"הייתי ילדה שייצרה טי-שירטים לילדים במערב. כל הבגדים האלה מיוצרים מסבל"

נאסרין שייק גדלה בתנאי עבדות: מגיל תשע היא נכלאה-למעשה ועבדה ללא תמורה שבעה ימים בשבוע. בראיון ל"הארץ" היא מספרת שרק כשהגיעה לקניון בארצות הברית הבינה לאן הגיעו הבגדים שתפרה בחדר המעופש בנפאל. דו"ח חדש על עבדות מודרנית מגלה שזו נמצאת בעלייה בשנים האחרונות, ובתעשיית האופנה יש מי שמתחילים להתעורר.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2023-06-01/ty-article-magazine/.highlight/00000188-6c4f-de23-ad8d-fdcfd32e0000

נאסרין שייק אפילו לא יודעת בדיוק בת כמה היא. בכפר ההודי הקטן שהיא נולדה בו איש לא רשם את הלידות ואת הפטירות ובזמן שהיתה ילדה, המדינה לא התערבה בו, לא השקיעה בו ולא פיקחה עליו. כמו חייהם של ילדים וילדות אחרים בכפר, גם חייה של שייק היו אמורים להיות חיי עוני של עבודה קשה ונישואים בגיל צעיר מאוד. היום, כשהיא בשנות השלושים המוקדמות שלה ולאחר שנחלצה מחיים אלו וחיה בארצות-הברית, היא מספרת על מה שנאלצה לעבור כילדה ועל מה שמיליוני ילדים אחרים עדיין עוברים.

"נולדתי בכפר בשם רג'ורה במדינת ביהאר בפריפריה של הודו, קרוב לגבול נפאל", מספרת שייק ל"הארץ", "בתקופה שנולדתי בה זה היה כפר לא מוכר. בכפרים מהסוג הזה ישנם ילדים וגם מבוגרים רבים שנאלצים לעבוד בעבודת כפייה. זה לא מרצונם החופשי, הרבה מזה הוא תוצאה של אמונות דתיות ושל עוני. כשחייתי בכפר לא היה שם חשמל, לא  היו מכוניות ולא היתה גישה לבתי-חולים. עבודות כפייה מחוץ לכפר היו דרך הכרחית להתקיים. זו גם חברה שנשלטת על ידי גברים. כשהייתי ילדה צעירה מאוד ראיתי את כל הנערות נישאות בכפייה בגיל 12 עד 16 ומיד אחרי הנישואין הן ילדו שישה או שבעה ילדים. ראיתי גם אלימות כנגד נשים. יש לי שלוש אחיות ואחותי הבכורה נישאה כבר בגיל 12. כשזה קרה החלטתי שאני חייבת לעזוב את הכפר. כך הגעתי לסווטשופ בקטמנדו שבנפאל. אני חושבת שהייתי בת תשע או עשר כשהגעתי לשם".

איך הצלחת לעזוב את הכפר בגיל צעיר כל כך?

"לא עזבתי לבד. היה לי בן-דוד שעבד כילד במפעל נורות בקטמנדו שהיה גם הוא סווטשופ. בן-הדוד הזה חלה באסטמה ועבר לסווטשופ בתעשיית הבגדים. ביקשתי ממנו לקחת אותי ולאחר כמה חודשים הוא לקח אותי לשם והתחלתי לעבוד".

איך היו החיים בסווטשופ?

"זה לא היה ממש מפעל. זה היה רק חדר קטן שבו אני וחמישה אנשים נוספים חיינו בו, ישנו ואכלנו בו. היה בחדר חלון קטנטן שהיה מכוסה כל הזמן. לא יכולנו לראות החוצה. היו שתי דלתות. דלת ראשית שתמיד היתה נעולה ועוד דלת לכיוון שאר החדרים שגם היתה נעולה רוב הזמן. היו חדרים אחרים ובכל חדר עשו חלק אחר של העבודה, היו חדרים שתפרו חלק אחד של הבגד ובחדרים אחרים תפרו חלק אחר. לחדרים השונים היו שירותים משותפים. ההיגיינה היתה גרועה מאוד וגם חליתי כתוצאה מזה. בחדר שאני הייתי בו היו בדים, היו הרבה טי-שרטים, היו חצאיות מיני ועשינו רק חלק אחד שלהם. בד"כ היתה מכסה של 500 חתיכות שהיינו צריכים להספיק לעבוד עליהם בשבוע אחד. אם לא סיימנו בשבוע לא היו משלמים לנו בכלל. לכן, כדי לעמוד בקצב, היינו חייבים בסוף השבוע לקום בארבע בבוקר ולעבוד עד חצות. הסוכן שהיה אחראי עלינו היה בלחץ ורץ הלוך חזור כדי ללחוץ עלינו לעבוד מהר יותר כשהוא מאיים עלינו שאם לא נספיק, הוא לא ישלם לנו ולא נקבל עוד עבודה".

מה היו תנאי השינה בחדר? איך היו הארוחות?

"לא היו מיטות בסווטשופ. בלילה שמנו את מכונות התפירה בצד וישנו על הבגדים שעשינו. הפכנו אותם לכריות ומזרנים. בפינת החדר היה תנור קטן שעבד על נפט. לא היה גז. האוכל היה מלא אבק וחוטים מהבדים. הייתי בתת-תזונה נוראית. אכלנו רק אורז ועדשים. האורז היה ישן שהתוקף שלו כבר עבר והיו בו חרקים קטנים. מדי פעם היו נותנים לנו גם ענבים רקובים. הנפט מהתנור גם שימש אותנו לנקות ידיים כי לא היה סבון ולכן לידיים היה ריח לא טוב כשאכלנו. גם המים היו מוגבלים והיינו יכולים להתקלח מקסימום שלוש פעמים בחודש".

מי היו האנשים האחרים שעבדת איתם בחדר?

"הייתה ילדה אחת אפילו יותר צעירה ממני. אני זוכרת שהיתה תאונה והיא תפרה לעצמה את היד. בגלל שלא היתה לנו ערכת עזרה ראשונה, היא דיממה ונאלצנו לעצור את הדימום עם חול. היא אפילו לא בכתה אבל אני לא שוכחת את הפנים שלה ואת הדם שכיסה את הבדים. העובדים הנוספים בסווטשופ היו ילדים, ילדות וגברים צעירים בני 18 עד 25 לפעמים התחלפו האנשים והיו כאלו שעברו לעבוד במקומות דומים אחרים".

כמה שילמו לכם?

"פחות משני דולר ביום וזה בערך הסכום שהיינו צריכים לשלם לסוכן בשביל האוכל שלנו. כשעמדו לסגור את הסווטשופ, עבדנו חודשיים וכל הזמן הבטיחו שיתנו לנו את הכסף למחרת ובסופו של דבר, המקום נסגר, הם פשוט נעלמו בלי לשלם ולא חזרו".

האם היו ימים חופשיים?

"לא. בשבתות היה קצת יותר קל כי הדד-ליין של השלמת המכסה היה בימי שישי, כך שבימי שבת התחלנו לעבוד על משלוח חדש ולכן היה פחות לחץ. לא היו חופשות וגם לא ממש יצאנו".

מי היו הבוסים או הסוכנים שניהלו את העבודה, בעבור מי עבדתם?

"אני לא יודעת בדיוק מי הם היו, לא היו על הבגדים שייצרנו תגיות של חברות כי זה היה בשלבים הראשונים של הייצור שלהם ולא דיברו על שמות של חברות. בזמנו גם לא ידעתי כלום על העולם. הייתי בהלם תרבות כי באתי מכפר קטן לעיר גדולה ואז נכלאתי בחדר קטן. הסוכן שהיה אחראי עלינו היה גבר בין גיל 45 ל-50. היום אני יודעת שחברות גדולות מתחום האופנה המהירה השתמשו בבדים כמו אלו שאנחנו עבדנו עליהם. אבל הבדים שעבדנו עליהם בנפאל נשלחו קודם לתאילנד ורק משם הם נשלחו לעולם המערבי. אני לא ידעתי אז כלום אבל בדיעבד אני מבינה שאני הייתי ילדה שייצרה טי-שרטים לילדים במדינות המערב".

על פי שייק, הסוכנים שניהלו את העבודה בסווטשופ שעבדה בו, קיבלו מכסות עבודה ממפעלים במדינות אחרות ומפעלים אלו, בתורם, העבירו את הסחורה לאחר שלב נוסף בייצור לחברות במערב. כך הפכו נאסרין ועובדים ועובדות אחרים במצבה לחלק החבוי בשרשרת ייצור ארוכה. לדוגמא, מפעלים בארה"ב היו מקבלים סחורה שיוצרה במפעלים בהודו או בסין שקיבלו את הסחורה הגולמית מסווטשופים בנפאל. "אנחנו היינו החדר הקטן והלא חוקי שהיה השלב הראשון בתהליך הייצור של הבגד", אומר שייק, "החברות המערביות הגדולות לא עושות עסקים עם המקומות האלו, הן עושות עסקים עם המפעלים הגדולים בחלק המסודר והחוקי יותר של שרשרת הייצור. אבל צריך לדבר על שקיפות בשרשראות הייצור. הרבה חברות מסתירות את האמת. הן מפרסמות רק את סוף השרשרת אבל לא את ההתחלה שלה. המקומות שבהם גדלה הכותנה, המקומות שבהם היא נקצרת, המקומות שבהם היא נטווית, המקומות שמיוצרים בהם הבדים הגולמיים. צריך לדרוש שקיפות של כל זה. כל החברות הגדולות מסתירות עבדות בתחתית שרשרת הייצור וצרכנים יכולים להיות חלק בפתרון אם הם רק ישאלו את השאלות".

נאסרין שייק. צילום: Local Women's Handicrafts

ואכן, בשנים האחרונות יש ברחבי העולם כאלו המתחילים לשאול את השאלות וישנם אפילו מעצבי אופנה שמתחילים לקחת בחשבון את שרשראות הייצור המסתירות עבודות כפייה ועבודת ילדים. אחת מהן היא לואיז שין, מעצבת צעירה ומבטיחה ששמעה את סיפורה של נאסרין שייק וסיפורים דומים והחליטה לעשות מעשה. שין, ילידת סין שעברה עם אמה לשוודיה כשהיתה ילדה וחיה כיום בפאריז, החליטה שהקריירה שלה בתחום האופנה תהיה חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה ולכן פיתחה מותג לא קונבנציונלי – זהו המותג הראשון בסקנדינביה שייצר אופנה עילית שהיא להשכרה בלבד ולא למכירה. שין חיפשה לדבריה לא רק דרך שונה וחדשה לייצר ולמכור בגדים, ובמיוחד אופנה עילית, אלא גם דרך חדשה לצרוך אותם, לא רק כמודל עסקי חדשני, אלא גם כביטוי של השקפת עולם.  "אופנה מהירה מלמדת אותנו משהו על סדרי העדיפויות והערכים החברתיים שלנו", אומרת שין בראיון ל"הארץ", "יש לנו הרי גם מזון מהיר ומערכות יחסים מהירות. קל יותר ומהיר יותר לזרוק משהו כשהוא נשבר, מאשר לתקן אותו. במיוחד אם זה משהו שאין לו ערך גדול בעבורנו. צריכה המונית מובילה לייצור המוני, מה שגורם לייצור הזול ביותר האפשרי על מנת לשמור על רווחים ומה יכול להיות יותר זול מעובדים שנעולים במקומות כמו מחנות ריכוז באזורים בהם חיים האויגורים בסין. ייצור בצורה זו גם גורם להתחממות כדור הארץ ולכל הנזקים הקשורים בו מהם סובלים בעיקר אלו שיש להם הכי פחות במקומות כמו ניגריה ופקיסטן".

שין מספרת שהכל התחיל כשהיתה תקועה במשך שישה חודשים ביפן בזמן מגפת הקורונה. בזמן הזה היא למדה מקריאה ומצריכת חדשות על גורלם של המיעוטים האתניים בסין, על עבודות כפייה ועל תוצאות משבר האקלים במדינות שונות. כתגובה, היא החלה לייצר שמלות מחומרים ממוחזרים כמו ווילונות ובגדים ישנים שיצאו משימוש. כשחזרה לשוודיה, היא יצרה קשר עם משפחות של אויגורים ושורדי עבדות מודרנית והחלה לעצב שמלות כמעין יצירות אומנות שיהוו קול לאנשים איתם שוחחה. במקביל חשבה שין שעבודותיה יהוו מעין תשובה לחוסר האתיות של עולם האופנה והשפעתו השלילית על העולם ועל רווחת בני-האדם החיים בו. היא ייצרה עשר שמלות בחודש וחצי, גייסה דוגמניות וצלמים שרבים מהם היו מרקע של מהגרים שהגיעו ממדינות בהן יש הפרות של זכויות-אדם, ויחד הם ייצרו אירוע שהיה חצי תצוגת אופנה וחצי הפגנה. הדוגמניות צעדו בחצר בניין עיריית סטוקהולם כשהן לבושות בשמלות ששין יצרה מחומרים ממוחזרים ומחזיקות שלטים על עוולות כל העולם – "שחררו את האויגורים", "מזדהים עם אפגניסטן", "עומדים עם טיגראי" וכן, גם "עצרו את המלחמה בעזה".

"בחלומות הכי פרועים שלי לא האמנתי שאהפוך לפעילת זכויות-אדם", מספרת שין, "בסוף אוגוסט 2021 פרסמתי ווידאו של תצוגת האופנה שלי באינסטגרם. חמש דקות אחר-כך הבנתי שהכל השתנה. לא היה לנו תקציב או צוות שיווק, אבל זה הפך לוויראלי. היום נפגשת שין עם שורדי עבדות, מקבלי החלטות ופורומים פוליטיים. היא מרצה, מתראיינת וכמובן, ממשיכה לייצר שמלות. לאחרונה, כאחת מ"עמיתות סחרוב" (תכנית הכשרה של הפרלמנט האירופי לפעילי זכויות אדם צעירים), היא קיימה תצוגת אופנה בשיתוף פעולה עם הפרלמנט האירופי בתחילתו של אחד מדיוניו בבריסל".

מוקדם יותר החלו הפרלמנט האירופי ומועצת האיחוד האירופי בהליכי חקיקה שתגביל ייבוא וייצוא של סחורות שנוצרו בעבודות כפייה ועבודת ילדים. "אם אנחנו רוצים לשנות את העולם, אנחנו חייבים להתחיל בעצמנו", אומרת שין כשהיא מתייחסת להליכי חקיקה אלו, "אנחנו חייבים להיות מודעים יותר לאופן ההתנהגות שלנו, לאופן בו אנחנו עובדים וליכולת שלנו לקחת אחריות". נאסרין שייק, אגב, הגיעה גם היא לדיון בבריסל ופגשה את שין ופעילי זכויות אדם נוספים שהשתתפו בדיון. הבעיה, גם אם עוד לא נפתרה, לפחות הועלתה לשולחן הדיונים.

תצוגת האופנה של לואיז שין בסטוקהולם. צילום: Emma Grann

אבל על מנת לפתור בעיה כמו בעיית העבדות המודרנית יש קודם כל להבין את ההיקף שלה. ארגון Walk Free שהוקם ב-2010 עושה בדיוק את זה. הארגון, שמרכזו באוסטרליה, מפרסם ביחד עם ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) ועם ארגון ההגירה הבינלאומי (IOM), שניהם קשורים לאו"ם, דו"חות על היקף עבודות הכפייה והנישואים בכפייה ברחבי העולם. ב-2013 פרסם הארגון את אינדקס העבדות הראשון שלו והשבוע פורסם האינדקס החמישי. דו"ח זה, שנאסרין שייק תרמה לו מניסיונה וסיפור חייה, הוא מטריד במיוחד לא רק בגלל שהוא מגלה שישנם כחמישים מיליון בני-אדם בעולם בכל רגע נתון הנמצאים במצב של עבדות מודרנית, אלא גם מפני שהמספר הזה רק הולך וגדל.

