עם כניסתה לשנת בחירות, ממשלת המרכז־ימין השמרנית של אולף קריסטרסון מתמודדת עם האשמות במוסר כפול, נפוטיזם וחוסר אחריות בטיפול בביטחון הלאומי, על רקע שורה של שערוריות מביכות שמערערות את אמון הציבור בה.
כשראש ממשלת שוודיה, אולף קריסטרסון, הקים מועצה לביטחון לאומי – לראשונה בתולדות ארצו – זה היה נראה כצעד מתבקש. כל זמן ששוודיה לא הייתה שותפה לשום ברית צבאית ולא יצאה למלחמה מאז 1814, הקמה של גופים ביטחוניים אסטרטגיים לא הייתה בראש סדר העדיפויות שלה במשך יותר מ־200 שנה. אבל ההתפתחויות של השנים האחרונות שינו את כל התמונה.
הפלישה הרוסית לאוקראינה, המתקפות ההיברידיות על שוודיה ושכנותיה – שכללו בין היתר מתקפות סייבר, קמפיינים של דיסאינפורמציה וחדירות רחפנים – ההצטרפות השוודית לנאט"ו והעלייה במספר תקריות האלימות הפוליטית בתוך שוודיה עצמה יצרו צורך בגוף שיגבש מדיניות ביטחון, יגיב למשברים ויתכלל את הערכות המודיעין השוודית למציאות החדשה. בנסיבות אלה מונתה המועצה לביטחון לאומי, מיד לאחר כינונה של הממשלה ב־2022.אף שגם הממשלה הקודמת הקימה גוף דומה, המועצה החדשה לביטחון לאומי קיבלה הפעם מנדט רחב יותר לפעולה והורכבה ממערכת ארגונית מסודרת יותר. יתר על כן, לצורך ניהולה המעשי נוצר תפקיד חדש לגמרי שלא היה קיים עד כה – וזאת בהשראת מדינות אחרות – יועץ לביטחון לאומי.
היועץ הראשון
האדם הראשון שמונה לתפקיד היועץ לביטחון לאומי של שוודיה, ממש עם תחילת כהונת המועצה ב־2022, היה הנריק לנדרהולם. המינוי נחשב לסביר בשל הרקע של לנדרהולם. הוא שירת בשנות ה־80 כקצין בצבא השוודי ובתום שירותו בשנות ה־90 כיהן כחבר פרלמנט מטעם מפלגת המתונים השמרנית שנמצאת עכשיו בשלטון. אחרי כהונתו בפרלמנט פנה לנדרהולם לאקדמיה ושימש בתפקיד רקטור האוניברסיטה לביטחון לאומי, המוסד האקדמי המרכזי להכשרת קצינים ולימודי ביטחון, אסטרטגיה ומדיניות צבאית, ומשם עבר לשירות החוץ וכיהן כשגריר שוודיה בלטביה ובאבו דאבי.
אולם מצד שני, מינויו של לנדרהולם בן ה־62 גם עורר ביקורת ציבורית בשל פרט נוסף שנמצא בביוגרפיה שלו והעלה חשד לנפוטיזם – הוא חבר ילדות של ראש הממשלה קריסטרסון מאז שהשניים למדו ביחד בבית ספר יסודי. הקדנציה של לנדרהולם בתפקיד היועץ לביטחון לאומי הייתה אמורה להימשך לכל הפחות לכל אורך כהונת הממשלה הנוכחית בשוודיה. אבל בסופו של דבר הוא כיהן בתפקיד במשך קצת יותר משנתיים, והציבור התוודע בהדרגה לשורה של אירועים ביזאריים שבהם היה מעורב.
בדצמבר 2023 חשף היומון דאגנס ניהטר שלנדרהולם שכח ארבעה מסמכים מסווגים במרכז כנסים הנמצא צפונית לסטוקהולם לאחר שהשתתף בכנס במקום. הוא טען להגנתו ששם לב לטעותו ודיווח עליה למחלקת הביטחון במשרדו, אבל חקירה של השירותים החשאיים השוודים גילתה שהוא שיקר ושהיו אלה דווקא אנשי צוות הניקיון של מרכז הכנסים שהבחינו בטעות, מצאו את המסמכים והודיעו לממשלה. אבל זו הייתה רק ההתחלה. תחקירים נוספים שהתפרסמו בתקשורת חשפו בזו אחר זו עוד פרשיות מביכות שקשורות ליועץ לביטחון לאומי.
בסוף דצמבר 2022 שכח לנדרהולם את הטלפון הנייד שלו בשגרירות הונגריה בסטוקהולם. הונגריה נחשבת למדינה לעומתית באיחוד האירופי ולא פעם מתעמתת עם שוודיה. היא גם הייתה אחת משתי המדינות היחידות שהתנגדו במקור להצטרפות שוודיה לנאט"ו, דבר שהפך אותה לעוינת במיוחד בעיניים שוודיות. באשר לטלפון הנייד – הוא הוחזר ללנדרהולם רק ביום למחרת.
נשק לאופוזיציה
לאחר פרשת הטלפון, לנדרהולם התראיין לתוכנית רדיו של השידור הציבורי השוודי וגם הפעם היה מעורב במחדל אבטחה – הוא שכח את המחברת שלו באולפן. לאחר שגילה זאת, במקום שהוא או מישהו מעוזריו יחזור לאסוף את המחברת, הוא דאג שהיא תישלח לבית הקפה שבו שהה במונית וללא ליווי. ואם בזה לא די, היועץ לביטחון לאומי גם איבד את כרטיס העובד שלו, טס לנסיעות פרטיות לברלין על חשבון המדינה וגם מינה ללשכתו אדם מבלי שעבר בדיקה ביטחונית. תקריות אלו גרמו להתפטרותו של לנדרהולם בתחילת השנה ובמרץ אף הוגש נגדו כתב אישום בגין רשלנות בטיפול במידע סודי.
לנדרהולם זוכה בחודש שעבר מאשמה ובית המשפט קבע שאף ששכח מסמכים מסווגים במרכז כנסים, התקרית לא הגיע לרף הפלילי של "רשלנות חמורה". עם זאת, ייתכן מאוד שהמדינה תערער על הזיכוי ובכל מקרה השערוריות שבהן היה מעורב הטילו צל כבד על תפקודה של הממשלה השוודית, עוררו עליה ביקורת ציבורית גדולה והעניק נשק לאופוזיציה לתקוף שוב ושוב את חוסר הרצינות והרשלנות של הרשות המבצעת בראשות קואליציית המרכז־ימין.
הטענה המרכזית של מבקרי הממשלה השוודית היא שלא מדובר רק בטעויות אישיות, אלא באופן ניהול העבודה במשרד ראש הממשלה: איך מדווחים על תקריות, כיצד מטופלים מסמכים רגישים, כיצד פועלים כאשר מתגלות טעויות וכמה מהר ובאיזו שקיפות נושאים האחראים על תקלות באחריות. רבים באופוזיציה ובתקשורת טענו שגם אם לא בוצעה שום עבירה פלילית במקרים המדוברים, המשרד הכי חשוב בשוודיה סובל מבעיה גדולה של חוסר אמינות ואי עמידה בנהלים.
"ההעמדה לדין של היועץ לביטחון לאומי היא כישלון חמור של לשכת ראש הממשלה", אמר בריאיון לרשות השידור הממלכתית השוודית פטר הולתקוויסט, ממנהיגי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית ושר ההגנה לשעבר. "מה שצריך לברר כעת הוא מי בלשכת ראש הממשלה קיבל את ההחלטה לא לדווח על העניין הזה למשטרה מלכתחילה". שתיים מהמנהיגות הצעירות המפלגה, יו"ר המשמרת הצעירה שלה ויו"ר המועצה המקומית סולנטונה, צפונית לסטוקהולם, ניסחו זאת בצורה חריפה יותר במאמר דעה שפרסמו ביומון אפטונבלדט: "זו כבר לא רק בעיה – זה דפוס התנהגות וביזוי של דור שלם. על הממשלה הזו להתמודד עם הבעיות האלה או להתפטר".
הטענה לפיה מדובר ביותר מבעיה של אדם אחד התחזקה כאשר לאחרונה נחשפה תקרית נוספת שהתרחשה ב־2022. העיתון דאגנס ניהטר, שחשף את פרשת המסמכים המסווגים של היועץ לביטחון לאומי, חשף גם שקלסר עם מסמכים מסווגים נשכח בשירותים בנמל התעופה הבינלאומי של סטוקהולם ונמצא על ידי עובד ניקיון. התקרית אירעה בזמן תהליך ההצטרפות של שוודיה לנאט"ו והקלסר הכיל מידע על שיחות שקיימה שוודיה עם טורקיה, שהייתה אז המתנגדת המרכזית להצטרפות השוודית לברית הצבאית.
גם באירוע זה המחדל לא טופל באופן מחמיר במיוחד. העיתון אפטונבלדט דיווח שעובד הציבור ששכח את הקלסר שימש כראש אגף במשרד ראש הממשלה ומכהן כיום כשגריר בנציגות שוודית בחו"ל. לאחר שלנדרהולם עזב את תפקידו מוקדם מן הצפוי, תומכי הממשלה חשבו שבכך תמו הצרות. מחליפו כיועץ לביטחון לאומי היה דיפלומט ידוע למדי בשם טוביאס תיברג ששימש כשגריר שוודיה באפגניסטאן ובאוקראינה.
תיברג בן ה־49 מונה לתפקיד ב־8 במאי השנה, אך כהונתו נמשכה פחות מ־24 שעות. הוא נאלץ להגיש את התפטרותו לאחר שתמונות אינטימיות שלו מאפליקציית ההיכרויות הלהטב"קית גריינדר נשלחו מכתובת מייל אנונימית לממומנים עליו במשרד ראש הממשלה. יש שטענו שמדובר היה בתמונות עירום, אך לא התקבל לכך אישור רשמי. תיברג הודה מיד שהתמונות שנשלחו במייל אכן שלו ושמדובר בתמונות ישנות מחשבון שהיה לו בעבר בגריינדר. הוא גם הודה בכך שהיה צריך לדווח עליהן ואמר שמאחר שלא עשה זאת אין בכוונתו להמשיך בתפקידו כיועץ לביטחון לאומי. ראש הממשלה קריסטרסון קיבל את התפטרותו. אולם ההתפטרות עצמה לא הביאה לסיום הפרשה. ממשלת שוודיה ספגה ביקורת על כך שהתמונות הישנות של תיברג לא התגלו במהלך הליך המינוי שלו. מתנגדי הממשלה תהו כיצד ייתכן שמשרד ראש הממשלה פספס פרט בסיסי כל כך על מי שאמור היה לטפל בביטחון הלאומי של שוודיה והאם ייתכן שמדינה זרה הייתה מעורבת בפרסום התמונות כדי לעורר כאוס פוליטי במדינה.
למזלה הרע של ממשלת שוודיה וממשלת המרכז־ימין שנכנסת לשנת בחירות, צרותיה לא הסתכמו ביועציה לביטחון לאומי. המגזין האינטרנטי אקספו חשף ביולי שבנו בן ה־16 של שר ההגירה, יוהאן פורשל, השתתף בפעילות של ארגונים ניאו־נאציים ותומכי עליונות לבנה שמשלבים פעילות גופנית עם אידיאולוגיה גזענית, לאומנית ואלימה. פורשל אמנם הודה בכך שמדובר בבנו ואמר שהוא ניהל איתו "שיחות ארוכות ורציניות" שהביאו לחרטה מצדו, אך סירב להתפטר מתפקידו בממשלה. תגובתו של שר ההגירה לפרשה גררה ביקורת ציבורית קשה נגדו, במיוחד לאור התבטאויות עבר שלו.
כאשר שוודיה סבלה מגל רציחות שבוצעו על ידי נערים צעירים הקשורים לארגוני פשע מאורגן, פורשל היה מהשרים שהשמיעו את הביקורת הקולנית ביותר על הורים שלא מטפלים בהתנהגות עבריינית של ילדיהם, בעיקר אם מוצאם היה ממשפחות מהגרים. הוא אף תמך בחקיקה שתאפשר ענישה כמו גירוש ושלילת אזרחות.
אך לאחר שנחשף שבנו קשור לאלימות גזענית ולאומנית, הוא סירב לקחת אחריות אישית. התקשורת בשוודיה לא ויתרה לו בנושא. "על פי גרסת השר, הבן שלו הוא קורבן. הימין הקיצוני מוצג כמעין מחלה שהבן (של השר) נדבק בה בגלל המפלצת של התקופה שלנו – הטלפון הנייד", כתבה העיתונאית אידה אולמדל בעיתון סבנסקה דגבלדט, "אבל השר פורשל לא היה נשאר בביטחון כזה בכיסאו אם בנו היה מחליט להתנסות בחיים של ג'יהאדיסט".
הבחירות הכלליות בשוודיה ייערכו בעוד פחות משנה, ב־13 בספטמבר, וממשלתו של קריסטרסון תגיע אליהם כשהיא מואשמת במוסר כפול, נפוטיזם, חוסר רצינות בטיפול בביטחון הלאומי – ומאבדת את אמון הציבור בה. בסקר שערך העיתון אפטונבלדט בסוף יוני עלה ששני שלישים מהבוחרים הגדירו את טיפול הממשלה וראש הממשלה בהתפטרויות של לנדהולם ותיברג כ"גרוע למדי" או "גרוע מאוד". 53% מהבוחרים אף אמרו שהאמון שלהם בראש הממשלה נפגע בעקבות האירועים. הסקר מדאיג במיוחד את הממשלה בסטוקהולם משום שהביקורת עליה מגיעה לא רק מתומכי מפלגות האופוזיציה, אלא גם מתומכי הקואליציה.
בתחילת ספטמבר אירעה בשוודיה תקרית שזכתה לכותרות בכלי תקשורת רבים בעולם. אף שהפעם לא היה מדובר במחדל ממשלתי, היו מי שראו בה מטאפורה מושלמת למצבה העגום של הממשלה. שרת הבריאות החדשה, אליזבת לאן, חברת המפלגה הנוצרית־דמוקרטית, התמוטטה במהלך מסיבת עיתונאים בשידור חי שעות ספורות לאחר שנכנסה לתפקיד.
לאן בת ה־48 התעלפה, לדבריה, כתוצאה מירידה פתאומית ברמת הסוכר בדם שלה. היא נפלה מדוכן הנואמים ומי שמיהרה לעזור לה – וקיבלה על כך מחמאות – הייתה סגנית ראש הממשלה וראשת המפלגה שלה, אבה בוש. לעומת זאת, ראש הממשלה קריסטרסון שעמד ממש לצדה של שרת הבריאות זכה לביקורת ארסית וללעג משום שלא סייע לשרה שהייתה במצוקה. "קריסטרסון נראה המום, קפץ מצד לצד, נפנף בידיו ויישר את העניבה שלו", תיארה העיתונאית יונה סימה את מה שראו כל מי שצפה במסיבת העיתונאים ולאחר מכן בקטעים שהופצו ברשת והפכו מיד לוויראליים. "במקרה של אליזבת לאן, כל שוודיה נחשפה לאופן שבו ראש הממשלה מתמודד עם אירועים בלתי צפויים. וזה היה רחוק מלהיות מרגיע".
תושבי גרינלנד לא מעוניינים להסתפח לארה"ב, אבל יש להם עניינים יותר דחופים לטפל בהם. למשל רפורמת הדיג הכושלת, המחסור האקוטי ברופאים וכמובן, הניסיון להיפרד מדנמרק ולזכות בעצמאות.
העובדה הראשונה והבסיסית ביותר שנחשפת בביקור בגרינלנד היא שלמרות שמה, היא איננה ירוקה כלל. למעשה, קשה למצוא בה אפילו רמז לירוק. כבר מהאוויר, לפני הנחיתה באי הגדול בעולם, ברור שהצבע הבולט בו הוא לבן היות ורובו מכוסה בשכבת קרח שהעובי הממוצע שלה הוא יותר מק"מ וחצי. הקרח מכסה כ-1,710,000 קמ"ר, כ-80% משטח האי, אבל גם אזורי החוף, אלו שאינם חלק משכבת הקרח האימתנית, אינם ירוקים. הם מורכבים מסלעים שחורים מכוסי כתמי שלג ומחורצים בפיורדים עמוקים. זוהי גיאוגרפיה קיצונית מאוד וכך גם הדמוגרפיה. שטחה של גרינלנד גדול כמעט פי מאה מזה של ישראל אך באי כולו, המקום עם צפיפות האוכלוסין הנמוכה בעולם, חיים כ-57,000 תושבים בלבד. פחות מאשר בקריית-אתא. יש בה בסך הכל 12 ישובים שחיים בהם יותר מאלף תושבים, כולם סמוכים לחוף שאורכו כ-44,000 ק"מ. בנוסף אליהם ישנם עוד כמה עשרות ישובים קטנטנים. בגלל המרחקים העצומים והאקלים הקשה, אין אפילו כביש אחד שמחבר בין הישובים ומי שמבקש לנוע בינהם שלא באמצעות מזחלות כלבים חייב לעשות זאת באוויר או בים, וגם זה רק כאשר המפרצים והפיורדים לא קפואים.
