עשור ל״הגשר״: סיור מודרך באתר שהפך לאייקון טלוויזיוני

אינספור בני אדם ברחבי העולם מכירים אותו אף על פי שלא ביקרו בו מעולם — גשר אורסונד המחבר בין שוודיה לדנמרק זכה לתהילת עולם בזכות סדרת הטלוויזיה המופתית "הגשר". מעבר לכך, מגולמים בו יחסים מורכבים בין מדינות וערים, היסטוריה מרתקת וגם התרחשות עכשווית שעודנה תעלומה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium-MAGAZINE-1.10230977

בסוף אפריל השנה הופר השקט באחד האזורים השקטים והפסטורליים בשוודיה. על הכביש המחבר את הערים ייסטד (Ystad) ומאלמו (Malmö), בין היערות והיישובים הקטנים של סקונה (Skåne), המחוז הדרומי ביותר בשוודיה, החלו להיזרק אבנים על מכוניות חולפות. תקריות אלו התרחשו לא פעם או פעמיים, אלא עשרות פעמים בחודשים האחרונים. המשטרה אמנם מתייחסת לעניין ברצינות, אך נכון לרגע זה אין לה קצה חוט או עצורים. מה שהופך את המקרים האלו למוזרים במיוחד היא העובדה שהמכוניות שנפלו קורבן לזריקת האבנים היו רק כאלו שנשאו לוחיות רישוי דניות, ברובן כאלה שהיו בדרכן מאזור קופנהגן למעבורת המקשרת את האי בורנהולם (Bornholm) לחצי האי הסקנדינבי. יהיה מוגזם לטעון שתקריות אלו גרמו מתיחות מדינית בין דנמרק לשוודיה, החיות ביניהן בשלום כבר יותר ממאתיים שנה, אך בכירים בשתי המדינות כבר הכריזו שהם מתייחסים לעניין בכובד ראש, התקשורת מראיינת את הנפגעים, ולמרות שאלו חדשות מקומיות מאוד, יש ברחבי העולם לא מעט אנשים שהסיפור הזה, או לפחות מקום ההתרחשות שלו, נשמע להם מוכר.

זוהי דוגמה קלאסית של היכרות שהיא ספרותית וטלוויזיונית בעיקרה – העיר ייסטד היא מקום פעילותו של הבלש הבדיוני קורט וולנדר, המוכר מסדרת הספרים של הסופר השוודי הנינג מנקל, והערים מאלמו וקופנהגן עומדות במרכזה של סדרת הטלוויזיה הדנית-שוודית "הגשר", שעלילותיה מתרחשות סביב גשר אורסונד (Øresundsbron בדנית, Öresundsbron בשוודית) המחבר את דנמרק ושוודיה. "הסדרה הזו היא שוברת הקרח האולטימטיבית כי כולם ראו אותה", אומר טואה דייוויד בק, מנהל "קופנהגן רבתי", ארגון שמטרתו להפוך את דרום שוודיה ואת אזור בירת דנמרק, קופנהגן, למטרופולין אחת. "היא מאפשרת לאנשים להתרשם מהמפה המנטלית של הקשר בין שתי הערים, מאלמו השוודית וקופנהגן הדנית. וזו לא רק 'הגשר', סדרות אחרות שנוצרו כאן מעוררות הערכה לחלק הזה של העולם. אפילו שני חברים ישראלים שביקרו אותי בקופנהגן שאלו אותי היכן הם יכולים למצוא את הדמויות מ'בורגן'" (דרמה פוליטית טלוויזיונית דנית מ-2010-2013).

קים בודניה וסופיה הלין בסדרה "הגשר". במציאות, גשר אורסונד פתר בעיות כלכליות וחברתיות
קים בודניה וסופיה הלין בסדרה "הגשר". במציאות, גשר אורסונד פתר בעיות כלכליות וחברתיות צילום: באדיבות yes

תפקידו של בק הוא לשתף פעולה עם ראשיהן של שתי הערים, לקיים קשר עם הממשלות של שתי המדינות וליזום ולנהל פרויקטים שיתרמו להפיכת האזור לישות מוניציפלית מאוחדת. לגשר אורסונד יש, כמובן, תפקיד מרכזי ביכולת להגשים את המטרה. "יש לגשר אספקט מנטלי", הוא אומר, "דנים ושוודים נעשו קרובים יותר. במקום מעבורות במים סוערים ומזג אוויר גרוע, הגשר מאפשר נסיעה קצרה ומהירה בין שתי המדינות. במובן הזה המדינות נהיו קרובות יותר. מעבר לכך, הגשר מאפשר לתיירים בקופנהגן לראות גם את שוודיה; רבים מהם חושבים שהגשר עצמו הוא אטרקציה בכך שהוא מחבר שתי מדינות בעשרים דקות נסיעה בלבד משני צדיו של שדה התעופה הבינלאומי קסטרופ. חוץ מזה, הגשר נראה טוב. אולי לא כמו גשר הזהב בסן פרנסיסקו, אבל לא רחוק מזה".

מעבר לתחבורה, איך משפיע הגשר על החיים, על הכלכלה ועל הסחר משני צדדיו?

"הגשר עוזר בעיקר לכוח העבודה. שוודים רבים עובדים, למשל, במסעדות של קופנהגן. קל לעשות יותר כסף בדנמרק, והרבה דנים מעריכים את השוודים והשוודיות המטפלים בסבים ובסבתות שלהם בבתי האבות ואת אלו הנוהגים באוטובוסים הדניים. הם גם מעריכים את שדה התעופה הבינלאומי הגדול, שלא היה אפשרי או כדאי לולא הקרבה לשוודיה. מעבר לכך, זמרי אופרה, מוזיקאים, ציירים ואוהבי תרבות מדנמרק אוהדים את סצינת האמנות והתרבות התוססת של מאלמו, והם נוסעים לשם הרבה".

מה עם החסרונות, הבעיות והמשברים שעברו על המטרופולין המשותפת, כמו מעבר של פשע מאורגן בין המדינות?

"זה נכון שהיו בעיות ואי הסכמות. היה, למשל, פיצוץ במשרדי רשות המסים הדנית לפני כשנתיים. בזמן משבר הקורונה אנשים בדנמרק התקשו להבין מדוע שוודיה, 'האח הגדול', נוקטת מדיניות הפוכה מזו שלהם ושל שאר העולם. היו גם חילוקי דעות פוליטיות, למשל בענייני הגירה. אבל אני לא מאוד מודאג. שיעורי הפשיעה בשוודיה מתחילים לרדת ומדיניות ההגירה שלה נעשית עם הזמן קרובה יותר לשלנו. בשנים האחרונות הוגבל המעבר החופשי על הגשר. קודם בגלל משבר הפליטים, אחר כך בגלל פשיעה ולאחרונה בגלל הקורונה. יש תחושה שזה הנורמלי החדש, אבל יש גם הבנה שזו איננה התפתחות חיובית, ואנו מנסים לפתור את זה גם ברמה הפוליטית וגם ברמה הכלכלית. חייבים לחזור לנורמלי – ונורמלי זה גשר פתוח".

גם בעיר השוודית מאלמו, בצד השני של גשר אורסונד, מאמינים בעתיד הדו-לאומי של האזור. "אנחנו ניזונים זה מזה", אומרת אנה וויטגרן, הממונה על שיווקה של העיר מאלמו לתיירים, בעלי עסקים ותושבים פוטנציאליים. "קופנהגן היא הבירה של האזור ותישאר כזו לפחות בשנים הבאות, אבל יש למאלמו יתרונות שקופנהגן יכולה להרוויח מהם, ואנחנו בוודאי מרוויחים מהקשר עם קופנהגן". וויטגרן, כמו בק, מציינת את המעבר המבורך של תיירים מקופנהגן לדרום שוודיה ואת כוח העבודה השוודי הנודד לדנמרק, אך היא גם מוסיפה שהחיבור בין הערים פותח אפשרויות כמו כניסתן של חברות גדולות לאזור ויוצר מגוון והיצע גדול יותר בעבור סטודנטים משני צדי הגבול, הנהנים מאפשרויות אקדמיות רבות בשתי המדינות. ובכל זאת, היא אומרת, האינטגרציה בין שתי הערים אינה מלאה: "אנחנו עדיין לא מכירים מספיק טוב את התרבות של אלו החיים בצד השני של הגשר, יש עדיין חסמים מנטליים. אם אני מעיינת במגזין רכילות דני, לא אכיר את כל המפורסמים המופיעים בו. אנחנו לא מכירים את הלב הדני, את היומיום הדני. כשאנחנו עושים יחד עסקים לא ברור באיזו שפה נתקשר ואנחנו עדיין לא מבינים איך הדנים סופרים" (שמות המספרים בשפה הדנית הם מסובכים, מסורבלים ושונים מאוד מאלו שבשוודית או באנגלית). ובכל זאת, אומרת וויטגרן, צריך להמשיך להתקרב. "אנחנו לא צריכים להשתנות", היא מסכמת, "רק להכיר אלה את אלה טוב יותר. למדנו זאת גם מהמגיפה. הפגישה חשובה, לשבת סביב אותו שולחן זה חשוב".

החששות התבדו

גשר אורסונד נפתח לתנועה בשנת 2000 והוא שייך ל-Øresundsbro Konsortiets, חברה הנמצאת בבעלות המדינות שוודיה ודנמרק ושעובדים בה כ-150 בני אדם. בניית הגשר מומנה בהלוואות המוחזרות באמצעות התשלום הנגבה על המעבר בו. כיום המחיר המלא על מעבר חד-פעמי למכונית הוא 64 אירו (כ-250 שקלים), מחיר גבוה מאוד, אך מי שמחזיק כרטיס מנוי שמחירו 44 יורו בשנה (כ-170 שקלים) משלם 24 יורו בלבד (כ-93 שקלים) על מעבר אחד. תקופת הקורונה השפיעה בצורה דרמטית על התנועה בגשר. בחמש השנים שלפני 2020 עברו בו למעלה משבעה מיליון כלי רכב בשנה. ב-2020 עברו בו קצת יותר מארבעה מיליון וחצי כלי רכב בלבד ובחמשת החודשים הראשונים של 2021 — קצת יותר ממיליון ומאתיים אלף. הקורונה השפיעה גם על תנועת הרכבות בגשר. אם בשנים שלפניה מספר הרכבות בשנה היה בין 50,000 ל-60,000, ב-2020 הוא היה כ-40,000 בלבד. לאחר חודשים רבים של הגבלות משמעותיות, מאז חודש יוני השנה מאפשרת שוודיה מעבר חופשי על הגשר לתושבים דנים. דנמרק מצדה דורשת בדיקת קוביד שלילית מהשוודים הנכנסים לתחומה, אך המעבר מהיר ויעיל.

"2018 ו-2019 היו השנים הטובות ביותר לאזור מבחינה תיירותית", מספרת גודרון טנדרי, מדריכת טיולים ותיקה. "2020 היתה אמורה להיות שנה פנטסטית והיו לי המון הזמנות, אך מאז משבר הקורונה דנמרק נסגרה למעשה, כל ההזמנות בוטלו. זו היתה קטסטרופה. רק עכשיו זה מתחיל להיפתח מחדש". טנדרי חיה בעיר סמוכה למאלמו ומדריכה בעיקר תיירים גרמנים בדרום שוודיה וגם בצד השני של הגשר, בקופנהגן. היא מספרת שהמעבר החופשי בין המדינות היה חסר לא רק למדריכי תיירים אלא גם לתושבי מחוז סקונה השוודי, שמאלמו היא העיר הגדולה ביותר בו. "אנשי סקונה אוהבים לנסוע לקופנהגן ליום או לסופ"ש ברכבת (הם מתלוננים על כך שיקר מאוד לנסוע ברכב), שם הם אוכלים במסעדה, שותים בירה והולכים לתיאטרון. הם מתגעגעים לזה. היום גם הדנים רוצים לבוא לשוודיה. יותר זול כאן והם באים לעשות קניות".

לדבריה, יש הרבה מה לראות בשני צדי הגבול. היא ממליצה ליהנות מ"הארכיטקטורה המדהימה" של קופנהגן ומספרת על מבקרים רבים באתרים תיירותיים דניים כמו פארק השעשועים גני טיבולי (Tivoli) הפועל מאז 1843 ואקווריום הענק "הכוכב הכחול" (Den Blå Planet) הסמוך למצר אורסונד, שנפתח ב-2013 ומציג כ-20,000 דגים. טנדרי מספרת גם על ביקורים פופולריים באיים הדניים בורנהולם, המכונה פנינת הים הבלטי וידוע בטבע המרשים ובחופים שלו, ופין (Fyn), שם אפשר לבקר באתרים רבים הקשורים לחייו המוקדמים של הסופר הדני הידוע הנס כריסטיאן אנדרסן. גם בצד השוודי לא חסר מה לראות, בין אם מדובר בטבע של המחוז הדרומי או בעיר מאלמו עצמה. "אני חיה באזור מאז 1981", היא מספרת, "מאלמו, שהיתה פעם עיר אפורה ומכוערת, הפכה בשלושים, ארבעים השנים האחרונות לעיר של עתיד. יש בה שבילי אופניים, מסלולי טיולים, חופים, וכמובן האזור של הנמל המערבי עם ה-Turning Torso הוא אטרקציה גדולה".

"הטורסו המסתובב" הוא המגדל הגבוה ביותר במדינות הנורדיות, 190 מטר גובהו, והוא עוצב על ידי האדריכל והמהנדס הספרדי המפורסם סנטיאגו קלטרווה (שעיצב, בין השאר, גם את גשר המיתרים בירושלים). הנמל המערבי (Västra Hamnen), האזור שבו עומד המבנה, הוא אזור מספנות תעשייתי ישן שעבר שינוי דרמטי בראשית שנות האלפיים והפך לאחד האזורים המודרניים והאטרקטיביים ביותר בשוודיה. הוא קרוב מאוד למרכז העתיק של מאלמו, שנוסדה עוד בימי הביניים, ומעבר למגורי היוקרה שבו, הוא ידוע כמודל של אזור מגורים ידידותי מאוד לסביבה – האנרגיה שלו מגיעה מרוח, שמש וגז, הוא מלא בריאות ירוקות ומתכנניו שמו דגש על תחבורה ציבורית ומִחְזוּר.

"הטורסו המסתובב" במאלמו, שוודיה. המגדל הגבוה ביותר במדינות הנורדיות, בעיצובו של קלטרווה
"הטורסו המסתובב" במאלמו, שוודיה. המגדל הגבוה ביותר במדינות הנורדיות, בעיצובו של קלטרווהצילום: Santiago Calatrava/ Barbarossa

ההיסטוריה של אזור הנמל המערבי במאלמו וזאת של גשר אורסונד קשורות מאוד זו לזו ואחד האנשים שהיה מעורב בהקמה של שניהם הוא פר-ארנה נילסון, אסטרטג בכיר במחלקת איכות הסביבה של עיריית מאלמו. "בשנות השישים מאלמו היתה אחת הרשויות המוניציפליות העשירות בשוודיה, עיר תעשייתית מצליחה שחיו בה בעיקר תושבים ילידי שוודיה, עובדי ייצור ומסחר", הוא מספר. "כמה עשורים מאוחר יותר, בשנות התשעים, למאלמו היה הגירעון הגדול ביותר בתולדות שוודיה והיו בה הרבה בעיות. נבנו בעיר המון שיכוני בטון במסגרת תוכנית המיליון (פרויקט ממשלתי של בניית יותר ממיליון דירות בשוודיה בשנים 1965-1974, ד"ס), משלמי המסים יצאו מהעיר לבתים פרטיים בפרברים, ולמרכז העיר הגיעו מהגרים רבים ממקומות שונים בעולם, הרבה מהם אנשים עניים שחיו בתנאים פחות טובים, מה שהיה רקע לצמיחה של פשע ותופעות שליליות אחרות".

נילסון מלווה את הסיפור של גשר אורסונד שנים רבות לפני שהוא הוקם בפועל. לדבריו, היום אפשר לומר שהגשר, פיתוח אזור הנמל המערבי של מאלמו ופרויקטים נוספים היו שלבים חשובים בדרך להפיכת מאלמו למקום אחר, אחרי המשבר של שנות התשעים. מנהיגי העיר, מספר נילסון, רצו פיתוח וקידמה וגם קשר לאירופה (שוודיה הצטרפה לאיחוד האירופי ב-1995). הרעיון להקמת גשר המחבר את שוודיה לדנמרק נידון בשוודיה כבר זמן רב, אבל לא היה בו הרבה עניין והידע הנדרש לפרויקט גדול כל כך היה חסר. כשהממשלה השוודית החלה סוף סוף לדון ברצינות בהקמת הגשר, התפתחה התנגדות פוליטית בקרב חלק מהמפלגות והיתה גם התנגדות ציבורית שהתבטאה בהפגנות וצעדות מחאה.

ממה בעצם חששו המתנגדים?

"היו שחששו מהצפות של הים הבלטי והיה חשש גם מתנועת כלי הרכב בדרום שוודיה, כלומר חשש שיהיו יותר משאיות וכלי רכב על הכבישים ופחות אוניות. התפתח דיון סביבתי גדול בנושא, ושר מטעם מפלגת המרכז השוודית, מפלגת האיכרים לשעבר שראתה את עצמה כמייצגת אוכלוסיות מהפריפריה, אפילו התפטר. זה היה חלק מ'גל ירוק' של מעבר לפריפריה, התנגדות לבנייני הבטון של העיר וחזרה לטבע. הגשר לא התאים לחזון הזה".