"הדו"ח שלנו מראה בבירור שהיקף התופעה של עבדות מודרנית גדל", אומרת קת'רין בריינט האחראית על תוכניות ומדיניות בארגון Walk Free ואחת ממחברות הדו"ח, "הרקע לגידול הזה הוא מגפת הקורונה, שינוי האקלים וקונפליקטים צבאיים ברחבי העולם. מה שראינו בארבע השנים האחרונות הוא גידול של כעשרה מיליון במספר האנשים הנמצאים בעבדות מודרנית".

כיצד אתם מגדירים עבדות מודרנית?

"כשאנחנו מדברים על עבדות מודרנית אנחנו מתכוונים לעבודות כפייה ולנישואים בכפייה. יש כ-28 מיליון בני אדם בעבודות כפייה וכ-22 מיליון בנישואים כפויים. עבודות כפייה כוללות עבודות שבהן אנשים עובדים בכדי לשלם חוב, למשל חוב לאנשים שהובילו אותם למדינה אחרת ולכן הם עובדים למעשה ללא שכר או בעבור שכר זעום. זה כולל גם בני אדם העובדים בעבודות כפייה בעבור מדינות שונות למשל בגיוס חובה, בעבודות לפיתוח כלכלי או בעבודות של אסירים בבתי-סוהר. אנחנו גם יודעים שיש תעשיות ברחבי העולם שהן בסיכון גבוהה של שימוש בעבודות כפייה ותעשיית האופנה היא אחת מהן. זו אחת התעשיות הנצלניות והמזיקות ביותר בעולם גם מבחינת הפרות זכויות-אדם וגם מבחינת ההשפעה הסביבתית שלה, בעיקר בגלל שרשראות הייצור הארוכות והמורכבות שלה. כלומר כשאנחנו, כצרכנים, קונים בגדים, סביר מאוד להניח שהבגדים שאנו קונים עברו מאות זוגות ידיים שחלק גדול מהן נוצלו בעבודות כפייה – אלו שקטפו את הכותנה, אלו שטוו את החוטים, אלו שיצרו את הטקסטיל ואלו שתפרו את הבגדים".

הדו"ח של Walk Free מראה היכן הבעיה היא חמורה ביותר. בהודו, סין ורוסיה יש 11 מיליון, 5.8 מיליון ו-1.9 מיליון בני-אדם בעבדות מודרנית בהתאמה. קוריאה הצפונית, אריתריאה, מאוריטניה, ערב-הסעודית ותורכיה מובילות במדד בני-האדם הנמצאים בעבדות מודרנית לנפש. חשוב לציין שכאשר מתייחסים לכל סוגי העבדות המודרנית כולל נישואים בכפייה, קורבנות סחר בבני-אדם ועבודה בתנאים ירודים ושכר זעום כתוצאה של שעבוד לחוב, הונאה וניצול מיני, אין כמעט מדינה שאין בה עבדות. הדו"ח גם מספר אילו מדינות נוקטות בצעדים המשמעותיים ביותר להילחם בבעיה, בראש עומדות בריטניה, אוסטרליה והולנד ואחריהן עוד מספר מדינות אירופאיות וארה"ב. המדינות שהתמודדותן עם הבעיה היא הגרועה ביותר בנוסף לקוריאה הצפונית ואריתריאה הן איראן, לוב וסומליה.

ברור מה הן המדינות שבהן נפוצות עבודות כפייה, אך מה לגבי צריכת התוצרת שלה? עד כמה הסחורות שאנו מייבאים במדינות המפותחות הן כאלו שנעשה בהן שימוש בעבדות מודרנית?

"ערך הסחורות שלגביהן אפשר לומר שיש סיכון גבוהה שעבודות כפייה היו חלק משרשראות הייצור שלהן שיובאו למדינות ה-G20 (20 הכלכלות הגדולות בעולם, ד.ס) הוא 468 מיליארד דולר. כ-148 מיליארד מתוך סכום זה הם סחורות מתחום הביגוד והאופנה, וכ-13 מיליארד דולר הם סחורות טקסטיל אחרות. אלו סחורות שחלק מהעובדים המייצרים אותן מנוצלים, החל בעובדים המקבלים שכר זעום ותנאי עבודה גרועים מאוד ועד לאלו שעובדים בצורות הקיצוניות ביותר של עבודות כפייה. אנשים כמו נאסרין מייצגים אלפים רבים של גברים, נשים וילדים המנוצלים על מנת שיהיו לנו בגדים זולים שאפשר לקנות ולזרוק".

הדו"ח של Walk Free גם מפרט אילו מדינות צורכות סחורות הנגועות בעבדות. ארה"ב, לדוגמא, צורכת כ-170 מיליארד דולר של סחורות שהנמצאות בסיכון גבוהה שעבדות מודרנית היתה חלק מתהליך הייצור שלהן, יפן כ-53 מיליארד, גרמניה כ-44 מיליארד ובריטניה כ-26 מיליארד. כלומר, גם מדינות שעושות מאמץ להילחם בתופעה עדיין תורמות לה. אחרי הכל, מול כל הרגולציה והחקיקה, יש גם שופינג.

כשמדובר בעבדות בחסות המדינה, כמו ניצול המיעוטים האתניים בעבודות כפייה במחוז שינג'יאנג שבסין, ישנם חוקרים שהצליחו לגלות מי הן החברות המערביות שעשו שימוש בעבודות כפייה. מדוע אתם לא מציינים בדו"ח מי הן החברות המערביות שעשו שימוש במוצרים מהסווטשופס בנפאל או במדינות דומות?

"אנחנו לא יודעים אילו חברות עושות שימוש בניצול העובדים בנפאל, אבל אנחנו מברכים על כל בדיקה מעמיקה של שרשראות הייצור האלו בנפאל ובמדינות נוספות. היינו מאוד רוצים שהתקשורת והרשויות היו מפעילות את אותה התמקדות במדינות אחרות כפי שהן עשו והצליחו להביא לתשובות במקרה של שינג'יאנג".

בדו"ח שלכם יש גם סקירה של תגובות המדינות השונות לבעיה העבדות המודרנית ואתם מדרגים למעשה את האופן שבו הן מנסות להתמודד עם הבעיה. מה בעצם מצופה ממדינה לעשות כדי לפתור את הבעיה?

"יש ממדים שונים שמרכיבים תגובה חזקה לבעיית העבדות המודרנית. מצד אחד יש את מה שמדינות עושות על מנת לזהות את הקורבנות ולתמוך בהם, יש את מה שהן עושות במונחים של פעילות נגד עבדות במישור הפלילי וגם, מצד שני, יש את מה שנעשה על מנת להימנע מצריכה של סחורות שעבדות היתה חלק משרשרת הייצור שלהן – זיהוי מרכיבי סיכון לסחורות כאלו ופעולה מול המגזר העסקי. זו מערכת מורכבת, אנחנו מתבססים על כ-141 אינדיקטורים ומכסים 176 מדינות באינדקס שלנו. זה נותן לנו מפת דרכים שמדינות יכולות להיעזר בה כדי להילחם בתופעה".

כשמדובר בישראל, באינדקס שלכם ישראל נמצאת במקום לא טוב, גם כי יש בה, על פי הדו"ח כ-33,000 אנשים הנמצאים במצב של עבדות מודרנית וגם כי המדינה נמצאת במקום נמוך בדירוג הטיפול שלה בנושא. כל זה בלי שהדו"ח כולל בכלל את השטחים הפלסטיניים. תוכלי לפרט על כך?

"מהגרי עבודה הם קבוצה פגיעה במיוחד. זה כולל פלסטינים בעלי היתרי עבודה ומהגרים מדרום ודרום מזרח אסיה, רפובליקות סובייטיות לשעבר ומזרח אירופה וממדינות שכנות באזור. מבקשי מקלט אריתראים וסודנים פגיעים גם הם בשל חוסר יכולת למצוא עבודה באופן רשמי בזמן שהם ממתינים לבירור בקשת המקלט שלהם. ההמלצה שלנו היא לדאוג להגנות לעובדים זרים – אנחנו מכירים מצבים של עובדים הקשורים למעסיקים ספציפיים דרך היתרי העבודה שלהם והמספר של אנשים בעבדות כולל גם נשים, נערות וטרנסג'נדרים הנמצאים בסכנת ניצול מיני כפוי ונשים ונערות שהן קורבנות של נישואים בכפייה. מעבר לכך, לישראל יש ציון אפס בהתמודדות עם שרשראות האספקה ואנחנו ממליצים מאוד שהממשלה הישראלית תחוקק חוקים שיכריחו חברות לדווח על מה שהן עושות על מנת לחקור את שרשראות הייצור שלהן, או אפילו טוב יותר, לחייב חברות לעשות גילוי נאות ולחפש עדויות של עבודות כפייה. גם לצרכנים יש כוח כאן. הם יכולים לשאול את החברות המוכרות בגדים שאלות כמו 'מי עשה הבגדים האלו?' או 'האם שרשרת הייצור שלכם שקופה'".

ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "מדינת ישראל מחויבת לקידום המאבק בסחר בבני אדם ובעבדות מודרנית. החלטה על תוכנית חומש ליישום התוכנית הלאומית למאבק בסחר בבני אדם התקבלה בספטמבר 2022 והיא כוללת פעילות ב-14 משרדי ממשלה. כחלק מתוכנית זו, החל מחקר מקיף שימדוד את היקפי הסחר בישראל ובמקביל נערך שינוי במנגנון ההכרה בקורבנות, ואף הוקם מודל חדש לזיהוי קורבנות בנתב"ג. יחידת התאום הממשלתית למאבק בסחר בבני אדם פועלת להגנה על זכויות אוכלוסיות פגיעות, בהן עובדים פלסטינים, עובדים זרים, מבקשי מקלט, קטינים ועוד, ושורה של מנגנונים פותחו במיוחד כדי למנוע סחר ועבדות של אוכלוסיות אלה. כמו כן, תחת החלטת הממשלה הוקם צוות בין-מגזרי לבחון את קידום נושא מניעת סחר בשרשראות אספקה בישראל, והצוות אמור למסור את המלצותיו עד לסוף שנה זו. ישראל הצטרפה לאמנת האו"ם בנושא סחר בבני אדם משנת 2000, והיא עומדת באופן מלא על יישום הוראותיו. בנוסף, ישראל הצטרפה בשנת 2021 לאמנת מועצת אירופה בדבר פעולה נגד סחר בבני אדם (אמנת ורשה), הנחשבת למתקדמת בעולם".

קת'רין בריינט. צילום: Walk Free

כמו קת'רין ברייאנט ולואיז שין, נאסרין שייק היא כיום חלק מרשת רחבה של פעילי זכויות-אדם המנסים לשנות את האופן שאנו מייצרים, מוכרים וקונים בגדים. שייק, שיש לה ניסיון אישי כואב מתחתית שרשרת הייצור הבינה כבר כילדה צעירה מאוד שהיא חלק ממערכת אכזרית ונצלנית, אך בעבורה ובעבור אלו שעבדו איתה זו פשוט היתה מציאות שקשה לדמיין אחרת במקומה. "האנשים שעבדו איתי פשוט הרגישו שזו חוויה נורמלית", היא מספרת, "חשבנו שאלה החיים".

האם השאירו אתכם שם בכוח? היו כאלו שניסו להתנגד, לברוח או פשוט לעזוב?

"האנשים שעבדו איתי פשוט הרגישו שזו חוויה נורמלית. חשבנו שאלו החיים. כמו שאמא שלי לימדה אותי שחתונה בגיל 12 זה בסדר. בקהילה שלנו לא חשבו שעבודת ילדים ועבודות כפייה הן הפרה של זכויות-אדם. בנפאל רואים אפילו היום אימהות שמוכרות את הילדים שלהם. יש עוני קיצוני, חוסר קיצוני בזכויות-אדם וחוסר מודעות, כל אלו יוצרים את המצב הזה. רבים מאלו שעבדו בסווטשופ עבדו שם כילדים והמשיכו לעבוד כך גם כמבוגרים. אנשים חיו, עבדו ומתו בסווטשופ. אחד הדודים שלי, למשל, התחיל לעבוד בגיל תשע או עשר ועבד 15 שעות ביום במשך שנים ארוכות. בגיל 25 הוא התעוור בגלל שעבד כל כך הרבה, במקום סגור ואכל רק אורז כל השנים האלו. שנתיים או שלוש אחר כך הוא מת. אנשים חיים ומתים בתנאים האלה וחושבים שאלו חיים נורמליים".

זה עדיין המצב בנפאל?

"כן. היום בנפאל יש על פי דו"ח של האו"ם יותר ממיליון ילדים עובדים. הם בחקלאות, במפעלי לבנים ובטקסטיל. יש מיליוני אנשים שאינם רשומים בכלל בשום מקום. לא מדובר באנשים מהערים הגדולות, אלא באנשים מהפריפריה. ויש סיבה לכך שהם לא רשומים. אם הם לא רשומים, איש לא שולח אותם לבית-ספר, אין להם אפשרות להתלונן במשטרה, אין להם לאן לברוח".

איך הצלחת לצאת משם בסוף?

"אחרי שנתיים בסווטשופ ואחרי שלא שילמו לנו על החודשיים האחרונים, נאלצנו ללכת לחפש עבודה אחרת והפכתי לילדת רחוב. יש המון ילדות במצב הזה וחלק מהן הופכות קורבנות לסחר בבני-אדם. אז פגשתי אדם אחד שטייל עם הכלב שלו. הכלב ניגש אלי כשהייתי ברחוב והתחלתי לדבר איתו. האיש הזה, לזלי ג'ון, יהודי אמריקאי שלמד הודית ונפאלית והפך לנזיר בנפאל, הפך למורה ומנטור שלי ואחר כך למעין אבא בשבילי. הייתי איתו 15 שנה, נסענו יחד לארה"ב והיינו שם עד שהוא מת. הוא הציל את חיי. הוא הנס של החיים שלי, איש אחד ששינה את הכל".

שייק מספרת כיצד לפני המעבר לארה"ב ג'ון דאג שתיכנס להליך של קבלת תעודת זהות שלקח שנים. במקביל הוא לימד אותה כיצד לבקש הלוואה והיא קנתה מכונת תפירה, התחילה לייצר מוצרים משלה ואפילו פתחה בית-מלאכה משלה בקטמנדו שעבדו בו נשים נוספות שעזרו אחת לשנייה והפכו אותו למרכז של אקטיביזם, תמיכה ולמידה. "אפילו בתקופה זו לא הבנתי עדיין את כל האמת על עבודת כפייה והמשפחה שלי עדיין ניסתה לגרום לי להתחתן. אז גם הכרתי קבוצה של אמריקאים שהגיעה לנפאל כדי לתמוך ביוזמה החברתית שלנו. הם עזרו לי לצאת מזה ואנחנו עדיין עובדים ביחד בארה"ב כדי לעורר מודעות ולסיים את העבדות המודרנית", אומרת שייק, "ההתעוררות האמיתית שלי הגיעה רק כשהגעתי לאמריקה, נכנסתי לקניון וראיתי ילדים שהיו בטוחים ומוגנים. רק אז הבנתי. כל הבגדים האלו מיוצרים מסבל. זה מה שאני הייתי עושה. לקח לי ארבע או חמש שנים להבין את הכל. להבין עד כמה הצרכנות מנותקת ובנויה על עבדות. אני זוכרת שהסתכלתי על הבגדים בקניון הזה ובכיתי כל היום".

Israel’s Pro-democracy Protests Now Extend as Far as the Nordic countries

Officials in Scandinavian countries generally prefer not to intervene in Israel’s domestic affairs, but the concerns are palpable – even among its Jewish supporters in Stockholm

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/israel-news/2023-04-03/ty-article-magazine/.premium/israels-pro-democracy-protests-now-extend-as-far-as-scandinavia/00000187-4169-db91-adcf-5f7fb2640000

“I am closely following what’s happening in Israel and see that they’re even talking about a civil war there,” says Lars Aslan Rasmussen, addressing the protests over the Netanyahu government’s efforts to undermine the judiciary. “Israel is a democracy, it had five elections within a short time while its neighbors have no elections at all,” says Rasmussen, a member of the ruling Social Democratic Party in Denmark. “However, as a social democrat and a secular person, I think it would be a pity if Israel changes as a result of the far right that provocatively enters the Temple Mount and tries to impose religious law on the inhabitants of the country. It is important that Israel remains a democracy despite the far right.”