את שמה קיבלה גרינלנד, על פי האגדות, מהמתיישב האירופאי הראשון. ממציא השם, אריק האדום, כך מסופר במוזיאון הלאומי בבירה נוק, הוא אחת הדמויות מהסאגות האיסלנדיות שנכתבו בימי הביניים על התקופה הוויקינגית. המוזיאון, שמציג למעט המבקרים שמגיעים לגרינלנד את ההיסטוריה שלה באמצעות מוצגים היסטוריים, מפות והסברים מפורטים, מספר שאריק האדום היה חקלאי נורבגי שגלה לאיסלנד ונתן לגרינלנד את שמה כאשר הגיע אליה לפני יותר מאלף שנה. יחסית לצפון מערב איסלנד, האזור ממנו הגיע, השטחים הפוריים יחסית של דרום מערב גרינלנד היו מפתים להתיישבות והשם גרינלנד הומצא כדי למשוך מתיישבים נוספים. המיתוג עבד. גרינלנד הפכה למושבה, אך היא ננטשה על ידי האירופאים כ-500 שנה מאוחר יותר, ככל הנראה מסיבות סביבתיות ואקלימיות.
האירופאים חזרו לגרינלנד רק במאה ה-18. הם חיפשו את צאצאיהם של המתיישבים האירופאים הקדומים, אך לא מצאו כאלו. במקומם, הם מצאו בני-אדם ממוצא אחר לגמרי, אינואיטים שאבותיהם הגיעו ממזרח קנדה של היום בסביבות המאה ה-12. זו היתה תרבות אחת מיני רבות שנדדו לגרינלנד באלפי השנים האחרונות. רובן נעלמו עם השנים, אך זו שרדה. עם ההגעה המחודשת, החלו הדנים בפרויקט פוליטי שכלל מונופול על המסחר עם האי, מניעת גישה של מדינות אחרות אליו והפיכת תושביו לנוצרים. האינואיטים מצידם קיבלו את המצב החדש בלית ברירה והסטטוס של גרינלנד כקולוניה החזיק מעמד עד אמצע המאה העשרים אז הפכה לחלק אינטגרלי מהממלכה הדנית.
במהלך העשורים האחרונים גדלה רמת האוטונומיה של הגרינלנדים. הם קיבלו אזרחות דנית ב-1953 וזכו לאוטונומיה ב-1979 כשהוקמה ממשלה מקומית שהחלה לנהל את חיי היומיום בגרינלנד בעוד השליטה על מדיניות-החוץ, בית-המשפט העליון, קביעת ערך המטבע וסידורי הביטחון נשארו בקופנהגן. ב-2009 קיבלו הגרינלנדים מה שמכונה "שלטון עצמי" שהרחיב את האוטונומיה שלהם לתחומי סחר החוץ, כריית מינרלים, אכיפת חוק ומספר נושאים סימבוליים כמו קביעת מעמד השפה הגרינלנדית כשפה רשמית. עם זאת, האי הוא עדיין טריטוריה דנית, ראש המדינה הוא מלך דנמרק והגרינלנדים, שיש להם אמנם פרלמנט משלהם, גם שולחים שני נציגים לפרלמנט בקופנהגן.
כל זה לא עניין במיוחד את הנשיא האמריקאי, דונלד טראמפ, שהודיע עם כניסתו לתפקיד שגרינלנד צריכה להיות חלק מארה"ב. מכיוון שגרינלנד חשובה לביטחון הלאומי של ארה"ב ומכיוון שיש בה מחצבים שארה"ב זקוקה להם, הוא הציע לתושבי האי להפוך לאמריקאים, הוא הכריז, ולא בפעם הראשונה, שהוא מוכן לקנות את גרינלנד ולאחרונה הוא אפילו לא שלל כיבוש צבאי של האי. את היוזמה האמריקאית השלימו גם כמה מהלכים בשטח. סגן הנשיא ואנס ורעייתו ביקרו בבסיס חיל-החלל האמריקאי פיטופיק שבצפון גרינלנד בסוף מרץ בסמוך לבחירות לפרלמנט המקומי. בביקור העביר סגן-הנשיא ביקורת על הדנים וחיזק את תביעתו של הנשיא על האי. מוקדם יותר השנה ביקר גם בנו של הנשיא טראמפ, דונלנד ג'וניור, בגרינלנד. שני הביקורים נעשו ללא תיאום וללא הזמנה גרינלנדית ולמורת רוחה של דנמרק.
"אנחנו תקועים באמצע, בין דנמרק לארה"ב", אומר בנט אולסוויג ינסן, מנהל חברה העוסקת בכרייה של אנורתוזיט, סלע יסוד שמהווה מקור לאלומיניום ולמינרלים שונים. המשרד שלו נמצא בבניין משרדים חסר ייחוד בנוק מרחק כמה דקות הליכה מקו החוף וסמוך לאזור מאוד לא פסטורלי של מוסכים, מחסנים ובניינים תעשייתיים. "אנחנו מבינים שיש לגרינלנד תפקיד בביטחון הלאומי של ארה"ב", הוא מוסיף, "אבל האמריקאים ישיגו הרבה יותר באמצעות דיאלוג. אני לא חושב שהפוליטיקאים שלנו יתנגדו להצבת חיילים אמריקאיים נוספים או לבניית בסיסים חדשים. גישה אגרסיבית תשיג את ההיפך ממה שהאמריקאים רוצים". על פי אולסוויג ינסן, גם מבחינה כלכלית האמריקאים יכולים להנות משיתוף פעולה עם גרינלנד ללא השתלטות עליה. הוא מסביר שמעט מאוד חברות פעילות בעסקי הכרייה בגרינלנד בגלל הקשיים הלוגיסטיים הכרוכים בכרייה, החוסר בתשתיות, הסיכון הכלכלי והזמן הארוך שעובר עד שמתחילים לראות רווחים. "יש חברות מכל העולם שמתעניינות בכרייה בגרינלנד, יש הרבה קנדים, אוסטרלים ואירופים. אבל באופן מוזר, כמעט שאין אמריקאים למרות שיש שם ביקוש למינרלים. איש לא ידחה אותם, הם יכולים לבוא מתי שהם רוצים והם יתקבלו בברכה. חוץ מחברות רוסיות וסיניות, אני חושב שכל אחד יתקבל כאן בברכה".
אולסוויג ינסן מסביר שגרינלנד צריכה להשקיע יותר בהורדת הסיכון למשקיעים חיצוניים ובתיקון הליכי אישורי הכרייה שהם כרגע "פחות נעימים מטיפול שורש אצל רופא-שיניים". המדינה גם צריכה להכריע בנושאים שונים הקשורים להשלכות סביבתיות ופוליטיות של כריית מחצבים שנדונו בעבר. ב-2021 החליטה גרינלנד להפסיק לחלק זיכיונות להפקת נפט ולכריית אורניום וייתכן שהחלטות אלו ישתנו בעתיד. הכלכלה של גרינלנד מבוססת כיום בעיקר על מגזר הדייג שמהווה למעלה מ-90% מהייצוא וחצי מהכנסת הממשלה מגיע כמענק שנתי מדנמרק. לכן ברור לרבים בגרינלנד שיש לגוון את הכלכלה בהכנסות ממקורות אחרים – מכרות ותיירות. עם זאת, המחיר של פיתוח ענפים אלו, בין אם מדובר בהרס הסביבה או בהשלכות של תיירות המונית, הוא נושא לאי-הסכמה פוליטית. "זו ארץ של פרדוקסים", מסכם אולסוויג ינסן, "רוצים מכרות אבל לא יותר מדי, רוצים עצמאות, אבל לא לוותר על התמיכה הכלכלית הדנית, רוצים תיירים, אבל לא תיירות המונים. אלו אתגרים גדולים והיוזמה האמריקאית היא רק חלק מזה".
למרות האגרסיביות של המהלך האמריקאי, יש לו תקדימים היסטוריים ואפילו היגיון גיאוגרפי מסוים. גרינלנד היא חלק מהלוח היבשתי של צפון-אמריקה והבירה נוק, קצת יותר קרובה לוושינגטון מאשר לקופנהגן. גם היסטורית, ארה"ב מהווה חלק מהסיפור של גרינלנד. "במאה ה-19 שר-החוץ האמריקאי, ויליאם סיוארד, הציע לקונגרס שארה"ב תקנה את גרינלנד כפי שהיא קנתה את אלסקה מרוסיה", אומר מרטין בראום, עיתונאי וסופר דני, שכתב מספר ספרים על גרינלנד ועל האזור הארקטי, "זה לא יצא לפועל, אבל אחרי מלחמת העולם השנייה, הצעה רשמית יותר הוצעה על ידי שר-החוץ האמריקאי לעמיתו הדני שביקר בוושינגטון על רקע העובדה שארה"ב טיפלה בגרינלנד כאשר דנמרק היתה כבושה על ידי הנאצים. הממשלה הדנית דחתה את ההצעה, אך מכיוון שהיה ברור שהאמריקאים לא מתכוונים לנטוש את האי אחרי שהם בנו בו בסיסים בזמן המלחמה, הממשלה הדנית חתמה על הסכם הגנה עם ארה"ב ב-1951. ההסכם ההוא עדיין בתוקף והוא זה שמאפשר את קיומו של בסיס חיל-החלל האמריקאי פיטופיק (לשעבר בסיס חיל-האוויר טולה) בצפון גרינלנד. הבסיס הזה הוא חלק חשוב של ההגנה האמריקאית מפני טילים. יש שם רדארים המשמשים כאמצעי אזהרה מפני טילים רוסים, סיניים וצפון-קוריאניים. בימינו החשש הוא בעיקר מהטילים הגרעיניים של הרוסים שמוחזקים בחצי-האי הארקטי, קולה". העובדה שגרינלנד היא חלק מדנמרק ולכן חלק מנאט"ו מסבכת מאוד את התביעה האמריקאית על האי מכיוון שארה"ב, הכוח המוביל את נאט"ו, יוצרת למעשה סכסוך טריטוריאלי עם דנמרק, מדינה ידידותית, שהיא גם אחת המדינות המייסדות של הברית הצבאית.
"זה משבר מדיניות החוץ הדני החמור ביותר ביותר מאז מלחמת-העולם השנייה", אומר קריסטיאן סובי קריסטנסן, ראש המכון לאסטרטגיה ולימודי מלחמה באקדמיה הצבאית הדנית הממלכתית, "הטריטוריה של דנמרק מאוימת מצד בעלת ברית שלה ובתקופה הזו האורות דולקים שעות ארוכות בקופנהגן במשרדי ראש-הממשלה, ההגנה והחוץ".
סובי קריסטנסן אומר שניכר מההצהרות של מנהיגים אירופאים אחרים, שהדנים משקיעים מאמץ בגיוס תמיכה של מדינות אחרות ושיש דאגה מההשלכות האפשריות של המהלכים האמריקאים על נאט"ו. השבוע הודיע נשיא צרפת, עמנואל מקרון, שיבקר בגרינלנד בליווי ראש-ממשלת דנמרק, מדה פרדריקסן. הביקור יתרכז בביטחון האזור הארקטי וצפון האוקיינוס האטלנטי וניתן לראות בו תמיכה אירופאית בדנים מול האגרסיביות האמריקאית. "אם המפקד העליון של צבא ארה"ב לא פוסל אפשרות לכבוש חלק מהטריטוריה שלך, מה המשמעות של ברית עם ארה"ב", אומר סובי קריסטנסן, "כנראה שזה לא יגיע לזה, כל עוד אלו רק הערות כלליות פה ושם וזו לא אופציה ראשונה שעולה בחדר-המצב בבית הלבן, אבל השאלה בכל זאת עולה – עד כמה אפשר לסמוך על ארה"ב".
מה בעצם צריכים האמריקאים מגרינלנד?
"הדבר הראשון שהם צריכים קשור למיקום של גרינלנד. מבחינה גיאוגרפית, בעבור טילים ומטוסים, הדרך הקצרה ביותר מרוסיה לצפון-ארה"ב עוברת בצפון גרינלנד. זה ההיגיון של הנוכחות הצבאית האמריקאית באי ובבסיס פיטופיק. היום יש שם כ-150 חיילים, אבל בזמן המלחמה הקרה היו אלפים. מאז סוף המלחמה הקרה, האזור הארקטי לא היה גבוה בסדר העדיפויות האמריקאי, אבל אחרי סיפוח חצי-האי קרים על ידי הרוסים, נעשתה הערכה מחדש של האסטרטגיה האמריקאית שהפכה את רוסיה למרכזית, ולכן גרינלנד שוב עלתה בחשיבותה". מעבר להגנה האווירית, סובי קריסטנסן מציין גם את ה- GIUK gap, מעבר ימי אסטרטגי הממוקם בין גרינלנד, איסלנד ובריטניה ומהווה ציר קריטי ונקודת חנק מרכזית בצפון האוקיינוס האטלנטי. המעבר בין האוקיינוס הארקטי לאוקיינוס האטלנטי מקל על התנועה בין צפון אמריקה לאירופה ומהווה חזית קלאסית בין נאט"ו לרוסיה שמצריכה נוכחות ימית, שמירה מפני איום של צוללות והגנה על מעבר ימי וקווי תקשורת.
"האינטרס האמריקאי השני קשור לשינוי האקלים", אומר סובי קריסטנסן, "ההתחממות הופכת את האזור הארקטי לנגיש יותר ואפשרי יותר להגשמת אינטרסים פוליטיים וכלכליים. כשקרח הים מצטמצם, או אפילו נעלם, המעבר באוקיינוס האטלנטי קל יותר גם בארכיפלג הקנדי וגם בקו ישיר דרך הקוטב הצפוני. זהו מעבר שחשוב לרוסים ובארה"ב יש גם דאגה שסין תהפוך לשחקן חשוב יותר באזור. זו לא דאגה מהתחזקות קונבנציונלית, אלא דאגה שסין תקבל גישה למחצבים ולהשפעה על מדינות באזור הארקטי".
על פי כל האינדיקציות, הדנים אינם מעוניינים להיות חלק מארה"ב. על פי משאל שנערך בינואר על ידי היומון הדני ברלינגסקה והעיתון הגרינלנדי סרמיטסיאק, 85% מתושבי גרינלנד אינם מעוניינים שגרינלנד תהפוך לחלק מארה"ב ו-45% מהם רואים בהתעניינות של הנשיא טראמפ כאיום עליהם. על פי אותו סקר רק 6% מתושבי האי מעוניינים להפוך לחלק מארה"ב. "כשהנשיא טראמפ מתערב בבחירות המקומיות ומדבר על השתלטות במקום דיפלומטיה זה מקרב אותנו חזרה אל הדנים", אמר יאנה בשיחה בקניון המקומי בנוק, הקניון האמיתי היחידי בגרינלנד. סנטימנט דומה הביעה אנני, מבקרת נוספת במקום. "אני מעדיפה לשתף פעולה עם האיחוד האירופי והארצות הנורדיות", היא אמרה, "האמריקאים רוצים מינרלים, אבל לא מתעניינים במה שאנחנו חושבים ולא מכבדים את הדמוקרטיה שלנו".
הקניון נמצא במרכזה של נוק, עיר שדומה שלא הצליחה להשתלט לגמרי על הטבע. המבנים שלה מפוזרים בין גבעות וגאיות ונראים כאילו נשתלו באופן אקראי בין הסלעים. במקומות רבים אין מדרכות וכמעט מכל מקום אפשר לראות את ההרים הסובבים אותה, את משטחי הסלעים העתיקים ואת הפיורד נופ קנגרלואה שנפתח אל תוך האוקיינוס האטלנטי. בעיר חיים כ-20,000 תושבים, יותר משליש מאוכלוסיית האי. במרכז הקטן שלה עומדים, לצד הקניון, הבנק המרכזי, הפרלמנט, תחנת המשטרה ומספר מסעדות וברים. התחבורה הציבורית מורכבת מחמישה קווי אוטובוס, לאוטובוסים יש תחנות ירוקות קטנות שנראה שנבנו לפני עשורים ושדה-התעופה המקומי משרת רק שתי חברות תעופה בחורף וארבע בקיץ.
"קשה לראות מה ארה"ב יכולה לרצות מגרינלנד מבחינת ביטחון שהם לא יוכלו לקבל בשיחה פשוטה", אומר קריסטיאן סובי קריסטנסן ומוסיף שלדנמרק ולגרינלנד אין בעיה עם זכויות צבאיות אמריקאיות באי ויש הכרה בכך שלאמריקאים יש אחריות להשתתף בהגנה על גרינלנד. גם בעניין החשש מההשפעה הסינית יש שיתוף פעולה מלא. "לפני כמה שנים ממשלת גרינלנד החליטה להשקיע בבניית שדות-תעופה למשל, והיתה מחשבה לממן את זה בהלוואות בינלאומיות וליצור חוזה בינלאומי לבנייה ולתחזוקה של השדות", מספר סובי קריסטנסן, "העניין הזה הדאיג את הפנטגון, היתה פנייה לשר-החוץ הדני ודנמרק דאגה למימון כדי שגרינלנד לא תהיה תלויה בסינים. זו אינדיקציה לכך שאפשר לטפל בצורה פרקטית בדאגות של ארה"ב".