האם החששות התממשו?

"היום ברור שהבעיות שדובר עליהן לא נוצרו. עד כמה שאני יודע, לגשר אין השפעה על זרימת המים לים הבלטי. במובן מסוים הגשר אפילו עוזר למים של האורסונד, כי חיות עליו צדפות (Blue Mussels) שעושות למים פילטריזציה". בסופו של דבר פתר גשר אורסונד בעיות חברתיות וכלכליות לא מעטות – כשמחירי הדירות בקופנהגן עלו, תושביה יכלו להמשיך לעבוד בה ולעבור לחיות בשוודיה. כששוק העבודה הדני סבל ממחסור בידיים עובדות, שוודים רבים מילאו את החסר. וכשהיה צורך לחבר את חצי האי הסקנדינבי לרשת הרכבות והכבישים של היבשת ולרשת המידע והאינטרנט שלה, הגשר היה בסיס לכבלים, לכבישים ולמסילות הברזל הנדרשות. כיום עשרות מיליוני בני אדם עוברים בו בכל שנה, והוא גם הבסיס לתעבורת המידע האינטרנטית בין שוודיה ונורווגיה ליבשת".

מפגשים מלכותיים

הדרך להקמת הגשר לא היתה פשוטה או קצרה. עוד לפני מלחמת העולם השנייה התקיימו דיונים בשתי המדינות על האפשרות להקמת גשר מעל מצר אורסונד. אף שהדיונים נמתחו על פני עשרות שנים ותמיד היו לרעיון תומכים, הוא לא התממש. לפעמים היתה זו תוצאה של אי יציבות פוליטית, לפעמים תוצאה של משבר כלכלי ולפעמים התגלעו חילוקי דעות בסוגיות מפתח כמו המיקום הנכון של הגשר או אופן עיצובו ובנייתו. בסופו של דבר, הפרלמנטים של שוודיה ודנמרק הסכימו על הקמת הגשר כפרויקט משותף לשתי המדינות רק ב-1991. שנתיים אחר כך בחרה החברה שהוקמה לצורך העניין בעיצוב של גשר דו-שלבי שעיצב הארכיטקט הדני גאורג רוטנה (Georg Rotne) בעבור תאגיד של חברות פרטיות מבריטניה, צרפת ודנמרק.

העיצוב היה פשוט יחסית. המתכננים העניקו לגשר עיצוב מעוקל כדי שהנסיעה בו תהיה מעניינת ולא מונוטונית (תחילה התכנון היה בצורת S אך זו הוחלפה לצורת C מתונה). המתכננים גם הפרידו לשתי קומות את מסלולי כלי הרכב והרכבות. מרבית הגשר עשוי מפלדה, העמודים בבסיסו עשויים בטון, משקלו הכולל הוא כ-82,000 טונות ויש עליו שני מסלולי רכבת ומעליהם ארבעה נתיבי כביש. אורכו של הגשר כמעט שמונה ק"מ הנמתחים בין העיר מאלמו לבין האי המלאכותי פבּרהולם, (Peberholm) שהוקם כדי לקשר בין הגשר לבין מנהרה באורך כארבעה ק"מ שתשלים את המעבר בין הצד השוודי והדני של המצר. ההפרדה לגשר, אי ומנהרה נוצרה כדי שהתוכנית לא תפריע לתנועה ימית במצר ולתנועה האווירית סביב שדה התעופה קסטרופ. ב-1995 נבחרו מבצעי העבודות, מיזם משותף של חברות מדנמרק, שוודיה וגרמניה, והעבודות החלו. עלות ההקמה של הגשר היתה בערך ארבעה מיליארד יורו, וכשהעבודות הושלמו שוודיה ודנמרק ציינו את המועד בדרך מקורית – יורשי העצר של שתי המדינות, הנסיכה ויקטוריה השוודית והנסיך הדני פרדריק, נפגשו במרכז הגשר. ביום הפתיחה, האחד ביולי 2000, מלך שוודיה קארל ה-16 גוסטאב ומלכת דנמרק מרגרטה השנייה השתתפו בטקס החגיגי. "היתה הרגשה טובה מאוד במאלמו", מתאר פר-ארנה נילסון את האווירה עם פתיחתו של הגשר, "הרגשה שמשהו חדש מתחיל, שאנחנו חלק מאירופה ושאנחנו יוצאים מהמשבר".

מלך שוודיה קארל גוסטאב ומלכת דנמרק מרגרטה בטקס חנוכת הגשר, יולי 2000. היתה תחושה שמשהו חדש מתחיל
מלך שוודיה קארל ה-16 גוסטאב ומלכת דנמרק מרגרטה בטקס חנוכת הגשר, יולי 2000. היתה תחושה שמשהו חדש מתחיל
צילום: HENRIK MONTGOMERY/AFP

כיצד התפתח האזור בשנים שלאחר מכן?

"יש באזור מבקרים רבים והרבה מקומות בעיר שהיו אזורים תעשייתיים בעבר הפכו לאזורי מגורים יוקרתיים קרובים לים. היום אזור הנמל המערבי וה-Turning Torso הוא האזור המתויר ביותר במחוז סקונה, והגגות הירוקים, התוכנית האקולוגית והטבע בעיר הם דרך חדשה להסתכל על פיתוח ערים. דנים ושוודים חיים ועובדים משני צדי הגבול, יש במאלמו יותר מסעדות, מלונות, בידור ותרבות בזכות הגשר ובאופן כללי העיר הפכה לגשר לאירופה". נילסון מדבר על טרנספורמציה של העיר אבל הוא מודע לכך שהתמונה אינה מושלמת. "הצלחנו בדברים מסוימים ונכשלנו באחרים", הוא אומר, "עד היום יש במאלמו אזורים עשירים מאוד ואזורים עניים מאוד, אנחנו ממשיכים להתמודד עם זה וזה לא קל. אין קוויק פיקס. האתגר גדול – יצירת אינטגרציה, מקומות עבודה ואפשרות לחיים טובים יותר. מצד שני, זה חלק מהאטרקטיביות של מאלמו, יש כאן כור היתוך, לטוב ולרע, לצד הבעיות יש הרבה דברים מעניינים שקורים, זה חלק מאוד יזמי של שוודיה ויש בו גם מפגש של טעמים, תרבויות ומוזיקה".

מלחמה ושלום

ישנן לא מעט סיבות שבגינן מגיעים תיירים לגשר אורסונד. מעבר לאתרים הרגילים, מספרת מדריכת הטיולים גודרון טנדרי, תיירים רבים מבקשים לשמוע על הגשר מסדרת הטלוויזיה המפורסמת ובאופן כללי על כל סדרות הפשע השוודיות-דניות, שפופולריות מאוד בקרב המבקרים שהיא פוגשת. אנה וויטגרן מעיריית מאלמו יודעת שאכן היו תיירים שהגיעו לראות את "הגשר" מהטלוויזיה, אך היא לא בטוחה שדווקא זו האטרקציה המרכזית. עם זאת, היא מספרת על פרויקט שעלול לעניין יותר תיירים ישראלים – מפה של "מאלמו היהודית", יוזמה של העירייה המאפשרת לעשות טיול בעקבות יהדות מאלמו. המפה, המיועדת בעיקר לתיירים שוודים, חושפת אירועים מרכזיים בתולדות הקהילה, דמויות ובניינים חשובים וגם כמה מושגי יסוד ביהדות. המפה מכסה למעלה ממאה שנה של היסטוריה יהודית, מראשית התבססותה של הקהילה ע"י מהגרים מגרמניה ופולין במחצית השנייה של המאה ה-19, דרך תור הזהב שלה בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 ועד דעיכה מסוימת ואתגרים גדולים בעשורים האחרונים שלה. אבל לאזור יש היסטוריה כללית ארוכה הרבה יותר.

"סקונה הוא אזור בעל היסטוריה ארוכה של מחלוקות ושיתופי פעולה", מספרת ההיסטוריונית ד"ר אורנה קרן-כרמל מהאוניברסיטה העברית, שספרה על ראשית היחסים בין ישראל לסקנדינביה ראה אור השנה (בהוצאת פרדס). "מאז ימי הביניים, בתקופה שבה נוסדו הממלכה הדנית וזו השוודית, סימל האזור את הגבול בין דנמרק לשוודיה, ולא פחות מ-11 מלחמות התנהלו ביניהן על גבול זה בין 1521 ל-1814. עד המאה ה-17 היתה ידה של דנמרק על העליונה בסכסוכי הגבול, אולם לאחר 1658, בעקבות אחד מהסכמי השלום שנחתמו, עבר האזור לשליטה שוודית. לאורך השנים, ולמרות גלי המלחמות והיריבות המדינית, למדו תושבי האזור הדנים והשוודים לא רק להסתדר אחד עם האחר, אלא גם לחיות זה לצד זה בשכנות טובה. לאורך המאה ה-19 מערכת היחסים בין שני העמים הלכה והתהדקה כתוצאה מהתחזקותם של כוחות חדשים ומאיימים יותר בצפון אירופה, רוסיה מחד גיסא וגרמניה מאידך גיסא".

על פי ד"ר קרן-כרמל, תחושת האחווה הכלל סקנדינבית אחרי המלחמות הנפוליאוניות בתחילת המאה ה-19 הובילה להקמתה של תנועה חדשה, הסקנדינביניזם, ששאפה ליצור איחוד לאומי בין הדנים, השוודים והנורווגים (נורווגיה זכתה לעצמאות מדינית רק ב-1905). "התנועה זכתה לתמיכה רבה הן בקרב פוליטיקאים והן בקרב האזרחים, ואגודות הסטודנטים שהובילו אותה קיבלו השראה מהדוגמאות המצליחות של איחוד גרמניה ואיטליה באותן שנים", היא אומרת. "למרות שכפרויקט פוליטי היוזמה לא קרמה עור וגידים, הרי כפרויקט רעיוני היא זכתה להצלחה לא מבוטלת. שיתופי הפעולה ההדוקים בשלל תחומים בין המדינות הנורדיות החל בשנות השלושים של המאה ה-20, ובעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, אז הצטרפו גם פינלנד ואיסלנד, והיו הבסיס לעיצובו של 'המודל הנורדי', שבמרכזו עומדת תפישה חברתית-כלכלית ייחודית שמשלבת בין שוויון, רווחה, תחרותיות ויוזמה וזוכה, גם כיום, להערכה בינלאומית רבה".

כיצד התמודדו השוודים והדנים בשני צדדי המצר עם המשבר של מלחמת העולם השנייה?

"חשיבותו של מצר האורסונד, ששימש למעבר בין דנמרק הכבושה לשוודיה הניטרלית במשך רוב מלחמת העולם השנייה, לא תסולא בפז. הדימוי שלו כתעלת מגן, כאשר מצד אחד נמצאת הגדה המערבית, הכבושה והמואפלת, ומצד שני הגדה המזרחית, השלווה והמוארת, שיקף את מצב המלחמה באותן שנים. אינטלקטואלים שוודים ודנים רבים השתמשו בדימוי זה של המצר כדי לבטא את ההבדלים בין שתי המדינות באותה תקופה, כמו כדי להדגיש את תחושת הסולידריות הנורדית. תחושה זו הגיעה לשיאה באוקטובר 1943, כאשר גם הדנים וגם השוודים יצאו בגלוי, במחאות מילוליות ובמעשים, נגד המבצע של הגרמנים לגירוש יהודי דנמרק". 

מה שבעצם נותן למצר מקום מיוחד מאוד בהיסטוריה היהודית.

"נכון, בהיסטוריה היהודית-סקנדינבית שמור למצר האורסונד מקום מיוחד במינו, שכן בזכותו, בין היתר, הצליחה בסתיו 1943 להינצל רובה המכריע של יהדות דנמרק. במשך שלוש וחצי שנות המלחמה הראשונות, מיום הכיבוש ב-9 באפריל 1940, חוותה דנמרק 'כיבוש רך' על ידי גרמניה הנאצית. אולם באוגוסט 1943 סירבו הדנים להמשיך ולשתף פעולה עם הגרמנים, ובתגובה הכריז ורנר בסט, נציב הרייך, על מצב חירום במדינה ועל גירושה של כל הקהילה היהודית לטרזיינשטט. תגובתם יוצאת הדופן של הדנים להכרזת הגירוש היתה חסרת תקדים: במשך שלושה שבועות הם עזרו לכ-7,200 יהודים דנים ועוד כ-700 בני משפחתם הלא יהודים לחצות את מצר אורסונד, בעיקר בסירות דיג, ולהגיע לחוף המבטחים של שוודיה הניטרלית. שוודיה, מצדה, פרסמה ברדיו הודעה מפורשת, כי כל מי שיצליח להגיע לגבולותיה יתקבל במדינה בזרועות פתוחות. עם זאת, 482 יהודים דנים לא הצליחו להימלט בזמן ונשלחו לטרזיינשטט, שם נשארו עד לשחרורם באפריל 1945. מעל ל-99% מיהדות דנמרק ניצלה בזכות שלושה מרכיבים: הסכמתה של שוודיה לקבל את כל הפליטים, העזרה המשמעותית שהגישו הדנים לשכניהם היהודים והמעבר הימי הקצר באופן יחסי בין המדינות – מצר האורסונד".

בשוודיה ובדנמרק ניתן למצוא היום לא מעט אתרים הקשורים להיסטוריה של האזור שעליה מספרת ד"ר קרן-כרמל. טירת מאלמו ההיסטורית, למשל, מציגה תערוכות על ההיסטוריה של העיר והאזור, מוזיאון ההתנגדות הדנית מספר את סיפור מלחמת העולם השנייה בדנמרק, בעיירות הקטנות בין קופנהגן לגילליה (Gilleleje) ניתן לראות את החופים שבהם התרחשה הדרמה של הצלת היהודים ב-1943, ובטירת קרונבורג, הידועה כמקום ההתרחשות של המחזה "המלט", ניתן ללמוד, בין השאר, על היסטוריית המלחמות בין שוודיה לדנמרק. "לקחתי את ילדי לאחד המבצרים העתיקים בדנמרק והראיתי להם את התותחים", מספר טואה דייוויד בק, מנהל "קופנהגן רבתי", "הם צחקו. הם חשבו שקונפליקט בין דנמרק לשוודיה הוא בדיחה. זה היה לפני כל כך הרבה זמן והיום היריבות האינטנסיבית היחידה בין המדינות היא בספורט. אנחנו כמו אחים שמתחרים זה בזה. גם אנחנו הדנים היינו פעם אימפריה, אבל היום אנחנו מרגישים בסדר עם מה שאנחנו ואין געגועים לעבר האימפריאלי".

ובכל זאת, בקיץ האחרון מישהו התעקש לעורר מחדש את הסכסוך. אמנם לא התקיימו קרבות רבי משתתפים, אבל אין להקל ראש גם באבנים הנזרקות על מכוניות דניות העושות דרכן ביערות שוודיה. אנה וויטגרן מעיריית מאלמו חושבת שזה עניין רציני והיא מודעת לכך שדנים רבים חשים שגם העיר מאלמו עצמה מסוכנת. "אמנם יש בעיות", היא מסכמת, "אבל אנחנו צריכים להראות לדנים שבטוח כאן". טואה דייוויד בק מקופנהגן אומר בעניין האבנים: "זה ודאי נורא בעבור מי שנפגע, אבל זו תקרית שתישכח בקרוב. אני מקווה שזה רק תעלול של בני נוער. היחסים שלנו חזקים יותר מאירועים כאלו והמדינות שלנו יתמודדו עם זה. בסך הכל, אנחנו אוהבים את השוודים".

האבנים מהעולם האמיתי והבלשים מסדרות הטלוויזיה אמנם מספקים לאזור איזו תחושה של ריגוש וסכנה, אבל הימים שבהם מימי מצר אורוסונד היו שטח גבול צבאי שראה כיבושים אכזריים, מוות, ביזה ורעב עברו. היום נחצים מי המצר על ידי מבנה גדול, מעשה ידי אדם, המקשר את מציאות החיים של התושבים משני צדדיו ומאפשר להם להכיר זה את זה, להיפגש ולבנות עתיד משותף. כך מתגבר הגשר על ההיסטוריה האלימה ועל עולם הפשע הבדיוני והאמיתי כאחד והופך, סליחה על הקלישאה, לגשר מעל מים סוערים.

כך מרוויחה תעשיית האופנה מדיכוי המיעוט האויגרי בסין

לאחרונה עלה לכותרות מצב המיעוט האויגורי בסין, שעובד בתנאי כפייה קשים במחוז המספק 20% מהכותנה לתעשייה הגלובלית. רבים ממותגי האופנה שאנו לובשים מתבססים על תוצרת זו וגם אם הם מנסים להתנתק ממנה, הסינים משיבים בחרם צרכני. בראיון עם מומחים ואקטיביסטים נבחנת ייתכנותה של אלטרנטיבה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/fashion/.premium-MAGAZINE-1.9976728

על פי משפט ידוע המיוחס, ככל הנראה בטעות, לביסמרק, עדיף לאדם לא לדעת כיצד נחקקים חוקים כפי שעדיף לו לא לדעת כיצד מיוצרות נקניקיות. את המשפט הזה ניתן ככל הנראה להחיל על מוצרים רבים ובהם חלק מהבגדים שאנו לובשים, החל בבגדי היומיום וכלה באלו המוצגים במסלולי תצוגות האופנה. כבר שנים רבות ידוע שאחורי הקלעים של תעשיית האופנה כוללים לפעמים תנאי עבודה קשים, ניצול ושכר נמוך במדינות רבות בעולם (לצד נזקים סביבתיים), אך בשנים האחרונות, דווקא כשהמודעות לנושאים אלו גדלה, מתברר שייתכן שיש מקום שבו המצב בתחום זה רק הולך ומחמיר.

