ממשלת שוודיה הורתה ב־2019 לגרש שישה איסלאמיסטים שנמצאו כבעלי קשרים לגורמים קיצוניים אלימים. הם ערערו ונשארו במדינה תחת מגבלות, אך תחקיר חשף שאחד מהם נשלח על ידי הרשויות לאוקראינה, שם הוא נלחם לצד הצבא נגד רוסיה ואף נפגש עם בכירים בקייב, בהם הנשיא זלנסקי.
ממשלת שוודיה החליטה באוקטובר 2019 לגרש מהמדינה שישה גברים שלטענת שירות הביטחון השוודי (SÄPO) היו חברים בזרמים איסלאמיסטיים קיצוניים שעודדו הצטרפות לארגונים אלימים ושאיימו על ביטחון המדינה. כל הגברים שעמדו בפני גירוש, שכונו "ששת האימאמים", חיו בערים שונות בשוודיה והיו אזרחי מדינות שונות – בעיקר מזרח תיכוניות – שהיגרו למדינה הסקנדינבית. חלקם היו פעילים במוסדות דתיים וחינוכיים של הקהילות המוסלמיות בשוודיה. השישה הגישו ערעור על גירושם וטענו שאם יגורשו, חייהם יהיו בסכנה בארצות המוצא שלהם. ערעורם התקבל והם נשארו בשוודיה תחת מגבלות שונות עד שהרשויות יוכלו לגרשם בעתיד.
אחד מהשישה הוא ויקטור גזייב, אזרח רוסי מצ'צ'ניה שהיגר לשוודיה ב־2009 והתיישב בעיר יבלה במזרח המדינה, כ־170 ק"מ צפונית לבירה סטוקהולם. מאז 2019, חייו של גזייב, בדומה לחייהם של המגורשים האחרים, הוגבלו מאוד – נאסר עליו לעבוד, הוא חויב להתייצב בתחנת משטרה באופן קבוע ונאסר עליו לצאת מגבולות אזור מגוריו. עם זאת, תוכנית תחקירים שוודית פרסמה אתמול (רביעי) תחקיר שחשף שלמרות כל המגבלות והצעדים המחמירים, גזייב שוהה במקום אחר לגמרי. לפי התחקיר, במקום להיות תחת עיניהם הפקוחות של שירותי הביטחון השוודיים, הצ'צ'ני האיסלאמיסטי נמצא באוקראינה מאז יוני 2023 ונוטל חלק פעיל במלחמה נגד רוסיה.
התחקיר שהתפרסם בתוכנית "משימת בדיקה" מראה ששירות הביטחון השוודי לא רק שלא מנע את היעלמות גזייב מהמדינה, אלא שבאופן מדהים למדי אף יזם אותה והוציא אותה לפועל. ה־SÄPO הכחיש את הסיפור. "זה התחיל מתוך עניין שגילינו בגורלם של 'ששת האימאמים'", אומרת יוהאנה קארלסון, העיתונאית שעומדת מאחורי התחקיר, בראיון שהעניקה ל"הארץ". "הגיעו לידינו ידיעות על גזייב שהובילו אותנו לבדוק לעומק את הסיפור שלו. בתחילת הבדיקה, מפיק התוכנית שלנו מצא התייחסויות אליו בתקשורת הצ'צ'נית בשם חדש שאימץ".
"גילינו שגזייב נמצא באוקראינה ואף שהוא בכלל לא דיבר עם התקשורת השוודית, הוא היה פתוח למדי בתקשורת הצ'צ'נית", אומרת קארלסון. "האדם שתואר בשוודיה כ'טרוריסט מיבלה' התגלה כעת כדמות חדשה לגמרי שתוארה כמעט כגיבור מלחמה באוקראינה. מצאנו אפילו תמונות שלו עם הנשיא וולודומיר זלנסקי ועם ראש המודיעין האוקראיני באירוע שבו בכירים אוקראינים ביקרו ביחידה הצבאית של גזייב. למעשה, גילינו שאדם שהיה בתחתית של התחתית של החברה השוודית הפך פתאום לדמות שמופיעה עם ההנהגה הבכירה ביותר באוקראינה ללא הסבר כיצד הוא בכלל הגיע לשם". יתר על כן, עלה בתחקיר, גזייב קיבל עיטור כבוד מאוקראינה על תרומתו למאמץ המלחמתי ברוסיה.
"הוברח לפולין ולגבול עם אוקראיני על ידי שירותי הביטחון השוודיים"
בשלב זה החל מסע עיתונאי שנמשך יותר מחצי שנה שבמהלכו נסעה קארלסון לאוקראינה, איתרה את גזייב ואף הצליחה לשכנע אותו לדבר איתה. הוא חשף בפניה ששירותי הביטחון השוודיים, שהיו אמורים לפקח עליו, עשו איתו הסכם לפיו הם יאפשרו לאשתו להישאר בשוודיה ויסייעו לו לעזוב את המדינה ולהגיע לאוקראינה. במהלך התחקיר איתרה קארלסון צ'צ'ני איסלאמיסטי נוסף, לום־עלי ארטסואב, השוהה בשוודיה שגם היה תחת פיקוח שירות הביטחון השוודי ושגם אותו ניסו גורמים בשוודיה לדחוף לעזוב את המדינה ולהצטרף למלחמה באוקראינה.
התחקיר מראה שבשלב מסוים שירות הביטחון השוודי וגם המודיעין הצבאי (MUST) הבריחו את גזייב לפולין ומשם לגבול האוקראיני, שם הוא חבר לאנשי הצבא המקומי שקיבלו אותו מידי השוודים. מסע מסוג זה לא היה יכול לקרות ללא סיוע של גורמים בעלי כוח פוליטי ומדיני בשוודיה משום שלגזייב אין דרכון ועומד נגדו צו מעצר של האינטרפול, ולכן עולה מהתחקיר ששוודיה הרשמית "ייצאה" את גזייב לאוקראינה תוך הפרה של שורה של חוקים בינלאומיים.
האם המקרה של שני הצ'צ'נים שתוארו בתחקיר היו יחידים למיטב ידיעתך או שמדובר במדיניות שוודית חדשה שמוחלת גם על אחרים, למשל המגורשים הנוספים מפרשת "ששת האימאמים"? "ככל שאנחנו יודעים, ניסיון להעביר אנשים לאוקראינה נעשה רק במקרים של גורמים בעלי רקע צ'צ'ני. חמשת האימאמים האחרים הם ממדינות אחרות ואנחנו לא יודעים אם הוצעו להם הצעות דומות. חלקם עדיין נמצאים כאן בשוודיה, אבל אחרים כבר לא. עוד לא נכנסנו לזה לעומק, היינו בקשר עם חלקם ואולי נשוב לזה בהמשך".
ברור למדי מה האינטרס השוודי להעלים את האנשים האלו משוודיה. אבל מדוע האוקראינים מעוניינים לקבל אותם? הרי גם אם הם עוינים את רוסיה, הם עדיין איסלאמיסטים "לא קיימנו ראיונות עם גורמים רשמיים באוקראינה, אבל אני יודעת שנעשות בדיקות רקע כאשר אנשים מגיעים (לאוקראינה) כדי להצטרף לצבא. עם זאת, בדיקות אלו מיועדות בעיקר לוודא שהמצטרפים אכן תומכים בצד האוקראיני ושהם לא סוכנים רוסים. נושא היחס של אוקראינה לאיסאלמיזם אינו ברור לגמרי, זה משהו שצריך לברר, אבל צריך גם לזכור שבצבא האוקראיני פועל 'גדוד צ'צ'ני' שיש בו אנשים בדרגות גבוהות שהיו פעילים במלחמה בסוריה (נגד משטרו של בשאר אל־אסד) ושהיו להם קשרים עם ארגונים שקשורים לאל־קאעידה".
התחקיר הטלוויזיוני מראה שלאחר שהגיע לאוקראינה, גזייב עבר הכשרה צבאית וכעת הוא בקיא בהפעלת רחפנים ובחימוש שלהם. "למדתי את מלאכת המלחמה המודרנית", הוא אומר בראיון לתוכנית התחקירים השוודית. "לא רק הפעלת רחפנים, אלא גם מיומנויות לחימה בשטח פתוח ובשטח בנוי".
האם להבנתך הגורמים בשוודיה שהחליטו "לייצא" את האנשים האלה לאוקראינה לקחו בחשבון שהם שולחים איסלאמיסטים קיצוניים ללמוד להילחם, ושבסופו של דבר הם גם עלולים לעבור למקומות אחרים? מה העמדה השוודית כלפי זה? "חלק גדול מהצ'צ'נים בצבא האוקראיני נלחמו בסוריה. עבורם, גם המלחמה בסוריה היתה חלק מהמלחמה נגד רוסיה. הם רואים את זה מהזווית הזו. מנהיג הגדוד הצ'צ'ני בצבא אוקראינה אומר בבירור שאחרי אוקראינה, המלחמה הבאה תהיה לשחרר את צ'צ'ניה מהרוסים. אלה אנשים שיכולים לעבור למלחמה הבאה, ברוסיה או במקום אחר. בעבור השוודים, מעורבות כזו של כוחות הביטחון שלהם בסכסוכים כאלה היא דבר חדש. התחושה שלי היא ששוודים רבים לא יאמינו שזה אמיתי, הם חושבים שאנחנו לא עוסקים בדברים כאלו וש'אלו דברים שאחרים עושים אבל לא אנחנו'. אם בסופו של דבר הרשויות יודו שהסיפור שהבאנו נכון, הדיון בעניין הזה יהיה מעניין מאוד".
אבל כרגע שירות הביטחון השוודי מכחיש את הסיפור. כלומר הוא מודה שהוא פיקח על האנשים הללו ואף דן איתם באפשרות של מעבר לחו"ל, אבל לא בכך שהוא מימן וביצע את המעבר לאוקראינה תוך הפרת הסכמים בינלאומיים. האם את בטוחה שהם משקרים? "אנחנו לא משתמשים במילה הזו. אבל בתוכנית שלנו מתקיימים הליכים מאוד זהירים. הקשבנו לעדי ראייה שאנחנו הגענו אליהם ולא הם אלינו, בדקנו את כל העובדות שניתן לבדוק, עברנו על חומרים כמו שיחות צ'אט בטלגרם, ידיעות בתקשורת והתבטאויות קודמות ובחנו הסברים אפשריים אחרים. הרבה אנשים עבדו על הסיפור הזה במשך חצי שנה. נכון, שירות הביטחון מכחיש, אבל ההחלטה לעלות לשידור מבוססת על כל העבודה הזו ואנחנו עומדים מאחורי הסיפור".
תושבי גרינלנד לא מעוניינים להסתפח לארה"ב, אבל יש להם עניינים יותר דחופים לטפל בהם. למשל רפורמת הדיג הכושלת, המחסור האקוטי ברופאים וכמובן, הניסיון להיפרד מדנמרק ולזכות בעצמאות.
העובדה הראשונה והבסיסית ביותר שנחשפת בביקור בגרינלנד היא שלמרות שמה, היא איננה ירוקה כלל. למעשה, קשה למצוא בה אפילו רמז לירוק. כבר מהאוויר, לפני הנחיתה באי הגדול בעולם, ברור שהצבע הבולט בו הוא לבן היות ורובו מכוסה בשכבת קרח שהעובי הממוצע שלה הוא יותר מק"מ וחצי. הקרח מכסה כ-1,710,000 קמ"ר, כ-80% משטח האי, אבל גם אזורי החוף, אלו שאינם חלק משכבת הקרח האימתנית, אינם ירוקים. הם מורכבים מסלעים שחורים מכוסי כתמי שלג ומחורצים בפיורדים עמוקים. זוהי גיאוגרפיה קיצונית מאוד וכך גם הדמוגרפיה. שטחה של גרינלנד גדול כמעט פי מאה מזה של ישראל אך באי כולו, המקום עם צפיפות האוכלוסין הנמוכה בעולם, חיים כ-57,000 תושבים בלבד. פחות מאשר בקריית-אתא. יש בה בסך הכל 12 ישובים שחיים בהם יותר מאלף תושבים, כולם סמוכים לחוף שאורכו כ-44,000 ק"מ. בנוסף אליהם ישנם עוד כמה עשרות ישובים קטנטנים. בגלל המרחקים העצומים והאקלים הקשה, אין אפילו כביש אחד שמחבר בין הישובים ומי שמבקש לנוע בינהם שלא באמצעות מזחלות כלבים חייב לעשות זאת באוויר או בים, וגם זה רק כאשר המפרצים והפיורדים לא קפואים.
את שמה קיבלה גרינלנד, על פי האגדות, מהמתיישב האירופאי הראשון. ממציא השם, אריק האדום, כך מסופר במוזיאון הלאומי בבירה נוק, הוא אחת הדמויות מהסאגות האיסלנדיות שנכתבו בימי הביניים על התקופה הוויקינגית. המוזיאון, שמציג למעט המבקרים שמגיעים לגרינלנד את ההיסטוריה שלה באמצעות מוצגים היסטוריים, מפות והסברים מפורטים, מספר שאריק האדום היה חקלאי נורבגי שגלה לאיסלנד ונתן לגרינלנד את שמה כאשר הגיע אליה לפני יותר מאלף שנה. יחסית לצפון מערב איסלנד, האזור ממנו הגיע, השטחים הפוריים יחסית של דרום מערב גרינלנד היו מפתים להתיישבות והשם גרינלנד הומצא כדי למשוך מתיישבים נוספים. המיתוג עבד. גרינלנד הפכה למושבה, אך היא ננטשה על ידי האירופאים כ-500 שנה מאוחר יותר, ככל הנראה מסיבות סביבתיות ואקלימיות.
האירופאים חזרו לגרינלנד רק במאה ה-18. הם חיפשו את צאצאיהם של המתיישבים האירופאים הקדומים, אך לא מצאו כאלו. במקומם, הם מצאו בני-אדם ממוצא אחר לגמרי, אינואיטים שאבותיהם הגיעו ממזרח קנדה של היום בסביבות המאה ה-12. זו היתה תרבות אחת מיני רבות שנדדו לגרינלנד באלפי השנים האחרונות. רובן נעלמו עם השנים, אך זו שרדה. עם ההגעה המחודשת, החלו הדנים בפרויקט פוליטי שכלל מונופול על המסחר עם האי, מניעת גישה של מדינות אחרות אליו והפיכת תושביו לנוצרים. האינואיטים מצידם קיבלו את המצב החדש בלית ברירה והסטטוס של גרינלנד כקולוניה החזיק מעמד עד אמצע המאה העשרים אז הפכה לחלק אינטגרלי מהממלכה הדנית.
במהלך העשורים האחרונים גדלה רמת האוטונומיה של הגרינלנדים. הם קיבלו אזרחות דנית ב-1953 וזכו לאוטונומיה ב-1979 כשהוקמה ממשלה מקומית שהחלה לנהל את חיי היומיום בגרינלנד בעוד השליטה על מדיניות-החוץ, בית-המשפט העליון, קביעת ערך המטבע וסידורי הביטחון נשארו בקופנהגן. ב-2009 קיבלו הגרינלנדים מה שמכונה "שלטון עצמי" שהרחיב את האוטונומיה שלהם לתחומי סחר החוץ, כריית מינרלים, אכיפת חוק ומספר נושאים סימבוליים כמו קביעת מעמד השפה הגרינלנדית כשפה רשמית. עם זאת, האי הוא עדיין טריטוריה דנית, ראש המדינה הוא מלך דנמרק והגרינלנדים, שיש להם אמנם פרלמנט משלהם, גם שולחים שני נציגים לפרלמנט בקופנהגן.
כל זה לא עניין במיוחד את הנשיא האמריקאי, דונלד טראמפ, שהודיע עם כניסתו לתפקיד שגרינלנד צריכה להיות חלק מארה"ב. מכיוון שגרינלנד חשובה לביטחון הלאומי של ארה"ב ומכיוון שיש בה מחצבים שארה"ב זקוקה להם, הוא הציע לתושבי האי להפוך לאמריקאים, הוא הכריז, ולא בפעם הראשונה, שהוא מוכן לקנות את גרינלנד ולאחרונה הוא אפילו לא שלל כיבוש צבאי של האי. את היוזמה האמריקאית השלימו גם כמה מהלכים בשטח. סגן הנשיא ואנס ורעייתו ביקרו בבסיס חיל-החלל האמריקאי פיטופיק שבצפון גרינלנד בסוף מרץ בסמוך לבחירות לפרלמנט המקומי. בביקור העביר סגן-הנשיא ביקורת על הדנים וחיזק את תביעתו של הנשיא על האי. מוקדם יותר השנה ביקר גם בנו של הנשיא טראמפ, דונלנד ג'וניור, בגרינלנד. שני הביקורים נעשו ללא תיאום וללא הזמנה גרינלנדית ולמורת רוחה של דנמרק.
"אנחנו תקועים באמצע, בין דנמרק לארה"ב", אומר בנט אולסוויג ינסן, מנהל חברה העוסקת בכרייה של אנורתוזיט, סלע יסוד שמהווה מקור לאלומיניום ולמינרלים שונים. המשרד שלו נמצא בבניין משרדים חסר ייחוד בנוק מרחק כמה דקות הליכה מקו החוף וסמוך לאזור מאוד לא פסטורלי של מוסכים, מחסנים ובניינים תעשייתיים. "אנחנו מבינים שיש לגרינלנד תפקיד בביטחון הלאומי של ארה"ב", הוא מוסיף, "אבל האמריקאים ישיגו הרבה יותר באמצעות דיאלוג. אני לא חושב שהפוליטיקאים שלנו יתנגדו להצבת חיילים אמריקאיים נוספים או לבניית בסיסים חדשים. גישה אגרסיבית תשיג את ההיפך ממה שהאמריקאים רוצים". על פי אולסוויג ינסן, גם מבחינה כלכלית האמריקאים יכולים להנות משיתוף פעולה עם גרינלנד ללא השתלטות עליה. הוא מסביר שמעט מאוד חברות פעילות בעסקי הכרייה בגרינלנד בגלל הקשיים הלוגיסטיים הכרוכים בכרייה, החוסר בתשתיות, הסיכון הכלכלי והזמן הארוך שעובר עד שמתחילים לראות רווחים. "יש חברות מכל העולם שמתעניינות בכרייה בגרינלנד, יש הרבה קנדים, אוסטרלים ואירופים. אבל באופן מוזר, כמעט שאין אמריקאים למרות שיש שם ביקוש למינרלים. איש לא ידחה אותם, הם יכולים לבוא מתי שהם רוצים והם יתקבלו בברכה. חוץ מחברות רוסיות וסיניות, אני חושב שכל אחד יתקבל כאן בברכה".
אולסוויג ינסן מסביר שגרינלנד צריכה להשקיע יותר בהורדת הסיכון למשקיעים חיצוניים ובתיקון הליכי אישורי הכרייה שהם כרגע "פחות נעימים מטיפול שורש אצל רופא-שיניים". המדינה גם צריכה להכריע בנושאים שונים הקשורים להשלכות סביבתיות ופוליטיות של כריית מחצבים שנדונו בעבר. ב-2021 החליטה גרינלנד להפסיק לחלק זיכיונות להפקת נפט ולכריית אורניום וייתכן שהחלטות אלו ישתנו בעתיד. הכלכלה של גרינלנד מבוססת כיום בעיקר על מגזר הדייג שמהווה למעלה מ-90% מהייצוא וחצי מהכנסת הממשלה מגיע כמענק שנתי מדנמרק. לכן ברור לרבים בגרינלנד שיש לגוון את הכלכלה בהכנסות ממקורות אחרים – מכרות ותיירות. עם זאת, המחיר של פיתוח ענפים אלו, בין אם מדובר בהרס הסביבה או בהשלכות של תיירות המונית, הוא נושא לאי-הסכמה פוליטית. "זו ארץ של פרדוקסים", מסכם אולסוויג ינסן, "רוצים מכרות אבל לא יותר מדי, רוצים עצמאות, אבל לא לוותר על התמיכה הכלכלית הדנית, רוצים תיירים, אבל לא תיירות המונים. אלו אתגרים גדולים והיוזמה האמריקאית היא רק חלק מזה".