"המהלך של הנשיא טראמפ שינה את הסביבה הפוליטית בגרינלנד", מסכם מרטין בראום, "זה גוזל זמן מהשיח ומעורר פחד ודאגה. עם זאת, חיי היומיום נמשכים ועם כל הרעש הפוליטי, הבחירות האחרונות הוכרעו לא על בסיס השיח על האיום האמריקאי אלא על בסיס רפורמה שנעשתה בתחום הדייג שהמפלגה שזכתה בבחירות ביקרה אותה. כל המפלגות הפוליטיות התנגדו לדרישות האמריקאיות, כל מנהיגי המפלגות הופיעו בטלוויזיה והביעו את התנגדותם ותסכולם מהנשיא האמריקאי שמתבטא בצורה כזו בזמן שהם מנהלים את המדינה המאתגרת הזו תוך כדי שהם דנים בתהליך העצמאות שלהם מדנמרק. זהו המצב בחמישים השנים האחרונות ויהיה טוב אם יבינו את זה גם בוושינגטון".
על גבעה קטנה סמוך לחוף בנוק, עומד פסלו של האנס אגדה (Hans Egede), כומר ומסיונר דני שהגיע לגרינלנד ב-1721 והקים בה את גודהאב, שמה הקודם של הבירה הגרינלנדית. זו נקודה יפהפייה, אחת ממעט מאוד אטרקציות תיירותיות בבירת גרינלנד. לרגלי הגבעה עומדים בתי עץ קטנים וצבעוניים, כנסייה ציורית צבועה אדום, מוזיאון, גלריות קטנות וטיילת שיוצאת מהחלק העתיק של העיר לכיוון דרום שממנה אפשר לצפות על הפיורד והחוף שאפילו במאי יש בו גושי קרח שטרם הפשירו. פסלו של האנס אגדה הוא חשוב לא רק בגלל המיקום אלא כי במובנים מסוימים המסיונר הדני קבע את גורל האי. הוא היה זה שקיבל אישור ממלך דנמרק לבסס במקום קולוניה ולהקים בה מיסיון והוא גם זה שחיפש ומצא באי שרידים של התיישבות וויקינגית קדומה. עם הגעתו לאי, המתיישבים המערביים היחידים שחיו בו היו הוא עצמו, אשתו, ארבעת ילדיו וארבעים מתיישבים נוספים שהתלוו אליהם. אך הם לא היו לבד. באי חיה גם אוכלוסיית ילידים אינואיטית שהחלה להמיר את דתה לנצרות בעקבות פעילותו של אגדה. הקולוניה הדנית נתקלה בקשיים רבים – מגפות, סכסוכים עם מדינות אירופאיות אחרות וסכסוכים פנימיים, אך היא שרדה וצמחה עד שב-1953 היא הפכה לחלק מדנמרק ואגדה נחשב עד היום לאבי גרינלנד הדנית.
הנוף מהאנדרטה הוא אמנם יפה אך מי שמביט בבסיס הפסל ימצא עדיין כתמים קטנטנים של אדום, זכר לאירוע שהתרחש כאן ב-2020. ב-21 ביוני, יום העצמאות של גרינלנד, הפסל כוסה בצבע אדום ועל בסיסו נכתבה המילה "Decolonize". האחראים למעשה, שלא נתפסו, פרסמו הודעה ש"הגיע הזמן שנפסיק לכבד את הקולוניאליסטים ושניקח חזרה את מה ששלנו". במשאל-עם שנערך לאחר המעשה הוחלט שהפסל יישאר בינתיים על כנו, אבל עתידו לטווח הרחוק אינו ברור. מסתבר שהטוויסט האמריקאי הנוכחי בסיפור של גרינלנד הוא רק תוספת לנושא החשוב יותר בעבור האוכלוסייה המקומית – לא סיפוח לארה"ב, אלא דווקא התנתקות מדנמרק.
"עד אמצע המאה ה-19 גרינלנד היתה אוסף של ישובים קטנים שחיו בהם ציידים ולקטים שסחרו בסחורות כמו עור של כלבי-ים ובשר ושמן שהופק מלוויתנים", אומר סטיבן ארנפיורד, פרופסור עמית באוניברסיטת נוק, "זו היתה חברה ילידית, קולקטיבית ומסורתית בעלת תרבות אינואיטית, אך באמצע המאה ה-19 כבר היו בגרינלנד כנסיות ובתי-ספר, המסורת האינואיטית היתה תחת התקפה וגרינלנד עברה קולוניזציה דתית והפכה לאחת המדינות הנוצריות בעולם. כיום כ-94% מהאוכלוסיה חברה בכנסייה והדת איננה מופרדת מהמדינה".
השיחה עם ארנפיורד מתקיימת באוניברסיטה היחידה בגרינלנד. ההחלטה על הקמתה התקבלה ב-1981, הסטודנטים הראשונים נרשמו ב-1984 וב-1987 האוניברסיטה נפתחה רשמית. עם זאת, האתר הנוכחי של האוניברסיטה נחנך רק ב-2009. הבניינים של האוניברסיטה ושל המכון הגרינלנדי למשאבי טבע הסמוך אליה, הם בניינים מודרניים הממוקמים בצפון נוק. הם ניצבים על מדרון הר וצופים על העיר ועל הפיורד שבפתחו היא נבנתה. חזיתות הזכוכית והקירות, חלקם מצופים בשבבי עץ ארז, נבנו כך שיעמדו ברוחות העזות ובמזג האוויר הקשוח המאפיין את האזור. מול האוניברסיטה, בצד השני של הכביש המוביל אל שדה-התעופה, ישנו בית עלמין גדול מלא בצלבי עץ לבנים המגיעים ממש עד קו החוף. זהו אמנם מקום קודר למדי, אבל בתוך האוניברסיטה עצמה ישנם חיים סטודנטיאליים רגילים – קפיטריה, ספרייה וכיתות המשמשות כ-600 תלמידים שלומדים מקצועות כמו הוראה, סיעוד, שפות, מדעי החברה ומשפטים. גרינלנדים צעירים המעוניינים ללמוד רפואה, אדריכלות או הנדסה צריכים לעשות את זה בדנמרק או במדינה אחרת.
פרופסור ארנפיוד, שמלמד וחוקר במרכז לרווחה ארקטית של האוניברסיטה, מספר שלמרות ששורשי מדינת הרווחה הגרינלנדית הם במאה ה-19, היא החלה להיבנות בצורה משמעותית יותר אחרי מלחמת העולם השנייה. "בתקופה זו האו"ם שרק הוקם דרש ממדינות העולם לטפל בקולוניות שלהן. דנמרק ניסתה להתחמק מדיווחים מתמידים לאו"ם ולכן היא ניסתה להפוך את גרינלנד לחלק מדנמרק באמצעות שתי רפורמות מרכזיות. האחת עסקה בתשתיות – כבישים, סניטציה, נמלים, בנייני אדמיניסטרציה ובתי-ספר. השנייה היתה רפורמת "דניפיקציה" שהפכה את השפה הדנית, ולא הגרינלנדית, לשפה המרכזית בבתי-הספר ובאדמיניסטרציה של האי. אני עצמי למדתי בדנית בבי"ס ולמדנו גם אנגלית וגרמנית, אבל לא גרינלנדית, שהיא שפת המקום".
על פי ארנפיורד מדובר בהנדסה חברתית. "מתכנני החברה היו גברים דנים משכילים – מהנדסים, משפטנים, פוליטיקאים ואנשי רפואה, שעשו את המהלכים האלו מתוך הפרספקטיבה שלהם", הוא מסביר, "וכך, הסניטציה בגרינלנד טופלה, תמותת ילדים ירדה, התזונה השתפרה, בריאות הציבור היתה טובה יותר ואנשים חיו חיים ארוכים יותר. אבל בשלב הזה הדנים נכנסו לפאניקה כי הם הבינו שהאוכלוסייה תגדל אקספוננציאלית". כאן החל השלטון הדני לקדם מהלכים שארנפיורד מכנה "ניצול מאוד שלילי של כוח", אך אחרים, כולל פוליטיקאים ואנשי ציבור, הולכים רחוק יותר ומכנים אותם רצח-עם. בשנות השישים והשבעים החדירו רופאים דנים אמצעי מניעה לאלפי נערות ונשים אינואיטיות. אלו היו התקנים תוך רחמיים שהותקנו תוך כדי בדיקות רפואיות, לעתים ללא ידיעתן או הסכמתן של הנשים. על פי טענות החוקרים וחלק מהקורבנות, החדרת אמצעי המניעה נמשכה אל תוך שנות התשעים והיא היתה ביטוי של מדיניות שנועדה לשלוט בשיעורי הילודה בגרינלנד. בשנים האחרונות הסכימו הדנים והגרינלנדים לחקור את הנושא וכמאתיים נשים כבר הגישו תביעות משפטיות נגד דנמרק. פרשת אמצעי המניעה ופרשות נוספות, דוגמת העברתם הכפויה של 22 ילדים אינואיטים מגרינלנד לדנמרק ב-1951 לצורך "חינוך מחדש" ללא הסכמה של הוריהם, מהוות נטל כבד על יחסם של הגרינלנדים לדנמרק. בנוסף לזאת, יש מידה לא קטנה של זלזול וסטריאוטיפיזציה כלפי הגרינלנדים, שדנים רבים רואים בהם שיכורים ועצלנים שסובלים מבעיות חברתיות כמו התמכרויות ואלימות במשפחה.
ארנפיורד אומר שזוהי בעיקר תוצאה של המודרניזציה שהדנים הביאו לגרינלנד ושל תעשיית הדייג שהפכה לאמצעי הייצור המרכזי של המדינה. "הדנים ריכזו תושבים רבים בערים מרכזיות וסגרו בכפייה יישובים קטנים יותר", הוא מסביר, "אנשים לא רצו לעבור, אבל היו קהילות בריאות לחלוטין שהשלטון הדני פשוט סגר כדי שהתושבים יעברו למקומות אחרים משיקולים כלכליים. הדייג של דגי הקוד, למשל, שינה את התשתית והכלכלה של גרינלנד. היה צריך כוח עבודה גדול ומרוכז כדי לדוג את הדגים וכדי להפוך אותם למוצר תעשייתי ולכן הקימו מפעלים בערים המרכזיות שהיה הכרח להעביר אליהן עובדים. במציאות זו הבעיות החברתיות החלו להיות ברורות – החברה הפכה לחברה מעמדית וקבוצה גדולה של גברים ילידים איבדו בבת-אחת את מעמדם כמפרנסי משפחות במסגרת חיים מסורתיים של לקטים וציידים והפכו לפועלים". ארנפיורד אומר שגברים אלו סבלו מתהליך של איבוד משמעות ושינוי זהות. במקום להיות אבות שמלמדים את בניהם לצוד דובים, כלבי-ים ולווייתנים, נכפה עליהם לעסוק בדייג. זו היתה בעבורם השפלה כי דייג נחשב בתרבות שלהם לתחביב, משהו שילדים וזקנים עוסקים בו, לא עסק לגברים. רוב האנשים התמודדו עם המשבר,. אבל מיעוט גדול נקלע לייאוש שהביא לאלכוהוליזם, אלימות וחיים כאוטיים, בעיות, שבהיעדר מבנה חברתי בריא, גם עברו לדור הבא. עם זאת, גרינלנד המודרנית, על פי ארנפיורד, משתנה. היום יש בה מודעות לתרבות האינואיטית, השפה הרשמית היא גרינלנדית ומספר הדנים במדינה יורד והיום הם מהווים רק 8% מהאוכלוסייה. "זו חברה המורכבת משתי תרבויות שבמשך הרבה זמן אחת מהן, התרבות הדנית הקולוניאלית, היתה דומיננטית ולכן יש ביניהן פער. היום יש כאלו שחיים בצורה הרמונית בין לבין ושיוצרים אינטגרציה, אבל תמיד ישנו גם מתח".
המתח שארנפיורד מדבר עליו מתבטא פוליטית בעיקר בדיון סביב שאלת העצמאות, והמפלגה הפוליטית שמזוהה יותר מכל עם הדרישה לעצמאות מדנמרק היא מפלגת נלראק, המפלגה השנייה בגודלה בגרינלנד המחזיקה שמונה מתוך 31 המושבים בפרלמנט הגרינלנדי. אחרי הבחירות האחרונות במרץ היא אמנם הגדילה את כוחה, אבל היא יושבת כעת באופוזיציה לאחר שהוקמה קואליציה רחבה של כל חמשת המפלגות האחרות בפרלמנט. מנהיג המפלגה פלה ברוברג אומר ל"הארץ" שצריך להכיר בכך שלמדינה הדנית יש מוסר כפול. "הם כל כך עסוקים בלהציע הצעות לפתרון שתי מדינות לישראל ולפלסטין", הוא אומר, "אבל משום מה קשה להם אפילו להכיר בכך שיש עם גרינלנדי. אם דנמרק אומרת שישראל צריכה להכיר בפתרון שתי מדינות, למה היא עצמה לא מוכנה לעשות אותו דבר? הם אומרים שזה תלוי בעם הגרינלנדי, הם אומרים שהגרינלנדים יחליטו בעצמם, אבל הבעיה היא שהעם הגרינלנדי לא קיים. אנחנו לא רשומים כגרינלנדים, אנחנו משתמשים במערכת הרישום של הביטוח הלאומי הדני ועל פי חוק אנחנו חייבים להיות אזרחים דנים. חייבים להכיר בילידים האינואיטים כעם, צריך לרשום אותם כעם ולהגן על זכויותיהם. זה הבסיס".
ברוברג מבסס את טיעוניו על החלטות האו"ם לגבי עמים ילידיים וטוען שהדנים הם למעשה עדיין קולוניאליסטים בגרינלנד. זו הסיבה שהוא הציע לקיים הצבעה לגבי עצמאות גרינלנדית שישתתפו בה רק תושבי גרינלנד האינואיטים ולא הדנים, הצעה שעוררה ביקורת רבה והאשמות בגזענות ובאפליה על רקע אתני. ברוברג דוחה את הביקורת. "למה הדנים עסוקים כל כך בטענות על גזענות כלפי דנים החיים בגרינלנד", הוא שואל ועונה מיד, "זה עניין של מבני כוח. הם רוצים להמשיך לעשות כסף מגרינלנד ואין להם עניין בזכות להגדרה עצמית או בתושבי גרינלנד עצמם".
האם גרינלנד יכולה להרשות לעצמה לצאת לעצמאות כאשר היא תלויה כלכלית בדנמרק?
"אני נאבק על הזהות הגרינלנדית. אני נאלץ להיות דני עכשיו. אין לנו זכויות כעם. למה אתה מדבר על אספקטים כלכליים כאשר העם הגרינלנדי סופח ומנסה לקבל חזרה את אדמתו. אתה לא הולך לאוקראינאים ואומר להם לא לנסות לקחת חזרה את אדמתם מרוסיה כי הכלכלה שלהם במצב לא טוב. לא עושם את זה. דנמרק סיפחה למעשה את גרינלנד ב-1953, היא שיקרה לאו"ם ואיימה על תושבי גרינלנד. אז לא היה לנו אינטרנט והאמנו למדינה הדנית שסיפרה לנו שאם נעז לדבר על עצמאות נהיה מבודדים מהעולם. אנחנו, בניגוד לאיי פארו, לא בחרנו להיות חלק מדנמרק, אז מי שמדבר על הכלכלה צריך לזכור את העובדה הבסיסית הזו – אנחנו לא רוצים להיות דנים. אנחנו רוצים להיות גרינלנדים".
ברוברג טוען שהניצול הדני מתבטא גם בכלכה הגרינלנדית. "אנחנו לא סוחרים עם העולם. אנחנו סוחרים עם דנמרק", הוא אומר, "בגלל זה אנחנו לא מקבלים מחירי שוק בעבור הסחורה שאנחנו מייצרים, אלא מחיר דני". בניגוד לאחרים שמדברים על הצורך לגוון את הכלכלה, ברוברג לא מדבר על יצירת תעשיות חדשות אלא על הסכמי סחר חדשים עם ארה"ב, עם האיחוד האירופי, עם בריטניה ואחרים. הוא מדבר גם על הצורך לתקן את שירותי הרווחה בגרינלנד. "יש בגרינלנד קהילות שאין להן גישה לבתי-ספר, למערכת הבריאות ולשירותים חברתיים", הוא אומר ומוסיף שהמפלגה שלו טענה שגרינלנד חייבת לפחות עוד שישים רופאים, זה כלום בשביל כל מקום אחר בעולם וכאן טענו שזה לא אפשרי, "אנחנו סובלים מ"סינדרום גרינלנד" שהיא גרסה מורחבת של "תסמונת סטוקהולם", אנחנו חושבים שדברים הם בלתי אפשריים, למרות שהם נעשים בכל מקום אחר בעולם, כי הדנים אומרים לנו שאי אפשר לעשות את זה".