המידע על תנאי העבודה והחיים של העובדים במפעלים, באזורי התעשייה ובשדות הכותנה של מחוז שינג'יאנג שבצפון מערב סין הוא מוגבל. עם זאת, לאחרונה הולך ומתפתח דיון תקשורתי סביב עדויות וטענות על עבודת-כפייה בתנאים קשים, על טרנספרים כפויים של עובדים בהתאם לאינטרסים כלכליים ודמוגרפיים של הממשלה הסינית, ועל הקמה של מפעלים בסמוך ל"מחנות לחינוך מחדש". במחנות אלו, על פי הערכות ועדויות, נכלאו מעל מיליון בני-מיעוטים, מרביתם אויגורים, אחד המיעוטים האתניים הגדולים בסין. האויגורים הם עם ממוצא טורקי ממרכז אסיה, מרביתם מוסלמים בדתם, הם מונים כעשרה מיליון איש ורובם מתגוררים במחוז שינג'יאנג. במחנות מתבצעים לכאורה מעשי אינדוקטרינציה על הטווח שבין לימודי סינית כפויים ואינטנסיביים ואיסור שימוש בשפות המיעוטים האתניים כמו אויגורית וקזחית, ובין שעות של הודאות כפויות בפשעים (גם אם הם מומצאים), שעות של שירת שירי נאמנות למפלגה, למנהיג ולמדינה ושינון של סיסמאות מפלגתיות. יש גם עדויות על עינויים (תלישת ציפורניים, חשמול, מלקות) לכאורה, ניסויים רפואיים ואונס.

היה זה רק עניין של זמן, אם כך, עד שלטענה על הפרת זכויות האדם הזאת בסין תיתוסף עוד אחת: הטענה כי מי שרוכש מוצרים של חברות מערביות רבות עושה לכאורה שימוש בתוצרת שעובדי כפייה היו מעורבים בייצורה, היכן שהוא בשרשרת הייצור. ובייחוד תוצרת של תעשיית האופנה. את הטענה הזאת מעלה דו"ח של המכון האוסטרלי למדיניות אסטרטגית (Australian Strategic Policy Institute) מהשנה שעברה, המבוסס על בחינה מדוקדקת של שרשראות אספקה, חקירה של שלושה מקרי מבחן, בחינה של מסמכים סיניים, צילומי לוויין ועוד. הדו"ח גם מציג רשימה ארוכה של חברות, 82 ליתר דיוק, והחשובים שבכלי התקשורת במערב – בהם "גרדיאן"בי־בי־סי"וושינגטון פוסט", רויטרס ו"פייננשל טיימס" – כבר פרסמו את ממצאיו והזכירו חברות ובהן נייק ופומה, קלווין קליין, אדידס, זארה וויקטורי'ס סיקרט. איש לא טען שהן עצמן העסיקו עובדי כפייה, אך על פי הדו"ח, הן עשו שימוש, לא בהכרח מודע, בתוצרת שמקורה בעובדי הכפייה משינג'יאנג.

אופציה לעמוד 32- אסירים אויגורים.JPG
אסירים אויגורים בדרכם לפסיקת גזר דין המוני במחוז שינג'יאנג, 2014 . הודאות כפויותצילום: REUTERS

הדו"ח מזכיר, בין השאר, חברה בשם Haoyuanpeng Clothing Manufacturing Co. Ltd. המחזיקה על פיו, החל ב-2018, מפעל לוויין בשינג'יאנג וגם "מייצאת" עובדים אויגורים למפעל האם שלה במחוז אנחווי (Anhui). הדו"ח האוסטרלי טוען גם שהחברה הסינית פירסמה כי יש לה שיתופי פעולה אסטרטגיים עם החברות הגרמניות פומה, אדידס ונייק ועם החברה הדרום-קוריאנית פילה. החוקרים האוסטרלים טוענים שגילו מסמך סיני ממשלתי המדווח על העברת 63 עובדים (ותוכניות להעביר מאות נוספים) בפברואר 2018 מבית ספר מקצועי בשינג'יאנג למפעל באנחווי. ניתוח צילומי לוויין מראה, לטענת המכון האוסטרלי, שמ-2017 בית הספר המקצועי גדל מאוד והפך למעשה ל"מחנה לחינוך מחדש" המתנהל בסגנון צבאי. צילום לוויין נוסף, הפעם של מפעל הלוויין בשינג'יאנג (שעל הקיר החיצוני שלו יש כרזה גדולה של אדידס), מנותח על-ידי המכון ונראות בו גדרות המקיפות את המפעל כולו, עמדות שמירה רבות וגם אזור מבודד של מגורי עובדים המוקף בגדר גם הוא.

הדו"ח מפרט גם את סיפורם של 600 עובדים משינג'יאנג שהועסקו בחברה בשם Qingdao Tae Kwang Shoes Co Ltd שהלקוחה המרכזית שלה, על-פי הדו"ח, היא חברת נייק. על-פי הדו"ח, העובדים, המייצרים בשנה כשבעה מיליון זוגות נעליים בעבור נייק, עסוקים במהלך הערב בלימודי סינית בכפייה, ב"חינוך פטריוטי" ובשירת ההמנון הסיני. הדו"ח מצטט את "וושינגטון פוסט", שפרסם ראיונות עם תושבים מקומיים שטענו כי העובדים הובאו למפעל בכפייה, שמופעל עליהם פיקוח קפדני, לחץ פסיכולוגי ותעמולה פוליטית, ושהם לא רשאים לקיים פולחן דתי. העיתון מתאר את המקום כמוקף גדרות תיל, מצלמות אבטחה ומגדלי שמירה, וטוען שתחנת משטרה מפקחת על היוצאים והנכנסים באמצעות תוכנות זיהוי פנים.

ד"ר אדריאן זנץ הגרמני הוא חוקר בכיר בארגון האמריקאי "קרן הזיכרון לקורבנות הקומוניזם". הארגון קיים כבר משנות התשעים ולמרות ביקורת על כך שהוא גוף שמרני ואנטי קומוניסטי, קשה לבטל את עבודתם של החוקרים שלו העוסקים בסין ובמדיניותה. זנץ מתמחה בחקר המדיניות האתנית הסינית בשינג'יאנג ובטיבט. בדו"חות שכתב ושהתפרסמו בין דצמבר 2019 למרץ 2021 ניתח גם הוא מסמכים סיניים, עדויות ופרסומים במדיה והגיע למסקנה שמאות אלפי בני-מיעוטים מועסקים בכפייה בשינג'יאנג דרך תוכניות ממשלתיות, שהן כביכול חלק ממאבק בעוני וברדיקליות דתית. על פי זנץ, בניגוד לטענות המשטר הסיני, אלו הן למעשה תוכניות לאסימילציה ולדילול אוכלוסין. מכיוון ששינג'יאנג היא המקור ל-85% מהכותנה בסין וכ-20% מהכותנה בעולם, ומכיוון שמרבית הכותנה באזור נקטפת עדיין ידנית, טוען זנץ, אפשר להניח שהכותנה הסינית המשמשת לייצור בגדים בסין ובמדינות אסיאתיות רבות נוספות היא תוצר של עבודת כפייה. גיוס העובדים, העברתם למקומות עבודה רחוקים וניהול העבודה בשטח – על פי הדו"חות של זנץ, בכל אלה יש אינדיקציות והוכחות לכפייה לכל דבר.

"טרנספר של כוח עבודה נעשה בסין כבר בשנות התשעים ובשינג'יאנג מסביבות 2005-2003", טוען זנץ בראיון ל"הארץ", "הכפייה התגברה ב-2017, בתקופה שבה המחנות לחינוך מחדש נכנסו לשימוש". זנץ טוען שיש שני סוגים של תוכניות ממשלתיות של עבודות כפייה בהיקף גדול.

הראשונה, שהחלה ב-2018, היא עבודות הכפייה המבוססות על אסירים ששוחררו ממחנות החינוך מחדש. "אפשר להעריך שיש בתוכנית זו מאות אלפי עובדים העובדים בדרך כלל בפארקים תעשייתיים או באזורי תעשייה המוקמים במיוחד בצמוד למחנות, שם לפעמים העובדים עדיין חיים במחנה ומוסעים לעבודתם בליווי משטרה חמושה".

התוכנית השנייה היא טרנספר של כוח עבודה. כאן מדובר, על פי זנץ, בעד 1,600,000 בני-אדם בשינג'יאנג הנמצאים בסכנת עבודת-כפייה. קוטפי הכותנה העונתיים בשדות שינג'יאנג הם חלק מתוכנית זו. "רבים מעובדים אלו לא יכולים לעזוב את מתחמי העבודה", מספר זנץ, "והביקורים מוגבלים. יש עדויות לכך שהם עובדים עשר שעות ביום או יותר, ושכרם יכול להיות נמוך". הדו"חות של זנץ מעלים גם טענות על ניהול קפדני של משמעת קשוחה, על תהליכי אינדוקטרינציה כחלק מהעבודה ועל הפרדת ילדים מהוריהם ושליחתם למוסדות. במוסדות אלו גם הם עוברים אינדוקטרינציה ונענשים אם הם לא מדברים סינית. "חלק מהחברות שבהן עובדים עובדי הכפייה הוקמו במיוחד לצורך זה על ידי הממשלה אבל רובן חברות פרטיות לכאורה", אומר זנץ. "לחלקן יש הנהלה כמו-צבאית, הן משתפות פעולה עם הממשלה ומקבלות סובסידיות ממשלתיות בעבור העסקת עובדים מהמחנות ועובדים מהפריפריה שהם חלק מתוכנית טרנספר העבודה".

ביקורת ומחאה

"אנחנו קוראים לזה עבדות מודרנית", אומרת ל"הארץ" רושאן עבאס, אויגורית שחיה בווירג'יניה שבארה"ב, מייסדת ומנהלת הארגון "קמפיין לאויגורים" שקיים קשר עם קורבנות רבים של עבודות כפייה ובני משפחותיהם. לטענתה, "התנאים הם מטרידים מאוד, הממשלה שיקרה לגבי קוביד-19, השתמשה באויגורים כשפני ניסיונות של תרופות וחיסונים, ועכשיו הם מחזיקים אותם במתקני מגורים צפופים. ניתן לכנות את הגיוס לעבודה ככפייה משום שהאויגורים יודעים שמי שלא יסכים למה שמכונה 'בקשת' הממשלה עלול למצוא את עצמו במחנה ריכוז. בהתבסס על ראיון שערכנו עם אדם שהועבר בכפייה מהמחוז האויגרי למפעל באזור אחר של סין, על מרבית העובדים נאסר לעזוב את עבודתם ואת מתקני המגורים שלהם ביום ובלילה, שכרם הוא מינימלי, אם הם בכלל מקבלים שכר, הם עובדים שעות ארוכות, מזונם אינו מספק והם נשמרים על ידי שומרים חמושים".

רושאן עבאס, צילום: רושאן עבאס

על פי עבאס, יש לראות את העבודה הכפויה בהקשר רחב יותר. "לסין מעולם לא היתה תרבות עבודה הוגנת", היא אומרת, "אבל המקרה הזה קשור לפשע של רצח-עם. באמצעות העברת אויגורים צעירים בגיל נישואים למפעלים ולסביבה שבה הם תחת שליטה מלאה, המפלגה הקומוניסטית הסינית מעצבת מחדש את החברה האויגורית, הורסת את תרבותה ואת קשרי הדם שלה. אלו הם פשעים נגד האנושות לכל דבר, זוהי נורמליזציה של עבדות המבוססת על הצדקות פטרנליסטיות ושקרים". עבאס דוחה לחלוטין את הטענה הסינית על כך שמדיניות זו היא לטובת האזור ותושביו. "מי שמאמין שהמפלגה הקומוניסטית הסינית מוטרדת מעוני לא שם לב למגמות השולטות בסין כבר עשורים", היא אומרת, "רבים מהאויגורים שהועלמו לתוך המחנות אינם עניים. יש שם פרופסורים, אמנים, סופרים, מוציאים לאור ורופאים כמו אחותי שיצאה כבר לפנסיה ולא היתה אדם פוליטי אך עדיין נחטפה על-ידי המשטר". עבאס מספרת שבספטמבר 2018, שישה ימים לאחר שדיברה בפומבי על המחנות של המשטר הסיני, נלקחה אחותה המתגוררת בשינג'יאנג, ד"ר גולשאן עבאס, על-ידי השלטונות ומאז לא קיבלו בני משפחתה שום אות חיים ממנה.

לגבי הטענה של שלטונות סין על הדה-רדיקליזציה של האויגורים, אומרת עבאס ש"אם מיליוני האנשים שנמצאים במחנות ואסורים בתור עבדים מודרניים היו באמת רדיקלים, הבעיה היתה גדולה מכדי להיאבק בה. זהו טיעון מכוער נגד קבוצה אתנית שלמה שאין לו הצדקה, הוכחות או בסיס במציאות. הניסיונות לעשות דה-הומניזציה והפללה לאויגורים בגלל זהותם האתנית ודתם הם מעוררי שאט-נפש. אנחנו רואים טקטיקות דומות שהמפלגה הקומוניסטית הסינית עושה בהן שימוש גם כשאין את התירוץ השימושי של האיסלאם כאמתלה לדיכוי ברוטלי. הם עושים את אותו הדבר לטיבטים, להונג-קונג, למונגולים בדרום, לנוצרים הסינים, לדיסידנטים ולעורכי דין. הבעיה היא המפלגה".

בסין עצמה אמנם קשה להתקומם נגד המפלגה הקומוניסטית הסינית והמשטר שהיא מנהלת, אך ברחבי העולם יש התנגדות נרחבת. מעבר לגופים פוליטיים ולתנועות אידיאולוגיות ישנם גם אקטיביסטים צעירים המנסים לעורר את דעת הקהל העולמית בנושא. אסמה גון היא צעירה בלגית בת 22. היא לומדת פילוסופיה באוניברסיטת בריסל והיא גם אקטיביסטית ותסריטאית. היא אינה אויגורית בעצמה. היא נולדה וגדלה בבריסל למשפחה ממוצא טורקי, אך כשלמדה קולנוע ב-2018 נחשפה לנושא האויגורי כאשר יצרה עליו סרט. מאז היא מתנדבת באגודה האויגורית הבלגית ומשתתפת במחאות ובפגישות הפוליטיות שהיא מקיימת. "אני מנסה להשתמש בדרכים יצירתיות כדי לגרום לאנשים להתעורר", היא אומרת בראיון ל"הארץ", "אנשים ראו כבר מספיק סרטים תיעודיים וחתמו על מספיק עצומות ועדיין לא מרגישים שינוי. אני מנסה לומר לאנשים שאם הם קונים מזארה או מנייק הם חלק מהשיטה, הם תומכים בה. במקום זה צריך לגייס אותם כדי להילחם בה".

כפולה פותחת-האקטיביסטית אסמה גאן ב קמפיין.JPG
צילום: Ruveyda Onat

השיטה שגון מצאה היא יצירתית וייחודית – הפקת קמפיין אופנה המבוסס על קמפיינים קיימים, רק שבנוסף לסיסמאות המקוריות מופיעות בו סיסמאות חדשות: "מיוצר במחנות ריכוז", "יוצר על ידי נשים אויגוריות מעוקרות", או "יוצר על ידי נשים אויגוריות מעונות". גון לקחה על עצמה את התפקיד המרכזי – מלבד היוזמה וההפקה היא משמשת גם כדוגמנית. "בדרך-כלל התהליך לוקח יומיים-שלושה", מספרת גון, "הצילומים נמשכים שעתיים. אני הבמאית ועושה גם את המייק-אפ, שילובי הבגדים והקונספט. אחי עושה את תיקוני הצבע (color grading). הצלמים הם בדרך-כלל אנשים שאני מכירה. הכל נעשה בתקציב נמוך. אין לי תרומות או עזרה, אז עשיתי את הכל מהחסכונות שלי".

בסופו התהליך נוצר פוסטר בעל דמיון רב לפרסומות של חברות האופנה הגדולות, שהמסר שלו קצר וחד-משמעי. כאשר גון ניסתה להפיץ את תוצרי הקמפיין שלה במגזינים וכלי תקשורת שונים בבלגיה ומחוץ לה, מרביתם התעלמו ממנה לחלוטין. לכן, המקום היחיד שבו הופצו התמונות הן הרשתות החברתיות, והתגובות היו מעורבות. "בטוויטר היתה הרבה ביקורת", היא מספרת, "היו בוטים סיניים שאיימו להרוג אותי אם לא אסיר את הפוסטים. היו גם מי שכתבו שהעובדה שמישהו יוותר על קניית חולצה של נייק או זארה או כל חברה אחרת לצורך העניין לא תציל אף אויגורי ממחנה ריכוז. התשובה שלי היא שכל אחד עושה מה שביכולתו. אני לא יכולה להציל אויגורים מהמחנות אבל אני יכולה לעורר מודעות. אני לא יכולה לשנות חוקים, את זה עושים פוליטיקאים, אני אדם יוצר וזה מה שאני יודעת לעשות".