למרות האגרסיביות של המהלך האמריקאי, יש לו תקדימים היסטוריים ואפילו היגיון גיאוגרפי מסוים. גרינלנד היא חלק מהלוח היבשתי של צפון-אמריקה והבירה נוק, קצת יותר קרובה לוושינגטון מאשר לקופנהגן. גם היסטורית, ארה"ב מהווה חלק מהסיפור של גרינלנד. "במאה ה-19 שר-החוץ האמריקאי, ויליאם סיוארד, הציע לקונגרס שארה"ב תקנה את גרינלנד כפי שהיא קנתה את אלסקה מרוסיה", אומר מרטין בראום, עיתונאי וסופר דני, שכתב מספר ספרים על גרינלנד ועל האזור הארקטי, "זה לא יצא לפועל, אבל אחרי מלחמת העולם השנייה, הצעה רשמית יותר הוצעה על ידי שר-החוץ האמריקאי לעמיתו הדני שביקר בוושינגטון על רקע העובדה שארה"ב טיפלה בגרינלנד כאשר דנמרק היתה כבושה על ידי הנאצים. הממשלה הדנית דחתה את ההצעה, אך מכיוון שהיה ברור שהאמריקאים לא מתכוונים לנטוש את האי אחרי שהם בנו בו בסיסים בזמן המלחמה, הממשלה הדנית חתמה על הסכם הגנה עם ארה"ב ב-1951. ההסכם ההוא עדיין בתוקף והוא זה שמאפשר את קיומו של בסיס חיל-החלל האמריקאי פיטופיק (לשעבר בסיס חיל-האוויר טולה) בצפון גרינלנד. הבסיס הזה הוא חלק חשוב של ההגנה האמריקאית מפני טילים. יש שם רדארים המשמשים כאמצעי אזהרה מפני טילים רוסים, סיניים וצפון-קוריאניים. בימינו החשש הוא בעיקר מהטילים הגרעיניים של הרוסים שמוחזקים בחצי-האי הארקטי, קולה". העובדה שגרינלנד היא חלק מדנמרק ולכן חלק מנאט"ו מסבכת מאוד את התביעה האמריקאית על האי מכיוון שארה"ב, הכוח המוביל את נאט"ו, יוצרת למעשה סכסוך טריטוריאלי עם דנמרק, מדינה ידידותית, שהיא גם אחת המדינות המייסדות של הברית הצבאית.
"זה משבר מדיניות החוץ הדני החמור ביותר ביותר מאז מלחמת-העולם השנייה", אומר קריסטיאן סובי קריסטנסן, ראש המכון לאסטרטגיה ולימודי מלחמה באקדמיה הצבאית הדנית הממלכתית, "הטריטוריה של דנמרק מאוימת מצד בעלת ברית שלה ובתקופה הזו האורות דולקים שעות ארוכות בקופנהגן במשרדי ראש-הממשלה, ההגנה והחוץ".
סובי קריסטנסן אומר שניכר מההצהרות של מנהיגים אירופאים אחרים, שהדנים משקיעים מאמץ בגיוס תמיכה של מדינות אחרות ושיש דאגה מההשלכות האפשריות של המהלכים האמריקאים על נאט"ו. השבוע הודיע נשיא צרפת, עמנואל מקרון, שיבקר בגרינלנד בליווי ראש-ממשלת דנמרק, מדה פרדריקסן. הביקור יתרכז בביטחון האזור הארקטי וצפון האוקיינוס האטלנטי וניתן לראות בו תמיכה אירופאית בדנים מול האגרסיביות האמריקאית. "אם המפקד העליון של צבא ארה"ב לא פוסל אפשרות לכבוש חלק מהטריטוריה שלך, מה המשמעות של ברית עם ארה"ב", אומר סובי קריסטנסן, "כנראה שזה לא יגיע לזה, כל עוד אלו רק הערות כלליות פה ושם וזו לא אופציה ראשונה שעולה בחדר-המצב בבית הלבן, אבל השאלה בכל זאת עולה – עד כמה אפשר לסמוך על ארה"ב".
מה בעצם צריכים האמריקאים מגרינלנד?
"הדבר הראשון שהם צריכים קשור למיקום של גרינלנד. מבחינה גיאוגרפית, בעבור טילים ומטוסים, הדרך הקצרה ביותר מרוסיה לצפון-ארה"ב עוברת בצפון גרינלנד. זה ההיגיון של הנוכחות הצבאית האמריקאית באי ובבסיס פיטופיק. היום יש שם כ-150 חיילים, אבל בזמן המלחמה הקרה היו אלפים. מאז סוף המלחמה הקרה, האזור הארקטי לא היה גבוה בסדר העדיפויות האמריקאי, אבל אחרי סיפוח חצי-האי קרים על ידי הרוסים, נעשתה הערכה מחדש של האסטרטגיה האמריקאית שהפכה את רוסיה למרכזית, ולכן גרינלנד שוב עלתה בחשיבותה". מעבר להגנה האווירית, סובי קריסטנסן מציין גם את ה- GIUK gap, מעבר ימי אסטרטגי הממוקם בין גרינלנד, איסלנד ובריטניה ומהווה ציר קריטי ונקודת חנק מרכזית בצפון האוקיינוס האטלנטי. המעבר בין האוקיינוס הארקטי לאוקיינוס האטלנטי מקל על התנועה בין צפון אמריקה לאירופה ומהווה חזית קלאסית בין נאט"ו לרוסיה שמצריכה נוכחות ימית, שמירה מפני איום של צוללות והגנה על מעבר ימי וקווי תקשורת.
"האינטרס האמריקאי השני קשור לשינוי האקלים", אומר סובי קריסטנסן, "ההתחממות הופכת את האזור הארקטי לנגיש יותר ואפשרי יותר להגשמת אינטרסים פוליטיים וכלכליים. כשקרח הים מצטמצם, או אפילו נעלם, המעבר באוקיינוס האטלנטי קל יותר גם בארכיפלג הקנדי וגם בקו ישיר דרך הקוטב הצפוני. זהו מעבר שחשוב לרוסים ובארה"ב יש גם דאגה שסין תהפוך לשחקן חשוב יותר באזור. זו לא דאגה מהתחזקות קונבנציונלית, אלא דאגה שסין תקבל גישה למחצבים ולהשפעה על מדינות באזור הארקטי".
על פי כל האינדיקציות, הדנים אינם מעוניינים להיות חלק מארה"ב. על פי משאל שנערך בינואר על ידי היומון הדני ברלינגסקה והעיתון הגרינלנדי סרמיטסיאק, 85% מתושבי גרינלנד אינם מעוניינים שגרינלנד תהפוך לחלק מארה"ב ו-45% מהם רואים בהתעניינות של הנשיא טראמפ כאיום עליהם. על פי אותו סקר רק 6% מתושבי האי מעוניינים להפוך לחלק מארה"ב. "כשהנשיא טראמפ מתערב בבחירות המקומיות ומדבר על השתלטות במקום דיפלומטיה זה מקרב אותנו חזרה אל הדנים", אמר יאנה בשיחה בקניון המקומי בנוק, הקניון האמיתי היחידי בגרינלנד. סנטימנט דומה הביעה אנני, מבקרת נוספת במקום. "אני מעדיפה לשתף פעולה עם האיחוד האירופי והארצות הנורדיות", היא אמרה, "האמריקאים רוצים מינרלים, אבל לא מתעניינים במה שאנחנו חושבים ולא מכבדים את הדמוקרטיה שלנו".
הקניון נמצא במרכזה של נוק, עיר שדומה שלא הצליחה להשתלט לגמרי על הטבע. המבנים שלה מפוזרים בין גבעות וגאיות ונראים כאילו נשתלו באופן אקראי בין הסלעים. במקומות רבים אין מדרכות וכמעט מכל מקום אפשר לראות את ההרים הסובבים אותה, את משטחי הסלעים העתיקים ואת הפיורד נופ קנגרלואה שנפתח אל תוך האוקיינוס האטלנטי. בעיר חיים כ-20,000 תושבים, יותר משליש מאוכלוסיית האי. במרכז הקטן שלה עומדים, לצד הקניון, הבנק המרכזי, הפרלמנט, תחנת המשטרה ומספר מסעדות וברים. התחבורה הציבורית מורכבת מחמישה קווי אוטובוס, לאוטובוסים יש תחנות ירוקות קטנות שנראה שנבנו לפני עשורים ושדה-התעופה המקומי משרת רק שתי חברות תעופה בחורף וארבע בקיץ.
"קשה לראות מה ארה"ב יכולה לרצות מגרינלנד מבחינת ביטחון שהם לא יוכלו לקבל בשיחה פשוטה", אומר קריסטיאן סובי קריסטנסן ומוסיף שלדנמרק ולגרינלנד אין בעיה עם זכויות צבאיות אמריקאיות באי ויש הכרה בכך שלאמריקאים יש אחריות להשתתף בהגנה על גרינלנד. גם בעניין החשש מההשפעה הסינית יש שיתוף פעולה מלא. "לפני כמה שנים ממשלת גרינלנד החליטה להשקיע בבניית שדות-תעופה למשל, והיתה מחשבה לממן את זה בהלוואות בינלאומיות וליצור חוזה בינלאומי לבנייה ולתחזוקה של השדות", מספר סובי קריסטנסן, "העניין הזה הדאיג את הפנטגון, היתה פנייה לשר-החוץ הדני ודנמרק דאגה למימון כדי שגרינלנד לא תהיה תלויה בסינים. זו אינדיקציה לכך שאפשר לטפל בצורה פרקטית בדאגות של ארה"ב".
"המהלך של הנשיא טראמפ שינה את הסביבה הפוליטית בגרינלנד", מסכם מרטין בראום, "זה גוזל זמן מהשיח ומעורר פחד ודאגה. עם זאת, חיי היומיום נמשכים ועם כל הרעש הפוליטי, הבחירות האחרונות הוכרעו לא על בסיס השיח על האיום האמריקאי אלא על בסיס רפורמה שנעשתה בתחום הדייג שהמפלגה שזכתה בבחירות ביקרה אותה. כל המפלגות הפוליטיות התנגדו לדרישות האמריקאיות, כל מנהיגי המפלגות הופיעו בטלוויזיה והביעו את התנגדותם ותסכולם מהנשיא האמריקאי שמתבטא בצורה כזו בזמן שהם מנהלים את המדינה המאתגרת הזו תוך כדי שהם דנים בתהליך העצמאות שלהם מדנמרק. זהו המצב בחמישים השנים האחרונות ויהיה טוב אם יבינו את זה גם בוושינגטון".
על גבעה קטנה סמוך לחוף בנוק, עומד פסלו של האנס אגדה (Hans Egede), כומר ומסיונר דני שהגיע לגרינלנד ב-1721 והקים בה את גודהאב, שמה הקודם של הבירה הגרינלנדית. זו נקודה יפהפייה, אחת ממעט מאוד אטרקציות תיירותיות בבירת גרינלנד. לרגלי הגבעה עומדים בתי עץ קטנים וצבעוניים, כנסייה ציורית צבועה אדום, מוזיאון, גלריות קטנות וטיילת שיוצאת מהחלק העתיק של העיר לכיוון דרום שממנה אפשר לצפות על הפיורד והחוף שאפילו במאי יש בו גושי קרח שטרם הפשירו. פסלו של האנס אגדה הוא חשוב לא רק בגלל המיקום אלא כי במובנים מסוימים המסיונר הדני קבע את גורל האי. הוא היה זה שקיבל אישור ממלך דנמרק לבסס במקום קולוניה ולהקים בה מיסיון והוא גם זה שחיפש ומצא באי שרידים של התיישבות וויקינגית קדומה. עם הגעתו לאי, המתיישבים המערביים היחידים שחיו בו היו הוא עצמו, אשתו, ארבעת ילדיו וארבעים מתיישבים נוספים שהתלוו אליהם. אך הם לא היו לבד. באי חיה גם אוכלוסיית ילידים אינואיטית שהחלה להמיר את דתה לנצרות בעקבות פעילותו של אגדה. הקולוניה הדנית נתקלה בקשיים רבים – מגפות, סכסוכים עם מדינות אירופאיות אחרות וסכסוכים פנימיים, אך היא שרדה וצמחה עד שב-1953 היא הפכה לחלק מדנמרק ואגדה נחשב עד היום לאבי גרינלנד הדנית.
הנוף מהאנדרטה הוא אמנם יפה אך מי שמביט בבסיס הפסל ימצא עדיין כתמים קטנטנים של אדום, זכר לאירוע שהתרחש כאן ב-2020. ב-21 ביוני, יום העצמאות של גרינלנד, הפסל כוסה בצבע אדום ועל בסיסו נכתבה המילה "Decolonize". האחראים למעשה, שלא נתפסו, פרסמו הודעה ש"הגיע הזמן שנפסיק לכבד את הקולוניאליסטים ושניקח חזרה את מה ששלנו". במשאל-עם שנערך לאחר המעשה הוחלט שהפסל יישאר בינתיים על כנו, אבל עתידו לטווח הרחוק אינו ברור. מסתבר שהטוויסט האמריקאי הנוכחי בסיפור של גרינלנד הוא רק תוספת לנושא החשוב יותר בעבור האוכלוסייה המקומית – לא סיפוח לארה"ב, אלא דווקא התנתקות מדנמרק.
"עד אמצע המאה ה-19 גרינלנד היתה אוסף של ישובים קטנים שחיו בהם ציידים ולקטים שסחרו בסחורות כמו עור של כלבי-ים ובשר ושמן שהופק מלוויתנים", אומר סטיבן ארנפיורד, פרופסור עמית באוניברסיטת נוק, "זו היתה חברה ילידית, קולקטיבית ומסורתית בעלת תרבות אינואיטית, אך באמצע המאה ה-19 כבר היו בגרינלנד כנסיות ובתי-ספר, המסורת האינואיטית היתה תחת התקפה וגרינלנד עברה קולוניזציה דתית והפכה לאחת המדינות הנוצריות בעולם. כיום כ-94% מהאוכלוסיה חברה בכנסייה והדת איננה מופרדת מהמדינה".
השיחה עם ארנפיורד מתקיימת באוניברסיטה היחידה בגרינלנד. ההחלטה על הקמתה התקבלה ב-1981, הסטודנטים הראשונים נרשמו ב-1984 וב-1987 האוניברסיטה נפתחה רשמית. עם זאת, האתר הנוכחי של האוניברסיטה נחנך רק ב-2009. הבניינים של האוניברסיטה ושל המכון הגרינלנדי למשאבי טבע הסמוך אליה, הם בניינים מודרניים הממוקמים בצפון נוק. הם ניצבים על מדרון הר וצופים על העיר ועל הפיורד שבפתחו היא נבנתה. חזיתות הזכוכית והקירות, חלקם מצופים בשבבי עץ ארז, נבנו כך שיעמדו ברוחות העזות ובמזג האוויר הקשוח המאפיין את האזור. מול האוניברסיטה, בצד השני של הכביש המוביל אל שדה-התעופה, ישנו בית עלמין גדול מלא בצלבי עץ לבנים המגיעים ממש עד קו החוף. זהו אמנם מקום קודר למדי, אבל בתוך האוניברסיטה עצמה ישנם חיים סטודנטיאליים רגילים – קפיטריה, ספרייה וכיתות המשמשות כ-600 תלמידים שלומדים מקצועות כמו הוראה, סיעוד, שפות, מדעי החברה ומשפטים. גרינלנדים צעירים המעוניינים ללמוד רפואה, אדריכלות או הנדסה צריכים לעשות את זה בדנמרק או במדינה אחרת.
פרופסור ארנפיוד, שמלמד וחוקר במרכז לרווחה ארקטית של האוניברסיטה, מספר שלמרות ששורשי מדינת הרווחה הגרינלנדית הם במאה ה-19, היא החלה להיבנות בצורה משמעותית יותר אחרי מלחמת העולם השנייה. "בתקופה זו האו"ם שרק הוקם דרש ממדינות העולם לטפל בקולוניות שלהן. דנמרק ניסתה להתחמק מדיווחים מתמידים לאו"ם ולכן היא ניסתה להפוך את גרינלנד לחלק מדנמרק באמצעות שתי רפורמות מרכזיות. האחת עסקה בתשתיות – כבישים, סניטציה, נמלים, בנייני אדמיניסטרציה ובתי-ספר. השנייה היתה רפורמת "דניפיקציה" שהפכה את השפה הדנית, ולא הגרינלנדית, לשפה המרכזית בבתי-הספר ובאדמיניסטרציה של האי. אני עצמי למדתי בדנית בבי"ס ולמדנו גם אנגלית וגרמנית, אבל לא גרינלנדית, שהיא שפת המקום".
על פי ארנפיורד מדובר בהנדסה חברתית. "מתכנני החברה היו גברים דנים משכילים – מהנדסים, משפטנים, פוליטיקאים ואנשי רפואה, שעשו את המהלכים האלו מתוך הפרספקטיבה שלהם", הוא מסביר, "וכך, הסניטציה בגרינלנד טופלה, תמותת ילדים ירדה, התזונה השתפרה, בריאות הציבור היתה טובה יותר ואנשים חיו חיים ארוכים יותר. אבל בשלב הזה הדנים נכנסו לפאניקה כי הם הבינו שהאוכלוסייה תגדל אקספוננציאלית". כאן החל השלטון הדני לקדם מהלכים שארנפיורד מכנה "ניצול מאוד שלילי של כוח", אך אחרים, כולל פוליטיקאים ואנשי ציבור, הולכים רחוק יותר ומכנים אותם רצח-עם. בשנות השישים והשבעים החדירו רופאים דנים אמצעי מניעה לאלפי נערות ונשים אינואיטיות. אלו היו התקנים תוך רחמיים שהותקנו תוך כדי בדיקות רפואיות, לעתים ללא ידיעתן או הסכמתן של הנשים. על פי טענות החוקרים וחלק מהקורבנות, החדרת אמצעי המניעה נמשכה אל תוך שנות התשעים והיא היתה ביטוי של מדיניות שנועדה לשלוט בשיעורי הילודה בגרינלנד. בשנים האחרונות הסכימו הדנים והגרינלנדים לחקור את הנושא וכמאתיים נשים כבר הגישו תביעות משפטיות נגד דנמרק. פרשת אמצעי המניעה ופרשות נוספות, דוגמת העברתם הכפויה של 22 ילדים אינואיטים מגרינלנד לדנמרק ב-1951 לצורך "חינוך מחדש" ללא הסכמה של הוריהם, מהוות נטל כבד על יחסם של הגרינלנדים לדנמרק. בנוסף לזאת, יש מידה לא קטנה של זלזול וסטריאוטיפיזציה כלפי הגרינלנדים, שדנים רבים רואים בהם שיכורים ועצלנים שסובלים מבעיות חברתיות כמו התמכרויות ואלימות במשפחה.
ארנפיורד אומר שזוהי בעיקר תוצאה של המודרניזציה שהדנים הביאו לגרינלנד ושל תעשיית הדייג שהפכה לאמצעי הייצור המרכזי של המדינה. "הדנים ריכזו תושבים רבים בערים מרכזיות וסגרו בכפייה יישובים קטנים יותר", הוא מסביר, "אנשים לא רצו לעבור, אבל היו קהילות בריאות לחלוטין שהשלטון הדני פשוט סגר כדי שהתושבים יעברו למקומות אחרים משיקולים כלכליים. הדייג של דגי הקוד, למשל, שינה את התשתית והכלכלה של גרינלנד. היה צריך כוח עבודה גדול ומרוכז כדי לדוג את הדגים וכדי להפוך אותם למוצר תעשייתי ולכן הקימו מפעלים בערים המרכזיות שהיה הכרח להעביר אליהן עובדים. במציאות זו הבעיות החברתיות החלו להיות ברורות – החברה הפכה לחברה מעמדית וקבוצה גדולה של גברים ילידים איבדו בבת-אחת את מעמדם כמפרנסי משפחות במסגרת חיים מסורתיים של לקטים וציידים והפכו לפועלים". ארנפיורד אומר שגברים אלו סבלו מתהליך של איבוד משמעות ושינוי זהות. במקום להיות אבות שמלמדים את בניהם לצוד דובים, כלבי-ים ולווייתנים, נכפה עליהם לעסוק בדייג. זו היתה בעבורם השפלה כי דייג נחשב בתרבות שלהם לתחביב, משהו שילדים וזקנים עוסקים בו, לא עסק לגברים. רוב האנשים התמודדו עם המשבר,. אבל מיעוט גדול נקלע לייאוש שהביא לאלכוהוליזם, אלימות וחיים כאוטיים, בעיות, שבהיעדר מבנה חברתי בריא, גם עברו לדור הבא. עם זאת, גרינלנד המודרנית, על פי ארנפיורד, משתנה. היום יש בה מודעות לתרבות האינואיטית, השפה הרשמית היא גרינלנדית ומספר הדנים במדינה יורד והיום הם מהווים רק 8% מהאוכלוסייה. "זו חברה המורכבת משתי תרבויות שבמשך הרבה זמן אחת מהן, התרבות הדנית הקולוניאלית, היתה דומיננטית ולכן יש ביניהן פער. היום יש כאלו שחיים בצורה הרמונית בין לבין ושיוצרים אינטגרציה, אבל תמיד ישנו גם מתח".