הראיון עם ברוברג מתקיים במשרדי המפלגה בבניין הפרלמנט בנוק שנראה כמו בניין משרדים סתמי וישן בן שתי קומות. אין כאן שום דבר מההוד וההדר של פרלמנטים אירופאיים. הוא פונקציונאלי ומאכלס בנוסף למליאת הפרלמנט גם 12 וועדות פרלמנטריות. בנוסף להיותו חבר פרלמנט ומנהיג האופוזיציה, ברוברג (52) שימש בעבר כשר חוץ, שר אוצר ושר המסחר. בעברו היה גם טייס, יזם ואיש עסקים. כבר שבע שנים, בכל מערכת בחירות, אני מסביר את התהליך שאמור להתקיים על פי חוק השלטון העצמי. קודם כל, אנחנו צריכים להכריז שאנחנו רוצים עצמאות, השלב השני שלב המו"מ עם המדינה הדנית, במסגרת זו על פי החלטות האו"ם אסור לדנים להשתמש בשיקולים כלכליים, חברתיים או פוליטיים כדי לדחות את עצמאות גרינלנד. יש להם מחויבות ככוח קולוניאלי לתמוך בנו גם במצב של עצמאות. עם זאת, עד עכשיו הדנים איימו עלינו שאם נצא לעצמאות נאבד את המענק השנתי או שנאבד את מערכת הבריאות שלנו. אבל זה מנוגד להחלטות האו"ם, אסור להם להשתמש בדברים האלו כדי למנוע מאיתנו עצמאות. יש גם אפשרות לפיתרון ביניים, מודל התאגדות חופשית (Free Asociation) שבו אנחנו מקבלים משהו כמו גלגלי עזר ומחליטים, כמדינה סוברנית, במה דנמרק צריכה לעזור לנו. זהו מבנה דומה להסדר של פלאו שקיבלה עצמאות מארה"ב וחתמה איתה הסכם כזה".
כמה זמן לדעתך צריך להימשך תהליך כזה?
"בבחירות של 2018 הסברתי את זה בבירור כשהשוותי את התהליך עם תהליך הברקזיט. שם היה תהליך של שלוש שנים ליציאה מהאיחוד האירופי. במקרה שלנו, אנחנו לא יכולים לקיים מו"מ עם דנמרק בלי לדעת מה אנחנו רוצים. לנו יש תכניות שונות – תכניות עם המשך קבלת מענק מדנמרק ותכנית ללא המשך קבלת מענק מדנמרק. אין לנו, לעומת זאת, תכנית ללא ארה"ב".
מה גישתך לגבי הכרזתו של נשיא ארה"ב שגרינלנד צריכה להיות אמריקאית?
"אני לא כאן כדי להגן על טראמפ, אבל צריך לזכור אספקט חשוב של העניין; טראמפ לא אמר שהוא מעוניין לספח את גרינלנד כפי שדנמרק עשתה. הוא לא אמר שהוא רוצה לשים חיילים בגרינלד כפי שעשתה דנמרק והוא לא איים על גרינלנד כפי שדנמרק עשתה ועושה. הוא איים על ממלכת דנמרק, לא עלינו. אנחנו רוצים לסחור עם ארה"ב, אנחנו רוצים הסכם הגנה עם ארה"ב, אבל אנחנו לא רוצים להיות חלק מארה"ב בדיוק כמו שאנחנו לא רוצים להיות חלק מדנמרק".
יותר משלושה עשורים לאחר סיום המלחמה הקרה, מוסקבה מגבירה את הלוחמה ההיברידית נגד המדינות הנורדיות, לטענת מומחים. לקלחת נכנסים חששות אמיתיים של רוסיה, אך גם רצונה לערער את המערב ולהיאבק באינטרסים האמריקאיים באזור.
באוקטובר 1981 הבחינו אינגבר סוונסון וברטיל סטורקמן, שני דייגים מקומיים בקרלסקרונה, עיר בדרום שוודיה, שמשהו אינו כשורה. תחילה נראה הדבר כמו שכבה דקה של שמן שצף על פני המים. כעבור זמן מה, לאחר שסוונסון כבר עזב והתרחק משם, נדהם חברו כשצוללת שחורה גדולה צפה ועלתה למעלה.
למרות שלא רחוק משם שכן בסיס גדול של הצי השוודי, היה ברור לדייג שאין זו צוללת מקומית. כשהתקרב והביט לעברה הוא ראה כמה גברים עומדים על גשר הצוללת ומביטים בכיוונו במשקפת. הוא הזעיק את חיל הים מהבסיס המקומי, ואנשיו יצאו אליו וגילו שמדובר בכלי שיט מסדרת צוללות סובייטית המכונה "ויסקי". הסתבר שהצוללת היתה כנראה במשימת ריגול, עלתה על שרטון ונתקעה. בשלב זה החל להתגלגל משבר דיפלומטי וצבאי שנמשך כעשרה ימים. הוא ידוע עד היום בשם Whisky on the Rocks.
מאז עברו 43 שנים; המלחמה הקרה נגמרה, הצבא והצי השוודי צומצמו מאוד ובמשך כמה עשורים נדמה שאזור הים הבלטי הוא מהשלווים והרגועים בעולם. כל זה השתנה לפני כמה שנים, כאשר רוסיה החלה לנקוט מדיניות חוץ אגרסיבית כלפי כמה משכנותיה וכלפי ברית נאט"ו. בשוודיה נטו שלא להתרגש. היא ושכנתה פינלנד לא היו חברות בברית הצבאית והן ראו בכך ערובה שרוסיה לא תפנה נגדן. מדיניותן לא השתנתה אפילו לאחר הפלישה הרוסית לחצי־האי קרים ב-2014 וסיפוחו החד־צדדי בניגוד למשפט הבינלאומי.
עם זאת, בשלב זה כבר החלו שתי המדינות בהיערכות צבאית ומדינית למציאות גאופוליטית חדשה. שוודיה החלה לבנות את צבאה מחדש, ופינלנד וידאה שהיא ערוכה היטב בגבולה המזרחי; כבר היו שטענו כי רוסיה חוזרת להיות מה שהיתה בעבר – איום אזורי. ואז באה הפלישה לאוקראינה.
אחת ההצדקות של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לפלישה ב-2022 היתה סכנת ההתרחבות של נאט"ו והתפשטותה מזרחה. בימים שקדמו למלחמה הוא דיבר על התנגדותו להצטרפותן של אוקראינה וגאורגיה לברית הצבאית, אך גם על "ההתקרבות של נאט"ו לגבול הרוסי", שמפירה הבנות מסוף המלחמה הקרה. מהבחינה הזאת אפשר לומר שכבר עכשיו, עוד לפני שנגמרה המלחמה באוקראינה, נחלה רוסיה כישלון חרוץ: שתי מדינות, פינלנד ושוודיה, הצטרפו לנאט"ו בתגובה ישירה על הפלישה לאוקראינה והיו לחברות חדשות בחזית האנטי־רוסית.
אין זה עניין של מה בכך. אורך גבולה של פינלנד עם רוסיה יותר מ-1,300 קילומטרים, וכעת זהו גבול ארוך עם נאט"ו במקום אזור חיץ ניטרלי. לשוודיה אין גבול עם רוסיה, אך היא קרובה אליה מאוד ומחזיקה אזורים בעלי חשיבות אסטרטגית בים הבלטי ובאזור הארקטי.
ההצטרפות לנאט"ו ככל הנראה לא תגרום לטנקים רוסיים לפלוש לאדמת פינלנד, או למטוסי קרב רוסיים להפציץ את את סטוקהולם ואת מאלמו. ובכל זאת, החזית הנורדית והבלטית מתחממת.
האנה סמית, מומחית פינית לרוסיה, לביטחון ולמדיניות קוראת לזה "איום היברידי". לדבריה, "מדובר במכניזם לגרימת נזק ולערעור דמוקרטיות, שכולל פעילויות כמו מתקפות סייבר או פגיעה ברשת החשמל ובתשתיות אחרות. פעמים רבות מדובר בפעילויות שמערערות את תחושת הביטחון, בהן תעמולה שזורעת פחד ותורמת לאי־יציבות ולהקצנה פוליטית".
ואכן, בשנתיים האחרונות דווח בפינלנד ובשוודיה על כמה תקריות המעוררות חשש לסוג כזה של תוקפנות, ובהן: דיונים שהודלפו מרוסיה בעניין הזזת הגבול הימי בין רוסיה לפינלנד, סדרת פגיעות במתקנים פיניים לטיפול במים, חדירות למרחב האווירי והימי של פינלנד ושוודיה, מערכות אינטרנטיות שנפגעו ורחפנים שהופיעו מעל נמל התעופה הבינלאומי בסטוקהולם.
ואולם יש קושי גדול בייחוס ודאי של התקריות הללו לרוסיה. "אחד המאפיינים המרכזיים של איום היברידי הוא שהוא קשה לייחוס ושהוא מעורפל ודו־משמעי. משטרים אוטוריטריים הרואים בדמוקרטיות שכנות סכנה, פועלים גם באמצעות שלוחות (פרוקסיז). הדיונים על הזזת הגבול היו אמיתיים, ואף דווחו בתקשורת הרוסית, אך הדיון כל כך מעורפל שקשה להבחין אם מדובר בהזזה ממשית של הגבול או רק בבדיקה של העניין, שעצם הדיון בו הוא כלי תעמולתי. אנחנו לא יודעים בוודאות מי עומד מאחורי הפגיעות במתקני המים, אך הן נעשו בכמה מקומות באותו הזמן, וזה מעיד על תיאום ומעורר דאגה; אך כמו במתקפות הסייבר, קשה מאוד לייחס את הדברים לרוסיה או ל־GRU (המודיעין הצבאי של המדינה, ד"ס) בוודאות".
עם זאת, אומרת סמית, מתקפות סייבר מסוגים מגוונים נעשות בכל מקום ובכל תחום; החל מחברות אנרגיה ועד בנקים, ממערכות בריאות ועד עיריות, בתי מחוקקים ומשרדי ממשלה. מנגד, היא מצביעה על כלי אחר שמשמש את מוסקבה לפעולות תוקפנות והוא "האינסטרומנטליזציה של הגירה". סמית מתכוונת לעלייה במספר מבקשי המקלט, רבים מהם מאפריקה והמזרח התיכון, שהגיעו לגבול הפיני מרוסיה לאחר תחילת המלחמה באוקראינה. בפינלנד טענו שהקרמלין עומד מאחורי התופעה, ובתגובה הם סגרו את הגבול בדצמבר 2023. בקיץ הם גם חוקקו חוק המאפשר לרשויות בגבול לשלוח מבקשי מקלט חזרה לרוסיה. סמית מסבירה כי "זו הפרת הסכם בין רוסיה לפינלנד והיא נועדה ללחוץ על הרשויות הפיניות ולגרום לקיטוב ולהקצנה בחברה הפינית. זה איום ישיר, והמקור הוודאי שלו הוא השלטון ברוסיה".
סמית מסבירה שאחת הסיבות המרכזיות לחשיבותו של האזור לרוסיה היא סנט פטרבורג. לעיר, לדבריה, יש חשיבות אסטרטגית והיסטורית, והתפיסה הרוסית קובעת שנחוץ אזור חיץ בינה ובין המערב. "הקרבה של פינלנד לסנט פטרבורג — בעבר לנינגרד — היתה הגורם לכך שברית המועצות פתחה במלחמת החורף (הפלישה הרוסית לפינלנד בנובמבר 1939, שהסתיימה שלושה חודשים אחר כך באבדות קשות לרוסיה, ד"ס). מעבר לכך, הים הבלטי הוא צינור חמצן לוגיסטי חשוב לצפון־מערב רוסיה, ויש גם נתיבי סחר וביטחון שחשובים מבחינה גאופוליטית בהקשר של היריבות עם ארה"ב; ובהם האזור הארקטי שהגישה הצבאית, הכלכלית והלוגיסטית אליו חשובה".
מבחינה זו נשאלת השאלה אם היה עדיף לשוודיה ופינלנד שלא להצטרף לנאט"ו כדי שלא להתגרות ברוסים. פרופ' אן־סופי דאהל, עמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון, המתגוררת בשוודיה, חושבת שההפך הוא הנכון. "שוודיה היתה פגיעה וחשופה לפני ההצטרפות לנאט"ו", היא אומרת, "טעות לחשוב שאם היתה נשארת שקטה ומנסה שלא למשוך תשומת לב, רוסיה היתה פשוט עוזבת אותה לנפשה. רוסיה אינה פועלת כך. פוטין אינו פועל כך. זו רק משאלת לב", היא אומרת.
דאהל טוענת כי רוסיה מנסה לערער את יציבות המערב גם כעת, בזמן שהיא עסוקה במלחמה באוקראינה. בעיני רוסיה, שוודיה תמיד נחשבה למדינה מערבית וחברה למחצה בנאט"ו, אך הצטרפותה הרשמית לברית ההגנה היתה אכזבה לקרמלין והיא מחזקת את שכנותיה של שוודיה, במיוחד מדינות כמו פולין והמדינות הבלטיות, היא מסבירה.
"הים הבלטי תמיד היה חשוב לשוודיה, והאי גוטלנד חשוב במיוחד (האי הגדול ביותר בשוודיה ובו אוכלוסייה של כ-61 אלף תושבים, ד"ס). עד לפני כמה שנים כמעט שלא היתה שם נוכחות צבאית. זה יכול להפוך את גוטלנד לקורבן קל לפוטין. לעומת זאת כעת, עם ההתעצמות הצבאית של שוודיה ועם הצטרפותה לנאט"ו, הים הבלטי הוא 'אגם נאט"ו', כלומר מוקף במדינות הברית, לבד מנקודות רוסיות אחדות בסנט פטרבורג ובקלינינגרד".
ויש אזורים נוספים שלהם חשיבות אסטרטגית לשוודיה ולנאט"ו, כפי שהם חשובים לרוסיה. אחד מהם הוא הצפון הרחוק – צפון האוקיינוס האטלנטי, האזור הארקטי וגרינלנד.
אן־סופי דאהל, עמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון צילום: אלבום פרטי
"גרינלנד חשובה מאוד לארה"ב. זו הסיבה שהנשיא טראמפ הציע לקנות אותה", היא אומרת, "ובאופן כללי, תשומת הלב מופנית אל האזור הארקטי. לסינים ולרוסים יש שם אינטרסים כלכליים, ולרוסים גם אינטרס צבאי. צוללות וספינות רוסיות, למשל, שטות בים האטלנטי הצפוני, ובסיסים רוסיים חדשים הוקמו בחצי־האי קולה. כבר 15 שנים נעשים בלפלנד — באזורים הצפוניים של פינלנד, שוודיה ונורווגיה — אימונים צבאיים משותפים במסגרת שיתוף הפעולה הביטחוני של המדינות הנורדיות. באימונים משתתפים כוחות משלוש המדינות, אבל כעת, משום שהן שותפות בנאט"ו נעשה האזור בטוח יותר".
לדברי דאהל, האזור מושפע כיום משילוב של גורמים צבאיים וכלכליים. זה לא חדש. חלק גדול מהכנסות היצוא של רוסיה מקורו באזור הארקטי העשיר בנפט, גז, מינרלים, יהלומים ופחם. כחלק מניצול המשאבים, נתיבי סחר חדשים נפתחים באזור; וסביב הסחר עם מדינות כגון הודו וסין מוקמים בו מיזמי תשתיות רחבי היקף. חצי־האי קולה משמש גם בית לחלק מהארסנל הגרעיני של רוסיה, והיא משכנת בו אמצעים צבאיים קונבנציונליים של חיל האוויר והצי.
גרינלנד, לעומת זאת, חשובה לארה"ב מכיוון שהיא מארחת את בסיס חיל החלל האמריקאי, שהוצב שם כדי לזהות טילים המשוגרים לצפון אמריקה ולעקוב אחריהם. אך בדיוק כמו חצי־האי קולה, לגרינלנד יש גם היבט כלכלי. זה האי הגדול בעולם, ולמרות שרוב אדמתו מכוסה בקרח יש בו משאבי מינרלים ואנרגיה רבים, ובהם עופרת, עפרת ברזל, אבץ, יהלומים, זהב ואורניום, שכולם נעשים נגישים יותר בגלל ההתחממות הגלובלית. כל הסיבות הללו גורמות לכך ששוודיה ופינלנד מוקפות במתיחות גוברת בין המעצמות.
בימים אלו המצב לאורך הגבול בין פינלנד לרוסיה הוא אמביוולנטי. "הגבול סגור וכמעט אין מסחר, תיירות או הגירה", אומר צ'רלי סלוניוס־פסטרנק, חוקר בכיר במכון הפיני ליחסים בינלאומיים. "מנקודת מבט צבאית, פינלנד מעולם לא היתה בטוחה כל כך ולרוסיה מעולם לא היו כוחות יבשה מעטים כל כך סמוך לגבול. זה ברור אפילו יותר אם מוסיפים לכך שפינלנד חזקה יותר ממה שהיתה אי פעם בהיבט הצבאי, ובידיה גם גורם ההרתעה הנובע מהחברות בנאט"ו".
צ'רלי סלוניוס-פסטרנק חוקר בכיר במכון הפיני ליחסים בינלאומיים צילום: Marek Sabogal / FIIA
עם זאת, לפי סלוניוס־פסטרנק, הדברים נראים גם מזווית אחרת. "רוסיה יכולה במהירות לבנות מחדש את כוחותיה, ויכולותיה האסטרטגיות האוויריות והימיות באזור לא נפגעו כמעט", הוא אומר, ומוסיף שפעולות חבלה היברידיות עדיין נמשכות, ובכלל זה המאמצים האחרונים של התקשורת הרוסית לצייר את פינלנד כאילו היא שכן אגרסיבי, שפוט של האמריקאים ומלא בנאצים, שעלול לפלוש לרוסיה. "רוסיה עושה לפעמים דברים שמטרתם לבחון את היריב", הוא מסביר, "וזה עשוי להיות הבסיס להרחבה עתידית של נוכחות צבאית רוסית לאורך הגבול".