נשאלת השאלה, מדוע אף חברה לא תובעת אותה? תשובה אפשרית היא שחברות שאכן יש להן קשר, גם אם הוא עקיף, לכותנה סינית, ינסו להימנע מלהתייחס לעניין הזה כל עוד זה אפשרי על מנת לא למשוך תשומת לב לנושא. בנוסף לכך, גון היא כרגע אנונימית יחסית ותביעה עשויה להעצים את ההד של פעילותה.

איך את יכולה לדעת שהמידע שבידייך נכון?

"אני מקבלת מידע מארגוני זכויות-אדם, מאקטיביסטים וגם מדמויות בעולם הפוליטי. חבר הפרלמנט האירופי הצרפתי רפאל גלוקסמן למשל ונשיאת המכון האויגורי האירופי, דילנור רייהאן. אני מאוד נזהרת ומקפידה שהמידע שלי יהיה מדויק, ואם משהו משתנה אני מעדכנת את הקמפיין".

מהיצרן לצרכן

האם חברות האופנה הגדולות מגיבות לקמפיינים אקטיביסטיים או ללחץ פוליטי מצד ממשלות במערב, ארגוני חברה אזרחית וגופים בינלאומיים? בצרפת פתחו לאחרונה השלטונות בחקירה על מנת לבדוק אם חברות כמו זארה ויוניקלו עשו שימוש בתוצרים של עבודת כפייה בשינג'יאנג. על-פי דיווח בבי־בי־סי, זארה הודיעה שתשתף פעולה עם החקירה אך הכחישה בתוקף את ההאשמות. החברה טענה שיש לה נהלים המוודאים שלא תהיה שום צורה של עבודת כפייה בשרשרת הייצור שלה ואפס סבלנות כלפי עבודות כפייה מכל סוג שהוא. גם חברת יוניקלו אמרה שאם תקבל פנייה היא תשתף פעולה עם החקירה על מנת לחזור ולאשר שאין עבודת כפייה בשרשרת הייצור שלה.

ביורן ירדן, צילום: The Swedish Institute of International Affairs

"יש דוגמאות נוספות", מספר ביורן יֶרְדֵן, מנהל המרכז השוודי הלאומי לחקר סין, "החברה השוודית-פינית Stora Enso, למשל, הודיעה שתפסיק לייצא לשינג'יאנג תאית (מרכיב בתעשיית הנייר, ד"ס) אחרי שהעיתון ההונג קונגי South China Morning Post פירסם שמרבית החומר מסוג זה שנעשה בו שימוש בשינג'יאנג מיובא מפינלנד. עם זאת, החברה לא קישרה באופן פומבי את הפסקת הייצור והייצוא לעבודות כפייה". אך לא כל החברות מגיבות כך. "בניגוד לחברה הפינית-שוודית, יש חברות ביגוד והלבשה מהגדולות ביותר שעושה רושם שימשיכו להשתמש בכותנה משינג'יאנג, ככל הנראה בגלל תגובה חריפה של סין", אומר ירדן. חלקן אינן מתייחסות כלל לנושא ומסרבות להתחייב פומבית לא לעשות בה שימוש.

המקרה של החברה השוודית H&M הוא מעניין במיוחד. "אחרי שהחברה הודיעה שהיא מחויבת לא להשתמש בכותנה משינג'יאנג כתוצאה מלחץ של ארגוני חברה אזרחית ועיתונות במערב, החל עליה לחץ מהרשויות בסין", אומר ירדן. "זו התפתחות חדשה והבחירה נעשית קשה יותר לחברות שהפכו למטרה להתקפות של גופים שונים בסין. במקרה של H&M זו היתה 'ליגת הנוער הסינית', שקראה לחרם וגרמה להסרתה של H&M מאתרי קניות בסין".

ירדן מסביר שבמקרה של החברה השוודית ייתכן שיש גם קשר לסכסוך רחב יותר בין שוודיה לסין, הקשור לאיסור שהוטל על חברת הטכנולוגיה הסינית Huawei לקחת חלק בהקמת רשת 5G בשוודיה. "ייתכן שהסינים משתמשים בשוודיה כמסר לחברות ואולי גם למדינות אחרות" מוסיף ירדן. ואכן, לאחרונה גם חברות ממדינות אחרות שהביעו דאגה מהמתרחש בשינג'יאנג כמו נייק, אדידס והוגו בוס חשופות לחרם צרכנים סיני.ככל שממשלות וארגונים בינלאומיים כמו האיחוד האירופי מתערבים בנושא הסחר עם שינג'יאנג, הנושא הופך להיות חלק ממאבק גלובלי מורכב. "הסינים מכחישים שמשהו בעייתי מתרחש בשינג'יאנג", מסביר ירדן. "בניגוד לאמריקאים שטוענים שיש כאן נושא הקשור לזכויות אדם, הסינים טוענים שארה"ב משתמשת בנושא ככלי במאבק בין המעצמות. זה שונה ממלחמת הסחר בין סין לממשל טראמפ שהחלה ב-2018 ושהיה בה קונסנזוס על מה שמתרחש. כעת מדובר בפרספקטיבות שונות. כשהסינים רואים צעדים של האיחוד האירופי, קנדה, אוסטרליה ויפן, הם לא רואים בכך צעדים עצמאיים של מדינות אלו, אלא ניסיון ליצור קואליציה עם ארה"ב נגדם. לכן הם שולחים מסר חזק – אל תחשבו שתוכלו לפגוע בסין בלי שתשלמו על כך מחיר אדיר בטווח הרחוק".

למרות המורכבות הגלובלית, רושאן עבאס איננה מרימה ידיים וממשיכה את מאבקה. הארגון שהיא מנהלת מנסה לשכנע חברות לבחור כדבריה ב"דרך המוסרית", אך היא אומרת שלמרות שישנן חברות דוגמת מארקס אנד ספנסר שזזות בכיוון הנכון, מרבית החברות בוחרות עדיין "להיות שותפות לרצח-עם"."אנחנו חייבים לשלב מאמצי חקיקה עם לחץ של צרכנים", היא אומרת, "אנחנו צריכים יותר ויותר צרכנים שיבהירו לחברות האלו שהן אינן מעוניינות להיות חלק מצריכת תוצרת של עבודות כפייה. לצערי תעשיית ההלבשה והאופנה משתפת פעולה מכיוון שמקורם של אחד מכל חמישה אריגי כותנה בעולם הוא במזרח-טורקיסטן (שינג'יאנג), אבל גם תעשיית הפאנלים הסולריים וההייטק משתפות פעולה", היא מסכמת וממשיכה, "חברות כמו הוגו בוס ופולקסוואגן עשו רווחים מעבודת עבדים בזמן השואה. בהווה חברות ממשיכות להציג התנהגות לא מוסרית הראויה לכל גינוי כשהן עושות שימוש בעבדות אויגורית. אחרי השואה העולם התאחד והכריז – לעולם לא עוד. ב-1948 התקבלה האמנה למניעת רצח-עם. והיום אנו רואים שהבטחה זו לא מקוימת, והמפלגה הקומוניסטית הסינית ממשיכה להרוס את העם האויגורי".

תגובות

תמצית תגובת שגרירות סין בישראל:

"הטענה על עבודה בכפייה כביכול בשינג'יאנג היא שקר מוחלט. זהו שקר המיוצר על-ידי ארגונים וגורמים פרטיים במערב. עבודה ומדיניות העסקה חיובית נקבעו בחוק בשינג'יאנג על מנת לשמור על הזכות הבסיסית של האוכלוסייה המקומית לתעסוקה. עובדים בני  מיעוטים אתניים בשינג'יאנג בוחרים את עיסוקיהם בהתאם לרצונם, הם חותמים בהתנדבות על חוזים עם מעסיקיהם על בסיס שוויוני ומקבלים את השכר המגיע להם. כיצד אפשר לקרוא לכך 'עבודות כפייה'?

"השקרים המופצים בארה"ב ובמערב הם תוצאה של כוונה זדונית, של התנכלות לחברות ולתעשייה הסינית וחלק מאג'נדה שנועדה לחבל בשינג'יאנג ולהגביל את סין… זה זמן רב המכון האוסטרלי ASPI ואדריאן זנץ מפיצים שמועות כדי להכפיש את סין… מכון ASPI מפיץ גם הוא שקרים ואידיאולוגיה אנטי-סינית משום שהוא ממומן על-ידי גורמים אמריקאיים. דיווחיו חסרי בסיס וחסרי ערך אקדמי. גם דיווחיו של אדריאן זנץ מלאים הטיות ומכפישים את סין. זנץ הוא אקדמאי מזויף שהמוניטין שלו פשט את הרגל ושאין לסמוך על דיווחיו".

תגובת חברת אדידס: "החברות המוזכרות בדו"ח של מכון ASPI ומקושרות לאדידס אינן ספקיות של אדידס ישירות או בעקיפין. לוגואים של חברת אדידס שהוצגו בצורה שגויה ברשת או על גבי בניינים של הישויות המוזכרות בדו"ח הוסרו זה מכבר. אדידס מחויבת לתנאי עבודה בטוחים והוגנים יותר מ-20 שנה" 

תגובת חברת PVH, מחזיקת המותג קלווין קליין: "אנו מכבדים ושומרים על זכויות אדם בכל מקום שבו אנו פועלים ותומכים בסטנדרטים הבינלאומיים לזכויות אדם. התחייבותנו הממושכת לתמוך בזכויות עובדים, כולל חיסול עבודה בכפייה, מופיעה בקוד ההתנהגות שלנו, 'מחוייבות משותפת', הדורש משותפינו העסקיים לציית לסטנדרטים של ארגון העבודה הבינלאומי. אנחנו מוודאים שהספקים שלנו דבקים בדרישה זו. החברה עובדת בשותפות איתם ומקיימת איתם שיח על כלים וגישות לאיתור ווידוא הנושא. PVH שומרת על החוקים והרגולציות בכל מקום שבו היא עושה עסקים, כולל ביחס למדיניות ממשלת ארה"ב בעניין מחוז שינג'יאנג".

חברת נייק העבירה ל"הארץ" בתגובה לפנייה את ההצהרה הפומבית האחרונה שפירסמה בנדון ובה היא מדגישה שאיננה משתמשת בתוצרים המגיעים מהמחוז וכי וידאה זאת עם ספקיה.

מה גרם ללינאה קלאסון להפוך מספורטאית נערצת ללוחמת בסקסיזם בשוודיה?

כשגבר אקראי שולח לה תמונה של איבר המין שלו בליווי פנינים סקסיסטיות, היא בהחלט עשויה להעביר את ההודעה שלו הלאה לאשתו או לאמו. לינאה קלאסון, בעבר שחקנית כדור-יד מקצוענית מצליחה וכיום אחת האקטיביסטיות הפמיניסטיות הידועות בשוודיה, מצהירה שאין דרכים שגויות לנהוג כשאת מותקפת, מספרת על האיומים שקיבלה ומסבירה מדוע ארצה רחוקה מלהיות מתקדמת בכל הנוגע לזכויות נשים.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/.premium-MAGAZINE-1.9627290

השורות הראשונות של כתבה זו אינן נעימות לקריאה. היה טוב לולא היה צורך בהן. ובכל זאת, הן כאן כי הן הכרחיות, לא כדי למשוך תשומת לב או לעורר פרובוקציה, אלא כדי לתאר פיסת מציאות שהיא מנת חלקן של נערות ונשים רבות, גם אם היא לא נמצאת תמיד בכותרות.

אדם מבוגר כותב לבחורה שהוא איננו מכיר. הוא הגיע אליה דרך אחת הרשתות החברתיות: "וואו, השדיים שלך! את אוהבת שדופקים אותך בשדיים? זה מעורר אותך?", היא איננה עונה. לאחר זמן מה הוא מנסה שוב: "כל כך עומד לי כשאני חושב עליך בייבי. אני רואה שראית את ההודעה וקראת אותה. את חרמנית?". ההודעה מלווה הפעם בתמונה של איבר מינו של השולח. גם הפעם – התעלמות ואחריה, ניסיון אחרון: "היי. מה את עושה? את ערה?". עד כאן ההשתלשלות רגילה למדי. אבל הנה מגיע טוויסט. לשם שינוי היא עונה. "כן, אכן ראיתי וקראתי", היא פותחת, "חוץ מזה שלחתי העתק של השיחה הזאת כולל התמונה הלא מאוד מרשימה של הפין שלך, לאמא שלך, לחברה שלך, לאחותך ולמי שעושה רושם מדף הפייסבוק שלך שהיא החברה הטובה ביותר שלך. חשבתי שזה סביר שהן יראו איזה בן-אדם אתה. בהצלחה עם זה". זוהי התכתבות אחת מיני רבות של לינאה קלאסון, צעירה שוודית בת 28, שהפכו לנחלת הציבור ועשו אותה לאחת הדמויות המעניינות והמוכרות בשיח הפמיניסטי העכשווי בשוודיה.

Photo: Victor Gårdsäter

קלאסון נולדה בעיר נורשופינג שבדרום-מזרח שוודיה ב-1992. היא התפרסמה לראשונה כספורטאית כשהיתה שחקנית כדור-יד מקצוענית והגיעה להישגים עם הנבחרת הלאומית הצעירה של שוודיה ועם קבוצות בליגה השוודית והדנית, מהליגות המובילות בכדור-יד הנשים בעולם. היא פרשה מהקריירה הספורטיבית שלה ב-2018, השלימה לימודי תואר במשפטים והיא כיום אקטיביסטית פמיניסטית, פעילת זכויות-אדם בשוודיה ומחוצה לה, מרצה וכותבת. למרות שבמובנים רבים, היא אחת הפנים המוכרות של מהפכת Metoo בשוודיה, היא הקדימה אותה. כבר ב-2015, שנתיים לפני פריצת המושג Metoo לתודעה העולמית, היא פתחה דף אינסטגרם בשם Assholes Online. בדף חושפת קלאסון הודעות של גברים שהטרידו אותה מינית והתכתבויות שלה ושל אחרות עם המטרידים (אם כי ללא שמותיהם ותמונתם). הדף עוסק גם בתכנים פמיניסטים ואנטי-גזעניים, בזכויות להט"ב, בצדק חברתי, אקטיביזם אזרחי ועוד. לחשבון יש כיום יותר מ-255 אלף עוקבים, יותר מזה של ראש-ממשלת שוודיה.

בנוסף לדף האינסטגרם שלה, קלאסון מפרסמת בשנים האחרונות מאמרים בעיתונות השוודית, מרצה בפני מורים ותלמידים ופעילה בעמותות וארגונים שונים העוסקים בפעילות למען חסרי-בית ופליטים בשוודיה ובפעילות פמיניסטית במדינות שונות בעולם. פעילויות אלו הביאו לכך שהיא זכתה בפרסים של ארגוני חברה אזרחית שונים וקיבלה חשיפה תקשורתית גדולה. במסגרת חשיפה זו היא סיפרה בגילוי לב על האלימות המינית שהיא ונשים ונערות אחרות נחשפו ונחשפות אליה בכל מקום – בין השאר, בגן-הילדים, בבית-הספר, ברחוב ובתחבורה הציבורית. היא סיפרה למשל על אדם שאונן מולה במצלמת אינטרנט כשהיתה בת 11, על יריקות והשפלות בבית-הספר, על ידיים שנשלחו מתחת לחולצה ללא הסכמתה ועל תקריות אלימות בחיי הלילה. כבר מתחילת דרכה מקפידה קלאסון להדגיש שהיא לא מיוחדת, שאין כאן כל חדש ושזו המציאות בעבור נערות ונשים בכל העולם.

"כבר כילדה בגן שמתי לב שהיחס לבנים ולבנות שונה לגמרי", היא מספרת בראיון ל"הארץ" בבית-קפה בסטוקהולם, "בבית הספר, בנים נישקו בנות ונגעו בהן כנגד רצונן בלי לשלם מחיר כי "אין מה לעשות, ככה זה בנים". בנים יכלו לעשות דברים שאנחנו לא יכולנו לעשות וידעתי שזה לא הוגן. לבנים היה יותר חופש והותר להם לתפוס יותר מקום. כל זה איננו ייחודי. להיפך, אני חולקת את אותן חוויות התבגרות עם בנות ונשים רבות. רבות מהן חוו חוויות קשות בהרבה ממני. זה מתחיל בגיל צעיר, בגן מושכים לך בשיער ומסבירים לך שזה בסדר כי הוא מאוהב בך. בבית-הספר את מפחדת בדרך הביתה מהחוג, ובגיל הנעורים כשאת הולכת עם חברות לבר, אנשים נוגעים בך וצועקים אחריך ברחוב. כששיחקתי כדור-יד, הקבוצות ששיחקתי בהן הצליחו וקיבלנו תשומת-לב תקשורתית. כשראו אותי בטלוויזיה הייתי מקבלת אימיילים מגברים ששלחו תמונות של איברי-המין שלהם, הצעות מגונות והערות על הגוף שלי. לא בדיוק מה שרציתי כספורטאית מקצוענית, לא הייתי מעוניינת בהערות על המכנסיים או הרגליים שלי אחרי שהבקעתי עשרה שערים במשחק. כמובן שזה לא מה שהיה קורה לשחקנים גברים". 

אך מאז 2015 קלאסון משיבה מלחמה, לפחות בכל מה שקשור לאלימות המופנית נגדה ברשת. היא עושה זאת בעיקר בדף האינסטגרם שלה בדרכים רבות ומגוונות. לפעמים היא מצחיקה, לפעמים דידקטית, לעיתים היא צינית ולעיתים רצינית, לפעמים היא מתקנת שגיאות כתיב של הגברים התוקפים ולפעמים היא מציעה להם הצעות משפילות.

