתלות לב בשיבא וכיהן כנשיא החברה הישראלית להשתלות. בראיון ל"הארץ" הוא מסביר שהמחקר שלו ושל עמיתו האוסטרלי מצא למעשה את "האקדח המעשן" שהיה חסר בנוגע לחשדות בעניין ההשתלות בסין. "עד היום היו הרבה עדויות נסיבתיות. לעומת זאת, במחקר שלנו יש לראשונה עדות של העוסקים בדבר בשפתם", אומר לביא.

על פי "כלל התורם המת", להליך הנצלת איברים (הצלת איברים וניצולם) אסור לגרום למותו של התורם. מחקרם של לביא ורוברטסון בדק אם רופאים סינים קבעו כנדרש מוות מוחי לפני שניגשו לניתוח הנצלת האיברים. "כדי שניתן יהיה לקבוע מוות מוחי של אדם הוא חייב להיות, באופן חד-משמעי, ללא יכולת נשימה עצמאית", מסביר לביא. "את הבדיקה עושים באמצעות ניתוק הנבדק ממכונת ההנשמה אליה הוא מחובר באמצעות צינור המוחדר לקנה הנשימה שלו. לאחר הניתוק ממתינים לראות אם הנבדק נושם עצמאית. בנוסף בודקים את רמת דו-תחמוצת הפחמן (Co2) בדם. אם לא נצפתה ולו נשימה ספונטנית אחת, אפשר לומר בוודאות שלאדם אין רפלקס נשימה וניתן לקבוע רשמית  שמוחו מת והוא מוגדר מת". "זהו תנאי אוניברסלי לגמרי המקובל על ידי הממסד הרפואי בכל מדינה בעולם", אומר החוקר הישראלי. "גם הספרות הרפואית הסינית מקבלת הגדרה זו לצורך קביעת מוות מוחי, וזאת למרות שאין בסין חוק מפורש בנושא".

לביא ורוברטסון עברו במהלך המחקר על מאגר מידע של יותר מ-120 אלף מאמרים בשפה הסינית שעוסקים באופן כללי בהשתלות איברים וסיננו מתוכם כ-2,800 מאמרים שעוסקים בהשתלות לב וריאה. הם חיפשו בטקסטים משפטים שמתארים החדרת צינור הנשמה לקנה הנשימה של המת שבוצעה רק לאחר  קביעת המוות המוחי או לאחר תחילת ניתוח הנצלת האיברים. "מציאת תיאור שכזה מוכיחה למעשה שמבחן הפסקת הנשימה לא בוצע, שכן החולה לא היה מונשם עד לאותו רגע ונשם בכוחות עצמו עד לתחילת ניתוח הנצלת האיברים ומכאן שלא היה במוות מוחי", אומר לביא. "ב-310 מאמרים מצאנו משפטים שמתארים בעייתיות בקביעת מותו של התורם וב-71 מאמרים מצאנו הוכחה ברורה וחד משמעית שלא נקבע מוות מוחי לפני שהחל הניתוח להנצלת איברים", אומר לביא.

71 המאמרים שהוכיחו שאיבריו של תורם נקצרו לפני מותו פרוסים על פני 35 שנה ומקורם ב-56 בתי חולים שונים מ-33 ערים ו-15 מחוזות. "פריסה זו", מסביר לביא, "מעידה על כך שלא מדובר בבעיה מקומית או זמנית. זו חייבת להיות מדיניות".

תרומת איברים אפשרית רק במצב של מוות מוחי משום שבמצב זה ניתן, למשך זמן מוגבל בלבד, לשמר את תפקוד האיברים באופן מלאכותי. בזמן מוגבל זה מבצעים את ניתוח הנצלת האיברים משום שלאחר מכן האיברים יפסיקו לתפקד ומערכות הגוף יקרסו. "השימוש באיברים להשתלה מאדם שהוצא להורג, המצוי במוות מוחי וליבו עדיין פועם, מצריך תיאום מורכב ועדין בין המוציאים להורג לבין הרופאים שמנצילים את האיבר", אומר לביא. "המסמכים שנחשפו במחקר מראים שעל מנת להימנע ממצב של איבוד האיבר כתוצאה מחוסר תיאום שכזה, הרופאים הסינים הפכו למעשה לחלק מהליך ההוצאה להורג". לביא מספר ש"המשפטים המרשיעים" שנמצאו ב-71 המאמרים היו לא יותר ממשפט קצר או שניים בחלק של המאמר העוסק במתודולוגיה שלו. "המשפטים מראים פעם אחר פעם ש'תורם' האיברים הונשם רק לאחר שנקבע מוות מוחי או שהתחלת ההנשמה החלה לאחר תחילת הניתוח, או שהוא הונשם רק במסכה – עדות לכך שה'תורם' לא נזקק להנשמה קודם ושהוא נשם בכוחות עצמו עד הניתוח", הוא מסביר.

לביא ורוברטסון מודים שהם לא יודעים אם במאמרים שבהם לא נמצאה בעייתיות בקביעת המוות המוחי נעשה הליך תקין. הסיבה לכך, לדבריהם, היא שמחברי המאמרים לא פירטו בהם את הליך הנצלת האיברים ולא ציינו באיזה שלב בוצעה הנשמת המנותח. כאשר הם נשאלים אם יש אולי הסבר אפשרי אחר לממצאים שהתגלו ב-71 המאמרים או שאכן מדובר בהוכחה מוחלטת לכך שקביעת מוות נעשתה בניגוד לכללי האתיקה, הם משיבים: "זו שאלת מיליון הדולר. המאמר שלנו נסרק במסרקות ברזל על ידי מערכת כתב העת American Journal of Transplantation. ארבעה מבקרים חיצוניים ושלושה עורכים עברו על המאמר שלנו בקפידה ואיש מהם לא עצר את פרסומו. אין דרך אחרת להסביר את הממצאים שלנו".

בהררי המחקרים שבהם נברו שני החוקרים לא צוינה זהות "תורמי האיברים" או אם הם היו אסירים. למרות זאת, אומרים לביא ורוברטסון, הסינים סיפקו את המידע הזה בעבר. "הסינים עצמם הודו ב-2007 שמקורם של 95% מהאיברים להשתלה הוא מאסירים", אומר לביא, "האדם שהודה בזה הוא מי שמנהל את מערך ההשתלות בסין והיה בזמנו סגן שר הבריאות, דר' ג'יפו הואנג (Huang Jiefu). היום הוא משמש גם כסגן הממונה על ההשתלות בארגון הבריאות העולמי (WHO) בו יש לסין השפעה רבה מאוד. במבוא למחקר אנחנו גם מסבירים מדוע ברור שכל המנותחים במאמרים שמצאנו חייבים היו להיות אסירים – משום שבתקופה המדוברת לא היתה קיימת בסין מערכת אלטרנטיבית לתרומות איברים מחולים שהסכימו לכך".

המשך ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10718342

מדוע העולם מתעניין באוקראינה יותר מאשר במיאנמר?

הפלישה הברוטאלית של הרוסים לאוקראינה מזעזעת, ובצדק, את העולם. מדוע מדינות שבתחומם מתבצעות זוועות לא פחות חמורות, כמו אתיופיה, סין, סוריה ומיאנמר, לא גורמות לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10701302

בשבוע שעבר הכריז שר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, שארה"ב מכירה בכך שצבא מיאנמר ביצע פשעים נגד האנושות ורצח-עם נגד בני מיעוט הרוהינגה במדינה. רצח האלפים וגירוש מאות האלפים בוצע ברובו ב-2016 ו-2017 אך ע"פ בלינקן המצב החמור במיאנמר נמשך גם היום לאחר שהצבא תפס את השלטון במדינה ב-2021. בנאומו דיבר בלינקן על מתקפות "נרחבות ושיטתיות" ועל מעשי זוועה שהתבצעו בכוונה ברורה להשמדה. זהו המקרה השמיני אחרי השואה שבו ארה"ב מכירה ברצח-עם. הקודמים היו רצח-העם הארמני בזמן מלה"ע הראשונה, רצח הכורדים בעיראק, מעשי רצח-העם בבוסניה, ברואנדה ובדארפור, רצח היזידים ומיעוטים אחרים בידי המדינה האסלאמית ורצח-העם המתבצע במחוז שינג'יאנג בסין נגד האויגורים ומיעוטים נוספים.

בנאומו סיפר בלינקן על התהליך שהוביל לרצח – האפליה, שלילת הזכויות והאזרחות, ההסתה, הגזל והגירוש. הוא גם פירט חלק מהזוועות – אימהות שנאנסו בפני ילדיהם, הוצאות המוניות להורג, מחיקת כפרים שלמים, ילדים שנשרפו חיים או נרמסו ע"י חיילים וסירות שהוטבעו כשעל סיפונן משפחות שלמות. למרות חשיבות ההצהרה האמריקאית, היא אינה מחייבת סנקציות והיא אינה גוררת אחריה בהכרח יישור קו בינלאומי נגד המשטר במיאנמר. זאת, בניגוד בולט ליחס לרוסיה אחרי המתקפה על אוקראינה. קשה אולי להודות בזה, אך אוקראינה זוכה לתשומת לב גדולה בהרבה ממדינות שיש בהן לא פחות סבל, הרס והרג. אלו לא רק בני הרוהינגה. אלו הקורבנות הכלואים והמעונים במחנות בשינג'יאנג, הקבוצות האתניות הטובחות זו בזו באתיופיה וגם אלו העושות זאת לא רחוק מהגבול הישראלי. אף אחת מפרשות אלו לא ממש גרמו לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו.

מדוע בעצם רצח-העם במיאנמר מייצר פחות כותרות ותגובות מאשר הפלישה הברוטאלית לאוקראינה? זה לא כי הנושא איננו אקטואלי שהרי המשטר הבורמזי ממשיך לדכא את אזרחיו ולרצוח ולאסור את מתנגדיו. קשה גם לייחס את האדישות לשיקולים גיאו-פוליטיים בלבד. השלכות המלחמה באוקראינה יכולות אמנם להיות הרסניות, אבל גם המתרחש במיאנמר איננו סכסוך קטן ומקומי – הרוסים מוכרים נשק למשטר, הסינים, שעושים זאת גם הם, גובלים במיאנמר ממזרח ויש להם השקעות ענק במדינה. לא רחוק מהגבול, בבנגלדש, נמצאים מאות אלפי בני רוהינגה המאכלסים את מחנה הפליטים הגדול בעולם ומוסדות, ארגונים ובתי-משפט בינלאומיים בוחשים גם הם באזור. נכון, למיאנמר אין נשק גרעיני, אבל זוהי מדינה גדולה יותר ומאוכלסת יותר מאוקראינה באזור אסטרטגי בין הודו לסין. צריך להיות עיוור או מיתמם כדי לא להכיר באמת הפשוטה העומדת מאחורי שתיקת העולם ואדישותו.

זה טבעי בסה"כ. בני הרוהינגה, האויגורים והטיגראים אינם דומים לנו. הם רחוקים, הם זרים ורובנו יודעים עליהם מעט מאוד. הפליטים האוקראינים המופיעים במהדורות החדשות הם אחרים. הם נושאים מזוודות צבעוניות על גלגלים, לא שקים מסחבות. בדרך לגבול, הם יושבים במאזדות וטיוטות, לא על חמורים או סירות רעועות. הם האנשים הלובשים בגדים של H&M, לא אלו שמייצרים אותם. הם אלו שפולין והונגריה פותחות בפניהם את גבולן, לא אלו שהן מעמידות לפניהם חיילים חמושים וגדרות תיל. זה אנושי מאוד ולכן אפשר וצריך להודות בזה – האוקראינים דומים לאירופאים וזו לפחות אחת הסיבות שהאירופאים פותחים להם את הלב. אין גם כל צורך בהטפות מוסר בעניין זה. האמפתיה של בני-אדם היא דיפרנציאלית. הקשר הרגשי למשפחה, לשבט ולעם, הוא חלק אינטגרלי מהציביליזציה שלנו, הוא כלי הישרדותי ומקור ליופי ועושר תרבותי, לא רק תירוץ לאדישות. למרות זאת, אין הכרח לעשות מזה אידאולוגיה. מותר, אפשר וצריך גם לפעול למען השונים מאיתנו, למען הזרים והרחוקים. זו לא רק סיסמה, הנה שתי דוגמאות קונקרטיות.

בלינקן בחר להכיר ברצח-העם במיאנמר דווקא במוזיאון השואה בוושינגטון מכיוון שחלק מרכזי מכל רצח-עם הוא הכחשתו. מטרת ההכחשה איננה רק הסתרת הפשע, אלא גם הכחשת עצם קיומה של הקבוצה המושמדת. לכן, ההכרה ברצח-עם איננה הכרחית רק למען הצלה או ענישה, היא אקט של תקומה ומאבק מהותי נגד הרוצחים. לאחרונה יצא לאור בעברית ספר בשם "קול דמי אחיך" (הוצאת "דרור לנפש") הכולל שירה שנכתבה ע"י קורבנות רצח-עם, כולל קורבנות הרצח במיאנמר. ספר זה, הכולל גם את "השיר על העם היהודי שנהרג" מאת יצחק קצנלסון, מראה שגם כשההזדהות המיידית שלנו מופנית ליהודים ולישראלים, אפשר גם לשמוע שירת אחרים, אפשר ללמוד אותה בבתי-הספר לקרוא אותה בטקסים וכך לסייע לקורבנות וגם להיאבק ברוצחים.

לא פחות חשוב מכך, אדם הגון מחויב לשאול את עצמו מה חלקה של מדינתו באסונם של אחרים. במקרה של ישראל ומיאנמר התשובה היא ברורה. הצבא הבורמזי מצויד, בין השאר, בנשק ישראלי שנמכר לו לפחות עד 2018. אין טעם להכביר מילים על הממד הטראגי שיש בעובדה שייצוא ממדינת היהודים מסייע לרצח-עם. יש, עם זאת, טעם במאבק בתופעה. עמותה ישראלית בשם ינשו"ף עושה בדיוק את זה כשהיא מקדמת חקיקה נגד מכירת נשק למשטרים רצחניים. ישראל היא מיצואניות הנשק הגדולות בעולם, היא איננה חתומה על האמנה לפיקוח על סחר בנשק והיא מוכרת גם למשטרים רצחניים. יש לתמוך במאבק של ינשו"ף, לקדם חקיקה בנושא ולסייע למנוע את רצח-העם הבא.

האם פשעי שינג'יאנג הם מקרה מבודד או רמז לעתיד של כולנו?

פסק-הדין של הטריבונל האויגורי בלונדון, דו"ח מצב הדמוקרטיה בעולם של ארגון IDEA ודו"ח הבנק העולמי על הקונפליקטים האלימים על פני הגלובוס מעלים את השאלה – האם הפשעים של המשטר הסיני בשינג'יאנג הם אירוע מבודד או שהם רמז לעתיד של כולנו.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10469317

לפני שנתיים עוד היה אפשר להתעלם. העדויות היו מעטות וההכחשות היו גורפות. אפשר היה לטעון שהסיפורים על מדיניות השלטון הסיני כלפי בני המיעוטים בשינג'יאנג הם תעמולה אנטי-סינית וחלק ממאבק בין מעצמות. או שאפשר היה פשוט להפעיל את הווטאבאוטיזם הישן והטוב; למה לא מדברים על בתי-הכלא האמריקאים? למה שוכחים את המיליונים שהבלגים שחטו בקונגו? למה מתעלמים מהסעודים שתולים אנשים ברחובות? אבל אז, אחד אחר השנייה, הגיעו הניצולים – מאות נשים וגברים המספרים על מה שקרה להם וליקיריהם. מהם כבר היה קשה להתעלם. סיפוריהם מסמרי שיער: ענישה במעשי אונס קבוצתי, עקירת ציפורניים, מכות באלות חשמליות, כליאה בכלובים שלא ניתן לעמוד או לשכב בהם, אינדוקטרינציה פוליטית, ניסויים רפואיים, מערכת הייטק של מעקב ופיקוח במרחב הציבורי, פלישת המדינה למרחב הפרטי, מאסרים ללא הליך משפטי וכליאה בתנאים לא אנושיים.

אחרי העדים הגיעו בני משפחות אויגוריות, קזחיות ואחרות, וסיפרו על יקיריהם שנעלמו ללא שוב במנגנון הכליאה הסיני. לבסוף הגיעו החוקרים והעיתונאים ונתנו הקשר רחב יותר באמצעות צילומי לווין, מסמכים שהודלפו ונתונים, תמונות וכתבות שנקטפו מהאינטרנט הסיני לפני שהועלמו. אלו חשפו רשת של "מחנות לחינוך מחדש" בהם נכלאו ע"פ הערכות למעלה ממיליון בני-אדם, במקביל התבצעו טרנספרים של אוכלוסייה, הרס של בתים, שכונות ומסגדים, העסקה של מאות אלפי עובדי כפייה בתנאי עבדות וכפייה המונית של עיקורים והפלות שנועדו לצמצם את אוכלוסיית בני המיעוטים. בשבוע שעבר (חמישי) התפרסם פסק דין של טריבונל ציבורי עצמאי בלונדון בנושא מדיניות סין כלפי האויגורים. הטריבונל אסף מאות אלפי עמודי מידע, תיעד את סיפוריהם של כ-500 עדים ושמע את הסבריהם של כמאה מומחים מתחומים שונים. כך הוא יצר את גוף הידע המשמעותי ביותר בעולם בנושא ופסיקתו היתה חד-משמעית: סין אשמה, מעבר לכל ספק סביר, בעינויים, בפשעים נגד האנושות וברצח-עם נגד המיעוט האויגורי.

פסק-הדין בלונדון לא יגרום לסינים לשנות את מדיניותם. לטריבונל אין סמכות משפטית, כוח פוליטי או אפילו משקל ציבורי רב. למעשה, אין כוח בעולם שמאיים על עצמאות הפעולה הסינית בשינג'יאנג – סין לא חברה ולא כפופה לבית-הדין הפלילי הבינלאומי, אין חשש שצבא זר יפלוש לשינג'יאנג כי סין היא מעצמה צבאית וגרעינית, גופים כלכליים יהססו לפעול נגד סין בגלל עוצמתה הכלכלית, הסינים מחזיקים זכות ווטו במועהב"ט של האו"ם, שינג'יאנג עצמה סגורה הרמטית וכמעט שאין אפשרות לבצע בה עבודה עיתונאית ונכון להיום, אין עדות לכך שבסין פועלת אופוזיציה משמעותית או התנגדות עממית נרחבת למשטר. ארגוני חברה אזרחית ואמצעי תקשורת במערב כמו גם פוליטיקאים בפרלמנטים אירופאיים ובממשל האמריקאי מעלים אמנם את הנושא לסדר-היום העולמי, אך אלו הן בעיקר הצהרות, לא מעשים. למרות זאת, יש שאלה אחת שכדאי לשאול, לא רק לטובת האויגורים, אלא למען האנושות כולה – האם מדיניות סין בשינג'יאנג היא מקרה יוצא מן הכלל או שהיא עלולה להפוך למודל לחיקוי ועתיד אפשרי לכולנו?

המשפט האחרון עלול להישמע קצת דרמטי, אבל הוא מתבסס על תופעות מדאיגות המתרבות בשנים האחרונות. ראשית, למרות ההבטחה החגיגית "לעולם לא עוד" מאמצע המאה ה-20 והתיאוריה על "קץ ההיסטוריה" מסופה, עושה רושם שרצח-עם, פשעים נגד האנושות והפרות מאסיביות של זכויות-אדם זוכים לקאמבק מרשים. המאה ה-21 לבדה מספקת אין-סוף דוגמאות לכך, החל ברצח-העם בחבל דארפור ועד רצח-העם היזידי. במיאנמר נרצחו עשרות אלפי בני רוהינגה ומאות אלפים גורשו ע"י חיילי המשטר ותומכיהם. דו"ח של האו"ם חשף פוגרומים ברוטליים שכללו השלכה של תינוקות לנהר, מעשי אונס קבוצתי שהסתיימו ברצח, הצתה של כפרים על יושביהם והרג נשים וילדים בירי, סכינים ומצ'טות. באתיופיה, מתקיים בשנה האחרונה טבח נרחב של אזרחים כחלק מהסכסוך בין המשטר לבין אנשי חבל תיגראי. גם כאן ישנן עדויות על הוצאות המוניות להורג, הרעבת אזרחים ואסון הומניטרי בעקבות בריחתם של מיליוני פליטים.

מה הנסיבות המאפשרות את כל אלו? רמזים לכך ניתן למצוא בשני דו"חות שהתפרסמו לאחרונה. הראשון, דו"ח של IDEA, ארגון בינ"ל לחיזוק מוסדות דמוקרטיים, מראה שמצב הדמוקרטיה בעולם מדרדר. בעשור האחרון הוכפל מספר המדינות המוגדרות כ"דמוקרטיות בנסיגה", כלומר, מדינות בעלות ממשלות שנבחרו בדרך דמוקרטית הנוקטות בטקטיקות אוטוריטריות כמו הונגריה, ברזיל, הודו וסלובניה. כמו כן, בשנים האחרונות נוספו למועדון המדינות הלא דמוקרטיות יותר ויותר חברות. גם אם יש תחושה שהמצב בקמרון, זימבבווה או ניקרגואה לא משפיע עלינו ישירות, קשה להתעלם מהעובדה שע"פ הדו"ח, שני-שליש מאוכלוסיית העולם חיה כיום ב"דמוקרטיות בנסיגה" או תחת משטרים אוטוקרטיים. גם אם אנחנו חיים עדיין בווילה (ויש שיכפרו גם בזה), הג'ונגל הפך להיות גדול ומסוכן יותר. הדו"ח השני, של הבנק העולמי, הראה שיש בשנים האחרונות עלייה במספר הקונפליקטים האלימים בעולם. זהו שיא של שלושת העשורים האחרונים. הקונפליקטים אמנם פחות קטלניים משהיו בעבר אך הדו"ח קושר אותם לבעיות קשות וגורליות – יותר פליטים מאי פעם ועלייה ברמות העוני ואי-השוויון בעולם.