קשה לומר אם המצב יתפתח לכדי עימות צבאי. "בהיסטוריה חלופית, אם ב-2022 היתה קייב נופלת בתוך כמה ימים, ופינלנד היתה מגישה בעיתוי הזה מועמדות להתקבל לנאט"ו — רוסיה היתה עלולה לאותת לפינלנד שתחשוב פעמיים, באמצעות ירי כמה טילים לעברה. אבל עכשיו רוסיה עסוקה במקום אחר. התחושה שלי היא שבפינלנד ובמקומות אחרים, למשל שוודיה ואסטוניה, רוסיה עושה כעת שני דברים: ראשית, היא מעדכנת את ההבנה שלה לגבי התשתיות הקריטיות והחולשות החברתיות שלהן כדי לנצל אותן במשברים עתידיים. ומעבר לזה, היא מבצעת פעילויות תוקפניות מוגבלות שהן מתחת לרף של הפעלת סעיף 5 באמנת נאט"ו (המחייב את חברות הברית לראות במתקפה מזוינת נגד מדינה אחת, מתקפה מזוינת נגד כולן, ד"ס)", אומר סלוניוס־פסטרנק.
המלחמה הקרה הסתיימה לפני שנים רבות, ואיתה גם עידן "ציד הצוללות", כפי שמכונה בשוודיה סדרת תקריות ש־Whiskey on the Rocks היתה רק אחד האירועים המרכזיים שלה. אך הגזרה רחוקה מלהיות רגועה. דומה שאיש מהמקומיים ואיש באירופה לא יתפלא אם שוב תצוץ פתאום צוללת זרה קרוב לחופי שוודיה או פינלנד, ותגרור בעקבותיה משבר חדש שאת תוצאותיו קשה מאוד לנחש.
"רוסיה מנסה כל הזמן להגביר את אי־הוודאות, ומתאמצת לגרום לשכנותיה שישמרו על ערנות, בין השאר כי זה עולה להן כסף", מסביר סלוניוס־פסטרנק. "יכולים להופיע, למשל, מטוסים שחוצים את המרחב האווירי הפיני לשנייה או שתיים מעל מפרץ פינלנד כתוצאה מ'טעות בניווט'. או שלפעמים מעשי חבלה נעשים בידי פושעים מקומיים או בעלי אזרחות כפולה שגויסו לשורות ה־GRU או ה־FSB (שירות הביטחון של רוסיה, ד"ס). אפשר להכחיש את המעשים, גם אם לפעמים זה מגוחך, וככה רוסיה מצליחה להתחמק מתשלום המחיר על תוקפנותה".
הממשלה באוסלו מיטלטלת בין דרישה ציבורית להחריף את הטון נגד ישראל ופעולותיה בעזה, לבין היותה של נורווגיה יצואנית נשק גדולה, שייתכן שרכיבים מתוצרתה מגיעים גם לצה"ל – תוך עקיפת החוק האוסר על שיווק נשק למדינות שנמצאות במלחמה. האם הפוליטיקה תנצח את הפרקטיקה?
בישראל היו שהכריזו בחודשים האחרונים על נורווגיה כמדינה האירופית העוינת ביותר את ישראל. קביעה זו תלויה במידה רבה במדיניותו של שר החוץ הנורווגי, אספן בארת איידה, שנכנס לתפקידו רק כמה ימים אחרי 7 באוקטובר. בארת איידה, איש מפלגת העבודה הנורווגית, מכהן בתפקיד שר החוץ בפעם השנייה (הפעם הראשונה היתה בשנים 2012־2013). בעבר כיהן גם תקופות קצרות כשר הביטחון וכשר האקלים והסביבה. הטענות הישראליות נגדו ונגד ממשלתו הן רבות: זה התחיל מכך שדווח כי משרדו אסר על מלך נורווגיה לשלוח מכתב תנחומים לישראל אחרי אירועי 7 באוקטובר (זאת מאחר שבנורווגיה המלך אינו מוסמך לתת הצהרות בנוגע ל"קורבנות של סכסוך פוליטי"). זה נמשך בגינוי ישראל בוועידה הבינלאומית בקהיר, שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, ובביקורת על כך שנורווגיה לא מכירה בחמאס כארגון טרור.
מעבר לכך, נורווגיה התעקשה להמשיך להעביר כספים לאונר"א בעוד מדינות רבות הפסיקו לתמוך בארגון, בתגובה לדיווחים שאנשיו היו מעורבים בטבח 7 באוקטובר. נורווגיה לא רק המשיכה להעביר כסף, אלא גם יצאה בקמפיין להגנת אונר"א בקרב מדינות אחרות. במקביל, נורווגיה פעילה במסגרת תביעה נגד ישראל בבית־הדין הבינלאומי לצדק בנושא הכיבוש בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, תביעה נפרדת מהתביעה הדרום־אפריקאית המאשימה את ישראל בביצוע רצח־עם.
בראיון למגזין TheMarker, מסביר בארת איידה את עמדתו: "אנחנו ידידים של ישראל. תמיד היינו ונמשיך להיות", אומר שר החוץ. "לפעמים חברים טובים צריכים לתת עצות טובות, אבל אנחנו בשום אופן לא עוינים את ישראל. תמיד ניסינו לסייע לישראל לחיות בשלום ובביטחון". כשהוא מתבקש להסביר מדוע נורווגיה נתפסת בכל זאת על ידי רבים בישראל כעוינת, הוא מסביר שלמרות הידידות, מדינתו יכולה לא להסכים עם הממשלה הישראלית. "גינינו את המתקפה של חמאס ב־7 באוקטובר ואנחנו מכירים בזכותה של ישראל להגן על עצמה נגד טרור", הוא אומר. "אבל גם אמרנו שכמו כל מדינה אחרת, ישראל חייבת לציית לחוקי הלחימה במסגרת החוקים ההומניטריים הבינלאומיים של אמנת ג'נבה. הביקורת שלנו היתה על כך שחלק מהטקטיקות הצבאיות שישראל משתמשת בהן, והמצור החלקי דה־פקטו על הרצועה שמנע מזון, חשמל ואמצעי קיום הכרחיים מאוכלוסיית עזה, היו בעייתיים מאוד. זו לא עוינות כלפי ישראל, זו ביקורתיות כלפי מרכיבים מסוימים של מדיניות הממשלה".
בארת איידה בביקור בסטוקהולם, יוני 2024, צילום: דיויד סטברו
בארת איידה מוסיף לרשימת הנושאים שלממשלתו יש עליהם ביקורת גם הצהרות של שרים בממשלת ישראל ש"נתנו את הרושם, שהוא כנראה מוטעה, שישראל מעוניינת לגרש את הפלסטינים מעזה. היו בישראל הצהרות כאלו והן בעייתיות מאוד כשהן באות משרים בממשלה".
נורווגיה ממשיכה להעביר כספים לאונר"א ודרשה ממדינות אחרות להמשיך לעשות זאת גם כן. האם אתם לא מאמינים לרשויות בישראל שדיווחו שעובדי אונר"א היו מעורבים במתקפת 7 באוקטובר, או שבעיניכם זו אינה סיבה מספקת להפסיק לממן את הארגון?
"ההחלטה שלנו לא מבוססת על חוסר אמון בטענה הישראלית. אמנם לא ראינו עדויות, גם ארצות הברית וגם האו"ם לא קיבלו את ההוכחות, אבל זה בהחלט יכול להיות נכון. יכול להיות שבין 13 אלף המועסקים בעזה, היו כאלו שהיו קשורים לחמאס ואפילו במתקפת הטרור. זה נורא, זה בלתי מקובל וזה דורש חקירה. אמרנו את זה למזכ"ל האו"ם, גוטרש, וללזאריני (הנציב הכללי של אונר"א, ד"ס). אבל, לא הסכמנו לכך שגם אם זה נכון, צריך לקצץ את כל התמיכה. לא כך מתנהלים כשיש הפרות חוקים בתוך ארגונים. לא סוגרים את הארגון אלא מחפשים את הפושעים. אם מישהו במשטרת אוסלו נעצר בחשד לרצח, אני לא אסגור את המשטרה אלא אעצור את החשוד. אנחנו שמחים לראות שיש כעת מדינות ששינו את מדיניותן – אוסטרליה, שוודיה, דנמרק וקנדה למשל, וכך גם הנציבות האירופית. זה לא שאנחנו לא מאמינים לישראל, אבל אנחנו לא חושבים שצריך להעניש בגלל זה את כל הפלסטינים".
בעניין אונר"א בארת איידה לא מקבל טענות על אופיו הבעייתי מלכתחילה של הארגון והאפשרות לתמוך בפלסטינים דרך ארגונים אחרים. "רוב מכריע של הארגונים הבינלאומיים האחרים הפועלים באזור אומרים שאין אפשרות להחליף את אונר"א בטווח הקצר", הוא אומר. "הם התשתית לכל הפעילות ההומניטרית בעזה, כך שכל הארגונים מתאמים איתם".
בנובמבר הצהרת כי "היינו ברורים בקביעה שיש לראות בחמאס ארגון טרור". האם, בניגוד לעבר, זו כעת המדיניות הרשמית של נורווגיה, גם בכל הנוגע לאכיפת חוק, סנקציות כלכליות וכן הלאה?
"מתקפת הטרור ב־7 באוקטובר היתה באופן ברור מתקפת טרור והיא בוצעה על ידי חמאס, כך שבהקשר זה הם ביצעו פעולת טרור חמורה מאוד. עם זאת, עמדתנו העקבית שומרת איזשהו סוג של קשר עם כל הקבוצות הרלוונטיות. זה לא אומר שאנחנו מקבלים את המטרות שלהן או את המדיניות שלהן, אבל אנחנו חושבים שאם אנחנו מנסים לתרום להפסקת אש בין הצבא הישראלי לחמאס, מישהו צריך לדבר עם חמאס. זה לא אימוץ של הארגון, אלא רק הודאה בכך שהם קיימים. הדרך להחליש את החמאס היא לפתח דרך חלופית למדינה פלסטינית. כוחות רבים תרמו לפיצול של החברה הפלסטינית וזה שירת את חמאס ואת אלו שלא רצו התקדמות. אנחנו לא רוצים פלסטין בשליטת חמאס, אלא פלסטין בשליטת פלסטינים אחרים שמכירים בישראל ובזכותה לחיים ולביטחון".
אתם מקיימים קשר עם חמאס?
"כן, אנחנו עומדים בקשר עם חמאס כפי שאנחנו בקשר עם חיזבאללה, עם החות'ים וכל שאר הגורמים באזור. ובגלל זה לא הטלנו אותן סנקציות שמדינות אחרות הטילו, אבל אין להבין את זה כתמיכה במטרות ובמדיניות שלהם". בארת איידן גם מוסיף, בלי לפרט בדיוק למי הכוונה, ש"יש אנשים בעולם שמבקרים אותנו על כך בפומבי, אבל למעשה שמחים שזה המצב, כי מישהו צריך לתחזק את הקשרים האלו".
מה עמדתכם הנוכחית בעניין התביעה הדרום־אפריקאית בהאג ותוצאותיה?
"ציינתי לטובה את העובדה שישראל החליטה להגיב לתביעה. לא הגבתי לעצם היוזמה, אבל בהינתן שהתביעה קיימת, טוב שישראל הגיבה, טוב שהיא מכירה בסמכות בית המשפט וברור שזו זכותה להגן על עצמה מפני ההאשמות. בית המשפט לא טען שיש כאן רצח עם, אלא שיש מספיק אלמנטים שעלולים ליצור הפרה של האמנה למניעת רצח עם, וישראל צריכה להגיב ולהודיע לבית־המשפט אילו צעדים היא נוקטת כדי לקיים את המגבלות החלות על מדינה שנלחמת. זה חוקי להילחם במלחמה של הגנה עצמית, אבל יש חוקים כיצד לעשות זאת. יש כמובן עוד נושא שבית הדין הבינלאומי לצדק עוסק בו, תיק אחר שעוסק בנושא אחר – הכיבוש הישראלי בו התערבנו, בניגוד לתיק רצח העם". ואכן, נורווגיה היתה אחת מ־50 מדינות שהעידו בפני בית־הדין בנושא זה בסוף פברואר. "נורווגיה מסתייגת בבירור מאלימות של מתנחלים ישראלים ומעקירת פלסטינים באדמות כבושות", אמר בארת איידן בהקשר זה. "ההתנחלויות אינן חוקיות על פי החוק הבינלאומי… והעוול שהפלסטינים נתונים לו חייב להיפסק".
למדיניות הנורווגית כלפי ישראל יש גם צד כלכלי. ממשלת נורווגיה פרסמה לאחרונה אזהרה לחברות נורווגיות שלא לעסוק בשיתוף פעולה עסקי או במסחר המשמש "להנצחת ההתנחלויות הבלתי חוקיות בישראל". על פי שר החוץ בארת איידה, "נורווגיה טוענת זה זמן רב שמדיניות ההתנחלויות של ישראל בגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, מפרה את החוק הבינלאומי, לרבות המשפט ההומניטרי הבינלאומי ודיני זכויות האדם, ומערערת את הסיכויים להשגת מדינה פלסטינית עתידית ופתרון בדרכי שלום של הסכסוך". לכן, על פי הודעת השר, ההמלצה לחברות נורווגיות היא "תגובה להתעצמות מדיניות ההתנחלויות של ישראל בשנה האחרונה, כמו גם הרחבות התנחלויות חדשות והגברת האלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים". בארת איידה טוען שהקהילה העסקית הנורווגית ביקשה הנחיות מהרשויות לגבי הפעילות שלהן, והמלצת הממשלה מבהירה ש"חברות נורווגיות צריכות להיות ערניות לעובדה שעיסוק בכל פעילות כלכלית או פיננסית בהתנחלויות הישראליות הבלתי חוקיות עלול לסכן אותן, ולתרום להפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי וזכויות האדם".
בפועל, למדיניות זו יש כבר השלכות. "מכתבו של שר החוץ הבהיר כי כל דבר שמועיל לארגונים שתורמים ל'כיבוש הבלתי חוקי' בישראל, אינו תואם את המדיניות הנורווגית", מסביר לייף קנוטסן, מתאם התקשורת של הקהילה היהודית בנורווגיה. "הוא גם שלח את המכתב הזה ל־Vinmonopolet, המונופול הקמעוני למכירת משקאות אלכוהוליים שבבעלות ממשלת נורווגיה. Vinmonopolet, בתגובה, כינסה מיד ישיבת מועצת מנהלים שהחליטה להוריד מהמדפים יינות מהגדה המערבית ומהגולן". קנוטסן אומר שצעד זה עלול להיות בלתי חוקי בהקשר של חוקי האיחוד האירופי או ארגון הסחר העולמי (WTO), במיוחד בהקשר של הגולן. "זה שינוי מדיניות שבארת איידה הכתיב משולחן העבודה שלו, לא דרך הקבינט ולא דרך הפרלמנט, וזוהי מדיניות חוץ דרך קמעונות", אומר קנוטסן. "אחת התוצאות היא שבפועל, יהודים בנורווגיה שרוצים יין כשר לפסח, יתקשו להשיגו".
בשיחה עם מגזין TheMarker מבהיר בארת איידה ש"הרשת יכולה לייבא יינות ישראלים אחרים ככל שהיא בוחרת", ומוסיף: "יש לנו יחסים כלכליים עם ישראל ואנחנו רוצים להמשיך לקיים אותם. אבל אנחנו טוענים כבר שנים שהיחסים הכלכליים צריכים להיות עם ישראל של גבולות 1967. זה לא חדש. כעת, אנחנו מחזקים את העצה שלנו לעסקים נורווגיים – תרגישו חופשי לקנות ולמכור בישראל, אבל לא במה שמתדלק את הכיבוש, שנדמה לי שכולם, למעט הממשלה הישראלית, מכירים באי־החוקיות שלו. זו לא מדיניות רדיקלית מאוד. זו עמדה שנועדה ליצור עקביות במדיניות שלנו לא לתרום כלכלית להפרות זכויות אדם ולהפרות של החוק הבינלאומי. אנחנו לא נכנסים לפרטים, אלא נותנים עצות כלליות. זו היתה מועצת המנהלים של Vinmonopolet שקיבלה את ההחלטה".
למרות כל זאת, דומה שהמשק הנורווגי לא משלם מחיר גבוה במיוחד על העמדה העקרונית של הממשלה. יחסי הסחר בין ישראל לא נפגעו בצורה דרמטית, והקריאות לחרם הן יותר סמליות מאשר מעשיות. על פי מֶטֶּה יוהאנה פולסטאד, נשיאת לשכת המסחר נורווגיה־ישראל, הייצוא העיקרי של נורווגיה לישראל במשך עשרות שנים הוא דגים. "יותר מ־80% מכלל הסלמון המיובא לישראל הוא מנורווגיה. נורווגיה גם מייצאת מתכות ונייר בהיקף קטן יותר", אומרת פולסטאד. "הייצוא העיקרי של ישראל לנורווגיה הוא מוצרים חקלאיים – פירות וירקות. ישראל מייצאת לנורווגיה גם מוצרים טכנולוגיים כמו חלקי מחשב. שני המגזרים הללו מכסים את רוב היבוא לנורווגיה מישראל".