"את באמת חושבת שאת בטוחה, זונה פמיניסטית קטנה? אנחנו נאנוס ונחתוך אותך. לילה טוב, קטנה שלי", כך התחילה אחת ממאות התכתובת שפרסמה קלאסון. וההמשך:

–           "אתה באמת חושב שאתה מפחיד אותי? אני לא מפחדת מחנונים קטנים באינטרנט. לך לישון".

–           "או, את סקסית כשאת כועסת".

–           "או, אתה מגעיל כשאתה עצמך".

ועוד אחת:

–           "אם הייתי הבן שלך, הייתי אוהב לינוק ממך".

–           "אם הייתי אמא שלך, הייתי עושה הפלה".

ועוד:

–           "אנשים כמוך גורמים לי לחשוב שחבל שאנחנו כבר לא עושים לובוטומיה. פסיכית מזוינת. את הורסת לנו את המדינה עם החרא שלך (כאן מגיעה תמונה של איבר מין גברי) – הנה לך זין שתחנקי איתו וזה בטח הזין היחיד שתקבלי, אישה מגעילה ומכוערת, אז תגידי תודה. חחחח. סמיילי צוחק. נסי לא לחשוב עליי כשאת מאוננת הלילה, זונה חרמנית".

–           "מצחיק שאתה כותב את זה לאישה שמקבלת כל כך הרבה תמונות של זין בדואר הנכנס שלה שאני יכולה לכסות עם זה קיר שלם. נו מילא, הסתכלתי קצת בפרופיל שלך כדי לראות איזה מן בן-אדם אתה. חָבֵרה. ילדים. אחלה מודל לחיקוי אתה. אני רואה שאתה גם חבר של אבא שלך. חמוד. זה גם יותר נוח בשבילי. כך יכולתי לשלוח את תמונת הזין שלך ואת שנאת הנשים שלך גם אליו. אני מניחה שתהיה לכם שיחה מעניינת בזמן הקרוב. אתה יכול לראות בזה סימן להכרת התודה שלי. לא אכפת לי אם אתה בן 34. מי שמתנהג כמו כלבלב מנוזל יכול לקבל קצת נביחות גם מאבא".

ועוד:

–           "למה את עושה פוזות סקסיות ומתלבשת ככה אם את לא רוצה להזדיין? חשבי על איך את מציגה את עצמך. נמאס מפמיניסטיות ארוטיות".

–           "כי אני רוצה להיות בן-אדם חופשי, אישה חופשיה עם גישה חופשית לגוף שלי, לזהות ולמיניות שלי. רוצה להיות חופשיה להביע את עצמי בלי מבטים שיפוטיים. רוצה להיות חופשיה לבחור להזדיין או לא להזדיין, עם מי שאני רוצה, בתנאים שלי. אני רוצה להיות אדם שלם. ארוטית או לא ארוטית. זאת הסיבה".

ועוד:

–           "לינאה היקרה, אני מקווה שאת מבינה שבכל פעם שאת פותחת את הפה עם פוליטיקת ה-כולם-צריכים-להיות-נחמדים-לכולם שלך, את מתקרבת יותר למוות שלך. מאחל לך ערב נעים. יש לי תחושה שניפגש בקרוב (קריצה)".

–           "יקר, נדמה לי שיש לך אי-הבנה ואתה חושב שלהיות נחמד זה להיות חלש או לפחד בקלות. אבל אני אפילו לא טיפה מפחד ממך והמילים שלך לא שוות כלום. אני מאחלת לך שתיתקע לך חתיכת תפוז בין השיניים ושלעולם לא תוכל להוציא אותה. יש לי תחושה שלא ניפגש בקרוב כי אחרי הכל אתה סתם פחדן (קריצה)".

ואין לזה סוף.

"כשפתחתי את Assholes Online רציתי לעשות שינוי. להעלות את זה על-פני השטח. זה לא שהייתה לי תכנית סדורה. הייתי מתוסכלת, רציתי לעשות שינוי וזה אחד הדברים שניסיתי", אומרת קלאסון ומספרת על הנסיבות שבהן פתחה את חשבון האינסטגרם הפופולרי. "רציתי לשאול אנשים אם הם חושבים שזה באמת צריך להיות ככה. לשאול אם הם יודעים שזה באמת קורה. אם הם יודעים שילדים מקבלים הודעות כאלו ברשת. הדברים האלו נפוצים כל כך שאנחנו כמעט לא מדברים על זה. אנחנו בקושי מגיבים לזה. זה נהיה נורמלי. אני יודעת שאם אלך למועדון וארקוד, מישהו ייגע בי ללא הסכמתי. זה מטורף לגמרי. אנחנו לא מגיבים לזה כי אנחנו כל כך רגילים. זה מה שמסוכן, זה כאילו שאנחנו מקבלים את זה. כשפתחתי את החשבון לפני שש שנים, עוד לפני Metoo והשיח הציבורי על שנאה ברשת, על טרולים ועל אלימות באינטרנט, רציתי להביא את הנושא לדיון. בשביל הנשים, אבל גם בשביל הורים, בשביל ילדים. רציתי לספר שאני והחברות שלי מקבלות הודעות מגברים מבוגרים מאז שאנחנו בנות עשר. הרבה אנשים לא ידעו את זה בכלל. הקונספט של Assholes Online הוא להראות מה קורה בתיבת הדואר שלי ובאלו של נשים אחרות ולפתוח כך בעיות גדולות כמו אלימות מינית ממוסדת ואי-שוויון. בהרבה מקרים אני גם עונה בדרך קצת חצופה. כי ככה אני. אני ספורטאית ואני אוהבת להתחרות. אני אומרת: Game On. אבל אני גם משפטנית, אני אוהבת לשחק עם מילים ולהיות מתוחכמת יותר מיריביי. אני חושבת שאנשים מצאו את השילוב הזה מצחיק, אבל בשבילי זו הגנה עצמית, אני לא רואה בזה ריב, זה מישהו שמתקיף אותי ואני מתגוננת. אני מעדיפה לא לריב, אבל אני עושה זאת אם אני חייבת".

Photo: Marcus Frendberg

פרסום ההודעות היא דרך אחת להגיב להתקפות. אבל זה מה שאת ממליצה לכולן לעשות? האם התעלמות איננה אופציה לגיטימית? או אולי פנייה למשטרה?

"הדעה שלי היא שאם את מותקפת, לך כקורבן אין שום מחויבות, את יכולה להגן על עצמך כפי שמתאים לך. גם אני משלבת כל מיני דרכים. לא תמיד אני עונה. היו פעמים שפניתי למשטרה, לפעמים אני מתעלמת, לפעמים צוחקת על זה, לפעמים אני מדברת עם חברה ובוכה. אין דרכים שגויות לנהוג כשאת מותקפת. מעולם לא אמרתי – עשו כמוני!".

ומה לגבי פרסום שמות ופני התוקפים? מצד אחד, את מפיצה הודעות תוקפניות לקרובים וחברים של התוקפים ומצד שני, את לא מפרסמת שמות ותמונות בדף האינסטגרם שלך.

"לאורך הדרך למדתי הרבה, אבל מלכתחילה העמדה שלי היתה שלא כדאי לפרסם ברבים את שמות התוקפים, כי צריך להתייחס לזה ברמה המבנית, זה לא עניין של אנשים ספציפיים. הנושא הוא אלימות מינית בחברה, לא הריב שלי עם בחור כזה או אחר. זו הרי בעיה גלובלית, לא אישית. אם מישהו שולח לי תמונה של איבר מין והערה נבזית אני לא צריכה שכולם יכתבו לו כמה הוא אדם גרוע, הוא לא הנושא, הנושא הוא ההבנה עד כמה האלימות הזו נפוצה וכמה צריך שינוי. השינוי לא יבוא מהודעות לאדם ספציפי. זה הרי לא רק אלימות מינית ברשת. זה ברחוב, בבית, בבתי-ספר, מקומות בילוי ומקומות עבודה. יש הרבה מה לעשות והכל קשור בהכל. זה נכון שבהזדמנויות שונות העברתי הודעות לקרוביי התוקפים, אבל זה לא כמו לפרסם את השם בפני כל המדינה. זה משהו אחר. בחשבון שלי יש לפעמים יותר מ-300,000 צופים. שם אני לא מפרסמת שמות. כיום אני שולחת פחות הודעות אישיות, גם בעבר לא עשיתי את זה הרבה, אני לא יודעת אם אעשה את זה בעתיד, ובכל מקרה אני חושבת שזה בסדר אם קורבנות אלימות אחרות עושות את זה. עם ההתבגרות שלי אני מבינה שמה שיותר חשוב עכשיו הוא האופן בו אנחנו מדברים ומקשיבים, חשוב להקשיב על מנת להבין, לא על מנת לענות. אני לא רואה דברים בשחור-לבן ואני לא עושה את זה בשביל תשומת לב, אלא בשביל לצעוד בְּשביל שיהיה גם בריא וגם שימושי".

קלאסון בימיה כספורטאית, 2012 . "לא הייתי מעוניינת בהערות על הרגליים שלי אחרי שהבקעתי
עשרה שערים במשחק"
Photo: Linnéa Claeson, 2012

למרות הטון המפויס של קלאסון, הדיאלוג עם חלק מהגברים שפונים אליה הוא עדיין אלים ותוקפני ולעיתים הוא גם יוצא מגבולות האינטרנט. היא מספרת על גבר שהורשע במשפט על איומים לקשור ולאנוס אותה, על גבר אחר שהורשע מכיוון שעקב אחריה והטריד אותה במשך תשע שנים, אדם שלישי הורשע בעבור התקפה נגדה ברחוב ורביעי הופיע בדלת שלה בערב חג-המולד אחרי שבמשך זמן רב עקב אחריה, כתב לה, התקשר אליה והפר צווי-הרחקה. "כשהתחלתי את הפעילות שלי לא הייתי עדיין דמות ציבורית", היא אומרת, "אבל עכשיו זה אחרת. במשך שנתיים וחצי כתבתי בעיתון הנפוץ ביותר במדינות הנורדיות, דיברתי בתכנית רדיו שהיו לה כשלושה מיליון מאזינים, השתתפתי בתכנית הטלוויזיה "לרקוד עם כוכבים" שצפו בה כשני מיליון צופים בכל יום שישי, הייתי בפלטפורמות הכי גדולות שיש לנו. אז עכשיו אני דמות ציבורית. המשמעות של זה היא שההתקפות נגדי יצאו מהרשת. היו איומי רצח, איומי אונס וחטיפה, קיבלתי אימיילים עם תמונות של כלי-נשק. עקבו אחרי והגיעו אלי הביתה ואנשים נעצרו והורשעו. אני מניחה שאישה צעירה המדברת על שוויון יכולה להיות מאוד מרגיזה". קלאסון אומרת שלצד המתקפות היא מקבלת גם תמיכה עצומה. "יש לילות שאני באמת מפחדת בהם", היא אומרת, "אז אני מזכירה לעצמי שזה אף פעם לא קל, אבל זה תמיד שווה את זה".

לצד המתקפות האלימות נגדה, התמודדה קלאסון בשנים האחרונות גם עם ביקורת נוקבת. ככל שפעילותה נהיתה ציבורית ומוכרת יותר, גברו נגדה טענות מסוגים שונים. היו שטענו שהיא משקרת, רבים טענו שהיא מוציאה דברים מהקשרם, מגזימה ומסתירה חלקים מהאמת שאינם מתיישבים עם התזות שלה. היו גם טענות על גניבה ספרותית ופרסום סמוי בכתיבה שלה. קלאסון פרסמה תשובה לטענות נגדה והיא טוענת שהדברים הובהרו. "היו שאלות על המתודות שלי ועל אופן העריכה שלי. טוב שעניתי והבהרתי את הדברים. אבל תמיד יהיו אנשים שלא אוהבים אותך אם את משמיעה דברים בציבור, ואלו תמיד ינסו בדרכים שונות לגרום לך להיראות כמה שיותר גרוע. זה חלק מהעניין וזה קורה להרבה אנשים. לצערי, פעמים רבות אנחנו מפסידים הרבה מהשיעור כי אנחנו מתמקדים במורה ומתלוננים עליה: היא מתלבשת לא נכון, היא שמנה מדי, רזה מדי, מכוערת מדי, יפה מדי. אנשים אומרים דברים חשובים אבל הם לא נשמעים כי מי שאמר אותם הוא מהמקום הלא נכון, המפלגה הלא נכונה או מרקע לא נכון".

Photo: Linnéa Claeson

ואכן, במובנים רבים, הפמיניזם של לינאה קלאסון לא תמיד נשמע והוא איננו דומה לפמיניזם השוודי המסורתי. ראשית, הוא מתיימר להשיב מלחמה ומרים ראש מול התוקפנות המינית היומיומית שנחשבה בעבר לנורמטיבית ולכזאת שלא ניתן למנוע אותה. זהו פמיניזם לא מתנצל שאינו מפחד גם משאלות של מין, מיניות ומגדר. קלאסון מדברת על נושאים אלו ומנסה לדבריה להפיץ את העובדות, לא להטיף מוסר. "ידע הוא כוח", היא אומרת, "אני מדברת על מין ומיניות, על פורנו ועל התעשייה, אני מביאה סטטיסטיקה וספרות רלוונטית. אני לא מטיפה. כך אנשים יכולים לחשוב ולגבש את דעתם בעצמם". הפמיניזם של קלאסון הוא גם פוליטי במובן שהוא עוסק בסוגיות של חוק ומשפט ובמאבקים חברתיים וכלכליים. היא השתתפה בקמפיין למען "חוק ההסכמה" השוודי החדש המגדיר אונס כיחסי-מין ללא הסכמה מפורשת ואקטיבית (כלומר, יחסי-מין יכולים להיחשב אונס גם אם הקורבן לא התנגדה). קלאסון גם משתתפת במאבקים פוליטיים שאינם "נשיים" בלבד, כאלו העוסקים בגזענות, קיפוח מיעוטים, הגירה ופליטות. אך הפוליטיות של קלאסון איננה מפלגתית והיא מסרבת להצטרף או לתמוך פומבית במפלגה ספציפית. למרות שהיא מצטרפת לעיתים למאבקים פוליטיים, היא מרבה לדבר על שאיפות כלליות לעולם "נבון יותר, נעים יותר ואמיץ יותר".

לקלאסון חשוב לשמור על המונח "פמיניזם", אך היא נאבקת ברבות מהמשמעויות שהודבקו לו. "יש הרבה אי-הבנות כשזה נוגע לפמיניזם", היא אומרת, "ויש הרבה גישות שונות על האופן שבו אנחנו אמורות להתלבש, לגדל שערות ברגליים, להיות לסבית או לצבוע את השיער בצבעים משונים. יש כאלו שחושבים שלהיות פמיניסטית זה להיות כועסת ולשנוא גברים. זה לא נכון. להיות פמיניסטית זה להאמין שלגברים ונשים צריכות להיות אותן אפשרויות ושגברים ונשים צריכים לקבל יחס שווה. אני לא כועסת וזה ברור לגמרי שאני אוהבת גברים ובנים. אני אוהבת אותם ומאמינה בהם. אני רוצה שהם ירגישו טוב וירגישו חופשיים. אני ניגשת אליהם ומדברת איתם הרבה. הפמיניזם שלי כולל אותם. אני רוצה בעבורם את החופש ליצור את חייהם בעצמם ולהיות הגברים שאני יודעת שהם יכולים להיות. העניין הוא להגדיל אותם, לא למחוק אותם. החברה שלנו מחלקת אנשים לקופסאות צרות. מי שהוא מאצ'ו ואוהב מכוניות ושרירים, אין בעיה, שיהיה כזה. מי שהוא אחר צריך להיות חופשי להיות אחר. אני רוצה שגברים יוכלו לבחור כי אני אוהבת גברים. אבל בקופסאות הצרות האלו הם יכולים להיות רק בצד אחד של הסקאלה. בפמיניזם שלי, השוויון הוא היכולת לעשות את זה יחד, לא נשים נגד גברים, אלא גברים ונשים, נערות ונערים שאומרים – לעזאזל עם הקופסאות, בואו פשוט נהיה אנושים, ונצבע בכל הצבעים.

ובכל זאת, האם את מגדירה את עצמך כחלק מזרם פמיניסטי מסוים? ליברלי, רדיקלי, סוציאליסטי? האם חשוב לך בכלל להגדיר את עצמך כ"פמיניסטית"?

"אני לא חושבת כך על הדברים. אני לא מדברת במושגים האלו. אני מדברת על אדיבות וטוב-לב ועל אומץ. אני מאמינה שזו התשובה לשאלות רבות ולא רק לשאלות של נושאים פמיניסטיים. אני קוראת לעצמי פמיניסטית כדי לא לנטוש את השם שהושמץ. מישהי פעם אמרה שאסור לתת לגברים ששונאים נשים להגדיר פמיניזם כנשים ששונאות גברים. זה משהו שאני רואה הרבה וחושבת שצריכים להילחם בו. אסור לתת לשונאים להגדיר מי אנחנו".

כאחת הנשים שתמכו והובילו את רעיונות ה-Metoo בשוודיה, לאן את חושבת שהמהפכה הגיעה? מה השלב הבא?