המתח שארנפיורד מדבר עליו מתבטא פוליטית בעיקר בדיון סביב שאלת העצמאות, והמפלגה הפוליטית שמזוהה יותר מכל עם הדרישה לעצמאות מדנמרק היא מפלגת נלראק, המפלגה השנייה בגודלה בגרינלנד המחזיקה שמונה מתוך 31 המושבים בפרלמנט הגרינלנדי. אחרי הבחירות האחרונות במרץ היא אמנם הגדילה את כוחה, אבל היא יושבת כעת באופוזיציה לאחר שהוקמה קואליציה רחבה של כל חמשת המפלגות האחרות בפרלמנט. מנהיג המפלגה פלה ברוברג אומר ל"הארץ" שצריך להכיר בכך שלמדינה הדנית יש מוסר כפול. "הם כל כך עסוקים בלהציע הצעות לפתרון שתי מדינות לישראל ולפלסטין", הוא אומר, "אבל משום מה קשה להם אפילו להכיר בכך שיש עם גרינלנדי. אם דנמרק אומרת שישראל צריכה להכיר בפתרון שתי מדינות, למה היא עצמה לא מוכנה לעשות אותו דבר? הם אומרים שזה תלוי בעם הגרינלנדי, הם אומרים שהגרינלנדים יחליטו בעצמם, אבל הבעיה היא שהעם הגרינלנדי לא קיים. אנחנו לא רשומים כגרינלנדים, אנחנו משתמשים במערכת הרישום של הביטוח הלאומי הדני ועל פי חוק אנחנו חייבים להיות אזרחים דנים. חייבים להכיר בילידים האינואיטים כעם, צריך לרשום אותם כעם ולהגן על זכויותיהם. זה הבסיס".
ברוברג מבסס את טיעוניו על החלטות האו"ם לגבי עמים ילידיים וטוען שהדנים הם למעשה עדיין קולוניאליסטים בגרינלנד. זו הסיבה שהוא הציע לקיים הצבעה לגבי עצמאות גרינלנדית שישתתפו בה רק תושבי גרינלנד האינואיטים ולא הדנים, הצעה שעוררה ביקורת רבה והאשמות בגזענות ובאפליה על רקע אתני. ברוברג דוחה את הביקורת. "למה הדנים עסוקים כל כך בטענות על גזענות כלפי דנים החיים בגרינלנד", הוא שואל ועונה מיד, "זה עניין של מבני כוח. הם רוצים להמשיך לעשות כסף מגרינלנד ואין להם עניין בזכות להגדרה עצמית או בתושבי גרינלנד עצמם".
האם גרינלנד יכולה להרשות לעצמה לצאת לעצמאות כאשר היא תלויה כלכלית בדנמרק?
"אני נאבק על הזהות הגרינלנדית. אני נאלץ להיות דני עכשיו. אין לנו זכויות כעם. למה אתה מדבר על אספקטים כלכליים כאשר העם הגרינלנדי סופח ומנסה לקבל חזרה את אדמתו. אתה לא הולך לאוקראינאים ואומר להם לא לנסות לקחת חזרה את אדמתם מרוסיה כי הכלכלה שלהם במצב לא טוב. לא עושם את זה. דנמרק סיפחה למעשה את גרינלנד ב-1953, היא שיקרה לאו"ם ואיימה על תושבי גרינלנד. אז לא היה לנו אינטרנט והאמנו למדינה הדנית שסיפרה לנו שאם נעז לדבר על עצמאות נהיה מבודדים מהעולם. אנחנו, בניגוד לאיי פארו, לא בחרנו להיות חלק מדנמרק, אז מי שמדבר על הכלכלה צריך לזכור את העובדה הבסיסית הזו – אנחנו לא רוצים להיות דנים. אנחנו רוצים להיות גרינלנדים".
ברוברג טוען שהניצול הדני מתבטא גם בכלכה הגרינלנדית. "אנחנו לא סוחרים עם העולם. אנחנו סוחרים עם דנמרק", הוא אומר, "בגלל זה אנחנו לא מקבלים מחירי שוק בעבור הסחורה שאנחנו מייצרים, אלא מחיר דני". בניגוד לאחרים שמדברים על הצורך לגוון את הכלכלה, ברוברג לא מדבר על יצירת תעשיות חדשות אלא על הסכמי סחר חדשים עם ארה"ב, עם האיחוד האירופי, עם בריטניה ואחרים. הוא מדבר גם על הצורך לתקן את שירותי הרווחה בגרינלנד. "יש בגרינלנד קהילות שאין להן גישה לבתי-ספר, למערכת הבריאות ולשירותים חברתיים", הוא אומר ומוסיף שהמפלגה שלו טענה שגרינלנד חייבת לפחות עוד שישים רופאים, זה כלום בשביל כל מקום אחר בעולם וכאן טענו שזה לא אפשרי, "אנחנו סובלים מ"סינדרום גרינלנד" שהיא גרסה מורחבת של "תסמונת סטוקהולם", אנחנו חושבים שדברים הם בלתי אפשריים, למרות שהם נעשים בכל מקום אחר בעולם, כי הדנים אומרים לנו שאי אפשר לעשות את זה".
הראיון עם ברוברג מתקיים במשרדי המפלגה בבניין הפרלמנט בנוק שנראה כמו בניין משרדים סתמי וישן בן שתי קומות. אין כאן שום דבר מההוד וההדר של פרלמנטים אירופאיים. הוא פונקציונאלי ומאכלס בנוסף למליאת הפרלמנט גם 12 וועדות פרלמנטריות. בנוסף להיותו חבר פרלמנט ומנהיג האופוזיציה, ברוברג (52) שימש בעבר כשר חוץ, שר אוצר ושר המסחר. בעברו היה גם טייס, יזם ואיש עסקים. כבר שבע שנים, בכל מערכת בחירות, אני מסביר את התהליך שאמור להתקיים על פי חוק השלטון העצמי. קודם כל, אנחנו צריכים להכריז שאנחנו רוצים עצמאות, השלב השני שלב המו"מ עם המדינה הדנית, במסגרת זו על פי החלטות האו"ם אסור לדנים להשתמש בשיקולים כלכליים, חברתיים או פוליטיים כדי לדחות את עצמאות גרינלנד. יש להם מחויבות ככוח קולוניאלי לתמוך בנו גם במצב של עצמאות. עם זאת, עד עכשיו הדנים איימו עלינו שאם נצא לעצמאות נאבד את המענק השנתי או שנאבד את מערכת הבריאות שלנו. אבל זה מנוגד להחלטות האו"ם, אסור להם להשתמש בדברים האלו כדי למנוע מאיתנו עצמאות. יש גם אפשרות לפיתרון ביניים, מודל התאגדות חופשית (Free Asociation) שבו אנחנו מקבלים משהו כמו גלגלי עזר ומחליטים, כמדינה סוברנית, במה דנמרק צריכה לעזור לנו. זהו מבנה דומה להסדר של פלאו שקיבלה עצמאות מארה"ב וחתמה איתה הסכם כזה".
כמה זמן לדעתך צריך להימשך תהליך כזה?
"בבחירות של 2018 הסברתי את זה בבירור כשהשוותי את התהליך עם תהליך הברקזיט. שם היה תהליך של שלוש שנים ליציאה מהאיחוד האירופי. במקרה שלנו, אנחנו לא יכולים לקיים מו"מ עם דנמרק בלי לדעת מה אנחנו רוצים. לנו יש תכניות שונות – תכניות עם המשך קבלת מענק מדנמרק ותכנית ללא המשך קבלת מענק מדנמרק. אין לנו, לעומת זאת, תכנית ללא ארה"ב".
מה גישתך לגבי הכרזתו של נשיא ארה"ב שגרינלנד צריכה להיות אמריקאית?
"אני לא כאן כדי להגן על טראמפ, אבל צריך לזכור אספקט חשוב של העניין; טראמפ לא אמר שהוא מעוניין לספח את גרינלנד כפי שדנמרק עשתה. הוא לא אמר שהוא רוצה לשים חיילים בגרינלד כפי שעשתה דנמרק והוא לא איים על גרינלנד כפי שדנמרק עשתה ועושה. הוא איים על ממלכת דנמרק, לא עלינו. אנחנו רוצים לסחור עם ארה"ב, אנחנו רוצים הסכם הגנה עם ארה"ב, אבל אנחנו לא רוצים להיות חלק מארה"ב בדיוק כמו שאנחנו לא רוצים להיות חלק מדנמרק".
בחודשים האחרונים נקלעה גרינלנד למתקפת בריונות בוגדנית של סחיטה ואיומים מצד ארצות הברית כאשר הנשיא טראמפ אימץ את ההיגיון הגיאו־פוליטי של מקבילו הרוסי ואיים כי יספח את האי בלי קשר להחלטת תושביו. האם יש סיכוי שזה אכן מה שיקרה, ומה כל זה אומר עלינו?
קשה לחשוב על שתי מדינות שונות זו מזו כגרינלנד וישראל. גרינלנד, לא מדינה אפילו, אלא מעין אוטונומיה בדרכה לעצמאות מדנמרק, אי ענקי וריק כמעט מתושבים. בלי כבישים בינעירוניים, וגם בלי פקקים. ישראל, כידוע, צפופה, חמה, קטנה ועצבנית. הבדלים אלה יכולים ליצור אשליה ולפיה מה שקורה עכשיו לגרינלנדים אינו יכול לקרות לישראלים, אבל לא כך הוא.
בחודשים האחרונים נקלעה גרינלנד למתקפת בריונות בוגדנית. ארצות הברית, שבמשך עשורים היתה שותפתה וידידתה, החליטה לשבור את הכלים ולאיים, ללחוץ ולסחוט את גרינלנד. הנשיא דונלד טראמפ, אימץ את ההיגיון הגיאו־פוליטי של מקבילו הרוסי ואיים כי יספח את האי בלי קשר להחלטת תושביו. להוכחת רצינות כוונותיו שלח הממשל את סגן הנשיא, ג'יי די ואנס, לביקור בגרינלנד בניגוד לרצון ממשלתה ובעיתוי פוליטי רגיש.
לפני שבועיים התקיימו באי בחירות שהסתיימו במהפך, והביקור תוכנן לזמן שמתנהל בו המשא ומתן הקואליציוני וימים ספורים לפני הבחירות המקומיות. גורמים פוליטיים תיארו זאת כהתערבות זרה בבחירות. ראש הממשלה היוצא תיאר את הביקור כ"אגרסיבי מאוד". הביקור היה ביום שישי שעבר, וארה"ב ניסתה לשווקו כביקור ביטחוני, כי התקיים בבסיס חיל החלל האמריקאי.
במקור שווק הביקור כביקור תיירות של אשת סגן הנשיא לבדה (שתצטרף גם לביקור בגרסתו החדשה). זה שינוי מתוחכם. לכאורה זו דה־אסקלציה, כי האמריקאים לא נחשפו לתושבי האי הזועמים והתרכזו בבסיס. מצד אחר, זו בעצם אסקלציה כי הביקור הוא של סגן הנשיא — דרג שמעולם לא ביקר בגרינלנד. כך או כך, הגרינלנדים רואים את המהלך, בצדק, כאקט של סחיטה באיומים.
בניגוד לטעת הממשל, אין ביקוש גרינלנדי להתערבות אמריקאית. "איננו יכולים לקבל את ההתבטאויות החוזרות על סיפוח ושליטה (אמריקאית) בגרינלנד", אמרו מנהיגי כל מפלגות הפרלמנט הגרינלנדי, "זו התנהגות לא מקובלת כלפי חברים ושותפים בברית ביטחונית". ראש ממשלת דנמרק כינתה את המהלך האמריקאי "לחץ בלתי מקובל", וברחבי האי הפגינו נגד איומי טראמפ בסיסמאות כמו "Make America Go Away". לפני כחודשיים הראה סקר, ש–85% מתושבי האי מתנגדים להצטרפות לארה"ב (ורק 6% תומכים). אך האמריקאים בשלהם.
הדוגמה של גרינלנד, כמו הפקרת אוקראינה, חושפת צד מדאיג של ממשל טראמפ. ארה"ב היתה יכולה להמשיך לפעול לביטחונה הלאומי בהצבת מערכות הגנה ושליטה על נתיבי שיט בשיתוף ממשלת גרינלנד וגם לשתף פעולה עם תושבי האי במציאה, כרייה והפקה של מחצבים יקרים. במקום זאת בחרה ארה"ב לאותת לעולם, כי יש שריף חדש בעיר, המוכן לרמוס כל מה שעומד בדרכו.
האם אמורות גם מדינות אחרות להיות מודאגות מאמריקה החדשה המפקירה שותפים, מחליפה נאמנויות ויורה לכל הכיוונים? נראה שבישראל אין דאגה מיוחדת. ההתלהבות מטראמפ גוברת, וברור שההתערבות לשחרור החטופים ושחרור הרסן הצבאי הם סיבה לכך, אך יש גם טיעוני עומק לאמון העיוור בממשל טראמפ.
על פי טיעון אחד, בניגוד לגרינלנד — טראמפ קשור רגשית לישראל. שותפי הסוד וקרובי המשפחה היהודים פיתחו אצלו קשר עמוק לעם היהודי, והוא לא יבגוד בו כפי שהוא בוגד בשותפיו באירופה, מקסיקו וקנדה. על פי טיעון אחר, זה ריאל־פוליטיק. בסדר העולמי החדש ובו השוטר הגלובלי האמריקאי מפנה את מקומו לעולם רב־קוטבי, שגם לרוסיה וסין אזורי השפעה בו, ישראל יכולה לסמוך על האמריקאים גם אם הם בריונים אופורטוניסטים. שהרי היא חלק מציר אמריקאי־סעודי־מצרי־אמירתי נגד האויב האיראני, וארה"ב תשמור עליה בכל מקרה. אם לא בגלל לב יהודי חם, הרי בגלל מניעים אינטרסנטיים פוליטיים וכלכליים.
כמה שאננות ועיוורון נדרשים כדי לסמוך על טיעונים אלה. הטיעון הראשון מסתמך על יסוד נפשי יציב ונורמטיבי של אמפתיה, אחריות ותחושת השתייכות אלטרואיסטית אצל מי שאין בו כלל תכונות אלה. הטיעון השני מסתמך על אינטרסים קבועים ובלתי משתנים בעולם, המאופיין בבריתות משתנות, קואליציות מתפרקות והתפתחויות דרמטיות ולא צפויות.
גם אם תוותר ארה"ב על האי ותעבור להרפתקה הבאה יש לזכור, כי לתהליכים פוליטיים יותר מצד אחד. גם מי שאיבד את עמוד השדרה המוסרי והתלהב מטרנספר של פלסטינים חייב לזכור, כי כאשר טרנספר הוא חלק מארגז הכלים המדיני, הוא יכול להיות מופעל לכל הכיוונים. אם הממשל האמריקאי יכול "לפנות את עזה", למה לא יחליט לפנות את הנגב? גם מי שחגג את האור הירוק לשיטוח הרצועה חייב לזכור, כי החוסר בכללים ובחוקים בינלאומיים יכול להיות מופנה בעתיד כלפיו. וכי גם אם הניהיליזם והאופורטוניזם האמריקאיים עובדים לטובת אינטרס מקומי וזמני, יש לזכור כי לא לעולם חוסן. תשאלו את גרינלנד.
נכון, היא חווה בימים אלו את המשבר הקשה ביותר שלה מאז תום מלחמת העולם השנייה. נכון גם, שאירופה הביאה לעולם אכזריות, קנאות ורצח לא פחות משהיא תרמה את הדמוקרטיה, הנאורות והמדע. אפלטון וקאנט, איינשטיין ושייקספיר, באך והביטלס הם רק צד אחד של הסיפור. השני הוא אושוויץ, מסעות הצלב והאינקוויזיציה. ובכל זאת, במחצית השנייה של המאה ה–20 אירופה בנתה את הסידור הפוליטי־חברתי־כלכלי המוצלח ביותר בתולדות האנושות ואפילו היום, בשיא חולשתה, היא מציעה חיים טובים, חופשיים ובטוחים יותר ממה שמציעים הבריונים והדיקטטורים מאמריקה, רוסיה וסין.
אחת המגמות האופנתיות בשיח התקשורתי של השנים האחרונות היא ההכרזה על מותה של אירופה. כולם מדברים על חולשותיה וכישלונותיה של היבשת הישנה. האמריקאים מזלזלים בה, מדירים אותה מהשיחות על אוקראינה ומאיימים עליה במכסים וגזילת שטחים. הרוסים מתעמרים בה ומשגרים נגדה התקפות סייבר ודיס־אינפורמציה. סין, שהיתה הרחק מאחור, מקדימה את אירופה בייצור, בסחר ובתעשייה, תוך שהיא קונה את דרכה לתוך מארג התשתיות והתקשורת שלה.
גם המצב הפנימי לא מזהיר. ההגירה המסיבית והמתחים שהיא יצרה הטילו על היבשת עומס חברתי וכלכלי. הימין הקיצוני מתחזק, הנאציזם חוזר, השמאל שוקע בפוליטיקת זהויות והקמפוסים נכנעו לתעמולה של חמאס. כבר שנים שמיטב המוחות ביבשת מתמחים בעיקר בהספדים: דאגלס מארי כתב על "מותה המוזר של אירופה" ומישל וולבק קרא לזה "כניעה". עמנואל מקרון אמר לסטודנטים בסורבון ש"אירופה עלולה למות", ונגיד הבנק האירופי וראש ממשלת איטליה לשעבר, מריו דראגי, כתב שאם אירופה לא תתעשת היא עומדת בפני "ייסורים איטיים". לפחות בביקורת עצמית לאירופים עדיין יש את זה.
ובכל זאת, למרות המלחמה באוקראינה, הברקזיט, יוקר המחיה, הסגרגציה, קריסת התעשייה, הביורוקרטיה, גלי הפיטורים ומשבר האנרגיה — בעבור אלו שערכים הומניסטיים, ליברליים ודמוקרטיים חשובים להם, אין תחליף לאירופה. ויש סיבות רבות לכך שעולם ללא אירופה הוא עולם מסוכן יותר, שבו חיי אדם יהיו שווים פחות.
הסיבה הראשונה היא החיים עצמם. אם התמזל מזלכם להיוולד באירופה, הסיכוי שתמותו לפני גיל חמש הוא נמוך מאוד — בסך הכל שבעה מקרים מתוך אלף ילדים. באפריקה הסיכון גדול פי עשרה, בדרום־מזרח אסיה הוא גדול פי ארבעה ובאמריקה פי שניים. הסיכוי שלכם להיהרג בתאונות דרכים באירופה הוא בערך חצי מהסיכוי שתיהרגו בתאונה באמריקה או בדרום־מזרח אסיה וקרוב לרבע מזה שבאפריקה. ואם נפצעתם או חליתם, אירופה מובילה על שאר היבשות כמעט בכל הקריטריונים של כיסוי האוכלוסייה בביטוחי בריאות.
אם שרדתם את חמש השנים הראשונות לאחר שנולדתם במדינת OECD שבה החינוך היסודי הוא חובה וזכות בסיסית, ההמשך ללימודים על־יסודיים הוא כמעט מובן מאליו. ברשימת 20 המדינות שבהן אחוז הממשיכים לתיכון הוא הגבוה ביותר — 18 הן באירופה. גם כשבודקים מי ממשיך להשכלה גבוהה, מדינות אירופה מהוות את הרוב בקרב 20 המדינות המובילות.
Screenshot
גם בשוק העבודה כדאי להיות באירופה. הסיכוי של עובד אירופאי לשכר הוגן, תנאי עבודה סבירים, בטיחות טובה ואיזון עם חיי המשפחה, גבוה יותר מזה של עובד בכל מקום אחר. זאת, מפני שהעובדים האירופאים הם המאוגדים ביותר בעולם והמוגנים ביותר על ידי הסכמים קיבוציים.
ברשימת 20 המדינות המאוגדות ביותר, 15 הן אירופיות, ומתוך 20 המדינות שבהן הסכמי עבודה קיבוציים מקיפים את אחוז העובדים הגבוה ביותר, 18 הן אירופיות. כל זאת בעולם שבו מדינות כמו ארצות הברית וארגנטינה מפרקות הלכה למעשה את המדינה, ובאסיה שווקים שלמים מבוססים על עובדי כפייה, עבדים וקורבנות סחר בבני אדם.