פולסטאד מוסיפה שלמרות המתחים הפוליטיים, מכירות הדגים מנורווגיה המשיכו לגדול, בעוד שאר המגזרים לא גדלו במשך זמן מה. "האקלים הפוליטי בנורווגיה לגבי ישראל אינו מועיל לקידום עסקים, ובעיקר ליוזמה של יצירת קווי מסחר חדשים. נראה שהסנטימנט האנטי־ישראלי יצר חוסר רצון לפתח קשרים עסקיים חדשים עם ישראל", היא אומרת. "למרות זאת, חלק מהמסחר ממשיך לגדול. בשנים 2022־2023 היבוא הישראלי לנורווגיה גדל מ־1.6 מיליארד כתר נורווגי (כ־560 מיליון שקל) ל־1.8 מיליארד כתר (כ־600 מיליון שקל), אלו נתוני שיא. גם הייצוא הנורווגי לישראל ב־2022 היה ברמת שיא של 2.6 מיליארד כתר (כ־900 מיליון שקל) וירד ל־2.3 מיליארד כתר (כ־800 מיליון שקל) ב־2023".
בנוסף להמלצת ממשלת נורווגיה להחרים מוצרים ישראליים מהגדה המערבית, פולסטאד מציינת גם את העובדה שאוניברסיטאות בנורווגיה קוראות לחרם אקדמי נגד ישראל, אף שהממשלה מתנגדת למהלך זה. קנוטסן מסביר בעניין זה שהיו קריאות רבות לחרם מסוגים שונים בנורווגיה בחודשים האחרונים. באקדמיה הנורווגית יש מקרים של אוניברסיטאות שניתקו קשרים עם מוסדות אקדמיים מישראל. אחת הדוגמאות היא אוניברסיטת OsloMet (Oslo Metropolitan University), שהחליטה לא להמשיך תוכנית חילופי סטודנטים עם אוניברסיטת חיפה. "זה מקרה שבו מועצת המנהלים של המוסד קיבלה את ההחלטה", מספר קנוטסן. "הם טוענים שזה לא חרם אלא החלטה של אי המשך תוכנית, אבל זה משחק בסמנטיקה". על פי קנוטסן, זוהי פגיעה ברורה בחופש האקדמי, שמיועדת לרצות קבוצה של אקטיביסטים שעסוקה בלהשתיק את כל מי שלא מסכים איתה. על פי דיווחים בתקשורת, אוסלו מט אינה לבדה. גם אוניברסיטת דרום־מזרח נורווגיה (USN) החליטה לסיים את שיתופי הפעולה האקדמיים והמחקריים שלה עם המכללה האקדמית הדסה בירושלים בעקבות המלחמה בעזה.
והחרמות נמשכים גם בגזרות אחרות. קנוטסן אומר שישנם איגודים מקצועיים ורשויות מוניציפליות, כולל עיריית אוסלו, שקראו לחרמות ופרסמו הודעות על חרמות. "הם נזהרים מאוד מלהגיד שהם מחרימים את ישראל, וטוענים שהם מחרימים רק ארגונים וחברות שתורמים להתנחלויות. עם זאת, לא תמיד ברור מה זה בדיוק אומר ומה בעצם הם לא רוכשים. זה נראה כמו Virtue Signaling (הפגנת מוסריות שטחית לצורכי תדמית, ד"ס) עבור הקהל הביתי שלהן".
כשמגיעים לכסף הגדול באמת, עם זאת, נורווגיה לא ממהרת לחתוך את כל ההשקעות שעלולות להיות קשורות בצורה כזו או אחרת עם הכיבוש וההתנחלויות. בנושא זה מעניין לבדוק את קרן הנפט הנורווגית, שמשקיעה את עודפי ההכנסות של מגזר הנפט של המדינה במה שנהפך לקרן העושר הריבונית הגדולה בעולם. הקרן, המחזיקה כ־1.5 טריליון דולר, משכה בעבר השקעות בחברות ישראליות, אך היא עדיין מושקעת על פי דיווחים שונים בכ־70 חברות ישראליות, בשווי של מיליארדי דולרים. כעת, היא בודקת אם למשוך השקעות מחברות שיש להן קשר לכיבוש ולהתנחלויות, בעיקר גופים כגון בנקים ומוסדות פיננסיים ישראליים.
"זה נידון כאן בהרחבה", אומר שר החוץ בארת איידה, "ההמלצות שלנו רלוונטיות גם להשקעות בקרן הנפט וועדת האתיקה של הקרן בוחנת את הדברים. זה מסובך, כי למשל, כשיש בעלות בבנק, ייתכן שיש לבנק פעילות גם בישראל וגם בשטחים כבושים. הממשלה לא נכנסת לפרטים ולכל פורטפוליו. לקרן יש דירקטוריון ויש לה גם הנהלה רחבה יותר וכן ועדת אתיקה, והם אלה שמקבלים את ההחלטה".
למרות הצעדים הרבים המיועדים להפעלת לחץ על ישראל, ישנם קולות בנורווגיה הטוענים שהממשלה אינה נוקטת מספיק פעולות נגד ישראל, וכדי לתמוך בפלסטינים. ארגונים פרו־פלסטינים טוענים, למשל, שתעשיית הנשק הנורווגית, שחלק גדול ממנה נמצא בבעלות ממשלתית, מצאה דרכים לעקוף את האיסור שמטילה המדינה על מכירת נשק למדינות הנמצאות במצב מלחמה. האם ייתכן שנורווגיה מנסה ליהנות משני העולמות – מצד אחד היא מנסה להצטייר כמגינתם הנלהבת של הפלסטינים, ומצד אחר אינה מוותרת על רווחים הכרוכים בקשר עם ישראל?
"יש הגדרה ברורה של מהו נשק נורווגי", אומר שר החוץ בארת איידה. "זהו נשק שמיוצר בנורווגיה או שלפחות החלק המרכזי שלו מיוצר בנורווגיה. זוהי הגדרה בינלאומית. במובן זה, אסור לייצא כלי נשק נורווגים למדינות שנמצאות במלחמה כמו ישראל, ואין לנו שום סיבה להאמין שזה קרה". עם זאת, מבהיר שר החוץ, מאחר שלנורווגיה יש תעשיית נשק גדולה, חברות נורווגיות גם מחזיקות חברות בחו"ל וכאן שליטת הממשלה מוגבלת יותר. "אם הממשלה היא הבעלים של החברה או של חלקה הגדול, אנחנו יכולים לנקוט צעדי זהירות, אבל זה לא ממש נמצא תחת רגולציה נורווגית. כך זה גם עם מדינות אחרות. חוץ מזה, יש גם פרויקטים משותפים שבמסגרתם אנחנו מייצרים חלפים לכלי נשק של מדינות אחרות. למשל, אנחנו מייצרים כמה חלקים מינוריים עבור מטוסי F-35. החוקים הנורווגיים לא תקפים כאן כי זה פשוט היה יוצר מצב ששיתופי פעולה בינלאומיים בתחום הביטחון לא יהיו אפשריים".
בארת איידה מבהיר שנורווגיה אינה מוכרת נשק לישראל והוא אף קרא למדינות אחרות לנהוג כמו נורווגיה, כדי לוודא שלא יהיו שותפות עקיפות למה שעלול להוות רצח עם. עם זאת, ישנן טענות שחברות נורווגיות, ביניהן לפחות אחת שחציה בבעלות ממשלתית, עוקפות את המדיניות הממשלתית. היומון Verdens Gang פרסם בנובמבר שרכיבים נורווגיים עלולים להיות בשימוש בטילים שישראל יורה בעזה. על פי העיתון, מאחר שנורווגיה מתירה ייצוא רכיבי נשק למדינת נאט"ו כמו ארצות הברית, החלקים יכולים לשמש להרכבת נשק שיכול להיות מיוצא לישראל על פי תקנות אמריקאיות. כך, על פי העיתון, חברת Chemring Nobel, היא בין יצרניות דלק הרקטות לטילי הלפייר, שאותם ארצות הברית מספקת לישראל בעבור המלחמה בעזה. דיווחים על כך שחברה זו מייצרת דלק רקטות וחומרי נפץ עבור טילים שמשמשים את צה"ל אינם חדשים, וכלי תקשורת שונים בנורווגיה דיווחו על כך בעבר. בתגובה לדיווח בעיתונות הנורווגית אמר מנכ"ל החברה כי הוא אינו יכול לשלול את האפשרות שרכיבים נורווגיים כלולים במערכות נשק המשמשות בעזה, אוקראינה או במקומות אחרים, מאחר שכמה מבעלות בריתה של נורווגיה מאפשרות יצוא של מוצרים ביטחוניים לישראל, בניגוד למדיניות היצוא הנורווגית.
חברה נורווגית נוספת, NAMMO, הואשמה בנורווגיה גם היא במכירת נשק לישראל. הבעלות על נאמו נחלקת בין ממשלת נורווגיה וחברה פינית בשם פאטריה (שגם היא, בחציה, בבעלות חברה נורווגית, קונגסברג, שממשלת נורווגיה היא בעלת המניות הגדולות שלה). בדצמבר דווח ב־NRK, רשות השידור הציבורית בנורווגיה, שפעילים פרו־פלסטיניים חסמו את הכניסה למפעל החברה בראופוס בטענה כי "הנשק של נאמו מסייע להרג פלסטינים בעזה". לפי המפגינים, טילי כתף מסוג M141 המיוצאים מהמפעל של נאמו באריזונה לישראל, נמצאים בשימוש בעזה. החברה הכחישה את הטענות ואמרה שהנשק נמכר לצבא האמריקאי עד לפני עשר שנים, ושבזה מסתיימת מעורבותה.
בעקבות פניית מגזין TheMarker, כתב דובר מטעם חברת נאמו שבחברה אכן נתקלו בדיווחים בתקשורת לגבי מוצרים של החברה שיוצרו בארצות הברית ונמצאו בישראל. הדובר כתב כי "בהתחשב בעובדה שהמכירות של מוצרים אלה בוצעו לפני מספר שנים ונעשו לרשויות בארצות הברית, איננו מסוגלים לאשר דיווחים על העברה מאוחרת יותר מארצות הברית לישראל, וגם אין לנו ידע לגבי כלי נשק או חומרים שהצבא הישראלי משתמש בהם". בתשובה לשאלה אם יש פיקוח על השימוש שנעשה בחלקי נשק שהחברה מייצאת למדינות אחרות, למשל באמצעות "הצהרת משתמש קצה" (End-User Certificate), כתב הדובר: "נאמו כפופה לחוקי פיקוח על יצוא במדינות שבהן יש לנו פעילות, כולל נורווגיה, שאינה מתירה יצוא של מוצרים מתוצרת נורווגית לישראל. עבור בקשות לרישיון יצוא למדינות שבהן יצוא מנורווגיה מותר, הצהרת משתמש קצה או אישורים אחרים הם בדרך כלל חלק מרשימת המסמכים הנדרשים". חברת Chemrinh Nobel לא היתה מעוניינת להגיב לשאלות מגזין TheMarker.
דו"ח בנושא מגמות בסחר בינלאומי בנשק שפורסם לאחרונה מספק הקשר לתעשיית הנשק הנורווגיות. את הדו"ח פרסם המכון הבינלאומי SIPRI, שמושבו בשטוקהולם, בירת שוודיה, והוא חוקר סכסוכים, חימוש, בקרת נשק ופירוק נשק. הדו"ח נחשב למקור המהימן ביותר על הסחר העולמי בנשק, למרות שעל פי הצהרות אנשי המכון עצמם, יש קושי להגיע למידע מלא על העסקות בתחום. הוא מדרג את נורווגיה במקום ה־19 ברשימת יצואניות הנשק, מקום גבוה למדי בהתחשב בכך שבנורווגיה חיים כ־5.5 מיליון איש בלבד. הדו"ח מראה כמעט הכפלה של יבוא נשק על ידי מדינות באירופה (עלייה של 94%) בשנים 2019־2023, לעומת השנים 2014־2018. המקור של כ־55% מהיבוא לאירופה הוא בארצות הברית. כמו כן, כמויות גדולות בהרבה של נשק זרמו לאסיה, אוקיאניה והמזרח התיכון בשנים האחרונות. יבואניות הנשק הגדולות בעולם הן הודו, ערב הסעודית, קטאר, אוקראינה, פקיסטן, יפן, מצרים, אוסטרליה, קוריאה הדרומית וסין. ישראל נמצאת במקום ה־15, כשהמקור של כמעט 70% מיבוא הנשק שלה הוא ארצות הברית. הדו"ח מוסיף שארצות הברית הגדילה את יצוא הנשק שלה ב־17% בין שתי תקופות אלה, בעוד יצוא הנשק של רוסיה הצטמצם בכמחצית. רוסיה היתה לראשונה יצואנית הנשק השלישית בגודלה בעולם, אחרי צרפת שבמקום השני. אחריהן ממוקמות סין, גרמניה, איטליה, בריטניה, ספרד וישראל (במקום התשיעי).
על פי הדו"ח, כ־30% מהעברות הנשק הבינלאומיות הגיעו למזרח התיכון בשנים 2019־2023. סעודיה, יבואנית הנשק השנייה בגודלה בעולם, קיבלה 8.4% מייבוא הנשק העולמי בתקופה זו, ואילו קטאר הגדילה את יבוא הנשק שלה כמעט פי ארבעה. ארצות הברית היא זו שמחמשת את האזור, וכ־52% מהנשק שיובא על ידי מדינות המזרח התיכון סופקו על ידה. אחריה ברשימה נמצאות צרפת, המספקת כ־12% מהנשק שמיובא למזרח־התיכון; איטליה (10%) וגרמניה (7.1%). נורווגיה לא אמורה להיות כלל ברשימה זו, מאחר שתקנותיה מונעות יצוא נשק למדינות הנמצאות במצב מלחמה. לכן, המדינות המובילות את רשימת הייבוא מחברות נורווגיות בתחום זה הן ארצות הברית, אוקראינה וליטא. במקרה האוקראיני, ישנה החלטת ממשלה נורווגית המאפשרת מכירת נשק למדינה, בגלל הפלישה הרוסית והאינטרס המיוחד שיש לנורווגיה לסייע לאוקראינה נגדה. כמו כן, החוק הנורווגי מאפשר סיוע צבאי למדינות הנמצאות במלחמה, בניגוד למכירת נשק לצרכים מסחריים.
"שוק הנשק בנורווגיה נתון לרגולציה כבדה", אומר ניק מארש, חוקר בכיר במכון לחקר השלום של אוסלו (PRIO). "משרד החוץ מנפיק אישורי יצוא והמכס בודק את המוצרים שעוברים את הגבול. שותפי הסחר בתחום הזה הם בעיקר מדינות נאט"ו, ומדינות מפותחות ודמוקרטיות כמו אוסטרליה. העיקרון המרכזי לפיו ניתנים רישיונות יצוא נוסח כבר בסוף שנות ה־50, בהצהרת הפרלמנט הנורווגי לפיה אסור לשלוח נשק או תחמושת לאזורים הנמצאים במלחמה, תחת איום מלחמה או במלחמת אזרחים. מעבר לכך, נורווגיה כפופה גם לאמנה הבינלאומית לפיקוח על סחר בנשק (ATT) ולקווים מנחים של האיחוד האירופי (אף שהיא איננה חברה באיחוד, היא קיבלה עליה את המגבלות של האיחוד, ד"ס)".
"לתעשיית ההגנה והנשק של נורווגיה אין השפעה עצומה על הכלכלה הלאומית. ברור שמבחינת התמ"ג הנורווגי היא הרבה פחות חשובה מנפט וגז", מוסיף מארש, "עם זאת, נורווגיה לא מייצרת הרבה. למשל, בניגוד לשוודיה, אין לנו תעשיית הייטק גדולה, אז מבחינת ייצור ותעסוקה, הסקטור הזה חשוב. ישנן שתי חברות גדולות בתחום זה בנורווגיה – נאמו ו־Konsberg, שתיהן בבעלות חלקית של הממשלה".
מה לגבי חברות נורווגיות שיש להן חברות בנות במדינות אחרות? האם הן כפופות לחוק הנורווגי או למדינות שבהן מיוצר הנשק בפועל?
"כאן זה מסתבך. תיאורטית, אם חברה נורווגית קונה חברה בחו"ל, החוק הנורווגי לא תקף לגביה. הוא תקף רק לגבי מוצרים שעוזבים את נורווגיה. עם זאת, במקרה של מוצר שמיוצר נניח בארצות הברית, מורכב מחלקים שחלקם יצאו מנורווגיה או אפילו עושה שימוש בתוכנה או מפרטים טכניים שהם קניין רוחני מנורווגיה, אז יש משמעות לחוקי הייצוא הנורווגים".
האם כשנורווגיה מייצאת נשק מקובל לדרוש הצהרת משתמש קצה (EUC)?