הנשים דיברו. עכשיו אני חושבת שהגיע הזמן שהן יקבלו תשובה. אני מאמינה שהרבה גברים מוכנים לתת תשובה ולהיות חלק משינוי חיובי בעבור נערים, נערות, נשים וגברים. אני רואה את זה, מרגישה את זה ויודעת שזה אפשרי כי יש יותר אנשים עם אהבה בלב מאנשים עם שנאה בלב. אחרי Metoo אי אפשר לטעון "לא ידענו". אולי בעבר הם ידעו והתעלמו, אבל עכשיו אי אפשר לומר "לא ידעתי". עכשיו מדובר בסולידריות, לא בצדקה והרבה גברים מוכנים לקחת אחריות. אלימות נגד נשים איננה "נושא נשי", זה נושא של כל מי שאכפת לו מנשים ואוהב נשים. רוב הגברים אוהבים נשים אז אני חושבת שאנחנו חייבים לעשות את זה יחד". וקלאסון מתכוונת לנשים בעולם כולו. בשנים האחרונות היא מסייעת למספר ארגונים הפועלים במדינות שונות. "זוהי מחויבות גלובלית בשבילי", היא אומרת ומספרת על ביקורים ברוואנדה, מלאווי וקניה, קוסובו, סרביה ובוסניה, צרפת, אנגליה, יוון ואפילו ישראל שבה היא ביקרה בת"א, חיפה וירושלים. "אני לא מעוניינת בעולם טוב יותר רק בעבור שוודים", היא אומרת, "אני רוצה לדבר, להקשיב ולפגוש אנשים במדינות נוספות. אני לא יודעת מה טוב יותר בשבילכם, אבל כל אחת היא מומחית בהקשר הספציפי שלה ותמיד אפשר להיפגש, לעזור וללמוד זה מזו".

האם יכול להיות שאת מרחיבה את פעילותך למדינות נוספות כי היא פשוט נדרשת פחות בשוודיה? כלומר, זוהי מדינה עם חקיקה פמיניסטית, ייצוג פוליטי שווה, חופשות לידה לגברים ויחס שבמדינות אחרות אפשר רק לחלום עליו. יש שיטענו שבשוודיה המלחמה בעצם כבר הוכרעה.

"אני רואה את זה כסולם. השלב העליון הוא שוויון – כלומר, המקום בו גברים ונשים שווים לגמרי בערכם, זוכים ליחס שווה, לאותן אפשרויות ולאותם תנאים חברתיים וכלכליים. כל דבר שהוא פחות מזה הוא רע מאוד. זה לא מספק להיות כמעט שם ואף אחת לא צריכה לחגוג כי מתייחסים אליה כמעט כאדם מלא. גם אם שוודיה נמצאת גבוה יחסית בסולם, היא עדיין לא למעלה, היא עדיין מתייחסת לחלק מבני-האדם כשווים פחות וזה עניין רציני מאוד. במקום להיות רגועים כי מצבנו פחות גרוע ממצבם של אחרים, אנחנו יכולים לקחת את זה לשלב הבא ולהאיץ תהליכים, אנחנו יודעים שהעולם מסתכל עלינו ומה שאנחנו עושים כאן משנה. מדינות אחרות ובני-אדם אחרים מסתכלים בשינויים שאנחנו עושים כאן והשינויים מטפטפים למטה. "חוק ההסכמה" השוודי, שהייתי אחת מרבים שתמכו בקמפיין שלו, הוא דוגמא טובה מכיוון שחוקים דומים נבחנים עכשיו בארצות נוספות (דוגמא טובה נוספת בהקשר זה הוא חוק הפללת לקוחות הזנות שהתקבל לראשונה בשוודיה ב-1999 ומאז הלכו בעקבותיה מדינות נוספות כולל, לאחרונה, ישראל, ד.ס). העבודה לא נגמרה. אין אפילו מדינה אחת שהגיעה לשכר שווה לגמרי, אין מדינה אחת שנשים לא נאנסות בה, שנשים לא מפחדות בדרכן הביתה או בתוך הבית. אף אחת לא חופשיה לפני שכולן חופשיות ועד שמגיעים לשוויון מלא אף אחד לא סיים שום עבודה".

במלחמה במגפות – האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות?

מקורו של נגיף הקורונה הוא אמנם במדינה דיקטטורית והחיסון המופץ נגדו הוא תוצאה של מדע שצמח במדינות דמוקרטיות, אך המציאות מראה שמדינות בעלות משטר דיקטטורי נפגעו הרבה פחות מהנגיף או שהן נפגעו יותר ומצליחות להסתיר את הפגיעה. גם אם הם משקרים, יכולים משטרים דיקטטוריים לספר לנתיניהן סיפור פשוט ושימושי: "הדמוקרטיות המערביות חסרות אונים מול הנגיף שקוטל את תושביהן, בעוד אנחנו מצילים אתכם ממוות". האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות כשמדובר במלחמה במגפות? האם, כחברה, אנו נידונים לבחור בין דמוקרטיה לבריאות?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9422111

לעיתים מומלץ להביט גם על מקומות רחוקים כדי להבין טוב יותר משמעויות של משברים. הנה למשל בסרי-לנקה, מדינה שאוכלוסייתה מונה למעלה מ-21 מיליון בני אדם, מספר קורבנות הקורונה הוא קצת יותר מ-200. זה לא הפריע לממשלה לנקוט צעדים אגרסיביים נגד המגפה, כמו ההחלטה שגופותיהם של קורבנותיה תישרפנה ולא תיקברנה. ארגון הבריאות העולמי אמנם אינו ממליץ על כך, אך שלטונות המדינה בעלת הרוב הבודהיסטי החליטו להתעלם מזכות-אדם בסיסית ולשרוף גם את גופות המתים שמשפחותיהם מתנגדות לכך. הדבר פוגע בעיקר במיעוט המוסלמי ויש הטוענים שזוהי פגיעה מכוונת. במקביל, אלפי קילומטרים משם, החליט לפני למעלה מחצי שנה נשיא טנזניה שהמגפה נעלמה ממדינתו כתוצאה מתפילות אזרחיה. בהתאם לכך הוא הפסיק לדווח לעולם על נדבקים, חולים ומתים. כאשר תחנת טלוויזיה מקומית התריעה על המחדל, הממשלה פשוט לקחה לה את הרישיון.

אלו הן רק שתי דוגמאות לאופן שבו הקורונה הופכת לנשק שימושי נגד אויבים פוליטיים, מיעוטים ועיתונאים ובמקרים מסוימים היא גם מסייעת להסב את תשומת הלב העולמית ממיליוני פליטים, קורבנות רצח-עם ומלחמות אזרחים. ע"פ נתוני IDEA, ארגון בינ"ל שמטרתו קידום הדמוקרטיה בעולם, מעל למחצית ממדינות העולם הכריזו בתחילת המגפה על מצב חרום לאומי המאפשר להן להגביל זכויות בסיסיות כמו זכות ההפגנה וחופש התנועה. גם אם אלו היו צעדים הכרחיים במרץ, בסוף נובמבר נקטו כבר 61% ממדינות העולם צעדים שהארגון מגדיר כ"מדאיגים מפרספקטיבה דמוקרטית", כלומר צעדים ללא בסיס חוקי, לא פרופורציונאליים, לא הכרחיים מבחינה רפואית או לא מוגבלים בזמן.

זאת ועוד, ע"פ הארגון "עיתונאים ללא גבולות" כ-450 עיתונאים נעצרו, נשבו או נעלמו ב-2020 ברחבי העולם, רבים מהם כתוצאה מסיקור משבר הקורונה. במדינות כמו סין, מיאנמר ואיראן עצורים עיתונאים הנאשמים בהפצת מידע מוטעה על המגפה, באפריקה ובדרום-אמריקה מותקפים עיתונאים באלימות וצעדים חוקיים נגד עיתונאים וכלי-תקשורת ננקטו במדינות כמו הודו, גוואטמלה, פולין וסרביה. למצב העיתונות ולהגבלות על חופש התנועה ניתן להוסיף את העובדה שעשרות מערכות בחירות דמוקרטיות נדחו בעולם השנה. המסקנה היא עגומה למדי: כפי שהקורונה פוגעת בזקנים יותר מאשר בצעירים ובעובדי התיירות יותר מאשר בהייטקיסטים, היא פוגעת בדמוקרטיות יותר מאשר בדיקטטורות.

עוד מוקדם להסביר מדוע, אבל בשלב זה ברור שהמדינות שנפגעו באופן החמור ביותר מהמגפה הן מדינות דמוקרטיות. כל המדינות שבהן מספר המתים למיליון תושבים הוא מעל לאלף, בהן ארה"ב, בריטניה, איטליה וספרד, הן דמוקרטיות. ברוסיה, לשם השוואה, מספר המתים למיליון תושבים הוא כ-400 בלבד, בערב-הסעודית 178 ובבלארוס 153. בסין המספר הוא שלוש. מקורה של הקורונה הוא אמנם במדינה דיקטטורית והחיסון המופץ נגדה הוא תוצאה של מדע שצמח במדינות דמוקרטיות, אך המציאות מראה שמדינות בעלות משטר דיקטטורי נפגעו הרבה פחות מהנגיף או שהן נפגעו יותר ומצליחות להסתיר את הפגיעה. גם אם הם משקרים, יכולים משטרים דיקטטוריים לספר לנתיניהן סיפור פשוט ושימושי: "הדמוקרטיות המערביות חסרות אונים מול הנגיף שקוטל את תושביהן, בעוד אנחנו מצילים אתכם ממוות".

גם אם טענה זו היא צינית ומניפולטיבית, יש ביסודה אמת. הדמוקרטיות המערביות, שעסקו בעשורים האחרונים בחגיגה של הפרטות ובחיסול המגזר הציבורי, העבודה המאורגנת ומערכות הרווחה האוניברסליות, אמנם העשירו שכבה מסוימת של אזרחיהן והעפילו לפסגות טכנולוגיות ותרבותיות, אך הן הגיעו למשבר הנוכחי כשארגז הכלים שלהן ריק בדיוק בתחומים הנדרשים: בריאות הציבור, טיפול באוכלוסייה המבוגרת ויצירת מקומות עבודה ומנועי צמיחה. כל זה מעורר את השאלה הקשה – האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות כשמדובר במלחמה במגפות? או במילים אחרות, האם, כחברה, אנו נידונים לבחור בין דמוקרטיה לבריאות?

התשובה, למרות הנתונים המדאיגים, היא לא. זאת מפני שיש סוג מסוים של דמוקרטיות שלא נכשל. אלו הן המדינות הסוציאל-דמוקרטיות. ציות עיוור להנחיות רפואיות הנובע מפחד ושיטור אכזרי הוא אמנם יעיל במלחמה במגפה, אך המדינות הסוציאל-דמוקרטיות מוכיחות שהמלצות רפואיות יכולות להישמר גם מכוח אמון בנבחרי הציבור וערבות הדדית בין קבוצות שונות באוכלוסייה. הן גם מוכיחות שטיפול רפואי הניתן ע"י אנשי מגזר ציבורי מקצועי ומתוגמל כהלכה הוא לא פחות טוב מטיפול רפואי הניתן בבתי-חולים צבאיים או במערכי חירום של מדינות סמכותניות. מדינות כמו דנמרק, פינלנד ונורבגיה הצליחו, לפחות עד שלב זה, לשמור על תמותה נמוכה מאוד (232, 101 ו-80 מתים למיליון תושבים בהתאמה) למרות שיש בהן אוכלוסייה מבוגרת, ערים מודרניות וצפופות ושדות תעופה בינלאומיים מרכזיים. אפילו שוודיה שנקטה במדיניות של אי-הטלת סגרים ועוברת גל שני קשה במיוחד, נמצאת עדיין במצב טוב יותר ממדינות היפר-קפיטליסטיות מצד אחד וממדינות המאופיינות בשחיתות שלטונית ואי-אמון בין הציבור והשלטון מצד שני. החל בארה"ב, דרך מקסיקו וארגנטינה ועד בולגריה התמונה המסתמנת היא ברורה – דמוקרטיות החסרות מערכת רפואית ציבורית חזקה, שקיפות שלטונית ודרג מקצועי עצמאי וחזק אינן מצליחות להתמודד עם המגפה לאורך זמן.

כך מתברר שהדילמה בפני המשבר הבא היא זו: כשהיד-הנעלמה לא עובדת, במה נבחר – בציות או באמון. ביד ברזל של רודן או בדמוקרטיה וסולידריות? מי שמסתייג עדיין מהפתרונות הדיקטטורים יוכל אולי ללמוד משהו מהמכנה המשותף של פינלנד, דנמרק ונורבגיה: בכולן יש מגזר ציבורי גדול, מערכת רווחה אוניברסלית שאיננה מופרטת, רמה גבוהה יחסית של שוויון חברתי ועבודה מאורגנת חזקה. ואולי גם זו איננה יד המקרה – כולן מונהגות ע"י נשים.

בלי סגר ובלי מלוניות קורונה, שוודיה הלכה הפוך מהעולם. שרת הבריאות שלה מסבירה מדוע.

בתחילת משבר הקורונה ספגה שוודיה ביקורת נוקבת מכל קצוות העולם והפכה למשל עם מוסר השכל חד משמעי. כעת, עם ירידת רמת ההדבקה והתחלואה, היא מוצגת כמי שמציעה במידה מסוימת דגם בר קיימא, בוודאי יותר מאשר חזרה פעם אחר פעם לסגרים.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-MAGAZINE-1.9184650

בחודש אפריל אנשים רבים בעולם חשבו שהשוודים יצאו מדעתם. בעוד שמדינות העולם סגרו בזו אחר זו את בתי הספר, את מרכזי הקניות ואת המסעדות בגלל מגפת הקורונה, השוודים החליטו ללכת בנתיב אחר. למרות מניין המתים הגבוה, שזינק באמצע חודש אפריל לשיא של כמאה ביום, המשיכו שוודים רבים לנהל את שגרת חייהם. הרשויות לא המליצו לעטות מסכות, רק מעטים עשו כן, ילדים קטנים המשיכו ללכת לבית הספר, לא הוקמו "מלוניות קורונה" ונדבקים ללא תסמינים לא נדרשו להיכנס לבידוד.

ואף שעסקים רבים ספגו מכה — מאחר שחלק ניכר מכלכלת שוודיה נשען על ייצוא — רובם נשארו פתוחים והם חוזרים בהדרגה לאיתנם. אבל אין זה אומר ששוודיה לא עשתה דבר בשביל להילחם בנגיף. התיכונים והאוניברסיטאות עברו ללמידה מקוונת, מרבית אירועי התרבות, הבידור והספורט התבטלו והאוכלוסייה נתבקשה לשמור על היגיינה ועל ריחוק חברתי, להימנע מנסיעות במידת האפשר ולהישאר בבית במקרה של הופעת תסמינים.

אך היה הבדל משמעותי בין הדרך השוודית לבין זו של שאר מדינות העולם. לצד מגבלות בחוק, כאיסור על התקהלויות של יותר מ–50 בני אדם, או ביקורים בבתי חולים ובתי אבות, מדיניות הממשלה נשענה בעיקרה על המלצות ולא על תקנות. קנסות, אכיפה משטרתית, איכון טלפונים ניידים ועוצר נתפשו כבלתי נחוצים בשוודיה. 

למרות זאת, צייתו רוב השוודים להמלצות הריחוק החברתי, ושיעור הנדבקים הסופי החל סוף סוף לרדת. בשבוע שעבר ביצעה שוודיה יותר מ–140 אלף בדיקות, שמהן 1.3% היו חיוביות. נכון להיום, שיעור ההידבקויות בשוודיה הוא מהנמוכים באירופה. ובעוד שהעקומה בלי ספק משתטחת, הממשלה לא מבזבזת זמן. אחרי אביב טראומטי, היא עושה ככל שביכולתה כדי ללמוד מטעויותיה בשלבים הראשוניים, בעיקר בתחום ההגנה על האוכלוסייה המבוגרת, ופועלת לשיפור מערך הבדיקות ולהמרצת הכלכלה.

זהו ניגוד גמור למה שקורה בישראל, שהפכה באחרונה למדינה הראשונה בעולם המטילה סגר שני. אף על פי כן, שרת הבריאות של שוודיה הלנה הלנגרן טוענת שלא מדובר רק בהטלת סגר או באי הטלת סגר. "נכון שלא היו סגרים, אבל דברים רבים השתנו מבחינה חברתית, ומה שחשוב ביותר הם האמצעים שננקטו לטווח הארוך", אמרה השרה בראיון ל"הארץ", "מסעדות, ברים, רכבות ואוטובוסים נדרשו לפעול בהתאם לתקנות. התושבים הונחו לשמור מרחק, ולחיות בהתאם למידע ולדרישות התברואה. הבנו שאי אפשר לחסום את הנגיף לנצח, ושעלינו לחשוב על המחיר שהחברה תידרש לשלם".

לנה הלנגרן, שרת הבריאות של שוודיה,
Photo Kristian Pohl Regeringskansliet

מרתון, לא ספרינט

שיעור ההצלחה של מדינות שונות בנושא הטיפול בנגיף הקורונה הפך למרבה הצער לסוג של ספורט בחודשים האחרונים בקרב פוליטיקאים ואנשי תקשורת, וטבלת התחלואה כמו הציגה את המנצחים והמפסידים העולמיים במשחק נגד הנגיף. בהתחשב בגישתה השונה ברוב מדינות העולם, היתה שוודיה נתונה לבחינה מדוקדקת. המדינה ספגה ביקורת נוקבת והפכה למשל עם מוסר השכל חד משמעי. אך כעת היא מוצגת כמי שמציעה במידה מסוימת דגם בר קיימא, בוודאי יותר מאשר חזרה פעם אחר פעם לסגרים.

