בקהילות הכורדיות במדינות הנורדיות שמחו על נפילת משטר אסד, אך לא ממהרים לשוב לסוריה. "אני מודאג מצורת השלטון הדכאנית שהנהיגו השליטים החדשים בסוריה באידליב ומהקשר שלהם עם טורקיה", אמר ל"הארץ" שיאר עלי, נציג האוטונומיה הכורדית בסוריה במדינות הנורדיות המתגורר בשוודיה
שיאר עלי גר בשוודיה זה יותר מ-30 שנה. כאשר המוני סורים במדינה הערבית ומחוצה לה חגגו לפני כשבועיים את נפילת משטרו של בשאר אל-אסד, עלי לא היה שותף לשמחה. אם כבר, הוא התמלא בדאגות ובחרדה לגבי העתיד.
"אנחנו יודעים מה הרקע של השליטים החדשים בסוריה. מדובר בארגון ג'יהאדיסטי עם עבר באל-קאעידה", אמר ל"הארץ" עלי, המשמש כנציג של האוטונומיה הכורדית בסוריה במדינות הנורדיות, בהתייחסו לארגון המורדים האיסלאמיסטי "היאת תחריר א-שאם" (HTS) המונהג על ידי אחמד א-שרע (לשעבר אבו מוחמד אל-ג'ולאני).
"אני לא רוצה להסיק מסקנות נחפזות, אבל אני מודאג מצורת השלטון הדכאנית שהנהיג HTS במחוז אידליב וגם מהקשר שלהם עם טורקיה", הסביר עלי. "שלטון סוני-ג'יהאדיסטי בסוריה זה דבר מסוכן לאזור כולו".
בדומה לעלי, רוב הפליטים בשוודיה ובגרמניה – שקלטו יחדיו יותר מ-70% ממיליון הסורים שביקשו מקלט באירופה במהלך 13 שנות מלחמת האזרחים – לא ממהרים לחזור לסוריה. "כאן בשוודיה, יש יותר מ-200 אלף כורדים והם חוששים מאוד לגורלה של רוג'בה (כורדיסטאן הסורית או המינהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה, ד"ס)", אמר עלי. "יש כאן אשורים נוצרים, וכמובן גם סורים רבים אחרים. הרבה מהם רוצים לחזור הביתה, אבל כרגע יש ענן של דאגה בשמיים שלהם".
מרבית הפליטים מסוריה הגיעו לשוודיה בין השנים 2018-2014 כמבקשי מקלט, ורבים מהם שוהים במדינה לאחר שקיבלו תושבות קבועה או זמנית. אך ישנם גם סורים שהגיעו בשנים האחרונות והדיון בבקשות המקלט שלהם עדיין מתקיים. לגביהם, שינוי המצב בסוריה הוא דרמטי וייתכן שיגרום לכך שלא יוכלו להיקלט במדינה.
כעת, לאחר נפילת משטר אסד, גרמניה והמדינות הסקנדינביות דנות בעתיד ההגירה הסורית אליהן. כמו כן, רבים ממנהיגיהן מדברים על צעדים כמו עידוד חזרה של פליטים סורים והקפאת הדיון בבקשות מקלט שלהם. אך ישנם גם סורים שהגיעו בשנים האחרונות והדיון בבקשות המקלט שלהם עדיין מתקיים. לגביהם, שינוי המצב בסוריה הוא דרמטי וייתכן שיגרום לכך שלא יוכלו להיקלט במדינה. כעת, לאחר נפילת משטר אסד, גרמניה והמדינות הסקנדינביות דנות בעתיד ההגירה הסורית אליהן. כמו כן, רבים ממנהיגיהן מדברים על צעדים כמו עידוד חזרה של פליטים סורים והקפאת הדיון בבקשות מקלט שלהם.
רוונד שחו, עיתונאי ברדיו של השירות הציבורי בשוודיה, סיפר ל"הארץ" שכבר ביום הראשון לנפילת המשטר בסוריה, אמר יימי אוקסון, מנהיג מפלגת הימין הפופוליסטית השוודים-הדמוקרטים, שזוהי הזדמנות טובה לסורים לשוב הביתה. אוקסון גם דיבר על בחינה מחדש של אשרות שהוענקו למבקשי מקלט מסוריה, אך שרת החוץ של שוודיה, מריה מלמר סטנגרד, אמרה שצריך להמתין שהמצב בסוריה יתבהר.
שחו גם אמר שפליטים סורים ששוחח איתם לא מתכננים לחזור למולדתם בקרוב. "הרבה אמרו לי שכבר יצרו לעצמם חיים בשוודיה, שיש להם עבודה, דירה ומשפחה ושהם ממתינים להתייצבות בסוריה לפני שיתכננו נסיעה, וגם אז הם יעשו את זה כתיירים", ואכן, אמר עלי, למרות התקווה לעתיד שהביאה איתה נפילתו של משטר אסד האפל, הוא לא אופטימי כשהוא חושב על מי שיושב היום בדמשק. הוא גם ציין כי הוא דואג מהסלמה שתשפיע על האזור כולו אם הקהילה הבינלאומית לא תתערב."סוריה לא יכולה להרשות לעצמה להיות מדינה ג'יהדיסטית אחרי 50 שנה של דיקטטורה", אמר עלי. "זה הזמן לשלום ויציבות לאזור כולו ואנחנו צריכים עזרה".
כאשר עלי מזהיר מפני התפרצות אלימות חדשה בסוריה, הוא מסמן גורם מרכזי שיעמוד מאחוריה – השלטון באנקרה. "כל עוד טורקיה מעורבת בסוריה, כל עוד היא מתכננים חליפות עות'מנית חדשה, הכורדים וגם שאר המיעוטים נמצאים בסכנה". טורקיה, אמר עלי, וחוסר סובלנותה לקיום הכורדי, היא אחת הסיבות לכך שמלחמת האזרחים נמשכה זמן ארוך כל כך וגבתה מחיר גבוה. לטענתו, הכוחות הטורקיים ביצעו טיהור אתני בכורדים, גירשו אותם מבתיהם ולקחו את רכושם.
הדאגה של עלי מהמעורבות הטורקית באזור מתבססת על שנים רבות של עימות, ושותפים לה כורדים רבים בסוריה ובעולם כולו. "הם מאשימים אותנו בכך שאנחנו חלק מה-PKK (המחתרת הכורדית המוכרת כארגון טרור על ידי ארה"ב, האיחוד האירופי ומדינות נוספות, ד"ס), דבר שהוא שגוי לחלוטין ושאין לו בסיס", אמר.
עלי הסביר שהטענה שכורדים הם חלק מה-PKK היא תעמולה שסייעה לטורקיה לגייס אלפי ג'יהאדיסטים להילחם בכורדים, ועלתה בחייהם של 20 אלף צעירים וצעירות שנלחמו להגן על הצד הכורדי. "הטורקים כלל לא מכירים בזכויות הכורדים ולא מסכימים לכך שהם יהיו חלק בדיונים על עתיד סוריה", אמר עלי. "הם מסכנים באגרסיביות ובאלימות שלהם את היציבות באזור כולו". מעבר לסכנה מצד הממשל הטורקי והשלטון החדש בדמשק, עלי מזהיר מפני סכנה חדשה-ישנה בסוריה – ארגון הטרור הסוני "המדינה האיסלאמית" (דאעש). לדבריו, 12 אלף אסירים של דאעש כלואים במחנות בכורדיסטאן הסורית.
עלי אמר שיחד עם אנשי דאעש ששוהים במחנות פליטים, אסירי המדינה האיסלאמית הכלואים ברוג'בה מהווים "פצצה מתקתקת". בשיא כוחו ב-2015-2014, דאעש שלט בשטח נרחב שהתפרש בין סוריה לעיראק. "הכוחות בכורדיסטאן הסורית זקוקים לסיוע ותגבור בינלאומי כדי להגן על עצמם", ציין עלי. "דאעש לא חוסל".
האיום מצד הטורקים ומדאעש מצריך סיוע בינלאומי – בעיקר של מדינות האזור – והוא גם יכול לסייע בזירוז היציבות בחבל הכורדי ובמדינה כולה, עלי הסביר. לישראל, ציין, יש אינטרס מיוחד בכך. "ישראל צריכה לעזור לכך שלא יישבו ג'יהאדיסטים על גבולותיה כדי להגן על עצמה", אמר עלי. הוא השווה את שיתוף הפעולה הרצוי כעת בין מדינות האזור – ישראל, ירדן, עיראק ולבנון – לזה שהיה במסגרת הקואליציה הבינלאומית שהובילה ארה"ב נגד דאעש.
בכורדיסטאן הסורית חיים כיום בין ארבעה לחמישה מיליון תושבים, רבים מהם בני מיעוטים ובהם אשורים נוצרים, טורקמנים, יזידים ובעיקר כורדים. אחרי תחילת מלחמת האזרחים בסוריה ב-2013, השתלטו הכוחות הכורדיים, ובראשם המיליציה YPG, על אזורים בצפון-מזרח המדינה. הם נלחמו וניצחו בקרבות לא רק פלגים יריבים בסוריה אלא גם את כוחות דאעש והנהיגו בחבל הארץ שיטה פוליטית המבוססת על רעיונות של דמוקרטיה ישירה, שוויון מגדרי וחירות דתית.
"ב-12 השנים האחרונות יצרנו חברה שיש בה אמנה חברתית שנותנת זכויות למיעוטים ושמבוססת על הנהגה מכילה, חילונית, רב-תרבותית, דמוקרטית ופמיניסטית", אמר עלי בגאווה. "הפסיפס הזה יכול להיות פתרון לסוריה כולה – כך סוריה צריכה להיראות, לא כמו אל-קאעידה". עלי מאמין בנחישות הכורדים להגן על אורח חייהם, אך גם מביע חשש מהעומס הגדול שנוצר על המוסדות ברוג'בה. זאת, כתוצאה מאלפי הפליטים החדשים שהגיעו לחבל, המעורבות הטורקית והאיום המתמיד מצד הג'יהאדיסטים שנציגיהם יושבים עכשיו בהנהגה החדשה בסוריה.
גם העיתונאי שחו טען שהן כורדים שתומכים בשלטון ברוג'בה והן אלה שמתנגדים לו ולכוח הצבאי שהפעיל, דואגים מכך שהשלטון החדש בסוריה יסכן את האוטונומיה שלהם. אך יתרה מזו, הסביר, יש גם חשש מכך שבלי קשר לזהות השלטון החדש בסוריה, התעמולה שמשטר אסד הפיץ גרמה לגזענות עמוקה כלפי הכורדים בחברה הסורית. לכן, ציין שחו, "בחבל האוטונומי בצפון סוריה יש צורך בערובות חוקתיות לשימור התרבות הכורדית, לשימור הזכות ללמוד כורדית בבתי-הספר ולרמה מסוימת של שלטון עצמי ללא שליטה מדמשק".
"אבא שוחח איתי כחבר. הוא נגע דרך אגב בשאלה אם אני אוהבת בחור. השאלה הזו הוסיפה לי דף חדש… השתדלתי תמיד למחוק מהלב את העניין הזה", כך כתבה צעירה יהודייה בת 17, שכינתה את עצמה האנזי, בווילנה ב-1934. בהמשך היא מספרת ליומנה כי הנערים בכיתה מתעלמים ממנה, שהיא תופסת את עצמה כ"מכוערת בשביל העין" ושאדישותם של הבנים גורמת לה לשבת בצד ולשקוע במחשבות בזמן שהנערות האחרות יושבות יחד ומספרות אנקדוטות זו לזו. "מצב ספציפי זה גרם שלא אהבתי בחור אחד", היא מסכמת, "ובשעה שלא יכולתי לעצור ברגשי הלב, חשתי אהבה לבחורים בכלל, באשר הם מין שני, בתור קיבוץ ולא בתור פרט".