"באופן כללי, כמו במדינות אחרות, גם בנורווגיה יש דרישה להצהרת משתמש קצה, אבל חשובים יותר הם מסמכי תנאי המכירה (Conditions of Sale). כך מגדירה החברה, בין השאר, למי מותר ולמי אסור למכור את המוצר שלה. זה לא רק עניין של שמירה על זכויות אדם, אלא גם עניין מסחרי. אבל במקרה של מדינות נאט"ו, נורווגיה הבהירה שוב ושוב שהיא לא מבקשת הצהרות משתמש קצה. זוהי אמירה פוליטית והיא חזרה לאורך השנים. כך, מאחר שנורווגיה יכולה למכור לצרפת, לארצות הברית ולבריטניה, למשל, ומאחר שהיא לא דורשת הצהרת משתמש קצה ממדינות אלו שמייצאות, בין השאר, לסעודיה, נוצר מצב שהממשלה יכולה לטעון שאין נשק במדינות הנמצאות במלחמה שכתוב עליו Made in Norway, אבל בהחלט יכול להיות שיש נשק שיש בו חלקים נורווגיים או שמיוצר על ידי חברות בנות של חברות נורווגיות. צריך לזכור שתעשיית הנשק היא בבעלות חלקית של הממשלה שיש לה כאן אינטרס כלכלי וגם פוליטי, כך שיש איזון בין שיקולים עקרוניים לשיקולים מעשיים".
"זה מאפיין את נורווגיה כבר זמן רב", מסכם מארש את מה שהוא מכנה "האופי הדואלי של נורווגיה". "מחלקים כאן את פרס נובל לשלום ויש כאן דגש פוליטי על שיחות שלום, מאמצים דיפלומטיים, סולידריות ופעילות הומניטרית מצד אחד. מצד אחר, נורווגיה חברה בנאט"ו כבר מתחילת הדרך, ומאז מלחמת העולם השנייה יש לה צבא חזק שהוא חלק מברית צבאית שמתנגדת לרוסיה. כמדינה קטנה, האינטרס שלה הוא לקדם שלום, אבל היא מעולם לא היתה פציפיסטית".
כששר החוץ בארת איידה נשאל לגבי העתיד של יחסי ישראל־נורווגיה, הוא מזכיר שאף שיש ביחסים עליות וירידות, יש למדינתו חשיבות גדולה בגלל ועידת המדינות התורמות לרשות הפלסטינית (AHLC). זהו הגוף הבינלאומי העוסק בתיאום ובהגשת סיוע כלכלי לרשות הפלסטינית, הוא הוקם ב־1993 וחברות בו 16 מדינות, בראשות נורווגיה ובחסות ארצות הברית והאיחוד האירופי. "אחרי הפסקת האש, זה שוב יהיה גוף מפתח בדיון על תיאום תרומות לבניית הרשות הפלסטינית. לכן פעלנו עם ממשלת ישראל למציאת פתרון לבעיית ההכנסות שנגבו על ידי ישראל מטעם הרשות הפלסטינית. זה מראה שאנחנו עדיין יכולים לעבוד עם ישראל וגם עם רמאללה כדי לפתור בעיות". שר החוץ מתייחס בהקשר זה למתווה הזמני שמעביר לידי נורווגיה את האחריות על כספי המיסים של הרשות הפלסטינית, לאחר שבנובמבר החליטה ישראל לקזז מהם את הסכום המיועד לרצועת עזה, והרשות סירבה עקב כך לקבל את הכספים. מאחר שהרשות זקוקה לכספים בין השאר כדי לשלם משכורות לאנשי מנגנוני הביטחון, הוחלט שנורווגיה תהיה המדינה שתחזיק את כספי הסילוקין הפלסטינים שישראל מקזזת לעזה. זאת, כחלק מההסדר בין ישראל וארצות הברית.
בהקשר רחב יותר, בארת איידן דבק עדיין במדיניות שבה החזיק בעבר. "אני מאמין והאמנתי שנים רבות מאוד שהנתיב הטוב ביותר לשלום הוא הסכם עם הפלסטינים", הוא אומר. "לא עם חמאס, כמובן, אלא עם הרשות הפלסטינית, עם פת"ח ואש"ף. ישראל תצליח יותר בניסיון שלה להיות גם מדינה ליהודים וגם מדינה דמוקרטית אם תהיה לצידה מדינה פלסטינית. כל מה שאנחנו עושים בנושא הזה מיועד להפסיק את הסבל, אבל גם לייסד מדינה פלסטינית שמנוהלת על ידי רשות לגיטימית אחרי הסכם. זו מטרה שטובה גם לישראלים וגם לפלסטינים".
נשיאת לשכת המסחר ישראל־נורווגיה, פולסטאד, אומרת לעומת זאת, שלדעתה כל חרם, כולל חרם שהוא רק על מוצרים ישראלים מהגדה המערבית, פוגע בראש ובראשונה במעמדה של נורווגיה כמתווכת. "מאז שהדיונים על הסכמי אוסלו התנהלו בארצנו, נורווגיה ניסתה להיות מתווכת ולקרב את הצדדים לשלום", היא אומרת. "בהחרמת מוצרים ישראליים מהגדה המערבית, שעל פי הסכמי אוסלו עדיין נמצאים בסמכות ישראלית חוקית, ממשלת נורווגיה מפרה בעצמה את רוח הסכמי אוסלו בכך שאינה מכבדת את ההסכמים החתומים. בהתאם לכך, ייתכן שישראל לא תכבד יותר את דעתה של נורווגיה, והיא עלולה להפוך ללא רלוונטית כמגשרת בסכסוך".
עיתוי ההודעה הישראלית על פגישת שר החוץ אלי כהן ומקבילתו הלובית הביא לכך שבמקום נורמליזציה היסטורית עם מדינה ערבית, ירושלים נקלעה למבוכה דיפלומטית, טריפולי התמלאה בהפרות סדר והשרה הלובית פוטרה. יש הטוענים שזו תוצאה של חובבנות ואופורטוניזם, אבל הסטת המבט מאפריקה לאירופה, מעלה חשד שהבעיה איננה טעויותיו של משרד החוץ (אם אכן היתה זו טעות) אלא דווקא הצלחותיו.
שלושה חודשים לפני שנפגש עם השרה הלובית, ביקר השר כהן בסטוקהולם. גם זה לא היה אירוע שגרתי. כהן הוא שר החוץ הישראלי הראשון המבקר בשוודיה מזה למעלה מ–20 שנה, ולמרות זאת הביקור נמשך רק 24 שעות וכלל מעט פגישות שהתקיימו בפרופיל נמוך. לא שמישהו ציפה לשטיח אדום ומצעדים חגיגיים, אבל שתי המדינות לא קיימו אירועים פומביים, טקסים או קבלות פנים, ועצם קיום הפגישה של כהן עם עמיתו השוודי, טוביאס בילסטרום, נשמר בסוד עד אחרי שהסתיימה.
אחת הסיבות לאיפוק הלא אופייני הזה היא, ששתי הממשלות נמצאות במצב תקדימי. הישראלית מקדמת תהליכים הממלאים את הרחובות במפגינים — לא רק בישראל אלא בכל מקום בעולם אליו מגיעים שריה. ממשלת שוודיה לעומתה, תלויה במפלגת "השוודים־הדמוקרטים" שהחלה את דרכה כתנועת ימין קיצונית וניאו־נאצית והונהגה עד לפני 30 שנה בידי גלוחי־ראש. היום המפלגה מגדירה את עצמה כ"לאומית ושמרנית", וכתוצאה מהסכם שחתמה עם מפלגות כמו "המתונים" של השר בילסטרום, היא קובעת את סדר היום במדינה.
המדיניות המסורתית של ישראל היא להימנע ממגעים עם מפלגות מסוג זה, לא רק בגלל השורשים הנאציים שלהן, אלא גם בגלל שבשנים האחרונות חברי ובכירי המפלגה השוודית ודומיה ביבשת נתפסו כשהם מפיצים תיאוריות קונספירציה ותעמולה גזענית, אנטישמית ואיסלאמופובית. חלקם אף היו מעורבים בתקריות אלימות. לא בדיוק סוג הדברים שישראל רוצה להיות מזוהה איתם.
אבל הדברים אינם פשוטים. אם, כפי שטען כהן, הוא דיבר עם עמיתו השוודי על חיזוק הקשרים הפוליטיים, הכלכליים והביטחוניים, כיצד כל זה יכול היה לקרות כאשר תפקידי מפתח בשוודיה, כולל ראשות וועדות החוץ והעסקים של הפרלמנט, נתונים בידי מפלגה שישראל מחרימה?
משרד החוץ הישראלי טען שסוגיית הקשרים עם מפלגת השוודים־הדמוקרטים לא נדונה בפגישות בסטוקהולם. ייתכן שזה נכון, אבל לא בגלל שזה לא חשוב, אלא בגלל שנראה כי ישראל כבר נמצאת עמוק בתוך תהליך של שינוי מדיניות בנושא. הקשרים עם ראשת ממשלת איטליה בעלת העבר הניאו־פשיסטי חזקים מתמיד, הונגריה נחשבת לבעלת ברית חשובה ולאחרונה, שר החוץ כהן אף הורה לשגריר ברומניה להיפגש עם מפלגת הימין הקיצוני ה־AUR המוחרמת בישראל בגלל הצהרות אנטישמיות והכחשת שואה. כל זאת תמורת תמיכה בהתנחלויות. האם יש קשר בין הדברים?
את התשובה ניתן למצוא בביקור דיפלומטי נוסף: כמה ימים לאחר שכהן שב מסטוקהולם, נחתו בנתב"ג שני בכירי השוודים־הדמוקרטים — צ'רלי ווימרש וריקארד יומשוף. הביקור תוכנן מתחת לרדאר, אך במהלכו נחשף שאנשי הימין הקיצוני השוודים נפגשו עם חברי כנסת ישראלים. "ישראל היום" אף חשף כי אחד מהם היה איש הליכוד, עמית הלוי, ששוחח עם אורחיו על סיום החרם הישראלי עליהם וקיבל מהם מסמך שהועבר למקבלי ההחלטות בנושא. כעבור שלושה חודשים אותו הלוי היה אחד המעורבים בשינוי מדיניותה של ישראל כלפי מפלגת הימין הקיצוני הרומני. איש ליכוד נוסף, חה"כ לשעבר מיכאל קליינר, פגש גם הוא את המשלחת השוודית. באופן לא מפתיע, קליינר היה אורח של ה־AUR בבוקרשט בנובמבר האחרון.
זו מציאות מבלבלת. בעוד שישראל הרשמית מחרימה את השוודים־הדמוקרטים, הפוליטיקאים המוחרמים פוגשים בחשאי את מפלגת השלטון בישראל וחותרים תחת המדיניות הישראלית הרשמית. מטבע הדברים המדיניות כלפי הימין הקיצוני האירופי צריכה להישקל בצורה רצינית וייתכן גם שהגיע הזמן לשנותה אבל הרושם הוא, שמה שהתרחש ברומניה והמהלך הנרקם בשוודיה אינם תוצאה של דיוני אנשי המקצוע במשרד החוץ, אלא של מחטף פוליטי.
בעוד הציבור הישראלי עסוק במדיניות הפנים של ישראל, מספר קטן של פעילי ליכוד משנים את מדיניות החוץ שלה. בעלות הברית הדמוקרטיות והליברליות מוחלפות בתנועות לאומניות, פופוליסטיות וגזעניות במהלך המהווה מעין מקבילה אירופית למה שעושה השר בצלאל סמוטריץ' כלפי ארצות הברית.
ייתכן שהתבטאויותיו על "הטפות המוסר" האמריקאיות לא היו פליטת פה אלא מימוש מדיניות — החלפת תמיכה דו־מפלגתית אמריקאית בליווי הכוחות המסורתיים באירופה, בתמיכת הצד הפופוליסטי־אוונגליסטי באמריקה והאגף הקסנופובי־לאומני באירופה.
מעבר לשיקולים אידיאולוגיים, יש כאן שיקולים פוליטיים ועסקיים. פוליטית, בניגוד למנהיגים כמו נשיא ארה"ב ג'ו ביידן וקנצלר גרמניה אולף שולץ, שמַחוּ בגלוי על ההפיכה המשפטית בישראל, לשר השוודי בילסטרום לא היה דבר לומר בנושא. המדינה שבעבר ראתה את עצמה כ"מעצמה הומניטרית" ומשכינת שלום עולמית, ממלאת פיה מים בעניין הדמוקרטיה הישראלית. בעבור כהן זה היה בוודאי מרענן.
מהצד העסקי, ישנה עלייה דרמטית במכירות של מערכות נשק ישראליות לשוודיה בעקבות המלחמה באוקראינה והצטרפות שוודיה ופינלנד לנאט"ו. הממשלות בסטוקהולם והלסינקי, שנתמכות על ידי מפלגות ימין קיצוני, מעוניינות שתיהן ברחפנים, משגרי רקטות וסייבר הרבה יותר מאשר בזכויות אדם, התנחלויות והפיכות משטריות.
גם אם חלקים בשמאל הישראלי לא רואים בכך בעיה, יש להכיר בתופעת הלוואי ההכרחית: שותפותיה החדשות של ישראל לא יצילו אותה מעצמה. הן מונהגות על ידי ממשלות שמבחינה מוסרית הן עיוורות, חירשות ואילמות.
אז אולי התקרית הלובית לא היתה טעות. במקום מדיניות של בניית גשרים למדינות ערב, שהיא כשלעצמה דרך להימנע מהנושא הפלסטיני, ישראל הולכת לקראת אוריינטציה בינלאומית חדשה, ומחפשת תמיכה המבוססת על עסקאות נשק, גז טבעי וסייבר ולא על ערכים משותפים. וזה הגיוני בסך הכל כי על אלו ערכים אפשר כבר להתבסס — זכויות אדם? שלום? צדק חברתי? זה הכל כל כך ניינטיז.
עדיין לא ברור אם ומתי השר השוודי בילסטרום יבקר בישראל, אבל כשזה יקרה אפשר להיות בטוחים שהסכסוך הישראלי־פלסטיני והסכנות לדמוקרטיה הישראלית (והשוודית) לא יהיו על הפרק. במקום זאת, כאשר הם מסיימים לעשות עסקים, השרים תמיד יכולים לדבר על מזג האוויר, על האירוויזיון ועל היתרונות והחסרונות של כדורי בשר לעומת פלאפל.
המשטרה בשוודיה אישרה הפגנה מול שגרירות ישראל שמתוכננת בה שריפת תנ"ך
14 ביולי, עם יהונתן ליס
ההפגנה צפויה להיערך מחר, לאחר שבחודש שעבר אישרה המשטרה במדינה הפגנה מול מסגד שבו הוצת ספר קוראן. נתניהו והרצוג גינו. שר התפוצות שיקלי: משרד החוץ השוודי הבהיר כי אין מניעה חוקית לשרוף את הספר
משטרת שוודיה אישרה בקשה לקיים הפגנה מחר (שבת) מול שגרירות ישראל בסטוקהולם, שבה מתוכננת שריפת ספר תנ"ך. ממשרד החוץ נמסר כי השר אלי כהן הנחה את השגריר בשוודיה זיו נבו-קולמן ואת המשרד "לפעול בכל דרך על מנת למנוע את האירוע המביש הזה". עוד נמסר כי ראשת המערך המדיני-אסטרטגי במשרד עליזה בן נון שוחחה עם השגריר השוודי בישראל "והבהירה לו את החומרה בה ישראל רואה את אישור המשטרה לפגיעה בקודשי היהדות".
ראש הממשלה בנימין נתניהו מסר כי הוא "מגנה בתוקף את החלטת הרשויות בשוודיה לאפשר שריפת ספר תנ"ך מול שגרירות ישראל במדינה", וכי "ישראל רואה בחומרה רבה את ההחלטה המבישה הזאת שפוגעת בקודש הקודשים של העם היהודי. יש לכבד את הספרים המקודשים לכל הדתות". גם הנשיא יצחק הרצוג גינה את הכוונה לשרוף ספר תנ"ך בהפגנה. "גיניתי את שריפת הקוראן המקודש למוסלמים בכל העולם, שהתרחשה בשוודיה, ולבי נחרד כעת מהכוונה לשרוף שם את התנ״ך – ספר הספרים הנצחי של העם היהודי", מסר והוסיף כי "זו הסתה בוטה ומעשה של שנאה".
את הבקשה להפגין הגיש גבר בן 32 מדרום שוודיה, שהסביר כי הוא מעוניין לשרוף ספר תנ"ך כתגובה למקרה מלפני כשלושה שבועות שבו אישרה המשטרה השוודית לשרוף עותק של הקוראן מול מסגד בבירה. שר התפוצות עמיחי שיקלי כתב כי ישראל פנתה השבוע בנושא למשרד החוץ השוודי, וזה הבהיר כי אין מניעה חוקית לפעולה כזו בשוודיה. לפי שיקלי, משרדו גם פנה לראש הממשלה השוודי אולף קריסטרסון כדי שימנע את שריפת ספר התנ"ך. לדבריו משרד החוץ השוודי "הביע שאט נפש מהאירוע", אך הסביר בתגובתו כי מי שיכולות למנוע פעולה כזו הן רשויות אכיפת החוק במדינה. "אנו פועלים כעת בערוצים נוספים במטרה להביא לביטול האירוע הבזוי הנ"ל", כתב השר.
בפגישה שקיים השבוע עם נציגי קהילות דתיות בשוודיה, אמר קריסטרסון כי שוודיה היא "מדינה שבה אנשים מדתות שונות, או ללא אמונה, יכולים לחיות יחד זה לצד זה בכבוד הדדי – וחייבת להיות כזו". הוא קרא "להילחם יחד בשנאה, שמניעה אנשים לשרוף את הקוראן, התנ"ך או התורה".