כאילו שכל זה לא מספיק, הנסיבות הספציפיות של המאה ה-21 מאפשרות לרודני כל העולם גישה למערכות נשק קטלניות יותר מאי-פעם ואפשרויות חסרות תקדים למעקב אחרי אזרחים. בנוסף נותנת המגפה העולמית את התירוץ המושלם לסגירת גבולות, דחיית בחירות ושלילת זכויות. שנאה גזעית ולאומנית מפומפמת ע"י רשתות חברתיות שהאלגוריתם שלהן פועל למען שורת הרווח בלבד והנסיבות הכלכליות הופכות לקיצוניות יותר במקומות רבים בעולם בעקבות משבר האקלים. מבחינת נטיותיו הרצחניות של האדם, זוהי סערה מושלמת.

בתנאים אלו ייתכן ששינג'יאנג היא רק ההתחלה. אין ספק שלעולם כולו, החל מההנהגה הפוליטית ועד לאחרון צרכני עליבאבא, נוח להתעלם מהמחנות, מהעינויים ומעבודות הכפייה. אך יש להכיר בכך שהמשך ההתעלמות מהפשעים המתבצעים בשינג'יאנג איננה רק פגיעה בקורבנות המשטר הסיני, היא תעודת הכשר להמשך הזוועות ותרומה ישירה להתפשטותן בעולם שהופך לאלים, דכאני ומסוכן יותר.

עד אחר עד, מאות אנשים אזרו אומץ לספר על הזוועות במחנות הריכוז בסין

דיויד סטברו, לונדון

בזה אחר זה הם עלו על הדוכן, דיברו בשקט ותיארו את מה שחוו במחנות שהקימה סין לכליאת אזרחיה המוסלמים. דיווח מהטריבונל שהתכנס בלונדון כדי להכריע בשאלה אחת: האם בימים אלה מתבצע רצח עם?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10252231

"זה היה אחד הימים הקשים ביותר בחיי", סיפרה העדה על מעצרה במרץ 2018. "כשהגעתי, היו כבר ארבעה אוטובוסים גדולים בשער. לחלק מהאנשים היו ילדים. שוטרים לקחו מהם את הילדים בכוח ושמו אותם באוטובוס שנסע למקום אחר. שומרים חמושים ניצבו מימין ומשמאל בכניסה למחנה, ומכשיר סרק כל מי שנכנס. הוכנסנו לחדר שבו שוטרים ערכו חיפוש על כולם, וקרעו לנו את הבגדים. לפניי עמדה אישה כבת שבעים. הם הורידו ממנה את החצאית והשאירו אותה בבגדים תחתונים בלבד. השוטר לא הרשה לה לכסות את החזה שלה. גם את החיג'אב שלה הורידו בכוח. אני לא יכולה לשכוח את זה. לא הספקתי להוריד את העגילים שלי, אז הם הורידו אותם כל כך חזק שדיממתי מהאוזניים".

הדוברת היא טורסוניי זיוודון (Tursunay Ziyawudun), בת 43. את עדותה מסרה באחרונה בפני טריבונל ציבורי בלונדון, שהוקם כדי לחקור את המדיניות שנוקט המשטר הסיני בשנים האחרונות נגד אזרחיו המוסלמים, בני המיעוט האויגורי. התיאורים שמסרה זיוודון על כליאתה קשים מנשוא. היא סיפרה על אסירות שנעלמו בלילה, חלקן מעולם לא חזרו; על זריקות וכדורים שניתנו בקביעות לה וליתר האסירות, שגרמו לשיבוש המחזור החודשי, להזיות ולבלבול. והיו גם אלימות קשה ומקרים של אונס בידי השוטרים. "אין לי מילים לתאר את האכזריות הבלתי אנושית של האלימות שלהם", סיפרה בעדותה. "נאנסתי על ידי שלושה שוטרים יחד. אני לא יכולה לבכות ולא יכולה למות, אני גופה מהלכת. הנפש והלב שלי מתים. אני חייבת לראות אותם משלמים על זה".

סיפורי הזוועות הללו, שחזרו שוב ושוב אצל מאות העדים שחלקו את סיפורם עם חברי הטריבונל, עומדים בקנה אחד עם הטענות שמושמעות נגד סין זה כמה שנים. ארגוני זכויות אדם ופרלמנטים במערב טוענים שהמשטר הסיני מבצע פשעים חמורים נגד העם האויגורי ובני מיעוטים מוסלמיים אחרים בחבל שינג'יאנג שבצפון-מערב המדינה. לפי ההאשמות, הסינים כולאים בכפייה יותר ממיליון בני אדם בתנאים קשים במחנות ל"חינוך מחדש", בהם מתקיימים ניסויים רפואיים, שטיפת מוח, עינויים ואונס. בנוסף לכך, המשטר הסיני מואשם בכך שהוא מנצל את האוכלוסייה באזור לעבודות כפייה, חותר להרוס את התרבות והשפה האויגורית, והופך את האזור כולו למעין בית כלא ענק תחת פיקוח שמספקות טכנולוגיות חדשניות. אם לא די בכך, פעילי זכויות אדם טוענים שהמשטר מבצע גם הפלות כפויות, מפריד ילדים מהוריהם ורוצח אסירים לטובת מכירתם איבריהם.

ולמרות זאת, סין לא משלמת שום מחיר. בתי משפט בינלאומיים אינם מקיימים נגדה שום הליך, מועצת הביטחון של האו"ם לא מגנה אותה, מרבית המדינות מקיימות איתה קשרים דיפלומטיים כרגיל וחברות ענק מכל העולם ממשיכות לעשות איתה עסקים. הסינים, מצדם, תוקפים כל מי שמעלה את הנושא וטוענים שמדובר בקמפיין השמצה ובתעמולה שקרית שנועדו לפגוע במדינה. האדם הסביר במערב מוצא את עצמו בפני דילמה: האם מדובר כאן בקמפיין פוליטי נגד סין שעושה שימוש ציני בחשדנות כלפיה, או בפשע בקנה מידה היסטורי שהעולם מתייחס אליו באדישות בלתי נתפסת? מי שמנסה לפתור את ההתלבטות בימים אלו הם יוזמיו של הטריבונל הציבורי (People's Tribunal) – מהלך אזרחי יוצא דופן ששם לעצמו למטרה לגלות סוף סוף את האמת. לנגד עיניו ניצבת שאלה מרכזית אחת: האם סין מבצעת פשעים נגד האנושות, שמגיעים עד כדי רצח עם.

וכך, ההאשמות הקשות נגד סין מתבררות לא בבית הדין בהאג ולא בבניין האו"ם בניו יורק, אלא באולם קטן בלונדון. חברי הטריבונל ערכו שני שימועים, בני ארבעה ימים כל אחד, בספטמבר וביוני השנה. העדים שהגיעו אליו הם אלה שהצליחו להימלט מסין – ולהתגבר על הפחד. באולם בלונדון ניכר שרבים מהם רק רוצים שקולם יישמע. הם עלו אל שולחן העדים אחרי שהחליטו ששתיקה כבר אינה אופציה. רובם ביקשו לציין שהם החליטו לדבר, או לזעוק, למען אהוביהם, אחיהם או הוריהם ולמען עמם. הם דיברו בשקט ובאיפוק, אבל למעשה זעקו לעזרה – הצילו את אחותי, את אבא, את אמא.

היה משהו טראגי בסצנה הזו. בניגוד לציפיות העדים, העולם לא צופה. אפילו האולם עצמו אינו מלא. במרבית הדיונים ישבו כ-50 איש, מרביתם אקטיביסטים, מומחים ובני משפחות. לא היו עיתונאים רבים או מצלמות טלוויזיה. אמנם היו כמה אזכורים לטריבונל בתקשורת הבריטית והבינלאומית, אך הם נעלמו בצלם של האירועים באפגניסטן, מגפת הקורונה, ומשבר האקלים. פשוט אין מספיק משבצות פנויות בחדשות החוץ. אך העדים לא מתייאשים. "סין אינה חברה בבית הדין הפלילי הבינלאומי ולכן אי אפשר להביא צדק ומשפט לאויגורים", מסבירה נירולה אלימה (Nyrola Elimä), בת 36, מהעיר יינינג שבשינג'יאנג שחיה היום בשוודיה. אלימה מעידה בשם בת-הדודה שלה, מאילה יקופו (43), שנאסרה לדבריה לאחר שניסתה לעשות העברה בנקאית חוקית להוריה החיים באוסטרליה. יקופו ישבה כעשרה חודשים ב"מחנה לחינוך מחדש", אושפזה בבי"ח עם נזק בכבד ולאחר שחרורה נעצרה שוב ומאז היא יושבת במאסר באשמת "מימון פעילות טרוריסטית" ללא הליך משפטי תקין, ללא הוכחות או ייצוג משפטי וגם ללא קשר עם ילדיה. על הטריבונל שמעה אלימה בטוויטר והחליטה להביא את סיפורה לידיעת השופטים. היא נסעה ללונדון, הגישה ניירות ומסמכים המעידים לדבריה על כך שקרובת משפחתה לא פשעה ונבחרה לתת עדות ישירה מול חברי ההרכב במושב הראשון של ההליך. "לפני שעליתי לדבר היה לי התקף פניקה", היא מספרת, "על הבמה לא סובבתי את הראש כי פחדתי, אני יודעת שהממשלה הסינית בודקת כל הזמן, ידעתי שהם מסתכלים עלי הרגשתי שהם עומדים לידי. אבל הם לא השאירו לי ברירה, מאילה היא המשפחה שלי, היא מישהי שאני אוהבת, הייתי חייבת לומר את האמת, הם לא השאירו לי ברירה". "אנחנו לא כמו ישראל שיכולה היתה להביא בעצמה את אייכמן לדין. לעולם לא יהיה לנו את זה, לרצח העם שלנו אין בית משפט, אז כשהגיע המשפטן הכי מכובד בבריטניה והפרופסורים והדוקטורים של הפאנל, רציתי להביא בפניהם גם את הסיפור שלנו".

אלימה מתכוונת לסר ג'פרי נייס – המשפטן הבכיר שכיהן בעבר כתובע ראשי במשפטו של הרודן היוגוסלבי, סלובודן מילוסוביץ', והחליט לקחת על עצמו כעת את המשימה. חבריו לטריבונל הם אנשי ציבור בריטיים מתחומים שונים: משפט, רפואה, עסקים, זכויות אדם, חינות ותרבות, שהתחייבו לקיים הליך נטול פניות. בנוסף אליהם, לוקחים חלק במהלך תחקירנים, מתורגמנים, ויועצים, שעובדים כבר יותר משנה על איסוף העדויות והחומרים. בידי הטריבונל יש מאות אלפי עמודים של חומרים בנושא, כולל סיפוריהם של כ-500 עדים והסבריהם של כמאה מומחים מתחומים שונים. כך הוא הפך לבעליו של גוף הידע המשמעותי ביותר בעולם בנושא. ולמרות זאת, לטריבונל, שהוקם כיוזמה פרטית וממומן כולו בידי תרומות, אין מעמד בחוק הבינלאומי ואין לו סמכויות אכיפה. הוא לא יכול לעצור חשודים, לא להטיל סנקציות וגם לא להעניש איש. כל מה שהוא יכול לעשות הוא לחתור לגילוי האמת, בתקווה שהעולם יהיה מוכן להקשיב ולפעול בהתאם. ויש הבדל משמעותי נוסף בינו לבין טריבונלים אחרים. בניגוד להליכים הבינלאומיים המוכרים שנערכו למשל בנירנברג, יוגוסלביה ורואנדה, הטריבונל האיוגורי מתקיים בזמן אמת. הפשעים שהוא אמור לברר לא הסתיימו, וממשיכים להתבצע, לכאורה, בזמן הדיונים. עובדה זו מקנה לעבודתו תחושת דחיפות ואחריות עמוקה, גם אם לא תוקף חוקי.

הטריבונל האויגורי, לונדון, , ספטמבר 2021,

***

בשינג'יאנג חיים למעלה מ-25 מיליון בני אדם. כ-40% מהם בני האן, הקבוצה האתנית הגדולה והדומיננטית בסין. השאר הם בני מיעוטים אתניים, הגדול שבהם הוא המיעוט האויגורי. המחוז, שהיה בעבר אוטונומי, עבר בעשורים האחרונים תהליך תיעוש כתוצאה מהשקעות מאסיביות של המשטר שגם דאג להעברת המוני סינים בני האן לאזור. השינויים הללו הביאו למתיחות בין האוכלוסייה המקומית לבין השלטון והובילו לפעילות בדלנית של קבוצות אויגוריות ואפילו למספר פיגועי טרור. ב-2014 הכריז השלטון מלחמה על "בדלנות, טרור וקיצוניות" באזור. המלחמה הקצינה ב-2017, עם החלפתו של נציג השלטון באזור. הנציג החדש – אדם שהיה ממונה במשך שנים על דיכוי המחאה בטיבט – החריף את האמצעים לשיטור, ריגול ופיקוח על האוכלוסייה המקומית.

חלק מהעדים תיארו כיצד נראתה ההקצנה ביחסו של המשטר לאוכלוסייה – איך התחילו להרוס באופן שיטתי מסגדים בכל רחבי המחוז, איך החריבו שכונות וכפרים של הקהילה האויגורית במסווה של מלחמה בעוני, ואיך כפו על התושבים לעבור לשכונות חדשות בערים, שם הם חיים תחת שליטה מוחלטת  ונאלצים להפוך לפועלים במפעלים. בתוך שנים ספורות, האזור כולו הפך למדינת משטרה. "את כפר מולדתי אי אפשר היה לזהות", אמר בעדותו אזרח קזחסטאן שנולד בשינג'יאנג ובא לבקר את קרוביו ב-2017. "המשפחה שלי פחדה לדבר איתי". עם החרפת הדיכוי בשינג'יאנג, פחתה דרמטית האפשרות להשיג מידע ממקור ראשון על מה שמתרחש באזור. דיווחים עיתונאיים אמינים מהשטח עצמו כמעט בלתי אפשריים בשנים האחרונות. מי שנכנס לאזור, זוכה לראות רק מה שהסינים מעוניינים לראות, ולכן, המידע זורם ממקורות מוגבלים מאוד: עדים שהצליחו להימלט מהמדינה, ניתוח של צילומי לוויין, מידע שמתפרסם (לפעמים בטעות או בהיסח דעת) בתקשורת המקומית ומסמכים רשמיים שהודלפו והגיעו לאמצעי תקשורת במערב. מסיבה זו, פסיפס העדויות הרחב שנשמע בטריבונל חריג במיוחד. קשות במיוחד הן העדויות של הגברים והנשים שנכלאו במחנות ל"חינוך מחדש".

רבות מהנשים שנכלאו סיפרו על אונס, על נטילת תרופות בכפייה ועל בדיקות רפואיות שפשרן לא נודע. אחת מהן היא גולבהאר ג'לילובה (Gulbahar Jelilova), בת 57, שנכלאה למשך 15 חודשים באשמת פעילות טרור. היא תיארה חקירות שבהן נקשרה לכיסא במשך 24 שעות, ובכל פעם שנרדמה, העירו אותה עם שוק חשמלי. כשסירבה לחתום על מסמך הודאה, היא גם נאנסה. "בחדר החקירות היתה רק מיטה אחת, כיסא ושולחן", סיפרה בעדותה. "הם ביקשו ממני לשבת על הכיסא ושם קשרו אותי בשרשרת. היו שם שלושה אנשים, אחד ישב עם מחשב, אחד שימש מתורגמן ואחד חוקר. ביקשו ממני שוב לחתום על הודאה באשמה. סירבתי. הם אמרו שאני חייבת לחתום כדי לקבל את החופש שלי. אחד הגברים הסינים הוריד את מכנסיו, ניגש אלי וניסה להכניס את איבר מינו לפי. אמרתי לו, "אין לך אחות או אימא?". הסיני השני היכה אותי".

בהצהרתה תיארה גם את סיפוריהן של הנשים האחרות שעמן נכלאה: אימהות שילדו במחנה ותינוקותיהן נלקחו מהן, נשים שידיהן נאזקו לרגליהן כך שלא יכלו לעמוד זקופות, אחרות שנלקחו ל"חדר החשוך" – כלוב של מטר על מטר, שבו אי אפשר לעמוד כלל ומים זורמים תחתיו. היא אמרה שהצפיפות בתאים היתה כל כך גדולה שהנשים נאלצו לישון במשמרות מכיוון שלא היה מקום לכולן לשכב. את הצרכים היה צריך לעשות בעמידה ומצלמות עקבו אחרי כל תנועה. כמו עדים רבים אחרים, היא סיפרה גם על מזון דל ולחם מלא עובש ועל ניסיונות לשטיפת מוח באמצעות שירת שירי הלל למפלגה במשך שעות. "הכריחו אותנו לומר דברים כמו 'אני אוהבת את סין' או 'אני אוהבת את שי ג'ינפינג", העידה גם גולזירה אוולקנקיזי (Gulzire Awulquanqizi), בת 42 מהעיר גולז'ה (Ghulja) שבשינג'יאנג, ששהתה בארבעה מחנות שונים ב-2017-2018. "היינו חייבות לכתוב הכל, את הרגשות שלנו ואת הכרת התודה שלנו לשי ג'ינפינג. פעם בשבוע נתנו לנו ציונים על מה שכתבנו ואמרו לנו שמי שלא עוברת תישאר במחנה כל חייה".

גם היא נאלצה לקבל כדורים וזריקות שהשפיעו על יכולותיה הקוגניטיביות ושיבשו את המחזור החודשי שלה. היא נחקרה 19 פעמים, קיבלה מכות ואולצה לאכול חזיר. היו פעמים, סיפרה, שבהן אסירים אולצו לשרוף ספרי קוראן. באחד המחנות היא קיבלה עבודה קשה במיוחד. "העבודה שלי היתה לשבת ליד וילון, עד שהיתה מגיעה אסירה מלווה על ידי מישהו מהצוות", סיפרה. "אני לקחתי את טביעות האצבע שלה וסייעתי לה להוריד את הבגדים, אבל לא את אלה שמתחת למותניים. הייתי צריכה גם לכבול אותה בשלשלאות. אז נכנס גבר לחדר ואני הייתי הולכת לשבת בשקט בחוץ, ליד הדלת. כשהגבר יצא מהחדר, אני לקחתי את האישה להתקלח. לא היה דבר שיכולתי לעשות, הם הכריחו אותי. עשיתי את העבודה הזו במשך שישה חודשים".

עבדוסלאם מוחמד (Abdulsalam Muhammad)  בן 44 כמה מהכפר קושיריק (Qoshirik) סיפר שכשהגיע למחנה, הוא והאסירים האחרים הופשטו והוכנסו לתא קטן וקפוא כשהם כמעט עירומים. בתא של 2.5 מ"ר הוכנסו 16 אסירים. לא היה מספיק מקום לישון והאסירים נאזקו אחד לשני בזוגות. "לא היה מכסה לדלי ששימש כשירותים" הוא מספר בעדותו, "הרחנו אותו יום ולילה והיו לנו זיהומים באף". לדבריו, האסירים היו חייבים לזכור בעל פה שירים סינים באורך עמודים שלמים ואלו שלא הצליחו נענשו. העונשים כללו מכות קשות, מניעת שינה ומזון וחקירות של יותר מ-48 שעות. במחנה אחר שאליו נשלח ב-2015, נלקחו האסירים לאימוני ריצה אכזריים. "הם קראו לזה אימון אבל זה היה סוג של עינוי", הוא נזכר, "היו שם נשים בנות שבעים. הן לא יכלו לרוץ, אפילו ללכת היה קשה עבורן. כשהן נפלו, השוטרים החלו לבעוט בהן ולהכות אותן".

ככל שעוברים ימי הטריבונל, נערמות עוד ועוד עדויות. אחד העדים מספר איך ראה אסיר אחר מוכה למוות. עד נוסף מספר איך הוכנס אזוק באמצע החורף לבור צר ועמוק באדמה, שם שפכו עליו מים עד שאיבד את ההכרה. עד אחד מספר על בדיקות דם לא מוסברות שנאלץ לעבור. באחד הימים, מופיע עד מפתיע – אדם ששירת כשוטר סיני בשינג'יאנג. השוטר, וואנג לייז'אן (Wang Leizhan), עזב את סין ב-2020 וחי כיום בגרמניה. עדותו, בה סיפר על הפקודות שנדרש למלא בתפקידו, משלימה חלקים בפאזל. לדבריו, למחוז גויסו 150 אלף שוטרים, שקיבלו כולם הכשרה פוליטית לגבי האוכלוסייה האויגורית. מחסומים משטרתיים הוצבו כל 500 מטר, ובאזורים מסוימים אפילו כל 200 מטר. "כל התושבים האויגורים היו חייבים לספק לממשלה הסינית דגימת DNA", הוא מספר. "עצרנו אנשים על כל מיני עבירות – אחזקת סכין בבית, הצגת זהות תרבותית בגלוי או אמונה באידיאולוגיה אחרת. בסך הכל עצרנו אז כ-300 אלף איש. היו כפרים שכל האוכלוסייה שלהם נלקחה למחנות ריכוז".