רשימתה של האנזי היא רק עדות אחת מתוך מאות עדויות הנפרשות על פני אלפי עמודים שכתבו צעירים יהודים שחיו בפולין וכמה משכנותיה בשנות ה-30 של המאה הקודמת. הן נאספו על ידי מכון יהודי בשם ייִוואָ (YIVO, ראשי תיבות ביידיש של המכון המדעי היהודי), שפעל במזרח אירופה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה וקיבל עליו לחקור ולשמר את אורח החיים היהודי במזרח אירופה ואת תרבות היידיש. הארגון הוקם ב-1925 בווילנה (אז בפולין, היום בליטא) והיו לו סניפים בוורשה, ברלין וניו יורק; לעיר זו עברה פעילות הארגון בעקבות מלחמת העולם השנייה ובה נמצא המטה של גלגולו המודרני עד היום.
הרשימות שלוקטו במסגרת איסוף העדויות האוטוביוגרפיות מרתקות. רבים מבני הנוער שכתבו אותן נספו בשואה והטקסטים שלהם משמשים מעין מצבה המזכירה את החיים המגוונים והעשירים שאבדו. הם כתבו בין השאר על מוזיקה, ספרות וגלישה על קרח; חלקם היו מודעים פוליטית – ציונים, סוציאליסטים או אנשי תנועת הבונד; היו ביניהם דתיים וחילונים, עניים ועשירים, כפריים ועירונים; הם כללו נערים מאוהבים, נשואים טריים וגם גרושים; חלקם חלמו להגר לעולם החדש, חלקם התרגשו לקראת העתיד ואחרים דווקא חששו ממנו.
"בשנות ה-30 המכון בווילנה ביקש לדעת מה קורה במוחם של צעירים בארצות דוברות היידיש", מספרת דניאלה גרייבר, מנהלת תוכניות מענקים בקרן רוטשילד "הנדיב" אירופה. "הם אירגנו תחרות כתיבת אוטוביוגרפיות ובמשך כמה סבבים, בין 1934 ל-1939, הם קיבלו 627 טקסטים. רובם היו כתובים בכתב יד והיו בני עשרות עמודים. מרבית הכותבים היו בנים, אך היו גם בנות, ואף שהשפה השלטת היתה יידיש, היו גם כאלה ובהם האנזי שכתבו בעברית ובפולנית. הרעיון לא היה לפרסם את הטקסטים, אלא לשמור אותם כך שיהיו חומר גלם למחקר חברתי. הרקע לפרויקט היה השקפת העולם הבונדיסטית, שהאמינה בצורך לפתח שייכות ומשמעות לחיים היהודיים במדינות דוברות היידיש. היתה גם אמונה שיש עתיד יהודי באירופה שתעבור מהפכה סוציאליסטית. מכיוון שזו היתה תקופה שבה אנשים למדו אתנוגרפיה ועסקו בדיסציפלינה של כתיבת אוטוביוגרפיות, מישהו חשב על הרעיון המבריק לבקש מאנשים צעירים לכתוב ביוגרפיות, וכדי שהטקסטים יהיו כנים, ההצעה היתה לעשות זאת באופן אנונימי".
הבקשה הופצה בעיתונות וכדי להגביר את המוטיבציה אף הוכרזה תחרות נושאת פרסים. בכל שנה זכו כמה כותבים ב-150 זלוטי כל אחד. עם זאת, הזוכים בסיבוב האחרון מעולם לא קיבלו הודעה על זכייתם: המועד המתוכנן להכרזת הזוכים היה 1 בספטמבר 1939, היום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה. ככל הנראה, רבים מהכותבים לא שרדו בשנים הבאות.
תחילת רשימתה של האנזי, נערה מווילנה ב-1934, במסגרת תחרות העדויות של מכון ייווא. טקסטים ספורים בעברית צילום: YIVO Institute for Jewish Research
תחרות האוטוביוגרפיות היהודיות המקורית אמנם נקטעה באחת בסוף שנות ה-30, אבל קרן רוטשילד מצאה דרך לחדש את הפרויקט כעבור 85 שנים. לפרויקט החדש הם החליטו לקרוא "קלידוסקופ" והוא מעין תמונת מראה של הפרויקט המקורי – גם בו צעירים יהודים מרחבי אירופה כותבים על חייהם כיום, והפעם הטקסטים לא רק נשמרים ונאספים אלא גם מתפרסמים בפומבי (בשפות המקור ובתרגום לאנגלית), באתר האינטרנט של הפרויקט.
דניס גרוסמן, אחד המשתתפים הראשונים בפרויקט, הוא צעיר יהודי מבודפשט שהתבגר במסגרות יהודיות-הונגריות. "אני בן 21 ועדיין הולך למחנה הקיץ", הוא כותב בטקסט שלו, "אבל עכשיו בתור מדריך. קשה מאוד להישאר מעורב בקהילה היהודית אחרי שמגיעים לבגרות. לפני כן אפשר ללכת למחנות קיץ, לבית ספר יהודי או לתנועת נוער, אבל כשמגיעים לגיל 18 עוברים הלאה. מי שרוצה להישאר מעורב הולך לעבוד במחנה בתור מדריך או בארגונים יהודיים. אני וחברתי התחלנו לארח ארוחות שבת עבור חברינו היהודים, פעם בשבועיים בערבי שישי, כדרך לשמור על הקהילה הקטנה שלנו. בדרך כלל אנחנו מברכים על היין והחלה, לפעמים אומרים קידוש. אחרי זה אנחנו אוכלים, שותים, מנהלים שיחות ומשחקים משחקי קופסה. רוב מי שמגיעים הם חברים שלנו ממחנה הקיץ. אבל אנחנו גם מנסים להזמין כל מי שיש לו קצת קשר ליהדות ומחפש דרך להיכנס לקהילה.
"הרבה יהודים צעירים בהונגריה מגלים על היותם יהודים מאוחר מדי, או שיש להם סיבה אחרת לא להתערב בקהילה בשלב מוקדם", הוא ממשיך. "האנשים האלה מוצאים את עצמם בחוץ כי רוב התוכניות לצעירים הן קטנות וסגורות ואנחנו מכירים רק את האנשים בבועה החברתית שלנו. אני באמת מתוסכל מהדינמיקה הזאת ואני תמיד מחפש דרכים לגרום לאנשים נוספים להיות מעורבים. הפילוסופיה שלי היא שאנשים צריכים להתייחס לזהותם היהודית באמצעות חוויות שיכולות להיות בכל מקום, מהליכה לבית הכנסת ועד להשתתפות בארוחת שבת או בר מצווה. זה יכול להחליף את ההתייחסות ליהדות רק דרך השואה או ההיסטוריה שלנו".
דניס הוא בן לאב אמריקאי ואם הונגרייה, שהתגרשו כשהיה תינוק. רוב בני משפחתה של האם נספו באושוויץ ואלה ששרדו נמנעו מעיסוק בזהותם היהודית אחרי המלחמה. אמו החלה לגלות בה עניין מחודש בשנות ה-20 שלה. "אמי תמיד שמה יותר דגש על הפיכת החוויות היהודיות למהנות וקלות לעיכול עבורנו, ופחות על כללים נוקשים", הוא כותב. "בגלל זה תפיסת השבת שלי היא שכולם יושבים סביב השולחן ואמא שלי מנשקת לי את הראש ומברכת אותי. זה רחוק מאוד מהרעיון שמשמעות השבת היא שאסור לעשות דברים מסוימים".
דניס מודע לחשיבות הטקסטים שנכתבו לפני עשרות שנים ולמשמעות חידושו של פרויקט התיעוד. "זו התמודדות עם הבנת הזמן שאנו חיים בו ועם המשמעות של להיות יהודי-הונגרי בזמן הזה", הוא אומר. "בטקסט שלי ניסיתי להבהיר את המציאות הזאת כדי שאנשים יבינו אותה. אבל מעבר לעניין ההיסטורי, אני גם אוהב לבטא את עצמי בכתיבה, וזו הרגשה טובה להיות חלק מדבר כזה ולשתף את העולם בזהות היהודית שלי".
האם מעבר לצדדים החיוביים של הזהות היהודית יש לה גם צדדים מאתגרים יותר?
"בשבילי, זה לא אתגר גדול להיות יהודי. אם לא הייתי יהודי פעיל, זה היה ויתור גדול יותר. יש פחד מאנטישמיות, מקיפוח, מאפליה, מכך שלא מבינים אותנו או שחושבים שאנחנו מוזרים, אבל אם לא ניחשף ולא נהיה פעילים, אנשים לא יבינו אותנו עוד יותר. אני מאמין בלהיות חלק מלא מהחברה הכללית ואני מרגיש שאנשים יבינו מה זו יהדות דרכי. אני מסביר להם וכך יוצר מודעות. זה אולי מפחיד להסתובב ברחוב עם כיפה, אבל כשאני בדרך לבית הכנסת אני חובש אותה אף שבדרך כלל אני לא חובש כיפה. אני עושה את זה כי זו ההזדמנות שלי להיות אדם יהודי ברחוב, ולא סתם אדם ברחוב. כשיראו 100 כיפות, יקבלו את זה ויבינו מה זה".
דניס גרוסמן, צילום פרטי.
הוא מציין כי צעירים יהודים רבים בהונגריה חשים מנותקים ממורשתם, ו"זו הסיבה שהקמתי עם עוד כמה שותפים את 'קרן הקשר הונגריה' (The Kesher Hungary Foundationn) שנועדה לעזור לבנות מחדש את העולם היהודי שאיבדנו במאה ה-20. המשימה שלנו היא לספק לצעירים יהודים תחושת שייכות דתית וקהילתית באמצעות תוכניות ואירועים חינוכיים".
בהתחשב במה שקורה כיום במזרח התיכון ובאופי השלטון בהונגריה, האם יש בפעילות כזאת גם פחד?
"אני מרגיש את הפחד עוד לפני 7 באוקטובר, אבל אני בוחר להתגבר עליו. לכן כשאני עושה את זה או כשאני חובש כיפה, אני מרגיש גאווה. זה לא רק כדי להראות לאנשים, יש לזה גם משמעות דתית ולכן יש לי סיבה לגיטימית, כלומר יש כאן מכשול ואפשר וצריך להתגבר עליו. יש פחד בקרב צעירים יהודים לחשוף את עצמם כיהודים, חלקם מתגברים עליו וחלקם לא".
גם ליזה ג'מל, צעירה בת 25 שנולדה בטורקיה וחיה בהיידלברג שבגרמניה, מנסה להבין את משמעות הזהות היהודית כיום. "הבחירה להיות יהודייה באופן אקטיבי השתנתה אצלי במשך השנים", היא מספרת. "פגשתי אנשים והייתי מעורבת בתוכניות חברתיות ואחר כך גם בתוכניות אקדמיות, שסייעו לי להבין את הערכים היהודיים שאני מאמינה בהם. למדתי עברית ולימודים יהודיים וזה חלק חשוב בחיים שלי. אני גם אוהבת זיכרונות ומסורות המסופרות בעל פה וחשוב לי לדעת את ההיסטוריה המשפחתית שלי". ליזה פתחה את הטקסט שלה ב"קלידוסקופ" בציטוט מהמשנה – "אם אין אני לי, מי לי" – והסבירה שהוא מעודד ניסיון להבין מי אנחנו באמת. "אני גאה להיות חלק ממשהו שיישמר לעתיד", היא אומרת על השתתפותה בפרויקט.