לא חסרות סיבות נוספות לחיוניותה של אירופה. מספר הנרצחים על כל 100 אלף תושבים באירופה הוא קצת יותר מ–2, לעומת כ–15 באמריקה וכ–11 באפריקה (באסיה המספר דומה לאירופה, אך חסרים נתונים אמינים ממדינות רבות). אירופה גם אוסרת על עונש מוות ועל עינויים, מגינה על זכויות אדם ומפרידה בין דת למדינה.
מבחינה פוליטית, אירופאים משפיעים על גורלם בצורה מקיפה יותר, מפני שהפוליטיקאים שלהם מתראיינים במגוון אמצעי תקשורת ומספקים תשובות מנומקות גם לעיתונאים שלא תומכים בהם. כשבודקים את מדד חופש העיתונות העולמי זה ברור: מתוך 20 המדינות המובילות, 17 הן אירופיות.
גם באיכות חיי המשפחה, מאפשרות מדינות אירופה את מה שבעבר היה אפשר רק לחלום עליו. בכרכים של אירופה, בוודאי שבמערבה ובצפונה, שני גברים או שתי נשים יכולים ויכולות להחזיק ידיים ולהתנשק בפומבי בלי לעורר תגובות עוינות. נישואים חד־מיניים חוקיים כמעט בכל המדינות וחופשות הלידה הנדיבות ביותר בעולם מאפשרות להורים באירופה לבלות זמן עם ילדיהם ולטפח את התא המשפחתי ללא לחץ כלכלי.
נכון, אירופה חווה בימים אלו את המשבר הקשה ביותר שלה מאז תום מלחמת העולם השנייה. נכון גם, שאירופה הביאה לעולם אכזריות, קנאות ורצח לא פחות משהיא תרמה את הדמוקרטיה, הנאורות והמדע. אפלטון וקאנט, איינשטיין ושייקספיר, באך והביטלס הם רק צד אחד של הסיפור. השני הוא אושוויץ, מסעות הצלב והאינקוויזיציה. ובכל זאת, במחצית השנייה של המאה ה–20 אירופה בנתה את הסידור הפוליטי־חברתי־כלכלי המוצלח ביותר בתולדות האנושות ואפילו היום, בשיא חולשתה, היא מציעה חיים טובים, חופשיים ובטוחים יותר ממה שמציעים הבריונים והדיקטטורים מאמריקה, רוסיה וסין.
נביאי הזעם שנהנים מ"מיטוט הסדר הישן" ומ"חשיפת הצביעות האירופית", אלו ששמחים לאידה של "אירופה שהופכת לאירופיסטאן" ומפנטזים על נקמה באנטישמים, טוב יעשו אם ידמיינו בכנות את העולם ללא אירופה. האם הם באמת רוצים עולם של דמוקרטיה רוסית, שוק העבודה של איחוד האמירויות, ערכים סעודיים, דיפלומטיה קטרית ושיח פוליטי שנקבע על ידי האלגוריתם של אילון מאסק?
יותר משלושה עשורים לאחר סיום המלחמה הקרה, מוסקבה מגבירה את הלוחמה ההיברידית נגד המדינות הנורדיות, לטענת מומחים. לקלחת נכנסים חששות אמיתיים של רוסיה, אך גם רצונה לערער את המערב ולהיאבק באינטרסים האמריקאיים באזור.
באוקטובר 1981 הבחינו אינגבר סוונסון וברטיל סטורקמן, שני דייגים מקומיים בקרלסקרונה, עיר בדרום שוודיה, שמשהו אינו כשורה. תחילה נראה הדבר כמו שכבה דקה של שמן שצף על פני המים. כעבור זמן מה, לאחר שסוונסון כבר עזב והתרחק משם, נדהם חברו כשצוללת שחורה גדולה צפה ועלתה למעלה.
למרות שלא רחוק משם שכן בסיס גדול של הצי השוודי, היה ברור לדייג שאין זו צוללת מקומית. כשהתקרב והביט לעברה הוא ראה כמה גברים עומדים על גשר הצוללת ומביטים בכיוונו במשקפת. הוא הזעיק את חיל הים מהבסיס המקומי, ואנשיו יצאו אליו וגילו שמדובר בכלי שיט מסדרת צוללות סובייטית המכונה "ויסקי". הסתבר שהצוללת היתה כנראה במשימת ריגול, עלתה על שרטון ונתקעה. בשלב זה החל להתגלגל משבר דיפלומטי וצבאי שנמשך כעשרה ימים. הוא ידוע עד היום בשם Whisky on the Rocks.
מאז עברו 43 שנים; המלחמה הקרה נגמרה, הצבא והצי השוודי צומצמו מאוד ובמשך כמה עשורים נדמה שאזור הים הבלטי הוא מהשלווים והרגועים בעולם. כל זה השתנה לפני כמה שנים, כאשר רוסיה החלה לנקוט מדיניות חוץ אגרסיבית כלפי כמה משכנותיה וכלפי ברית נאט"ו. בשוודיה נטו שלא להתרגש. היא ושכנתה פינלנד לא היו חברות בברית הצבאית והן ראו בכך ערובה שרוסיה לא תפנה נגדן. מדיניותן לא השתנתה אפילו לאחר הפלישה הרוסית לחצי־האי קרים ב-2014 וסיפוחו החד־צדדי בניגוד למשפט הבינלאומי.
עם זאת, בשלב זה כבר החלו שתי המדינות בהיערכות צבאית ומדינית למציאות גאופוליטית חדשה. שוודיה החלה לבנות את צבאה מחדש, ופינלנד וידאה שהיא ערוכה היטב בגבולה המזרחי; כבר היו שטענו כי רוסיה חוזרת להיות מה שהיתה בעבר – איום אזורי. ואז באה הפלישה לאוקראינה.
אחת ההצדקות של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לפלישה ב-2022 היתה סכנת ההתרחבות של נאט"ו והתפשטותה מזרחה. בימים שקדמו למלחמה הוא דיבר על התנגדותו להצטרפותן של אוקראינה וגאורגיה לברית הצבאית, אך גם על "ההתקרבות של נאט"ו לגבול הרוסי", שמפירה הבנות מסוף המלחמה הקרה. מהבחינה הזאת אפשר לומר שכבר עכשיו, עוד לפני שנגמרה המלחמה באוקראינה, נחלה רוסיה כישלון חרוץ: שתי מדינות, פינלנד ושוודיה, הצטרפו לנאט"ו בתגובה ישירה על הפלישה לאוקראינה והיו לחברות חדשות בחזית האנטי־רוסית.
אין זה עניין של מה בכך. אורך גבולה של פינלנד עם רוסיה יותר מ-1,300 קילומטרים, וכעת זהו גבול ארוך עם נאט"ו במקום אזור חיץ ניטרלי. לשוודיה אין גבול עם רוסיה, אך היא קרובה אליה מאוד ומחזיקה אזורים בעלי חשיבות אסטרטגית בים הבלטי ובאזור הארקטי.
ההצטרפות לנאט"ו ככל הנראה לא תגרום לטנקים רוסיים לפלוש לאדמת פינלנד, או למטוסי קרב רוסיים להפציץ את את סטוקהולם ואת מאלמו. ובכל זאת, החזית הנורדית והבלטית מתחממת.
האנה סמית, מומחית פינית לרוסיה, לביטחון ולמדיניות קוראת לזה "איום היברידי". לדבריה, "מדובר במכניזם לגרימת נזק ולערעור דמוקרטיות, שכולל פעילויות כמו מתקפות סייבר או פגיעה ברשת החשמל ובתשתיות אחרות. פעמים רבות מדובר בפעילויות שמערערות את תחושת הביטחון, בהן תעמולה שזורעת פחד ותורמת לאי־יציבות ולהקצנה פוליטית".
ואכן, בשנתיים האחרונות דווח בפינלנד ובשוודיה על כמה תקריות המעוררות חשש לסוג כזה של תוקפנות, ובהן: דיונים שהודלפו מרוסיה בעניין הזזת הגבול הימי בין רוסיה לפינלנד, סדרת פגיעות במתקנים פיניים לטיפול במים, חדירות למרחב האווירי והימי של פינלנד ושוודיה, מערכות אינטרנטיות שנפגעו ורחפנים שהופיעו מעל נמל התעופה הבינלאומי בסטוקהולם.
ואולם יש קושי גדול בייחוס ודאי של התקריות הללו לרוסיה. "אחד המאפיינים המרכזיים של איום היברידי הוא שהוא קשה לייחוס ושהוא מעורפל ודו־משמעי. משטרים אוטוריטריים הרואים בדמוקרטיות שכנות סכנה, פועלים גם באמצעות שלוחות (פרוקסיז). הדיונים על הזזת הגבול היו אמיתיים, ואף דווחו בתקשורת הרוסית, אך הדיון כל כך מעורפל שקשה להבחין אם מדובר בהזזה ממשית של הגבול או רק בבדיקה של העניין, שעצם הדיון בו הוא כלי תעמולתי. אנחנו לא יודעים בוודאות מי עומד מאחורי הפגיעות במתקני המים, אך הן נעשו בכמה מקומות באותו הזמן, וזה מעיד על תיאום ומעורר דאגה; אך כמו במתקפות הסייבר, קשה מאוד לייחס את הדברים לרוסיה או ל־GRU (המודיעין הצבאי של המדינה, ד"ס) בוודאות".
עם זאת, אומרת סמית, מתקפות סייבר מסוגים מגוונים נעשות בכל מקום ובכל תחום; החל מחברות אנרגיה ועד בנקים, ממערכות בריאות ועד עיריות, בתי מחוקקים ומשרדי ממשלה. מנגד, היא מצביעה על כלי אחר שמשמש את מוסקבה לפעולות תוקפנות והוא "האינסטרומנטליזציה של הגירה". סמית מתכוונת לעלייה במספר מבקשי המקלט, רבים מהם מאפריקה והמזרח התיכון, שהגיעו לגבול הפיני מרוסיה לאחר תחילת המלחמה באוקראינה. בפינלנד טענו שהקרמלין עומד מאחורי התופעה, ובתגובה הם סגרו את הגבול בדצמבר 2023. בקיץ הם גם חוקקו חוק המאפשר לרשויות בגבול לשלוח מבקשי מקלט חזרה לרוסיה. סמית מסבירה כי "זו הפרת הסכם בין רוסיה לפינלנד והיא נועדה ללחוץ על הרשויות הפיניות ולגרום לקיטוב ולהקצנה בחברה הפינית. זה איום ישיר, והמקור הוודאי שלו הוא השלטון ברוסיה".
סמית מסבירה שאחת הסיבות המרכזיות לחשיבותו של האזור לרוסיה היא סנט פטרבורג. לעיר, לדבריה, יש חשיבות אסטרטגית והיסטורית, והתפיסה הרוסית קובעת שנחוץ אזור חיץ בינה ובין המערב. "הקרבה של פינלנד לסנט פטרבורג — בעבר לנינגרד — היתה הגורם לכך שברית המועצות פתחה במלחמת החורף (הפלישה הרוסית לפינלנד בנובמבר 1939, שהסתיימה שלושה חודשים אחר כך באבדות קשות לרוסיה, ד"ס). מעבר לכך, הים הבלטי הוא צינור חמצן לוגיסטי חשוב לצפון־מערב רוסיה, ויש גם נתיבי סחר וביטחון שחשובים מבחינה גאופוליטית בהקשר של היריבות עם ארה"ב; ובהם האזור הארקטי שהגישה הצבאית, הכלכלית והלוגיסטית אליו חשובה".
מבחינה זו נשאלת השאלה אם היה עדיף לשוודיה ופינלנד שלא להצטרף לנאט"ו כדי שלא להתגרות ברוסים. פרופ' אן־סופי דאהל, עמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון, המתגוררת בשוודיה, חושבת שההפך הוא הנכון. "שוודיה היתה פגיעה וחשופה לפני ההצטרפות לנאט"ו", היא אומרת, "טעות לחשוב שאם היתה נשארת שקטה ומנסה שלא למשוך תשומת לב, רוסיה היתה פשוט עוזבת אותה לנפשה. רוסיה אינה פועלת כך. פוטין אינו פועל כך. זו רק משאלת לב", היא אומרת.
דאהל טוענת כי רוסיה מנסה לערער את יציבות המערב גם כעת, בזמן שהיא עסוקה במלחמה באוקראינה. בעיני רוסיה, שוודיה תמיד נחשבה למדינה מערבית וחברה למחצה בנאט"ו, אך הצטרפותה הרשמית לברית ההגנה היתה אכזבה לקרמלין והיא מחזקת את שכנותיה של שוודיה, במיוחד מדינות כמו פולין והמדינות הבלטיות, היא מסבירה.
"הים הבלטי תמיד היה חשוב לשוודיה, והאי גוטלנד חשוב במיוחד (האי הגדול ביותר בשוודיה ובו אוכלוסייה של כ-61 אלף תושבים, ד"ס). עד לפני כמה שנים כמעט שלא היתה שם נוכחות צבאית. זה יכול להפוך את גוטלנד לקורבן קל לפוטין. לעומת זאת כעת, עם ההתעצמות הצבאית של שוודיה ועם הצטרפותה לנאט"ו, הים הבלטי הוא 'אגם נאט"ו', כלומר מוקף במדינות הברית, לבד מנקודות רוסיות אחדות בסנט פטרבורג ובקלינינגרד".
ויש אזורים נוספים שלהם חשיבות אסטרטגית לשוודיה ולנאט"ו, כפי שהם חשובים לרוסיה. אחד מהם הוא הצפון הרחוק – צפון האוקיינוס האטלנטי, האזור הארקטי וגרינלנד.
אן־סופי דאהל, עמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון צילום: אלבום פרטי
"גרינלנד חשובה מאוד לארה"ב. זו הסיבה שהנשיא טראמפ הציע לקנות אותה", היא אומרת, "ובאופן כללי, תשומת הלב מופנית אל האזור הארקטי. לסינים ולרוסים יש שם אינטרסים כלכליים, ולרוסים גם אינטרס צבאי. צוללות וספינות רוסיות, למשל, שטות בים האטלנטי הצפוני, ובסיסים רוסיים חדשים הוקמו בחצי־האי קולה. כבר 15 שנים נעשים בלפלנד — באזורים הצפוניים של פינלנד, שוודיה ונורווגיה — אימונים צבאיים משותפים במסגרת שיתוף הפעולה הביטחוני של המדינות הנורדיות. באימונים משתתפים כוחות משלוש המדינות, אבל כעת, משום שהן שותפות בנאט"ו נעשה האזור בטוח יותר".
לדברי דאהל, האזור מושפע כיום משילוב של גורמים צבאיים וכלכליים. זה לא חדש. חלק גדול מהכנסות היצוא של רוסיה מקורו באזור הארקטי העשיר בנפט, גז, מינרלים, יהלומים ופחם. כחלק מניצול המשאבים, נתיבי סחר חדשים נפתחים באזור; וסביב הסחר עם מדינות כגון הודו וסין מוקמים בו מיזמי תשתיות רחבי היקף. חצי־האי קולה משמש גם בית לחלק מהארסנל הגרעיני של רוסיה, והיא משכנת בו אמצעים צבאיים קונבנציונליים של חיל האוויר והצי.
גרינלנד, לעומת זאת, חשובה לארה"ב מכיוון שהיא מארחת את בסיס חיל החלל האמריקאי, שהוצב שם כדי לזהות טילים המשוגרים לצפון אמריקה ולעקוב אחריהם. אך בדיוק כמו חצי־האי קולה, לגרינלנד יש גם היבט כלכלי. זה האי הגדול בעולם, ולמרות שרוב אדמתו מכוסה בקרח יש בו משאבי מינרלים ואנרגיה רבים, ובהם עופרת, עפרת ברזל, אבץ, יהלומים, זהב ואורניום, שכולם נעשים נגישים יותר בגלל ההתחממות הגלובלית. כל הסיבות הללו גורמות לכך ששוודיה ופינלנד מוקפות במתיחות גוברת בין המעצמות.
בימים אלו המצב לאורך הגבול בין פינלנד לרוסיה הוא אמביוולנטי. "הגבול סגור וכמעט אין מסחר, תיירות או הגירה", אומר צ'רלי סלוניוס־פסטרנק, חוקר בכיר במכון הפיני ליחסים בינלאומיים. "מנקודת מבט צבאית, פינלנד מעולם לא היתה בטוחה כל כך ולרוסיה מעולם לא היו כוחות יבשה מעטים כל כך סמוך לגבול. זה ברור אפילו יותר אם מוסיפים לכך שפינלנד חזקה יותר ממה שהיתה אי פעם בהיבט הצבאי, ובידיה גם גורם ההרתעה הנובע מהחברות בנאט"ו".
צ'רלי סלוניוס-פסטרנק חוקר בכיר במכון הפיני ליחסים בינלאומיים צילום: Marek Sabogal / FIIA
עם זאת, לפי סלוניוס־פסטרנק, הדברים נראים גם מזווית אחרת. "רוסיה יכולה במהירות לבנות מחדש את כוחותיה, ויכולותיה האסטרטגיות האוויריות והימיות באזור לא נפגעו כמעט", הוא אומר, ומוסיף שפעולות חבלה היברידיות עדיין נמשכות, ובכלל זה המאמצים האחרונים של התקשורת הרוסית לצייר את פינלנד כאילו היא שכן אגרסיבי, שפוט של האמריקאים ומלא בנאצים, שעלול לפלוש לרוסיה. "רוסיה עושה לפעמים דברים שמטרתם לבחון את היריב", הוא מסביר, "וזה עשוי להיות הבסיס להרחבה עתידית של נוכחות צבאית רוסית לאורך הגבול".
קשה לומר אם המצב יתפתח לכדי עימות צבאי. "בהיסטוריה חלופית, אם ב-2022 היתה קייב נופלת בתוך כמה ימים, ופינלנד היתה מגישה בעיתוי הזה מועמדות להתקבל לנאט"ו — רוסיה היתה עלולה לאותת לפינלנד שתחשוב פעמיים, באמצעות ירי כמה טילים לעברה. אבל עכשיו רוסיה עסוקה במקום אחר. התחושה שלי היא שבפינלנד ובמקומות אחרים, למשל שוודיה ואסטוניה, רוסיה עושה כעת שני דברים: ראשית, היא מעדכנת את ההבנה שלה לגבי התשתיות הקריטיות והחולשות החברתיות שלהן כדי לנצל אותן במשברים עתידיים. ומעבר לזה, היא מבצעת פעילויות תוקפניות מוגבלות שהן מתחת לרף של הפעלת סעיף 5 באמנת נאט"ו (המחייב את חברות הברית לראות במתקפה מזוינת נגד מדינה אחת, מתקפה מזוינת נגד כולן, ד"ס)", אומר סלוניוס־פסטרנק.
המלחמה הקרה הסתיימה לפני שנים רבות, ואיתה גם עידן "ציד הצוללות", כפי שמכונה בשוודיה סדרת תקריות ש־Whiskey on the Rocks היתה רק אחד האירועים המרכזיים שלה. אך הגזרה רחוקה מלהיות רגועה. דומה שאיש מהמקומיים ואיש באירופה לא יתפלא אם שוב תצוץ פתאום צוללת זרה קרוב לחופי שוודיה או פינלנד, ותגרור בעקבותיה משבר חדש שאת תוצאותיו קשה מאוד לנחש.
"רוסיה מנסה כל הזמן להגביר את אי־הוודאות, ומתאמצת לגרום לשכנותיה שישמרו על ערנות, בין השאר כי זה עולה להן כסף", מסביר סלוניוס־פסטרנק. "יכולים להופיע, למשל, מטוסים שחוצים את המרחב האווירי הפיני לשנייה או שתיים מעל מפרץ פינלנד כתוצאה מ'טעות בניווט'. או שלפעמים מעשי חבלה נעשים בידי פושעים מקומיים או בעלי אזרחות כפולה שגויסו לשורות ה־GRU או ה־FSB (שירות הביטחון של רוסיה, ד"ס). אפשר להכחיש את המעשים, גם אם לפעמים זה מגוחך, וככה רוסיה מצליחה להתחמק מתשלום המחיר על תוקפנותה".