In recent weeks, leaders in Western Europe such as French President Emmanuel Macron and German Chancellor Olaf Scholz have been expressing their concern about the Israeli government’s plans. Rasmussen’s words reflect the concerns of elected officials in Scandinavian countries, who are now joining the international chorus of alarm. In most cases, the criticism is still gentle – in part because it is coming from representatives of parties that are traditionally not hostile toward Israel.

Rasmussen is considered a friend of Israel and was awarded the Jerusalem Prize by the World Zionist Organization last year. “Extremist tendencies exist in many countries, including Denmark and the United States in the days of Donald Trump’s presidency,” he says. “I don’t think the relations between Israel and Denmark will weaken [because of the judicial overhaul], but it’s good that people are criticizing and demonstrating against the rise of the power of the far right.” The Danish Foreign Ministry declined to answer questions or provide an official statement on the political unrest in Israel.

In Norway, however, Erling Rimestad, the state secretary at the Foreign Ministry, had no hesitation in taking a clear position. “We’re following the developments in Israel closely,” he says. “Some of the legislation put forward by the new government is highly problematic and could, if passed by parliament, have far-reaching consequences for Israel’s future as a liberal and democratic state. This would also have implications for the many Palestinians living in areas occupied by Israel, and for Palestinians imprisoned in Israel.”

Rimestad says that Norway has long-standing ties with Israel and will continue to maintain relationships and dialogue with the Israeli authorities and the Israeli people. However, he also criticized the new government – and not only in regard to the so-called judicial coup. “Norway has strongly condemned some of the Israeli government’s policy announcements and measures, in particular the punitive measures against the Palestinians,” he says.

“We have condemned the legalization of outposts and new settlements. Israeli settlements are illegal under international law. We have also voiced our concern over statements and actions by members of the Israeli government regarding the holy sites. It’s important to respect the status quo in Jerusalem. In addition to our bilateral dialogue, there are also international forums where we bring up human rights concerns.”

Rimestad, the state secretary to Norwegian Foreign Minister Anniken Huitfeldt (a position akin to deputy minister), adds: “Israel’s human rights situation will be assessed during the Universal Periodic Review in Geneva this coming May. Norway will give our recommendations to Israel there.”

The Labour Party is in power in Norway, but the concern over the situation in Israel transcends party lines. Christian Tybring-Gjedde, a legislator from the right-wing Progress Party, says he believes “it is very important that Israel remains the beacon of hope in the Middle East. It is therefore of vital importance that Israel protects its democracy. It means that a few religious, conservative politicians should not be able to determine Israel’s future. Politics all based on an ancient religious text is not the way to govern a democracy.”

Read the rest of the article here: https://www.haaretz.com/israel-news/2023-04-03/ty-article-magazine/.premium/israels-pro-democracy-protests-now-extend-as-far-as-scandinavia/00000187-4169-db91-adcf-5f7fb2640000

האוצרת סנדרה וייל: "התאהבתי בזה שאנשים רוצים לשנות את העולם"

מאז שעלתה משוודיה לישראל, משלבת האוצרת סנדרה וייל פעילות אמנותית עם אקטיביזם. עם פתיחת "הביאנלה האוטונומית לאמנות", היא מסבירה איך מלאכת יד מסורתית מסייעת לנשים מוחלשות ומה הקשר שלה ללהקת בת שבע

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/art/2023-03-29/ty-article-magazine/.premium/00000187-2d0f-df9c-a78f-3f9fbfb50000

האמנית השוודית כריסטין אודלונד מקשיבה לטבע. זו לפחות ההתרשמות שמתקבלת כשמביטים בגוף העבודה שלה. זו הקשבה עמוקה ורבת רבדים המתגבשת לניסיון ליצור גשר בין עולם הטבע ובני האדם. אודלונד משלבת ביצירתה מדע, מוזיקה, וידיאו, פיסול ואמנות חזותית, ומגישה לצופים הזדמנות לחשוב על עוצמתו ואינסופיותו של הטבע והקשר בין צמחים לבין עצמם ובינם לבין בני האדם. יש משהו מאוד שוודי באורח החשיבה שעומד בבסיס עבודותיה של אודלונד; אהבת הטבע ששוודים רבים מתגאים בה אינה מבוססת על העפלה לפסגות הרים או טיולים קבוצתיים לוואדיות ומפלים. זו אהבת טבע יומיומית יותר, שקטה וקשובה לקולות של טיול ערב ביער, שהות בצריף עץ ליד אגם או ליקוט פטריות.

"כשהפילוסוף, והאוצר רועי ברנד הזמין אותי ואת רולא חורי להצטרף לאוצרות של 'הביאנלה האוטונומית לאמנות' בגימנסיה הרצליה, חשבתי מיד על כריסטין אודלונד", מספרת האוצרת סנדרה וייל. "אודלונד עוסקת בהקשבה לטבע, ברעיון שעל אף שיש לטבע את כל הידע שאנחנו צריכים, אנחנו בוחרים שלא להקשיב לו. הרגשתי שחשוב להביא את אודלונד לישראל בדיוק בגלל העניין הזה — ההקשבה. אני נמצאת בהרבה מקומות ופוגשת אנשים מדהימים, אבל כל אחד רוצה לשמוע בעיקר את הקול של עצמו. תמיד חסרה הקשבה".

סנדרה וייל. תמונה: אבישג שאר ישוב

וייל נולדה בשוודיה ב–1975 והביאנלה בתל אביב שתיפתח ביום שישי היא התוספת האחרונה לרשימת הפרויקטים הארוכה שהיא אחראית להם מאז הגיעה לארץ ב–1996, ביקור שבמהלכו למדה עברית באולפן ואחר כך נרשמה ללימודי אמנות באוניברסיטת תל אביב. "התאהבתי בתל אביב כבר בימי האולפן", היא מספרת, "וכשלמדתי באוניברסיטה נכנסתי לעולם של האמנות והאקטיביזם, והתאהבתי בזה שאנשים רוצים לשנות את העולם. כל בן אדם שפגשתי רצה לעשות משהו כדי שהעולם יהיה מקום יותר טוב. לא כך גדלתי בשוודיה. שם המדינה מטפלת בהכל. היום דברים השתנו מאוד, אבל אז לא היתה בשוודיה תרבות של התנדבות, לא היה אקטיביזם. כשהגעתי לארץ, התרבות הזו ממש הפחידה אותי, כאב לי בבטן כששמעתי סטודנטים צועקים על המרצה. אבל זה היה מסקרן והתאהבתי בזה".

היום וייל היא כבר ישראלית לכל דבר. היא חיה בתל אביב עם בן זוג וילד בן תשע וחצי, והקשר שלה לארץ הוא חזק ועמוק. "הגעתי לישראל בפעם הראשונה בגלל סבתא שלי", היא מספרת. "הוריו של אבי היו יהודים גרמנים שהגיעו לשוודיה ב–1938. באותה שנה משפחתה של סבתא שלי נלקחה לפולין ונספתה בשואה. סבתא שלי אהבה מאוד את ישראל וביקרה בה הרבה. הגעתי לכאן בעקבותיה. למדתי בבית ספר יהודי בסטוקהולם ושם סיפרו לנו עד כמה ישראל מושלמת. אחרי שעליתי לארץ הבנתי שאפשר לאהוב את ישראל אבל גם להיות ביקורתית כלפיה".

להמשך הכתבה: https://www.haaretz.co.il/gallery/art/2023-03-29/ty-article-magazine/.premium/00000187-2d0f-df9c-a78f-3f9fbfb50000

במדינות הנורדיות עוקבים אחר המתרחש בישראל והדאגה חוצת מפלגות

בדנמרק, בשוודיה, בנורווגיה ובפינלנד מעדיפים שלא להתערב בענייני הפנים בישראל, אך החששות מורגשים — גם מקרב תומכיה: "אם ישראל תיחשב פחות דמוקרטית, טיעוני תנועות החרם יתחזקו"

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2023-03-21/ty-article/.premium/00000187-0087-d632-af97-d2eff1a30000

"אני עוקב מקרוב אחרי מה שמתרחש בישראל ורואה שמדברים שם אפילו על מלחמת אזרחים", אומר לארס ראסמוסן, חבר מפלגת השלטון הסוציאל־דמוקרטית בדנמרק על ההפיכה המשטרית שמקדמת ממשלתו של בנימין נתניהו. "ישראל היא דמוקרטיה, היו לה חמש מערכות בחירות בזמן קצר בעוד אצל השכנים שלה אין בחירות בכלל. עם זאת, כסוציאל־דמוקרט וכחילוני, אני חושב שזה יהיה חבל אם ישראל תשתנה כתוצאה מהימין הקיצוני שעולה להר הבית ומנסה לכפות את חוקי הדת על אזרחי המדינה. חשוב שישראל תישאר דמוקרטיה למרות הימין הקיצוני".

בשבועות האחרונים הביעו מנהיגים במערב אירופה את דאגתם מההפיכה המשטרית בישראל. אתמול (שני) שוחח נשיא ארה"ב ג'ו ביידן עם נתניהו וגם הביע את דאגתו ואמר שהוא מקווה "שתימצא נוסחה לפשרה". ראסמוסן ביטא את קולותיהם של נבחרי ציבור מהמדינות הנורדיות שמצטרפים כעת למקהלת המודאגים הבינלאומית. ברוב המקרים, הביקורת מצד המדינות הנורדיות עדיין עדינה, בין השאר מכיוון שלא מדובר בנציגי מפלגות המגלות עוינות לישראל באופן מסורתי, אלא דווקא בכאלו הנחשבים לתומכי ישראל מובהקים.

ראסמוסן כיהן כחבר פרלמנט בדנמרק ובפרלמנט של ארגון מועצת אירופה ונחשב לידיד ישראל ואף זכה בשנה שעברה בפרס ירושלים שהוענק לו על ידי ההסתדרות הציונית העולמית. "המגמות הקיצוניות קיימות במדינות רבות, כולל בדנמרק ובארה"ב בימי נשיאותו של דונלד טראמפ", אמר ראסמוסן ל"הארץ", "אני לא חושב שיחסי ישראל ודנמרק ייחלשו (בגלל ההפיכה המשטרית), אבל טוב שיש מי שמבקר ומפגין נגד העלייה בכוחו של הימין הקיצוני". משרד החוץ הדני סירב לענות על שאלות או להגיב באופן רשמי להתפתחויות האחרונות בישראל.

בנורווגיה, לעומת זאת, מזכיר המדינה של שרת החוץ באוסלו, ארלינג רימסטד, שוחח עם "הארץ" ולא נרתע מהצגת עמדה ברורה. "אנחנו עוקבים מקרוב אחר ההתפתחויות בישראל", אמר רימסטד, "חלק מהחקיקה שהציגה הממשלה החדשה היא בעייתית ביותר ואם תעבור בכנסת עלולה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת על עתידה של ישראל כמדינה ליברלית ודמוקרטית. יהיו לכך השלכות גם על הפלסטינים הרבים החיים באזורים שנכבשו על ידי ישראל, ועל הפלסטינים הכלואים בישראל".

להמשך הכתבה: https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2023-03-21/ty-article/.premium/00000187-0087-d632-af97-d2eff1a30000

בעתיד הנראה לעין, איש בסין לא יוכל לקרוא את שירתו של עזיז עיסה אלקון

ספר שעתיד לצאת בקרוב יכלול יצירות שכתבו משוררים אויגרים שנאסרו במחנות לחינוך מחדש ונשפטו לשנים ארוכות בכלא.

התפרסם כחלק מפרויקט הצנזורה של מוסף "גלריה" של "הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2023-04-05/ty-article-magazine/.premium/00000187-4717-d9dd-a7a7-5f570dd50000#commentsSection

עזיז עיסה אלקון הוא אויגורי שחי בלונדון, או בלשון ציורית יותר, ליבו במזרח והוא בסוף מערב. עברו יותר מעשרים שנה מאז עזב את מולדתו, אותה הוא מכנה אויגוריסטן, חבל הארץ הידוע כמזרח-טורקיסטאן או כשינג'יאנג בצפון-מערב סין. כיום הוא משורר גולה, מתרגם וחוקר המתמחה בשפה, בשירה ובתרבות האויגורית ובימים אלו הוא משלים את העבודה על אנתולוגית שירה אויגורית באנגלית שתצא לאור בספטמבר בהוצאת Penguin Random House.

כמו אויגורים רבים החיים מחוץ לסין, לאלקון אין קשר עם מולדתו. הקשר עם אימו, אחותו ומשפחתו המורחבת אסור על ידי השלטונות, האינטרנט והרשתות החברתיות חסומים והחשש ליקיריו גדול. בשנים האחרונות נודע שמיליוני אויגורים נאסרו במחנות ל"חינוך מחדש" המשלבים אינדוקטרינציה עם עינויים, ניסויים רפואיים ומעשי אונס. בנוסף ידוע על מערך עצום של עבודות כפייה, הפרדת ילדים מהוריהם, הפלות כפויות ומשטר רודני של אפליה ודיכוי.

מעבר לסבל הפיזי ולדיכוי הפוליטי, המשטר הסיני עושה הכל כדי לחסל גם את התרבות האויגורית. מסגדים ובתי קברות נהרסים, פרקטיקות דתיות אסורות והתרבות כולה תחת מתקפה. "אני זוכר שבכל עיר גדולה במולדת היו עשרות הוצאות ספרים וכתבי-עת", מספר אלקון, "כעת לא נשאר כלום. הסינים סגרו הכל, הם לא מאפשרים יצירה חדשה, הם מצנזרים את יצירות העבר ולעיתים גם שורפים ספרים". כל זה לא חדש. לסין יש היסטוריה ארוכה של צנזורה – מ"ג'יין אייר" ו"אליס בארץ הפלאות" במאה ה-19 ועד זוכה פרס הנובל שלה, גאו שינג'יאן, במאה ה-20.

עזיז עיסה אלקום. צילום: Bavdun Umer

גם דיכוי האויגורים אינו חדש. "ב-1945, למשל, משורר ועיתונאי אויגורי בן 22 בשם לוטופולה מוטליפ נאסר בעיר אקסו כי תמך בתנועת השחרור האויגורית", מספר אלקום, "לאחר מספר ימים הוא ועוד 17 צעירים אויגורים הוצאו להורג בעריפת ראשם ונקברו בסודיות. לפני מותו, כתב מוטליפ שיר בדם על קיר בית-הכלא". השיר התגלה לאחר מספר חודשים והוא כלול בספר שאלקון עורך. עוד יופיעו בו שירים מתור הזהב של השירה האויגורית אותן קישטו דמויות מנהיגים אגדתיים כמו אוע'וז חאן בן המאה השנייה לפנה"ס והמלומד מחמוד אל-כאשע'רי בן המאה ה-11. אלקון מוסיף שהספר יכלול שירים מתקופות קדומות שבהן האויגורים היו בני דתות שונות וכתבו שירת אהבה ותשוקה, פילוסופיה ואמונה.

הספר יכלול גם שירה מימי המהפכה התרבותית וכזו שנכתבה בשנים האחרונות על ידי משוררים שנאסרו במחנות לחינוך מחדש ונשפטו לשנים ארוכות בכלא. הסופר והמשורר פרהאט טורסון, למשל, נשפט ל-16 שנות מאסר, המשוררת גולניסה אימין נשפטה ל-17 והמשורר והמלומד עבדולקאדיר ג'אלאלידין אסור גם הוא. בהקשר ישראלי, מעניין לציין שיופיעו בספר שירים של המשורר והאינטלקטואל אבלט אבדורישיט ברקי שהיה פוסט-דוקטורנט באוניברסיטת חיפה ונאסר עם חזרתו לסין ב-2017. הוא מרצה כעת 13 שנות מאסר.