לייז'אן מעיד שראה עינויים של אסירים. מול עיניו, אסירים הורדו על הברכיים, הוכו, ראשם כוסה בשקית פלסטיק וידיהם ורגליהם נקשרו בזמן שצינור החדיר מים לפיהם. הוא היה עד גם לעינוי גברים באמצעות שוקים חשמליים לאיברי המין, ראה פטישים ששימשו לשבירת רגליים, הפשטה וטבילה במים קפואים והרעבה. פרט מידע נוסף שמסר השוטר לשעבר חשוב במיוחד: "ילדיהם של רבים מאסירי מחנות הריכוז המבוגרים נלקחו לבתי יתומים של המדינה שם הם עברו אסימילציה לתרבות האן סינית". ואכן, מהעדויות עולה כי המשטר הסיני מפעיל מדיניות אכזרית במיוחד בכל הקשור לילדי האויגורים. מדיניות זו כוללת לא רק הפרדת ילדים מהוריהם, אלא גם כפייה של הפלות של נשים בהריון. "אשתי היתה בהריון בחודש השישי", מספר באקיטלי נור (Baqitali Nur) לצערי אני לא יודע בן כמה שמתאר בקול חנוק לפרטי פרטים כיצד עונה במחנה. "העובר נקרע מתוך גופה".

ראהימה מוחמד נורי (Rahima Mohammed Nuri), אחות בהכשרתה שעסקה שנים רבות בביצוע הפלות, נותנת הקשר לסיפורו. בעדותה, שנמסרת מטורקיה, היא מאשרת שהשלטון אכן מבצע הפלות בכפייה בחודשים מתקדמים. אחד מחברי הפאנל שואל אם היו מקרים שבהם הריונות הופסקו בחודש שישי או שביעי ונולדו ילדים חיים. נורי משיבה שכן, אבל לדבריה, "האימהות קיבלו זריקה לפני שהתינוק יצא. ולכן התינוקות האלו מתו תוך 72 שעות מלידתם". מה קורה באולם ברגעים האלה שבהם מסופר על מוות של תינוק או על אונס קבוצתי? ובכן, לא הרבה. אין רגע שיא, הדברים מתורגמים, אנשי המדיה מעלים לטוויטר, יש מי שבוהה בעדה, יש מי שעוצם את עיניו. ורשות הדיבור עוברת לעד הבא.

***

קשה להפריז במידת האומץ של האנשים שמספרים כאן את סיפורם. "לפני שעליתי לדבר היה לי התקף פאניקה", אומרת נירולה אלימה, שמנסה להשיג מידע על בת דודתה הכלואה. "על הבמה לא סובבתי את הראש כי פחדתי. אני יודעת שהממשלה הסינית בודקת כל הזמן, ידעתי שהם מסתכלים עליי והרגשתי שהם עומדים לידי. אבל הם לא השאירו לי ברירה". לפחד מזרועו הארוכה של המשטר הסיני יש בסיס איתן, ומסתבר שגם למי שהצליחו להימלט למערב יש סיבה לחשוש. עומר רוזי (Omer Rozi), שנמלט משינג'יאנג לאחר שנאסר ועונה, מתגורר כבר כמה שנים בנורבגיה. "בינואר 2017 קיבלתי שיחה ממספר לא מזוהה", הוא העיד. "נאמר לי שתיכף אפגוש את אחי ואחותי. השיחה נותקה ומיד אחר כך קיבלתי שיחת וידאו. כשעניתי לשיחה, ראיתי מיד את אחי ואחותי כבולים. השוטר ששוחח איתי נתן לי שורה תנאים, אחרת אחי ואחותי לא ישוחררו". רוזי מתאר את התנאים: אסור להתקרב לפזורה האויגורית בחו"ל, אסור לתרום לארגונים אויגורים בטורקיה ועוד. "הדבר האחרון ששמעתי הוא את אחי ואחותי צורחים", הוא אומר. "לא שמעתי מהם מאז".

גם מהריי מזנסוף (Mehray Mezensof) בת 27 שהעידה בשיחת ווידיאו מאוסטרליה, סיפרה עד כמה היא חוששת לגורל בעלה, שממנו היא לא שמעה כבר יותר משנה. "הוא חי בפחד תמידי", היא אומרת, "כל הזמן הביט מעבר לכתף". מקרובי משפחה הבינה שנשפט למאסר של 25 שנה. "העדים שמדברים פה חזקים מאוד", אומרת לי ראהימה מאהמוט (Rahima Mahmut), אקטיביסטית אויגורית שמסייעת לטריבונל בתרגום דברי העדים. "אבל לא כל אחד יכול להיות כזה. לא כל אחד יכול לדבר, אפילו בפני המשפחה. זה נפוץ מאוד. כמו הרבה מהשורדים של מלחמת העולם השנייה שלא סיפרו כלום". היא מספרת על עדים שהופיעו בטריבונל וקיבלו טלפונים מאיימים מגורמים סיניים ושיחות מבני משפחה שהתחננו בפניהם לא להעיד. היא מבינה את מי שמחליט לשתוק.

גם לה יש משפחה בשינג'יאנג, בהם תשעה אחים ואחיות. הפעם האחרונה שהיא דיברה עם מישהו מהם היתה ב-2017. הם הפסיקו לענות והיא הפסיקה להתקשר. היא חששה שאם יקבלו שיחות מחו"ל, הם עשויים להיות בסכנה. אבל היא גם מודה שבעצם פחדה לגלות את האמת. באחת השיחות האחרונות, היא מספרת, אמר לה אחד מאחיה: "השאירי אותנו ביד אלוהים". הסינים נוקטים ב"מאמץ חסר פשרות להשתיק, להפחיד, להטריד ולהשמיץ עדים", אומרת לאורה הארת', מארגון זכויות האדם Safeguard Defenders. לדבריה, התהליך מתבצע בשני מישורים – על ידי הוצאת צווי מעצר בינלאומיים והליכים משפטיים נגד עדים פוטנציאליים ועל ידי איומים על משפחותיהם ואהוביהם בסין. בעדותה בפני הטריבונל, סיפקה הארת' דוגמאות למקרים בהם עדים הואשמו במעילות כלכליות, בגידות, מעשי אונס, שימוש בסמים ונטישת משפחותיהם.

סין, שטענה בתחילה שהמחנות הללו כלל לא קיימים, החליפה למעשה את מדיניות ההכחשה הגורפת שלה בקמפיין לעיצוב מחדש של השיח. לטענת המשטר הסיני, המחנות הללו משמשים כאמצעי למלחמה בקיצוניות דתית ולהכשרה מקצועית, והחניכים בוחרים לשהות בהם מרצונם. בשורה של סרטוני וידיאו שהופצו בסין, מוצגים שורדי מחנות שמהללים את התהליך שעברו. בסרטונים אחרים, מוצגים בני משפחותיהם של עדים שמוקיעים ומכחישים את דברי קרוביהם. הניסוחים הנשמעים בסרטונים אלה חוזרים על עצמם פעם אחר פעם אצל בני משפחות שונות ממקומות שונים. מתברר שאפילו המומחים שבחרו להעיד בפני הטריבונל לוקחים סיכון, ושגם רבים מהם מוטרדים על בסיס קבוע. מואטר איליקוד (Muetter Iliqud), תחקירנית של פרויקט המתעד אויגורים שנעלמו בסין, מספרת שבימים לפני שהציגה את ממצאיה בפני הטריבונל נעשו ניסיונות רבים להיכנס לחשבונות האינסטגרם, הפייסבוק והווטסאפ שלה, ושהיא ואמה קיבלו שיחות טלפוניות ממספרים לא מזוהים. לאחרונה המחשב שלה הפסיק לפעול. גם ג'ולי מילסאפ (Julie Millsap), אקטיביסטית אמריקאית שהעידה לגבי הנעשה לילדים אויגורים, הראתה לי צילומי מסך של חשבונות אנונימיים באינסטגרם, טוויטר ופייסבוק שהטרידו אותה. החשבונות הללו שיתפו תמונות מזויפות שלה בוגדת כביכול בבן זוגה, עם ההודעה "נראה את זה לבעלך". התמונות, שאכן נשלחו לבעלה, גם מילאו את פיד השידור החי של העדות שלה בפני הטריבונל.

***

עשרות המומחים שעלו בזה אחר זה להעיד בפני הטריבונל – אקדמאים, פעילי ארגוני חברה אזרחית, משפטנים ועיתונאים חוקרים – השלימו את התמונה שתיארו ניצולי המחנות וחשפו פיסות מידע לגבי מה שמתרחש באחד המקומות הסודיים בעולם. העיתונאי האמריקאי ג'פרי קיין, ששהה בשינג'יאנג וראיין עדים רבים, תיאר עולם דיסטופי, שנשמע כמו לקוח ממחוזות המדע הבדיוני. "כשביקרתי בצפון קוריאה, הרגשתי כאילו אני צועד לתוך העבר", אמר, "אבל כשהגעתי לשינג'יאנג, הרגשתי שאני צועד לתוך העתיד".

קיין סיפר כי מעבר לאמצעים המוכרים לאיסוף מידע על תושבים – כמו הצבת מרגלים בבתי האויגורים, חקירות והפעלת לחץ פסיכולוגי – המשטר הסיני מפעיל באזור מערכת טכנולוגית מתקדמת שאוספת כמויות עצומות של מידע על כל אדם. בין היתר, נאספים נתונים על קניות וצריכה, גלישה ברשת, אפליקציות שהורדו, דו"חות משטרה ובתי משפט, נתוני תעסוקה, נתונים פיזיים, תמונות ממצלמות רחוב, מידע מתחנות דלק, מחסומים ובתי ספר, בדיקת לוחות זמנים ומיקומים של אנשים. המידע העצום, שמתבסס בין היתר על מערכות חדשות לזיהוי פנים וקול, נשלח היישר לרשויות הסיניות שמשתמשות בו על מנת להחליט, בין השאר, את מי יש לשלוח למחנות.

טכנולוגיות זיהוי הפנים הללו אמנם מופעלות בשירות המשטר, אך מפותחות על ידי תעשיית ההיי-טק. חוקר אמריקאי אחר העיד כי חברת הטכנולוגיה הסינית הואווי (Huwawei) לקחה חלק בפיתוח "אזעקה אויגורית" – מערכת מעקב שמזהה פנים של עוברי אורח, ומסווגת אותם – האן או אויגורי. לפני שלוש שנים, החברה אפילו הגישה על כך פטנט. לדבריו, גם חברות מוכרות אחרות – כמו שירות הענן של עליבאבא וענקית שירותי המעקב טיאנדי – עוסקות בזיהוי אתני. אחד המוצרים שפיתחה טיאנדי הוא "שולחן חקירות חכם" המכיל מסך מגע, תצוגת ראיות אלקטרונית ומערכת הקלטת חקירות – כל מה שצריך כדי לייעל את תחקורם של המוני העצירים.

שולחן החקירות החכם של טיאנדי, קרדיט IPVM

איליקוד, שהטרדות המשטר הסיני לא עצרו את עדותה, הציגה דו"ח מקיף על מצב הכליאה במדינה. הדו"ח, המבוסס על ראיונות, מסמכי מדיניות מודלפים, תמונות וצילומי לווין, מפרט את סוגי המחנות, מיקומם, שטחם ומספרם. לפי הנתונים שאספה, קיימים כמה סוגים של מחנות: מחנות לחינוך מחדש, בתי סוהר, מחנות מעצר לפני משפט ומחנות עבודה, שהם מעין חוות לעבודות כפייה. הדו"ח מסכם שלפחות 1,374,000 בני אדם נכלאו במחנות לחינוך מחדש, לפחות 422 אלף איש נכלאו בבתי-סוהר, 486 אלף בבתי מעצר לפני משפט ו-76 אלף במחנות עבודה.

ארבקיט אוטרביי (Erbakit Otarbay), בן 48, שהה במחנה עבודה כזה. הוא נשלח לעבוד בתפירה במפעל טקסטיל, ושם, הוא מספר, התנאים היו מעט טובים יותר מאשר במחנה לחינוך מחדש. האוכל היה טוב יותר, אבל כדי לזכות בארוחה, העובדים היו חייבים לשיר שירי תעמולה המהללים את השלטון הקומוניסטי. מצלמות צילמו את העובדים במשך כל שעות העבודה. עדותו חושפת טפח מהאופן שבו עובדי הכפייה במחנות הללו הופכים לחולייה בתעשיית האופנה העולמית. דו"ח שפורסם בשנה שעברה הראה כיצד חברות אופנה גדולות במערב, שמעסיקות חברות סיניות מקומיות, למעשה נהנות מהתוצרת של עבודות הכפייה הללו.

"לא היו מראים לנו לאיזה מותג שייכים הבגדים", מספר אוטרביי, "שם המותג נתפר על ידי האנשים שלהם. אבל פעם אחת ראינו את שם המותג – אלה היו מגבות קטנות שהיו בשימוש של Nanhang (חברת תעופה סינית). מאוחר יותר נזפו בנו על כך ששמנו את שם המותג הלא נכון והורו לנו להוריד אותו. באסיפה שנערכה אחר כך ונמשכה יום שלם הבהירו לנו שאסור שהדברים האלו ייאמרו בשום מקום אחר. לא ראינו שום שם של מותג מאז היום ההוא. תפרנו מכנסיים וחגורות. כל אחד מאיתנו תפר חלק אחר. אחד תפר את הכיסים, אחד תפר את הצד האחורי". כשאחד מחברי הטריבונל שואל את אוטרביי אם הוא קיבל שכר על העבודה, הוא צוחק.

***

דיוני הטריבונל האויגורי התנהלו בד"כ על מי מנוחות, למעט הפרעות בודדות מצד הסינים. במהלך השימועים בספטמבר, למשל, כינס שגריר סין בבריטניה מסיבת עיתונאים שבה האשים את חברי הטריבונל בשקרים וטען שמדובר ב"פסאודו-משפט" וב"הצגה פוליטית של מתנגדי סין". השגריר אף פנה לממשלה הבריטית בבקשה למנוע את המשך ה"התנהגות הזדונית" הזו. הבריטים לא עשו זאת, וההתבטאות הסינית, כפי שקורה לא מעט פעמים, הצליחה להביא לטריבונל עוד כמה כותרות. אבל אולי יש משהו בטענה הסינית. הרי אם לא יושב כאן נציג סיני רשמי, מה בעצם הופך את הטריבונל הזה להליך משפטי? אם אין כאן גורם שיכול להשיב לטענות, וממילא אין לטריבונל הזה סמכות של ממש, מהי בעצם משמעותו? האדם המתאים ביותר לענות על השאלות הללו, שמאתגרות את עצם קיום ההליך, הוא מי שעומד בראשו – המשפטן הבכיר, סר ג'פרי נייס. באמצע היום השלישי לדיונים, ישבתי עמו לראיון באחד מחדריו הצדדיים של האולם.

"התקבצו כאן אנשים שאין להם אינטרס בתוצאה, אין להם עניין מיוחד בעם האויגורי ואין להם כוונה להמליץ המלצות", אמר על חברי הטריבונל שייסד. "אנחנו רוצים רק לענות על שאלה שלא נשאלה על ידי גופים בינלאומיים אחרים. אנחנו בסך הכל נציגי ציבור שחוקרים כאן נושא שלא נידון בשום מקום אחר, באמצעים הטובים ביותר שעומדים לרשות הציבור". "לקוראים שלך", הוסיף, "אני בטוח שיהיה קל להבין, בלי לעשות שימוש יתר בדוגמה של גרמניה הנאצית, שהיו פעמים בסוף שנות השלושים שמידע שיכול היה להיות גלוי לציבור הוסתר מהציבור על ידי ממשלות, על ידי התקשורת ואולי אפילו על ידי חוסר רצון מצד הציבור לדעת. הליך כזה, אם היה נעשה אז, יכול היה אולי לשרת מטרה טובה מאוד".

למען הפרספקטיבה ההיסטורית, מה שאתה שומע כאן דומה למידע שניתן היה להשתמש בו כדי למנוע את שואת יהודי אירופה?

"במובן מסוים כן. אין טעם לעשות השוואות קרובות מדי לשואה, אבל כשיש כישלון של לגלות בזמן, או חוסר נחישות לדעת, או ניסיון להסתיר מהאזרחים דברים, להליך כמו טריבונל ציבורי יש ערך רב. מה שהשתנה מאז מלחמת העולם השנייה, וגם זה באיטיות, הוא שאזרחי העולם אולי פחות מוכנים להסכים לשתיקה מסיבות פוליטיות והם מוכנים, אולי, להשתתף יותר בהליכים כאלו ואז גם לכבד את תוצאותיהם. ההליך הראשון מהסוג הזה – הטריבונל הציבורי על וייטנאם של לורד ראסל וסארטר (הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל והסופר הצרפתי ז'אן-פול סארטר, ד.ס) משך מעט מאוד תשומת לב ולא הביא תוצאות משמעותיות. מאז דברים התקדמו. טריבונלים בינלאומיים התחילו בשנות התשעים, המילה רצח עם נכנסה לשימוש אחרי שלא היתה בשימוש זמן רב.

נייס, שזה הטריבונל הרביעי שבו הוא לוקח חלק, מתייחס גם לשאלת האובייקטיביות של ההליך כולו ושל העדים בפרט. "אני לא מודאג", הוא אומר, "מאותה סיבה שלא הייתי מודאג מכך שציידי הנאצים כמעט תמיד היו יהודים. האם היה עדיף מבחינת נראות שלמומחים לא היה שיוך לארגונים כאלו ואחרים? אולי. האם אי פעם יהיו מומחים כאלו? כנראה שלא. סביר שמי שחוקר את הסבל של קבוצה כלשהי יהיה שייך לקבוצה זו או שיהיה לו עניין חזק בקבוצה זו. אני די בטוח שתמצא שמי שהוביל את ההליכים הפורמליים שאחרי משפטי נירנברג, כמו משפט אייכמן, היו כולם בעלי עניין, ולמה לא בעצם?"

אתה חושב שיהיה אי פעם הליך רשמי נגד סין בעניין האויגורים?

"אף אחד לא ציפה שמנהיגים של מדינות יגיעו להליכים משפטיים בינלאומיים. איש לא ציפה שבורמה תגיע לבית משפט בינלאומי, אבל אז הגיעה גמביה ושינתה את זה עם מחשבה חוקית יצירתית. כמובן שסין היא מדינה בעלת כוח עצום ויש לה השפעה על שכניה, על מדינות אחרות ועל גופים כמו מועצת זכויות האדם, כך שיש צורך בלא מעט אופטימיות. אבל דברים משתנים. אף על פי שאין סיכוי גדול למשהו שמקביל לנפילת חומת ברלין ותפיסתו והוצאתו להורג של הנשיא צ'אוצ'סקו, הדברים האלו כן קורים. והדרך הטובה ביותר לגרום להם לקרות היא לעשות כל שניתן כדי להוציא את האמת החוצה".

גילוי האמת הוא גם האידיאל שעומד לנגד עיניו של אלדו זאמיט בורדה (Aldo Zammit Borda), שמנהל את מנגנון החקירה של הטריבונל. "אנשים שואלים מה הטעם בטריבונל שאין לו כוח פורמלי או סמכות להעניש", אומר בורדה, שמשמש מרצה בכיר לחוק בינלאומי באוניברסיטת סיטי בלונדון. "הנקודה היא שיש מדינות שיש להן כוח רב, והכוח שלהן יכול לשמש פוטנציאלית לבצע פשעים בתוך תחום שיפוטן, אבל גם לעצב את הנרטיב של הפשעים האלו. הן יכולות לאסור דיונים בגופים בינלאומיים ולכן הקורבנות של הפשעים האלו סובלים פעמיים – פעם אחת מהפשע עצמו ופעם שנייה מהשתקת הפשע, מההכחשה שהוא התקיים. קוראים להם שקרנים. מה שחשוב בטריבונל ציבורי הוא שהוא יכול במידת רבה לשנות ולאתגר את הנרטיב. בסופו של דבר, הקורבנות בוחרים בין טריבונל כזה עם הצדק המוגבל שהוא יכול לספק, לבין שתיקה.

אבל האם גילוי האמת ועיצוב הנרטיב יספקו את העדים שהופיעו כאן? אני שואל את עבדוואלי איופ, אינטלקטואל אויגורי ששהה במספר מחנות בשינג'יאנג וחי כיום בנורבגיה, איך הוא הרגיש כשעמד מול חברי הטריבונל וסיפר את סיפורו. "הרגשתי שיש עלי אחריות ענקית", הוא משיב, "זה המקום שבו יוחלט אם זה רצח עם או לא. זו סוגיה אנושית, סוגיה עולמית. פחדתי, אבל מיליוני אנשים יושבים במחנות ריכוז ואני מדבר בשמם. אני לא איש אחד שמדבר, אלו מיליונים שמדברים. השאלה היא – מי מקשיב? מי יעשה מעשה?". איופ אומר שחש אכזבה כשראה שיש רק 50 איש בעולם, אבל נזכר שיש עוד מיליונים שרואים ומאזינים. כנראה שהוא אופטימי מדי. יש כאן באולם גם אנשים שפשוט באו להקשיב ולעזור, אך הם ספורים. פגשתי כאן נער מקומי חובש כיפה שמארגן קמפיינים עם חבריו נגד עוולות שונות, כמו רדיפה דתית ועבדות מודרנית, ונתרם גם למאבק האויגורי. שוחחתי עם פסיכותרפיסטית שהגיעה לכאן כדי לסייע לעדים לעבד את החוויות הקשות שעברו. ומדי פעם, הופיעו באולם גם סתם סקרנים ששמעו על הנושא בחדשות ובאו לבדוק את הנושא בעצמם. וזהו, פחות או יותר.

ב-9 בדצמבר יחזרו חברי הטריבונל למרכז הכנסים הלונדוני כדי לבשר לעולם את תשובתם לשאלות – האם אכן מתרחשים פשעים נגד האנושות בשינג'יאנג והאם המשטר הסיני מבצע רצח עם באויגורים. זאת במידה, כמובן, שהעולם ירצה לשמוע.