ליזה נולדה באנטקיה בדרום טורקיה, כילדה עברה עם משפחתה לאיסטנבול ובגיל 17 נסעה ללמוד באיטליה. אחר כך המשיכה לגרמניה, שם השתתפה בפרויקט לימודים יהודיים שחשף אותה ליהודים ממדינות רבות נוספות. "אפשר למצוא בכל מקום חבר יהודי ולהתחבר על בסיס התמודדויות וחוויות משותפות", כתבה בטקסט שלה. ליזה מדברת על יצירת קשרים וגשרים ועל הימנעות מיצירת נרטיב של "אנחנו" ו"הם": "אנחנו זוכרים שלכל קהילה עשוי להיות סיפור ייחודי, מהיכן הם מגיעים וכיצד הם מצטלבים עם אחרים. באופן דומה, רבים מחברי הקהילה חלוקים בעמדותיהם על נושאים רבים, אך ההיסטוריה והתרבות המשותפת מחברות אותנו מחדש".
ליזה, צילום פרטי
בסיפור השורשים שלה חלה התפתחות קשה: רעידת האדמה שפקדה את טורקיה וסוריה בפברואר 2023 והחריבה את עיר הולדתה תפסה אותה בזמן שערכה ספר ובו תרגומים לאנגלית של טקסטים על זהות יהודית, שכתבה בפרסומים שונים בטורקיה. "בדיוק ברגע שאני מתעניינת יותר ויותר בשורשים שלי, הבנתי שלא נותרה שם קהילה. אנחנו נאחזים בזיכרונות, בסיפורים, בשירים, בשפות, באוכל, במשפחה ובמסורת", היא אומרת ומספרת שהקדישה את הספר לשתי סבותיה ולראש הקהילה היהודית הקטנטנה באנטקיה, שאיבדו את חייהם ברעידת האדמה.
דניאלה גרייבר, צילום: Rothschild Foundation Hanadiv Europe
גרייבר, שיזמה את הפרויקט החדש, מציינת כי רוב הסיפורים בפרויקט המקורי הם עצובים: "הכותבים ניסו לצאת מהמקום שבו הם נמצאו באמצעות הכתיבה. יש סיפורים קשים – 'אבא שלנו עזב אותנו' או 'היינו 13 ילדים ושרדו רק שמונה'". היא מוסיפה שקרן רוטשילד עוסקת תמיד בתיעוד ההיסטוריה היהודית, אבל הפעם חיפשה משהו שיקשר את העבר אל ההווה דרך הכלים שהיא עוסקת בהם – ספריות, מוזיאונים וארכיונים. "כאן יש משהו שיכול להיות כלי להבנת העבר", היא אומרת, "אבל גם השראה לצעירים וסיוע לקהילות האירופיות של היום".
לדבריה, "בהתחלה אמרו לי שאני חייבת לעשות ביוגרפיות בווידיאו, שאף אחד לא יכתוב טקסטים ושאין טעם לבקש. אבל חשבתי שאין טעם בווידיאו – כי רציתי ש'קלידוסקופ' יהיה מראה של הפרויקט המקורי אבל גם כי רציתי לתת לכותבים הזדמנות לעשות משהו מעמיק יותר. זה מיועד לאנשים שהכתיבה באה להם יותר בקלות ומוכנים להיות חשופים וכנים, וזה לא קל למצוא אנשים כאלה". הקושי טמון לא רק בכתיבת הטקסטים. "אנשים צעירים מתקשים למצוא את עצמם היום בקהילה היהודית המאורגנת", אומרת גרייבר. "זה לא דבר חדש. כבר 2,000 שנה שמבוגרים אומרים שהצעירים לא מחויבים מספיק. אבל יש היום מספיק אנשים שמתנדבים ובוחרים להיות פעילים במעגלים יהודיים ושיש להם זהות יהודית חיובית, לא רק כזאת שנובעת מפחד ומלחמה באנטישמיות. הם משקיעים שעות רבות מזמנם החופשי כדי להתנדב בתנועת נוער, בבית ספר ובאירועי תרבות".
איך את רואה את המשך הפרויקט?
"המטרה כרגע היא לקבל תמונת מצב של 2024 כי זו שנה משמעותית מבחינה היסטורית. כל סיפור שנקבל ייתן עוד חלק בפאזל שלה".
גרייבר מתייחסת להשפעת אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שהחלה בעקבותיהם. אלה מרעידים עדיין את הקרקע תחת רגליהם של יהודים בתפוצות, הנדרשים להתמודד לא רק עם הפגנות, חרמות ועוינות פוליטית, אלא במקרים רבים גם עם איבוד חברים, בדידות, ניכור חברתי ושינויים דרמטיים בשיח הציבורי כלפיהם. "התחלנו לפתח את 'קלידוסקופ' בחורף 2022", אומרת גרייבר. "הסיפורים הראשונים נכתבו ופורסמו בספטמבר 2023, אך רוב הסיפורים חוברו ופורסמו בסוף 2023 ו-2024. לא יכולנו לחזות שהתזמון שלנו עומד להיות כה משמעותי בתיעוד תגובה אירופית על רגע מרכזי בהיסטוריה היהודית בזמן אמת. תחושת הזהות, החיבור והשייכות היהודית של יהודי התפוצות והישראלים התערערה עמוקות, כפי שמשתקף בסיפורים".
ציפי, צילום פרטי
צעירה נוספת שמשתתפת ב"קלידוסקופ" היא ציפי, תיכוניסטית מהעיר גטבורג בשוודיה (שכמו חלק מהמרואיינים בכתבה זו, העדיפה להזדהות בשמה הפרטי בלבד, כפי שהיא מוצגת בפרויקט). "בדרך כלל אני אומרת שאני איטלקייה, שוודית ואמריקאית", היא מספרת, "אני גם חצי אשכנזייה וחצי ספרדייה". אביה נולד בשטוקהולם להורים אמריקאים שמשפחותיהם היגרו מפולין, רוסיה וגרמניה. מצד אמה, לציפי יש שורשים איראניים ואיטלקיים. היא למדה בבית ספר יהודי, השתתפה במחנות קיץ יהודיים ולקחה חלק בפעילויות קהילתיות, אך הקהילה לדבריה לא תמיד סיפקה לה תחושת שייכות. "הקהילה ובית הספר היהודי בגטבורג הם קטנים מאוד. גדלים שם עם אותם אנשים והיה לי קשה למצוא חברים חדשים. כילדה הייתי ביישנית ורגישה, הרבה פעמים הרגשתי פגועה ומודרת מהילדים האחרים. מעולם לא הרגשתי שאני מסוגלת ליצור חברויות ארוכות טווח בתוך הקהילה היהודית, אבל לא היה קל למצוא חברים מחוץ לקהילה. מאוחר יותר, כשלמדתי בבית ספר רגיל, הייתי קצת אאוטסיידרית, היו לי תחומי עניין וסגנון לבוש שונים, והזהות היהודית החזקה שלי לא הקלה את ההשתלבות. הרגשתי בודדה במשך שנים רבות".
בהמשך, היא מספרת, דברים השתפרו. היום היא בת 17, לומדת בתיכון ומרגישה שמצאה סביבה חברתית בוגרת ופתוחה יותר. היא מתייחסת ברצינות לזהותה היהודית אך עוסקת גם בדברים אחרים – רוק, ציור וכן תת-התרבות הגותית. היא מספרת שהתקופה האחרונה לא הקלה את ההתמודדות: "אחרי המתקפה של 7 באוקטובר חשבתי שאני צריכה להוריד את מגן הדוד מהצוואר שלי, אבל אחרי כשבוע הרגשתי ריקנות בלעדיו ועכשיו אני מרגישה שאני צריכה לענוד אותו שוב. אני מרגישה חזקה וגאה יותר ויש תחושה טובה להיות חלק ממשהו גדול יותר".
גם רחל, צעירה בת 20 מהעיר ליברץ בצ'כיה המשתתפת בפרויקט, מכירה במשקלו ההיסטורי. "כשכתבתי את הסיפור שלי חשבתי על כך שיהיה נהדר אם יהיה אוסף כזה עבור קוראים עתידיים. אולי הם יוכלו למצוא בו כוח ותחושת שייכות כשיהיה גל נוסף של אנטישמיות בעתיד", היא אומרת. רחל גם הפכה את זהותה היהודית לשליחות – היא לומדת להיות רבה בבית המדרש על שם אברהם גייגר בפוטסדאם שבגרמניה, המזוהה עם הזרם הרפורמי. היא מספרת כי אמה, בדומה לאירופים רבים בדורה, לא היתה יכולה לחיות את יהדותה באופן מלא מפני שגדלה בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית (אביה של רחל אינו יהודי): "דור ההורים שלי לא קיבל את האפשרות לחיות כיהודים. לדור שלנו יש יתרון – יש אצלנו תופעה של חזרה לשורשים. אנחנו מוקירים את הזהות היהודית שלנו, מזינים אותה ומעמיקים עוד יותר את מה שדור הסבים שלנו עשה".
את ההכשרה שלה לרבנות רחל מתארת בטקסט שלה כהקלה: "הרגשתי שאני יכולה סוף סוף לנשום. כבר לא הייתי צריכה להרגיש מוזרה כשהרגשתי חיבור לאלוהים, דבר נדיר בצ'כיה האתיאיסטית, או כשחיפשתי משמעות גדולה יותר לחיים. אני מסתובבת בין בני העם שלי, לא צריכה להסביר מה הם כיפה או בית כנסת ולמה אני הולכת לשם בכל יום שישי. אלה דברים שחברי הלא יהודים לא יכולים להבין עד הסוף כי הם לא חיים את אורח החיים הזה, אף שאני מעריכה את הסובלנות שלהם לתרבות שלי".
כשאני שואל אותה על האתגרים החדשים בימינו, היא משיבה: "זה נכון שיהודים לא פופולריים במיוחד היום. אבל זה היה כך גם בעבר והיום יש יותר אנשים שמתקרבים ליהדות ומתעניינים בה. יש תחושה של קהילה שמתחברת, וזה נותן לאנשים כוח ותחושה שמבינים אותם".
רחל, צילום פרטי
הפרויקט החדש גם מקים לתחייה את רעיונותיה של תנועת הבונד, שדגלה בטיפוח חיי התרבות היהודיים באירופה ותפיסתה עמדה מאחורי הפרויקט המקורי. אף שהיא קרסה אחרי השואה, במובנים מסוימים יש להשקפותיה רלוונטיות חדשה עבור צעירים שחיים באירופה כיום, אומרת גרייבר. "העולם היהודי אינו רק בישראל ובארה"ב – יש באירופה חיים יהודיים, יש מספיק יהודים שרואים בה בית ויש בה גם קהילות עתיקות". לדעתה, הפרויקט החדש אינו "בונדיסטי" במובן של מאבק בהגירה מאירופה או דבקות באידיאולוגיה סוציאליסטית, אך הוא מבטא התמודדות עם זהות יהודית-אירופית חיובית החורגת מעבר למלחמה באנטישמיות ולמאבק על עצם האפשרות לקיים זהות יהודית.