אלקון אומר שהצנזורה והמלחמה בתרבות האויגורית היא חלק מרצח-העם הנמשך נגד עמו ונועד להשלים את הקולוניזציה המלאה שלו ושל מולדתו. הספר שערך נועד להחזיר את התרבות האויגורית לבמה העולמית ולהיות תשובה ניצחת לממשלה הסינית. הטרגדיה היא שלפחות בעתיד הנראה לעין, אף אדם בסין לא יוכל לקרוא אותו.

This is Not a Drill – The Roger Waters Interview

Published in the Hebrew edition of Haaretz: https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2023-05-03/ty-article-magazine/.highlight/00000187-dcd1-dea8-af97-dff1b5ca0000

The pre-show announcement in Roger Water's latest tour is rather unconventional. After the regular, please "turn off your cell phones", comes a slightly more provocative announcement "if you’re one of those ‘I love Pink Floyd, but I can’t stand Roger’s politics’ people, you might do well to fuck off to the bar right now". This sets the tone since the show's main theme is a mix of current affairs, political science and global politics and Waters is anything but mainstream in these aspects. In fact, many would say he's a hard core radical.
This, combined with the fact that Waters is one his generation's biggest rock stars and he attracts tens of thousands of people to his concerts, makes his tour an important cultural phenomenon which provokes many reactions and heated debates. Waters granted "Haaretz" an interview during this controversial tour and I spoke to him at his hotel, a couple of days prior to his Stockholm show, after he completed the American part of the tour and 14 of its 40 European dates.

So as not to start the conversation with the confrontational opener, we talk first about the music, rather than the politics. This is after all a rock concert, not an election campaign. Waters, who will be 80 in September has an enormous body of work to choose from when he goes on the road. He realizes, of course, that it wouldn't be right to go on stage without playing any of the classics he created together with Pink Floyd, the band he co-founded in 1965 with by Syd Barrett, Nick Mason and Rick Wright and left in the mid-eighties. And indeed, the show includes the whole second part of The Dark Side of the Moon, Pink Floyd's 1973 album as well as material from Wish You Were Here (1975), Animals (1977), The Wall (1979) and The Final Cut (1983). "If I followed only my heart and not my head, I'd probably do what I used to do with Pink Floyd", Waters says, "I led Pink Floyd for many years, and when I did, at least during the last few years, when we toured, we only played the current record and the last record. If I would do that now I would have played only my latest solo albums and I might have also added Us and Them (from The Dark Side of the Moon), which is a genuine co-write with Rick Wright (Pink Floyd's keyboard player)".

Waters points out that he has just finished re-recording the whole of The Dark Side of the Moon which was released exactly fifty years ago. The new version will be released this July. Waters believes it's still extremely relevant and that's why so much of it is on his current show. "Nothing I've done recently is more political than Us and Them", he says and quotes the lyrics, "with, without, and who'll deny that's what the fighting's all about". "It's a truism and part of the reason I re-made the album", he explains, "people haven't noticed in the last fifty years what it's actually about". Waters adds that he enjoys playing this part of the show as much as the newer songs, because it's very visual. "There's an enormous LED crucifix hanging over the stage", he explains, "and the images that we show, particularly during Us and Them move people very deeply because it's so anti-war".

So, as it is, are you pleased with the set list you're playing on the tour even though it includes more than just your current and previous albums?

"Yes, I'm content with the way the set lives, it's full of new things and old things, and in consequence sometimes people are a bit puzzled". Waters mentions, as an example, a new song called The Bar which he says is "extremely important philosophically and emotionally, because it's my plea for conversation and communication between us human beings, in support of, and in defense of humanity, and how we need to learn to cooperate with one another, rather than killing one another".

When it comes to the visual side, don't you feel that the sophisticated video work, the images on the enormous screens and the setup of flying pigs and flying sheep is all a bit grandiose and makes your connection with the audience less intimate?

Waters doesn't approve of the word grandiose. "It either is, or it is not good theatre", he says, "I've spent the last sixty years trying to create theatre which is appropriate for rock'n'roll in arenas and outdoor venues and to play for anything from 15 to 100 thousand people. You can't do intimate theatre, much as I adore intimate theater and sometimes regret that I haven't been able to work in small theaters". Waters adds that there are plans "in the pipeline" to do one or two smaller shows of the new version of The Dark Side of the Moon as well as a theatrical version of The Wall in an intimate space. With these projects and others, it doesn't seem at all as if he's ready to retire.

The Show is called This is Not a Drill – The First Farwell Tour, it also includes biographical texts explaining various parts of you career. Is this your attempt to start wrapping things up, is this you shaping the narrative one last time?

"No, whenever I do a tour, I have to decide what it's going to look like, what the story's going to be, what the narrative is, what it is I hope to achieve and how much of the old Pink Floyd stuff I need to do in order to satisfy the hunger. One thing that's really good is the age demographic of the people who are coming to the shows. Many of them are 20-year-olds. That's fantastic and that doesn’t happen with many of the old bands. Obviously when I put out adds saying "his first final farewell tour" it's a joke. Because so many of the others do farewell tour after farewell tour for years and years".

Speaking of other bands, you said in an interview a few years ago that you don't listen much to music and you're not very interested in what's going on in the so-called music industry. Since your show is part of this industry, aren't you interested in what else is going around?

"What else is going around? You tell me, if you are interested. I'm really not interested. Life is too short". Waters explains that no artist has time for that. "You get on with your work", he says, "Michelangelo didn’t say 'well, I think I'll get on a donkey, go round Italy and see what the others are doing. He said – 'I want that bit of Carrara marble, now let's see how I can get it down the hill without killing a hundred people'". At this point Waters quotes his 1972 song, Free Four, "Life is a short warm moment, and death is a long cold rest, You get your chance to try, In the twinkling of an eye, Eighty years with luck or even less, So all aboard for the American tour, And maybe you'll make it to the top, But mind how you go, And I can tell you 'cos I know
You may find it hard to get off. But you are the angel of death, And I am the dead man's son, He was buried like a mole in a fox-hole, And everyone's still on the run
".

These are important sentences in the Waters universe. He was born in South East England in 1943 and has lived in the United States for twenty years ("because of the weather more than anything else. It never stops raining in England"). His father, Eric Fletcher Waters, who was a schoolteacher and a member of the communist party, was killed in the WW2 in the battle of Anzio in Italy when Waters was just five months old. His grandfather, George Henry Waters, was also a war casualty. He died while fighting in France during WW1. Considering this, it's not much of a surprise that the cruelty and meaninglessness of war have always been an important part of Waters' work and in the current show these themes are more apparent than ever. It is in this context one should see the opener asking those who don't approve with Waters' politics to "fuck off to the bar", it's just his way of saying he's not forgetting and he has no interested in toning it down.

Roger Waters on the cover of Haaretz' weekend culture magazine, photo: Kate Izor

Apart from being a unique opener, there's also a serious issue here. If someone comes to your show because he or she loves your music, but that someone happens to also be a supporter of Trump, Bolsonaro, Boris Johnson or Netanyahu, do you really not want them there?

"I don't give a fuck if they're there or not. I'm not proselytizing. You know, you're writing this for Haaretz and people are always trying to persuade me to go to Israel, do gigs in Tel-Aviv and talk to people, proselytize and try to get them to change their policies and work from within. And I say, fuck off, there's a picket line here and I'm not crossing it because I believe in human rights. Those people, people who voted for Trump, they would get up and leave when I played tracks from Animals (Pink Floyd's 1977 album based on George Orwell's Animal Farm). I couldn't care less. Leave! I don't want you to come. This isn't an attempt to affect you because you're lost. The people who I'm trying to encourage are the young people who want to resist the dreadful destruction of our home planet by the ruling class. I'm interested in communicating with them. I don't care about people who vote for Netanyahu or Trump or Bolsonaro".

Here's another way of putting it. It seems like from decade to decade your work becomes more specific and less abstract and universal. If, in the 70s you dealt with the way we see the humanity in others, and existential and abstract concepts like time, death alienation and loneliness and later with general political ideas like dystopian societies and fascism, since the 80s, you're writing about specific events like the wars in Afghanistan or Iraq and you clearly mark your villains like Thatcher and Trump and your heroes like Juliane Assange. This isn’t something everyone can sympathize with.

"I couldn’t agree more. I think it's a function of age. We all live within the context of our personal histories. Those of us who can actually read, and there are fewer and fewer of us, we read history and take notice of what happened in the past, but as our lives unfold, we recognize the folly of repeating the same mistakes over and over again, and the engine which drives those mistakes, is by an large greed. Greed for money or power. And so, yes, I'm less concerned about becoming irrelevant because I'm writing about specific things or specific periods of time. The context of the passage of time is very important, maybe because I'm 79 years old, the idea of rejoining the great oneness of everything as ashes and dust, possibly as a memory but maybe not even that, becomes closer and also behooves us more and more to grapple with the big questions, which is required of all art which means anything".

Speaking of great works of art which you quote in your show – George Orwell's 1984 and Animal Farm and Aldus Huxley's Brave New World, you refer to the dystopian future they talk about and to the real-life leaders who are making their visions into a reality, mostly American presidents – the pictures of all presidents from Reagan to Biden are on the screens in you show presented as war criminals. I wonder if Chines president Xi, Russia's Putin and Belarus's Lukashenko are not on the screen because you think that they are not war criminals, or is there some other reason?

"My history is full of those American presidents; they have been denominating geo-political events since the Second World War when I was born. The 'evil empire' since WW2 is the USA and it continues to be. And right now, the US with Joe Biden at the helm is driving us towards World War 3 as fast as it can. And there seems to be two potential drivers – one is profit, the value of the war industries has gone up vastly since the Ukraine war started. The other is what's considered to be their manifested destiny – to rule the world. So, they decide who is and who isn’t democratic. What makes anybody think the US is a democracy is absolutely beggar's belief, because it is not, and anybody with an IQ above room temperature knows it's not. It's driven by money and power and the people have no say in the matter".

Waters also mentions he knows he's making an extreme statement, but since he lives in America, and does not live in Russia or speak Russian, some issues he can't really comment on. He doesn't trust the American media, he quotes presidents Eisenhower's warnings against the so-called "military-industrial complex" and, in his show, the screens are full of examples and images which make clear where he thinks the real problem lies – victims of state violence against civilians, victims of the so-called "war on terror", victims of drone attacks, American foreign policies in South America and domestic policies against native Americans.

In a CNN interview you reacted to a question about Chinese violence towards their own people by saying it was "bollocks, absolute nonsense". Do you not believe, for example, the news about the atrocities being committed in Xinjiang against ethnic minorities or do you just think it's not your place to comment about that? To me, what's happening there is the closest thing to 1984 in the real world.

"Depends what story you read. I do not believe the western narrative about the Uyghurs. I don't believe it. I don't believe there are millions and millions of people locked up in concentration camps being slowly murdered and tortured to death and that the women are being raped by the Chinese government. I don't believe it. Is there a problem in that part of China? Possibly. Probably. Are the Muslim's all being re-educated in camps? Almost certainly not. Are some of them? Quite possibly, if they're members of ISIS for instance. If I was in China and spoke Chinese I could answer these questions, I cannot relay on the western mainstream media to tell me what's going on there and I don't believe them any more than I believe this Russiagate nonsense and any of this phobia against other countries going on all day every day, drumming up a third world war. In my show I say "you can't rule the world. Nobody can. The world is there to be respected, nurtured, loved protected and shared. That's the text I wrote, you can call it corny, I don't give a fuck, but this is the problem with the whole geo-political situation, the US wants to rule China, they want to rule Russia, they want to rule the world, they declared it, it's in all their political manifestos and it's destroying the world".

According to Waters the war in Ukraine is a result of the same American policies. Even though he denounced the Russian invasion, he doesn't see the war as the fault of the Russians alone. He also strongly condemns continued military support to Ukraine. "It's them (the US) advancing NATO further and further east since the end of the cold war", he says, "are they going to beat Russia? Not without a nuclear war they won't. So, why are they doing it? Well, it's because they've got morons like (American National Security Advisor) Jake Sullivan and (Secretary of State) Antony Blinken chattering in the ear of a really really old bloke with Alzheimers who doesn’t understand any of it and never will" (incidentally, President Biden is less than a year older than Waters).

Last September Waters wrote a couple of letters to Olena Zelenska, Ukrainian president Zelenskyy's wife, in order to try to get her to convince her husband that it's time for a compromise with the Russians. When she replied on Twitter and wrote that he was writing to the wrong president, Waters wrote to President Putin too. Putin is yet to answer. Although Waters made clear that he's horrified by the invasion's results, he claims that a different Ukrainian policy in the Donbas and less American intervention would have led to a peaceful solution. This attitude led to strong reactions in the west and it seems Waters is once again paying a price for his politics.

Just after the Zelenska letter was published, the Polish city of Krakow cancelled Waters' shows in the city. The reason was that the city, which owns the arena, would not tolerate it being used by an artist spreading ideas objectionable to most people in Poland, referring to Waters' stance on the war in Ukraine. "I wrote a letter to the councilor who orchestrated all that", Waters says, "but they didn’t take any notice of it". The gig was indeed cancelled and that was not the only Ukraine related controversy Waters was involved in. A few months earlier, Waters' ex bandmates from Pink Floyd, guitarist David Gilmour and drummer Nick Mason, recorded a song called "Hey, Hey, Rise up!", supporting Ukraine and featuring vocals in Ukrainian by the Ukrainian musician Andriy Khlyvnyuk. Waters talked about the song in an interview to Berliner Zeitung a couple of months ago. "I have seen the video and I am not surprised", he said, "but I find it really, really sad. It’s so alien to me, this action is so lacking in humanity. It encourages the continuation of the war. Pink Floyd is a name I used to be associated with. That was a huge time in my life, a very big deal. To associate that name now with something like this. Proxy war makes me sad. I mean, they haven’t made the point of demanding, “Stop the war, stop the slaughter, bring our leaders together to talk!” It’s just this content-less waving of the blue and yellow flag. I wrote in one of my letters to the Ukrainian teenager Alina: I will not raise a flag in this conflict, not a Ukrainian flag, not a Russian flag, not a US flag".

This was probably the background for one of the most extreme public comments against Waters made by Polly Samson, a novelist, lyricist and journalist who is married to Gilmour and has written the lyrics to many of his songs. "Sadly, you are antisemitic to your rotten core", Samson wrote, "also a Putin apologist and a lying, thieving, hypocritical, tax-avoiding, lip-synching, misogynistic, sick-with-envy, megalomaniac. Enough of your nonsense".

Would you care to comment on what Samson wrote?

"No", Waters smiles, "I think I'll rise above that. Thank you for the offer".

But Samson isn't the only one opposing Waters. His latest tour is being threatened from another direction. One that Waters has encountered before. In Germany, he's being accused of antisemitism and therefore some cities have tried to cancel his shows. Waters claims the people behind this are "the Israeli lobby and people who believe that I'm an antisemite because they've read all the lies and believe this ridiculous story".  As always, he denies the allegations. "I'm not an antisemite, never have been and never will be", he says, "I have nothing against Jews, I criticize the Israeli government and I'm part of the BDS movement. So, they're trying to cancel me in Frankfurt and in Munich and in Cologne. Munich has now backed off, Cologne seems to be backing off". This means the shows there are supposed to take place and so is the performance in Frankfurt at the end of the month, due to a court ruling forbidding the authorities to cancel it. "In Frankfurt I've taken out an injunction reminding them it's illegal even though the council and state own the venue", Waters explains, "in their attack on me they were trotting out stories about Kristallnacht, sort of accusing me of somehow being responsible for the deaths of 3,000 Jews who were rounded up by their Frankfurt police and sent off to be killed" (the venue Waters was supposed to play was the place where 3,000 Jewish men were arrested after Kristallnacht and from where they were sent to concentration camps).

According to Waters this is far from the first time he is being attacked on this background. "When I finished The Wall movie (2014), we had a world premiere in Canada at Toronto International Film Festival", he recalls, "that night a representative from Netflix came to see my management and said 'I adore the movie, we want it, let's make a deal tomorrow', he could not have been more effusive. The next morning there's a phone call saying 'we're not sure it's quite right for Netflix'. That's just a board meeting with the Israeli lobby raising its voice saying 'you cannot have anything to do with this man, Waters, he's an antisemite, anti-Israeli and anti-Zionist, we are going to crush him. And they've tried. Trust me. I have the bruises. But they have failed".