השגריר בשוודיה נבו-קולמן פרסם היום הודעה שבה גינה הצתת ספרי קודש של כל דת שהיא, ואמר כי "זהו מעשה של שנאה וחוסר כבוד, שאין דבר בינו לבין חופש הביטוי". בהצהרה שפרסמה מועצת הקהילות היהודיות בשוודיה, נמסר כי המועצה מגנה את ניצולו לרעה של חופש הביטוי במטרה לזרוע שנאה בחברה. "ההיסטוריה האירופית הטרגית שלנו קושרת בין שריפת ספרים יהודיים לפוגרומים, גירוש, אינקוויזיציה ושואה", מסרה. "שריפות של ספרי קודש, בין אם זה הקוראן, התורה או הברית החדשה, הן מעשה של שנאה ומהוות איום ישיר על הקהילות שעבורן הספרים האלה בעלי ערך".
הקונגרס היהודי האירופי גינה בחריפות את הרשויות בשוודיה על החלטתן לאפשר את שריפת ספר התנ"ך, כמו גם את הצתתם של ספרי קודש אחרים בהפגנות קודמות. מהקונגרס נמסר כי "ביזוי של רגשות דתיים ורגישויות תרבותיות מהווה מסר ברור ביותר כי מיעוטים אינם מקובלים ואינם מכובדים". הרב הראשי לישראל דוד לאו פנה במכתב לראש ממשלת שוודיה קריסטרסון וקרא לו לפעול נגד הכוונה לשרוף את הספר.
בחודש שעבר אישרה המשטרה לפליט עיראקי, שנמלט לפני כמה שנים לשוודיה, לשרוף עותק של הקוראן. הפליט, סלוואן מומיקה, אמר על כך: "זו דמוקרטיה. היא בסכנה אם הם יאמרו לנו שאנחנו לא יכולים לעשות זאת". בעבר דחתה המשטרה במדינה בקשות לעריכת הפגנות נגד הקוראן, אך החלטותיה נפסלו על ידי בתי המשפט, בנימוק כי הן פוגעות בזכות לחופש הביטוי. מוקדם יותר השנה הוגשו שתי בקשות למשטרת שוודיה לקבלת אישור להצתת ספרי תורה מחוץ לשגרירות הישראלית. המבקשים היו אזרחי המדינה שהיגרו אליה ממצרים, אשר נסוגו מבקשותיהם בשל לחץ שהופעל עליהם מצד הקהילה המוסלמית המקומית.
הפרקטיקה של שריפת ספרי קודש בשוודיה החלה לפני מספר שנים בעקבות פוליטיקאי דני מהימין הקיצוני בשם רסמוס פאלודן. כמה מתומדיו שרפו את הקוראן בעיר מאלמו שבדרום שוודיה, והוא עצמו חזר על המעשה כמה פעמים מאז. בינואר חזר פאלודאן לשוודיה לאחר שקיבל אישור לשרוף ספר קוראן מול שגרירות טורקיה בסטוקהולם. הפעם היו לכך השלכות גיאו-פוליטיות – טורקיה השתמשה בשריפת הקוראן כעילה להמשיך ולבלום את שוודיה מהצטרפות לברית נאט"ו. בחודש שעבר, עיראקי נוצרי שרף ספר קוראן מחוץ למסגד בעת חג הקורבן, ובעקבות זאת פרצו מחאות אנטי-שוודיות ברחבי העולם הערבי. בשבועות האחרונים נשלחו פניות נוספות למשטרת שוודיה בבקשה לאשר לקיים הפגנות הכוללות שריפת ספרי קודש.
ראסמוס פלודאן במהלך שריפת ספר קוראן, אוגוסט 2022, צילום: דיויד סטברו
לחלק מהשוודים נמאס מהנוהג המדובר. אחד מהם הוא יונאס טרולה, ראש "המרכז השוודי למניעת קיצוניות אלימה". במאמר באחד העיתונים היומיים במדינה הוא כתב כי "ללא שינוי בחוק, שוודיה עלולה להפוך לפגיעה". לדבריו, שוודיה יכולה ללמוד ממדינות כמו גרמניה, צרפת ובריטניה שהצליחו לאסור על אירועים מסוג זה ולהישאר דמוקרטיות.
השוודי שאיים לשרוף תנ"ך מול שגרירות ישראל הסתפק בנאום נגד מעשים כאלה
15 ביולי
הגבר קיבל אתמול את אישור המשטרה המקומית לקיים את המחאה הכוללת את שריפת הספר – מהלך שעורר ביקורת גדולה גם בישראל. "רציתי להראות עד כמה זה לא בסדר שאנשים לא מכבדים דתות אחרות", הוא הסביר
אזרח שוודיה בן 32 שהודיע כי בכוונתו לשרוף היום (שבת) ספר תנ"ך מול שגרירות ישראל במדינה הפתיע את הנוכחים במקום ונשא נאום נגד שריפת ספרי דת. הגבר קיבל אתמול את אישור המשטרה המקומית לקיים את המחאה הכוללת את שריפת הספר – מהלך שעורר ביקורת גדולה גם בישראל.
ואולם, כשהגיע הגבר היום בשעות הצהריים אל מול השגרירות הישראלית בסטוקהולם כשהוא אוחז מצית גדולה בידו, הוא הבהיר כי הוא אינו זקוק לה. "אני מוסלמי, אנחנו לא שורפים", אמר והוסיף: "רציתי להראות עד כמה זה לא בסדר שאנשים לא מכבדים דתות אחרות". הגבר, שמתגורר בדרום שוודיה, הסביר אתמול כי הוא מעוניין לשרוף ספר תנ"ך כתגובה למקרה מלפני כשלושה שבועות שבו אישרה המשטרה השוודית לשרוף עותק של הקוראן מול מסגד בבירה. "זה מעציב מאוד אותי ורבים אחרים בשוודיה ובעולם שמאפשרים לשרוף את הקוראן", הסביר היום. "אני יודע שהשוודים הם אנשים טובים מאוד ושהם רוצים למנוע את שריפת הקוראן ושיש בעיה חוקית לעשות את זה".
בעקבות האישור שהעניקה המשטרה המקומית למעשה, הודיע אתמול משרד החוץ כי השר אלי כהן הנחה את השגריר בשוודיה זיו נבו-קולמן ואת המשרד "לפעול בכל דרך על מנת למנוע את האירוע המביש הזה". עוד נמסר כי ראשת המערך המדיני-אסטרטגי במשרד עליזה בן נון שוחחה עם השגריר השוודי בישראל "והבהירה לו את החומרה בה ישראל רואה את אישור המשטרה לפגיעה בקודשי היהדות".
הגבר שהודיע שישרוף ספר תנ"ך מחוץ לשגרירות ישראל בסטוקהולם, יולי 2023, צילום: דיויד סטברו
ראש הממשלה בנימין נתניהו מסר כי הוא "מגנה בתוקף את החלטת הרשויות בשוודיה לאפשר שריפת ספר תנ"ך מול שגרירות ישראל במדינה", וכי "ישראל רואה בחומרה רבה את ההחלטה המבישה הזאת שפוגעת בקודש הקודשים של העם היהודי. יש לכבד את הספרים המקודשים לכל הדתות". גם הנשיא יצחק הרצוג גינה את הכוונה לשרוף ספר תנ"ך בהפגנה. "גיניתי את שריפת הקוראן המקודש למוסלמים בכל העולם, שהתרחשה בשוודיה, ולבי נחרד כעת מהכוונה לשרוף שם את התנ״ך – ספר הספרים הנצחי של העם היהודי", מסר והוסיף כי "זו הסתה בוטה ומעשה של שנאה".
בחודש שעבר אישרה המשטרה לפליט עיראקי, שנמלט לפני כמה שנים לשוודיה, לשרוף עותק של הקוראן. הפליט, סלוואן מומיקה, אמר על כך: "זו דמוקרטיה. היא בסכנה אם הם יאמרו לנו שאנחנו לא יכולים לעשות זאת". בעבר דחתה המשטרה במדינה בקשות לעריכת הפגנות נגד הקוראן, אך החלטותיה נפסלו על ידי בתי המשפט, בנימוק כי הן פוגעות בזכות לחופש הביטוי.
מוקדם יותר השנה הוגשו שתי בקשות למשטרת שוודיה לקבלת אישור להצתת ספרי תורה מחוץ לשגרירות הישראלית. המבקשים היו אזרחי המדינה שהיגרו אליה ממצרים, אשר נסוגו מבקשותיהם בשל לחץ שהופעל עליהם מצד הקהילה המוסלמית המקומית.
בצל שריפות הקוראן, בשוודיה חוששים מנקמה ונחושים לשמור על חופש הביטוי
19 באוגוסט
הרשויות העלו את רמת איום הטרור לדרגה השנייה בחומרתה, וגם בישראל ביקשו מאזרחים השוהים במדינה לשמור על ערנות מוגברת. ראש הממשלה השוודי: "צריכים לחיות את חיינו כרגיל"
לראשונה מאז 2016, עת גל פיגועי הטרור ביבשת אירופה, הכריז ביום חמישי שירות הביטחון השוודי (SÄPO) על העלאת רמת איום הטרור במדינה לרמה השנייה בחומרתה. העלאת רמה האיום מגיעה על רקע כמה מקרים שבהם מפגינים שרפו ספרי קוראן במסגרת הפגנות ומחאות פוליטיות במדינה. פעולות אלה הביאו לתגובות קשות ברחבי העולם המוסלמי והערבי, שבמסגרתן אף הותקפו קונסוליות ושגרירויות שוודיה באיזמיר, בבגדד ובביירות. "יש גם כמה דוגמאות לכך שארגוני טרור שקוראים לתומכיהם מסביב לעולם לנקום את שריפות הקוראן שהתקיימו בשוודיה. בהם, חיזבאללה בלבנון, א־שבאב בסומליה ואל־קאעדה", אמר ראש הממשלה אולף קריסטרסון במסיבת עיתונאים שקיימה הממשלה ביום רביעי.
במסיבת העיתונאים אישרו הגורמים הבכירים ביותר בשוודיה כי הרשויות הצליחו לסכל פעולות טרור וכי כוחות הביטחון ביצעו מעצרים. קריסטרסון הוסיף, כי גורמי הביטחון השונים בשוודיה משתפים פעולה ביניהם וגם עם שירותי ביטחון של מדינות נוספות על מנת להגן על המדינה. ברקע העלאת הכוננות פורסמו אזהרות על ידי משרדי החוץ של בריטניה וארה"ב ובהן בקשה לגלות ערנות מוגברת במקומות ציבוריים ובאתרי תיירות. אפילו המטה לביטחון לאומי בישראל ביקש מאזרחים ישראלים במדינה "להשתדל כמיטב האפשר להימנע בימים אלה מהגעה למקומות הומי אדם ומוסדות ציבוריים". בלונדון אמרו שיש סיכוי סביר שמחבלים ינסו לבצע בקרוב פיגוע בשוודיה, וכי רשויות הביטחון המקומיות כבר מנעו התקפות על אזרחי המדינה.
רכב משטרה בפסטיבל התרבות בסטוקהולם, אוגוסט 2023. צילום: דיויד סטברו
בשוודיה, שריפת ספרי קודש כפרובוקציה פוליטית היא לא תופעה חדשה. היא החלה כבר לפני כמה שנים כחלק מפעילותו של פוליטיקאי דני ימני קיצוני בשם רסמוס פאלודן. פאלודן השתמש בשריפת הקוראן כדרך להביע התנגדות להגירה לשוודיה ולדנמרק, וכניסיון לגרור תגובות קיצוניות מקהילות מהגרים במטרה להגביר את המתח והקיטוב סביב הנושא. באפריל 2022 הצליח פאלודן לעורר תגובה אלימה כשגורמים עבריינים ניצלו את זעמם של קהילות מקומיות במספר ערים בשוודיה, ועוררו מהומות שכללו הצתת מכוניות ותקיפת שוטרים. בינואר השנה חזר פאלודן לשוודיה לאחר שקיבל אישור לשרוף קוראן מול שגרירות טורקיה בסטוקהולם. הפעם, היו למעשה השלכות גיאופוליטיות. טורקיה השתמשה בשריפת הקוראן כאחת העילות לבלום את קידום הצטרפותה של שוודיה לנאט"ו.
ביוני החמיר המצב אף יותר כאשר סלוואן מומיקה, אזרח עיראקי-נוצרי, שרף קוראן מחוץ למסגד בסטוקהולם במהלך חג הקורבן. הפעם הצטרפו לתגובה הטורקית מחאות אנטי-שוודיות ברחבי העולם. מומיקה, פעיל אנטי-מוסלמי ומבקש מקלט השוהה בשוודיה מאז 2018, שרף דפים מתוך הקוראן בהזדמנויות אחרות מחוץ לפרלמנט, ולאחרונה מול השגרירות האיראנית בסטוקהולם. מספר תקריות דומות התרחשו גם בדנמרק השכנה.
בשבועות האחרונים הוגשו למשטרת שוודיה בקשות נוספות לאישור הפגנות הכוללות שריפת ספרי קודש. הבקשות כללו לא רק איומים לשריפת ספרי קוראן, אלא גם בקשות לשריפת ספרי תורה וספרי ברית חדשה. המהלכים האלה הם תוצאה של מדיניות שוודית המאפשרת חופש ביטוי כמעט מוחלט; במדינה אין חוק המונע שריפת כתבי קודש וגם החקיקה בנושאי פשעי שנאה והפרת הסדר הציבורי אינה מתירה לשלטונות למנוע שריפת ספרים, אלא רק בנסיבות מסוימות. עם זאת, רבים במדינה טוענים היום שהמחיר ששוודיה משלמת בעבור מדיניות זו הוא גבוה מדי ושהחופש לשרוף ספרי קודש בשוודיה גורם לכך שקומץ קיצונים שכמעט איש אינו מסכים עם דעותיהם או מעשיהם מצליחים לגרור את המדינה למשברים בינלאומיים קשים ולמציאות ביטחונית שהופכת למסוכנת יותר ויותר.
שר המשפטים גונאר סטרומר אמר שלשוודיה יש אסטרטגיה חדשה למלחמה בטרור ובגורמים קיצוניים המבקשים את רעתה. אסטרטגיה זו כוללת שינויי חקיקה נחוצים על מנת להילחם בארגוני טרור ומדיניות חדשה במעברי הגבול למניעת כניסת גורמי טרור. ראשי המשטרה השוודית הוסיפו ששירותי הביטחון עוקבים אחר הפעילות ברשתות, אוספים מידע על גורמים קיצוניים שונים ומכינים את כוחות הביטחון וההצלה לתגובה יעילה ומהירה לכל תרחיש. ראשת שירות הביטחון השוודי, שרלוט וון אסן, הוסיפה שהאיום על שוודיה עשוי להימשך זמן רב. לדבריה, האיום מגיע בעיקר מצד גורמים איסלמיסטיים וכי הפצת מידע כוזב, דיסאינפורמציה ושמועות על שוודיה — בעיקר הצגתה כמדינה אנטי-מוסלמית — תורמת לאיום. איומים נוספים שהרשויות עוקבות אחריהם מגיעים מצד אנשי ימין קיצוני וכן איומים הקשורים למצב הביטחוני האזורי שנהפך לרגיש יותר מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, והבקשה השוודית להצטרף לברית נאט"ו.
החששות והאיומים האלה מלווים השנה את פסטיבל התרבות השנתי של סטוקהולם, שבימים כתיקונים מהווה את מסיבת סיום הקיץ של בירת שוודיה. עבור רבים, סוף השבוע שבו מתקיים הפסטיבל, באמצע אוגוסט, הוא גם סוף השבוע האחרון של החופשה השנתית. אחריו חוזרים הצעירים לבתי הספר, ומבוגרים רבים שבים למקומות עבודתם. גם השנה, כמו בכל 19 השנים שבהן מתקיים הפסטיבל, הוא היה מוקד משיכה גדול לתושבים וכן לאלפי התיירים המבקרים בה. הבמות שהוצבו במרכז סטוקהולם הציגו במשך חמישה ימים עשרות מופעי מחול, מוזיקה, קרקס ותיאטרון — כולם ללא עלות ובארגון העירייה. תורים ארוכים השתרכו ליד עשרות דוכני האוכל והשתייה, ומעל למיליון מבקרים ומאות עובדים מילאו את הרחובות, הכיכרות והגשרים במרכז העיר.
הפסטיבל אמנם כבר צפוי להסתיים מחר (ראשון), אך על אף ההתרעות לא נצפו סידורי אבטחה יוצאי דופן — אין גלאי מתכות, איש לא בודק תיקים בכניסה למתחמים השונים והאווירה איננה מתוחה. ייתכן שהסיבה היא שבמקום מזג האוויר הגשום של תחילת אוגוסט היו כמה ימי שמש המשכיחים את האיומים הביטחוניים. ייתכן גם שהגישה השוודית לאיומים החדשים, לפחות בשלב זה, היא אותה גישה המאפיינת תחומים נוספים במדינה הכוללת שילוב של אמון בשלטונות ובכוחות הביטחון ופרגמטיות זהירה. "אנו צריכים לחיות את חיינו כרגיל", אמר קריסטרסון, "אנחנו עומדים מאחורי הערכים הדמוקרטיים שלנו. אנחנו אמנם מגינים על עצמנו, אך עומדים עדיין מאחורי אורח החיים שלנו".
דיויד סטברו 