אולם הלנגרן הזהירה אינה עוסקת בהשוואות. "אמרנו כבר בתחילת המגיפה שלא מדובר בספרינט אלא במרתון. זו אינה תחרות ואין סיבה להכריז על מנצח. עדיין מוקדם ומסוכן מדי מכדי להשוות שיעורי תמותה שבועיים. מדינות שונות נפגעו בדרכים שונות. יש להן תשתיות שונות, ומערכות יחסים שונות בין הרשויות לאזרחים. הן בודקות בשיטות שונות ומחזיקות בנתונים ובמידע שונים. בטווח הארוך, כולנו זקוקים לחברה שמתפקדת היטב. עלינו ללמוד את מה שאפשר ללמוד מאחרים, לא להפנות אצבעות מאשימות ולנסות להתמיד בציות להמלצות לאורך זמן", אמרה.

עד כה מתו בשוודיה מעל 5,800 בני אדם מנגיף הקורונה, בעיקר עקב התפשטות הנגיף בבתי האבות באביב. "בשבוע הקשה ביותר באפריל, נמנו 845 מקרי הידבקות בבתי אבות. בשבוע שעבר נמנו 17 מקרים", אמרה הלנגרן. היא הוסיפה כי, "שיעור התמותה צנח משמעותית. אין אצלנו תמותת יתר, ובאוגוסט היה שיעור התמותה נמוך מאשר השיעור השנתי הרגיל". במקביל, בשוודיה מנסים להבין מה עומד מאחורי מקרי המוות הרבים. "באוסטרגוטלנד שבדרום שוודיה נעשה באחרונה מחקר שבחן את כל הקשישים שנדבקו בנגיף. רק ב–15% מהמקרים נקבע שמחלת הקורונה היתה סיבת המוות הישירה, ואילו ב–15% מהמקרים הסיבה האמיתית היתה מחלה אחרת או מצב בריאותי, וב–70% הקורונה תרמה למוות עקב תנאים בסיסיים או מצבו הרפואי של החולה".

שרת הבריאות אמרה כי הממשלה בודקת מדוע המגיפה הכתה קשה כל כך בשוודיה, בעיקר בהשוואה לשכנותיה, ונוקטת צעדים ארוכי טווח כדי להתמודד עם התפרצויות מקומיות אפשריות. במקביל, הרשויות הממשלתיות מתכוננות לתרחישים שונים, וכספים מוקצים לטיפול באבטלה ולתמיכה במערכת הבריאות כמו גם בקשישים וחולי נפש. "משבר הקורונה אינו, ומעולם לא היה, רק עניין של מאבק בנגיף ובמחלה הנובעת ממנו. זה נושא רחב היקף שמשפיע על כל חלקי בחברה", ציינה הלנגרן.

כותב שורות אלה בראיון עם שרת הבריאות הלנגרן

לא עסקים כרגיל

בכל הנוגע למדיניות "אי הטלת הסגר" של שוודיה, אמרה הלנגרן כי על אף שמעולם לא הוחל סגר מלא, העבודה מרחוק, הלימודים המקוונים בתיכונים ובאוניברסיטאות וההגבלות על אירועי תרבות ובידור השפיעו עמוקות על אזרחי המדינה. "שוודיה לחלוטין לא שידרה 'עסקים כרגיל', אבל היה עלינו לשמור על חברה מתפקדת. משום כך קיבלנו את ההחלטה לא לסגור גנים ובתי ספר יסודיים. אם סוגרים את בתי הספר, כיצד נאפשר לאנשים לעבוד בבתי האבות, בבתי החולים, במשטרה ובשירותי החירום? כיצד יופעלו בתי המרקחת, הרכבות והמרכולים?".

"החלטנו להיעזר במומחים ובמידע שהיה זמין אז", הסבירה השרה. "ידענו שילדים אינם מפתחים מחלה קשה ואינם מפיצים את הנגיף באופן משמעותי. כל זה הוכח בבדיקת מספר האנשים שיצאו לחופשות מחלה. מורות וגננות לא חלו יותר מאשר אנשים אחרים בחברה".

הלנגרן מצביעה על האמון הרב שרוכש הציבור לממשלה בשוודיה כחלק מהסיבה שהשוודים צייתו להנחיות. "עלינו להילחם בנגיף ולהגן על אוכלוסיות מוחלשות, אולם עלינו להבטיח גם שהצעדים יהיו כאלה שניתן יהיה ליישמם לאורך זמן בחברה מתפקדת", מספרת, "השוודים נותנים אמון בממשל. משום כך יצרנו אסטרטגיה המבוססת על נקיטת הצעדים הנכונים בזמן הנכון ובאזור הנכון של שוודיה, תוך הבטחת שקיפות מלאה".

בכל הנוגע לטענות שלפיהן שוודיה הקריבה את האוכלוסיה המבוגרת למען הכלכלה, הלנגרן אומרת שמדובר בביקורת לא הוגנת. "מובן שלא הקרבנו איש. עשינו כמיטב יכולתנו, כפי שלדעתי עשו מדינות אחרות, במטרה להציל חיים, לעצור את התפשטות הנגיף ולהגן על אוכלוסיות בסיכון. בתי האבות היו חלק קשה ומעציב, אבל זו סיטואציה מיוחדת. מי שחיים שם הם אנשים קשישים, שבריריים וחולים. יש בשוודיה 1,700 בתי-אבות שעוסקים בהענקת טיפול רפואי וחיים בהם 85,000 בני-אדם, כאשר 50% מהם שוהים בהם שישה חודשים בלבד לפני מותם. במקומות כאלו כל התפרצות, אפילו התפרצות של שפעת, היא עניין של חיים ומוות. הקמנו ועדה ממשלתית שתבין את מה שקרה. מי עשה מה, ומה אנחנו יכולים ללמוד מכל זה”.

לסיכום, להלנגרן יש עצה אחת, ברורה למדי. "אנחנו (מקבלי ההחלטות, ד.ס) אחראים להחלטות שאנו מקבלים", אמרה האלנגרן. "אולם, הרשויות לא יכולות להחליט להקשיב למומחים רק לפעמים, ולפעמים להתעלם מעצתם. המומחים שם כדי שנקשיב להם, ונתייחס למה שהם אומרים".

המכתב של הוגו

"אני רוצה להיפגש", כתב חבר לשעבר בארגון הנאצי למנהלת המרכז היהודי והיא הסכימה. על רקע העלייה בתקריות האנטישמיות בשוודיה, סיפורם המפתיע של הוגו אדלונד וקארין שוברג יכול אולי להעניק קמצוץ של תקווה.

התפרסם במוסף"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.8663342

"אני לא יודע אם את יודעת מי אני ולכן אפתח בכך שאציין שעד לפני כשנה הייתי חבר פעיל בארגון הנאצי "תנועת ההתנגדות הנורדית". כך נפתחה ההודעה שקיבלה קארין שוברג לתיבת המייל שלה בתחילת פברואר, "לפני זמן מה בחרתי לעזוב את הארגון מכיוון שהגעתי למסקנה שהוא הרסני ובעל מאפיינים של כת. זהו העבר שלי והיום אני מתבייש בו". שוברג, יהודייה וישראלית לשעבר המתגוררת בעיר אומיאו שבצפון שוודיה, הופתעה אמנם מההודעה שנשלחה ע"י צעיר מקומי בשם הוגו אדלונד, אך היא ידעה בדיוק מדוע היא היתה הכתובת. היא היגרה לשוודיה בשנות השמונים וכיום היא מכהנת כחברה במועצת העיר בת כ-90,000 התושבים מטעם המפלגה הליברלית. בעיר חיים עשרות בודדות של יהודים בלבד ולפני כעשור שוברג, יחד עם מספר שותפות, הקימה בה מרכז תרבות יהודי קטן. מטרת המרכז היתה קיום פעילויות קהילתיות, חינוכיות והסברתיות שנועדו להחיות את החיים היהודיים ולחשוף את הציבור בעיר ליהדות. באירועים, שכללו פעילויות בחגים, מפגשי שיח, הרצאות ותערוכות, השתתפו יהודים ולא יהודים כאחד.

למרות שהפעילות עצמה היתה מוצלחת, בשלב מסוים הוטל עליה צל. כאן נכנס לתמונה, גם אם לא באופן ישיר, הוגו אדלונד. "זה התחיל בזה שיום אחד מצאנו מדבקות על החלונות", מספרת שוברג, "הן כללו כתובות כמו "היזהרו מהתערבבות עם זרים" ותמונה של היטלר שכיסתה את מגן-הדוד בשלט הכניסה. אחר כך נצפו אנשים חשודים שעמדו בחוץ וצילמו את כלי-הרכב בחניה. זה התפרש כאיום. לא היתה לנו גדר, לא היתה שמירה ואנשים נכנסו ללחץ. אחד מחברי הקהילה סיפר שהאיומים הגיעו גם למקום העבודה שלו ושרכבו נפרץ מבלי שנלקח ממנו דבר (וזאת למרות שהיה בו ציוד יקר)". מאחורי האיומים עמדו חברי "תנועת ההתנגדות הנורדית" ושוברג אומרת שזו היתה רק ההתחלה. "מסתבר שהם הגיעו עד אלי הביתה", היא מספרת, "בתיבת הדואר שלי הופיעו פלאיירים רבים. הם היו מסריחים מסיגריות והיו בהם ציטוטים מ"מיין קאמפ". כשבדקתי אם השכנים קיבלו גם הם פלאיירים התברר שלא. הדפים היו מיועדים רק אלי ואליהם התווספו גם תמונות של היטלר שהודבקו בכניסה לבית". היו גם הזדמנויות שחברי התנועה הניאו-נאצית התקרבו פיזית אל שוברג. "כשסיימתי לשאת דברים כנציגת הקהילה היהודית בעצרת זיכרון לזכר ליל הבדולח ב-2017, שמתי לב שאני מוקפת במעין חומה אנושית", מספרת שוברג, "פוליטיקאים מקומיים וגברים נוספים כמו סוככו עלי. תחילה לא הבנתי למה אבל אז הסתבר שהניאו-נאצים היו שם כל הזמן. אח"כ גם נצמדה אלי ניידת משטרה".

שוברג טוענת שבאופן אישי היא לא היתה מבוהלת, אך חברי הקהילה האחרים פחדו והפסיקו להגיע לפעילויות. "היו בינינו בנים ובנות של ניצולי שואה שאמרו שאין מי שיגן עליהם ופשוט הפסיקו לבוא. היו הורים שפחדו על ילדיהם והיו שטענו שאולי היינו צריכים להוריד פרופיל כדי לא למשוך אש. מבחינתי לא היתה לפעילות טעם אם היא צריכה להיעשות בהיחבא". בסופו של דבר, מספרת שוברג, הוחלט לסיים את פעילות המרכז היהודי והפוליטיקה המקומית שהיתה מפוחדת ומבוהלת ועשתה הכל כדי להימנע מפרסום שלילי ומקונפליקטים לא הצילה את המצב. הקהילה היהודית היחידה בשוודיה מצפון לסטוקהולם נסגרה ולא פתחה שוב את שעריה.

על רקע זה הגיעה הודעתו של הוגו אדלונד לשוברג. בהודעה הוא סיפר שלמרות שהוא לא היה מעורב בפעילות הספציפית נגד שוברג הוא מתבייש בדברים שחברי תנועתו עשו והוא מנסה כעת להשתנות ולעשות עם עצמו משהו חיובי ופרודוקטיבי. "התנצלותי האישית היא הדבר הראשון שאני רוצה להעביר", הוא כתב בסיום ההודעה, "חוץ מזה, הייתי רוצה לדעת אם תסכימי להיפגש ולדבר". "תחילה היו לי קצת חשדות", מספרת שוברג, "זו לא הפעם הראשונה שאני מקבלת הודעות מוזרות". מכיוון שיש לה קשרים במשטרה ובשלטון המקומי, היא ידעה עם מי לדבר כדי לוודא שסיפורו של אדלונד הוא אמיתי ושהיא לא נתונה לסכנה. כשהיתה בטוחה שהכל כשורה היא השיבה לאדלונד בחיוב והם אכן נפגשו. "הפגישה היתה טובה", היא מספרת, "לא היה לי משהו אישי נגדו. כאב לי הלב עליו ועל זה שיש עוד הרבה כמוהו". שוברג מספרת שהיא למדה מאדלונד על כך ש"תנועת ההתנגדות הנורדית" מגייסת בני-נוער בתוך בתי-הספר באומיאו ויש שמועות שזה קורה אפילו בקבוצת הוקי-קרח מקומית. "הם פשוט מנצלים את החברה' התמימים האלו", היא אומרת, "הוגו הוא ילד טוב, בחור נחמד ולא אגרסיבי והניאו-נאצים מוצאים בחורים כאלו ומגייסים אותם לשורותיהם כאשר החברה הכללית מעלימה עיין. בסופו של דבר, אם המבוגרים לא מתמודדים עם תופעות של אנטישמיות ומתעלמים מגזענות, אין להתפלא שהנוער מתגייס בקלות לארגונים כאלו".

הוגו אדלונד וקארין שוברג. "זה לא מאבק למען היהודים בלבד", אומרת שוברג

הוגו אדלונד וקארין שוברג. צילום: Kristoffer Pettersson

"תנועת ההתנגדות הנורדית" (Nordiska Motståndsrörelsen או NMR בקיצור) היא תנועה ניאו-נאצית שנוסדה רשמית ב-2016 על בסיס תנועה קודמת, "תנועת ההתנגדות השוודית", שנוסדה בסוף שנות התשעים. בנוסף לשוודיה, פעילה התנועה גם במדינות שכנות כמו נורבגיה ופינלנד והיא מהווה חוליה בשרשרת של תנועות ומפלגות ניאו-נאציות שפעלו בשוודיה כבר משנות השלושים של המאה הקודמת. הארגון מהלל את היטלר, מפיץ תיאוריות קשר אנטישמיות, משתמש בטרמינולוגיה נאצית ומטפח רשימה ארוכה של אויבים: הומוסקסואלים, מהגרים, יהודים, מוסלמים וכל מי שחשוד בתמיכה בפמיניזם, גלובליזציה, רב-תרבותיות ודמוקרטיה. למרות שלחברים רבים בתנועה יש היסטוריה של אלימות, עבריינות וישיבה בכלא, ולמרות שפעילויות רבות שלה מסתיימות בעימותים עם המשטרה, לתנועה יש גם זרוע פוליטית. בבחירות הכלליות של 2018 היא זכתה אמנם רק ל-0.03% מהקולות אך שניים מנציגיה זכו למושב במועצה של רשויות מוניציפליות בשוודיה. בשנים האחרונות מקיימים חברי התנועה, בחסות חוקי חופש הדיבור וההתאגדות בשוודיה, מצעדים והפגנות ברחבי המדינה. אירועים אלו מתפתחים פעמים רבות לעימותים אלימים עם המשטרה ומפגיני נגד.

הוגו אדלונד הוא אכן בחור נעים דיבור וסימפטי. הוא צעיר מאוד, תלמיד תיכון בן 18 בלבד. ניכר שהוא ניחן באינטליגנציה ובעל כישורים חברתיים. הוא גדל במשפחה רגילה ביישוב קטן, קרוב לעיר אומיאו, בחברת שני אחים גדולים וחברים רבים. הקשר שלו ל-NMR התחיל עוד לפני שגויס לשורות התנועה. "כשהייתי בן 12 התקיים באומיאו אירוע שמשך הרבה תשומת לב", הוא מספר בשיחה עם "הארץ", "זו היתה הפגנה של "תנועת ההתנגדות השוודית" במרכז העיר. היתה שם אלימות, נזרקו בקבוקים והמשטרה עצרה אנשים. לא דיברתי על זה בבית אבל בין החברים, בבי"ס, דיברנו על זה. אז עוד לא התעניינתי באידאולוגיה, אבל נמשכתי לעניין הוויזואלי – הדגלים, המדים, המגנים. גם ההתנגדות למשטרה והעובדה שהיו להם הרבה מתנגדים משכו אותנו. בקרב החברים ה-NMR נחשב לארגון מרדני, מעניין ומגניב וזה הביא אותי וחבר ילדות נוסף שלי להתחיל לעקוב אחרי אתר האינטרנט שלהם". אדלונד מספר שלקח זמן עד שהוא עבר משלב האינטרנט לחברות ממשית בתנועה. "כשהייתי בן 15 הגשתי בקשת הצטרפות", הוא מספר, "אחרי זמן מה התקשר אלי ראש הסניף המקומי והזמין אותי לפגישת היכרות. בפגישה עצמה, שהתקיימה במסעדה מקומית, היו מספר אנשים, כולם מבוגרים. סתם ישבנו ודיברנו, לא היה שם משהו משמעותי במיוחד ובסוף קיבלתי פלאיירים לחלוקה שלקחתי הביתה ושכחתי בארון. לאחר כמה שבועות התקשר אלי ראש המחוז של התנועה והצמיד לי איש קשר שהיה אמור לנסוע איתי לפגישה בעיר סמוכה וכך אמנם עשינו. במעמד הזה חתמתי על טופס ההצטרפות. כך הפכתי לחבר רשמי בתנועה".

לאחר ההצטרפות, מה בעצם עשיתם? מה אופי הפעילות בתנועה?