בעיצומו של סיבוב הופעות חובק עולם ורדיקלי מתמיד, רוג'ר ווטרס, תיכף בן 80, הסכים להתראיין ל"הארץ" ולהסביר מדוע כל עוד ישראל היא מדינת היהודים הוא ימשיך להחרים אותה, ולא בגלל שהוא אנטישמי
ממש בתחילת כל הופעה בסיבוב העכשווי של רוג'ר ווטרס נשמעת באולם הכרזה לא שגרתית. אחרי ה"אנא כבו את הטלפונים הסלולריים" הרגיל מגיעה הודעה קצת יותר פרובוקטיבית: "אם אתם אחד מאנשי ה'אני אוהב את פינק פלויד, אבל אני לא סובל את הפוליטיקה של רוג'ר'", היא נפתחת וממשיכה בעקיצה שמוטב להשאיר במקור האנגלי: "You might do well to fuck off to the bar right now". ההכרזה הזאת נותנת את הטון המדויק למה שצפוי בהמשך הערב, מכיוון שהנושא המרכזי של ההופעה הוא מעין שילוב של אקטואליה, מדע המדינה ופוליטיקה גלובלית, ורוג'ר ווטרס הוא הכל חוץ ממיינסטרים בעניינים האלה. למעשה, רבים יגידו שהוא הכי רדיקלי שרק אפשר להיות. העמדה הזאת שלו, בשילוב העובדה שהוא אחד מכוכבי הרוק הגדולים של דורו ומושך עשרות אלפי אנשים לכל הופעה, גורמת לסיבוב ההופעות שלו להיות תופעה תרבותית חשובה המעוררת תגובות רבות ומחלוקות סוערות.
ווטרס, שיהיה בן 80 בספטמבר, העניק ל"הארץ" ראיון בעיצומו של המסע, לאחר שכבר השלים את החלק האמריקאי בסיבוב ו-14 מבין 40 המופעים האירופיים שלו. תחילה אנחנו מדברים על המוזיקה, לא על הפוליטיקה. בסופו של דבר, מדובר בהופעת רוק, לא במערכת בחירות.
במופע החדש הוא כלל – לצד שירים מקריירת הסולו שלו וגם שיר אחד חדש לגמרי – גם לא מעט מהקלאסיקות שיצר יחד עם פינק פלויד, הלהקה שהקים עם חבריו סיד בארט, ניק מייסון וריק רייט ב-1965 ועזב באמצע שנות השמונים; ביניהן, למשל, כל החלק השני של The Dark Side of the Moon. הוא מספר שאף סיים להקליט מחדש במלואו את האלבום, שיצא לפני חמישים שנה בדיוק. הגרסה החדשה תראה אור ביולי הקרוב ויוצרהּ מאמין שהאלבום עדיין רלוונטי מאוד. "שום דבר שעשיתי בשנים האחרונות אינו פוליטי יותר מהשיר Us and Them", הוא אומר ומצטט את מילות השיר, "With, without, and who'll deny it's what the fighting's all about". "זו גם הסיבה שהקלטתי מחדש את האלבום – כבר חמישים שנה שאנשים לא מבינים במה הוא בעצם עוסק". לדבריו, הוא נהנה לנגן את החלק הזה של ההופעה לא פחות מאשר את השירים החדשים יותר, בגלל הפן הוויזואלי: "יש צלב ענק של מסכי LED שתלוי מעל הבמה", הוא מסביר, "והתמונות שאנו מציגים, במיוחד במהלך Us and Them, מרגשות את הקהל מכיוון שהן מאוד אנטי-מלחמתיות".
עם עבודת הווידיאו המתוחכמת על מסכי הענק והתפאורה של כבשים וחזירים מעופפים, אתה לא מרגיש שהכל קצת גרנדיוזי והופך את הקשר עם הקהל לפחות אינטימי?
ווטרס לא אוהב את השימוש במילה גרנדיוזי. "או שזה תיאטרון טוב, או שזה לא תיאטרון טוב", הוא אומר. "ביליתי את שישים השנים האחרונות בניסיון ליצור תיאטרון שמתאים לרוקנרול באיצטדיונים ואולמות גדולים שמכילים בין 15 ל-100 אלף איש. אי אפשר לעשות תיאטרון אינטימי בתנאים כאלו, גם אם אני מאוד אוהב תיאטרון אינטימי ולפעמים מתחרט על כך שלא הצלחתי לעבוד בתיאטראות קטנים". הוא מוסיף שיש לו תוכניות לעשות מופע אחד או שניים שיהיו מצומצמים יותר עם הגרסה החדשה של "הצד האפל של הירח" וכן להעלות לבמה את The Wall בחלל אינטימי יותר. עם הפרויקטים האלה ואחרים, לא נראה שהוא קרוב בכלל לפרוש מעסקי הרוקנרול.
המופע החדש נקרא "זה לא תרגיל – סיבוב הפרידה הראשון" והוא כולל גם טקסטים ביוגרפיים המסבירים חלקים שונים בקריירה שלך. האם זהו ניסיון להתחיל לסכם את הדברים ולעצב את הנרטיב של הקריירה שלך?
"לא. בכל פעם שאני עושה סיבוב הופעות, אני צריך להחליט איך הוא ייראה, מה יהיה הסיפור, מה אני מקווה להשיג וכמה מהדברים הישנים של פינק פלויד אני צריך לעשות כדי להשביע את הרעב של הקהל. דבר אחד שאני מרוצה ממנו הוא הדמוגרפיה של הקהל. רבים מאלו שמגיעים להופעות שלי הם סביב גיל 20. זה פנטסטי וזה לא קורה להרבה מהלהקות הוותיקות. ברור שכשהוצאנו כרזות שכתוב בהן 'סיבוב הפרידה הראשון' זו היתה בדיחה. כי כל כך הרבה מהאחרים עושים סיבוב פרידה אחרי סיבוב פרידה במשך שנים על גבי שנים". הוא מוסיף שהוא מרוצה מהמופע ושעל פי התגובות עד כה, נראה שכך גם הקהל.
אפרופו להקות אחרות, אמרת פעם בראיון שאתה לא שומע הרבה מוזיקה ולא מתעניין במה שקורה בתעשיית המוזיקה. אתה באמת לא מתעניין במה שקורה בתעשייה?
"מה קורה בתעשייה? תגיד לי אתה, אם זה מעניין אותך. אני ממש לא מעוניין. החיים קצרים מדי". ווטרס מסביר שלאף אמן אין זמן לדברים כאלו. "צריך להמשיך עם העבודה", הוא אומר, "מיכלאנג'לו לא אמר, 'טוב, אני חושב שאני אעלה על חמור, אסתובב באיטליה ואבדוק מה האחרים עושים. הוא אמר – 'אני רוצה את חתיכת השַׁיִשׁ קררה הזו, עכשיו בואו נראה איך אני יכול להוריד אותה מהגבעה בלי להרוג מאה אנשים'". בשלב זה ווטרס מצטט את שירו Free Four מ-1972. בתרגום חופשי: "החיים הם רגע חמים וקצר והמוות הוא מנוחה קרה וארוכה. אתה מקבל את ההזדמנות לנסות, כהרף עין, שמונים שנה עם מזל או אפילו פחות. אז קדימה לסיפון, לסיבוב האמריקאי, ואולי תגיע לפסגה, אך היזהר בדרכך, ואני יכול לומר מידיעה, שייתכן שהירידה תהיה קשה. אבל אתה מלאך המוות, ואני בנו של המת שנקבר כמו חפרפרת בתוך שוחה, וכולם עדיין במנוסה".
אלה משפטים חשובים ביקום של ווטרס, יליד אזור כפרי בדרום-מזרח אנגליה שחי זה עשרים שנה בארצות הברית ("בגלל מזג האוויר יותר מאשר כל דבר אחר. באנגליה לא מפסיק לרדת גשם"). הוא נולד ב-1943, אביו, אריק פלטשר ווטרס, שהיה מורה בבית ספר וחבר במפלגה הקומוניסטית, נהרג במלחמת העולם השנייה בקרב באנציו שבאיטליה כאשר ווטרס היה בן חמישה חודשים בלבד. סבו, ג'ורג' הנרי ווטרס, היה גם הוא חלל מלחמה. הוא מת בזמן לחימה בצרפת במלחמת העולם הראשונה. לנוכח מורשת זו, אין זה מפתיע שהאכזריות וחוסר המשמעות של המלחמה תמיד היו חלק חשוב בעבודתו של ווטרס, ובמופע הנוכחי הנושאים הללו ניכרים מתמיד. זה ההקשר שבו צריך לראות את פתיחת המופע שבה ווטרס מבקש ממי שלא מסכים עם העיסוק שלו בפוליטיקה להיעלם לכיוון הבר. זו הדרך שלו להגיד שהוא לא שוכח את מה שקרה למשפחתו ואת מה שהוא חושב שממשיך לקרות בעולם, ואין לו שום עניין להתעלם מזה או לרכך את עמדותיו.
מעבר לכך שזו פתיחה ייחודית ופרובוקטיבית, יש כאן גם סוגיה רצינית. אם באים להופעה שלך אנשים שאוהבים את המוזיקה שלך, אבל גם תומכים בדונלד טראמפ, ז'איר בולסונרו או בנימין נתניהו, אתה באמת לא רוצה אותם שם?
"לא אכפת לי אם הם שם או לא. אני לא ממיר אנשים. אתה יודע, אתה כותב את זה ב'הארץ' ואנשים תמיד מנסים לשכנע אותי לנסוע לישראל, לעשות הופעות בתל אביב ולדבר עם אנשים, לנסות לגרום להם לשנות את דעתם ו'לשנות מבפנים'. ואני אומר, לעזאזל עם זה, יש פה 'משמרת-שביתה' ואני לא שובר שביתה, כי אני מאמין בזכויות אדם. אנשים שהצביעו לטראמפ היו קמים ויוצאים מהופעות שלי כשניגנתי שירים מתוך Animals (האלבום של פינק פלויד מ-1977 המבוסס על 'חוות החיות' של ג'ורג' אורוול, ד"ס). לא אכפת לי. עזבו! אני לא רוצה שתבואו. אני לא מנסה להשפיע עליכם, כי אתם אבודים. האנשים שאני מנסה לעודד הם הצעירים שרוצים להתנגד להרס הנורא של כדור הארץ שלנו על ידי המעמד השליט. אני מעוניין לתקשר איתם, לא אכפת לי מאנשים שמצביעים נתניהו או טראמפ או בולסונרו".
נראה כי מעשור לעשור המסר של העבודה של ווטרס נעשה ספציפי יותר ופחות מופשט ואוניברסלי. אם בשנות השבעים הוא עסק בחוויה האנושית ובמושגים קיומיים ומופשטים כמו זמן, ניכור, מוות ובדידות, ובהמשך עסק ברעיונות פוליטיים כלליים כמו חברות דיסטופיות ופאשיזם, הרי מאז שנות השמונים הוא כותב על אירועים ספציפיים, כמו מלחמת לבנון הראשונה והמלחמות באפגניסטן ובעיראק, ומסמן בבירור את הנבלים שלו, כמו מרגרט תאצ'ר וטראמפ, ואת הגיבורים שלו, כמו ג'וליאן אסאנג'. זה לא משהו שכולם יכולים להזדהות איתו.
"אני מסכים לגמרי", הוא אומר. "אני חושב שזו פונקציה של גיל. כולנו חיים בהקשר של העבר האישי שלנו. אלה מאיתנו שבאמת יודעים לקרוא, ויש פחות ופחות מאיתנו, אנחנו קוראים היסטוריה ומביאים אותה בחשבון. אבל ככל שהחיים שלנו מתפתחים, אנו מזהים את האיוולת שבחזרה על אותן טעויות שוב ושוב, והמנוע שמניע את הטעויות הללו הוא בעיקר תאוות בצע גדולה. בצע כסף או בצע כוח. אז כן, אני פחות מודאג מלהיות לא רלוונטי כי אני כותב על דברים ספציפיים או על תקופות ספציפיות. ההקשר של חלוף הזמן חשוב מאוד; אולי בגלל שאני בן 79, המחשבה על כך שההצטרפות הסופית לאחדות הגדולה – לאחדות שבה הכל הוא אפר ואבק, אולי גם זיכרון אבל אולי אפילו לא זה – הולכת ומתקרבת, גורמת לכך שמתבקש יותר ויותר להתמודד עם השאלות הגדולות, הנדרשות מכל אמנות שיש לה איזושהי משמעות".
בהופעה אתה מתייחס לעתיד הדיסטופי שג'ורג' אורוול ואלדוס האקסלי כתבו עליו ולמנהיגים האמיתיים שהופכים לשיטתך את החזון שלהם למציאות. אבל אלו בעיקר נשיאים אמריקאים – תמונות כל הנשיאים מרונלד רייגן ועד ג'ו ביידן מופיעות על מסכי הענק והם מוצגים כפושעי מלחמה. האם נשיא סין שי ג'ינפינג ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין אינם מופיעים שם כי אתה חושב שהם לא פושעי מלחמה, או שיש סיבה אחרת?
"ההיסטוריה שלי מלאה בנשיאים האמריקאים; הם הגדירו את האירועים הגיאו-פוליטיים מאז שנולדתי. 'אימפריית הרשע' מאז מלחמת העולם השנייה היא ארצות הברית והיא ממשיכה להיות כזו. כרגע ארה"ב וביידן בראשה גוררת אותנו במהירות לעבר מלחמת עולם שלישית. נראה שיש שני מניעים אפשריים לכך. האחד הוא הרווח, שהרי הערך של תעשיות המלחמה עלה מאוד מאז שהחלה מלחמת אוקראינה. השני הוא מה שארה"ב מחשיבה לייעודה המוצהר – לשלוט בעולם. אז היא מחליטה מי דמוקרטי ומי לא דמוקרטי. קשה להבין מה גורם למישהו לחשוב שארה"ב היא דמוקרטיה, כי היא לא, וכל אחד עם מנת משכל מעל לטמפרטורת החדר יודע שהיא לא. הכל בה מונע על ידי כסף וכוח ולאנשים הרגילים אין שום השפעה על העניין".
ווטרס אומר שהוא יודע שזו אמירה קיצונית. אף שהוא חי בארצות הברית – בלונג איילנד שבמדינת ניו יורק, עם אישתו (החמישית) קאמיליה צ'אבס (עם שתיים מנשותיו הקודמות הביא לעולם שלושה ילדים) – דעתו עליה ברורה. הוא לא סומך על התקשורת האמריקאית, ובהופעה שלו המסכים מלאים בדוגמאות ובתמונות שמבהירות היכן לדעתו טמונה הבעיה האמיתית – מוצגים שם קורבנות של אלימות מדינה נגד אזרחים, קורבנות של מה שמכונה "המלחמה בטרור", קורבנות מדיניות החוץ האמריקאית בדרום אמריקה ומדיניות הפנים האמריקאית נגד ילידי היבשת ונגד אפרו-אמריקאים. ועם זאת, יש תחושה שמשהו חסר בתמונה שווטרס מציג.
בראיון ל-CNN הגבת לשאלה על אלימות המשטר הסיני כלפי אזרחיו ואמרת שזה "קשקוש, שטויות מוחלטות". אתה לא מאמין, למשל, לידיעות על הזוועות שמתבצעות בשינג'יאנג נגד המיעוטים האתניים שחיים שם? בעיני, למשל, מה שקורה בסין נראה כדבר הקרוב ביותר ל"1984" בעולם האמיתי.
"תלוי איזה סיפור אתה קורא. אני לא מאמין לנרטיב המערבי על האויגורים. אני לא מאמין שיש מיליוני אנשים כלואים במחנות ריכוז שנרצחים אט אט ומעונים למוות. אני לא מאמין לדיבורים על כך שהנשים נאנסות על ידי הממשלה הסינית. האם יש בעיה בחלק הזה של סין? ייתכן. כנראה. האם כל המוסלמים עוברים חינוך מחדש במחנות? כמעט בטוח שלא. האם חלק מהם עוברים את זה? ייתכן מאוד, אם הם חברים בדאעש למשל. אם הייתי בסין ואם הייתי מדבר סינית הייתי יכול לענות על כך. אני לא יכול לסמוך על תקשורת המיינסטרים המערבית שתספר לי מה קורה שם, ואני לא מאמין להם יותר ממה שאני מאמין לשטויות האלה על רוסיה-גייט (חקירת מעורבות רוסיה בבחירות בארה"ב ב-2016, ד"ס). כל הפוביה הזאת נגד מדינות אחרות משודרת כל יום, כל היום, בכלי התקשורת ומובילה למלחמת עולם שלישית. בהופעה שלי אני אומר 'אף אחד לא יכול לשלוט בעולם. העולם שם כדי שיכבדו אותו, שיטפחו אותו, שיאהבו אותו, שיגנו עליו ויחלקו בו'. אתה יכול לקרוא לזה נדוש, לא אכפת לי, אבל זו הבעיה עם כל המצב הגיאו-פוליטי. ארה"ב רוצה לשלוט בסין, היא רוצה לשלוט ברוסיה, היא רוצה לשלוט בעולם, היא מודה בזה, זה מופיע בכל המניפסטים הפוליטיים שלה וזה הורס את העולם".
לפי ווטרס, המלחמה באוקראינה היא תוצאה של אותה מדיניות אמריקאית ממש. למרות שהוא גינה את הפלישה הרוסית, הוא לא רואה במלחמה תוצאה של התוקפנות של רוסיה לבדה. הוא גם מגנה בחריפות את המשך התמיכה הצבאית של המערב באוקראינה. "זה הם (ארה"ב) שמקדמים את נאט"ו עוד ועוד מזרחה מאז סוף המלחמה הקרה", הוא אומר. "האם הם הולכים לנצח את רוסיה? לא, לא בלי מלחמה גרעינית. אז למה הם עושים את זה? ובכן, זה בגלל שיש להם מטומטמים כמו (היועץ לביטחון לאומי האמריקאי) ג'ייק סאליבן ו(מזכיר המדינה) אנתוני בלינקן שמפטפטים באוזן של איש ממש ממש זקן עם אלצהיימר שלא מבין כלום ולא יבין כלום" (ביידן, אגב, מבוגר מווטרס עצמו בפחות משנה).
בספטמבר האחרון כתב ווטרס שני מכתבים לאולנה זלנסקה, אישתו של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, במטרה לנסות לגרום לה לשכנע את בעלה שהגיע הזמן לפשרה עם הרוסים. כשהיא כתבה לו בתשובה שהוא כותב לנשיא הלא נכון, ווטרס כתב גם לפוטין. הנשיא הרוסי עדיין לא ענה. ווטרס אמנם הבהיר שהוא נחרד מתוצאות הפלישה הרוסית, אך טוען שמדיניות אוקראינית שונה בחבל דונבאס והתערבות אמריקאית פחותה היו מובילות לפתרון של שלום. גישה זו הובילה לתגובות עזות במערב ונראה שווטרס שוב משלם מחיר על עמדותיו הפוליטיות. מיד לאחר פרסום המכתב לזלנסקה, העיר הפולנית קראקוב ביטלה את ההופעות של ווטרס בעיר. הסיבה שניתנה היתה שהעירייה, שהיא גם בעלי האולם, לא תסבול את השימוש בנכס שלה על ידי אמן שמפיץ רעיונות על המלחמה באוקראינה שרוב תושבי המדינה מתנגדים להם.
נאסרין שייק גדלה בתנאי עבדות: מגיל תשע היא נכלאה-למעשה ועבדה ללא תמורה שבעה ימים בשבוע. בראיון ל"הארץ" היא מספרת שרק כשהגיעה לקניון בארצות הברית הבינה לאן הגיעו הבגדים שתפרה בחדר המעופש בנפאל. דו"ח חדש על עבדות מודרנית מגלה שזו נמצאת בעלייה בשנים האחרונות, ובתעשיית האופנה יש מי שמתחילים להתעורר.
נאסרין שייק אפילו לא יודעת בדיוק בת כמה היא. בכפר ההודי הקטן שהיא נולדה בו איש לא רשם את הלידות ואת הפטירות ובזמן שהיתה ילדה, המדינה לא התערבה בו, לא השקיעה בו ולא פיקחה עליו. כמו חייהם של ילדים וילדות אחרים בכפר, גם חייה של שייק היו אמורים להיות חיי עוני של עבודה קשה ונישואים בגיל צעיר מאוד. היום, כשהיא בשנות השלושים המוקדמות שלה ולאחר שנחלצה מחיים אלו וחיה בארצות-הברית, היא מספרת על מה שנאלצה לעבור כילדה ועל מה שמיליוני ילדים אחרים עדיין עוברים.