There are many stories regarding the accusations claiming Waters is an antisemite and they've all been told in length. The flying pig which appeared in his concerts with a star of David symbol on it (along many other symbols including a cross and a crescent), the events surrounding the replacement of Waters' show in Tel-Aviv with a show in Neve Shalom in 2006 and comparisons Waters made between Israel and Nazi Germany and Apartheid South Africa. Essentially, however, it seems like the main long-lasting reason he attracts this particular criticism is his support of the BDS movement.

You are a supporter of the BDS movement and many wonder about the way the BDS campaign is focused only on Israel. Considering everything you say about the US, for example, why are you still playing concerts in America? Isn't it time to start boycotting the US?

"Should one turn one's back on any problem anywhere simply because you can't solve all the problems everywhere? My view is – no. And my view is that it was correct to join the anti-apartheid movement in South Africa, even though we may never know what effect that had on the downfall of that supremacist white racist regime. In my view, what really did it was when we stopped playing rugby and cricket with south Africa, that's what tipped it over the edge. They couldn't bare it".

And you think the BDS will have the same effect on the occupation?

"I'm certain it will. We're coming close to it now. You can see what happened with Indonesia which refused to host the U20 world cup because they wouldn't entertain an Israeli team. The point was made. The power is shifting. It's about the Human Rights Declaration of Paris, 1948 – you cannot cherry pick. You're either in or you're out. You either believe in human rights or you don't. and most governments don't. so, you say, why don't I boycott America. Because I can't! I can't boycott America and the UK and France and Germany. Well, I could, I could go and live on a fucking island and do nothing for the rest of my life. But I think because Israel is so extreme and it gets more and more extreme as the minutes go by, we may win this and get human rights for the people of Palestine".

When you say human rights for Palestinians, It's not clear if you're talking about 1948 or 1967. If the problem is the occupation of the West Bank, it could theoretically be solved by a two-state solution. But if the problem is not only the occupation of 1967, does your success mean the disappearance of the Jewish state? What exactly is your solution?

The solution is a state that is democratic and that every citizen and every person who lives within the territory has equal civil, political and religious rights. If that means the end of the Jewish state, so be it. It would be like having a Christian state. If America would become a Christian only state, I would say, you can't do that. I would say – get rid of America because you cannot have a Christian supremacist state where only Christians have rights. That's anti-human, anti-democratic and against everything I believe in. so is the Jewish state of Israel, because people who are not Jewish do not have rights. There's no getting round it. Maybe it's the nomenclature that is the problem, because (the Jewish state) is expressed in the behavior of these disgusting thugs, the settlers, like the ones from Hawara. Doesn't that make your blood boil? We've all met these kinds of people. They don't have to be Jewish. Their religion is irrelevant. It's the attachment to the religion that they think gives them the permission to be a fascist.

So, no two-state solution then?

Please! Go back to the 67 borders, get the settlers out, allow the Palestinians a separate and sovereign state, and you can do it tomorrow. It's not rocket science. But we've all known, right from the beginning that there was never ever going to be any possibility for any of that. A lot of people believed in all the shenanigans of pretending that. They never had any intention of there being a Palestinian state because they've read their bible, they want Jorden and the whole fucking lot and they want it to be a Jewish supremacist apartheid state. Well, you can't have it because the rest of global civil society will not stand for it. And the people who've looked after you for all these years, the US, are discovering that they can't support it either, and the Jewish community in North America are changing their stance faster than you can imagine, because many of them are really wonderful humane people who follow their religion, who've read the Talmud and who actually aspire to a lot of the great things that are in it.

What about the hundreds of thousands of people within Israel who are against the government and demonstrating these last months?

What are they demonstrating about?

Democracy and freedom.

Well, no they're not. You mean democracy and freedom for them, in their little supremacist Jewish bubble. That's not democracy and freedom.

Well, even if the Israeli peace movement is small, aren't you worried about the BDS making its attempts for dialogue even harder, there have been claims that the BDS shuts down initiatives for dialogue by informing on them to Hamas.

"So, it's Hamas' fault again. What a surprise! But that's bullshit". Waters denies the theory of the BDS being an obstacle for peace and he's very clear about his support for the BDS movement. He speaks of the "picket line" that his Palestinian brothers and sisters asked him not to break, he speaks of the Balfour declaration that says that the National Jewish home does not "infringe in any way on the religious or civil rights of any of the indigenous people" and he insists that the only democratic solution is one of equal rights to all between the river and the sea. In his show there are images of the Israeli West Bank barrier, of Palestinian victims and a slogan that couldn't be clearer "you can't have occupation and human rights".

What if a one state solution doesn't mean a democratic country in reality, but instead it's the beginning of ethnic cleansing? Whether it will be Jews killing Arabs or Arabs killing Jews, decades of hatred on both sides, including the Palestinian leadership, may lead to a bloodbath, rather than peace and harmony.

"I'm trying to work out if this is a question or not", Waters says, "this is the story they're being fed all their lives, but you can't say 'we do not want equal human rights because it might turn into a blood bath', that is the new Hitler. 'If I control everything, then we'll live in an ordered society'. If you really believe in freedom and democracy, you have to tear up all the papers that Ben Gurion wrote all those years ago and you have to say 'we got this completely wrong. This is not what we want. We do not want a supremacist apartheid state. We want to live in a lovely country where we can live safely, but where everybody else can live safely too. It's no good for the burden of being the oppressor just to be switched from the Germans to us. We don't want to be the oppressors. We want everybody to be free. That's what we want if we're going to have a homeland'".

In a way, the first sentence of Waters' new show, the one sending those who are not fans of his politics to the bar, is a reasonable warning. Waters' opinions are far from mainstream politics and some of them may seem offensive to many. The last part of the show, however, is somewhat different. Waters has a drink with the musicians he shares the stage with, talks about his wife (his fifth) as a rock he leans on and about his older brother, John, who died last year. He then goes back to the new song, "The Bar", which is about his family, about memory and empathy. The song's accompanied by an old black and white family picture which appears on the screen. There are four people on it – his mother, his father, his brother and himself, just a couple of months old. He's now the only one on that picture who is still alive. After a song describing a nuclear holocaust and the end of life on earth, this is a surprising private, non-political moment which is both touching and honest. Waters would probably disagree and claim that everything is political, but perhaps the words he uses to describe the loss of his old friend and bandmate, Syd Barret, explain the uniqueness and importance of the human experience, the fragility of life and the importance of human connection at this moment at the end of the show. "When you lose someone you love", he says, "it does serve to remind you. This is not a drill".

"שוודיה ששואפת להשיג הגנה מפני הרודן פוטין מוצאת עצמה תלויה בידי רודן אחר, ארדואן"

נשיא טורקיה הציב תנאים בתמורה לתמיכתו בהצטרפות שוודיה לברית נאט"ו, בהם הסגרת עשרות "טרוריסטים כורדים". שוודיה הכחישה שהיא מעניקה מקלט לטרוריסטים, אך כורדים במדינה חוששים שגורלם מופקר בידי ארדואן לטובת הכרטיס לנאט"ו

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2023-02-14/ty-article-magazine/.highlight/00000186-4ace-d933-af9e-cbef354d0000

בינואר השנה נתלתה בובה בדמותו של נשיא טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, ליד בניין עיריית סטוקהולם עם הראש כלפי מטה, ברפרנס ברור לתליית גופתו של הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני ב-1945. באוקטובר 2022 הגיע לבירה השוודית פעיל הימין הקיצוני הדני, רסמוס פאלודן, ושרף ספר קוראן מול שגרירות טורקיה. חודש קודם לכן, תוכנית סאטירה בטלוויזיה הציבורית השוודית השפילה בפריים טיים את ארדואן עם בדיחות וולגריות והצגת תמונה שלו כורע על ארבע בהלבשה תחתונה. "היי ארדואן, אתה חושב שאתה הסולטן החדש", אמר מנחה דובר כורדית בתוכנית הסאטירה השוודית. "אבל אתה מזכיר יותר מיטת סולטן מאיקאה, עומד על ארבע רגליים בחדר השינה. אבל אתה יודע מה? כאן בשוודיה, אנחנו חושבים שזה בסדר גמור".

כשממשלת שוודיה החליטה בשנה שעברה להצטרף לנאט"ו ביחד עם פינלנד, היא ציפתה למידה מסוימת של אופוזיציה פנימית. אחרי הכול, הניטרליות בעתות מלחמה וההימנעות מבריתות צבאיות בעתות שלום היו חלק קריטי ממדיניות החוץ של סטוקהולם במשך יותר מ-200 שנה. אך באופן מפתיע, ההחלטה עברה די בקלות. דעת הקהל השוודית תמכה במהלך, מפלגת השלטון דאז, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, קידמה את ההצטרפות לברית הצבאית למרות התנגדותה המסורתית; מפלגת הימין הקיצוני הפופוליסטית, השוודים הדמוקרטים, גם שינתה את מדיניותה והצטרפה למפלגות הימין האחרות שתמכו שנים רבות במהלך; נותרה רק התנגדות זניחה למדי של השמאל הרדיקלי.

במאי 2022 הגישה שוודיה באופן רשמי את בקשת ההצטרפות לנאט"ו ביחד עם פינלנד. התמיכה הציבורית בצעד השוודי היתה עד כדי כך רחבה שהנושא כמעט ולא עלה בקמפיין הבחירות שנערכו בספטמבר. את ההסבר לתמימות הדעים בשוודיה בנוגע להצטרפות לנאט"ו ניתן לסכם במילה אחת – אוקראינה. שוודיה ופינלנד הבינו שהפלישה הרוסית לאוקראינה ב-24 בפברואר משנה את המצב הגיאופוליטי סביב הים הבלטי ובאירופה בכלל, והרגישו שהן זקוקות לברית חזקה ויציבה שתבטיח את הביטחון הלאומי שלהן.

בנאט"ו שמחו על הצטרפות של שתי שותפות מערביות גדולות הממוקמות קרוב מאוד לרוסיה ותהליך צירופן התקדם בקצב שיא. עם זאת, יישור הקו בתוך שוודיה וההתלהבות של האמריקאים והאירופים לא הספיקו. על פי אמנת נאט"ו, הצטרפות של מדינה חדשה לברית הצבאית אפשרית רק לאחר שכל 30 המדינות החברות בברית מאשרות אותה בפרלמנטים שלהן. במהלך הקיץ החלו המדינות החברות לעשות זאת בזו אחר זו – אבל אז התברר שמכשול גדול עומד בדרכן של שוודיה ופינלנד. שתיים ממדינות נאט"ו, טורקיה והונגריה, בחרו להחריג את עצמן משאר חברות הברית הצבאית. במקרה הטורקי, ארדואן הביע הסתייגויות מיידיות להצטרפות השוודית והחל להציב תנאים ולפזר איומים. אחד מטיעוניו המרכזיים נגד המהלך היה ששוודיה תומכת בטרוריסטים כורדים שמוצאים בה מקלט ופועלים משטחה. בֶּסִיר קַאוָואק, עיתונאי ברדיו הציבורי השוודי בשפה הכורדית, מעריך שבשוודיה חיים בסביבות מאה אלף כורדים. "כורדים רבים הגיעו לשוודיה בשנות ה-80 כפליטים פוליטיים מאיראן ועיראק. בשנות ה-90 הגיעו למדינה כורדים מטורקיה ומאז שהחלה מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011 הגיעו לשוודיה גם כורדים סורים", אומר קאוואק בראיון ל"הארץ". לדבריו, הכורדים השתלבו היטב בחברה השוודית ויש ביניהם חברי פרלמנט ואנשי תקשורת כך שהם חלק מהדיון הציבורי במדינה.

"גם הכורדים בשוודיה מבינים את האיום הרוסי. עם זאת, אני מעריך שרבים מהם, בעיקר אלו התומכים במפלגות שמאל, מתנגדים להצטרפות לנאט"ו. אבל גם אלה שתומכים בהצטרפות לא רוצים שזה יהיה על חשבון הכורדים", אומר קאוואק שמזכיר בדבריו שארדואן התנה את תמיכתו בהצטרפות שוודיה לנאט"ו בשורה של צעדים שסטוקהולם צריכה לעשות ושעלולים לפגוע קשות במיעוט הכורדי שחי בה. גורמים שונים בשוודיה קיימו בשנים האחרונות קשרים עם ארגונים כורדים, בהם "היחידות להגנת העם" (YPG), מיליציה סורית-כורדית שהיתה חלק מהמלחמה בדאעש, וה-YPJ, ארגון האח שלו המורכב מנשים, המהווים את הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית המאוחדת בסוריה (PYD), מפלגה סורית-כורדית. ממשלת שוודיה אף קיימה קשר עם "המועצה הסורית הדמוקרטית" (SDC), הזרוע הפוליטית של ארגון המורדים הסורי "הכוחות הסוריים הדמוקרטיים" (SDF) שהשתתפה במאבק בארגונים איסלאמיסטיים בסוריה, בהם דאעש.

אם שואלים את טורקיה, כל הארגונים הכורדיים המקיימים קשרים עם שוודיה נשלטים על ידי טרוריסטים שקשורים ל"מפלגת הפועלים של כורדיסטאן" (PKK), המחתרת הכורדית שמנהלת מאז שנות ה-80 מלחמת גרילה נגד טורקיה, תחילה למען עצמאות הכורדים וכיום למען אוטונומיה. בדומה לשאר מדינות אירופה וארה"ב, שוודיה מגדירה את ה-PKK כארגון טרור ולא מקיימת עמו שום קשרים. אך בכל זאת, ארדואן טוען שבאופן מעשי סטוקהולם נותנת גב לטרוריסטים כאשר היא מקיימת קשרים עם הארגונים הכורדיים האחרים, שלטענתו לא ניתן להפריד בינם לבין ה-PKK. יתר על כן, ארדואן טוען ששוודיה מעניקה מקלט לאנשי PKK ולמתנגדי משטר אחרים שמוגדרים בטורקיה כטרוריסטים. לכן, הוא דורש להסגירם לטורקיה כתנאי לקבלת שוודיה לנאט"ו.

"יש רשימה טורקית שכוללת 42 שמות. רובם המוחלט הם אנשי אופוזיציה לארדואן וכמחצית מהם הם כורדים שמואשמים בקשר ל-PKK", אומר קאוואק, "דיברתי עם לא מעט מהם, עם אנשים הקשורים אליהם ועם אחרים שחוששים שהם נמצאים ברשימה. אף שלחלק גדול מהם יש אזרחות שוודית הם מרגישים מאוימים ופוחדים. הם לא יודעים מה יהיה איתם, וקרובי משפחה וחברים שלהם חוששים להופיע בתמונות משותפות איתם". קוואק מספר שבקהילה הכורדית בשוודיה חוששים ששירות הביטחון השוודי (Säpo) ישתף פעולה באופן קבוע עם סוכנות הביון הטורקית (MIT). למעשה, שוודיה כבר אישרה את בקשת טורקיה לשיתוף פעולה בין שני הארגונים נגד טרוריסטים. "הבעיה היא שבטורקיה כל מי שמתנגד למשטר מוגדר כטרוריסט", אומר קוואק.