מחוץ לבניין, שנמצא באזור ווסטמינסטר, החיים בינתיים נמשכים כרגיל. בכניסה לתחתית כמה עשרות מפגינים מוחים נגד החיסונים. "גם מוות אחד הוא יותר מדי", כתוב על אחד השלטים. ליד הפסל של צ'רצ'יל, איש קטן עם רמקול גדול מזכיר לעוברים ושבים לא לשכוח את ישו. אדם נוסף, תמהוני למדי, מפגין נגד השימוש בבקבוקי פלסטיק, ובדשא בין הפרלמנט לווסטמינסטר אבי, קבוצת שובתי רעב מוחים על המתרחש באפגניסטן. כולם מתערבבים בזה בזה, ודבר אחד משותף לכולם – אף אחד לא מסובב את הראש ומחפש את האויב מאחורי הגב.

***

כך מרוויחה תעשיית האופנה מדיכוי המיעוט האויגרי בסין

לאחרונה עלה לכותרות מצב המיעוט האויגורי בסין, שעובד בתנאי כפייה קשים במחוז המספק 20% מהכותנה לתעשייה הגלובלית. רבים ממותגי האופנה שאנו לובשים מתבססים על תוצרת זו וגם אם הם מנסים להתנתק ממנה, הסינים משיבים בחרם צרכני. בראיון עם מומחים ואקטיביסטים נבחנת ייתכנותה של אלטרנטיבה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/fashion/.premium-MAGAZINE-1.9976728

על פי משפט ידוע המיוחס, ככל הנראה בטעות, לביסמרק, עדיף לאדם לא לדעת כיצד נחקקים חוקים כפי שעדיף לו לא לדעת כיצד מיוצרות נקניקיות. את המשפט הזה ניתן ככל הנראה להחיל על מוצרים רבים ובהם חלק מהבגדים שאנו לובשים, החל בבגדי היומיום וכלה באלו המוצגים במסלולי תצוגות האופנה. כבר שנים רבות ידוע שאחורי הקלעים של תעשיית האופנה כוללים לפעמים תנאי עבודה קשים, ניצול ושכר נמוך במדינות רבות בעולם (לצד נזקים סביבתיים), אך בשנים האחרונות, דווקא כשהמודעות לנושאים אלו גדלה, מתברר שייתכן שיש מקום שבו המצב בתחום זה רק הולך ומחמיר.

המידע על תנאי העבודה והחיים של העובדים במפעלים, באזורי התעשייה ובשדות הכותנה של מחוז שינג'יאנג שבצפון מערב סין הוא מוגבל. עם זאת, לאחרונה הולך ומתפתח דיון תקשורתי סביב עדויות וטענות על עבודת-כפייה בתנאים קשים, על טרנספרים כפויים של עובדים בהתאם לאינטרסים כלכליים ודמוגרפיים של הממשלה הסינית, ועל הקמה של מפעלים בסמוך ל"מחנות לחינוך מחדש". במחנות אלו, על פי הערכות ועדויות, נכלאו מעל מיליון בני-מיעוטים, מרביתם אויגורים, אחד המיעוטים האתניים הגדולים בסין. האויגורים הם עם ממוצא טורקי ממרכז אסיה, מרביתם מוסלמים בדתם, הם מונים כעשרה מיליון איש ורובם מתגוררים במחוז שינג'יאנג. במחנות מתבצעים לכאורה מעשי אינדוקטרינציה על הטווח שבין לימודי סינית כפויים ואינטנסיביים ואיסור שימוש בשפות המיעוטים האתניים כמו אויגורית וקזחית, ובין שעות של הודאות כפויות בפשעים (גם אם הם מומצאים), שעות של שירת שירי נאמנות למפלגה, למנהיג ולמדינה ושינון של סיסמאות מפלגתיות. יש גם עדויות על עינויים (תלישת ציפורניים, חשמול, מלקות) לכאורה, ניסויים רפואיים ואונס.

היה זה רק עניין של זמן, אם כך, עד שלטענה על הפרת זכויות האדם הזאת בסין תיתוסף עוד אחת: הטענה כי מי שרוכש מוצרים של חברות מערביות רבות עושה לכאורה שימוש בתוצרת שעובדי כפייה היו מעורבים בייצורה, היכן שהוא בשרשרת הייצור. ובייחוד תוצרת של תעשיית האופנה. את הטענה הזאת מעלה דו"ח של המכון האוסטרלי למדיניות אסטרטגית (Australian Strategic Policy Institute) מהשנה שעברה, המבוסס על בחינה מדוקדקת של שרשראות אספקה, חקירה של שלושה מקרי מבחן, בחינה של מסמכים סיניים, צילומי לוויין ועוד. הדו"ח גם מציג רשימה ארוכה של חברות, 82 ליתר דיוק, והחשובים שבכלי התקשורת במערב – בהם "גרדיאן"בי־בי־סי"וושינגטון פוסט", רויטרס ו"פייננשל טיימס" – כבר פרסמו את ממצאיו והזכירו חברות ובהן נייק ופומה, קלווין קליין, אדידס, זארה וויקטורי'ס סיקרט. איש לא טען שהן עצמן העסיקו עובדי כפייה, אך על פי הדו"ח, הן עשו שימוש, לא בהכרח מודע, בתוצרת שמקורה בעובדי הכפייה משינג'יאנג.

אופציה לעמוד 32- אסירים אויגורים.JPG
אסירים אויגורים בדרכם לפסיקת גזר דין המוני במחוז שינג'יאנג, 2014 . הודאות כפויותצילום: REUTERS

הדו"ח מזכיר, בין השאר, חברה בשם Haoyuanpeng Clothing Manufacturing Co. Ltd. המחזיקה על פיו, החל ב-2018, מפעל לוויין בשינג'יאנג וגם "מייצאת" עובדים אויגורים למפעל האם שלה במחוז אנחווי (Anhui). הדו"ח האוסטרלי טוען גם שהחברה הסינית פירסמה כי יש לה שיתופי פעולה אסטרטגיים עם החברות הגרמניות פומה, אדידס ונייק ועם החברה הדרום-קוריאנית פילה. החוקרים האוסטרלים טוענים שגילו מסמך סיני ממשלתי המדווח על העברת 63 עובדים (ותוכניות להעביר מאות נוספים) בפברואר 2018 מבית ספר מקצועי בשינג'יאנג למפעל באנחווי. ניתוח צילומי לוויין מראה, לטענת המכון האוסטרלי, שמ-2017 בית הספר המקצועי גדל מאוד והפך למעשה ל"מחנה לחינוך מחדש" המתנהל בסגנון צבאי. צילום לוויין נוסף, הפעם של מפעל הלוויין בשינג'יאנג (שעל הקיר החיצוני שלו יש כרזה גדולה של אדידס), מנותח על-ידי המכון ונראות בו גדרות המקיפות את המפעל כולו, עמדות שמירה רבות וגם אזור מבודד של מגורי עובדים המוקף בגדר גם הוא.

הדו"ח מפרט גם את סיפורם של 600 עובדים משינג'יאנג שהועסקו בחברה בשם Qingdao Tae Kwang Shoes Co Ltd שהלקוחה המרכזית שלה, על-פי הדו"ח, היא חברת נייק. על-פי הדו"ח, העובדים, המייצרים בשנה כשבעה מיליון זוגות נעליים בעבור נייק, עסוקים במהלך הערב בלימודי סינית בכפייה, ב"חינוך פטריוטי" ובשירת ההמנון הסיני. הדו"ח מצטט את "וושינגטון פוסט", שפרסם ראיונות עם תושבים מקומיים שטענו כי העובדים הובאו למפעל בכפייה, שמופעל עליהם פיקוח קפדני, לחץ פסיכולוגי ותעמולה פוליטית, ושהם לא רשאים לקיים פולחן דתי. העיתון מתאר את המקום כמוקף גדרות תיל, מצלמות אבטחה ומגדלי שמירה, וטוען שתחנת משטרה מפקחת על היוצאים והנכנסים באמצעות תוכנות זיהוי פנים.

ד"ר אדריאן זנץ הגרמני הוא חוקר בכיר בארגון האמריקאי "קרן הזיכרון לקורבנות הקומוניזם". הארגון קיים כבר משנות התשעים ולמרות ביקורת על כך שהוא גוף שמרני ואנטי קומוניסטי, קשה לבטל את עבודתם של החוקרים שלו העוסקים בסין ובמדיניותה. זנץ מתמחה בחקר המדיניות האתנית הסינית בשינג'יאנג ובטיבט. בדו"חות שכתב ושהתפרסמו בין דצמבר 2019 למרץ 2021 ניתח גם הוא מסמכים סיניים, עדויות ופרסומים במדיה והגיע למסקנה שמאות אלפי בני-מיעוטים מועסקים בכפייה בשינג'יאנג דרך תוכניות ממשלתיות, שהן כביכול חלק ממאבק בעוני וברדיקליות דתית. על פי זנץ, בניגוד לטענות המשטר הסיני, אלו הן למעשה תוכניות לאסימילציה ולדילול אוכלוסין. מכיוון ששינג'יאנג היא המקור ל-85% מהכותנה בסין וכ-20% מהכותנה בעולם, ומכיוון שמרבית הכותנה באזור נקטפת עדיין ידנית, טוען זנץ, אפשר להניח שהכותנה הסינית המשמשת לייצור בגדים בסין ובמדינות אסיאתיות רבות נוספות היא תוצר של עבודת כפייה. גיוס העובדים, העברתם למקומות עבודה רחוקים וניהול העבודה בשטח – על פי הדו"חות של זנץ, בכל אלה יש אינדיקציות והוכחות לכפייה לכל דבר.

"טרנספר של כוח עבודה נעשה בסין כבר בשנות התשעים ובשינג'יאנג מסביבות 2005-2003", טוען זנץ בראיון ל"הארץ", "הכפייה התגברה ב-2017, בתקופה שבה המחנות לחינוך מחדש נכנסו לשימוש". זנץ טוען שיש שני סוגים של תוכניות ממשלתיות של עבודות כפייה בהיקף גדול.

הראשונה, שהחלה ב-2018, היא עבודות הכפייה המבוססות על אסירים ששוחררו ממחנות החינוך מחדש. "אפשר להעריך שיש בתוכנית זו מאות אלפי עובדים העובדים בדרך כלל בפארקים תעשייתיים או באזורי תעשייה המוקמים במיוחד בצמוד למחנות, שם לפעמים העובדים עדיין חיים במחנה ומוסעים לעבודתם בליווי משטרה חמושה".

התוכנית השנייה היא טרנספר של כוח עבודה. כאן מדובר, על פי זנץ, בעד 1,600,000 בני-אדם בשינג'יאנג הנמצאים בסכנת עבודת-כפייה. קוטפי הכותנה העונתיים בשדות שינג'יאנג הם חלק מתוכנית זו. "רבים מעובדים אלו לא יכולים לעזוב את מתחמי העבודה", מספר זנץ, "והביקורים מוגבלים. יש עדויות לכך שהם עובדים עשר שעות ביום או יותר, ושכרם יכול להיות נמוך". הדו"חות של זנץ מעלים גם טענות על ניהול קפדני של משמעת קשוחה, על תהליכי אינדוקטרינציה כחלק מהעבודה ועל הפרדת ילדים מהוריהם ושליחתם למוסדות. במוסדות אלו גם הם עוברים אינדוקטרינציה ונענשים אם הם לא מדברים סינית. "חלק מהחברות שבהן עובדים עובדי הכפייה הוקמו במיוחד לצורך זה על ידי הממשלה אבל רובן חברות פרטיות לכאורה", אומר זנץ. "לחלקן יש הנהלה כמו-צבאית, הן משתפות פעולה עם הממשלה ומקבלות סובסידיות ממשלתיות בעבור העסקת עובדים מהמחנות ועובדים מהפריפריה שהם חלק מתוכנית טרנספר העבודה".

ביקורת ומחאה

"אנחנו קוראים לזה עבדות מודרנית", אומרת ל"הארץ" רושאן עבאס, אויגורית שחיה בווירג'יניה שבארה"ב, מייסדת ומנהלת הארגון "קמפיין לאויגורים" שקיים קשר עם קורבנות רבים של עבודות כפייה ובני משפחותיהם. לטענתה, "התנאים הם מטרידים מאוד, הממשלה שיקרה לגבי קוביד-19, השתמשה באויגורים כשפני ניסיונות של תרופות וחיסונים, ועכשיו הם מחזיקים אותם במתקני מגורים צפופים. ניתן לכנות את הגיוס לעבודה ככפייה משום שהאויגורים יודעים שמי שלא יסכים למה שמכונה 'בקשת' הממשלה עלול למצוא את עצמו במחנה ריכוז. בהתבסס על ראיון שערכנו עם אדם שהועבר בכפייה מהמחוז האויגרי למפעל באזור אחר של סין, על מרבית העובדים נאסר לעזוב את עבודתם ואת מתקני המגורים שלהם ביום ובלילה, שכרם הוא מינימלי, אם הם בכלל מקבלים שכר, הם עובדים שעות ארוכות, מזונם אינו מספק והם נשמרים על ידי שומרים חמושים".

רושאן עבאס, צילום: רושאן עבאס

על פי עבאס, יש לראות את העבודה הכפויה בהקשר רחב יותר. "לסין מעולם לא היתה תרבות עבודה הוגנת", היא אומרת, "אבל המקרה הזה קשור לפשע של רצח-עם. באמצעות העברת אויגורים צעירים בגיל נישואים למפעלים ולסביבה שבה הם תחת שליטה מלאה, המפלגה הקומוניסטית הסינית מעצבת מחדש את החברה האויגורית, הורסת את תרבותה ואת קשרי הדם שלה. אלו הם פשעים נגד האנושות לכל דבר, זוהי נורמליזציה של עבדות המבוססת על הצדקות פטרנליסטיות ושקרים". עבאס דוחה לחלוטין את הטענה הסינית על כך שמדיניות זו היא לטובת האזור ותושביו. "מי שמאמין שהמפלגה הקומוניסטית הסינית מוטרדת מעוני לא שם לב למגמות השולטות בסין כבר עשורים", היא אומרת, "רבים מהאויגורים שהועלמו לתוך המחנות אינם עניים. יש שם פרופסורים, אמנים, סופרים, מוציאים לאור ורופאים כמו אחותי שיצאה כבר לפנסיה ולא היתה אדם פוליטי אך עדיין נחטפה על-ידי המשטר". עבאס מספרת שבספטמבר 2018, שישה ימים לאחר שדיברה בפומבי על המחנות של המשטר הסיני, נלקחה אחותה המתגוררת בשינג'יאנג, ד"ר גולשאן עבאס, על-ידי השלטונות ומאז לא קיבלו בני משפחתה שום אות חיים ממנה.

לגבי הטענה של שלטונות סין על הדה-רדיקליזציה של האויגורים, אומרת עבאס ש"אם מיליוני האנשים שנמצאים במחנות ואסורים בתור עבדים מודרניים היו באמת רדיקלים, הבעיה היתה גדולה מכדי להיאבק בה. זהו טיעון מכוער נגד קבוצה אתנית שלמה שאין לו הצדקה, הוכחות או בסיס במציאות. הניסיונות לעשות דה-הומניזציה והפללה לאויגורים בגלל זהותם האתנית ודתם הם מעוררי שאט-נפש. אנחנו רואים טקטיקות דומות שהמפלגה הקומוניסטית הסינית עושה בהן שימוש גם כשאין את התירוץ השימושי של האיסלאם כאמתלה לדיכוי ברוטלי. הם עושים את אותו הדבר לטיבטים, להונג-קונג, למונגולים בדרום, לנוצרים הסינים, לדיסידנטים ולעורכי דין. הבעיה היא המפלגה".

בסין עצמה אמנם קשה להתקומם נגד המפלגה הקומוניסטית הסינית והמשטר שהיא מנהלת, אך ברחבי העולם יש התנגדות נרחבת. מעבר לגופים פוליטיים ולתנועות אידיאולוגיות ישנם גם אקטיביסטים צעירים המנסים לעורר את דעת הקהל העולמית בנושא. אסמה גון היא צעירה בלגית בת 22. היא לומדת פילוסופיה באוניברסיטת בריסל והיא גם אקטיביסטית ותסריטאית. היא אינה אויגורית בעצמה. היא נולדה וגדלה בבריסל למשפחה ממוצא טורקי, אך כשלמדה קולנוע ב-2018 נחשפה לנושא האויגורי כאשר יצרה עליו סרט. מאז היא מתנדבת באגודה האויגורית הבלגית ומשתתפת במחאות ובפגישות הפוליטיות שהיא מקיימת. "אני מנסה להשתמש בדרכים יצירתיות כדי לגרום לאנשים להתעורר", היא אומרת בראיון ל"הארץ", "אנשים ראו כבר מספיק סרטים תיעודיים וחתמו על מספיק עצומות ועדיין לא מרגישים שינוי. אני מנסה לומר לאנשים שאם הם קונים מזארה או מנייק הם חלק מהשיטה, הם תומכים בה. במקום זה צריך לגייס אותם כדי להילחם בה".

כפולה פותחת-האקטיביסטית אסמה גאן ב קמפיין.JPG
צילום: Ruveyda Onat

השיטה שגון מצאה היא יצירתית וייחודית – הפקת קמפיין אופנה המבוסס על קמפיינים קיימים, רק שבנוסף לסיסמאות המקוריות מופיעות בו סיסמאות חדשות: "מיוצר במחנות ריכוז", "יוצר על ידי נשים אויגוריות מעוקרות", או "יוצר על ידי נשים אויגוריות מעונות". גון לקחה על עצמה את התפקיד המרכזי – מלבד היוזמה וההפקה היא משמשת גם כדוגמנית. "בדרך-כלל התהליך לוקח יומיים-שלושה", מספרת גון, "הצילומים נמשכים שעתיים. אני הבמאית ועושה גם את המייק-אפ, שילובי הבגדים והקונספט. אחי עושה את תיקוני הצבע (color grading). הצלמים הם בדרך-כלל אנשים שאני מכירה. הכל נעשה בתקציב נמוך. אין לי תרומות או עזרה, אז עשיתי את הכל מהחסכונות שלי".

בסופו התהליך נוצר פוסטר בעל דמיון רב לפרסומות של חברות האופנה הגדולות, שהמסר שלו קצר וחד-משמעי. כאשר גון ניסתה להפיץ את תוצרי הקמפיין שלה במגזינים וכלי תקשורת שונים בבלגיה ומחוץ לה, מרביתם התעלמו ממנה לחלוטין. לכן, המקום היחיד שבו הופצו התמונות הן הרשתות החברתיות, והתגובות היו מעורבות. "בטוויטר היתה הרבה ביקורת", היא מספרת, "היו בוטים סיניים שאיימו להרוג אותי אם לא אסיר את הפוסטים. היו גם מי שכתבו שהעובדה שמישהו יוותר על קניית חולצה של נייק או זארה או כל חברה אחרת לצורך העניין לא תציל אף אויגורי ממחנה ריכוז. התשובה שלי היא שכל אחד עושה מה שביכולתו. אני לא יכולה להציל אויגורים מהמחנות אבל אני יכולה לעורר מודעות. אני לא יכולה לשנות חוקים, את זה עושים פוליטיקאים, אני אדם יוצר וזה מה שאני יודעת לעשות".

נשאלת השאלה, מדוע אף חברה לא תובעת אותה? תשובה אפשרית היא שחברות שאכן יש להן קשר, גם אם הוא עקיף, לכותנה סינית, ינסו להימנע מלהתייחס לעניין הזה כל עוד זה אפשרי על מנת לא למשוך תשומת לב לנושא. בנוסף לכך, גון היא כרגע אנונימית יחסית ותביעה עשויה להעצים את ההד של פעילותה.

איך את יכולה לדעת שהמידע שבידייך נכון?

"אני מקבלת מידע מארגוני זכויות-אדם, מאקטיביסטים וגם מדמויות בעולם הפוליטי. חבר הפרלמנט האירופי הצרפתי רפאל גלוקסמן למשל ונשיאת המכון האויגורי האירופי, דילנור רייהאן. אני מאוד נזהרת ומקפידה שהמידע שלי יהיה מדויק, ואם משהו משתנה אני מעדכנת את הקמפיין".

מהיצרן לצרכן

האם חברות האופנה הגדולות מגיבות לקמפיינים אקטיביסטיים או ללחץ פוליטי מצד ממשלות במערב, ארגוני חברה אזרחית וגופים בינלאומיים? בצרפת פתחו לאחרונה השלטונות בחקירה על מנת לבדוק אם חברות כמו זארה ויוניקלו עשו שימוש בתוצרים של עבודת כפייה בשינג'יאנג. על-פי דיווח בבי־בי־סי, זארה הודיעה שתשתף פעולה עם החקירה אך הכחישה בתוקף את ההאשמות. החברה טענה שיש לה נהלים המוודאים שלא תהיה שום צורה של עבודת כפייה בשרשרת הייצור שלה ואפס סבלנות כלפי עבודות כפייה מכל סוג שהוא. גם חברת יוניקלו אמרה שאם תקבל פנייה היא תשתף פעולה עם החקירה על מנת לחזור ולאשר שאין עבודת כפייה בשרשרת הייצור שלה.

ביורן ירדן, צילום: The Swedish Institute of International Affairs

"יש דוגמאות נוספות", מספר ביורן יֶרְדֵן, מנהל המרכז השוודי הלאומי לחקר סין, "החברה השוודית-פינית Stora Enso, למשל, הודיעה שתפסיק לייצא לשינג'יאנג תאית (מרכיב בתעשיית הנייר, ד"ס) אחרי שהעיתון ההונג קונגי South China Morning Post פירסם שמרבית החומר מסוג זה שנעשה בו שימוש בשינג'יאנג מיובא מפינלנד. עם זאת, החברה לא קישרה באופן פומבי את הפסקת הייצור והייצוא לעבודות כפייה". אך לא כל החברות מגיבות כך. "בניגוד לחברה הפינית-שוודית, יש חברות ביגוד והלבשה מהגדולות ביותר שעושה רושם שימשיכו להשתמש בכותנה משינג'יאנג, ככל הנראה בגלל תגובה חריפה של סין", אומר ירדן. חלקן אינן מתייחסות כלל לנושא ומסרבות להתחייב פומבית לא לעשות בה שימוש.