ארבעת הצעירים שהתראיינו לכתבה זו אינם דתיים במובן הישראלי של המילה אך הם קשורים לערכים, למסורת ולתרבות היהודיים. הם נבדלים זה מזה ביחסם לישראל אך ברור שהיא חלק חשוב בזהותם, גם אם לא המרכיב היחיד או החשוב ביותר בה. דניס, לדוגמה, אומר שהוא מושקע בשגשוגה העתידי של ישראל כי עצם קיומה, כמדינה יהודית שתתקיים גם אם הקהילה שלו תיעלם, תורם לביטחונו. עם זאת, את התפקיד שלו הוא רואה בתפוצות. "ככל שיותר אנשים יעזבו לישראל, כך תהיה כאן פחות קהילה", הוא אומר. "הקהילה היהודית ההונגרית חשובה. אני צריך להישאר כאן, לתמוך בה ולחזק אותה".
גם ליזה אוהבת את ישראל ותומכת בה. היא יכולה לדמיין את עצמה חיה בישראל אבל כרגע היא "אוהבת מאוד את חייה כיהודייה באירופה". לדבריה, "ישראל צריכה להתקיים, על ערכיה המבוססים על הגינות, מגוון אנושי והבטחת שלום ואחדות בין קהילות שונות וביטחון ליהודים בסכנה". ציפי אומרת שמעבר לתחושת הביטחון שישראל מקנה לה, היא גם מעניקה השראה לאמנות שלה. היא מגדירה את עצמה כציונית אבל לא רואה את עצמה חיה בישראל. "אני מאמינה בעתיד של ישראל", היא אומרת, "אבל מודאגת מהמצב שבו היא נמצאת כרגע ומקווה שהיא תמשיך להתקיים ולשגשג בעתיד בהיר ושליו יותר". רחל מסתייגת מהקונוטציות השליליות והקיצוניות שהמילה "ציוני" קיבלה לאחרונה, וברור לה שקיומה של מדינה יהודית הוא חשוב. היא גם לא שוללת אפשרות שיום אחד תחיה בה. "לא ביליתי בה הרבה זמן", היא אומרת, "אבל הרגשתי שם כמו בבית. היה החיבור העמוק הזה שגורם לי לחשוב יותר לאן אני, כיהודייה, באמת שייכת".
למרות דברי התמיכה שלהם, זו תהיה טעות לבחון את הצעירים היהודים באירופה רק לפי יחסם לישראל. הם חלק ממכלול רחב יותר והם לוקחים חלק בבנייה מחודשת של מסורת עתיקה שנגדעה ושבעבר נטען כי אין לה עתיד. נותר להמתין ולראות אם בני הדור הצעיר הזה יצליחו להעמיד אלטרנטיבה לזהויות היהודיות הישראליות והאמריקאיות, אם יפתחו קשרים עם מהגרים מישראל ואולי אפילו עם מיעוטים אחרים באירופה כמו המיעוט המוסלמי, ואם, למרות המשקל ההיסטורי, הם יצליחו להקים מעפר תרבות יהודית שפרחה ונקטעה לפני כ-90 שנה.
מתלמידים שלא מגיעים ללימודים לכאלה שהגיעו וסובלים מהתעמרויות, מהפגנות פרו־פלסטיניות סוערות ועד לארגונים איסלאמיסטיים קיצוניים שפועלים באין מפריע. עדויות שהגיעו לידי "הארץ" מציירות תמונה מטרידה של קהילה יהודית שחוששת לביטחונה על רקע מלחמת ישראל־חמאס.
לא ברור אם תושבי שוודיה יודעים מה עובר בימים אלה על חברי הקהילה היהודית במדינה, בין שמדובר בשכנים, עמיתים לעבודה, לקוחות או מורים שלהם. מאז מתקפת הטרור של חמאס בישראל ב–7 באוקטובר ותחילת ההפצצות הישראליות ברצועת עזה, יהודי שוודיה עוברים ימים לא פשוטים וחוששים לביטחונם ונראה שהרשויות לא מכירות בחומרת המצב.
בבית הספר היהודי "הלל" שבמרכז סטוקהולם, למשל, היו אובדי עצות ביום שישי 13 באוקטובר. ברשתות החברתיות הופצו אז איומים של בכיר חמאס חאלד משעל על "יום זעם" בינלאומי, וההורים — רבים מהם מוכי אבל ודאגה לקרובים ומכרים בישראל — כתבו בקבוצות וואטסאפ פנימיות שהאבטחה הרגילה בבית הספר לא מספיקה. חלק מההורים התנדבו לעמוד ברחוב ליד בית הספר ולפקוח עיניים והמשטרה המקומית הציבה ניידת במקום בחלק משעות היום. עם זאת, משיחות עם הורים עולה שבחלק מהכיתות חצי מהילדים ואף יותר לא הגיעו לשיעורים באותו יום. אלה שכן הגיעו קיבלו המלצות ברורות — להסתיר סממנים יהודיים ולא לדבר עברית.
אף שממשלת שוודיה התייצבה באופן גורף לצד ישראל ולמרות שברמה האישית ישראלים ויהודים רבים קיבלו הודעות תמיכה ודאגה מהמעגלים החברתיים שלהם, לידי "הארץ" הגיעו עדויות רבות על תקריות מדאיגות שאירעו במדינה בשבועות האחרונים.
ישראלי שגר בשוודיה נקלע לתקרית אלימה ברכבת התחתית של סטוקהולם, לאחר שנשמע מדבר בטלפון בעברית. א', ישראלי לשעבר שמתגורר בשוודיה, לא פתח את החנות שלו לאחר שהרגיש שהוא לא יכול להגן על עצמו ועל לקוחותיו. ישראלי אחר שגר במדינה נקלע לתקרית אלימה ברכבת התחתית של סטוקהולם לאחר שנשמע מדבר בטלפון בעברית. אדם נוסף מדרום שוודיה שאמו יהודייה, אך הוא עצמו אינו דתי ולא לובש סממנים יהודיים, סיפר שקיבל שבע שיחות טלפון ממספר לא מזוהה בהן נאמר לו כי "יודעים היכן הוא גר", כדאי לו להסתכל לאחור כשהוא יוצא מהבית ושהוא "לא יוכל להתגורר יותר בעיר". כשפנה למשטרה נאמר לו שאין מה לעשות משום שהשיחות הגיעו ממספר חסוי, ושהמשטרה תפעל רק אם יוכל למסור לה את שם התוקף, דבר אבסורדי משום שהוא בכלל לא מכיר אותו.
ישנן גם עדויות רבות על התעמרויות בתלמידים בבתי ספר בשוודיה על רקע המצב בישראל ובעזה. אמו של נער בן 16 ממשפחה יהודית שלומד בתיכון גדול בעיר גטבורג סיפרה ל"הארץ" כי נערה בכיתה קמה וצעקה על בנה במהלך שיעור: "לשחוט, לאנוס ולענות את כל היהודים". המורה בכיתה לא הגיב, לא עצר את התלמידה וגם לא דיווח עליה להנהלת בית הספר. התלמידים האחרים גם שתקו ולא עשו דבר, ואמו של הנער מסרה שהיא מתכוונת להעבירו לבית ספר אחר.
ציירו בכיתה דגל ישראל וסימנו עליו איקס
ילד יהודי אחר מבית ספר יסודי בדרום שוודיה נשאל על ידי שני חברים לכיתה במי הוא תומך במלחמה. אחרי שהילד בן העשר ענה שהוא בעד ישראל, שני חבריו לכיתה ציירו דגל ישראל, סימנו עליו איקס, קימטו אותו וזרקו אותו כשהם קוראים: "שונאים את ישראל". גם במקרה זה המורה שלימד בכיתה לא עשה דבר עד לפניית אמו של התלמיד אליו. תקיפות ואיומים מסוג זה נרשמו בכמה מקומות בשוודיה, והמכנה המשותף לכולם היה שהמותקפים היו יהודים או ישראלים.
המלחמה בין ישראל לחמאס לא פסחה גם על האקדמיה השוודית. אקדמאית בכירה במערב המדינה קיבלה איום בדואר האלקטרוני לאחר שהעזה לצאת בפומבי נגד מתקפת חמאס ב–7 באוקטובר. באוניברסיטת אופסלה פרסם ראש מחלקה בכיר פוסט ברשת חברתית שבו טען כי "חמאס נתן לנתניהו ולשותפיו מהימין הקיצוני את מה שהם ביקשו". במקום אחר כתב: "ב–1940 וב–1941 היטלר פיתח תוכנית להרעבה שיטתית של 30 מיליון אוקראינים, רוסים וסלאבים. ב–2023, נתניהו מוציא לפועל 'תוכנית הרעבה' בעזה!".
בזירה אחרת בשוודיה הרוחות גם סוערות. 700 אנשי תרבות פרסמו עצומה הקוראת להפסקת "האלימות הברוטלית נגד העם בעזה" ולהפסקת "התמיכה הצבאית, הפוליטית והכלכלית לישראל". בעצומה לא היה זכר למתקפת הטרור של חמאס, לקורבנות הישראלים או לחטופים בעזה. גם פעילת הסביבה השוודית הידועה, גרטה תונברג, הביעה בכמה הזדמנויות בימים האחרונים את תמיכתה בפלסטינים ללא כל אזכור של הטרור הפלסטיני והקורבנות הישראלים.
המפגינה יואנה איסטהר-בימן, מול ארמון המלוכה בסטוקהולם, אוקטובר, 2023. צילום: דיויד סטברו
השפעות המלחמה בין ישראל לחמאס ניכרות בשבועות האחרונים גם בכיכרות וברחובות ברחבי שוודיה. מאז פרוץ המלחמה נערכו הפגנות רבות לאות הזדהות עם הפלסטינים וכן כמה הפגנות הזדהות עם ישראל. בערב 7 באוקטובר השתתפו אלפי בני אדם, בהם ילדים ונשים, בהפגנות ברחבי המדינה שכללו מוזיקה, ריקודים ושיירות של מכוניות שצפרו לאות תמיכה במתקפת חמאס. בשלושת השבועות שחלפו מאז נערכו הפגנות סוערות יותר ורבות משתתפים ביחס לעבר. במהלך ההפגנות הפרו־פלסטיניות נשמעו האשמות שישראל מבצעת רצח עם וטיהור אתני ברצועת עזה, וכן קריאה למחיקת ישראל מהמפה. "מהים ועד הנהר, פלסטין תהיה חופשית", קראו המפגינים בשוודיה וקריאה נוספת שהפכה יותר ויותר רווחת בהפגנות היא בעד "אינתיפאדה".
הפגנה פרו-פלסטינית בסטוקהולם, אוקטובר 2023, צילום: Hugh Gordon
ארגון איסלאמי קיצוני מאחורי מחאה פרו־פלסטינית
אחת ההפגנות הפרו־פלסטיניות אורגנה על ידי ארגון "חיזב אל־תחריר", ארגון איסלאמי קיצוני שתומך בהקמת חליפות איסלאמית והחלת חוקי שריעה ושיש לו סניף קטן בשוודיה. במדינות רבות בעולם הוצא הארגון מחוץ לחוק, אבל בשוודיה הוא קיבל אישור לערוך הפגנה שבה נשמעו קריאות להקים חליפות איסלאמית מאוזבקיסטאן ועד מרוקו, לצאת למלחמה בין האיסלאם לשאר העולם, ולשחרר בכוח צבאי את "פלסטין כולה".