האישור השוודי לשיתוף פעולה בין הארגונים הביטחוניים משוודיה ומטורקיה היה חלק מהסכם שנחתם בסוף יוני בתיווך מזכ"ל נאט"ו בין טורקיה, שוודיה ופינלנד ושנועד להסיר את הווטו הטורקי. על פי ההסכם המשולש, שוודיה הבהירה שהיא מחויבת למלחמה בטרור, שהיא תמנע פעילות של ה-PKK וארגונים קרובים אליו בשטחה ושהיא תסיר את אמברגו מכירת הנשק לטורקיה. ארגונים כורדיים בשוודיה החלו לחשוש שהתנאים שמציבה טורקיה תמורת תמיכתה בהצטרפות שתי המדינות לנאט"ו עומדים לשנות את מעמדם בשוודיה ולאיים עליהם. לפני ההסכם המשולש, הכורדים זכו לתמיכה ציבורית ופוליטית נרחבת בשוודיה ונתפסו כמי שמייצגים קול של דמוקרטיה, סוציאליזם ופמיניזם במזרח התיכון. אבל כעת, לאחר החתימה על ההסכם, נראה שהמציאות השתנה. ממשלת שוודיה נראית פתאום כמי שמחויבת לסייע באיתור מתנגדי משטר טורקים, בהוצאתם מחוץ לחוק וייתכן שאפילו בהסגרתם.

גם אם לא נשמע סביר שאזרחים שוודים יוסגרו לטורקיה, קאוואק אומר שיש אינדיקציות מדאיגות שהדבר עלול לקרות. "יש לפחות מקרה אחד שאנחנו יודעים עליו מנובמבר שבו שוודיה לא העניקה מקלט מדיני לאדם שברח מטורקיה משום שהואשם בסיוע ל-PKK – אף שאנחנו יודעים בוודאות שהוא לא היה חבר בארגון. האיש הזה נחת בשדה התעופה בטורקיה ונשלח ישר לכלא". אך אם בשוודיה חשבו שהחתימה על ההסכם המשולש עם טורקיה תסלול את דרכם לתוך נאט"ו, הרי שהם התבדו מהר מאוד. שריפת הקוראן בסטוקהולם, תליית הבובה של ארדואן בעיר והלעג לארדואן בתוכנית הטלוויזיה הסאטירית העצימו את ההתנגדות הטורקית והעלו את מפלס המתח בין שתי המדינות. עד כדי כך שארדואן רמז לא מזמן שיתמוך בהצטרפות פינלנד לנאט"ו, אך יתנגד להצטרפות שוודית. ממשלת שוודיה הובכה ממפגני המחאה נגד טורקיה וארדואן, אך לא היתה יכולה לעשות דבר נגדם משום שהם היו מוגנים על ידי חופש הביטוי השוודי.

"מועצות רוג'בה", התנועה השוודית שעמדה מאחורי תליית הבובה של ארדואן מהראש, קמה לפני שמונה שנים ומגדירה את עצמה כתנועת סולידריות עם "התנועה המהפכנית בכורדיסטאן". התנועה, הנקראת על שם האוטונומיה הכורדית בסוריה, תומכת בגלוי ב-PKK ומפיצה את תורת מנהיגה, עבדוללה אג'לאן, שיושב בכלא הטורקי זה יותר מ-20 שנה. "הפשיסטים בטורקיה התפוצצו מכעס כשהרמנו דגלי PKK בהפגנה שלנו ביום שבו שוודיה ביקשה להצטרף לנאט"ו", מספר ל"הארץ" אנדראס, חבר התנועה שביקש להזדהות רק בשמו הפרטי. "כשהקרנו סיסמאות על בית עיריית סטוקהולם ואחר כך על שגרירות טורקיה בסטוקהולם חסמו את חשבון הטוויטר שלנו בטורקיה. בגלל החסימה, הטורקים לא שמו לב שהגענו לבניין העירייה עם הבובה של ארדואן. כשהם גילו את זה יום מאוחר יותר, הם הגיבו במחאות עזות כלפי הממשלה השוודית ואיימו שוב לעצור את ההצטרפות השוודית לנאט"ו".

אנדראס ותנועתו בכלל לא תומכים בהצטרפות של שוודיה לנאט"ו, צעד שלטענתם הוא אנטי-דמוקרטי משום שמפלגת השלטון השוודית התנגדה בעבר להצטרפות לברית הצבאית. "מנהיגי המפלגה הגישו את בקשת ההצטרפות בניגוד להבטחות שלהם", הוא אמר והוסיף כי למחאה בבניין העירייה בסטוקהולם היה מסר כפול – נגד ההצטרפות השוודית לנאט"ו ונגד המשטר הטורקי. "יש כאן מוסר כפול", אומר אנדראס המאוכזב לדבריו מהפניית העורף השוודית לכורדים. "ב-2019 נציגי כל המפלגות הפוליטיות בשוודיה הפגינו נגד הפלישה הטורקית לרוג'בה, היו דגלי PKK בכל מקום, הוטל איסור על מכירת נשק לטורקיה והיה קונצנזוס בעניין. אחרי הגשת הבקשה להצטרף לנאט"ו, התקשורת השוודית יישרה קו ללא דיון ציבורי וכל מי שהתנגד להצטרפות הוגדר כתומך של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. הכורדים ננטשו על ידי מרבית הממסד הפוליטי בשוודיה".

בתנועת "מועצות רוג'בה" השוודית נלחמים למען הסרת התיוג של ה-PKK כארגון טרור. לטענת אנדראס, העולם צריך להכיר בכך שהמקרה של המחתרת הכורדית לא שונה מזה של הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) בדרום אפריקה בתקופת משטר האפרטהייד. "כמו שטורקיה גרמה למערב להגדיר את ה-PKK כארגון טרור, כך גרמה דרום אפריקה לממשלות שהיו קשורות אליה להגדיר את ה-ANC כארגון טרור ואת מנהיגו, נלסון מנדלה, כטרוריסט", אומר אנדראס.

לא בטוח שהגישה של אנדראס מייצגת את כלל הקהילה הכורדית השוודית, אבל בכל מקרה נראה שרוב הכורדים במדינה לא מרגישים בנוח עם הנטייה של הממשלה בסטוקהולם לעשות ויתורים לטובת טורקיה רק כדי להשיג את המטרה העליונה מבחינתה – הצטרפות מהירה לנאט"ו. "הכורדים שוב מוצאים את עצמם במרכזו של ויכוח בינלאומי – ללא השתתפותם או ידיעתם", כתב קיה איזול, פעיל זכויות אדם כורדי מסטוקהולם, ביומון השוודי "סוונסקה דאגבלאדט". "מה הקשר של הכורדים, עם ללא מדינה משלו, לדיון הזה? כך מוצאת את עצמה שוודיה – שעם חברותה בנאט"ו שואפת להשיג הגנה מפני הדיקטטור פוטין – תלויה לפתע בידיו של דיקטטור אחר".

אף שהמשא ומתן בין הצדדים תקוע לחלוטין – וטורקיה גם טרודה כעת בעיקר בהתמודדות עם נזקי רעידות האדמה שפקדו אותה בשבוע שעבר – פרשנים רבים מעריכים שבסופו של דבר שוודיה ופינלנד יעברו את המשוכה הטורקית. "אני בטוחה ששוודיה ופינלנד יצטרפו לנאט"ו", אומרת פרופ' אן סופי דאהל, מומחית לנאט"ו משוודיה המתגוררה בדנמרק המשמשת כעמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון. "צריך לחכות לבחירות בטורקיה במאי ואחר כך לסיום ההליך בפרלמנט באנקרה שגם יכול לקחת זמן", אומרת דאהל. "עם זאת, צריך לזכור שגם אם התהליך יימשך עוד זמן וייכנס לקיץ, זה עדיין יהיה תהליך ההצטרפות הקצר ביותר בתולדות נאט"ו. בדרך כלל זה נמשך שנים ואפילו עשורים". המומחית השוודית מזכירה ש-28 מדינות נאט"ו כבר אישרו את הצטרפות שוודיה ופינלנד לברית ולדבריה "הונגריה תאשר אותה במארס וכל העניין ייגמר ככל הנראה בקיץ".

דאהל טוענת ששוודיה משלמת כעת את המחיר על עשורים של ניסיונות להיות "מעצמה הומניטרית" שמנסה להשפיע על התרחשויות הרחק מגבולותיה. "הריאל-פוליטיק מכה עכשיו בשוודיה אחרי שנים של תמיכה בכל מיני תנועות מהפכניות", אומרת המומחית השוודית. "מסיבה זו טורקיה מתרכזת בשוודיה ולא בפינלנד". "ארדואן אכן מוטרד מהעניין הכורדי אבל הוא גם משתמש בו כקלף מיקוח", אומרת דאהל ומוסיפה שלנשיא הטורקי יש לנגד עיניו שיקולים נוספים. אחד מהם, למשל, הוא הניסיון הטורקי לרכוש מטוסי F-16 מארה"ב – וארדואן עשוי להשתמש בסוגיה של הרחבת נאט"ו כאמצעי לחץ להשגת מטוסי הקרב האמריקאיים. להתנגדות הטורקית להצטרפות שוודיה לנאט"ו יש גם הקשר פוליטי מובהק. ארדואן עומד לבחירה מחודשת במאי והווטו על ההצטרפות השוודית משמש אותו בקמפיין הבחירות שלו. מסיבה זו, דאהל לא צופה שטורקיה תשיב בקרוב בחיוב לשוודיה – אלא לאחר הבחירות בטורקיה.

מאסיושי סוקיטה: "אני חושב שאני הצלם היחיד אי פעם שהשתמש בדיוויד בואי כנהג"

בקיץ 1972, בזמן ביקור בלונדון, נתקל הצלם היפני מאסיושי סוקיטה בשלט פרסומת להופעה של זמר שלא הכיר בשם דיוויד בואי. המפגש ביניהם הוביל לחברות שנמשכה ארבעה עשורים שבמהלכם הִרבה לתעד את המוזיקאי. תערוכה שמוצגת בסטוקהולם חוזרת לצילומים האיקוניים שיצר.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2023-02-16/ty-article-magazine/.highlight/00000186-4f15-d5d4-a5e7-ef9f82810000

מוזיקאים גדולים אף פעם לא באמת מתים. הם ממשיכים להתקיים גם אחרי שהורדו לקבר – ולא רק בדמיון של מיליוני המעריצים שלהם. תמיד יימצאו הקלטות שלא יצאו בזמנן, סופרים יכתבו ביוגרפיות, הטלוויזיה תשדר סרטי דוקו ומוזיקאים אחרים יפיקו גרסאות כיסוי לקלסיקות המוכרות. "להוציא מחדש, לארוז מחדש להעריך מחדש את השירים" כתב מוריסי בשירם של "הסמיתס" Paint A Vulgar Picture ותיאר את הלך הרוח הפוסט מורטמי במדויק. אם לקחת את הדימוי הזה צעד קדימה — אך לא מזמן זכינו לראות הופעת איחוד של "אבבא", שחזרה לבמה באמצעות אווטארים דיגיטליים שנראים כמו חברי הלהקה בצעירותם.

המקרה של דיוויד בואי אינו חריג. הסרט Moonage Daydream של ברט מורגן, שכולל קטעים מקוריים שמעולם לא נראו על המסך, והדוקו The Last Five Years של פרנסיס ווטלי עוררו בשנים האחרונות עניין מחודש באיש וביצירתו. כמותם גם הספר The Age of Bowie של העיתונאי הבריטי פול מורלי והתערוכה David Bowie Is שנפתחה בלונדון לפני מותו בינואר 2016, נדדה לערים נוספות ומשכה מאות אלפי מבקרים גם אחריו. במקרה של בואי לא הופקה עדיין, למרבה המזל, הופעת הולוגרמה עמוסת נוסטלגיה ומרצ'נדייז, ואוהביו הרבים יכולים להסתפק באלבום Blackstar, מתנת פרידה של אמן חד פעמי שהמשיך ליצור גם בימיו האחרונים ושהגיעה לעולם יומיים לפני מותו. קשה לדמיין סרט, ספר או הקלטה אבודה שישאירו חותם עמוק או משמעותי יותר מאלבום המופת הזה.

בימים אלו מוצגת בסטוקהולם תערוכה ייחודית הכוללת כמאה צילומים של בואי שיצר הצלם היפני מאסיושי סוקיטה במשך עשרות שנים, שבהן היה חבר של בואי ואחד המתעדים החשובים שלו. בתערוכה, שיתוף פעולה בין סוקיטה, "גלריה אונו ארטה" בבולוניה ו"בית התרבות" בסטוקהולם, מוצגות כמה מהתמונות האיקוניות ביותר של בואי ולצדן תוספות מעניינות כמו הקליפים לשירים Lazarus ו-Blackstar שיצר הבמאי השוודי יוהאן ראנק, ואוסף ספרים שבואי אהב וקיבל מהם השראה. התערוכה מנסה לתת תמונה מגוונת ועמוקה של המוזיקאי. הסרטונים של ראנק מתעדים את המחשבות והרגשות של בואי ברגעים שלפני הסוף, והספרים מתארים את עולמו הרוחני המגוון. בואי היה ידוע כקורא נלהב והמבקרים בתערוכה מוזמנים לעלעל בספרים שאהב, מ"האיליאדה" של הומרוס ו"הקומדיה האלוהית" של דנטה ועד "לוליטה" של נבוקוב, "בדרכים" של קרואק, "בדם קר" של קפוטה ו"1984" של אורוול.

אך העיקר הוא, כמובן, התמונות שמהוות לא רק תיעוד של קריירה עשירה, אלא גם כרוניקה של חברות ארוכת שנים. כמו רבים מבני דורו היפנים שהתבגרו אחרי מלחמת העולם השנייה, סוקיטה – צלם אופנה ופרסומות ידוע בטוקיו – גילה עניין בפעילות האמנותית בערים הגדולות במערב. בקיץ 1972 הוא הגיע ללונדון כדי לצלם מוזיקאי פופולרי אחר מסצינת הגלאם רוק – מארק בולן, הסולן של "טי רקס". את בואי, שהיה אז בעיצומה של תקופת הזיגי סטארדסט שלו, הוא עוד לא ממש הכיר.

באחד הימים, בדרך חזרה מסט הצילומים למלון שלו, סוקיטה נתקל בשלט פרסומת להופעה של בואי ולו ריד. סוקיטה לא שמע מימיו את Five Years או Starman, אבל המראה של בואי בכרזת הפרסומת, נשען על קיר עם רגל מורמת, מאופר ולבוש חולצה פרחונית, משך את תשומת לבו והוא קנה כרטיס להופעה. השאר היסטוריה.

להמשך הכתבה והתמונות: https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2023-02-16/ty-article-magazine/.highlight/00000186-4f15-d5d4-a5e7-ef9f82810000

The Myth Behind the Rescue of Denmark's Jews From the Holocaust

Recent research reexamines the historical myths surrounding the rescue of Danish Jewry during the Holocaust, exposing surprising underlying interests

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/2023-02-03/ty-article-magazine/.highlight/the-myth-behind-the-rescue-of-denmarks-jews-from-the-holocaust/00000186-140b-d5d5-adef-349bb2730000

STOCKHOLM – Out of the horrors of the Holocaust came no few tales that stir inspiration, but many of them ended with a firing squad or a hangman’s noose. The rescue of Denmark’s Jews, whose 80th anniversary will be marked this year, was different. It was the story of a country that decided to rescue all the members of its Jewish community – and succeeded.

Danish Jewry had an advantage not shared by other Jews in Europe: In the wake of a leak in information from Germany, they knew what was in store for them. Indeed, in October 1943, during Rosh Hashanah, many had already heard the report of their looming expulsion. Denmark’s Jewish population stood at approximately 7,700 at the time, among whom were 1,200 Jews who had arrived there recently from other countries. Those who received the report were requested to pass the information on to other members of the community and to go into hiding. Concurrently, a kind of popular uprising erupted. Ordinary Danes – police officers and postmen, waiters and drivers, teachers and clergy – spread the news, and some also helped Jews find escape routes and places to hide. Thanks to the popular support, nearly all the Jews were able to find places where they could hide from the Gestapo during raids, and then places where they could wait until they could make the trip to Sweden, which had already offered them a safe harbor. Not everyone managed to escape. Some ill and elderly members of the community were captured by the Germans. In the town of Gilleleje, for example, the Gestapo caught and arrested several dozen Jews who were hiding in a church loft. However, the vast majority managed to reach the villages and towns along the coast of the Strait of Oresund, which separates Denmark and Sweden. Residents there continued to hide them until fishermen and sailors could take them to neutral Sweden on boats. Here, too, not everything went smoothly – some of the vessels sank – but eventually the majority of the country’s Jews, more than 7,200 individuals, reached Sweden.