"נולדתי בכפר בשם רג'ורה במדינת ביהאר בפריפריה של הודו, קרוב לגבול נפאל", מספרת שייק ל"הארץ", "בתקופה שנולדתי בה זה היה כפר לא מוכר. בכפרים מהסוג הזה ישנם ילדים וגם מבוגרים רבים שנאלצים לעבוד בעבודת כפייה. זה לא מרצונם החופשי, הרבה מזה הוא תוצאה של אמונות דתיות ושל עוני. כשחייתי בכפר לא היה שם חשמל, לא היו מכוניות ולא היתה גישה לבתי-חולים. עבודות כפייה מחוץ לכפר היו דרך הכרחית להתקיים. זו גם חברה שנשלטת על ידי גברים. כשהייתי ילדה צעירה מאוד ראיתי את כל הנערות נישאות בכפייה בגיל 12 עד 16 ומיד אחרי הנישואין הן ילדו שישה או שבעה ילדים. ראיתי גם אלימות כנגד נשים. יש לי שלוש אחיות ואחותי הבכורה נישאה כבר בגיל 12. כשזה קרה החלטתי שאני חייבת לעזוב את הכפר. כך הגעתי לסווטשופ בקטמנדו שבנפאל. אני חושבת שהייתי בת תשע או עשר כשהגעתי לשם".
איך הצלחת לעזוב את הכפר בגיל צעיר כל כך?
"לא עזבתי לבד. היה לי בן-דוד שעבד כילד במפעל נורות בקטמנדו שהיה גם הוא סווטשופ. בן-הדוד הזה חלה באסטמה ועבר לסווטשופ בתעשיית הבגדים. ביקשתי ממנו לקחת אותי ולאחר כמה חודשים הוא לקח אותי לשם והתחלתי לעבוד".
איך היו החיים בסווטשופ?
"זה לא היה ממש מפעל. זה היה רק חדר קטן שבו אני וחמישה אנשים נוספים חיינו בו, ישנו ואכלנו בו. היה בחדר חלון קטנטן שהיה מכוסה כל הזמן. לא יכולנו לראות החוצה. היו שתי דלתות. דלת ראשית שתמיד היתה נעולה ועוד דלת לכיוון שאר החדרים שגם היתה נעולה רוב הזמן. היו חדרים אחרים ובכל חדר עשו חלק אחר של העבודה, היו חדרים שתפרו חלק אחד של הבגד ובחדרים אחרים תפרו חלק אחר. לחדרים השונים היו שירותים משותפים. ההיגיינה היתה גרועה מאוד וגם חליתי כתוצאה מזה. בחדר שאני הייתי בו היו בדים, היו הרבה טי-שרטים, היו חצאיות מיני ועשינו רק חלק אחד שלהם. בד"כ היתה מכסה של 500 חתיכות שהיינו צריכים להספיק לעבוד עליהם בשבוע אחד. אם לא סיימנו בשבוע לא היו משלמים לנו בכלל. לכן, כדי לעמוד בקצב, היינו חייבים בסוף השבוע לקום בארבע בבוקר ולעבוד עד חצות. הסוכן שהיה אחראי עלינו היה בלחץ ורץ הלוך חזור כדי ללחוץ עלינו לעבוד מהר יותר כשהוא מאיים עלינו שאם לא נספיק, הוא לא ישלם לנו ולא נקבל עוד עבודה".
מה היו תנאי השינה בחדר? איך היו הארוחות?
"לא היו מיטות בסווטשופ. בלילה שמנו את מכונות התפירה בצד וישנו על הבגדים שעשינו. הפכנו אותם לכריות ומזרנים. בפינת החדר היה תנור קטן שעבד על נפט. לא היה גז. האוכל היה מלא אבק וחוטים מהבדים. הייתי בתת-תזונה נוראית. אכלנו רק אורז ועדשים. האורז היה ישן שהתוקף שלו כבר עבר והיו בו חרקים קטנים. מדי פעם היו נותנים לנו גם ענבים רקובים. הנפט מהתנור גם שימש אותנו לנקות ידיים כי לא היה סבון ולכן לידיים היה ריח לא טוב כשאכלנו. גם המים היו מוגבלים והיינו יכולים להתקלח מקסימום שלוש פעמים בחודש".
מי היו האנשים האחרים שעבדת איתם בחדר?
"הייתה ילדה אחת אפילו יותר צעירה ממני. אני זוכרת שהיתה תאונה והיא תפרה לעצמה את היד. בגלל שלא היתה לנו ערכת עזרה ראשונה, היא דיממה ונאלצנו לעצור את הדימום עם חול. היא אפילו לא בכתה אבל אני לא שוכחת את הפנים שלה ואת הדם שכיסה את הבדים. העובדים הנוספים בסווטשופ היו ילדים, ילדות וגברים צעירים בני 18 עד 25 לפעמים התחלפו האנשים והיו כאלו שעברו לעבוד במקומות דומים אחרים".
כמה שילמו לכם?
"פחות משני דולר ביום וזה בערך הסכום שהיינו צריכים לשלם לסוכן בשביל האוכל שלנו. כשעמדו לסגור את הסווטשופ, עבדנו חודשיים וכל הזמן הבטיחו שיתנו לנו את הכסף למחרת ובסופו של דבר, המקום נסגר, הם פשוט נעלמו בלי לשלם ולא חזרו".
האם היו ימים חופשיים?
"לא. בשבתות היה קצת יותר קל כי הדד-ליין של השלמת המכסה היה בימי שישי, כך שבימי שבת התחלנו לעבוד על משלוח חדש ולכן היה פחות לחץ. לא היו חופשות וגם לא ממש יצאנו".
מי היו הבוסים או הסוכנים שניהלו את העבודה, בעבור מי עבדתם?
"אני לא יודעת בדיוק מי הם היו, לא היו על הבגדים שייצרנו תגיות של חברות כי זה היה בשלבים הראשונים של הייצור שלהם ולא דיברו על שמות של חברות. בזמנו גם לא ידעתי כלום על העולם. הייתי בהלם תרבות כי באתי מכפר קטן לעיר גדולה ואז נכלאתי בחדר קטן. הסוכן שהיה אחראי עלינו היה גבר בין גיל 45 ל-50. היום אני יודעת שחברות גדולות מתחום האופנה המהירה השתמשו בבדים כמו אלו שאנחנו עבדנו עליהם. אבל הבדים שעבדנו עליהם בנפאל נשלחו קודם לתאילנד ורק משם הם נשלחו לעולם המערבי. אני לא ידעתי אז כלום אבל בדיעבד אני מבינה שאני הייתי ילדה שייצרה טי-שרטים לילדים במדינות המערב".
על פי שייק, הסוכנים שניהלו את העבודה בסווטשופ שעבדה בו, קיבלו מכסות עבודה ממפעלים במדינות אחרות ומפעלים אלו, בתורם, העבירו את הסחורה לאחר שלב נוסף בייצור לחברות במערב. כך הפכו נאסרין ועובדים ועובדות אחרים במצבה לחלק החבוי בשרשרת ייצור ארוכה. לדוגמא, מפעלים בארה"ב היו מקבלים סחורה שיוצרה במפעלים בהודו או בסין שקיבלו את הסחורה הגולמית מסווטשופים בנפאל. "אנחנו היינו החדר הקטן והלא חוקי שהיה השלב הראשון בתהליך הייצור של הבגד", אומר שייק, "החברות המערביות הגדולות לא עושות עסקים עם המקומות האלו, הן עושות עסקים עם המפעלים הגדולים בחלק המסודר והחוקי יותר של שרשרת הייצור. אבל צריך לדבר על שקיפות בשרשראות הייצור. הרבה חברות מסתירות את האמת. הן מפרסמות רק את סוף השרשרת אבל לא את ההתחלה שלה. המקומות שבהם גדלה הכותנה, המקומות שבהם היא נקצרת, המקומות שבהם היא נטווית, המקומות שמיוצרים בהם הבדים הגולמיים. צריך לדרוש שקיפות של כל זה. כל החברות הגדולות מסתירות עבדות בתחתית שרשרת הייצור וצרכנים יכולים להיות חלק בפתרון אם הם רק ישאלו את השאלות".
נאסרין שייק. צילום: Local Women's Handicrafts
ואכן, בשנים האחרונות יש ברחבי העולם כאלו המתחילים לשאול את השאלות וישנם אפילו מעצבי אופנה שמתחילים לקחת בחשבון את שרשראות הייצור המסתירות עבודות כפייה ועבודת ילדים. אחת מהן היא לואיז שין, מעצבת צעירה ומבטיחה ששמעה את סיפורה של נאסרין שייק וסיפורים דומים והחליטה לעשות מעשה. שין, ילידת סין שעברה עם אמה לשוודיה כשהיתה ילדה וחיה כיום בפאריז, החליטה שהקריירה שלה בתחום האופנה תהיה חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה ולכן פיתחה מותג לא קונבנציונלי – זהו המותג הראשון בסקנדינביה שייצר אופנה עילית שהיא להשכרה בלבד ולא למכירה. שין חיפשה לדבריה לא רק דרך שונה וחדשה לייצר ולמכור בגדים, ובמיוחד אופנה עילית, אלא גם דרך חדשה לצרוך אותם, לא רק כמודל עסקי חדשני, אלא גם כביטוי של השקפת עולם. "אופנה מהירה מלמדת אותנו משהו על סדרי העדיפויות והערכים החברתיים שלנו", אומרת שין בראיון ל"הארץ", "יש לנו הרי גם מזון מהיר ומערכות יחסים מהירות. קל יותר ומהיר יותר לזרוק משהו כשהוא נשבר, מאשר לתקן אותו. במיוחד אם זה משהו שאין לו ערך גדול בעבורנו. צריכה המונית מובילה לייצור המוני, מה שגורם לייצור הזול ביותר האפשרי על מנת לשמור על רווחים ומה יכול להיות יותר זול מעובדים שנעולים במקומות כמו מחנות ריכוז באזורים בהם חיים האויגורים בסין. ייצור בצורה זו גם גורם להתחממות כדור הארץ ולכל הנזקים הקשורים בו מהם סובלים בעיקר אלו שיש להם הכי פחות במקומות כמו ניגריה ופקיסטן".
שין מספרת שהכל התחיל כשהיתה תקועה במשך שישה חודשים ביפן בזמן מגפת הקורונה. בזמן הזה היא למדה מקריאה ומצריכת חדשות על גורלם של המיעוטים האתניים בסין, על עבודות כפייה ועל תוצאות משבר האקלים במדינות שונות. כתגובה, היא החלה לייצר שמלות מחומרים ממוחזרים כמו ווילונות ובגדים ישנים שיצאו משימוש. כשחזרה לשוודיה, היא יצרה קשר עם משפחות של אויגורים ושורדי עבדות מודרנית והחלה לעצב שמלות כמעין יצירות אומנות שיהוו קול לאנשים איתם שוחחה. במקביל חשבה שין שעבודותיה יהוו מעין תשובה לחוסר האתיות של עולם האופנה והשפעתו השלילית על העולם ועל רווחת בני-האדם החיים בו. היא ייצרה עשר שמלות בחודש וחצי, גייסה דוגמניות וצלמים שרבים מהם היו מרקע של מהגרים שהגיעו ממדינות בהן יש הפרות של זכויות-אדם, ויחד הם ייצרו אירוע שהיה חצי תצוגת אופנה וחצי הפגנה. הדוגמניות צעדו בחצר בניין עיריית סטוקהולם כשהן לבושות בשמלות ששין יצרה מחומרים ממוחזרים ומחזיקות שלטים על עוולות כל העולם – "שחררו את האויגורים", "מזדהים עם אפגניסטן", "עומדים עם טיגראי" וכן, גם "עצרו את המלחמה בעזה".
"בחלומות הכי פרועים שלי לא האמנתי שאהפוך לפעילת זכויות-אדם", מספרת שין, "בסוף אוגוסט 2021 פרסמתי ווידאו של תצוגת האופנה שלי באינסטגרם. חמש דקות אחר-כך הבנתי שהכל השתנה. לא היה לנו תקציב או צוות שיווק, אבל זה הפך לוויראלי. היום נפגשת שין עם שורדי עבדות, מקבלי החלטות ופורומים פוליטיים. היא מרצה, מתראיינת וכמובן, ממשיכה לייצר שמלות. לאחרונה, כאחת מ"עמיתות סחרוב" (תכנית הכשרה של הפרלמנט האירופי לפעילי זכויות אדם צעירים), היא קיימה תצוגת אופנה בשיתוף פעולה עם הפרלמנט האירופי בתחילתו של אחד מדיוניו בבריסל".
מוקדם יותר החלו הפרלמנט האירופי ומועצת האיחוד האירופי בהליכי חקיקה שתגביל ייבוא וייצוא של סחורות שנוצרו בעבודות כפייה ועבודת ילדים. "אם אנחנו רוצים לשנות את העולם, אנחנו חייבים להתחיל בעצמנו", אומרת שין כשהיא מתייחסת להליכי חקיקה אלו, "אנחנו חייבים להיות מודעים יותר לאופן ההתנהגות שלנו, לאופן בו אנחנו עובדים וליכולת שלנו לקחת אחריות". נאסרין שייק, אגב, הגיעה גם היא לדיון בבריסל ופגשה את שין ופעילי זכויות אדם נוספים שהשתתפו בדיון. הבעיה, גם אם עוד לא נפתרה, לפחות הועלתה לשולחן הדיונים.
תצוגת האופנה של לואיז שין בסטוקהולם. צילום: Emma Grann
אבל על מנת לפתור בעיה כמו בעיית העבדות המודרנית יש קודם כל להבין את ההיקף שלה. ארגון Walk Free שהוקם ב-2010 עושה בדיוק את זה. הארגון, שמרכזו באוסטרליה, מפרסם ביחד עם ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) ועם ארגון ההגירה הבינלאומי (IOM), שניהם קשורים לאו"ם, דו"חות על היקף עבודות הכפייה והנישואים בכפייה ברחבי העולם. ב-2013 פרסם הארגון את אינדקס העבדות הראשון שלו והשבוע פורסם האינדקס החמישי. דו"ח זה, שנאסרין שייק תרמה לו מניסיונה וסיפור חייה, הוא מטריד במיוחד לא רק בגלל שהוא מגלה שישנם כחמישים מיליון בני-אדם בעולם בכל רגע נתון הנמצאים במצב של עבדות מודרנית, אלא גם מפני שהמספר הזה רק הולך וגדל.
"הדו"ח שלנו מראה בבירור שהיקף התופעה של עבדות מודרנית גדל", אומרת קת'רין בריינט האחראית על תוכניות ומדיניות בארגון Walk Free ואחת ממחברות הדו"ח, "הרקע לגידול הזה הוא מגפת הקורונה, שינוי האקלים וקונפליקטים צבאיים ברחבי העולם. מה שראינו בארבע השנים האחרונות הוא גידול של כעשרה מיליון במספר האנשים הנמצאים בעבדות מודרנית".
כיצד אתם מגדירים עבדות מודרנית?
"כשאנחנו מדברים על עבדות מודרנית אנחנו מתכוונים לעבודות כפייה ולנישואים בכפייה. יש כ-28 מיליון בני אדם בעבודות כפייה וכ-22 מיליון בנישואים כפויים. עבודות כפייה כוללות עבודות שבהן אנשים עובדים בכדי לשלם חוב, למשל חוב לאנשים שהובילו אותם למדינה אחרת ולכן הם עובדים למעשה ללא שכר או בעבור שכר זעום. זה כולל גם בני אדם העובדים בעבודות כפייה בעבור מדינות שונות למשל בגיוס חובה, בעבודות לפיתוח כלכלי או בעבודות של אסירים בבתי-סוהר. אנחנו גם יודעים שיש תעשיות ברחבי העולם שהן בסיכון גבוהה של שימוש בעבודות כפייה ותעשיית האופנה היא אחת מהן. זו אחת התעשיות הנצלניות והמזיקות ביותר בעולם גם מבחינת הפרות זכויות-אדם וגם מבחינת ההשפעה הסביבתית שלה, בעיקר בגלל שרשראות הייצור הארוכות והמורכבות שלה. כלומר כשאנחנו, כצרכנים, קונים בגדים, סביר מאוד להניח שהבגדים שאנו קונים עברו מאות זוגות ידיים שחלק גדול מהן נוצלו בעבודות כפייה – אלו שקטפו את הכותנה, אלו שטוו את החוטים, אלו שיצרו את הטקסטיל ואלו שתפרו את הבגדים".
הדו"ח של Walk Free מראה היכן הבעיה היא חמורה ביותר. בהודו, סין ורוסיה יש 11 מיליון, 5.8 מיליון ו-1.9 מיליון בני-אדם בעבדות מודרנית בהתאמה. קוריאה הצפונית, אריתריאה, מאוריטניה, ערב-הסעודית ותורכיה מובילות במדד בני-האדם הנמצאים בעבדות מודרנית לנפש. חשוב לציין שכאשר מתייחסים לכל סוגי העבדות המודרנית כולל נישואים בכפייה, קורבנות סחר בבני-אדם ועבודה בתנאים ירודים ושכר זעום כתוצאה של שעבוד לחוב, הונאה וניצול מיני, אין כמעט מדינה שאין בה עבדות. הדו"ח גם מספר אילו מדינות נוקטות בצעדים המשמעותיים ביותר להילחם בבעיה, בראש עומדות בריטניה, אוסטרליה והולנד ואחריהן עוד מספר מדינות אירופאיות וארה"ב. המדינות שהתמודדותן עם הבעיה היא הגרועה ביותר בנוסף לקוריאה הצפונית ואריתריאה הן איראן, לוב וסומליה.
ברור מה הן המדינות שבהן נפוצות עבודות כפייה, אך מה לגבי צריכת התוצרת שלה? עד כמה הסחורות שאנו מייבאים במדינות המפותחות הן כאלו שנעשה בהן שימוש בעבדות מודרנית?
"ערך הסחורות שלגביהן אפשר לומר שיש סיכון גבוהה שעבודות כפייה היו חלק משרשראות הייצור שלהן שיובאו למדינות ה-G20 (20 הכלכלות הגדולות בעולם, ד.ס) הוא 468 מיליארד דולר. כ-148 מיליארד מתוך סכום זה הם סחורות מתחום הביגוד והאופנה, וכ-13 מיליארד דולר הם סחורות טקסטיל אחרות. אלו סחורות שחלק מהעובדים המייצרים אותן מנוצלים, החל בעובדים המקבלים שכר זעום ותנאי עבודה גרועים מאוד ועד לאלו שעובדים בצורות הקיצוניות ביותר של עבודות כפייה. אנשים כמו נאסרין מייצגים אלפים רבים של גברים, נשים וילדים המנוצלים על מנת שיהיו לנו בגדים זולים שאפשר לקנות ולזרוק".
הדו"ח של Walk Free גם מפרט אילו מדינות צורכות סחורות הנגועות בעבדות. ארה"ב, לדוגמא, צורכת כ-170 מיליארד דולר של סחורות שהנמצאות בסיכון גבוהה שעבדות מודרנית היתה חלק מתהליך הייצור שלהן, יפן כ-53 מיליארד, גרמניה כ-44 מיליארד ובריטניה כ-26 מיליארד. כלומר, גם מדינות שעושות מאמץ להילחם בתופעה עדיין תורמות לה. אחרי הכל, מול כל הרגולציה והחקיקה, יש גם שופינג.
כשמדובר בעבדות בחסות המדינה, כמו ניצול המיעוטים האתניים בעבודות כפייה במחוז שינג'יאנג שבסין, ישנם חוקרים שהצליחו לגלות מי הן החברות המערביות שעשו שימוש בעבודות כפייה. מדוע אתם לא מציינים בדו"ח מי הן החברות המערביות שעשו שימוש במוצרים מהסווטשופס בנפאל או במדינות דומות?
"אנחנו לא יודעים אילו חברות עושות שימוש בניצול העובדים בנפאל, אבל אנחנו מברכים על כל בדיקה מעמיקה של שרשראות הייצור האלו בנפאל ובמדינות נוספות. היינו מאוד רוצים שהתקשורת והרשויות היו מפעילות את אותה התמקדות במדינות אחרות כפי שהן עשו והצליחו להביא לתשובות במקרה של שינג'יאנג".
בדו"ח שלכם יש גם סקירה של תגובות המדינות השונות לבעיה העבדות המודרנית ואתם מדרגים למעשה את האופן שבו הן מנסות להתמודד עם הבעיה. מה בעצם מצופה ממדינה לעשות כדי לפתור את הבעיה?