רוב ההפגנות שנערכו בשוודיה מאז פרוץ המלחמה אורגנו על ידי ארגונים מקומיים שתומכים בפלסטינים. בהפגנה אחת שנערכה בסטוקהולם השתתפו חברי "תנועת ההתנגדות הנורדית" (NMR), ארגון ניאו־נאצי מוכר עם כמה מאות חברים, וחברי "הנוער הקומוניסטי המהפכני" (RKU), ארגון הטוען שיש לפלסטינים זכות "להילחם בכל אמצעי בכוח הכובש כדי לשחרר את אדמתם". ארגון RKU גם מתאר את מתקפת 7 באוקטובר כמהלך לשחרור מהכלא הגדול שהוא רצועת עזה, ש"תפס את הציונים במיטתם".
שתי התנועות, הניאו־נאצית והמרקסיסטית־לניניסטית, הביעו תמיכה בסיסמה הפלסטינית "רסקו את הציונות". בהפגנה אחרת שנערכה בכיכר המרכזית של סטוקהולם השתתפו יותר מ–5,000 בני אדם. הנואמים בהפגנה, חלקם פלסטינים וחלקם אנשי שמאל שוודים, קראו ל"אינתיפאדה עד הניצחון" כשהם מניפים דגלי פלסטין, תמונות זוועה מעזה וכרזות נגד הממשלה השוודית התומכת בישראל. באף אחד מהנאומים שנשמעו בהפגנות הפרו־פלסטיניות לא הוזכרה מתקפת חמאס בישראל שבה נהרגו כ–1,300 בני אדם.
מפגיני הנוער המהפכני הקומוניסטי, RKU (למעלה), תנועת ההתנגדות הנורדית, NMR (באמצע) וחיזב אל-תחריר (למטה). סטוקהולם, אוקטובר 2023. צילום: דיויד סטברו.
מיקאיל יוקסיל, מנהיג מפלגת "נואנס" — שמגדירה את עצמה כמייצגת מיעוטים בשוודיה עם דגש על אוכלוסיות מהגרים — עדכן בחשבון הטוויטר שלו שגם הוא היה בין ההמונים בהפגנה פרו־פלסטינית בסטוקהולם. יוקסיל נולד בטורקיה ומתגורר כיום בסטוקהולם. בעבר הוא היה חבר מפלגת המרכז השוודית, אך הוצא משורותיה בגלל קשריו עם התנועה הלאומנית האיסלאמית "הזאבים האפורים". ב–7 באוקטובר הוא פרסם הודעה הקוראת להסיר את חמאס מרשימת ארגוני הטרור. לשאלת "הארץ" בנוגע לקריאתו, ענה יוקסיל: "אם חמאס נחשב כארגון טרור, לא ניתן לקיים איתו דיאלוג ולהגיע להסדר. כל עוד הם נחשבים טרוריסטים, אנחנו מבדלים אותם וגורמים לרדיקליזציה. אנחנו בעד לדבר איתם כדי להגיע להסדר". יוקסיל הוסיף ש"זה לא סוד שאנחנו מפלגה פרו־פלסטינית. ישראל מוכרת על ידי האו"ם ככוח כובש שמבצע פשעי מלחמה וכמדינת אפרטהייד. צריך לעצור את ישראל ולהביא את נתניהו למשפט בבית הדין הפלילי הבינלאומי".
כאשר נשאל יוקסיל על הפשעים שביצע חמאס, הוא השיב כי "לעם נכבש יש זכות להשתמש בכוח צבאי. אלימות נגד אזרחים איננה מותרת לאף אחד מהצדדים. צריך שכולם יניחו את הנשק ולא יכוונו אותו נגד אזרחים כדי למצוא פתרון לסכסוך".
יוקסיל גינה בשיחה עם "הארץ" את המתקפה על אזרחים ב–7 באוקטובר וגם את "התקיפות הישראליות הנמשכות בעזה". בעניין זה הוא חריג מאוד. אף ארגון מוסלמי בשוודיה לא גינה את מתקפת הטרור של חמאס, כולל ארגונים ששיתפו בעבר פעולה עם הקהילות היהודיות וארגונים יהודיים בשוודיה. אחד ממשתתפי ההפגנות הפרו־פלסטיניות, המנהיג המוסלמי המוכר ראשיד מוסא, אף כתב מאמר ציני ביומון הנפוץ "אקספרסן" בנושא הגינויים. "אני, ראשיד מוסא, כדובר של 1.3 מיליארד אנשים ברחבי העולם" הוא כתב, "מגנה ליתר ביטחון את החמאס, מגנה חומוס, מגנה את חסן ואת המרבי (קבוצת כדורגל שוודית, ד"ס)".
מפגיניפ פרו-פלסטינים מול הפרלמנט השוודי בסטוקהולם. צילום: Hugh Gordon
מגנוס רנסטורפ, אחד המומחים המובילים בשוודיה לג'יהאד הסלפי, ארגוני טרור וארגונים רדיקליים הפועלים בשוודיה, מודאג מהאפשרות שהתקריות בבתי הספר ובמקומות העבודה, וכן הקריאות האנטישמיות בהפגנות יגלשו לפסים אלימים נגד יהודים במדינה. רנסטורפ, מרצה ויועץ אסטרטגי באוניברסיטה השוודית לביטחון, אמר ל"הארץ" שיש כיום שני משברים מקבילים שמשפיעים על הביטחון בשוודיה. "המשבר הראשון קשור לשריפות ספרי קוראן ולקמפיין שקרי בנוגע לחטיפתם לכאורה של ילדים מוסלמים על ידי שירותי הרווחה בשוודיה. המשבר הזה שם את שוודיה על הכוונת של ארגונים כמו אל–קאעידה, דאעש וא–שבאב", אמר רנסטורפ. "המשבר השני הוא הסכסוך בין ישראל לחמאס". לדברי המומחה, שירות הביטחון החשאי של שוודיה פרסם ב–2017 שבמדינה שוהים כ–2,000 פעילי ג'יהאד סלפי שבהחלט מהווים פוטנציאל לפעילות אלימה בערים רבות.
איפה הרשויות?
בערים השוודיות מאלמו והלסינבורג מתגוררת אוכלוסייה פלסטינית גדולה שכוללת משפחות שכמה מבניהן הורשעו בפעילות טרור בגרמניה. במאלמו, עיר שנבנה בה לפני כמה שנים המסגד הגדול ביותר בסקנדינביה בעלות מיליוני אירו במימון קטאר, פועלים גם ארגוני חברה אזרחית כמו "קבוצת 194". מדובר בארגון חברתי שוודי-פלסטיני שעל אף שזכה לתקצוב עירוני פרסם התבטאויות אנטישמיות ותומכות טרור ברשתות חברתיות והיה קשור לחזית העממית לשחרור פלסטין, ארגון טרור שלוחמיו הצטרפו למתקפת 7 באוקטובר בישראל.
לאחרונה נחשף שמפלגת השמאל השוודית העבירה כספי משלמי מסים לפרויקט הקשור לחזית העממית דרך ארגון של מפלגת השמאל בדנמרק. במאי האחרון נערך במאלמו כנס פלסטיני–אירופי גדול בהשתתפות אמין אבו-ראשיד, מנהיג פלסטיני-הולנדי המזוהה עם חמאס. מפלגת השמאל השוודית אמנם ביטלה את השתתפותה בכנס כשנודע שאבו-ראשיד יהיה בו, אבל חבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ג'מאל אל-חאג', השתתף בו אף שהנהגת מפלגתו אסרה עליו לעשות זאת. אל–חאג' מכהן כחבר פרלמנט ויש הטוענים שהוא לא הוצא משורות המפלגה בגלל הבייס הפוליטי הגדול שלו.
לפי רנסטורפ, ארגון בשם Die Wahre Religion ("הדת האמיתית") שהוצא מחוץ לחוק בגרמניה, בין השאר משום שאנשים שהיו קשורים אליו התנדבו לדאעש, פעל בחופשיות כארגון שוודי לגיטימי בפרויקט חינוכי של קריאת קוראן. כמו כן, פעיל שוודי בשם אחמד קאדאן שגייס כסף עבור דאעש וג'בהת פתח א-שאם (לשעבר ג'בהת א-נוסרה) נידון לשישה חודשי מאסר. אף שהוא נעצר בעבר נראה שההרתעה השוודית לא הייתה יעילה לגביו. ב-7 באוקטובר הוא פרסם פוסט ברשת חברתית ובו סרטון של ישראלים בורחים מירי אנשי חמאס ולצדו ציטוט מהקוראן שבו נאמר "אמלא את לבבות הכופרים בפחד".
בשוודיה גם פועל סניף של ארגון הסיוע ההומניטרי Islamic Relief שנוסד בשנות ה-80 באנגליה ונהנה מתמיכה כספית גדולה של המדינה. כמה ממשלות בעולם, בהן ישראל, טוענות שהארגון קשור לתנועת "האחים המוסלמים". רנסטורפ הסביר ששוודיה נחשבת למרכז חשוב של Islamic Relief ולכן גם של "האחים המוסלמים" באירופה. למרות אזהרות רנסטורפ ואחרים במשך שנים, יש הטוענים שהרשויות בשוודיה והציבור הכללי עדיין לא מכירים בחומרת המצב — שכסף שוודי מוצא את דרכו למימון טרור, שכסף מהמזרח התיכון מושקע במערכות המסכנות את שוודיה, ושחוקי המדינה מתירים לקיים פעילויות ציבוריות המערערות את היציבות ורשויות הביטחון.
בתשובה לשאלת "הארץ" סירבה המשטרה החשאית השוודית לתת הערכה לגבי המספר העדכני של פעילים וארגונים ג'יהאדיסטיים בשוודיה. בתשובה לשאלות על ארגונים ספציפיים שפועלים במדינה ענה דובר מטעם הארגון ש"שירות הביטחון השוודי לא נכנס לפרטים המתארים את הפעילות המבצעית שלו. אנו עוקבים אחר קיצונים אלימים ומעריכים את האיום למניעת פעולות טרור ופעילויות מאיימות אחרות שמאיימות על הביטחון. אנו עוקבים אחרי אנשים פרטיים ולא מכוונים לארגונים".
בתשובה לשאלות שנשלחו אליה בנוגע להגנת מוסדות יהודיים בסטוקהולם, משטרת סטוקהולם השיבה: "אנחנו לא מפרסמים באילו אמצעי אבטחה אנחנו משתמשים, אם ומתי אנחנו מיישמים אותם, ובאיזה אופן". שר המשפטים השוודי, גונאר סטרומר, האחראי על המשטרה, מערכת התביעה ובתי-המשפט, לא נעתר לבקשת "הארץ" לראיין אותו.
ארגון "חיזב אל-תחריר" בשוודיה וקואליציית הארגונים הפלסטיניים השוודיים "הקבוצות הפלסטיניות" לא ענו לפניית "הארץ" להגיב לכתבה. גם פעילת האקלים תונברג לא הביעה התלהבות לדבר עם "הארץ" בנושא זה וכאשר הוצע לה לקיים ראיון שבו תוכל להבהיר את עמדתה, נמסר מטעמה ש"גרטה לא משתתפת בראיונות בשלב זה".