המקרה של החברה השוודית H&M הוא מעניין במיוחד. "אחרי שהחברה הודיעה שהיא מחויבת לא להשתמש בכותנה משינג'יאנג כתוצאה מלחץ של ארגוני חברה אזרחית ועיתונות במערב, החל עליה לחץ מהרשויות בסין", אומר ירדן. "זו התפתחות חדשה והבחירה נעשית קשה יותר לחברות שהפכו למטרה להתקפות של גופים שונים בסין. במקרה של H&M זו היתה 'ליגת הנוער הסינית', שקראה לחרם וגרמה להסרתה של H&M מאתרי קניות בסין".

ירדן מסביר שבמקרה של החברה השוודית ייתכן שיש גם קשר לסכסוך רחב יותר בין שוודיה לסין, הקשור לאיסור שהוטל על חברת הטכנולוגיה הסינית Huawei לקחת חלק בהקמת רשת 5G בשוודיה. "ייתכן שהסינים משתמשים בשוודיה כמסר לחברות ואולי גם למדינות אחרות" מוסיף ירדן. ואכן, לאחרונה גם חברות ממדינות אחרות שהביעו דאגה מהמתרחש בשינג'יאנג כמו נייק, אדידס והוגו בוס חשופות לחרם צרכנים סיני.ככל שממשלות וארגונים בינלאומיים כמו האיחוד האירופי מתערבים בנושא הסחר עם שינג'יאנג, הנושא הופך להיות חלק ממאבק גלובלי מורכב. "הסינים מכחישים שמשהו בעייתי מתרחש בשינג'יאנג", מסביר ירדן. "בניגוד לאמריקאים שטוענים שיש כאן נושא הקשור לזכויות אדם, הסינים טוענים שארה"ב משתמשת בנושא ככלי במאבק בין המעצמות. זה שונה ממלחמת הסחר בין סין לממשל טראמפ שהחלה ב-2018 ושהיה בה קונסנזוס על מה שמתרחש. כעת מדובר בפרספקטיבות שונות. כשהסינים רואים צעדים של האיחוד האירופי, קנדה, אוסטרליה ויפן, הם לא רואים בכך צעדים עצמאיים של מדינות אלו, אלא ניסיון ליצור קואליציה עם ארה"ב נגדם. לכן הם שולחים מסר חזק – אל תחשבו שתוכלו לפגוע בסין בלי שתשלמו על כך מחיר אדיר בטווח הרחוק".

למרות המורכבות הגלובלית, רושאן עבאס איננה מרימה ידיים וממשיכה את מאבקה. הארגון שהיא מנהלת מנסה לשכנע חברות לבחור כדבריה ב"דרך המוסרית", אך היא אומרת שלמרות שישנן חברות דוגמת מארקס אנד ספנסר שזזות בכיוון הנכון, מרבית החברות בוחרות עדיין "להיות שותפות לרצח-עם"."אנחנו חייבים לשלב מאמצי חקיקה עם לחץ של צרכנים", היא אומרת, "אנחנו צריכים יותר ויותר צרכנים שיבהירו לחברות האלו שהן אינן מעוניינות להיות חלק מצריכת תוצרת של עבודות כפייה. לצערי תעשיית ההלבשה והאופנה משתפת פעולה מכיוון שמקורם של אחד מכל חמישה אריגי כותנה בעולם הוא במזרח-טורקיסטן (שינג'יאנג), אבל גם תעשיית הפאנלים הסולריים וההייטק משתפות פעולה", היא מסכמת וממשיכה, "חברות כמו הוגו בוס ופולקסוואגן עשו רווחים מעבודת עבדים בזמן השואה. בהווה חברות ממשיכות להציג התנהגות לא מוסרית הראויה לכל גינוי כשהן עושות שימוש בעבדות אויגורית. אחרי השואה העולם התאחד והכריז – לעולם לא עוד. ב-1948 התקבלה האמנה למניעת רצח-עם. והיום אנו רואים שהבטחה זו לא מקוימת, והמפלגה הקומוניסטית הסינית ממשיכה להרוס את העם האויגורי".

תגובות

תמצית תגובת שגרירות סין בישראל:

"הטענה על עבודה בכפייה כביכול בשינג'יאנג היא שקר מוחלט. זהו שקר המיוצר על-ידי ארגונים וגורמים פרטיים במערב. עבודה ומדיניות העסקה חיובית נקבעו בחוק בשינג'יאנג על מנת לשמור על הזכות הבסיסית של האוכלוסייה המקומית לתעסוקה. עובדים בני  מיעוטים אתניים בשינג'יאנג בוחרים את עיסוקיהם בהתאם לרצונם, הם חותמים בהתנדבות על חוזים עם מעסיקיהם על בסיס שוויוני ומקבלים את השכר המגיע להם. כיצד אפשר לקרוא לכך 'עבודות כפייה'?

"השקרים המופצים בארה"ב ובמערב הם תוצאה של כוונה זדונית, של התנכלות לחברות ולתעשייה הסינית וחלק מאג'נדה שנועדה לחבל בשינג'יאנג ולהגביל את סין… זה זמן רב המכון האוסטרלי ASPI ואדריאן זנץ מפיצים שמועות כדי להכפיש את סין… מכון ASPI מפיץ גם הוא שקרים ואידיאולוגיה אנטי-סינית משום שהוא ממומן על-ידי גורמים אמריקאיים. דיווחיו חסרי בסיס וחסרי ערך אקדמי. גם דיווחיו של אדריאן זנץ מלאים הטיות ומכפישים את סין. זנץ הוא אקדמאי מזויף שהמוניטין שלו פשט את הרגל ושאין לסמוך על דיווחיו".

תגובת חברת אדידס: "החברות המוזכרות בדו"ח של מכון ASPI ומקושרות לאדידס אינן ספקיות של אדידס ישירות או בעקיפין. לוגואים של חברת אדידס שהוצגו בצורה שגויה ברשת או על גבי בניינים של הישויות המוזכרות בדו"ח הוסרו זה מכבר. אדידס מחויבת לתנאי עבודה בטוחים והוגנים יותר מ-20 שנה" 

תגובת חברת PVH, מחזיקת המותג קלווין קליין: "אנו מכבדים ושומרים על זכויות אדם בכל מקום שבו אנו פועלים ותומכים בסטנדרטים הבינלאומיים לזכויות אדם. התחייבותנו הממושכת לתמוך בזכויות עובדים, כולל חיסול עבודה בכפייה, מופיעה בקוד ההתנהגות שלנו, 'מחוייבות משותפת', הדורש משותפינו העסקיים לציית לסטנדרטים של ארגון העבודה הבינלאומי. אנחנו מוודאים שהספקים שלנו דבקים בדרישה זו. החברה עובדת בשותפות איתם ומקיימת איתם שיח על כלים וגישות לאיתור ווידוא הנושא. PVH שומרת על החוקים והרגולציות בכל מקום שבו היא עושה עסקים, כולל ביחס למדיניות ממשלת ארה"ב בעניין מחוז שינג'יאנג".

חברת נייק העבירה ל"הארץ" בתגובה לפנייה את ההצהרה הפומבית האחרונה שפירסמה בנדון ובה היא מדגישה שאיננה משתמשת בתוצרים המגיעים מהמחוז וכי וידאה זאת עם ספקיה.

לזכור, לדעת, למנוע

הכרה ברצח-העם הארמני היא אמנם תנאי הכרחי למניעת מעשים דומים בעתיד, אבל לא תנאי מספיק.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9769422#commentsSection

כשבוע לפני פרוץ מלה"ע השנייה נפגש אדולף היטלר עם מפקדי צבאו בביתו שבאלפים הבוואריים. בפגישה זו הוא דיבר על השמדת הפולנים, כולל הרג חסר רחמים של גברים, נשים וילדים. יש המייחסים לו בנאום זה גם את השאלה הרטורית: "אחרי הכל, מי מדבר היום על השמדת הארמנים?". משפט זה משמש מאז כאזהרה והמחשה לכלל הידוע שמי שלא זוכר את העבר נדון לחזור עליו. אבל זוהי רק סיבה אחת לחשיבות ההכרה ברצח-העם של כמיליון וחצי ארמנים באימפריה העות'מנית בזמן מלה"ע הראשונה. סיבה אחרת היא שהכחשת רצח-עם היא חלק אינטגרלי מרצח-העם עצמו. היא הסתרת הפשע, זלזול בקורבנות, מחיקת קיומם כקבוצה וטיהור הרוצחים.

בגלל כל אלו נשמעו בשבוע שעבר ברחבי העולם, וגם בעמודים אלו, דברי שבח על הכרת נשיא ארה"ב ברצח-העם הארמני. במקביל לשביעות הרצון מההחלטה האמריקאית נשמעה ביקורת על מדינות אחרות, כולל ישראל, שאינן מכירות ברצח הארמנים בגלל אינטרסים פוליטיים וכלכליים. מוצדקת ככל שתהיה הביקורת וחיובית ככל שתהיה הכרזת הנשיא ביידן, יש לזכור שבנוסף לחשיבות הזיכרון ההיסטורי, ההווה והעתיד מעוצבים גם ע"י כוחות אחרים. ההכרה ברצח-עם שהתרחש לפני למעלה ממאה שנה היא רק צעד ראשון בדרך ארוכה.

הדרך הארוכה עוברת למשל בשינג'יאנג שבצפון-מערב סין שם חיים בני מיעוטים כמו המיעוט האויגורי המונה מעל 12 מיליון איש. בשנים האחרונות נשלחו מאות אלפי אויגורים ואחרים בשינג'יאנג למחנות "חינוך מחדש" בהם אסירים מוחזקים ללא משפט בתנאים קשים. עדויות של שורדי המחנות סיפרו על אינדוקטרינציה אכזרית, על עינויים ואונס כאמצעי ענישה. בנוסף לעדויות, מסמכים מודלפים, צילומי לווין ופרסומים בתקשורת, מגלים שורת צעדים נוספים נגד האוכלוסייה בשינג'יאנג – עבודות כפייה, מעקב וריגול בתוך הבית ומחוצה לו, הפרדת ילדים מהוריהם ואיסור קיום אורח-חיים מוסלמי. ישנן גם עדויות על ניסויים רפואיים, עיקור בכפייה וסחר באיברים. כל אלו מתקיימים כמעט בלי הפרעה או התערבות של הקהילה הבינלאומית.

אבל זוהי רק ההתחלה. בחבל תיגראי שבאתיופיה מתקיים סכסוך אתני ארוך שבחודשים האחרונים מדרדר, ע"פ דיווחים של עיתונאים וארגוני סיוע, למעשי טבח, ביזה, עקירת אוכלוסייה תיגראית מביתה, הרעבה מכוונת ע"י שריפת יבולים ואונס בקנה מידה רחב. כוחות של השלטון האתיופי בסיוע כוחות מאריתריאה ומיליציות אמהריות הם האחראים לסיבוב הזוועות הנוכחי וגם כאן התגובה הבינלאומית מוגבלת. ואם כל זה לא מספיק, יש להזכיר את המתרחש במיאנמר ואת מעשי הטבח הנוראיים נגד בני הרוהינגיה, תושבי חבל ראקין. במחצית השנייה של העשור הקודם נרדפו וגורשו מאות אלפים החיים כיום במחנות פליטים בבנגלדש ומדינות שכנות. במקביל נרצחו עשרות אלפים. דיווחים המבוססים על עדויות הפליטים חשפו מעשי זוועה – הצתה של כפרים שלמים והשלכת תושביהם לאש, מעשי אונס קבוצתי של נשים לעיני ילדיהם והשלכת תינוקות לנהר. כעת, לאחר המהפכה הצבאית בפברואר, מצבם של בני הרוהינגיה עלול להחמיר עוד יותר.

צריך לומר בבירור – למרות החשיבות ארוכת הטווח של ההכרה ברצח-העם הארמני, בטווח הקצר היא אינה מסייעת לקורבנות בסין, אתיופיה ומיאנמר. אין בכך בכדי להפחית מחשיבות ההכרה, אך ההיסטוריה מלמדת שמעשי רצח-עם לא נמנעו בשנות התשעים והאלפיים במקומות כמו רואנדה, קוסובו, דארפור וסוריה למרות ההכרה האוניברסאלית ברצח-העם הנרחב והמקיף ביותר בהיסטוריה, שואת יהודי אירופה. הם גם לא התרחשו בגלל אי ההכרה ברצח הארמנים. הכרה היא תנאי הכרחי למניעה, אבל לא תנאי מספיק. על מנת להילחם ברציחות עמים בהווה ובעתיד יש צורך לפחות בשלושה מרכיבים נוספים: עובדות, גבולות ומוסדות.

רבות מדובר על כך שהתקשורת והשיח הציבורי במאה ה-21 סובלים מרלטיביזציה וריבוי נרטיבים. בנוסף לכך, חלק מהסכסוכים המובילים לרצח-עם הם מורכבים מאוד וקשים להבנה. התוצאה האיומה היא שהרוצחים יכולים תמיד להציג תמונה שעל פיה הם הקורבנות. כך מתפרסמות ידיעות המבוססות על אמיתות חלקיות על כך שהאויגרים הם פונדמנטליסטים וטרוריסטים, בני הרוהינגיה הם פולשים מוסלמים והתיגראים ביצעו בעצמם מעשי טיהור אתני. לכן חשובה העיתונות שתחקור ותפרסם עובדות הנותנות הקשר לים העמדות והפרשנויות.

אך עובדות אינן מספיקות. "יש גבול תחת השמש המרסן את כולם", כתב אלבר קאמי, "כל איש יגיד לרעהו שאין הוא אלוהים" ("האדם המורד", תרגום: צבי ארד). בעולם בו משטרים ומנהיגים חותרים לשלטון סמכותני ואוטוריטרי, חייבת ההכרה בעבר והבנת ההווה להוביל להצבת גבולות. מלחמות ימשיכו ככל הנראה ללוות את האנושות עוד שנים רבות. יש להכיר בכך ולחתור להציב להן גבול ברור. אין בכך חדש – אמנות בינלאומיות, מוסדות בינלאומיים, בתי-דין וטריבונלים ניסו בעשרות השנים האחרונות להציב גבולות ולמנוע מעשי רצח-עם, טיהור אתני, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. מצבם של מוסדות אלו אמנם מעולם לא היה גרוע יותר, אך גם אם הם סובלים מחולשה, הטיות פוליטיות ואפילו שחיתות, בהעדר מעצמה עולמית המחויבת והמסוגלת לעצור את זוועות ההמונים, המוסדות הבינלאומיים חייבים להכיר בעבר, לגלות את עובדות ההווה, להציב את הגבול ולמנוע את רצח-העם הבא.

"במחנות בשינג'יאנג אנשים פשוט נעלמים באמצע הלילה". האם הם נרצחים בעבור איבריהם?

מומחים ופעילים טוענים שדיכוי המיעוטים בשינג'יאנג עלה שלב ושחלק מהאסירים ב"מחנות לחינוך מחדש" נרצחים ואיבריהם נקצרים לטובת אנשים הזקוקים להשתלות: "25 אלף איש נרצחים מדי שנה כדי למכור את איבריהם. על כבד משלמים לפחות 15 אלף דולרים". סין בתגובה ל"הארץ": "מרכזי החינוך וההכשרה המקצועיים פועלים בהתאם לחוק ותרומת אזרחים היא המקור החוקי היחיד להשתלת איברים".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.9320991

הויצ'ונג ליו נלקחה בשנת 2001 מביתה בבייג'ין ל"מחנה לחינוך מחדש" כחלק ממאבק השלטון הסיני בפאלון גונג, תנועה רוחנית שהוצאה מחוץ לחוק ונרדפת על ידי השלטונות עוד משנות התשעים. "החקירה שלי החלה בשעה תשע בערב והסתיימה בצהריים למחרת. חמשת החוקרים לא היכו אותי, אבל היה בחדר אדם נוסף שהרביץ לי ואיים עליי. הוא אמר לי 'אני אוציא את כל האיברים שלך ואשרוף את שארית הגופה שלך'", מספרת ליו בשיחת וידאו ל"הארץ" ממקום מגוריה בצפון אירופה. "החוקרים ניסו לשדל אותי להסגיר אנשי פאלון גונג, והאחראי על החקירה הציב בפניי ברירה: 'את רוצה למות ולאבד את איברייך או לעבוד בשבילנו?' הם הציעו לי כסף ואפשרות לצאת מסין, אך כשלא הסכמתי לכך הם אמרו לי 'אם כך, תמותי'". ליו שהתה במחנה כשנה וחצי ושוחררה, אבל אז נכלאה שוב בשנים 2007-2005. היא מספרת שבמהלך מאסרה הראשון נתנו לה לחתום על טופס שעליו הופיעו פרטים של אדם אחר שלא הכירה. "כששאלתי נשים שהיו עצורות איתי במה מדובר, אחת מהן, שנידונה למוות, אמרה שמדובר בטופס הסכמה לתרומת איברים אחרי המוות", היא אומרת.

מתרגלת הפאלון גונג, שהיתה אז בת 29, נלקחה לאחר מכן לבית חולים ורופאה בדקה לה לחץ דם וקצב לב ומיששה את גופה. "אמרתי לה שיש לי בעיה בלב, אבל היא אמרה שהלב שלי במצב מצוין", היא נזכרת. "שאלתי את הרופאה אם מתכוונים לקחת לי את הלב והיא השיבה ש'את זה יחליט מישהו בתפקיד בכיר יותר'". ליו החליטה לשבות רעב כדי להחליש את גופה. שמונה ימים מאוחר יותר, היא שקלה 40 ק"ג והרופאים החליטו לוותר על איבריה. לדברי ליו, אסירים אחרים גם עברו בדיקות רפואיות כמוה. "לפעמים הבדיקות נערכו בבית חולים ולפעמים היה מגיע למחנה מעין אוטובוס גדול מלא בציוד רפואי והבדיקות נעשו בו. נתנו לנו מספרים ונעשה אחרינו מעקב רפואי. הרופאים ראו רק מספרים, לא שמות, לפעמים הם ביקשו לקחת מספר מסוים לבית החולים והאנשים שנלקחו אף פעם לא חזרו", היא מספרת.

מתרגלי פאלון גונג מפגינים בוושינגטון נגד סחר איברים בסין, ב-2006 צילום: AFP

בעשרים השנים האחרונות, במקביל לעליית כוחה הפוליטי והכלכלי של סין, התגברו דיווחים על הפרות זכויות אדם ודיכוי שיטתי של מיעוטים ומתנגדי משטר במדינה. במהלך תקופה זו הואשמו השלטונות הסיניים בעינויים, הוצאות להורג וקציר איברים של עשרות אלפי מתרגלי פאלון גונג לטובת מכירתם לחולים הזקוקים להשתלה. לכך התווספה בשנים האחרונות עוד האשמה חמורה – ביצוע דיכוי, טיהור אתני ואף רצח עם של מיעוטים החיים במחוז שינג'יאנג שבצפון-מערב המדינה. על פי עדויות רבות סובלים המיעוטים במחוז, שהגדול בהם הוא המיעוט האויגורי המונה כ-12 מיליון איש, מהגבלות על חירותם וזכויותיהם, ממעקב פולשני וחדירה לחייהם, הפרדת ילדים מהוריהם וניסיון לצמצם את שיעורם באוכלוסייה באמצעות הפלות כפויות. על פי הערכות, יותר ממיליון בני אדם בשינג'יאנג שוהים כעת במחנות ל"חינוך מחדש" המשלבים תהליך אינדוקטרינציה אלים לצד עבודות כפייה, עינויים ואונס.

כמה חוקרים בינלאומיים ופעילי זכויות אדם טוענים כעת שדיכוי המיעוטים בשינג'יאנג עלה מדרגה ושחלק מהאסירים במחנות נרצחים ואיבריהם נקצרים ונמכרים לאנשים שזקוקים להשתלות – בדיוק כפי שנעשה למתרגלי הפאלון גונג. "קציר האיברים בעצם מעולם לא פסק בשינג'יאנג. הוא רק יצא להפסקה", אומר ל"הארץ" איתן גוטמן, חוקר ופעיל זכויות אדם אמריקאי הנחשב לאחד המומחים המובילים בעולם בנושא דיכוי זכויות אדם בסין. לטענתו, קצירת איברים מנידונים למוות התבצעה בשינג'יאנג עוד בשנות התשעים, אז נקצרו כבדים וכליות של אסירים פוליטיים אויגורים והועברו לבכירים במפלגה הקומוניסטית שהיו זקוקים להשתלות. הפרקטיקה המזעזעת בשינג'יאנג נעצרה, הוא אומר, אך חודשה באחרונה. "כעת נראה שהאיברים ממתרגלים צעירים ובריאים של פאלון גונג מתחילים להיגמר", אומר גוטמן, "וככלב השב אל קיאו, הסינים חוזרים לשינג'יאנג".

איתן גוטמן. תמונה: סיימון גרוס

גוטמן, בן 62, כתב בשנת 2014 ספר בשם "הטבח: הרג המוני, קציר איברים והפתרון הסודי של סין לבעיית מתנגדי המשטר שלה", שעסק ברדיפה ובדיכוי של מתרגלי הפאלון גונג. החוקר האמריקאי הוא אחד ממייסדי "הקואליציה הבינלאומית למאבק בניצול ההשתלות בסין",  ואף היה מועמד לפרס נובל לשלום. נפח ההשתלות בסין נע בין 60 אלף למאה אלף בשנה, ולבייג'ין אין כוונה לפרק את תשתית ההשתלות הענקית שלה", אומר גוטמן, "כ-15 מיליון אויגרים, קזחים, קירגיזיים וחווי (המיעוטים האתניים בשינג'יאנג, ד.ס) עברו כבר בדיקות רפואיות ויותר ממיליון מהם נמצאים במחנות. אלו לא תקריות ספורדיות, זו מדיניות – טיהור אתני שיכול להניב רווחים גדולים".