Most of the facts about the rescue of Danish Jewry are not in dispute. The story became a formative myth that is taught in the Israeli school system, is marked at ceremonies and commemorated at public sites, such as Denmark Square and Denmark High School in Jerusalem and in a square in Haifa. In contrast to what many people assume, however, the Danish people was not designated as Righteous Among the Nations by the Yad Vashem Holocaust Memorial in Jerusalem (that honorific is granted only to individuals), though three trees were planted there in honor of the people of Denmark, the country’s underground organization and King Christian X (who reigned from 1912 to 1947).

This assumption is another example of the fact that not everything related to Danish Jewry during the Holocaust is faithful to the facts. One of the well-known stories, for example, is that the king wore the telltale yellow Star of David patch Jews were forced to wear in many occupied countries while riding his horse in the streets of Copenhagen, as a mark of identification with the community. That account turns out to be false, probably a result of public relations efforts during the war by Danes who lived in the United States and sought to better the image of their homeland, which had capitulated to the Nazis almost without a battle.

To understand whether the other accounts are also vitiated by elements that do not square with the truth, we need to return to 1940. “Denmark survived the Nazi occupation better than any other European country,” says historian Orna Keren-Carmel of the Hebrew University of Jerusalem, an expert in Israel-Scandinavia relations and author of the 2021 book “Israel and Scandinavia: The Beginning of Relations” (in Hebrew), on the ties between the young state of Israel and the Scandinavian countries.

“When Hitler invaded Denmark, Norway, Holland, Belgium and France,” Dr. Keren-Carmel explains in an interview, “he made them all the same offer: surrender in advance, and in return you will be given the possibility of going on managing your domestic affairs in a sovereign manner, while Germany will be in charge of foreign policy.”

Denmark was the only country that acceded to this offer, signing terms of surrender within hours, on April 9, 1940. According to Keren-Carmel, the Danes knew they had no chance against the “giant from the south.” They preferred to capitulate, preserve their ability to function and to minimize the blow to the civilian population, its property and the country’s economy. “The Germans, from their point of view, chose to rule Denmark with a ‘velvet hand’ in order to maintain political stability and avail themselves of Danish exports,” she says.

In addition, she notes, this approach also dovetailed with the Nazi theory of the racial affinities of the Aryan race and the Nordic race, and with the “new European order”: The Nazis’ plan was for the Nordic peoples to help them rule the so-called inferior peoples of Eastern Europe after the war.

The Danes thus remained in control of their three branches of government – legislature, executive and judiciary. Moreover, daily life proceeded as before, and in March 1943 a free election was held in which the parties that were in favor of cooperation with Germany won 94 percent of the vote. Even the lives of the Jews had not changed substantially up until that point: They had retained their property, jobs and income, and were not required to wear a yellow patch or move into ghettos. Even synagogue worship continued unabated.

In the summer of 1943 a political crisis developed in Denmark. Why did it happen and was it the cause of the change in policy regarding the Jews?

Keren-Carmel: “After a surge in resistance activity by the Danish underground in [mid-] 1943, Germany demanded that the death penalty be imposed on its members. The Danish government objected and resigned on August 29, and from that day ministerial directors general, not ministers themselves, were actually the ones making decisions in the country. For many years, August 29 was seen to be the watershed date on which the Danes ceased to cooperate with Nazi Germany and declaratively joined the Allies. The rescue of the Jews, which took place about a month later, bolstered this conception. However, in recent years quite a few researchers, especially Danish scholars, have come up with a different view. They maintain that a few weeks after the members of government stepped down, relations between the Danes and the Germans returned to the former routine and the proportion of Denmark’s industrial production earmarked for Nazi Germany remained intact.”

After August 29, a state of emergency was declared and the Reich’s plenipotentiary in Denmark, Werner Best, decided to expel the Jews to the Theresienstadt camp/ghetto in Czechoslovakia. According to Keren-Carmel, shortly before the start of the planned deportation, which was due to take place on the night between October 1 and 2, Best himself decided to leak its exact date to his naval attaché, who passed on the information to senior Danish and Swedish officials.

“This was apparently an attempt to continue the political-economic cooperation between Germany and Denmark, and also an effort to avoid a conflict with the Danes over the Jews,” Keren-Carmel explains. “In the end, Best was able to report to Hitler that Denmark was ‘free of Jews.’ The fact that the Jews had escaped from the country and had not been deported to Theresienstadt made little difference, from Best’s point of view.”

How did the Nazis respond to the fact that the deportation plan had been leaked and to the events that followed?

“The German police were ordered not to break into Jewish homes by force. Some survivors also testified that the Germans turned a blind eye to the Jews’ attempts to hide and escape. Around this time, the commander of the German fleet, who was in charge of the passage in the Oresund Strait, instructed all German patrol boats there to return to port for maintenance. It’s also known that the Germans received intelligence information in real time that thousands of Jews were reaching Sweden, but they had a greater interest in preserving fruitful relations with the Danes than in annihilating the country’s small Jewish community.”

If so, even if it was the Danes who initiated the rescue operation, its success was apparently due primarily to the Germans’ conduct. But the number of Jews who didn’t succeed in escaping was not negligible – and they included not only the sick and the elderly in Copenhagen. For example, the leaked information about the expulsion did not reach members of the Hechalutz movement and other Zionist pioneering groups preparing for life in Palestine, who were then living in far-flung, isolated farms. All told, 482 Jews were captured and transported to Theresienstadt (none were sent to death camps); 53 died in the camp and the rest returned in April 1945 to Denmark within the framework of Operation White Buses, which was initiated by the Swedish aristocrat and diplomat Count Folke Bernadotte.

What prompted Danish society and members of the Danish underground to make an effort to rescue the Jews?

“The overwhelming majority of the citizens who helped hide the Jews of Denmark and get them to Sweden did not come from the underground and did not join it afterward. The Danes who helped the Jews did so in order to preserve the country’s democratic character – not as part of a resistance operation. In the Israeli culture of memory, however, the rescue has become a myth and the emphasis has been placed on the Danes’ singular humanitarian nature. That myth strengthened the assumption that those countries that wanted to save their Jews, like the Danes, could have done so, and that perhaps other countries did not want to do that enough.

אורנה קרן
Orna Keren-Carmel. Photo: Yoni Carmel

“But beyond the fact that a concrete possibility of rescue existed in Denmark because the Germans looked the other way, the explanation for the unprecedented success can be attributed to the character of the Danish government. In the 1930s, Denmark, like the other Nordic countries, had begun to take shape as a welfare state. One of the principles that guided its government in building this comprehensive welfare state – up until today – is that of equality. The moment you are part of a country, it has full responsibility toward you. In accordance with this concept, the Danish authorities saw it as their mission to protect the Jews and therefore were vehemently opposed to any infringement of their rights. For example, already in the surrender agreement in 1940 [in April, shortly after the Nazis invaded the country], the Danes declared that they would not allow any harm to befall the Jewish minority.”

According to Keren-Carmel, this commitment continued even after almost 500 of its Jews were deported to Theresienstadt. “The relatively high survival rate of the Danish Jewish inmates in that camp can be explained by the agreement the Danes signed with Adolf Eichmann, according to which Denmark’s Jews would not be deported to camps in the East, and by the fact that those who were at Theresienstadt were permitted to receive packages of food, vitamins and warm clothing from the government in Copenhagen.”

Moreover, the historian notes that the Danes were the only ones who insisted, and succeeded, in making official visits to the citizens imprisoned in Theresienstadt, in June 1944. “The Danish authorities were also able to preserve most of the Jews’ homes and property while they were in Sweden. They locked their abandoned homes and stored their property, then returned it all after the war. Denmark was the only country which, upon the return of the Jews at the end of the war, paid them compensation at its own initiative for the economic reversals they had suffered.

“The explanation for the rescue lies in the state’s approach toward its minorities. It was a rescue that effectively came from above, and not as it’s usually depicted – as a rescue by the people, from below. Many Danish citizens, especially fishermen, exacted payment from the Jews, in some cases exaggerated amounts, for helping them escape. That is not surprising, but it shows that the true hero of this story was not the ordinary Danish citizen but the Danish welfare state.”

How did the leadership of the Jewish community comport itself during the war years? Did the Jews actually resist the deportation or were they passive, placing their fate in the hands of their neighbors?

“For years the Jews of Denmark were depicted as passive victims. The Danes were said to have warned them, hidden them, supplied them with food and clothing, and finally also shipped them to Sweden. But the transformation that occurred in Israel in recent decades in the perception of the status of the survivors led to far-reaching changes in the way they’ve been represented, and the image of the survivor as an individual, as opposed to being merely part of a collective, began to gain prominence.

“When we delve into the details, we discover that the vast majority of Denmark’s Jews took pains to find themselves a place to hide. They left their homes within hours, found a way to reach the coast, and the majority financed their own boat trips to Sweden. Another unknown fact is that there was an active Jewish underground that was made up of members of the pioneering groups, which tried, albeit unsuccessfully, to smuggle its people to Palestine.”

The story of the rescue of Denmark’s Jews later created a tremendous impression in Israel. “On October 8, 1943, while thousands of Danish Jews looked for ways to cross Oresund Strait, Nathan Alterman published in his weekly ‘Seventh Column’ [in the daily Davar] a poem titled ‘The Swedish Language,’” Keren-Carmel says. “The poem lauds the opening of the gates of Sweden to the Jewish refugees unconditionally and without a quota, but the Danes’ contribution to the rescue isn’t mentioned in the poem at all. Over the years, however, the depiction of Sweden’s role as it has been represented internationally has diminished, and today its contribution is noted, if at all, as marginal.”

During the postwar years, the narrative that became accepted in Israel was that Denmark and Sweden were responsible for the rescue of thousands of Jews, whether in the wake of the rescue of the members of Denmark’s community or because of the actions of the Swedish diplomat Raoul Wallenberg. But the reality was more complicated: Denmark surrendered to Germany without a fight, and Sweden cooperated with the Nazis in multiple ways. So how and why was that narrative accepted?

“The Israeli culture of memory didn’t succeed in portraying the rescue event other than as a counter-example to the narratives involving other countries: The Danish people were presented as a ‘ray of light in the darkness of the Holocaust.’ The unique conditions and circumstances that [actually] made the rescue possible in Denmark, both from the German side and the Danish side, did not find a place or a memory in the rescue story.

“And there is also a political aspect here. The sweepingly positive representation of the behavior of the Danes and of the rescue efforts by Sweden and by the Norwegian underground, is a result of the good relations that developed between Israel and the Scandinavian countries after the state’s establishment. Scandinavian support for nascent Israel was frequently interpreted as a natural continuation of their support for their Jewish communities during the war. In this sense, the memory that took shape around the rescue efforts of Scandinavian countries served as a lever to enhance the diplomatic relations between the countries.”

The rescue operation itself and those who aided it were indeed a ray of light in the darkness of the Holocaust. However, at the same time, a more complex historical picture reveals that, just as Raoul Wallenberg did not, in his efforts, represent all of Swedish society, which did in some ways collaborate with the Nazis, it was also not solely morality that drove the Danes to act.

A slightly more nuanced view shows clearly that the more closely a country collaborated with the Germans, the easier it was for it to rescue its Jewish population. After the war, when the capitulation and collaboration became a historical legacy that was not something to be proud of, the rescue of Danish Jews assumed a new role. In addition to being a model of humanism, it also began to serve as proof of the country’s place on the right side of history. As such, the Jews and their rescue were transformed from a source of inspiration to an alibi.

יהודי דנמרק הצליחו לחמוק מידי הנאצים. זה לא קרה במקרה

מתוך זוועות מלה"ע השנייה נולדו לא מעט סיפורים מעוררי השראה, אך מעט מאוד מהם הסתיימו בסוף טוב. המרידות בגטאות ופעולות ההתנגדות של פרטיזנים ומחתרות ברחבי אירופה אמנם מעלים על נס את כוחה של הרוח האנושית, אך הם בדרך כלל נגמרו בעמודי תלייה וכיתות יורים. סיפור הצלתם של יהודי דנמרק, שהשנה ימלאו לו שמונים שנה, הוא שונה. זהו הסיפור על מדינה שהחליטה להציל את כל יהודייה ואף הצליחה בכך, מה שגרם לה להיות מוצגת כנקודת אור נדירה בתקופה האפלה ביותר של המאה העשרים. האמת, עם זאת, קצת יותר מורכבת.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2023-01-25/ty-article/.highlight/00000185-e876-df37-a1dd-eef65fea0000

ליהודי דנמרק היה יתרון שלא היה ליהודים רבים אחרים באירופה. הם ידעו מראש מה מתכננים הגרמנים. באוקטובר 1943, בערב ראש השנה, בעקבות הדלפה גרמנית, רבים מהם קיבלו את הידיעות על גירושם המיידי. בתקופה זו חיו בדנמרק כ-7,700 יהודים, ביניהם כ-1,200 פליטים. אלו שקיבלו את הידיעה התבקשו להעביר אותה הלאה ולמצוא מחבוא. במקביל החלה מעין התקוממות עממית במדינה. דנים מהשורה, שוטרים ודוורים, מלצרים ונהגים, מורים וכמרים הפיצו את הידיעה וחלקם גם סייעו למצוא דרכי מילוט ומקומות מסתור. על בסיס התמיכה העממית הצליחו כמעט כל היהודים למצוא מחבוא וכשהגסטאפו פשט על בתיהם הם פשוט לא היו בבית.

לא כולם הצליחו להימלט. חלק מהאוכלוסייה המבוגרת ואנשים חולים נתפסו על ידי הגרמנים ובחלק מהמקרים, כמו בבית האבות הסמוך לבית-הכנסת, הופעלה גם אלימות. יהודים אלו נתפסו ונשלחו למחנה טרייזנשטט שבצ'כוסלובקיה. אך הרוב המוחלט הצליחו להגיע לכפרים ולעיירות שלחופי מיצר אורסונד המפריד בין דנמרק לשוודיה, שם סייעו להם תושבי האזור למצוא מחבוא עד שדייגים וימאים מקומיים השיטו אותם בסירותיהם לשוודיה הניטרלית. לא הכל עבר בשלום. בעיירה גילליה תפס הגסטאפו כמה עשרות יהודים שהתחבאו בעליית גג של כנסייה. היו גם סירות שטבעו. אך מרבית היהודים, למעלה מ-7,200 בני-אדם הצליחו במהלך כשלושה שבועות לשוט בחסות החשכה לצידו השני של המיצר, שם העניקו להם השוודים מקלט בטוח עד סוף המלחמה.

על מרבית העובדות הקשורות בהצלת יהודי דנמרק אין מחלוקת. אך בעשורים האחרונים היו מי שהראו שלא כל מה שמסופר על דנמרק ויהודייה היא אמת היסטורית. אחד המיתוסים הידועים הוא שהמלך הדני, כריסטיאן העשירי, ענד טלאי צהוב בזמן רכיבתו על סוס ברחובות קופנהגן, כהזדהות עם יהודי ארצו. סיפור זה הוא המצאה, ככל הנראה, תרגיל יחסי ציבור של דנים שחיו בארה"ב וניסו לשפר את תדמית ארצם שנכנעה לנאצים כמעט ללא קרב. על מנת להבין האם גם בסיפור הצלת היהודים יש מרכיבים שאינם מסתדרים עם האמת ההיסטורית, צריך לחזור ל-1940.

"דנמרק שרדה את הכיבוש הנאצי טוב יותר מכל מדינה אירופית אחרת", אומרת ההיסטוריונית ד״ר אורנה קרן-כרמל, מפורום אירופה באוניברסיטה העברית, "כאשר היטלר פלש לדנמרק, נורבגיה, הולנד, בלגיה וצרפת, הוא הציע לכולן את אותה הצעה: היכנעו מראש ובתמורה תקבלו את האפשרות להמשיך ולנהל את ענייני הפנים שלכן באופן ריבוני בזמן שגרמניה תנהל את מדיניות החוץ. תקוותו של היטלר היתה כי רוב המדינות הללו, אם לא כולן, תסכמנה להצעה, וכך הוא יוכל לרכז את כוחותיו בחזית שעמד לפתוח במזרח. אולם דנמרק היתה היחידה שנענתה להצעה. שעות ספורות לאחר פלישת הגרמנים בבוקר ה-9 באפריל 1940 היא חתמה על הסכם כניעה".