כשמביטים על ההפגנות בישראל בפרספקטיבה גלובלית, הן אינן על הגבלת הסבירות או מעמד היועמ"שים בלבד. הן התפרצות הנובעת מהסכנות הגדולות באמת – הבערות, הגזענות, הלאומנות והשלטון ללא גבולות. הן על ליברליזם וסולידריות, על חינוך ותרבות, על "יסודות החירות, הצדק והשלום", ועל "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"
בחודשים האחרונים התפרסמו בעמודים אלו השוואות רבות בין ישראל למדינות אחרות. זה התחיל עם ההשוואה המתבקשת ל"דמוקרטיות הלא ליברליות" באירופה, בבחינת "להונגריה היינו, לפולין דמינו". זה עבר להשוואות לתורכיה והמשיך לטקסטים מעניינים על קווי הדמיון לאפגניסטן, תוניסיה, איחוד האמירויות ואפילו הרפובליקה הבדיונית גלעד. ההשוואה בין ישראל למדינות רחוקות מעוררת אמנם ביקורת מפני שאין, וגם לא יכולה להיות, זהות מוחלטת, אבל במגבלות מסוימות זהו תרגיל מחשבתי שימושי. גם אם ישראל איננה הופכת לדיקטטורה רצחנית, ההתבוננות החוצה מרחיבה ומעמיקה את הדיון.
כתבות שכתבתי בשנים האחרונות על הפרות זכויות-אדם, דיקטטורות ומעשי רצח-עם וטיהור אתני הן דוגמא טובה כיוון שהן ממחישות את מה שעלול להתרחש בחברות שאין בהם הפרדת רשויות, תקשורת חופשית ובתי-משפט עצמאיים. לדוגמא, שיחתי עם סבטלנה טיחנובסקאיה, שהתמודדה מול אלכסנדר לוקשנקו בבחירות האחרונות בבלארוס, הראתה שעצם קיומן של בחירות לא מבטיח דמוקרטיה. למרות שהתוצאות הרשמיות היו שטיחנובסקאיה הובסה ע"י לוקשנקו, כל העולם ידע שהן היו מעשה רמייה. טיחנובסקאיה הגישה תלונה לוועדת הבחירות המרכזית ובעקבותיה השלטונות החזיקו אותה למספר שעות. היא סיפרה לי שלאחר מכן שירותי הביטחון ליוו אותה לגבול עם ליטא. אחרי שעברה את הגבול התפרסם בעולם סרטון המזכיר סרטוני שבויים המקריאים את דברי חוטפיהם בו היא מבקשת מאזרחי המדינה להפסיק להפגין ולקבל את זכייתו של יריבה.
את מה שקרה לאלו שלא נענו לבקשה שמעתי משלושה מפגינים שהצליחו לצאת למערב. ואלרי קיבל מכות רצח ונאזק עד שאיבד תחושה בידיו, ויאצ'סלב הופשט לתחתוניו, נדחס לתא מעצר עם עשרות בני אדם והורעב במשך ארבעה ימים עד שהגיע משפטו שנמשך שש דקות ואלכסיי ראה אנשים עם צלעות שבורות ושומרים שמכים אדם עד מוות. שלושתם לא היו פעילים פוליטיים ולא אנרכיסטים. הם היו מהנדס תוכנה, מרצה לאומנות ובעל חברת טכנולוגיה שלא שיערו בנפשם שיגיעו אי פעם למצב הזה.
האכזריות של משטרת בלארוס היא רק דוגמא למה שקורה כשמערכת אכיפת החוק לא כפופה לרשות אזרחית עצמאית המחויבת לשמירה על זכויות-אדם. בסין, למשל, ישנם אזרחים שהשלטון החליט להעלים מסיבות שונות. לצורך כך הוקמה מערכת של "בתי כלא פסיכיאטריים", בהם מתאשפזים בכפייה וללא נימוק רפואי אזרחים רגילים ובריאים לגמרי. אזרחים אלו נחטפים, הטלפונים שלהם נלקחים והם ננעלים בחדרים עם חולים הסובלים ממחלות נפש, שם הם מקבלים תרופות, ביניהן "טיפול" בחשמל בהכרה מלאה ואם הם מתנגדים קושרים אותם למיטה, לעתים למשך לילה שלם, שבו הם שוכבים בתוך הצואה והשתן שלהם. וזה עוד כלום לעומת מה שמתרחש במחוז שינג'יאנג בו חיים מיעוטים אתניים שונים, שם הוקמו "מחנות לחינוך מחדש" המשלבים אינדוקטרינציה, עינויים וניסויים רפואיים.
הדברים לא נכתבים בגלל דמיון לישראל. הם נכתבים כי שיחות עם אנשים ששרדו את התופת והצליחו לברוח חושפות נקודה מעניינת. מעבר לסיפורים המזעזעים, אחד הדברים שקשה להשתחרר מהם הוא המהירות שבה הכל התהפך. השורדים היו פעם גננות, מורים, רופאות ועובדי מדינה שחיו חיים רגילים לגמרי. ואז התחילו הפרות סדר, פיגועים ו"חוסר משילות" ואיתן ההאשמות בקיצוניות, בדלנות וטרור. והנה התמנה אדם ש"יודע לעשות סדר" ואכן הסדר התחיל. ראשית, ספרי הלימוד התחלפו ועיתונים נסגרו, אחר כך הגיעו המחסומים, המצלמות החכמות וההגבלות הטכנולוגיות ובסופו של דבר הדרכונים נלקחו, והגבולות נסגרו. אז הופיעו גם המחנות. רק לצורך חינוך מחדש, כמובן. ספק אם ישראל תוכל לפעול בנחישות וביעילות שכזו אפילו כלפי הפלסטינים, אבל זהו שיעור חשוב לגבי שלטון שאין עליו פיקוח ולגבי מהירות התחממות המים סביב צפרדעים תמימות.
אבל יש תופעה נוספת שיש לתת עליה את הדעת – הדה-הומניזציה. בשנה שעברה סיפרה לי צעירה יזידית בשם ליילא כיצד נקנתה ונמכרה מספר פעמים ע"י אנשי דאע"ש שהתעללו בה במשך חודשים כחלק מהסחר בנשים והאונס המאורגן שהפך לחלק ממלחמת האזרחים בסוריה. כמה חודשים קודם לכן סיפר לי צעיר כורדי בשם ביאן, על תקיפה תורכית נגד אזרחים בצפון סוריה, תוצר של עשורים של דה-הומניזציה כנגד הכורדים. הוא סיפר כיצד ראה הרוגים ופצועים רבים, רובם מלאי רסיסים או מחוסרי ידיים או רגליים. "הדבר שהכי קשה לי לשכוח", אמר, "הוא ילדה כבת שמונה, יושבת ליד גופת אחיה המת, ומנסה להעיר אותו". עדויות ממחוז תיגראי שבאתיופיה וממרחץ הדמים של בני הרוהינגה במיאנמר מדגימות לאיזה שפל עוד ניתן להגיע – מעשי אונס קבוצתי, הוצאות להורג בירי ובמצ'טות, הטבעת תינוקות ושריפת כפרים על יושביהם. כל זה, בעשור השני של המאה ה-21. בישראל, אין אפילו דברים הקרובים לזה, אבל תהליכי דה-הומניזציה מתחילים הרבה לפני האלימות הגלויה.
למרבה הזוועה, הרוצחים בסכסוכים במיאנמר, אתיופיה וסוריה, אינם תופסים את עצמם כמלאכי גיהינום, להיפך, במקרים רבים הם אנשים רגילים ששכנעו את עצמם שהם הקורבן. בסיועם של אידיאולוגיה לאומנית וגזענית, נרטיבים המבוססים על אינטרסים פוליטיים ואלגוריתמים של רשתות חברתיות, המרקם החברתי התפורר והפך לג'ונגל רצחני. יהיה מי שיטען שאלו דוגמאות ממדינות שאין להן מסורת דמוקרטית ואסור להשוות, אך האמת היא שגם לישראל אין פרלמנט בן מאות שנים או אוכלוסייה המתאפיינת בדורות של תרבות דמוקרטית. היא אמנם לא רפובליקה סובייטית לשעבר או מדינה אפריקנית נחשלת, אבל היא דמוקרטיה צעירה ופגיעה המחזיקה כוח צבאי אדיר, מיעוט לאומי גדול ומפעל כיבוש של עם אחר. אלו לא בדיוק תנאי פתיחה המעניקים חסינות.
ולכן, כשמביטים על ההפגנות בישראל בפרספקטיבה גלובלית, הן אינן על הגבלת הסבירות או מעמד היועמ"שים בלבד. הן התפרצות הנובעת מהסכנות הגדולות באמת – הבערות, הגזענות, הלאומנות והשלטון ללא גבולות. הן על ליברליזם וסולידריות, על חינוך ותרבות, על "יסודות החירות, הצדק והשלום", ועל "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", הן על הניתוק מהעולם הנאור ועל ההליכה בעיניים עצומות לעבר המדינות שבינתיים ישראל רק מוכרת להן נשק, סייבר ו"ייעוץ בטחוני" ומחר היא עלולה, אם היא לא תתעשת, לקבל מהן השראה וללכת בדרכן.
נשיא טורקיה הציב תנאים בתמורה לתמיכתו בהצטרפות שוודיה לברית נאט"ו, בהם הסגרת עשרות "טרוריסטים כורדים". שוודיה הכחישה שהיא מעניקה מקלט לטרוריסטים, אך כורדים במדינה חוששים שגורלם מופקר בידי ארדואן לטובת הכרטיס לנאט"ו
בינואר השנה נתלתה בובה בדמותו של נשיא טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, ליד בניין עיריית סטוקהולם עם הראש כלפי מטה, ברפרנס ברור לתליית גופתו של הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני ב-1945. באוקטובר 2022 הגיע לבירה השוודית פעיל הימין הקיצוני הדני, רסמוס פאלודן, ושרף ספר קוראן מול שגרירות טורקיה. חודש קודם לכן, תוכנית סאטירה בטלוויזיה הציבורית השוודית השפילה בפריים טיים את ארדואן עם בדיחות וולגריות והצגת תמונה שלו כורע על ארבע בהלבשה תחתונה. "היי ארדואן, אתה חושב שאתה הסולטן החדש", אמר מנחה דובר כורדית בתוכנית הסאטירה השוודית. "אבל אתה מזכיר יותר מיטת סולטן מאיקאה, עומד על ארבע רגליים בחדר השינה. אבל אתה יודע מה? כאן בשוודיה, אנחנו חושבים שזה בסדר גמור".
כשממשלת שוודיה החליטה בשנה שעברה להצטרף לנאט"ו ביחד עם פינלנד, היא ציפתה למידה מסוימת של אופוזיציה פנימית. אחרי הכול, הניטרליות בעתות מלחמה וההימנעות מבריתות צבאיות בעתות שלום היו חלק קריטי ממדיניות החוץ של סטוקהולם במשך יותר מ-200 שנה. אך באופן מפתיע, ההחלטה עברה די בקלות. דעת הקהל השוודית תמכה במהלך, מפלגת השלטון דאז, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, קידמה את ההצטרפות לברית הצבאית למרות התנגדותה המסורתית; מפלגת הימין הקיצוני הפופוליסטית, השוודים הדמוקרטים, גם שינתה את מדיניותה והצטרפה למפלגות הימין האחרות שתמכו שנים רבות במהלך; נותרה רק התנגדות זניחה למדי של השמאל הרדיקלי.