המספרים שבהם נוקב החוקר האמריקאי והביטחון שהוא מפגין בכך שלא מדובר באיברים שנתרמו מרצון מתבססים לדבריו על מחקרים שהשתמשו בנתונים שהגיעו מסין עצמה. "סין טוענת שהיא מבצעת 20 אלף השתלות בשנה ושהאיברים מגיעים מתורמים", אומר ל"הארץ" מתיו רוברטסון, דוקטורנט מהאוניברסיטה האוסטרלית הלאומית. אבל לדבריו, מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מראים שהנתונים שמציגים הסינים מזויפים. מעבר לביצוע מניפולציה במספר ההשתלות, החוקר האוסטרלי טוען שניתן למצוא קשר ישיר בין הכליאה ההמונית של האויגורים בשינג'יאג לבין העלייה בהשתלות איברים בסין. "בשנתיים האחרונות, יותר ממיליון אויגורים נאסרו במחנות ובבתי סוהר", הוא אומר, "באותו זמן התפרסמו דיווחים שאויגורים עברו בדיקות רפואיות התואמות לבחינת התאמת איברים להשתלה. כמו כן, לסינים יש היסטוריה של שימוש באיבריהם של אסירים, ולא רק אסירים פליליים שנידונו למוות. בסופו של דבר השאלה היא על מי מוטלת חובת ההוכחה". טריבונל בינלאומי שמושבו בלונדון בראשות המשפטן הבריטי ג'פרי נייס פרסם בשנה שעברה דו"ח בנושא קציר האיברים בסין לאחר חודשים של דיונים, שמיעת עדויות וניתוח הממצאים. "הקמפיין הסיני לקציר איברים בכפייה מקורבנות חפים מפשע הוא פשע נגד האנושות", קבע הדו"ח, "הוא מהווה את אחד ממעשי הזוועה החמורים ביותר בעת המודרנית".

את מקורות הפרקטיקה הסינית ניתן למצוא כבר בשנות התשעים, טוענים החוקרים ועדי ראייה. אנבר טוהטי עבד אז כמנתח צעיר בבית חולים מצפון לאורומצ'י, בירת מחוז שינג'יאנג. בשנת 1995, לדבריו, שני כירורגים בכירים הציעו לו לעשות משהו "יוצא דופן". "הם ביקשו ממני לקחת ערכת ניתוח ניידת, להביא איתי אחיות, אסיסטנטים ומרדימים ולהגיע למחרת ב-09:30 בבוקר לשער בית החולים", הוא מספר בראיון טלפוני מביתו שבלונדון, "בבוקר חברנו לאמבולנס, שהיה למעשה טנדר עם מיטה בתוכו, ונסענו בשיירה אחרי הכירורגים הבכירים. הנהג אמר שזו הדרך לאתר הוצאות להורג". באותו רגע, הוא אומר, עברה בגופו צמרמורת. "היתה שם גבעה והכירורגים אמרו 'חכו כאן ובואו לצד השני של הגבעה כשתשמעו יריות'. פחדתי ולא הבנתי מדוע אנחנו כאן, אבל אימנו אותנו למלא הוראות בלי לשאול שאלות". ואז, לדבריו, נשמעו יריות.

"קפצנו לרכב ונסענו לכניסה לאתר. היו שם בין עשר ל-20 גופות", סיפר טוהטי. "הראשים שלהן היו מגולחים והן היו לבושות במדי אסירים. הו נורו מאחור, בראש. קצין משטרה שלדעתי היה אחד מהיורים צעק עלינו 'הגופה מימין היא שלך!'". המנתח הצעיר לא ידע מה עליו לעשות. "הייתי מבולבל", הוא אומר. "התקרבתי לשם והכירורגים החזיקו אותי ואמרו 'מהר, תוציא את הכבד והכליות'". טוהטי ביצע את המשימה שהוטלה עליו. "הפכתי לרובוט", הוא אומר. "קציני המשטרה והעוזרים שלי הניחו את הגופה על המיטה בטנדר. קורבן הירי היה אדם בשנות השלושים לחייו. הכירורגים הבכירים פיקחו עליי. כשביקשתי להתחיל בהרדמה הם אמרו שאין בכך צורך משום שהוא כבר מת". המנתח הסיני החל לדבריו לבצע חיתוך בגופה כדי לחשוף את האיברים הפנימיים. "כשחתכתי את העור התחיל לצאת דם והבנתי שהלב עדיין פועם. הוא היה חי", אומר טוהטי. "המנתח הבכיר פקד עליי בלחישה 'תמהר!'. הניתוח ארך כ-40-30 דקות. עם סיומו המנתחים שמו בשמחה את האיברים במעין קופסה מוזרה ופקדו עלינו לנו לחזור לבית החולים ולשכוח ממה שקרה באותו יום. איש לא דיבר על כך שוב".

סיפורו של טוהטי התרחש לפני 25 שנה, אך המצב בשינג'יאנג לא השתפר מאז, להיפך – כך טוענים מומחים ופעילים אויגורים. עבדוולי איופ, אינטלקטואל ואיש חינוך אויגורי שחי כיום באירופה, נעצר באוגוסט 2013 ונכלא במשך 15 חודשים בשלושה בתי סוהר שונים בעיר אורומצ'י. על פי הטענה הרווחת, ה"מחנות לחינוך מחדש" הוקמו רק ב-2017, אך איופ טוען שבתי הסוהר בשינג'יאנג פעלו כמה שנים קודם לכן בדומה למחנות הקיימים כיום. הוא מספר שעם מעצרו בעיר מולדתו קשגאר, הוא עבר אונס קבוצתי בידי אסירים אחרים שקיבלו הוראה לעשות זאת על ידי שוטרים מקומיים. לדבריו, במחנה הראשון באורומצ'י הוא היה קורבן של ההיררכיה האכזרית בבתי הסוהר. "היו 17 עצירים בתא", מספר איופ ומוסיף ש-12 מהם היו אסירים פוליטיים שהולבשו במדים צהובים. "לא היה מקום על המיטות, אז ישנו על הרצפה סמוך לשירותים שהיו למעשה דלי מעל חור ברצפה שהיה חשוף לכל. מהשירותים עלה סירחון בלתי נגמר".

האסירים הבכירים, מספר איופ, היו סוחרי סמים ורוצחים שהיה בסמכותם להעניש ולהתעלל באסירים הפוליטיים והשהות איתם בתא אחד כללה מעשי אלימות, ניצול מיני, השפלה ועינויים. גם רשויות הכליאה לא עשו חיים קלים לאסירים: האור בתאים דלק 24 שעות ביממה, מצלמות אבטחה עקבו כל הזמן אחר המתרחש, ומדי יום התנהל לוח זמנים קפדני של אינדוקטרינציה, הוצאת הודאות בכפייה ושירת שירי תעמולה. בבית הסוהר השני שבו נכלא היתה לאיופ פגישה שלעולם לא ישכח. "אדם בשם עבדול רחמן הוכנס לתא", הוא נזכר, "הוא היה אסיר פוליטי שהואשם בבדלנות. כשראיתי אותו הייתי בהלם – הוא לבש בגדים אדומים – מדי נידונים למוות. רגליו היו אזוקות זו לזו ואחת מידיו נאזקה לרגליו. מישהו אמר לי שהוא היה כלוא במצב הזה במשך שנתיים. הוא ישן איתנו בתא ולא יכולתי להירדם במשך כל הלילה. בבוקר הוא ביקש מהסוהרים שגופתו תנוקה ותטוהר כנהוג במסורת האויגורית אחרי הוצאתו להורג. הסוהרים סירבו לבקשתו. כשלקחו אותו מהתא, ידו ורגליו שוחררו, אבל הוא לא היה יכול לעמוד. הוא היה צריך ללכת בעזרת הידיים. כמו קוף".

עבדוולי איופ. תמונה: איסה שאקר

איופ מספר שלאחר שחרורו מהכלא, הוא נמלט לטורקיה. שם, לדבריו, הוא פגש את אשתו של האסיר הפוליטי שהוצא להורג. היא סיפרה לו שאחרי ההוצאה להורג, משפחתה קיבלה הודעה מהרשויות בסין, אבל הורשתה לראות רק את ראשו של עבדול רחמן ולא את שאר גופתו. בני המשפחה קיבלו אישור לבקר את קברו רק חודש לאחר הוצאתו להורג. לטענתם, עובדים במינהל הקבורה סיפרו להם שאיבריהם של המוצאים להורג נקצרים ולכן לא ניתן היה לראות את גופתו של עבדול רחמן. הדברים שסיפרה אשתו של עבדול רחמן  לאיופ עולים בקנה אחד עם עדויות של משפחות קורבנות אחרים. אביה של ג'יאנג לי, למשל, נעצר ב-2008 משום שהיה מתרגל פאלון גונג ונשלח למחנה עבודה בצ'ונגצ'ינג שבמרכז סין. בינואר 2009, יום אחרי שביקרה אותו והתרשמה שהוא בריא, קיבלה לי הודעה שאביה מת. "נמסר לנו שמותר למשפחה להגיע לראות אותו", היא מספרת ל"הארץ" במייל, "מותר היה לראות רק את ראשו ולא את גופו, ונאסר עלינו להכניס טלפונים או מצלמות. לאחר שביצעו חיפוש על גופנו, אחותי נכנסה ראשונה. הם פתחו את המקרר באופן שניתן יהיה לראות רק את הראש. אחותי נגעה בראש והרגישה שהוא עדיין חם. היא צעקה 'הוא עוד חי'! ואנחנו רצנו מיד פנימה. הצלחנו להוציא אותו עוד קצת ולנגוע בחזה. הוא היה עדיין חם. אבל אז נכנסו בריצה כעשרה שוטרים ומשכו אותנו החוצה. אחותי ניסתה עדיין להחיות את אבי, אבל היא נדחפה משם. כל העניין לקח לא יותר מחמש דקות ולא ראינו שוב את אבינו לעולם".

"אנחנו חוששים שהממשלה הסינית שורפת גופות של אסירים על מנת להסתיר הוכחות לעינויים, הוצאות להורג וקציר איברים", אמר בשנה שעברה דולקון איסה, ראש ארגון זכויות האדם World Uyghur Congress. "אנחנו גם מוטרדים מדיווחים לפיהם השלטונות הסיניים אוספים בדיקות דם מכל האוכלוסייה של מזרח-טורקיסטאן (שינג'יאנג) ומקימים מסד נתוני דנ"א. אנחנו לא יודעים בוודאות מה המטרה, אך ייתכן שזה נועד להתאמת איברים לחולים הזקוקים להשתלה". באחרונה קבעה ועדה של הפרלמנט הקנדי שמה שמתרחש בשינג'יאנג הוא רצח עם. בדו"ח שפרסמה היא ציינה בין היתר שיש חשדות שב"מחנות לחינוך מחדש" מתבצע קציר איברים של אסירים לצד עינויים, מעשי אלימות קשים ואונס של אסירות. הצהרות דומות נשמעות בשנים האחרונות גם מצד מחוקקים ומדינאים במדינות שונות כמו אוסטרליה, בריטניה וארה"ב.

מתקן כליאה בשינג'יאנג, ב-2018צילום: Ng Han Guan/אי־פי

עלים (שם בדוי) עבד במשך עשור כרופא בבית החולים האוניברסיטאי של אורומצ'י עד שעזב את סין. בשיחה עם "הארץ" הוא מספר שלא היה מעורב באופן אישי בקציר איברים ובהשתלות עצמן, אולם יש לו מידע על מה שנעשה בין כותלי בית החולים. "ב-2016 נפתחה מחלקה חדשה בבית החולים", מספר ד"ר עלים, שביקש שלא לחשוף את שמו ומקום מגוריו הנוכחי. "זו היתה מחלקת תיאום להשתלות כבד ומשרדו של מנהל המחלקה, ד"ר וון האו היה קרוב למשרדי". עלים מספר שכאשר מנהל המחלקה נעדר ממשרדו, קרה לא פעם שחולים שהגיעו למחלקה נכנסו למשרד שלו ושוחחו איתו. "הם היו אנשים עשירים, הם לא היו מקומיים. אני זוכר שחלקם היו מבייג'ין, משנגחאי ואפילו מדרום קוריאה", הוא אומר. "כששאלתי אותם מה הם עושים כאן, הם ענו שהם זקוקים להשתלת כבד ושעוברות 24 שעות ממועד הבדיקות הרפואיות ובדיקות הדנ"א שלהם ועד שנמצא עבורם כבד מתאים (במדינות אחרות, ההמתנה לוקחת לכל הפחות כמה חודשים, ד.ס)".

עלים מספר שבית החולים שלו התמחה בהשתלות כבד בעוד שאחרים התמחו בהשתלות איברים אחרים. בית-חולים מסוים בבייג'ין, למשל, התמחה בהשתלת כליות, ואחר התמחה בקרניות. לדבריו, בית חולים צבאי באורומצ'י ביצע השתלות סודיות ובכמה מקרים הגיעו אליו בכירים במפלגה הקומוניסטית כדי לעבור השתלה בעצמם. ד"ר עלים זוכר לפחות שני מקרים שבהם נתקל בתיקי השתלות. "במקרה אחד כל הפרטים של מקבל האיבר צוינו – שם, גיל, מצב רפואי וכו'", הוא אומר, "אבל בתיק של תורם האיבר לא היו פרטים מזהים כלל. הוא זוהה כ-XXX". לדברי הרופא משינג'יאנג, תיקי ההשתלות בבית החולים היו חשאיים ורוב הרופאים לא יכלו לקרוא אותם. בתיקי ההשתלות לא צוין המחיר שאותו נדרש לשלם מקבל האיבר, אבל עלים טוען ש"כולם ידעו שעל כבד משלמים לפחות מאה אלף יואן (כ-15 אלף דולר). הרופא האויגורי, בדומה למומחים הבינלאומיים, טוען שיש קשר ישיר בין הנעשה בשינג'יאנג להשתלות שמתבצעות בבתי החולים. "אויגורים רבים נעלמו אחרי הטבח של 5 ביולי", אומר עלים בהתייחסו למהומות האלימות במחוז וההתנגשות עם כוחות הביטחון ב-2009 שהסתיימו במאות הרוגים ופצועים קשה. "מאז, מספר ההשתלות בבית החולים גדל", הוא אומר, "בשנים 2008-2007 בוצעו בבית החולים שלי כ-70 השתלות בשנה. ב-2009 ראיתי לראשונה חולים שהגיעו מחוץ לשינג'יאנג ומאז בוצעו בבית החולים כ-200 השתלות בשנה. "מחלקת התיאום החדשה הוקמה ב-2016 ובאותה שנה כל האויגורים במחוז זומנו למרפאות מקומיות כדי לעבור בדיקות רפואיות ולתת דגימות דנ"א".

צילום מסך של פרסומת של בית חולים סיני שהופיע באינטרנט עד 2014 והורד מהרשת כשהנושא עלה לדיון בקונגרס האמריקאי.

החוקר האמריקאי גוטמן ביקש לחקור לעומק את הטענה לקצירת איברים בשינג'יאנג. לשם כך הוא נסע השנה לקזחסטאן וחיפש אחר אנשים ששוחררו מה"מחנות לחינוך מחדש". הוא הסתובב ברחבי המדינה האסיאתית במכונית ישנה ונמנע משימוש באינטרנט או במכשירים אלקטרוניים שעשויים לזהות את מיקומו. "נעלמתי מהמפה", הוא אומר, "וזה נתן לי את החופש לקיים ראיונות גם עם עדים שיש להם עדיין קרובי משפחה במחנות בסין". גוטמן דיבר עם כמה עשרות עדים והם הצביעו, כל אחד בנפרד, על דפוס ברור בשינג'יאנג. "בכל שנה נעלמים בין 2.5% ל-5% מאוכלוסיית המחנות", הוא אומר, "מדובר באנשים בריאים שפשוט נעלמים באמצע הלילה. אנשים בני 28 בערך, הגיל המועדף על הסינים לקציר איברים. זה גם מסביר את הבדיקות הרפואיות שעוברים כל האויגורים במחוז".

גוטמן מעריך שלפחות 25 אלף בני אדם נרצחים מדי שנה בשינג'יאנג בגלל הצורך באיבריהם. כדי לייעל את כל ההליך, הוא אומר, הסינים יצרו מסלולים מהירים למעבר עם איברים בשדות תעופה מקומיים ובנו באחרונה קרמטוריומים ברחבי שינג'יאנג. אחד מהם התגלה במקרה בגלל מודעת דרושים שהתפרסמה בעיתונות המקומית באורומצ'י. מפרסמי המודעה חיפשו 50 אנשי ביטחון לעבודה במשרפה תמורת שכר של כ-1,200 דולר בחודש. "זה סכום גדול מאוד בחלק הזה של העולם", אומר גוטמן, "כשאני שומע על קרמטוריום עם 50 אנשי ביטחון עוברת בי צמרמורת". הלקוחות של האיברים, אומר גוטמן, הם בעיקר סינים אמידים. אבל לדבריו, "הרווח הגדול מגיע מתיירי איברים: יפנים, דרום קוריאנים, גרמנים ומוסלמים ממדינות המפרץ. התיאוריה היא שיש להם העדפה לאיברים שנלקחו מאנשים שלא אכלו חזיר".

סחר האיברים הסיני מעולם לא הועלה לראש סדר היום העולמי על ידי ארגון הבריאות העולמי או רופאים ממדינות כמו גרמניה ויפן, ועד כה לא הוקם גוף מטעם המוסדות הבינלאומיים הרשמיים שישמע את עדויותיהם של אלפי מתרגלי הפאלון גונג ואסירי מצפון אחרים בסין. עם זאת, עבור מומחים בנושא ופעילי זכויות אדם, העובדה שלא מדברים על הנושא בקול רם לא אומרת שהתופעה לא קיימת. הסינים עצמם הודו שקצרו איברים מנידונים למוות עד שנת 2015, גם אם מעולם לא מסרו נתונים מדויקים או הודו שמדובר באסירים פוליטיים ואסירי מצפון. מעבר לכך, בשנים האחרונות היו רופאים שהתריעו ואף נלחמו בפרקטיקות שבהן משתמשת סין לכאורה. אחד הידועים שבהם הוא רופא ישראלי, פרופ' יעקב (ג'יי) לביא. לביא הקים ומנהל את היחידה להשתלות לב בבית החולים שיבא, וכיהן כנשיא החברה הישראלית להשתלות. לאחר שגילה על התופעה של סחר באיברים בסין דרך אחד מחוליו, הוא פעל להוצאת ישראל מתמונת סחר האיברים העולמית. הוא עשה זאת כשיזם חקיקה נגד מימון ביטוחים להשתלות המתבצעות במדינות שבהן מתקיים סחר באיברים או קציר איברים בניגוד לכללים האתיים הבינלאומיים.

רושאן עבאס, מייסדת הארגון Campaign for Uyghurs, אמרה ב-2019 שסין הורגת ארבע ציפורים באבן אחת – היא הופכת את האויגורים לעבדים באמצעות עבודות כפייה בייצור, היא מגרשת אויגורים מבתיהם בכדי לפנות מקום למתיישבים סינים (בני האן), גברים נעצרים במחנות ובתי סוהר בזמן שעל הנשים האויגוריות נכפים נישואים לבני האן סינים, ובמקביל מוקמות "חוות איברים" כשמיליונים נאלצים לעבור בדיקות דנ"א ולהתכונן לשחיטה. את האשמותיה הקשות סיכמה עבאס עם הקשר היסטורי מוכר. "מחנות הריכוז הראשונים הוקמו בגרמניה ב-1933. ב-1945 מניין המתים היהודים היה שישה מיליון. בתחילת השואה מדינות עדיין עשו עסקים עם גרמניה, הכלכלות שלהן המשיכו לעבוד בזמן שמיליוני חפים מפשע נאסרו במחנות. הן התעלמו מהפרות זכויות האדם שביצעו הגרמנים לטובת המשך הסחר. אני לא יודעת מה נדרש כדי להשיג את תשומת הלב ולגרום לפעולה של מנהיגי העולם. אל תתנו לזה להגיע לתאי גזים".

אם התופעה של קציר איברים וסחר בהם כל כך חמורה בהיקפה, איך זה שהעולם עוצם עין? גוטמן מסביר שהסינים מנצלים את כוחם בזירה העולמית כדי להשתיק ביקורת עליהם, ושמוסדות בינלאומיים כמו ארגון הבריאות העולמי בחרו ב-2016 להציג את תעשיית ההשתלות הסיניות כמקרה של רפורמה מוצלחת. הבעיה היא שהם לא צפו את "קטסטרופת הפרות זכויות האדם" בשינג'יאנג וכעת הם תקועים בעמדה שאי אפשר להגן עליה. בכל מקרה, טוען החוקר האמריקאי, תופעת קציר האיברים מוכרת וידועה, אבל לסינים יש השפעה נרחבת בממסד הרפואי הבינלאומי. "התופעה הרי הופיעה בכלי תקשורת במערב בשנים האחרונות. היא אולי לא סוקרה בעמודים הראשיים, אבל גם השואה לא הופיעה בעמוד הראשי של ניו יורק טיימס עד אחרי 1945", מסכם גוטמן.