ע"פ קרן-כרמל, הדנים ידעו שאין להם סיכוי נגד "הענק מהדרום" כחלק ממורשת היסטורית של תבוסות נגד פרוסיה במאה ה-19. הם העדיפו להיכנע, לשמור על יכולת תפקוד מדינתית ולמזער את הפגיעה באזרחים, בכלכלה וברכוש. "הגרמנים, מבחינתם, בחרו לשלוט בדנמרק 'ביד רכה' על מנת לשמור על יציבות פוליטית וליהנות מהייצוא הדני", מוסיפה קרן-כרמל ומסבירה שהדברים הסתדרו גם עם התיאוריה הנאצית על הקירבה בין הגזע הארי לגזע הנורדי ועל 'הסדר האירופי החדש' שעל פיו הנאצים תכננו שהעמים הנורדיים יעזרו לשלוט בעמים הנחותים של מזרח-אירופה אחרי המלחמה. כך נותרו הדנים בשליטה על הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת, חיי היומיום המשיכו כסדרם ובמרץ 1943 אפילו התקיימו בחירות חופשיות בהן זכתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהתחייבה להמשיך את שיתוף הפעולה עם גרמניה, ברוב של 94%. גם חיי היהודים בדנמרק לא השתנו. הם שמרו על רכושם, הכנסתם ומקומות העבודה שלהם, הם לא נדרשו לענוד טלאי צהוב או לעבור לגטו והם אפילו המשיכו להתפלל בבית-הכנסת.

בקיץ 1943 היה משבר פוליטי במדינה. מדוע הוא התרחש והאם הוא הסיבה לשינוי המדיניות כלפי היהודים?

"לאחר התגברות פעולות ההתנגדות של המחתרת הדנית ב-1943, דרשה גרמניה להטיל עונשי מוות על חבריה. הממשלה הדנית התנגדה והתפטרה ב-29 באוגוסט ומאותו יום מנכ"לי משרדים, ולא שרים, שלטו במדינה. במשך שנים ארוכות נהוג היה להציג את ה-29 באוגוסט כקו פרשת המים שבו הפסיקו הדנים לשתף פעולה עם גרמניה הנאצית והצטרפו באופן מוצהר לבנות הברית. הצלת היהודים שהתרחשה כחודש לאחר מכן שימשה אישוש לטענה זו. אולם בשנים האחרונות יש לא מעט חוקרים, בעיקר דנים, שגורסים אחרת. לטענתם, שבועות ספורים לאחר ההתפטרות חזרה מערכת היחסים בין הדנים לגרמנים לשגרה ואחוזי הייצור של התעשייה הדנית עבור גרמניה הנאצית נותרו על כנם".

לאחר התפטרות הממשלה הדנית הוטל מצב חירום במדינה ונציב הרייך בדנמרק, ורנר בסט, החליט לגרש את היהודים לטרזיינשטט. קרן-כרמל מספרת שלאחר חודש, זמן קצר לפני מועד הגירוש, החליט אותו בסט עצמו להדליף את תאריך הגירוש לנספח הימי שלו, גאורג פרדיננד דוקוויץ, שהעביר את המידע לבכירים דנים ושוודים. "סיבת ההדלפה היתה ככל הנראה ניסיון להמשיך את שיתוף הפעולה הפוליטי-כלכלי בין גרמניה לדנמרק ולהימנע מקונפליקט עם הדנים בעניין היהודים", מסבירה קרן-כרמל, "בסופו של דבר יכול היה בסט לדווח להיטלר שדנמרק "נקייה מיהודים" והעובדה שהיהודים נמלטו מהמדינה ולא נשלחו לטרזיינשטט לא שינתה הרבה מבחינתו".  

מה עשו הנאצים אחרי ההדלפה עם תחילת הבריחה?

"במהלך הגירוש ניתנה הוראה לשוטרים הגרמנים לא לפרוץ לדירות היהודים בכוח אם הם לא עונים לדפיקות בדלת. היו גם ניצולים שהעידו כי הגרמנים העלימו עין מפעולות הסתתרות ובריחה. מפקד הצי הגרמני, שהיה אחראי על המעבר במיצר אורסונד, קרא לכל סירות השיטור הגרמניות לחזור באותם ימים לחוף לצורכי תחזוקה. עוד ידוע, כי הגרמנים קיבלו בזמן אמת מידע מודיעיני שאלפי יהודים מגיעים לחופי שוודיה, אך האינטרס לשמור על יחסים פוריים עם הדנים היה חזק יותר מהאינטרס להשמיד את הקהילה היהודית הקטנה שחיה במדינה".

על פי דברים אלו, גם אם הדנים יזמו את המבצע, הצלחתו היא בעיקר תוצאה של התנהלות הגרמנים. אך גם הצלחתו הגורפת של המבצע אינה תמונה מדויקת של המציאות. מספר היהודים שלא הצליחו לברוח לא היה זניח ולא היה מדובר רק בחולים וזקנים. על-פי המחקר של קרן-כרמל, 482 יהודים נתפסו ונשלחו לטרזיינשטט, שם הם חיו בתנאים קשים עד לסיום המלחמה. 53 מתוכם נפטרו במחנה, והיתר חזרו באפריל 1945 לדנמרק במסגרת מבצע "האוטובוסים הלבנים" שהנהיג הרוזן השוודי פולקה ברנדוט. 14% מאלו שגורשו לא היו זקנים כלל אלא, חברי הכשרות חלוציות שהגיעו לדנמרק לפני המלחמה ו"נתקעו" בה כשהיא החלה (למרות שהם היו רק 8% מיהודי דנמרק). "חברי ההכשרות אמנם התגוררו בחוות מבודדות ברחבי המדינה בעוד שמרבית היהודים גרו בקופנהגן הבירה", מספרת קרן-כרמל, "אך רבים מהם הרגישו שההנהגה היהודית לא השקיעה מספיק משאבים על מנת להזהיר גם אותם מבעוד מועד".      

מה היה המניע של החברה הדנית והמחתרת הדנית להירתם להצלת היהודים?

"במהלך המבצע, המחתרת הדנית היתה פחות מעורבת. רובם המוחלט של האזרחים שעזרו להסתיר ולהעביר את יהודי דנמרק לשוודיה לא הגיעו משורות המחתרת וגם לא הצטרפו אליה לאחר מכן. כלומר, הדנים שעזרו ליהודים עשו זאת מסיבות של שמירה על אופייה הדמוקרטי של דנמרק ולא כפעולת התנגדות. בתרבות הזיכרון בישראל, לעומת זאת, הפכה ההצלה למיתוס והדגש הושם על האופי ההומאני הייחודי של הדנים. מיתוס זה הטמיע את ההנחה שמי שרצה להציל את יהודי ארצו, כמו הדנים, יכול היה. מדינות אחרות פשוט לא רצו מספיק. וכך, ביד ושם ניטעו ב-1963 שלושה עצים לכבוד העם הדני, המחתרת הדנית והמלך הדני; בספרי לימוד של מערכת החינוך הדוגמא הדנית משמשת דוגמא ליוצא מן הכלל שמעיד על הכלל; וכל שנה – עד היום – מציינים את ההצלה בטקסים ובהצבה של פסלים חדשים במרחב הציבורי. דוגמאות מוכרות הן הפסלים בכיכר דניה בירושלים וכיכר דנמרק בחיפה, בית הספר התיכון ׳דנמרק׳ בירושלים ובית החולים ׳איתנים׳ בפאתי ירושלים שהוקם במימון דני לזכר המלך כריסטיאן העשירי".

"אך מעבר לעובדה שהיתה בדנמרק אפשרות ממשית להצלה, עקב העלמת העין של הגרמנים, ההסבר להצלחה חסרת התקדים נעוץ באופי השלטון הדני. בשנות השלושים החלה דנמרק, כמו יתר המדינות הנורדיות, להתעצב כמדינת רווחה. אחד הערכים שהנחו את הממשלה הדנית בבניית מדינת הרווחה המקיפה – מאז ועד היום – הוא ערך השוויון. ברגע שאתה חלק מהמדינה – יש לה יש אחריות מלאה כלפיך. בהתאם לתפיסה זו, הרשויות הדניות ראו בהגנה על יהודי המדינה את תפקידם, ולכן התנגדו בכל תוקף לפגיעה בזכויות שלהם. כך, כבר בהסכם הכניעה ב-1940 הודיעו הדנים כי לא יאפשרו פגיעה במיעוט היהודי.

גם את אחוז ההישרדות הגבוה, באופן יחסי, של האסירים היהודים הדנים בטרזיינשטט יש להסביר בהסכם שהדנים חתמו עם אדולף אייכמן, לפיו יהודי דנמרק לא יועברו למחנות במזרח, כמו גם לעובדה שיהודי דנמרק זכו לקבל לאורך שהותם במחנה חבילות מזון, ויטמינים וביגוד חם מממשלת דנמרק. בנוסף, הדנים היו היחידים שהתעקשו, והצליחו, לבקר את האסירים שלהם במחנה ביוני 1944. הרשויות הדניות גם הצליחו לשמור במידה רבה על הבתים ועל הרכוש של יהודי דנמרק בזמן שהותם בשוודיה. הם נעלו את הדירות הנטושות של היהודים, אחסנו את רכושם והחזירו הכל בתום המלחמה. לבסוף, דנמרק היתה המדינה היחידה שעם חזרת היהודים אליה בסיום המלחמה, שילמה להם מיוזמתה פיצויים על ההפסדים הכלכליים שנגרמו להם במהלכה, ללא צורך לפנות לערכאות משפטיות. ההסבר להצלה נעוץ בגישת המדינה כלפי המיעוטים. זו הצלה שבאה למעשה מלמעלה, לא כפי שהיא בדרך כלל מיוצגת – כהצלה של העם, מלמטה. יש לציין, לדוגמא, שאזרחים דנים רבים, בעיקר דייגים, גבו מהיהודים תשלום, לעיתים מופרז, על סיוע בבריחה. זה לא מפתיע, אך זה מדגים את העובדה שלא האזרח הדני הפשוט הוא גיבור הסיפור, אלא  דווקא מדינת הרווחה הדנית שדאגה לאזרחיה ולמיעוטיה".       

ד"ר אורנה קרן-כרמל, צילום: יוני כרמל

מה לגבי היהודים והנהגת הקהילה, האם הם התנגדו או שהיו פסיביים והפקידו את גורלם בידי שכניהם?

"במשך שנים הוצגו יהודי דנמרק כקורבנות פאסיביים שהלכו כצאן לָבֶטַח. הדנים הוצגו כמי שהזהירו אותם, הסתירו אותם, סיפקו להם מזון ובגדים ולבסוף גם השיטו אותם לשוודיה. אולם התמורה שחלה בעשורים האחרונים במעמד הניצולים בחברה הישראלית הובילה לשינויים מפליגים בייצוג שלהם ודמותו של הניצול כפרט החלה להתבלט. כשמתמקדים בפרטים מגלים שהרוב המכריע של יהודי דנמרק דאגו לחפש לעצמם מקום מסתור, הם עזבו את ביתם תוך שעות ספורות, מצאו דרך להגיע לחופים, וחלקם הגדול גם מימנו בעצמם את ההשטה לשוודיה. מעטים יודעים שבדנמרק היתה גם מחתרת יהודית פעילה שהתבססה על חברי ההכשרות החלוציות. כארבעים מהם החליטו זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה להקים תנועת מחתרת, "הדרך החדשה", שניסתה להבריח את חבריה מדנמרק לדרום-אירופה, ומשם לארץ-ישראל. התכנית היתה להתגנב אל התחתית של קרונות משא ולחצות את אירופה לאורכה. חברי המחתרת התאמנו והתכוננו במשך חודשים אולם אף אחד מניסיונות הבריחה לא צלח. המחתרת התפרקה לאחר שחמישה מחבריה נתפסו ונרצחו על ידי הגרמנים".

חברי המחתרת אומנם לא הגיעו לארץ-ישראל, אך סיפור ההצלה הגיע והשאיר רושם עז. "ב-8 באוקטובר 1943, בשעה שאלפי יהודים דנים חיפשו דרכים לחצות את מיצר אורסונד, כבר פרסם נתן אלתרמן ב'טור השביעי' שיר בשם "הלשון השוודית", מספרת דר" קרן-כרמל, "השיר מעלה על נס את פתיחת שערי שוודיה לפליטים היהודים ללא תנאים וללא מכסה, אולם תרומת הדנים להצלה אינה מוזכרת בשיר בכלל. עם השנים, לעומת זאת, הלך והצטמצם מקומה של שוודיה בייצוגים הבינלאומיים של ההצלה וכיום תרומתה מצוינת, אם בכלל, כשולית".

בשנים שאחרי המלחמה התקבע בישראל הנרטיב שדנמרק ושוודיה היו אחראיות להצלתם של אלפי יהודים בעקבות אירועים כמו הצלת יהודי דנמרק והצלת יהודים הונגרים על-ידי הדיפלומט השוודי ראול וולנברג. כל זה אכן קרה, אך המציאות היתה מורכבת יותר – דנמרק נכנעה לגרמניה ללא קרב ושוודיה שיתפה פעולה עם הנאצים בדרכים רבות. כיצד ומתי התקבל הנרטיב הזה?

" תרבות הזיכרון בישראל לא הצליחה להכיל את אירוע ההצלה אלא כדוגמת נגד: העם הדני הוצג כ"קרן אור באפלת השואה", היחידי מכל מדינות אירופה שסירב להשתתף בהשמדת הקהילה היהודית שלו. התנאים והנסיבות המיוחדות שאפשרו את ההצלה בדנמרק, הן מהצד הגרמני והן מהצד הדני, לא תאמו השקפה כוללנית זו, ולכן גם לא נמצא להם מקום או זכר בסיפור ההצלה. ויש גם צד פוליטי – הייצוג החיובי הגורף של ההתנהלות הדנית ושל מאמצי ההצלה של שוודיה ושל המחתרת הנורבגית, הוא תוצר של היחסים הטובים שהתפתחו בין ישראל לבין מדינות סקנדינביה לאחר קום המדינה. השנים שבהן התעצב זיכרון השואה בישראל, ובתוכו אירוע הצלת יהודי דנמרק, הצטלבו עם השנים שבהן התפתחה מערכת יחסים זו והן הזינו אלה את אלה. לעתים תכופות, למשל, פורשה התמיכה הסקנדינבית בישראל הצעירה כהמשך טבעי של תמיכת הסקנדינבים בקהילות היהודיות שלהן במהלך המלחמה. במובן זה, הזיכרון שהתעצב סביב מאמצי ההצלה של מדינות סקנדינביה שימשו כמנוף לשיפור היחסים הדיפלומטיים בין המדינות".

מבצע ההצלה עצמו ואלו שסייעו לו, אם כן, אכן היו קרן אור באפלה. עם זאת, תמונה מורכבת יותר של ההיסטוריה מגלה שממש כמו שראול וולנברג לא ייצג את כלל החברה השוודית שבמובנים רבים שיתפה פעולה עם הנאצים, גם השיקולים הדנים לא היו מורכבים משיקולים מוסריים בלבד. במבט קצת יותר ציני, ברור שככל שלמדינה היה שיתוף פעולה טוב יותר עם הגרמנים, כך היה לה קל יותר להציל את היהודים. עם סיום המלחמה, כשהכניעה ושיתוף הפעולה הפכו למורשת היסטורית שקשה להתגאות בה, להצלת היהודים נוסף תפקיד חדש – בנוסף להיותה מופת של הומניזם, היא החלה גם לשמש כהוכחה למיקומה של המדינה בצד הנכון של ההיסטוריה. כך הפכו היהודים והצלתם ממקור השראה לאליבי.