במאי 2022 הגישה שוודיה באופן רשמי את בקשת ההצטרפות לנאט"ו ביחד עם פינלנד. התמיכה הציבורית בצעד השוודי היתה עד כדי כך רחבה שהנושא כמעט ולא עלה בקמפיין הבחירות שנערכו בספטמבר. את ההסבר לתמימות הדעים בשוודיה בנוגע להצטרפות לנאט"ו ניתן לסכם במילה אחת – אוקראינה. שוודיה ופינלנד הבינו שהפלישה הרוסית לאוקראינה ב-24 בפברואר משנה את המצב הגיאופוליטי סביב הים הבלטי ובאירופה בכלל, והרגישו שהן זקוקות לברית חזקה ויציבה שתבטיח את הביטחון הלאומי שלהן.
בנאט"ו שמחו על הצטרפות של שתי שותפות מערביות גדולות הממוקמות קרוב מאוד לרוסיה ותהליך צירופן התקדם בקצב שיא. עם זאת, יישור הקו בתוך שוודיה וההתלהבות של האמריקאים והאירופים לא הספיקו. על פי אמנת נאט"ו, הצטרפות של מדינה חדשה לברית הצבאית אפשרית רק לאחר שכל 30 המדינות החברות בברית מאשרות אותה בפרלמנטים שלהן. במהלך הקיץ החלו המדינות החברות לעשות זאת בזו אחר זו – אבל אז התברר שמכשול גדול עומד בדרכן של שוודיה ופינלנד. שתיים ממדינות נאט"ו, טורקיה והונגריה, בחרו להחריג את עצמן משאר חברות הברית הצבאית. במקרה הטורקי, ארדואן הביע הסתייגויות מיידיות להצטרפות השוודית והחל להציב תנאים ולפזר איומים. אחד מטיעוניו המרכזיים נגד המהלך היה ששוודיה תומכת בטרוריסטים כורדים שמוצאים בה מקלט ופועלים משטחה. בֶּסִיר קַאוָואק, עיתונאי ברדיו הציבורי השוודי בשפה הכורדית, מעריך שבשוודיה חיים בסביבות מאה אלף כורדים. "כורדים רבים הגיעו לשוודיה בשנות ה-80 כפליטים פוליטיים מאיראן ועיראק. בשנות ה-90 הגיעו למדינה כורדים מטורקיה ומאז שהחלה מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011 הגיעו לשוודיה גם כורדים סורים", אומר קאוואק בראיון ל"הארץ". לדבריו, הכורדים השתלבו היטב בחברה השוודית ויש ביניהם חברי פרלמנט ואנשי תקשורת כך שהם חלק מהדיון הציבורי במדינה.
"גם הכורדים בשוודיה מבינים את האיום הרוסי. עם זאת, אני מעריך שרבים מהם, בעיקר אלו התומכים במפלגות שמאל, מתנגדים להצטרפות לנאט"ו. אבל גם אלה שתומכים בהצטרפות לא רוצים שזה יהיה על חשבון הכורדים", אומר קאוואק שמזכיר בדבריו שארדואן התנה את תמיכתו בהצטרפות שוודיה לנאט"ו בשורה של צעדים שסטוקהולם צריכה לעשות ושעלולים לפגוע קשות במיעוט הכורדי שחי בה. גורמים שונים בשוודיה קיימו בשנים האחרונות קשרים עם ארגונים כורדים, בהם "היחידות להגנת העם" (YPG), מיליציה סורית-כורדית שהיתה חלק מהמלחמה בדאעש, וה-YPJ, ארגון האח שלו המורכב מנשים, המהווים את הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית המאוחדת בסוריה (PYD), מפלגה סורית-כורדית. ממשלת שוודיה אף קיימה קשר עם "המועצה הסורית הדמוקרטית" (SDC), הזרוע הפוליטית של ארגון המורדים הסורי "הכוחות הסוריים הדמוקרטיים" (SDF) שהשתתפה במאבק בארגונים איסלאמיסטיים בסוריה, בהם דאעש.
אם שואלים את טורקיה, כל הארגונים הכורדיים המקיימים קשרים עם שוודיה נשלטים על ידי טרוריסטים שקשורים ל"מפלגת הפועלים של כורדיסטאן" (PKK), המחתרת הכורדית שמנהלת מאז שנות ה-80 מלחמת גרילה נגד טורקיה, תחילה למען עצמאות הכורדים וכיום למען אוטונומיה. בדומה לשאר מדינות אירופה וארה"ב, שוודיה מגדירה את ה-PKK כארגון טרור ולא מקיימת עמו שום קשרים. אך בכל זאת, ארדואן טוען שבאופן מעשי סטוקהולם נותנת גב לטרוריסטים כאשר היא מקיימת קשרים עם הארגונים הכורדיים האחרים, שלטענתו לא ניתן להפריד בינם לבין ה-PKK. יתר על כן, ארדואן טוען ששוודיה מעניקה מקלט לאנשי PKK ולמתנגדי משטר אחרים שמוגדרים בטורקיה כטרוריסטים. לכן, הוא דורש להסגירם לטורקיה כתנאי לקבלת שוודיה לנאט"ו.
"יש רשימה טורקית שכוללת 42 שמות. רובם המוחלט הם אנשי אופוזיציה לארדואן וכמחצית מהם הם כורדים שמואשמים בקשר ל-PKK", אומר קאוואק, "דיברתי עם לא מעט מהם, עם אנשים הקשורים אליהם ועם אחרים שחוששים שהם נמצאים ברשימה. אף שלחלק גדול מהם יש אזרחות שוודית הם מרגישים מאוימים ופוחדים. הם לא יודעים מה יהיה איתם, וקרובי משפחה וחברים שלהם חוששים להופיע בתמונות משותפות איתם". קוואק מספר שבקהילה הכורדית בשוודיה חוששים ששירות הביטחון השוודי (Säpo) ישתף פעולה באופן קבוע עם סוכנות הביון הטורקית (MIT). למעשה, שוודיה כבר אישרה את בקשת טורקיה לשיתוף פעולה בין שני הארגונים נגד טרוריסטים. "הבעיה היא שבטורקיה כל מי שמתנגד למשטר מוגדר כטרוריסט", אומר קוואק.
האישור השוודי לשיתוף פעולה בין הארגונים הביטחוניים משוודיה ומטורקיה היה חלק מהסכם שנחתם בסוף יוני בתיווך מזכ"ל נאט"ו בין טורקיה, שוודיה ופינלנד ושנועד להסיר את הווטו הטורקי. על פי ההסכם המשולש, שוודיה הבהירה שהיא מחויבת למלחמה בטרור, שהיא תמנע פעילות של ה-PKK וארגונים קרובים אליו בשטחה ושהיא תסיר את אמברגו מכירת הנשק לטורקיה. ארגונים כורדיים בשוודיה החלו לחשוש שהתנאים שמציבה טורקיה תמורת תמיכתה בהצטרפות שתי המדינות לנאט"ו עומדים לשנות את מעמדם בשוודיה ולאיים עליהם. לפני ההסכם המשולש, הכורדים זכו לתמיכה ציבורית ופוליטית נרחבת בשוודיה ונתפסו כמי שמייצגים קול של דמוקרטיה, סוציאליזם ופמיניזם במזרח התיכון. אבל כעת, לאחר החתימה על ההסכם, נראה שהמציאות השתנה. ממשלת שוודיה נראית פתאום כמי שמחויבת לסייע באיתור מתנגדי משטר טורקים, בהוצאתם מחוץ לחוק וייתכן שאפילו בהסגרתם.
גם אם לא נשמע סביר שאזרחים שוודים יוסגרו לטורקיה, קאוואק אומר שיש אינדיקציות מדאיגות שהדבר עלול לקרות. "יש לפחות מקרה אחד שאנחנו יודעים עליו מנובמבר שבו שוודיה לא העניקה מקלט מדיני לאדם שברח מטורקיה משום שהואשם בסיוע ל-PKK – אף שאנחנו יודעים בוודאות שהוא לא היה חבר בארגון. האיש הזה נחת בשדה התעופה בטורקיה ונשלח ישר לכלא". אך אם בשוודיה חשבו שהחתימה על ההסכם המשולש עם טורקיה תסלול את דרכם לתוך נאט"ו, הרי שהם התבדו מהר מאוד. שריפת הקוראן בסטוקהולם, תליית הבובה של ארדואן בעיר והלעג לארדואן בתוכנית הטלוויזיה הסאטירית העצימו את ההתנגדות הטורקית והעלו את מפלס המתח בין שתי המדינות. עד כדי כך שארדואן רמז לא מזמן שיתמוך בהצטרפות פינלנד לנאט"ו, אך יתנגד להצטרפות שוודית. ממשלת שוודיה הובכה ממפגני המחאה נגד טורקיה וארדואן, אך לא היתה יכולה לעשות דבר נגדם משום שהם היו מוגנים על ידי חופש הביטוי השוודי.
"מועצות רוג'בה", התנועה השוודית שעמדה מאחורי תליית הבובה של ארדואן מהראש, קמה לפני שמונה שנים ומגדירה את עצמה כתנועת סולידריות עם "התנועה המהפכנית בכורדיסטאן". התנועה, הנקראת על שם האוטונומיה הכורדית בסוריה, תומכת בגלוי ב-PKK ומפיצה את תורת מנהיגה, עבדוללה אג'לאן, שיושב בכלא הטורקי זה יותר מ-20 שנה. "הפשיסטים בטורקיה התפוצצו מכעס כשהרמנו דגלי PKK בהפגנה שלנו ביום שבו שוודיה ביקשה להצטרף לנאט"ו", מספר ל"הארץ" אנדראס, חבר התנועה שביקש להזדהות רק בשמו הפרטי. "כשהקרנו סיסמאות על בית עיריית סטוקהולם ואחר כך על שגרירות טורקיה בסטוקהולם חסמו את חשבון הטוויטר שלנו בטורקיה. בגלל החסימה, הטורקים לא שמו לב שהגענו לבניין העירייה עם הבובה של ארדואן. כשהם גילו את זה יום מאוחר יותר, הם הגיבו במחאות עזות כלפי הממשלה השוודית ואיימו שוב לעצור את ההצטרפות השוודית לנאט"ו".
אנדראס ותנועתו בכלל לא תומכים בהצטרפות של שוודיה לנאט"ו, צעד שלטענתם הוא אנטי-דמוקרטי משום שמפלגת השלטון השוודית התנגדה בעבר להצטרפות לברית הצבאית. "מנהיגי המפלגה הגישו את בקשת ההצטרפות בניגוד להבטחות שלהם", הוא אמר והוסיף כי למחאה בבניין העירייה בסטוקהולם היה מסר כפול – נגד ההצטרפות השוודית לנאט"ו ונגד המשטר הטורקי. "יש כאן מוסר כפול", אומר אנדראס המאוכזב לדבריו מהפניית העורף השוודית לכורדים. "ב-2019 נציגי כל המפלגות הפוליטיות בשוודיה הפגינו נגד הפלישה הטורקית לרוג'בה, היו דגלי PKK בכל מקום, הוטל איסור על מכירת נשק לטורקיה והיה קונצנזוס בעניין. אחרי הגשת הבקשה להצטרף לנאט"ו, התקשורת השוודית יישרה קו ללא דיון ציבורי וכל מי שהתנגד להצטרפות הוגדר כתומך של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. הכורדים ננטשו על ידי מרבית הממסד הפוליטי בשוודיה".