תגובת שגרירות סין בישראל:

"משנת 1990 ועד 2016, בדלנים, קיצוניים דתיים וטרוריסטים תכננו וביצעו כמה אלפי פיגועי טרור אלימים בשינג'יאנג. אנשים רבים חפים מפשע נהרגו וכמה מאות שוטרים מתו בעת מילוי תפקידם. טרור וקיצוניות הם הנגע הרווח שעמו מתמודדת האנושות. מרכזי החינוך וההכשרה המקצועיים הוקמו בסין בדיוק בשביל מלחמה בטרור, דה-רדיקליזציה והצלת אלה שהלכו שולל אחרי רעיונות קיצוניים, והעבודה שלהם תמיד התבצעה בהתאם לחוק. למעשה, המרכזים לחינוך והכשרה מקצועיים לא שונים מאלה שיש במדינות רבות אחרות ברחבי העולם והם לא מכוונים לאזור, מוצא אתני ודת מסוימים".

"מספר האנשים שמשתתפים במרכזים לחינוך והכשרה מקצועיים איננו קבוע, כמה באים וכמה יוצאים מפעם לפעם. זה מפוברק לחלוטין וחסר בסיס שחלק מהתקשורת אומרת שיש 'בסביבות מיליון או אפילו שני מיליון חניכים'. עד סוף 2019, כל החניכים של מרכזי החינוך וההכשרה המקצועיים עמדו בסטנדרטים של ההכשרה וסיימו את לימודיהם. רובם קיבלו תעודות הסמכה מקצועית או תעודות שמעידות על רמת מיומנות מקצועית ומצאו עבודות הגונות".

"באשר להשתלות איברים, ממשלת סין מילאה בעקביות אחר הוראות ארגון הבריאות העולמי בנוגע להשתלת איברי אדם. סין חיזקה בשנים האחרונות עוד יותר את ניהול השתלות האיברים. ב-2007, מועצת המדינה של סין פרסמה ויישמה את 'התקנות בנוגע להשתלת איברים' שקובעות כי תרומות איברים צריכות לפעול על פי העיקרון שהן מתקבלות מרצון ובחינם. מכירה של איברים אנושיים אסורה לגמרי בסין. מאז 1 בינואר 2015, השימוש באיברים של נידונים למוות כמקור להשתלות נאסר לגמרי, ותרומת אזרחים היא המקור החוקי היחיד להשתלת איברים".

"ברצוננו להדגיש שכמה כוחות בינלאומיים עם מניעים נסתרים בדו כמה שקרים המעוותים עובדות, הכפישו ותקפו את מדיניות סין בשינג'יאנג בניסיון לבלום את התפתחותה של סין".

מישהו יודע מה עלה בגורלם של הפליטים?

בעוד מדינות העולם מרוכזות בעצמן ונלחמות, כל אחת בדרכה, בנגיף הקורונה, מתרחשות בפינות הפחות סימפטיות של כדור-הארץ טרגדיות אנושיות קשות. גם מי שהתרגלו להתעלם מצרות של אחרים עלולים לגלות עם הזמן שזה לא כל כך פשוט. 

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8859873

זה לא היה מזמן אך זה נראה כמו נצח. בסוף פברואר הודיע נשיא תורכיה שלא ימשיך למנוע מפליטים לחצות את גבולות ארצו ולעשות את דרכם לאירופה. מבצע הסחיטה והאיומים של רג'פ טייפ ארדואן כלפי האיחוד האירופי הביא אלפי פליטים נואשים וחסרי כל, בעיקר מסוריה, לגבול היווני שם הם מצאו גדרות תיל וחיילים חמושים. אירופה נערכה לעוד משבר פליטים: הטלוויזיה שידרה תמונות של ילדים נחנקים מגז מדמיע, הימין הפופוליסטי הכין את ארסנל ההפחדות הרגיל והפוליטיקאים בבריסל הכינו את התירוצים. אבל אז קרה משהו בלתי צפוי. מספר אזרחים סינים שאושפזו ברומא, בורדו ופריז כמה שבועות קודם לכן התגלו כנשאים של ווירוס חדש ליבשת האירופית. בזמן ההתנגשויות בגבול היווני התגלו כבר כמה עשרות נדבקים נוספים בלומברדיה. במרץ היתה כבר איטליה כולה, על 60 מיליון תושביה, בסגר מלא. מה עלה בגורלם של אלפי הגברים, הנשים והילדים בגבול היווני? את התשובה לשאלה זו לא ניתן היה למצוא במהדורות החדשות שהופקעו לטובת בתי-חולים שקרסו, צווים מגבילים של הרשויות ומושגי יסוד באפידמיולוגיה.

הפליטים בגבול תורכיה-יוון, מסתבר, הועמסו על אוטובוסים והועברו למחנות בתורכיה עד סוף המשבר. אלו חדשות רעות בעבורם שהרי בתורכיה נמנעת מפליטים רבים הגישה לאישורי עבודה ושירותי רווחה. דו"ח של אמנסטי אף חשף שיש כאלו המוחזרים בכפייה לגיהינום הסורי. בצד השני של הגבול, ביוון, מחנות הפליטים מלאים עד אפס מקום. התנאים הקשים, הצפיפות והמגפה המאיימת מספקים את התנאים האידיאליים לשלטונות להפעיל מדיניות חדשה – איסור יציאה מהמחנות ואולי בעתיד העברה למתקני כליאה. במקביל ישנם דיווחים שבאנקרה מתכננים שוב להציף את אירופה בפליטים. הפעם, רק כדי להפוך את הסיפור לעוד יותר ציני, אלו יהיו פליטים נושאי נגיף הקורונה. כך הופך הנגיף לכלי עזר, למסך עשן ולתירוץ להפרת החוק הבינ"ל ולפגיעה בזכויות אדם.

אך הגבול המזרחי של אירופה הוא רק ההתחלה. באותו היום שהתיירים הסינים שהביאו את הקורונה לאיטליה נחתו במילאנו, התרחש אירוע היסטורי בהאג. בית-הדין הבינלאומי לצדק הממוקם בעיר הכריע כי ממשלת מיאנמר חייבת למנוע רצח-עם נוסף של בני הרוהינגה, מיעוט מוסלמי הסובל במשך עשרות שנים מדיכוי, רדיפה ואלימות. זהו אינו מקרה רגיל של אזרחים הנפגעים מקונפליקט צבאי. עדויות ממחוז ראקין במדינה חשפו מקרים רבים של אונס קבוצתי אלים, שחיטת קורבנות במצ'טות, הטבעת תינוקות וילדים, הוצאות להורג בירי ושריפת כפרים. במקביל, במיאנמר עצמה נאסרת התנועה על בני הרוהינגה ומחוצה לה חיים יותר ממיליון פליטים בבנגלדש השכנה. יש ספק גדול לגבי היכולת של בית-הדין בהאג לסייע לבני הרוהינגה, אך הוא לפחות הראה כוונה לפקח על המשטר במיאנמר ולסייע לקורבנותיו. שלושה חודשים אחרי ההחלטה משבר הקורונה השתלט על סדר-היום, בית-הדין עבר לעבוד בזום ומי שמתעניין בבני הרוהינגה לא ימצא להם זכר במרבית אמצעי התקשורת גם עם זכוכית מגדלת.

אך האם הקורנה גרמה למיאנמר להתרכז במאבק במגפה ולוותר על תוכניות ג'נוסיידיליות? מסתבר שלא. כך לפחות לפי השליחה המיוחדת היוצאת של האו"ם יאנגי לי, הטוענת שצבא מיאנמר מפגיז אזרחים במכוון, מונע מהם קבלת טיפול רפואי וייתכן שגם מבצע פשעים נגד האנושות. בינתיים, המצב במחנות בבנגלדש הפך חמור יותר עם מציאת נשא קורונה ראשון ביום חמישי שעבר. בעוד ארגונים בינלאומיים מזהירים מפני אסון הומניטרי, בני הרוהינגה עצמם מדווחים על מאות מבני עמם התקועים בלב ים ללא מזון ומים נקיים. פליטים אלו יצאו לדרך המסוכנת במפרץ בנגל בגלל התנאים הקשים בבנגלדש ומדינות מפלט כמו מלזיה מונעות את כניסתם כביכול בגלל סכנת הקורונה. כך, בעוד במערב דנים במועד שבו יהיה אפשר לטוס לחופשות בחו"ל, שָׁטוֹת לא רחוק מחופי תאילנד הפסטורליים סירות רעועות הנושאות מאות בני-אדם מורעבים ללא נמל לעגון בו.

נורא ככל שיהיה המצב בבנגלדש, לפחות ישנם ארגונים בינלאומיים המפקחים עליו. בחבל שינג'יאנג שבסין, לעומת זאת, אפשר רק לחלום על זה. בשנים האחרונות מחזיק השלטון הסיני מעל למיליון בני-אדם במחנות "לחינוך מחדש" כחלק מפרויקט דיכוי, יש הטוענים ג'נוסייד, של בני המיעוטים באזור. לא ידוע אם הווירוס הגיע למחנות אלו, אך אפשר לשער שאם אכן תהיה בהם הדבקה היא תהיה מהירה וקשה בגלל הצפיפות והתנאים ההיגייניים הירודים. מעבר לדיכוי, לעינויים ולשטיפת המוח המתקיימת במחנות, טוען מכון המחקר האוסטרלי ASPI שהסינים אילצו בני מיעוטים משינג'יאנג לצאת למחוזות אחרים בסין ולהחליף עובדים במפעלים שפועליהם נכנסו לסגר. המכון מעריך שעשרות אלפי עובדי כפייה נאלצים לעבוד במפעלים העובדים עבור חברות כמו אמזון, אפל, ב.מ.וו, נייק וסמסונג. הסינים אולי נאבקים בנגיף, אך הם לא מהססים לעשות זאת על חשבון האויגרים, הקזחים ובני-מיעוטים אחרים.

משבר הקורונה, ע"פ פרשנים רבים, אילץ את מדינות העולם להסתגר, לדאוג לאינטרסים שלהן ולטפל בבעיותיהן בעצמן. זו אולי תגובה טבעית אך היא מוטעית. אם ישנה מסקנה ממשבר הקורונה עד כה זוהי האמת הפשוטה שמשבר המתרחש בפינה אחת של העולם יכול להפוך במהרה לאסון בצידו השני. זוהי דרכם של ווירוסים, וזוהי גם דרכם של בני-אדם. אין ספק שגם מי שיצא בשלום מהגל הנוכחי עלול להיות מושפע, גם אם באופן עקיף, מקורבנות הגל הבא, יהיו אלו פליטים אפריקאים בלוב, בני שבטים ילידים באמזונס או אסירים פוליטיים בפיליפינים. גלי פליטים, מלחמות סחר, זליגת סכסוכים צבאיים ומשברי אקלים כבר ידאגו לזה. אחרי הכל, כמאמר השיר, אנחנו רקמה אנושית אחת חיה. לטוב ולרע. מי שלא יכיר בכך כצו מוסרי, יאלץ לקבל זאת כאילוץ ואיום קיומי.

עדות מהצד השני של החומה הסינית

במחוז שינג'יאנג שבצפון-מערב סין מוחזקים בגולאגים יותר ממיליון בני-אדם. סיירגול סאוטביי היתה שם והיא כעת מספרת את סיפורה. עינויים, אונס שיטתי וניסויים בבני אדם. כיצד מתבצע החינוך מחדש במחנות בסין?

פורסם במוסף "הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.highlight-MAGAZINE-1.7990219

עשרים אסירים חיים בחדר קטן. הם אזוקים, ראשם מגולח ומצלמות שתלויות על התקרה מפקחות עליהם. דלי בפינת החדר משמש כשירותים. בשש בבוקר מתחיל סדר היום. הם לומדים את השפה הסינית, משננים שירי תעמולה ומתוודים על חטאים שהם נדרשים להמציא. יש ביניהם נערים, ויש גם קשישים. הארוחות דלות ודלוחות. הן מסתכמות במרק עכור ופת לחם.

בחלל המכונה החדר השחור מתבצעים עינויים. מסמרים, ציפורניים, מכות חשמל. כולם נענשים כל הזמן. האסירים מחויבים ליטול כדורים ולקבל זריקות. הצוות מספר להם סיפורים על מניעת מחלות, אך למעשה מדובר בניסויים בבני אדם. רבים סובלים מנסיגה קוגניטיבית. חלק מהגברים הופכים עקרים. נשים נאנסות כעניין שבשגרה.

כך נראים החיים במחנות הסיניים לחינוך מחדש, כפי שהם משתקפים מעדותה הנדירה של סיירגול סאוטביי (Sayragul Sauytbay), מורה שהצליחה להימלט מסין וקיבלה מקלט בשוודיה. מעטים הם האסירים שהצליחו להיחלץ מהמחנות ולספר את סיפורם. העדות של סאוטביי יוצאת דופן עוד יותר, מאחר שבנוסף על היות אסירה היא נאלצה לשמש כמורה במחנה. בעוד שסין מבקשת לשווק לעולם סיפור על תוכנית חינוכית והכשרות מקצועיות, סאוטביי נמנית על רשימה מצומצמת של אנשים שיכולים לספק עדות מהימנה על מה שבאמת קורה שם.

פגשתי אותה שלוש פעמים, ובאמצעות מתורגמן היא שטחה את סיפורה בפני מוסף הארץ. העדות היתה קוהרנטית. בשיאה של הזוועה, דמעות הציפו את עיניה. חלק ניכר מהתיאורים שלה תאמו עדויות קודמות של אסירים שברחו למערב והרשויות השוודיות, החליטו להעניק לה מקלט היות ועדותה מעמידה אותה בסכנת חיים אם תוסגר לסין.

היא בת 43, קזחית במוצאה. כמו מאות אלפי בני מיעוטים אחרים, רובם אויגורים, גם היא נפלה קורבן למהלך הנרחב שמובילה סין לדיכוי כל סימן של רוח בדלנית במחוז שינג'יאנג שבצפון מערב המדינה. בשנתיים האחרונות הוקמו שם מחנות רבים, כחלק ממאבק במה שהמשטר בבייג'ין מכנה "שלוש הרעות החולות" – קיצוניות, בדלנות וטרור. לפי הערכות במערב, המאבק הזה הביא לכליאה במחנות של מיליון עד שני מיליון מאזרחי החבל.

סאוטביי. "ידעתי שאמות שם,ולא יכולתי להשלים עם זה"
סיירגול סאוטביי, צילום: אלינור קולין

שק על הראש

בצעירותה, סאוטביי השלימה לימודי רפואה ועבדה בבית חולים. בהמשך פנתה לחינוך, והפכה לאחראית על חמישה גני ילדים בשירות המדינה. על אף שמצאה את מקומה, במשך שנים היא ובעלה תכננו לעזוב את סין עם שני ילדיהם ולעבור לקזחסטן. אלא שהתוכנית התעכבה, וב-2014 החלו השלטונות לאסוף את הדרכונים של עובדי מדינה וגם דרכונה נלקח. כעבור שנתיים, רגע לפני שנאספו הדרכונים מכלל האוכלוסייה, מיהר בעלה לצאת מהמדינה עם הילדים. סאוטביי קיוותה להצטרף אליהם בקזחסטן ברגע שתקבל אישור יציאה, אך אישור כזה מעולם לא הגיע.

"בסוף 2016 המשטרה התחילה לאסור אנשים בלילות, בחשאי", מספרת סאוטביי, "זו היתה תקופה של אי שקט חברתי ופוליטי. מצלמות הופיעו בכל המרחב הציבורי, וכוחות הביטחון הגבירו את הנוכחות שלהם. באיזשהו שלב לקחו מכל בני המיעוטים באזור דגימות דנ"א, ואספו מאתנו את כרטיסי ה-SIM של הטלפונים. יום אחד הזמינו אותנו לאסיפה של עובדי מדינה בכירים. היו שם אולי 180 איש, אנשים שעבדו בבתי חולים ובבתי ספר. באסיפה הופיעו בפנינו קציני משטרה וקראו מתוך מסמך. הם אמרו שבקרוב ייפתחו מרכזים לחינוך מחדש של האוכלוסייה, על מנת לייצב את המצב באזור".

כשהסינים מדברים על ייצוב המצב באזור הם מתכוונים למאבק הבדלני הממושך שמנהל המיעוט האויגורי. עוד בשנות ה-90 ובראשית שנות ה-2000 אירעו כמה פיגועים בחבל. לאחר שורה של פיגועי התאבדות בין 2014 ל-2016, החליט המשטר בבייג'ין על מדיניות נוקשה וחסרת מעצורים.

"בינואר 2017 התחילו לקחת אנשים שיש להם קרובים בחו"ל", היא מספרת. "באו אליי הביתה בלילה, שמו לי שק שחור על הראש, ולקחו אותי למקום שנראה כמו כלא. שם נחקרתי על ידי שוטרים שרצו לדעת איפה בעלי והילדים, ומדוע הם נסעו לקזחסטן. בסוף החקירה הורו לי לדרוש מבעלי לחזור הביתה ואסרו עליי לספר על החקירה".

אלא שסאוטביי שמעה שאנשים שאכן חזרו במקרים דומים נעצרו מיד ונשלחו למחנות. לכן, כששוחררה לאחר החקירה, היא ניתקה מגע עם בעלה והילדים. כשהימים חלפו והמשפחה לא חזרה, השלטונות לא הרפו ממנה. שוב ושוב היא נלקחה לחקירות ליליות והואשמה בהאשמות שווא שונות. "הייתי חייבת להיות חזקה", היא אומרת, "בכל יום כשהתעוררתי בבוקר הודיתי לאלוהים שאני עדיין חיה".

חמש מצלמות על התקרה

כמעט שנה אחר כך, חל המפנה. "בנובמבר 2017 קיבלתי הוראה להתייצב בכתובת בפרברי העיר, להשאיר הודעה טלפונית במספר שניתן לי ולחכות למשטרה". לאחר שהגיעה ליעד והשאירה את ההודעה, הופיעו ארבעה לובשי מדים חמושים. הם שמו לה שק על הראש והכניסו אותה לרכב. כעבור כשעה של נסיעה היא הוכנסה לבניין שלא הכירה. היה זה אחד מהמחנות לחינוך מחדש, מקום שיהפוך לכלא שלה בחודשים הקרובים. נאמר לה שהיא הובאה לשם כדי לשמש מורה לסינית, ומיד החתימו אותה על מסמך שפירט את תפקידה ואת חוקי המחנה.

"פחדתי מאוד מהחתימה", מספרת סאוטביי. "היה כתוב שם שאם לא אעמוד בתפקידי, או שלא אקיים את החוקים, יוטל עליי עונש מוות. במסמך נכתב שאסור לדבר עם האסירים, אסור לצחוק, אסור לבכות ואסור לענות על שאלות של אחרים. חתמתי בלית ברירה, ואז קיבלתי מדים והועברתי לחדר שינה קטנטן עם מיטת בטון ומזרן פלסטיק דק. על התקרה היו חמש מצלמות, אחת בכל פינה ועוד אחת באמצע".

האסירים האחרים, אלה שלא נמנו על הצוות, חיו בתנאים קשים יותר. "בחדר שגודלו 16 מ"ר חיו קרוב ל-20 איש", היא משחזרת. "גם בחדרים שלהם היו מצלמות וכך גם במסדרון. בכל חדר היה דלי פלסטיק ששימש כשירותים. לכל אסיר הוקצבו שתי דקות ביום להשתמש בשירותים, והדלי רוקן רק פעם ביום. אחרי שהוא התמלא היה צריך לחכות ליום שלמחרת. האסירים לבשו מדים וראשיהם גולחו. הם היו אזוקים בידיים וברגליים כל היום, למעט בזמן שהם היו צריכים לכתוב. אפילו בשינה הם היו אזוקים, והיתה חובה לישון שעונים על צד ימין. מי שהתהפך נענש".

סאוטביי נדרשה ללמד את האסירים את השפה הסינית ואת שירי התעמולה של המפלגה הקומוניסטית, והיתה צמודה אליהם בכל שעות היום. לדבריה, סדר היום החל בשש בבוקר. אחרי ארוחת בוקר צנועה החלו שיעורי סינית, ואחריהם הוקדש זמן לחזרה ושינון. בהמשך היום היו שעות שהאסירים היו צריכים ללמוד שירי תעמולה ולדקלם סיסמאות מפלקטים: "אני אוהב את סין", "תודה למפלגה הקומוניסטית", "אני סיני" ו"אני אוהב את שי ג'ינפינג", נשיא סין.

שעות אחר הצהריים והערב הוקדשו לווידוי על חטאים ופשעים. "בין ארבע לשש התלמידים היו צריכים לחשוב על החטאים שלהם. כמעט כל דבר יכול היה להיחשב כחטא, מקיום פרקטיקות דתיות, דרך אי ידיעת השפה או התרבות הסינית ועד התנהגות בלתי מוסרית. תלמידים שלא חשבו על חטאים חמורים מספיק ולא המציאו משהו נענשו".

העיסוק בחטאים נמשך גם אחרי ארוחת הערב. "כשהתלמידים סיימו לאכול הם נדרשו לעמוד מול הקיר עם הידיים למעלה, ולחשוב שוב על הפשעים שלהם. בעשר היו להם שעתיים שבהן הם היו חייבים לכתוב את החטאים ולמסור את הדפים לאחראים. למעשה סדר היום נמשך עד חצות, ולפעמים האסירים גם היו משובצים לשמירות ליליות. מי שלא שובץ לשמירה יכול היה לישון בין חצות לשש".

סאוטביי מעריכה שבמחנה שהו כ-2,500 אסירים. האדם המבוגר ביותר שפגשה היה אישה בת 84, והצעיר ביותר היה בן 13. "היו שם תלמידי בית ספר ופועלים, אנשי עסקים וסופרים, אחיות ורופאים, אומנים ואיכרים פשוטים שלא ביקרו בעיר מעולם".

את בכלל יודעת באיזה מחנה היית?