"יש ממדים שונים שמרכיבים תגובה חזקה לבעיית העבדות המודרנית. מצד אחד יש את מה שמדינות עושות על מנת לזהות את הקורבנות ולתמוך בהם, יש את מה שהן עושות במונחים של פעילות נגד עבדות במישור הפלילי וגם, מצד שני, יש את מה שנעשה על מנת להימנע מצריכה של סחורות שעבדות היתה חלק משרשרת הייצור שלהן – זיהוי מרכיבי סיכון לסחורות כאלו ופעולה מול המגזר העסקי. זו מערכת מורכבת, אנחנו מתבססים על כ-141 אינדיקטורים ומכסים 176 מדינות באינדקס שלנו. זה נותן לנו מפת דרכים שמדינות יכולות להיעזר בה כדי להילחם בתופעה".
כשמדובר בישראל, באינדקס שלכם ישראל נמצאת במקום לא טוב, גם כי יש בה, על פי הדו"ח כ-33,000 אנשים הנמצאים במצב של עבדות מודרנית וגם כי המדינה נמצאת במקום נמוך בדירוג הטיפול שלה בנושא. כל זה בלי שהדו"ח כולל בכלל את השטחים הפלסטיניים. תוכלי לפרט על כך?
"מהגרי עבודה הם קבוצה פגיעה במיוחד. זה כולל פלסטינים בעלי היתרי עבודה ומהגרים מדרום ודרום מזרח אסיה, רפובליקות סובייטיות לשעבר ומזרח אירופה וממדינות שכנות באזור. מבקשי מקלט אריתראים וסודנים פגיעים גם הם בשל חוסר יכולת למצוא עבודה באופן רשמי בזמן שהם ממתינים לבירור בקשת המקלט שלהם. ההמלצה שלנו היא לדאוג להגנות לעובדים זרים – אנחנו מכירים מצבים של עובדים הקשורים למעסיקים ספציפיים דרך היתרי העבודה שלהם והמספר של אנשים בעבדות כולל גם נשים, נערות וטרנסג'נדרים הנמצאים בסכנת ניצול מיני כפוי ונשים ונערות שהן קורבנות של נישואים בכפייה. מעבר לכך, לישראל יש ציון אפס בהתמודדות עם שרשראות האספקה ואנחנו ממליצים מאוד שהממשלה הישראלית תחוקק חוקים שיכריחו חברות לדווח על מה שהן עושות על מנת לחקור את שרשראות הייצור שלהן, או אפילו טוב יותר, לחייב חברות לעשות גילוי נאות ולחפש עדויות של עבודות כפייה. גם לצרכנים יש כוח כאן. הם יכולים לשאול את החברות המוכרות בגדים שאלות כמו 'מי עשה הבגדים האלו?' או 'האם שרשרת הייצור שלכם שקופה'".
ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "מדינת ישראל מחויבת לקידום המאבק בסחר בבני אדם ובעבדות מודרנית. החלטה על תוכנית חומש ליישום התוכנית הלאומית למאבק בסחר בבני אדם התקבלה בספטמבר 2022 והיא כוללת פעילות ב-14 משרדי ממשלה. כחלק מתוכנית זו, החל מחקר מקיף שימדוד את היקפי הסחר בישראל ובמקביל נערך שינוי במנגנון ההכרה בקורבנות, ואף הוקם מודל חדש לזיהוי קורבנות בנתב"ג. יחידת התאום הממשלתית למאבק בסחר בבני אדם פועלת להגנה על זכויות אוכלוסיות פגיעות, בהן עובדים פלסטינים, עובדים זרים, מבקשי מקלט, קטינים ועוד, ושורה של מנגנונים פותחו במיוחד כדי למנוע סחר ועבדות של אוכלוסיות אלה. כמו כן, תחת החלטת הממשלה הוקם צוות בין-מגזרי לבחון את קידום נושא מניעת סחר בשרשראות אספקה בישראל, והצוות אמור למסור את המלצותיו עד לסוף שנה זו. ישראל הצטרפה לאמנת האו"ם בנושא סחר בבני אדם משנת 2000, והיא עומדת באופן מלא על יישום הוראותיו. בנוסף, ישראל הצטרפה בשנת 2021 לאמנת מועצת אירופה בדבר פעולה נגד סחר בבני אדם (אמנת ורשה), הנחשבת למתקדמת בעולם".
קת'רין בריינט. צילום: Walk Free
כמו קת'רין ברייאנט ולואיז שין, נאסרין שייק היא כיום חלק מרשת רחבה של פעילי זכויות-אדם המנסים לשנות את האופן שאנו מייצרים, מוכרים וקונים בגדים. שייק, שיש לה ניסיון אישי כואב מתחתית שרשרת הייצור הבינה כבר כילדה צעירה מאוד שהיא חלק ממערכת אכזרית ונצלנית, אך בעבורה ובעבור אלו שעבדו איתה זו פשוט היתה מציאות שקשה לדמיין אחרת במקומה. "האנשים שעבדו איתי פשוט הרגישו שזו חוויה נורמלית", היא מספרת, "חשבנו שאלה החיים".
האם השאירו אתכם שם בכוח? היו כאלו שניסו להתנגד, לברוח או פשוט לעזוב?
"האנשים שעבדו איתי פשוט הרגישו שזו חוויה נורמלית. חשבנו שאלו החיים. כמו שאמא שלי לימדה אותי שחתונה בגיל 12 זה בסדר. בקהילה שלנו לא חשבו שעבודת ילדים ועבודות כפייה הן הפרה של זכויות-אדם. בנפאל רואים אפילו היום אימהות שמוכרות את הילדים שלהם. יש עוני קיצוני, חוסר קיצוני בזכויות-אדם וחוסר מודעות, כל אלו יוצרים את המצב הזה. רבים מאלו שעבדו בסווטשופ עבדו שם כילדים והמשיכו לעבוד כך גם כמבוגרים. אנשים חיו, עבדו ומתו בסווטשופ. אחד הדודים שלי, למשל, התחיל לעבוד בגיל תשע או עשר ועבד 15 שעות ביום במשך שנים ארוכות. בגיל 25 הוא התעוור בגלל שעבד כל כך הרבה, במקום סגור ואכל רק אורז כל השנים האלו. שנתיים או שלוש אחר כך הוא מת. אנשים חיים ומתים בתנאים האלה וחושבים שאלו חיים נורמליים".
זה עדיין המצב בנפאל?
"כן. היום בנפאל יש על פי דו"ח של האו"ם יותר ממיליון ילדים עובדים. הם בחקלאות, במפעלי לבנים ובטקסטיל. יש מיליוני אנשים שאינם רשומים בכלל בשום מקום. לא מדובר באנשים מהערים הגדולות, אלא באנשים מהפריפריה. ויש סיבה לכך שהם לא רשומים. אם הם לא רשומים, איש לא שולח אותם לבית-ספר, אין להם אפשרות להתלונן במשטרה, אין להם לאן לברוח".
איך הצלחת לצאת משם בסוף?
"אחרי שנתיים בסווטשופ ואחרי שלא שילמו לנו על החודשיים האחרונים, נאלצנו ללכת לחפש עבודה אחרת והפכתי לילדת רחוב. יש המון ילדות במצב הזה וחלק מהן הופכות קורבנות לסחר בבני-אדם. אז פגשתי אדם אחד שטייל עם הכלב שלו. הכלב ניגש אלי כשהייתי ברחוב והתחלתי לדבר איתו. האיש הזה, לזלי ג'ון, יהודי אמריקאי שלמד הודית ונפאלית והפך לנזיר בנפאל, הפך למורה ומנטור שלי ואחר כך למעין אבא בשבילי. הייתי איתו 15 שנה, נסענו יחד לארה"ב והיינו שם עד שהוא מת. הוא הציל את חיי. הוא הנס של החיים שלי, איש אחד ששינה את הכל".
שייק מספרת כיצד לפני המעבר לארה"ב ג'ון דאג שתיכנס להליך של קבלת תעודת זהות שלקח שנים. במקביל הוא לימד אותה כיצד לבקש הלוואה והיא קנתה מכונת תפירה, התחילה לייצר מוצרים משלה ואפילו פתחה בית-מלאכה משלה בקטמנדו שעבדו בו נשים נוספות שעזרו אחת לשנייה והפכו אותו למרכז של אקטיביזם, תמיכה ולמידה. "אפילו בתקופה זו לא הבנתי עדיין את כל האמת על עבודת כפייה והמשפחה שלי עדיין ניסתה לגרום לי להתחתן. אז גם הכרתי קבוצה של אמריקאים שהגיעה לנפאל כדי לתמוך ביוזמה החברתית שלנו. הם עזרו לי לצאת מזה ואנחנו עדיין עובדים ביחד בארה"ב כדי לעורר מודעות ולסיים את העבדות המודרנית", אומרת שייק, "ההתעוררות האמיתית שלי הגיעה רק כשהגעתי לאמריקה, נכנסתי לקניון וראיתי ילדים שהיו בטוחים ומוגנים. רק אז הבנתי. כל הבגדים האלו מיוצרים מסבל. זה מה שאני הייתי עושה. לקח לי ארבע או חמש שנים להבין את הכל. להבין עד כמה הצרכנות מנותקת ובנויה על עבדות. אני זוכרת שהסתכלתי על הבגדים בקניון הזה ובכיתי כל היום".
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, המילים "לעולם לא עוד" היו לא רק צו מוסרי אלא גם תוכנית עבודה. תוצאות הבחירות האחרונות בשוודיה, באיטליה ובצרפת מסמנות שאנחנו על סף תקופה של שמרנות והסתגרות
בשנים 1945-1950 היו המילים "לעולם לא עוד" מילות מפתח בהבנת ההתרחשויות הפוליטיות והחברתיות באירופה. מיד בתום מלה"ע השנייה נשפטו בנירנברג פושעי המלחמה הנאציים הבכירים, ב-1948 יצאה לפועל תכנית מרשל האמריקאית כדי לשקם את היבשת ולהעלותה על פסים של צמיחה. עוד לפני כן הוקם ארגון האומות המאוחדות בכדי לשמור את השלום והביטחון בעולם. אחת האָמַּנוֹת הראשונות שאומצו על ידי הארגון היתה "האמנה למניעת וענישת הפשע רצח-עם", מונח שטבע עוה"ד היהודי רפאל למקין. בזכות כל אלו ועוד היה הביטוי "לעולם לא עוד" בסוף שנות הארבעים ותחילת החמישים ליותר מצו מוסרי. הוא הפך לתוכנית עבודה.
עם זאת, לצידן של התרחשויות אלו החלה תנועה היסטורית מקבילה, מוכרת פחות. זה התחיל במחשכים, רחוק מעיני התקשורת והממסדים הבינלאומיים. אחר כך הפכו הדברים לגלויים יותר. ההיסטוריונית השוודית, אליזבת אוסברינק, מתארת את התהליך בספרה "1947 – סיפורה של השנה ששינתה את ההיסטוריה" (אחוזת בית, תרגום: רות שפירא). אוסברינק מספרת על המנהיג הפשיסטי השוודי, פר אנגדהאל, שחילץ פושעי מלחמה נאצים מגרמניה לשוודיה ומשם למקומות שונים בעולם. במקביל הוא החל לחבר ולהפגיש פשיסטים, נאו-נאצים ולאומנים מרחבי היבשת. כנסים התקיימו, תוכניות עבודה נכתבו ומפלגות הוקמו במדינות רבות. כך נמצא הקו המקשר בין הפשיסט האנגלי אוסוולד מוסלי לחברי "התנועה החברתית האיטלקית" (MSI), ממשיכת דרכו של מוסוליני, לניאו-נאצים מסקנדינביה ומדינות השפלה ולשרידי נאמני היטלר בגרמניה. בצילה של הקמת אירופה חדשה, חופשית ודמוקרטית, החלה להתגבש חזית מאוחדת שתשיב עטרה ליושנה.
אך האחדות לא נמשכה זמן רב. חילוקי דעות לגבי שאלות אידאולוגיות על גזע ותרבות, לאומיות ואחדות אירופית התערבבו במאבקי כוחות אישיים. תנועת האם הכלל-אירופית התמוססה וכך גם התנועות במדינות השונות, חלקן הפכו לארגונים אלימים ומהפכניים בשולי הפוליטיקה, אחרות חתרו להתקרב למיינסטרים. בשוודיה הוקמו בעשורים הבאים תנועות ניאו-נאציות רבות, מ"מפלגת העובדים הנאציונל-סוציאליסטית"(NSAP) בשנות הארבעים ועד "שמרו את שוודיה שוודית" (BSS) בשנות השמונים. באיטליה ה-MSI עברה גלגולים שונים עד שהפכה ל"חזית הלאומית" (AN) בשנות התשעים. בצרפת הוקמה ב-1954 מפלגת "העצרת הלאומית הצרפתית" על ידי מוריס ברדשה, אחד המנהיגים החשובים בתנועתו של אנגדהאל בשיתוף עם ז'אן לואיס טיקשה-ווינינקור ששירת בממשל ווישי משתף הפעולה עם הנאצים. כך, ככל שצילן הארוך של אושוויץ וטרבלינקה התעמעם צצו ברחבי היבשת עוד ועוד תנועות ומפלגות שנשאו את המורשת האנטי דמוקרטית, הגזענית והלאומנית של הנאצים. הרעיונות הישנים לא מתו, מסתבר, להיפך, במקומות רבים הם נולדו מחדש.
אך מה לכל אלו עם המציאות באירופה ב-2022? ובכן, שלושת המדינות שבהן התרכזו רבים ממנהיגי הימין של שנות החמישים והשישים, שוודיה, איטליה וצרפת, מראות את הקשר בבירור. ב-1988 החליטו מספר חברים מהסצנה הניאו-נאציות השוודיות להקים מפלגה חדשה. אחד הפעילים המרכזיים בהתארגנות זו היה גוסטאב אקסטרום בן ה-81. בעברו התנדב אקסטרום לוואפן-אס.אס והיה פעיל ב-NSAP, אחת המפלגות הנאציות השוודיות הוותיקות. המפלגה שהוקמה בסוף שנות השמונים נקראה "השוודים הדמוקרטים". הם עברו את אחוז החסימה בפעם הראשונה ב-2010 ובבחירות בספטמבר האחרון המפלגה זכתה במעל 20% מהקולות. היא כעת המפלגה השנייה בגודלה בשוודיה והממשלה השוודית הבאה תלויה לחלוטין בתמיכתה. במקביל לעלייה בכוחם של השוודים הדמוקרטיים בשנות התשעים, הצטרפה נערה בת 15 בשם ג'ורג'ה מלוני לתנועת הנוער של המפלגה הניאו-פשיסטית האיטלקית. בשנים הבאות היא התקדמה בשורות המפלגה כאשר זו מתפרקת ומתאחדת עם תנועות אחרות עד שלבסוף היא הופכת ל"אחים של איטליה" (Fdl), הזוכה הגדולה של הבחירות שנערכו גם הן בספטמבר השנה. מלוני תהיה ראשת-הממשלה הבאה של איטליה וסמל מפלגתה נשאר הסמל הפשיסטי הישן של "התנועה החברתית האיטלקית" – הלהבה בעלת שלושת הצבעים, ירוק, לבן, אדום.
גם בצרפת נערכו השנה בחירות. כזכור, הנשיא מקרון אמנם ניצח בהן, אך המתמודדת שעלתה לסיבוב השני, מארין לה-פן, זכתה במעל ל-40% מהקולות. שורשיה של לה-פן נטועים באותה ערוגה. לתנועת ההתחדשות של הימין הקיצוני האירופי בראשית שנות החמישים היה כתב-עת חודשי. שמו היה Nation Europa והוא נוסד על ידי קצין אס.אס לשעבר. בין כותבי הטקסטים היו הוגי דעות שהפכו להיות הרוח החיה של הימין האירופי החדש. אחד מהם היה כותב צרפתי צעיר ששימש גם כקמפיינר של "העצרת הלאומית הצרפתית". שמו היה ז'אן מרי לה-פן. מפלגתה של בתו של לה-פן, מארין, דומה למדי למפלגת "השוודים הדמוקרטים" ולמפלגתה של ג'ורג'ה מלוני. שלושתן מהוות הוכחה מאוחרת להצלחה של המהלך הימני קיצוני הפוסט מלחמתי, שלושתן נטועות עמוק בפשיזם ושלושתן טוענות בלהט שהן כבר לא כאלו. נכון, הן שמרניות, הן אוהבות משפחות מסורתיות וחושבות שפמיניזם, זכויות להט"בים והזכות להפלות הלכו רחוק מדי. שלא לדבר על הגירה. גם בתי-משפט עצמאיים מדי או תקשורת ואקדמיה חופשיות מדי הם לא כוס התה שלהן. אבל מגזענות ונטיות אוטוריטריות הן מתנערות בעקשנות. זכותן.
למעשה, ייתכן שכדאי לעסוק פחות בגזענות, באנטישמיות ובקסנופוביה של תנועות הימין הפופוליסטי ויותר בחוסר הרצינות שלהן. בניגוד לתדמית, כאילו השמאל הוא חולמני, תמים ולא ריאליסטי, באירופה של היום דווקא הימין הפופוליסטי הוא כזה. מנותק מהמציאות, חולם חלומות, מתרחק מפרגמטיזם ומשנה את דעתו כל הזמן. פעם הוא מתקרב לרוסיה ולנשיא פוטין, ופתאום הוא תומך בנאט"ו. מצד אחד, הוא רואה את האיחוד האירופי כמקור כל רע, מצד שני, אין לו בעיה לקבל ממנו צ'קים בסכומים אסטרונומיים. גם התנגדותו להגירה ועצימת העיניים שלו לנוכח ההתחממות הגלובלית מעוררת תמיהות. למרות קונצנזוס מדעי מוחלט על כך שהאנושות עומדת בפני משבר קיומי, הימין הפופוליסטי לא מאמין למדענים והוא מתנגד לצעדים להפחתת גזי החממה. באותה מידה הוא גם מתעלם מקיומם של המלחמות האזוריות, הבצורות ומעשי הטבח שיוצרים את הפליטוּת העולמית. בזמן שהשמאל והימין השמרני האירופיים מציעים פתרונות שונים לבעיה, הימין הפופוליסטי מכסה את עיניו וחושב שהיא פשוט תעלם. לדידו אפשר לבנות חומה סביב היבשת ולהמשיך לבלבל את המוח עם תיאוריות קונספירציה ויצירת אויבים שימושיים. מצד אחד, אסור לקלוט פליטים, מצד שני, אסור להעביר כסף לאפריקה ולמזה"ת ואסור להשקיע במוסדות בינלאומיים ובפתירת סכסוכים. מי יעצור את עשרות מיליוני מבקשי המקלט שעושים את דרכם מערבה וצפונה? הימין הפופוליסטי מחפש את הפתרונות איפשהו בין "הפרוטוקולים של זקני ציון" לפוקס ניוז. לעיתים נטען ששיתוף פעולה עם מפלגות כאלו, הוא רכיבה על נמר פשיסטי. האמת היא שזה קרוב יותר לרכיבה על בת-יענה.
ונשאלת כמובן השאלה לאן כל זה מוביל? האם אירופה העתידית תהיה יבשת שמרנית ומסתגרת שחוזרת אחורה בכל הנוגע לזכויות-אדם, קליטת הגירה והתמודדות עם אתגרי כלל האנושות? התשובה לשאלה זו מונחת דווקא אצל השמאל. כבר עתה עובר השמאל האירופי והאמריקאי תהליך התאמה ליריביו מהימין. פופוליזם הרי אינה תופעה ייחודית לימין. גם השמאל יכול להפוך את עורו, או נכון יותר, להפריט את עצמו לדעת ולהציע זר של מאבקים ספציפיים, המחולקים לפי גזע, מין, מגדר וגיל, במקום פתרונות חברתיים כלליים המותאמים לחברה כולה. מפלגות סוציאל־דמוקרטיות שעדיין פועלות ככאלו מנסות לפתור בעיות חברתיות מורכבות באמצעות מערכות רווחה, חינוך, דיור וביטחון המבוססות על מגזר ציבורי גדול, ארגוני עובדים חזקים וסולידריות חברתית. אך במדינות בהן הסוציאל-דמוקרטים הפסידו ופינו את מקומם לפוליטיקת הזהויות של השמאל ה"רדיקלי" ולנאו-ליברליזם של השמאל ה"מתון", הזירה כבר אינה המציאות עצמה אלא הרשתות החברתיות והמסכים. במדינות אלו קשה לראות מי ישנה את כיוון הספינה המפליגה לקראת הקרחון הפופוליסטי.