בתנועת "מועצות רוג'בה" השוודית נלחמים למען הסרת התיוג של ה-PKK כארגון טרור. לטענת אנדראס, העולם צריך להכיר בכך שהמקרה של המחתרת הכורדית לא שונה מזה של הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) בדרום אפריקה בתקופת משטר האפרטהייד. "כמו שטורקיה גרמה למערב להגדיר את ה-PKK כארגון טרור, כך גרמה דרום אפריקה לממשלות שהיו קשורות אליה להגדיר את ה-ANC כארגון טרור ואת מנהיגו, נלסון מנדלה, כטרוריסט", אומר אנדראס.
לא בטוח שהגישה של אנדראס מייצגת את כלל הקהילה הכורדית השוודית, אבל בכל מקרה נראה שרוב הכורדים במדינה לא מרגישים בנוח עם הנטייה של הממשלה בסטוקהולם לעשות ויתורים לטובת טורקיה רק כדי להשיג את המטרה העליונה מבחינתה – הצטרפות מהירה לנאט"ו. "הכורדים שוב מוצאים את עצמם במרכזו של ויכוח בינלאומי – ללא השתתפותם או ידיעתם", כתב קיה איזול, פעיל זכויות אדם כורדי מסטוקהולם, ביומון השוודי "סוונסקה דאגבלאדט". "מה הקשר של הכורדים, עם ללא מדינה משלו, לדיון הזה? כך מוצאת את עצמה שוודיה – שעם חברותה בנאט"ו שואפת להשיג הגנה מפני הדיקטטור פוטין – תלויה לפתע בידיו של דיקטטור אחר".
אף שהמשא ומתן בין הצדדים תקוע לחלוטין – וטורקיה גם טרודה כעת בעיקר בהתמודדות עם נזקי רעידות האדמה שפקדו אותה בשבוע שעבר – פרשנים רבים מעריכים שבסופו של דבר שוודיה ופינלנד יעברו את המשוכה הטורקית. "אני בטוחה ששוודיה ופינלנד יצטרפו לנאט"ו", אומרת פרופ' אן סופי דאהל, מומחית לנאט"ו משוודיה המתגוררה בדנמרק המשמשת כעמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון. "צריך לחכות לבחירות בטורקיה במאי ואחר כך לסיום ההליך בפרלמנט באנקרה שגם יכול לקחת זמן", אומרת דאהל. "עם זאת, צריך לזכור שגם אם התהליך יימשך עוד זמן וייכנס לקיץ, זה עדיין יהיה תהליך ההצטרפות הקצר ביותר בתולדות נאט"ו. בדרך כלל זה נמשך שנים ואפילו עשורים". המומחית השוודית מזכירה ש-28 מדינות נאט"ו כבר אישרו את הצטרפות שוודיה ופינלנד לברית ולדבריה "הונגריה תאשר אותה במארס וכל העניין ייגמר ככל הנראה בקיץ".
דאהל טוענת ששוודיה משלמת כעת את המחיר על עשורים של ניסיונות להיות "מעצמה הומניטרית" שמנסה להשפיע על התרחשויות הרחק מגבולותיה. "הריאל-פוליטיק מכה עכשיו בשוודיה אחרי שנים של תמיכה בכל מיני תנועות מהפכניות", אומרת המומחית השוודית. "מסיבה זו טורקיה מתרכזת בשוודיה ולא בפינלנד". "ארדואן אכן מוטרד מהעניין הכורדי אבל הוא גם משתמש בו כקלף מיקוח", אומרת דאהל ומוסיפה שלנשיא הטורקי יש לנגד עיניו שיקולים נוספים. אחד מהם, למשל, הוא הניסיון הטורקי לרכוש מטוסי F-16 מארה"ב – וארדואן עשוי להשתמש בסוגיה של הרחבת נאט"ו כאמצעי לחץ להשגת מטוסי הקרב האמריקאיים. להתנגדות הטורקית להצטרפות שוודיה לנאט"ו יש גם הקשר פוליטי מובהק. ארדואן עומד לבחירה מחודשת במאי והווטו על ההצטרפות השוודית משמש אותו בקמפיין הבחירות שלו. מסיבה זו, דאהל לא צופה שטורקיה תשיב בקרוב בחיוב לשוודיה – אלא לאחר הבחירות בטורקיה.
באופן רשמי רסמוס פאלודן הוא מנהיג מפלגת ימין קיצוני הפועלת בשוודיה ובדנמרק. אבל הכינוי מנהיג בהקשר שלו הוא מטעה. לפאלודן, עורך-דין בן 41 בעל אזרחות כפולה — דנית ושוודית, אין כמעט תומכים, לפחות לא בשוודיה. ב-2021 הוא אמנם פתח סניף שוודי של המפלגה האנטי-מוסלמית שהקים בדנמרק, אך השוודים לא התרשמו. בסה"כ 156 מהם הצביעו עבורו (בדנמרק התמיכה בו קצת יותר גבוהה, אך גם שם הוא לא עבר את אחוז החסימה). עם זאת, פאלודן הוא דמות ידועה מאוד בשוודיה בגלל תכסיס פוליטי שהוא פיתח – שריפת ספרי קוראן. תומכיו עשו זאת ב-2020 במאלמו שבדרום שוודיה ומאז הוא חזר על האקט מספר פעמים. באפריל של שנה שעברה, הוא השיג בדיוק מה שרצה – בתגובה להפגנות היחיד שלו במספר ערים שוודיות, ניצלו גורמים עבריינים שונים את ההזדמנות ועוררו מהומות, שרפו מכוניות ותקפו שוטרים. כך הם נתנו תהודה מרשימה לפאלודן ולתחביב הפירומני שלו.
בינואר השנה חזר פאלודן לשוודיה לאחר שקיבל אישור לשרוף ספר קוראן מול שגרירות תורכיה בסטוקהולם. לא שהוא זקוק לזה, אבל הפעם הוא מצא הקשר גאו-פוליטי לרכב עליו. תורכיה מפעילה בחודשים האחרונים את כוחה כדי למנוע את הצטרפות שוודיה לנאט"ו, לכאורה בגלל שסטוקהולם תומכת ב"טרוריסטים כורדים". פאלודן ניצל את הכעס השוודי המוצדק ותיכנן לצבור נקודות זכות, או לכל הפחות לעורר תשומת לב כאשר הוא יהפוך לעוד מוקד של מתיחות בין המדינות. וכך אמנם קרה, תורכיה ומוסלמים בעולם כולו הפנו את חיציהם צפונה. חרמות הוטלו נגד חברות שוודיות, הפגנות נערכו ברחבי העולם המוסלמי וההצטרפות השוודית לנאט"ו נראית רחוקה מתמיד. כל זאת למרות שהרוב המוחלט של תושבי שוודיה מסתייגים, שלא לומר מתעבים, את פאלודן והפרובוקציות שלו.
מדוע בכל זאת אפשרו השלטונות השוודים לפאלודן להזיק לאינטרסים הפוליטיים שלהם ולפגוע במרקם החברתי שלהם? ובכן, בשוודיה חופש הביטוי הוא מוחלט. יש שיאמרו שהוא כמעט קדוש וזכויות אזרחיות כמו חופש ההתאגדות, הביטוי וההפגנה הפכו, במובנים רבים, לתחליף לאמונה הדתית באחת החברות הכי חילוניות בעולם. כך, יכולות תנועות ניאו-נאציות לקיים מצעדים ליד בתי-כנסת ביום כיפור, כך יכולים תומכי דיקטטורים מכל העולם להפגין בחוצות עיר וכן, כך יכול אדם כמו רסמוס פאלודן הפועל ללא תמיכה וכמעט ללא אמצעים, לחבל באינטרסים הלאומיים של שוודיה, לעורר בה מהומות ולפלג את החברה השוודית באמצעות הלהטת רוחות ותדלוק יצרים.
אבל לשוודים יש גם אופציה אחרת. בשנים האחרונות יש הטוענים שהגיע הזמן להגביל, ולו במעט, את החופש לומר ולעשות הכל במרחב הציבורי. בניגוד לתדמית השלווה שלה, בשוודיה כבר נרצחו ראש-ממשלה ושרת חוץ, יש בה תנועות נאו-נאציות, מתנדבים לדאע"ש, בעיות קשות של אינטגרציה ואלימות פוליטית מעל ומתחת לפני השטח. המצב בה אמנם טוב יותר ממרבית מדינות העולם, אך היא וודאי לא חסינה בפני מלחמות הדת, חוסר היציבות החברתי והקיצוניות הפוליטית המתפשטות בעולם כמו ווירוס בעשור השלישי של המאה ה-21.
באופן לא מפתיע, בין הגורמים שמבינים לעומק את חומרת המצב נמצאים גורמים יהודיים בשוודיה. מועצת הקהילות היהודיות במדינה וארגון "אמנה", המקדם דיאלוג יהודי-מוסלמי, יצאו בהצהרה דחופה בעקבות שריפת ספר הקוראן. ההצהרה ממסגרת את האירוע כ"רשות שניתנה לגזענים ולקיצונים לנצל לרעה את הדמוקרטיה ואת חופש הדיבור על מנת לעשות נורמליזציה לשנאה כנגד אחד המיעוטים הדתיים במדינה". היא ממשיכה ומזכירה את "ההיסטוריה האירופית הטראגית" ומצטטת את אמירתו של היינריך היינה על כך שאלו ששורפים ספרים, ישרפו לבסוף גם בני-אדם. "בחברה דמוקרטית", כך מסתיימת ההצהרה, "יש לכל פרט את הזכות להרגיש בטוח ומוערך. אנחנו רוצים להביע את תמיכתנו במיעוט המוסלמי השוודי ולומר בבהירות שכל מעשה של אפליה ושנאה איננו מקובל".
ההוכחה בחיוניותה של הצהרה זו לא איחרה לבוא. בשבוע שעבר ניסו שני גורמים שונים, שניהם שוודים ממוצא מצרי, להוכיח את "הצביעות השוודית" באמצעות שריפת ספר תורה. באחד המקרים, מול שגרירות ישראל בסטוקהולם. אם לא יתקבל אישור, כך חשבו, תהיה זו הוכחה לאפליה נגד מוסלמים. אם יקבלו, הרי שעוד בנזין ישפך על מדורת השנאה והזעם. למרות שמשרד החוץ הישראלי ניסה להתהדר בכך שהוא זה שהתערב אצל השוודים ומנע את שריפת ספר התורה, היה זה מישהו אחר שהצליח למנוע, או לפחות לדחות, את האירוע. היו אלה דווקא חברי הקהילה המוסלמית בשוודיה, ביניהם גורמים המשתפים פעולה עם הקהילה היהודית, שעשו את השיחות הנדרשות והפעילו את הלחץ הנכון במקום הנכון כדי למנוע את הפעולה. לפחות בינתיים.
נכון, דיאלוג לבדו לא יפתור את הבעיות הפוליטיות, התרבותיות והחברתיות הקיימות היום בשוודיה ומחוצה לה. יש צורך גם בחקיקה, בחינוך, בהשקעה כלכלית ולפעמים גם בהפעלת כוח. עם זאת, הדיאלוג החברתי הוא תנאי הכרחי. רק הוא יכול וחייב לקדם הצבת גבולות וקביעת חוקי משחק. שכן, בעולם האמיתי לא ייתכנו זכויות ללא גבולות. ואין מתאימים ממוסלמים ויהודים לקחת יחד אחריות על הצבתם.
דיויד סטברו 