"אין לי מושג איפה המחנה היה ממוקם. בזמן השהות שלי שם לא הורשיתי לצאת ממנו אפילו פעם אחת. אני חושבת שהוא היה בבניין חדש כי היה הרבה בטון חשוף. החדרים היו קרים. אסור היה לקיים קשרים אחד עם השני. בחדרי המגורים היתה הפרדה בין גברים לנשים, אבל במהלך היום למדו יחד. כך או כך, בכל מקום היו שוטרים שפיקחו על הכל".

מה אכלתם?

"היו שלוש ארוחות ביום. כל הארוחות כללו מרק אורז או מרק ירקות דלוח וחתיכה קטנה של לחם סיני. בימי שישי הוגש בשר, אך זה היה בשר חזיר. האסירים היו חייבים לאכול אותו, גם אם הם היו דתיים ונמנעו מאכילת חזיר. סירוב גרר עונש. האוכל היה גרוע, שעות השינה לא היו מספיקות וההיגיינה היתה נוראית. כל אלו גרמו לכך שהאסירים הפכו לגוף ללא נשמה".

אנשים חזרו בלי ציפורניים

סאוטביי מספרת שמפקדי המחנה ייחדו חדר לעינויים, אך מכיוון שאסור היה לדבר על כך במפורש, הוא כונה החדר השחור. "היו שם כל מיני עינויים", היא מספרת. "היו אסירים שנתלו על הקיר והיכו אותם באמצעות אלות שנותנות מכות חשמל. היו אסירים שהושיבו אותם על כיסא מכוסה במסמרים. ראיתי אנשים שחוזרים מהחדר הזה כשהם מכוסים דם. אחרים חזרו בלי ציפורניים".

מה היה הרקע לעינויים האלה?

"הם היו מענישים על כל דבר. כל מי שלא קיים את החוקים נענש. גם מי שלא הצליח ללמוד סינית או שלא שר את השירים נענש. גם בני נוער נענשו".

ודברים יומיומיים כאלה גררו עינויים?

"אני אתן לך דוגמה. היתה במחנה קשישה שלפני המאסר עבדה כרועת צאן. היא הגיעה למחנה כי היא הואשמה שדיברה בטלפון עם מישהו מחו"ל. זאת היתה אישה שלא רק שלא היה לה טלפון, היא גם לא ידעה בכלל איך משתמשים בטלפון. באחד מדפי החטאים שהאסירים נדרשו למלא היא כתבה שהשיחה שהואשמה בה לא התקיימה. בתגובה היא מיד נענשה. ראיתי אותה כשהיא חזרה. היא היתה מלאה דם, לא היו לה ציפורניים והעור שלה היה מקולף".

פעם אחת נענשה סאוטביי בעצמה. "לילה אחד הועברו למחנה כ-70 אסירים חדשים", היא נזכרת. "אחת מהם היתה אישה קזחית מבוגרת, שאפילו את הנעליים היא לא הספיקה לקחת איתה. היא זיהתה אותי כקזחית וביקשה ממני עזרה. היא התחננה שאוציא אותה משם וחיבקה אותי. למרות שלא חיבקתי אותה בחזרה, נענשתי. חטפתי מכות ולא קיבלתי אוכל במשך יומיים".

סאוטביי מספרת שנחשפה במחנה לפרוצדורות רפואיות שבוצעו באסירים בלי כל הצדקה. היא סבורה שזה היה חלק מניסויים בבני אדם שנעשו במחנה באופן מאורגן. "האסירים קיבלו כדורים או זריקות. אמרו להם שזה נועד למנוע מחלות, אבל האחיות אמרו לי בסוד שהכדורים מסוכנים ושעדיף לי לא לקחת אותם".

ומה קרה למי שלקח אותם?

"היו לכדורים השפעות שונות. היו אסירים שנחלשו שכלית. נשים הפסיקו לקבל מחזור, וגברים נהיו עקרים".

והיו גם אסירים שחלו ונזקקו לטיפול רפואי אמיתי. סאוטביי נזכרת באישה צעירה שסבלה מסוכרת ועבדה כאחות לפני מאסרה. "הסוכרת נעשתה גרועה יותר ויותר וכבר לא היה לה כוח לעמוד. היא לא הצליחה אפילו לאכול. האישה הזאת לא קיבלה שום עזרה או טיפול. היתה אישה אחרת שעברה ניתוח מוח לפני שנאסרה. למרות שהיה לה מרשם לכדורים, היא לא קיבלה אישור לקחת אותם".

סאוטביי מספרת שגורלן של הנשים במחנה היה אכזרי במיוחד. "באופן יומיומי השוטרים לקחו איתם נשים יפות, והן לא חזרו לחדרים כל הלילה. הכוח של השוטרים היה בלתי מוגבל. הם יכלו לקחת את מי שהם רוצים. היו גם מקרים של אונס קבוצתי. באחד השיעורים שלימדתי הגיעה קורבן למקרה כזה חצי שעה אחרי תחילת השיעור. השוטרים הורו לה לשבת, אבל היא פשוט לא הצליחה, אז הם לקחו אותה להיענש בחדר השחור".

כשסאוטביי מספרת את הסיפור הקשה ביותר מימיה במחנה היא נמלאת דמעות. "יום אחד השוטרים אמרו לנו שהם הולכים לבדוק אם החינוך שלנו מחדש מצליח, אם אנחנו מתפתחים. הם הוציאו החוצה 200 אסירים, גברים ונשים, וביקשו מאחת האסירות הצעירות להתוודות על חטאיה. היא עמדה מולנו והכריזה שהיא היתה אדם רע, אבל עכשיו שהיא למדה סינית היא הפכה לאדם טוב יותר. כשהיא סיימה לדבר הורו לה להתפשט, והשוטרים פשוט אנסו אותה אחד אחרי השני, מול כולם. בזמן שהם אנסו אותה בחנו אותנו כדי לראות איך אנחנו מגיבים. אנשים שהסבו את מבטם ועצמו עיניים, או מי שנראו כועסים או מזועזעים, נלקחו משם ולא ראינו אותם יותר. זה היה נורא. אני לא אשכח את התחושה הזאת של חוסר אונים, שאני לא יכולה לעזור לה. אחרי המקרה הזה כבר היה לי קשה להירדם בלילות".

סאוטביי ובעלה עבדולוולי סיילים. "לא אוכל לשכוח את עיני האסירים, מביטים בי ומצפים שאעשה משהו בשבילם"
סיירגול סאוטביי ובעלה, עבדולבלי סיילים, צילום: אלינור קולין

הפלות בכפייה

עדויות של אסירים אחרים שהוחזקו במחנות הסיניים כוללות מרכיבים שדומים לעדותה של סאוטביי: החטיפה עם שק שחור על הראש, החיים עם אזיקים והכדורים שגורמים לפגיעות קוגניטיביות ולעקרות. בימים האחרונים קיבלה עדותה של סאוטביי חיזוק משמעותי גם בנוגע לפגיעות המיניות, כשהוושינגטון פוסט והאינדיפנדנט פרסמו עדויות על התעללות מינית במחנות בשינג'יאנג. כמה נשים סיפרו כי נאנסו, ועדויות נוספות תיארו הפלות כפויות והתקנה בכפייה של אמצעים למניעת הריון.

רוקיה פרהאט, אישה אויגורית בת 30 שהוחזקה במחנות במשך ארבע שנים וכיום חיה בטורקיה, סיפרה שנאנסה כמה פעמים במחנה על ידי השומרים, נכנסה לשני הריונות, ושניהם הופסקו בכפייה. לדבריה, "כל אישה או גבר מתחת לגיל 35 נאנסו ועברו ניצול מיני במחנה".

גולזירה אולקהאן, אישה בת 40 שהוחזקה במחנות במשך שנה וחצי, סיפרה שאנשי הצוות היו נכנסים לתאים ושמים שקים על הראש של הנשים שהם רצו. שומר קזחי באחד המחנות הצליח להבריח מכתב שבו סיפר היכן נהגו לאנוס את האסירות: "במטבח היו שני שולחנות", הוא כתב, "אחד בשביל מזון וליקר, והשני בשביל לעשות עליו דברים".

העיתונאי בן מאוק, שכתב בעבר על סין לניו יורק טיימס מגזין, העמיק בסיפור המחנות בשינג'יאנג ופירסם חוברת עם עדויות של אסירים לשעבר. אחד מהם הוא זרקינבק אוטן, בן 32, שהוחזק במחנה במשך שמונה חודשים. "כשהגענו למחנה לקחו את הבגדים שלנו", סיפר אוטן. "הם נתנו לנו מדי אסיר והזריקו לנו זריקה שלטענתם היתה נגד שפעת ואיידס. זה כאב במשך ימים".

אוטן הוסיף כי מאז הוא אימפוטנט ונוטה לאבד את הזיכרון. את המחנה הוא תיאר כבניין ענק מוקף גדר, שהפעילות בו מנוטרת על ידי מצלמות שניצבות בכל פינה. "היו עונשים על הכל, אם אוכלים לאט מדי או אם שוהים זמן רב מדי בשירותים. היכו אותנו, צעקו עלינו, החזיקו אותנו עם הראש למטה".

אורינבק קוקסבק, בן 39, סיפר שהוחזק במחנה כארבעה חודשים. "במהלך אחד התשאולים הם הוציאו אותי לחצר", הוא נזכר. "זה היה בדצמבר והיה קר. בחצר היה בור שהיה יותר עמוק מגובה של בן אדם. הם אמרו שאם אני לא מבין מה הם אומרים, הם יגרמו לי להבין. הם שמו אותי בבור, הביאו דלי מים קרים ושפכו אותו עליי. הייתי בידיים אזוקות ואיבדתי את ההכרה". קוקסבק סיפר גם על מסדרים שהתקיימו פעמיים ביום, שבהם ספרו את האסירים גלוחי הראש "כמו שסופרים חיות".

שקהידים ממנובה (Shakhidyam Memanova), בת 31, סיפרה על שלטון הפחד והטרור של הסינים בשינג'יאנג. "הם עצרו מכוניות בכל פינה, בדקו את הטלפונים שלנו, נכנסו לבתים שלנו כדי לספור את האנשים. אנשים נעצרו כי החזיקו תמונות של כוכבי קולנוע מתורכיה בטלפונים שלהם, אימהות הופרדו מתינוקות שזה עתה נולדו ונשלחו לעבוד במפעלים כעבדים". בהמשך עדותה היא הוסיפה שילדים תוחקרו בבתי-הספר כדי לגלות אם הוריהם מתפללים ושכיסויי ראש ואחזקת ספרי קוראן נאסרו.

שער מוסף הארץ

שלא יפריעו לצמיחה

מחוז שינג'יאנג הוא חבל ארץ רחב ממדים שחיים בו יותר מ-20 מיליון בני אדם. בשטחו הוא גדול יותר משטחן של גרמניה, צרפת וספרד גם יחד. כ-40% מתושביו הם בני האן, הקבוצה האתנית הדומיננטית בסין, אולם מרבית התושבים משתייכים למיעוטים אתניים. הקבוצה הגדולה ביניהם היא המיעוט האויגורי, שאליו שייכים כמחצית מתושבי המחוז ובנוסף אליו קיימים מיעוטים נוספים, ביניהם הקזחיים והקירגיזים.

שינג'יאנג הפך לחלק מהרפובליקה העממית של סין ב-1949, וקיבל מעמד אוטונומי. בעשורים האחרונים עברו על החבל תהליכים חברתיים ופוליטיים דרמטיים. המחוז, שנשען בעבר על חקלאות מסורתית, עבר תיעוש מואץ שהביא לצמיחה כתוצאה מהפקת מינרלים, נפט וגז טבעי. הוא גם הפך לחלק מרכזי מפרויקט התשתיות השאפתני "דרך המשי החדשה", שמסייע להתפשטות הכלכלית של סין.

"מאז שנות ה-50 השקיעה הממשלה בבייג'ין השקעה מסיבית בשינג'יאנג", אומר ד"ר מגנוס פיסקשו, אנתרופולוג מאוניברסיטת קורנל שמתמחה במיעוטים אתניים בסין. "חלק גדול מההשקעה הזאת מתנהל על ידי תאגיד ממשלתי-צבאי בשם בינגטואן, שיחד עם צעדים כלכליים ופוליטיים שונים של השלטון הסיני המרכזי יוצר טינה בקרב האוכלוסייה המקומית שמופלית לרעה, וגם הופכת למיעוט בארצה בעקבות העברת המוני סינים בני האן לשינג'יאנג. המדיניות של סין לא רק שאינה מיטיבה עם בני המיעוטים, היא פוגעת בהם. זה הרקע למתיחות, שלעתים הידרדרה לטרור מאורגן".

פיסקשו אומר שהרוב המכריע של בני המיעוטים בשינג'יאנג מתנגד לאלימות, אך קיצונים אויגורים הצליחו בתקופות מסוימות להכתיב את הטון. "הממשל הסיני ניצל את המחאות ואת מעשי הטרור כדי לצייר את כלל האוכלוסייה בשינג'יאנג כטרוריסטית, ולפתוח במערכה למחיקת הזהות התרבותית שלהם. מחיקת התרבות לא נעשית רק במרחב הציבורי, אלא גם במרחב הפרטי. הם עושים למעשה קרימינליזציה של זהויות אתניות, ומוחקים כל זכר לדת המוסלמית ולשפות המיעוטים. הם אוסרים זמרים, משוררים, סופרים ואנשי ציבור, ומחזיקים בגולאגים מודרניים כ-10% מאוכלוסיית המיעוטים".

לדבריו, בעוד בתחילה הסינים הכחישו כל טענה בנושא, כיום הם מספקים גרסה אחרת, לאור תצלומי לוויין שמוכיחים שמחנות נבנים בכל רחבי המחוז, ולאחר שמסמכים סודיים בנושא דלפו. "כעת סין מודה בקיום המחנות וטוענת שמדובר בקמפיין חוקי שנועד להילחם בקיצוניות ולבער את העוני באמצעות מה שהם מכנים מרכזי חינוך מחדש".

ד"ר נמרוד ברנוביץ מהחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה סבור כי "הטענה הסינית, כאילו מדובר במחנות להכשרה מקצועית שהאסירים בהם אינם נמצאים שם בכפייה, היא שקר גמור. אני מכיר בצורה ישירה ולא ישירה מאות אנשים שנכלאו במחנות ולא זקוקים לשום הכשרה מקצועית. נעלמו אינטלקטואלים, פרופסורים, רופאים וסופרים. אחד מהם הוא ד"ר אבלט אבדורישיט ברקי (Ablet Abdurishit Berqi), פוסט דוקטורנט שהיה איתנו כאן בחיפה. אני מקווה שהוא עדיין חי".

ברנוביץ מצביע על ההתעלמות של המדינות המוסלמיות מהדיכוי הסיני. "מבחינת לא מעט מדינות, מדובר לא רק באחים לדת אלא גם בקרבה אתנית, מאחר שהאויגורים הם ממוצא טורקי. העניין הוא שמדינות מוסלמיות רבות מעורבות בפרויקט דרך המשי. לדעתי, אחת הסיבות לקידום היוזמה הזאת, שהרציונל הכלכלי שלה לא תמיד ברור, היא לאפשר את חיסול הבעיה האויגורית. באמצעות השקעות והבטחה להשקעות עתק עתידיות, סין קנתה את שתיקתן של מדינות מוסלמיות רבות".

ואכן, כאשר ביולי השנה נשלח למועצת זכויות האדם של האו"ם מכתב דחוף בעניין שינג'יאנג משגרירי 22 מדינות, בעיקר מאירופה, הוא נענה במכתב תמיכה בסין שנחתם על ידי נציגי 37 מדינות, בהן סעודיה, סוריה, כוויית ובחריין.

שתיקת העולם לגבי המתרחש בשינג'יאנג היא אפשרית, בין השאר, הודות לעובדה שסין סגרה למעשה את חבל הארץ הענק הזה מאחורי מסך של חשאיות באמצעות פיקוח וריגול, צנזורה על האינטרנט ועל רשתות חברתיות, איסורים על נסיעות, על קשר עם זרים וקרובי משפחה בחו"ל והיקף עצום של כוחות שיטור, פיקוח ובקרה. ע"פ דר' פיסקשו אמצעים אלו מסתירים ג'נוסייד של ממש (ע"פ הגדרות האו"ם מ-1948). "ילדים נלקחים מהוריהם שנאסרו במחנות ריכוז ונמסרים לבתי-יתומים סיניים", הוא אומר, "במחנות עצמם מזריקים לנשים זריקות שהופכות אותן ללא פוריות, יש חדירה לבתים פרטיים והרס של סממנים תרבותיים ויש ענישה קולקטיבית רחבת היקף".

את מואשמת בבגידה

סיפורה של סאוטביי קיבל תפנית מפתיעה במרס אשתקד, כשבלי שום הודעה מוקדמת היא התבשרה שהיא משוחררת. שוב שמו לה שק שחור על הראש, שוב הכניסו אותה למכונית, אך הפעם לקחו אותה הביתה. תחילה ההוראות היו ברורות: עליה לחזור לעבודתה הקודמת כמנהלת גני ילדים, ואסור לה לומר מילה על מה שעברה. אלא שביום השלישי לחזרתה לעבודה היא פוטרה ונלקחה שוב לחקירה. היא הואשמה בבגידה ובקיום קשרים עם אנשים בחו"ל. העונש לאנשים כמוה, הוסבר לה, הוא חינוך מחדש, רק שהפעם יהיה עליה לחיות במחנה כאסירה רגילה, ולשהות בו בין שנה לשלוש שנים.

"אמרו לי שלפני שישלחו אותי למחנה אחזור הביתה כדי לעשות חפיפה למחליפה שלי בתפקיד", היא מספרת. "בשלב הזה כבר לא ראיתי את ילדיי כשנתיים וחצי והתגעגעתי מאוד. מאחר שכבר הייתי במחנה, ידעתי מה זה אומר. ידעתי שאמות שם, ולא יכולתי להשלים עם זה. אני חפה מפשע. לא עשיתי שום דבר רע. עבדתי בשביל המדינה 20 שנה. למה שאיענש? למה שאמות שם?".

לבסוף החליטה שלא לחזור למחנה. "חשבתי לעצמי שאם גם ככה נגזר גורלי למות, לפחות אנסה לברוח. היה לי שווה לקחת את הסיכון בשביל הסיכוי שאוכל לראות שוב את ילדיי. מחוץ לדירה שלי היתה משטרה ולא היה לי דרכון, אבל בכל זאת ניסיתי. יצאתי מהחלון וברחתי לבית של השכנים. משם תפסתי מונית לגבול עם קזחסטן, והצלחתי להסתנן ולעבור אותו. כשהגעתי לקזחסטן מצאתי את המשפחה שלי. חלומי התגשם. לא יכולתי לקבל מתנה גדולה יותר".

אלא שסיפורה של סאוטביי לא הסתיים שם. מיד אחרי הפגישה המרגשת עם המשפחה, היא נעצרה על ידי השירותים החשאיים של קזחסטן, והוחזקה בכלא הקזחי במשך תשעה חודשים בגין חציית הגבול. בקשות מקלט שהגישה נדחו שלוש פעמים, והיא היתה בסכנת הסגרה לסין. לאחר שקרוביה יצרו קשר עם כמה כלי תקשורת, גורמים בינלאומיים התערבו ובסופו של דבר היא זכתה למקלט בשוודיה.

"לעולם לא אוכל לשכוח את המחנה", אומרת סאוטביי. "לא אוכל לשכוח את העיניים של האסירים, מצפים שאעשה משהו בשבילם. הם חפים מפשע. אני חייבת לספר את הסיפור שלהם, לספר על החושך שהם שרויים בו, על הסבל שלהם. העולם חייב למצוא פתרון כדי שהעם שלי יוכל לחיות בשלום. הממשלות הדמוקרטיות צריכות לעשות כל מה שהן יכולות כדי לגרום לסין להפסיק את מה שהיא עושה בשינג'יאנג".

תגובת שגרירות סין בשוודיה:

"דבריה של סיירגול סאוטביי הם שקרים מוחלטים ומהווים מתקפת השמצות זדונית נגד סין, ואנחנו מתנגדים לה בתקיפות. סאוטביי מעולם לא עבדה במרכז להכשרה, חינוך ולימודים מקצועיים בשינג'יאנג, והיא מעולם לא נעצרה לפני שעזבה את סין. ב-2018 חצתה סאוטביי את גבול סין-קזחסטן באופן לא חוקי ונשפטה על ידי הרשויות בקזחסטן. המעשה שלה הפר גם את החוק הסיני האוסר חצייה לא חוקית של הגבול הלאומי של סין. בנוסף לכך חשודה סאוטביי בהונאת אשראי בסין, ולא החזירה חובות בסך 400 אלף יואן. שום גוף שלטוני, בשום רמה, לא רודף אותה. השקרים שלה חסרי בושה ונועדו להשמיץ את ממשלת סין על מנת לבקש מקלט ולהתחמק מרשויות המשפט בסין ובקזחסטן.

"בשנים האחרונות אזור שינג'יאנג היה נתון לאיומים של בדלנות אתנית, קיצוניות דתית ואלימות טרוריסטית. המרכזים להכשרה, חינוך ולימודים מקצועיים נוסדו בהתאם לחוק על מנת למגר קיצוניות. הם לא מחנות ולא בתי כלא. הם מילאו תפקיד חשוב בקידום היציבות במחוז. כתוצאה מכך לא אירעו בשינג'יאנג תקריות טרור כבר יותר משלוש שנים. המרכזים להכשרה זכו לתמיכת כל הקבוצות האתניות בשינג'יאנג, וקיבלו תגובות חיוביות ממדינות רבות בכל העולם.

"אנו תקווה ש'הארץ' וחברינו באמצעי התקשורת האחרים לא יראיינו את סאוטביי, לא יאמינו לשקרים בעלי המרכיבים האנטי-סיניים, וידווחו על סין באופן אובייקטיבי והוגן".