העתיד אמנם אינו ידוע, אבל לא צריך לחזור שנים רבות מדי אחורה כדי לדעת מה קורה באירופה כאשר הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני נאבקים על השלטון בזמן שהמתונים מתעמתים בינם לבין עצמם ובפריפריה של היבשת נערכת מלחמה שהמעצמות עושות בה ניסוי כלים (פעם בספרד, היום באוקראינה). כפי שכתבו כבר רבים, ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה ומפתה, בהקשר זה, להשתמש בציטוטו הידוע של ג'ורג' סנטיאנה על כך ש"אלו שאינם זוכרים את העבר נידונים לחיות אותו שוב". כך או אחרת, באירופה של שנה זו מתחיל להצטייר תרחיש שבסופו תבוא תקופה חדשה. תקופה שמשפט המפתח שלה עלול להיות "לעולם לא עוד".
הימים הקרובים הם הימים שבהן שתי המדינות יקבלו את החלטותיהן הרשמיות ויגישו את מועמדותן להצטרפות לברית הצפון האטלנטית. נאט"ו תעשה ככל שביכולה לזרז את תהליך ההצטרפות ותגובת רוסיה צפויה להיות מוגבלת.
עד לפני כמה חודשים, איש לא היה מהמר על תסריט שבו פינלנד ושוודיה תצטרפנה לברית נאט"ו, בוודאי שלא במהלך פתאומי. דעת הקהל היתה נגד; הממסדים הפוליטיים היו נגד; אופן קבלת ההחלטות בשתי המדינות אינו בנוי למהלכי בזק בתחום הביטחוני; אך חשוב מכך: בשתי המדינות נהוגה כבר עשרות שנים מדיניות הנמנעת מבריתות צבאיות.
במקרה השוודי, זוהי ממש אידיאולוגיה. הפעם האחרונה שבה שוודיה היתה מעורבת במלחמה היתה ב–1814. במשך המאה ה–20 ניסתה שוודיה למצב את עצמה כמעצמה הומניטרית שבמקום לקחת צד במלחמות, מהווה גורם המתווך בהן — ובמקביל תומך במוסדות בינלאומיים, מפשר בסכסוכים וקולט פליטים. כך נותרה שוודיה ניטרלית לכאורה במלחמת העולם השנייה ובלתי מזדהה בימי המלחמה הקרה.
במקרה של פינלנד, מדובר בחשש מפני המעצמה ממזרח. לפינלנד יש גבול של יותר מ–1,300 ק"מ עם רוסיה, היא היתה חלק מהאימפריה הרוסית בעבר, היא נלחמה ברוסיה במלחמת העולם השנייה ואוימה על ידה בזמן המלחמה הקרה. הדבר האחרון שהיא רצתה בשנים שמאז התפרקות ברית המועצות היה להיכנס לעימות מחודש עם הרוסים. אבל אז פלשה רוסיה לאוקראינה, וכל הדוקטרינות התפוגגו.
מבחינת האוריינטציה שלהן, פינלנד ושוודיה מזוהות באופן מוחלט עם המערב. מבחינה מעשית, זהו סוד גלוי שהן משתפות פעולה עם ברית נאט"ו כבר שנים. הפלישה הרוסית לאוקראינה, עם זאת, חשפה נקודת חולשה — אם אוקראינה נכתשת על ידי רוסיה, והעולם מסתפק בסנקציות כלכליות וגינויים, מי יגן על שוודיה ופינלנד? הרי גם הן, כמו אוקראינה, מדינות עצמאיות שאינן נהנות מההגנה שמקנה אמנת נאט"ו.
לכן, הפלישה לאוקראינה הביאה למפנה בדעת הקהל בפינלנד ובשוודיה. מיד אחריה התפרסמו בשתי המדינות סקרים שהעידו בפעם הראשונה בהיסטוריה על תמיכה ציבורית רחבה מאוד בהצטרפות לנאט"ו: בפינלנד חתמו 50 אלף אזרחים על עצומה והחלו דיונים קדחתניים בפרלמנט שהובילו להודעה של ראשת הממשלה, סאנה מארין, והנשיא, סאולי ניניסטה, על כך ש"פינלנד חייבת להגיש בקשת הצטרפות לנאט"ו ללא כל דיחוי". הצעדים הפוליטיים המעשיים ליישום ההכרזה יגיעו ככל הנראה למיצוי בהצבעה בפרלמנט כבר בימים הקרובים.
שוודיה אינה מפגרת הרבה מאחור. שר הביטחון השוודי, פטר הולטקוויסט, שהכריז בעבר ש"אני יכול להבטיח שכל עוד אני שר הביטחון לא נשתתף בהליך כזה" (הצטרפות לנאט"ו, ד"ס), אמר לרדיו השוודי הממלכתי בשבוע שעבר ש"ההגנה הנורדית המשותפת תתחזק אם שוודיה ופינלנד יצטרפו". את השינוי בגישה הוא הסביר בכך ש"יש לפני ה–24 בפברואר (תאריך הפלישה הרוסית לאוקראינה, ד"ס), ויש אחרי ה–24 בפברואר". בסוף השבוע הציגה ועדה פרלמנטרית דו"ח על ההרעה במצב הביטחוני בשוודיה בעקבות הפלישה לאוקראינה, ורבים ראו בו חיזוק נוסף לקולות הקוראים להצטרפות לנאט"ו. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית השלטת נערכת להודיע על שינוי עמדתה בנושא ועל תמיכתה בהצטרפות לנאט"ו עוד היום, והצבעה בפרלמנט תיערך ככל הנראה בהמשך השבוע.
"בפינלנד, שאלת ההצטרפות לנאט"ו היתה תמיד שאלה פרקטית, אך בשוודיה זהו דיון רגשי יותר", אומר ל"הארץ" האנס וולמארק, חבר פרלמנט שוודי ותיק ממפלגת הימין־מרכז "המתונים", התומך בהצטרפות כבר שנים רבות, "מבחינת חלק מהשמאל, אי החברות בנאט"ו היא ממש עמדה דתית, ובעבור פוליטיקאים מסוימים התמיכה בהצטרפות לברית היא כמעט המרת דת. לכן היא קשה וכואבת".
"כשרוסיה פלשה לאוקראינה והפינים החלו את תהליך ההצטרפות שלהם, המפלגה הסוציאל־דמוקרטית השוודית פחות או יותר נדחפה בכוח", מוסיף וולמארק, המשמש כסגן יו"ר ועדת הביטחון של הפרלמנט. עם זאת, הוא טוען, ההצטרפות השוודית לא צריכה להיות תוצאה של אילוץ בלבד, אלא מהלך נכון בפני עצמו. "יש שלוש סיבות ששוודיה צריכה להצטרף לנאט"ו: קודם כל, ישנו סעיף חמש באמנת נאט"ו ועיקרון "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד". שנית, יש צורך בתכנון הגנה משותפת עם מדינות האזור, ושלישית, זהו עניין של סולידריות עם מדינות אירופה וצפון אמריקה".
בינתיים, בצד השני של הים הבלטי, יואני אובסקה, חבר פרלמנט מטעם מפלגת המרכז הפינית מאז 2019, אומר דברים דומים מאוד לאלו של עמיתו השוודי. כחבר וועדת החוץ של הפרלמנט הוא גם שותף לתהליך הפרלמנטרי המקדם את ההצטרפות הפינית. "החברות בנאט"ו תבטיח את ביטחונה של פינלנד בגלל כוח ההרתעה המשמעותי של הברית", הוא אומר בראיון ל"הארץ", "וכמובן שהדבר הכי חשוב הוא סעיף חמש באמנה".
עם זאת, מדגיש אובסקה, פינלנד צריכה להמשיך להשקיע בצבאה ובאימון חייליה כפי שעשתה עד כה, ולהמשיך לבנות את שאר שיתופי הפעולה שלה. "האיחוד האירופי הוא השותף המרכזי שלנו, ומרבית המדינות האירופיות הן חברות בנאט"ו. אני מקווה שההצטרפות תחזק את מדינות אירופה, שיטפלו בביטחונן בעצמן. שוודיה היא השותפה הקרובה ביותר שלנו ואם היא, כמו כל המדינות הנורדיות, תהיה חברה בנאט"ו, זה ייתן ביטחון גדול יותר לאזור כולו".
אובסקה מתאר את תהליך ההצטרפות הפיני כמהיר מאוד. "ה–24 בפברואר שינה את הכל", הוא אומר, "שיתפנו בעבר פעולה עם רוסיה, אבל הפלישה לאוקראינה הראתה שאנחנו לא יכולים לסמוך עליה. זו הסיבה ששקלנו מחדש את המצב. דעת הקהל השתנתה מהר מאוד, מהר יותר מהשינוי אצל נבחרי הציבור". הוא מסביר שהשינוי בדעת הקהל נבע ישירות מהמלחמה על אדמת היבשת: "מה שנעשה באוקראינה הזכיר דברים מהעבר, לא משהו מהמאה ה–20, ולכן אנחנו צריכים לעשות שינוי".
עם זאת, יש מי שמתנגד להצטרפות לברית הצבאית. מפלגת הירוקים השוודית, למשל, טוענת ששוודיה צריכה להיות כוח עצמאי המקדם דמוקרטיה ושלום בעולם, לא חלק מברית צבאית המחזיקה ומתבססת על נשק גרעיני. על פי מפלגת השמאל, שוודיה תגן על עצמה טוב יותר אם תידבק במדיניות ההימנעות מבריתות צבאיות ששירתה, לדבריה, את המדינה בהצלחה רבה לאורך דורות רבים. שתי המפלגות המתנגדות להצטרפות לנאט"ו מחזיקות בסה"כ 43 מנדטים מתוך 349 בפרלמנט השוודי. בפינלנד, ההתנגדות למהלך היא מצומצמת עוד יותר ונשמעת, בשלב זה, רק בשוליים.
כך נראה שהדהירה של שוודיה ופינלנד לנאט"ו היא בלתי נמנעת, אם כי התהליך עצמו אינו קצר. "אחרי שהבקשה הרשמית תוגש ליאנס סטולטנברג, מזכ"ל נאט"ו, בבריסל, שוודיה ופינלנד יכנסו למה שמכונה Membership Action Plan", אומרת ל"הארץ" פרופ' אן סופי דאהל, מומחית לנאט"ו המתגוררת בדנמרק ומשמשת עמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון, "בדרך כלל זה תהליך שלוקח זמן רב, אך שוודיה ופינלנד קרובות מאוד לנאט"ו, כך שהפעם זה יהיה הליך פורמלי בלבד שיימשך כנראה רק יום או יומיים". לדבריה, לאחר השלב הראשוני יחל הליך האשרור. "גם את ההליך הזה ינסו לזרז, אך מכיוון שיש צורך באישור של הפרלמנטים של 30 המדינות החברות, זה ייקח כנראה לפחות ארבעה עד שישה חודשים עד שהחברות הפורמלית של שתי המדינות תיכנס לתוקף", מסבירה דאהל.
בשוודיה ובפינלנד יש, מטבע הדברים, חשש מסוים מפני תקופת הביניים שבין החלטתן לכניסת חברותן לתוקף. דאהל מספרת על ערבויות שהושגו לביטחונן בחודשים האחרונים. "ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון ביקר החודש בשוודיה ובפינלנד והודיע שהממלכה המאוחדת ערבה לביטחונן של שתי המדינות. זוהי הצהרה חשובה מאוד כי בריטניה היא שחקן חשוב וגם מעצמה גרעינית", מסבירה דאהל, ומוסיפה שיש ככל הנראה התחייבות פחות רשמית ופחות גלויה גם מצד האמריקאים. ידוע כי נשיא פינלנד נפגש בוושינגטון עם הנשיא ג'ו ביידן ושרת החוץ השוודית ערכה לאחרונה גם היא פגישות בבירה האמריקאית. בנוסף, ביקרו ראשת ממשלת שוודיה, מגדלנה אנדרסון, וראשת ממשלת פינלנד, סאנה מארין, בברלין, וקיבלו הבטחה מהקנצלר אולף שולץ שמדינותיהן "יכולות לסמוך על תמיכה גרמנית אם יגישו בקשה לחברות בנאט"ו".
"אני חושבת שאחרי ההחלטה להצטרף לנאט"ו — ובוודאי מרגע הגשת המועמדות — אנחנו נראה הרבה "רעש רוסי", אבל לא מתקפה צבאית", אומרת המומחית דאהל, "ייתכן שנראה דברים כמו התקפות סייבר או מתקפת של מידע כוזב, אבל מוסקבה עסוקה באוקראינה וכנראה שכמו בתהליך ההגדלה הקודם של נאט"ו, רוסיה תעשה הרבה רעש — אבל אז תמשיך הלאה".
וולמארק, סגן יו"ר וועדת הביטחון של הפרלמנט השוודי, מודע גם הוא ל"שקשוק חרבות" הצפוי מהצד הרוסי. עם זאת, הוא צופה ש"הקרמלין ינבח, אך לא מעבר לזה". עמיתו הפיני אובסקה מתקשה לומר מה תהיה התגובה הרוסית. "אנחנו מוכנים לקבל החלטות ואנחנו מוכנים לכל מה שיגיע בעקבותיהן", הוא אומר, "אבל חשוב לזכור שגם כחלק מנאט"ו, רוסיה תישאר שכנה שלנו. זה חשוב שבעתיד, באיזשהו אופן, נמצא דרך לשתף איתה פעולה".
הפלישה הברוטאלית של הרוסים לאוקראינה מזעזעת, ובצדק, את העולם. מדוע מדינות שבתחומם מתבצעות זוועות לא פחות חמורות, כמו אתיופיה, סין, סוריה ומיאנמר, לא גורמות לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו?
בשבוע שעבר הכריז שר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, שארה"ב מכירה בכך שצבא מיאנמר ביצע פשעים נגד האנושות ורצח-עם נגד בני מיעוט הרוהינגה במדינה. רצח האלפים וגירוש מאות האלפים בוצע ברובו ב-2016 ו-2017 אך ע"פ בלינקן המצב החמור במיאנמר נמשך גם היום לאחר שהצבא תפס את השלטון במדינה ב-2021. בנאומו דיבר בלינקן על מתקפות "נרחבות ושיטתיות" ועל מעשי זוועה שהתבצעו בכוונה ברורה להשמדה. זהו המקרה השמיני אחרי השואה שבו ארה"ב מכירה ברצח-עם. הקודמים היו רצח-העם הארמני בזמן מלה"ע הראשונה, רצח הכורדים בעיראק, מעשי רצח-העם בבוסניה, ברואנדה ובדארפור, רצח היזידים ומיעוטים אחרים בידי המדינה האסלאמית ורצח-העם המתבצע במחוז שינג'יאנג בסין נגד האויגורים ומיעוטים נוספים.
בנאומו סיפר בלינקן על התהליך שהוביל לרצח – האפליה, שלילת הזכויות והאזרחות, ההסתה, הגזל והגירוש. הוא גם פירט חלק מהזוועות – אימהות שנאנסו בפני ילדיהם, הוצאות המוניות להורג, מחיקת כפרים שלמים, ילדים שנשרפו חיים או נרמסו ע"י חיילים וסירות שהוטבעו כשעל סיפונן משפחות שלמות. למרות חשיבות ההצהרה האמריקאית, היא אינה מחייבת סנקציות והיא אינה גוררת אחריה בהכרח יישור קו בינלאומי נגד המשטר במיאנמר. זאת, בניגוד בולט ליחס לרוסיה אחרי המתקפה על אוקראינה. קשה אולי להודות בזה, אך אוקראינה זוכה לתשומת לב גדולה בהרבה ממדינות שיש בהן לא פחות סבל, הרס והרג. אלו לא רק בני הרוהינגה. אלו הקורבנות הכלואים והמעונים במחנות בשינג'יאנג, הקבוצות האתניות הטובחות זו בזו באתיופיה וגם אלו העושות זאת לא רחוק מהגבול הישראלי. אף אחת מפרשות אלו לא ממש גרמו לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו.
מדוע בעצם רצח-העם במיאנמר מייצר פחות כותרות ותגובות מאשר הפלישה הברוטאלית לאוקראינה? זה לא כי הנושא איננו אקטואלי שהרי המשטר הבורמזי ממשיך לדכא את אזרחיו ולרצוח ולאסור את מתנגדיו. קשה גם לייחס את האדישות לשיקולים גיאו-פוליטיים בלבד. השלכות המלחמה באוקראינה יכולות אמנם להיות הרסניות, אבל גם המתרחש במיאנמר איננו סכסוך קטן ומקומי – הרוסים מוכרים נשק למשטר, הסינים, שעושים זאת גם הם, גובלים במיאנמר ממזרח ויש להם השקעות ענק במדינה. לא רחוק מהגבול, בבנגלדש, נמצאים מאות אלפי בני רוהינגה המאכלסים את מחנה הפליטים הגדול בעולם ומוסדות, ארגונים ובתי-משפט בינלאומיים בוחשים גם הם באזור. נכון, למיאנמר אין נשק גרעיני, אבל זוהי מדינה גדולה יותר ומאוכלסת יותר מאוקראינה באזור אסטרטגי בין הודו לסין. צריך להיות עיוור או מיתמם כדי לא להכיר באמת הפשוטה העומדת מאחורי שתיקת העולם ואדישותו.
זה טבעי בסה"כ. בני הרוהינגה, האויגורים והטיגראים אינם דומים לנו. הם רחוקים, הם זרים ורובנו יודעים עליהם מעט מאוד. הפליטים האוקראינים המופיעים במהדורות החדשות הם אחרים. הם נושאים מזוודות צבעוניות על גלגלים, לא שקים מסחבות. בדרך לגבול, הם יושבים במאזדות וטיוטות, לא על חמורים או סירות רעועות. הם האנשים הלובשים בגדים של H&M, לא אלו שמייצרים אותם. הם אלו שפולין והונגריה פותחות בפניהם את גבולן, לא אלו שהן מעמידות לפניהם חיילים חמושים וגדרות תיל. זה אנושי מאוד ולכן אפשר וצריך להודות בזה – האוקראינים דומים לאירופאים וזו לפחות אחת הסיבות שהאירופאים פותחים להם את הלב. אין גם כל צורך בהטפות מוסר בעניין זה. האמפתיה של בני-אדם היא דיפרנציאלית. הקשר הרגשי למשפחה, לשבט ולעם, הוא חלק אינטגרלי מהציביליזציה שלנו, הוא כלי הישרדותי ומקור ליופי ועושר תרבותי, לא רק תירוץ לאדישות. למרות זאת, אין הכרח לעשות מזה אידאולוגיה. מותר, אפשר וצריך גם לפעול למען השונים מאיתנו, למען הזרים והרחוקים. זו לא רק סיסמה, הנה שתי דוגמאות קונקרטיות.
בלינקן בחר להכיר ברצח-העם במיאנמר דווקא במוזיאון השואה בוושינגטון מכיוון שחלק מרכזי מכל רצח-עם הוא הכחשתו. מטרת ההכחשה איננה רק הסתרת הפשע, אלא גם הכחשת עצם קיומה של הקבוצה המושמדת. לכן, ההכרה ברצח-עם איננה הכרחית רק למען הצלה או ענישה, היא אקט של תקומה ומאבק מהותי נגד הרוצחים. לאחרונה יצא לאור בעברית ספר בשם "קול דמי אחיך" (הוצאת "דרור לנפש") הכולל שירה שנכתבה ע"י קורבנות רצח-עם, כולל קורבנות הרצח במיאנמר. ספר זה, הכולל גם את "השיר על העם היהודי שנהרג" מאת יצחק קצנלסון, מראה שגם כשההזדהות המיידית שלנו מופנית ליהודים ולישראלים, אפשר גם לשמוע שירת אחרים, אפשר ללמוד אותה בבתי-הספר לקרוא אותה בטקסים וכך לסייע לקורבנות וגם להיאבק ברוצחים.
לא פחות חשוב מכך, אדם הגון מחויב לשאול את עצמו מה חלקה של מדינתו באסונם של אחרים. במקרה של ישראל ומיאנמר התשובה היא ברורה. הצבא הבורמזי מצויד, בין השאר, בנשק ישראלי שנמכר לו לפחות עד 2018. אין טעם להכביר מילים על הממד הטראגי שיש בעובדה שייצוא ממדינת היהודים מסייע לרצח-עם. יש, עם זאת, טעם במאבק בתופעה. עמותה ישראלית בשם ינשו"ף עושה בדיוק את זה כשהיא מקדמת חקיקה נגד מכירת נשק למשטרים רצחניים. ישראל היא מיצואניות הנשק הגדולות בעולם, היא איננה חתומה על האמנה לפיקוח על סחר בנשק והיא מוכרת גם למשטרים רצחניים. יש לתמוך במאבק של ינשו"ף, לקדם חקיקה בנושא ולסייע למנוע את רצח-העם הבא.
דיויד סטברו 