"האמת היא שרוב הזמן סתם יושבים ומדברים. יש יותר פעילות פנימית מפעילות המופנית החוצה. כל שבוע היה מפגש חברתי. היינו יושבים אצל מישהו בבית ומדברים. פעם בחודש היה מפגש במרתף של ראש המחוז ואחריה היתה הרבה פעמים פעילות כמו הפגנה או חלוקת פלאיירים. לפעמים היינו קוראים משהו או לומדים את מצע התנועה". עיון במצע התנועה מגלה שימוש מפורש במושג נציונאל-סוציאליזם ובשלל סממנים המזכירים את שנות השלושים. יש בו תורת גזע (הגירה ל"בעלי אתניות צפון-אירופית" בלבד), תיאוריות קשר אנטישמיות (מאבק בכל האמצעים ב"אליטה הציונית הגלובאלית"), לאומנות נורדית (קריאה לאיחוד של המדינות הנורדיות ופרישה מיידית מהאיחוד האירופי, אויב העמים), ניחוחות של פשיזם (מדינה חזקה למען העם) ורומנטיקה פטריוטית (הגנה על הטבע הנורדי והרמוניה עם חוקי הטבע, גיוס חובה וחימוש כלל האוכלוסייה).

מה היה טיב הקשר בין חברי התנועה? מי היו השותפים שלך לפעילות?

"בעיר שלנו היו -7-8 חברים פעילים, במחוז היו אולי 25. הרוב היו מבוגרים, מתוכם רק שתי נשים. היתה תחושה של חברות ושותפות עמוקה. היתה גם אווירה שאנחנו צריכים להגן על עצמנו, וכמובן לא לדבר עם המשטרה. ראש המחוז היה צוחק ואומר: "אם תדברו עם המשטרה, נירה בכם". היו איתי בתנועה שני חברים קרובים. אחד מהם, זה שהתחיל להתעניין בתנועה יחד איתי, היה חבר ילדות שאני מכיר עוד מימי גן הילדים. אנחנו מאותו מקום, הכרנו אחד את השני כל החיים ואני הוא זה שגייס אותו לתנועה. עוד לפני זה, גייסתי חבר נוסף, שאותו אני מכיר כשלוש שנים. הוא הפך, יחד איתי, לאחד מאלו שמארגנים פעילויות. היינו טובים בזה, היה בינינו קשר טוב, הרגשנו שאנחנו רדיקלים יותר מהאחרים ורצינו שיקרו יותר דברים".

מתוך האוסף הפרטי של הוגו אדלונד

הפגנה של הארגון וסטיקר שהדביקו

אדלונד בימים שבהם היה חבר בארגון

מתוך אוסף התמונות של אדלונד

אדלונד מספר על פעילויות שונות שהוא היה הרוח החיה מאחוריהן. הם הפגינו, חילקו פלאיירים וריססו כתובות גרפיטי. זו היתה בעיקר הפצת תעמולה פוליטית ואידאולוגית – דגלי, סמלי וסיסמאות התנועה נגד "הבוגדים בעם", נגד תומכי הגלובליזציה ונגד הגירה. הוגו וחבריו צעדו לצד מצעד הגאווה המקומי על מנת למחות, לתעד ולהרתיע את המשתתפים והם גם ארגנו מעין מחנה קיץ, "מחנה המאבק", הם קראו לו, שהיה מיועד לתת לבני נוער מקומיים מפלט ממה שמציעה להם החברה הנורמטיבית. הטקסטים של אדלונד מופיעים עדיין באתר האינטרנט של התנועה. "אני מדבר על פסיכולוגים שאמורים לרפא אותנו מהשקפת העולם שלנו", כך הוא כתב לפני כשנה על המבוגרים המנסים להילחם בו ובחבריו, "אני מדבר על המשטרה שמראה לנו סרטים על השקר הגרוטסקי שנקרא "השואה", על השיחות עם שירותי הרווחה, על הורים שמארגנים פגישות עם מרצים שפרשו מהתנועה, על מכתבים משמאלנים, על לחץ משירותי הביטחון והרשימה עוד ארוכה". בהמשך הדברים הוא מצטט חבר תנועה מסניף אחר: "לנו בני הנוער יש הרבה מה לתרום למאבק החירות של עמנו. אנחנו גם מהפכנים יותר וגם יש לנו את היתרון החברתי של מפגש יומיומי עם בני נוער בבית-הספר ולכן אפשרות להפיץ את הנציונל-סוציאליזם ולגייס חברים חדשים".

האם הדברים הגיעו לידי אלימות?

"אני לא הייתי מעורב בתקריות אלימות אבל היו תקריות שאחרים היו מעורבים בהן. שניים מהבוגרים יותר, למשל, נשפטו באשמת תקיפה של אדם, אני חושב שהוא היה שחור, בפאב מקומי. היה על זה דיבור במפגש החודשי של המחוז אחרי התקרית. היינו מדברים תמיד על דברים כאלו שהתרחשו והיו אקטואליים. למשל כשחבר אחר הרביץ לנער בן 16 תוך כדי קמפיין הבחירות, דיברנו על זה בפגישה ושיבחנו אותו. בפעם הראשונה שאני אישית נתקלתי בסיטואציה אלימה קפאתי. זה היה במצעד הגאווה של אומיאו כשהותקפנו ע"י אקטיביסטים מהצד השני. לא ידעתי מה לעשות, פשוט קפאתי וכתוצאה מכך גם האדם שהתקיף אותי קפא. חברי הטוב, לעומת זאת, הלך מכות עם האדם שתקף אותו, אבל כשהמשטרה שאלה אם אנחנו רוצים להגיש תלונה אמרנו שלא. המשטרה, כך אמרו בתנועה, עובדת בשירות היהודים".

מה עוד היו אומרים בתנועה על יהודים?

"היו מדברים הרבה על יהודים. היו הרבה תיאוריות קשר על כך שיהודים מקדמים סדר-יום שהופך את אירופה לרב-תרבותית ולמעין "גוש אפור". הכוונה היתה שהיהודים רוצים לערבב גזעים ולהשמיד כך את הגזע הלבן. בתנועה אמרו שהיהודים משפיעים על החברה דרך הרכוש שלהם, הבנקים ואמצעי התקשורת, שנותנים להם השפעה פוליטית. והיתה גם ביקורת על יהודים ספציפיים. ברגע שהיה איזשהו יהודי מעורב במשהו, מייד ציינו את זה, מייד היתה דעה קדומה וחיפשו סדר-יום סמוי. למשל, היה דיבור אצלנו שכש"היהודייה קארין שוברג" התבכיינה וסגרה את המרכז היהודי, היא עשתה את זה רק בכדי להופיע בתקשורת".

הוגו אדלונד. צילום: Kristoffer Pettersson

סיפורה של הקהילה היהודית באומיאו הוא חלק מהתמונה הכללית של הקהילות היהודיות בשוודיה שעשרת השנים האחרונות לא היו קלות בעבורן. תקריות אנטישמיות בדרגות שונות של חומרה התרחשו בכל רחבי המדינה, כאשר חלקן מתפרסמות בעולם והופכות את שוודיה למדינה הידועה כבעייתית ביחס ליהודיה. יש אמנם רבים הטוענים ששוודיה היא עדיין מדינה בטוחה יחסית ליהודים. ע"פ טענה זו, האנטישמיות במדינה איננה נפוצה, היא איננה מקובלת חברתית והרשויות עושות את הנדרש כדי לטפל בה. יש בטענה זו מידה רבה של צדק וישנם יהודים וישראלים רבים החיים בשוודיה המוכנים להישבע שהם לא נתקלים באנטישמיות כלל. עם זאת, קשה להתווכח עם העובדה שבשנים האחרונות ובמיוחד בחודשים האחרונים השיח הציבורי במדינה נדרש שוב ושוב לסוגיית האנטישמיות ותקריות אנטישמיות רבות עולות לכותרות.

התקריות הידועות יותר של שלושת השנים האחרונות החלו ב-2017 וכללו השלכת בקבוקי תבערה על ביהכ"נס בגוטנבורג בזמן שנערכה בו פעילות לבני-נוער, קריאות אנטישמיות קיצוניות בהפגנה פרו-פלסטינית במאלמו וצעדה של ניאו-נאצים שהתקיימה במרכז גוטנברג ביום-כיפור. באותה תקופה נזרקו בקבוקי תבערה גם על בית-העלמין היהודי במאלמו, שהותקף גם בשנים קודמות כחלק מרצף אירועים של תקיפת יהודים ומוסדות יהודיים בעיר. יו"ר מועצת הקהילות היהודיות בשוודיה, אהרון וורשטנדיג, אמר בראיון ל"הארץ" בינואר ש"בשנים האחרונות אנחנו רואים עלייה במספר פשעי השנאה האנטישמיים בשוודיה. זו יכולה להיות בריונות ברשתות חברתיות ובמקרים מסוימים, גם אם לא נפוצים מאוד, גם תקיפות פיזיות".

ואכן, מעבר למקרים הידועים של אלימות פיזית התפרסמו בשוודיה לאחרונה גם מקרים רבים של אווירה מאיימת, הטרדות והתעמרות ביהודים. מקרה אחד שהתפרסם בהרחבה בתקשורת השוודית והבינלאומית הוא זה של ההתעמרות ברופא יהודי בביה"ח קרולינסקה שבסטוקהולם. בראיון ל"הארץ" השבוע אמר הרופא שהוא ועמיתיו היהודיים סבלו במשך שנים מ"קיפוח ואפליה שיטתיים" מצד מנהל המחלקה שלהם. "מנהל המחלקה יצר סביבת עבודה עוינת, פרסם קריקטורות אנטישמיות ברשתות חברתיות והעיר הערות אנטישמיות במקום העבודה". הרופא גם סיפר שמנהליו ובכירים בקרולינסקה ניסו לטייח את המקרה, טענה שזכתה בסוף ינואר לאישור בדו"ח של נציבות תלונות הציבור בשוודיה.

במקביל לפרשות אלו עסקה התקשורת השוודית בשבועות האחרונים בפרשות נוספות של גילויים אנטישמיים. בתוכנית "האח הגדול" הודחו שני משתתפים שהביעו השקפות אנטישמיות תוך כדי שיחה סתמית על מקום עבודה. כאשר האחד סיפר על המנהלת היהודייה שלו, ענתה השנייה, משתתפת בת 24, שהיא "שונאת יהודים". משתתף אחר, שלא הודח, נחשף כאשר סמלים נאצים מקועקעים על גופו. באותם ימים ממש נגזרו שישה חודשי מאסר על ניאו-נאצי שהטריד ואיים על שתי עיתונאיות ועל עורכת-דין בכירה באמצעות מאות הודעות בעלות מסרים אנטישמיים. שבוע לפני אירוע "האח הגדול" הותקפה תושבת שוודיה, יהודייה וישראלית במוצאה, ע"י שלושה גברים בעיר קטנה בדרום-מזרח המדינה. ע"פ היומון השוודי אפטונבלדט, האישה, שענדה תליון מגן-דוד ויצאה מחנות כאשר היא מדברת עברית בטלפון, הותקפה ע"י השלושה שקרעו ממנה את השרשרת, דחפו אותה ופצעו אותה תוך כדי קריאות "שרמוטה" ו-"שתישרף ישראל".

"קשה לומר בוודאות כיצד רמת האנטישמיות בשוודיה מתפתחת", אומר מתן שסטין רביד, מהמועצה השוודית נגד אנטישמיות, "המחקר בנושא מוגבל ואין לנו מחקרים נרחבים על התפתחות הגישות במשך הזמן. מה שניתן לומר הוא שאנטישמיות היא ברורה יותר ובולטת יותר בכל רחבי החברה בשנים האחרונות. אנחנו עדים לתעמולה אנטישמית פתוחה ואגרסיבית יותר בסביבות פוליטיות קיצוניות והתפשטות נרחבת ברשתות חברתיות". שסטין רביד מדבר על כך שהאנטישמיות מחמירה בעתות של החרפה בקונפליקט הישראלי-פלסטיני, שמחקרים מראים שיהודים רבים בשוודיה חוששים מהצגת סממנים יהודיים בפומבי ושרבים נתקלו בתקריות אנטישמיות מסוגים שונים. "במקביל לכך", הוא מוסיף, "המודעות לבעיה עלתה. האנטישמיות נוכחת יותר בדיון הציבורי משהיתה לפני עשר שנים, יותר מקבלי החלטות ופרשנים מתייחסים לאנטישמיות ומוקיעים אותה וזו התפתחות חשובה".

המועצה הלאומית השוודית למניעת פשיעה (BRÅ) פרסמה בשנה שעברה דו"ח מצב של פשעי השנאה בשוודיה. ע"פ דו"ח זה התרחשו ב-2018 כ-7090 פשעי שנאה מדווחים בשוודיה (עלייה של 11% מ-2016 ושל 29% מאז 2013). מתוך אלפי מקרים אלו העלייה הגדולה ביותר נרשמה בפשעי השנאה בעלי הרקע האנטישמי. כ-280 מקרים נרשמו ב-2018, עלייה של 53% מאז 2016. ישנן, ע"פ הדו"ח, קבוצות אוכלוסייה שסבלו מיותר פשעי שנאה באותה שנה כמו להט"בים (756 מקרים, החמרה של 37%) ומוסלמים (562, החמרה של 28%) אך באופן יחסי אין ספק שההחמרה הגדולה ביותר נרשמה במקרים בעלי רקע אנטישמי. מרבית המקרים (כ-45%) היו הפצת כללית של שנאה, כאשר מרבית מקרים אלו התרחשו ברחבי האינטרנט, כ-34% מהמקרים היו מקרי תקיפה ואיומים (דוגמת איומים לרצח בטלפון, מכתבי איומים המגיעים לתיבות דואר או הצקה והטרדה במקומות ציבוריים), כ-8% מפשעי השנאה היו מקרי וונדליזם וגרפיטי, לאלו התווספו כ-8% של מקרי לשון הרע ו-2% פשעי שנאה של אלימות פיזית חמורה.

זוהי תמונת מצב עגומה למדי אך יש לזכור שהיא חלקית מאוד היות וישנם מקרים רבים שאינם מדווחים כלל. צעירה מדרום שוודיה שסיפרה לעיתונות השוודית שבמשך שנים לא העזה לספר לאיש שהיא יהודייה בגלל האווירה המאיימת בבית-הספר, פתחה לפני מספר חודשים חשבון אינסטגרם שבו צעירים יהודים במאלמו שיתפו את חוויותיהם. מדובר בסיפורים על קללות, יריקות, איומים, מכתבי שטנה, צלבי קרס שצוירו על דלתות וקירות ולעיתים גם מכות. אבל מאלמו אינה לבדה. "יום אחד העולם יידע שישראל היא טרוריסטית. עוד מעט יהיה הסוף שלכם", כך לשונה של הודעת מסנג'ר שקיבלה ישראלית תושבת סטוקהולם מאדם שלא הכירה ללא שום הסבר או הקשר. "תעיף את הידיים היהודיות המסריחות שלך מהמוצרים שלי", כך מעיד צעיר יהודי ששמע ממוכרת בחנות כאשר ניגש למדף. "כשסיפרתי למנחה הקורס שלי שאני מישראל", מספר סטודנט ישראלי שלמד במוסד אקדמי במרכז שוודיה, "הוא מיד השיב בהתלהבות שהוא שונא את ישראל, שהוא קיווה שנסראללה ישמיד אותה ב-2006 ושהוא תומך גדול בחיזבאללה. זה שיתק אותי, רעדתי בידיים במשך כל היום אחרי זה והלימודים לא היו אותו דבר מאז". צעירה שוודית ממוצא יהודי סיפרה על אחד מאירועים רבים המתרחשים בין כתלי בתי-ספר בשוודיה: "בשיעור היסטוריה בתיכון, כאשר דיברנו על השואה והמורה אמר שהנאצים לא הצליחו להשמיד את כל היהודים, שמעתי מאחורי שני חברים לכיתה שהתלחשו ואמרו: "חבל". אחד מהם אמר גם בהזדמנות אחרת שיהודים הם מגעילים וצריכים להיעלם משוודיה". מורה יהודייה בבי"ס בדרום שוודיה נזכרת כיצד קיבלה באי-מייל הודעה ממנהל ביה"ס שלה. "בהודעה היתה קריקטורה אנטישמית ובה נראים שני יהודים הורגים ילד נוצרי. כשהתלוננתי בפני נציגי האיגוד המקצועי שלי, שום דבר לא נעשה. תגובת חברי הצוות האחרים שלי היתה שתיקה רועמת ובסופו של דבר המנהל גם ביטל מימון לאחד הפרויקטים שלי". כשהתקשרה המורה למרכז האיגוד המקצועי שלה בסטוקהולם התגובה היתה מאכזבת: "אתם היהודים ממהרים להיעלב", ענו לה, "מה את רוצה, כסף?".

מקרים שכאלו המתרחשים בשוודיה אינם מגיעים תמיד לידיעת הרשויות ומרבית התוקפים, המקללים, המאיימים והמטרידים אינם נתפסים או נענשים. חלק מהמקרים הם תוצאה של תרבות הדיון ברשתות חברתיות, אחרים הם תוצר של קיצוניות פוליטית או של בורות, דעות קדומות וגזענות הנובעת מרקעים שונים ומגוונים – מצד אחד יש בשוודיה תנועות ימין קיצוני וניאו-נאצים, מולן גם בשמאל הרדיקלי השוודי צומחות בעשרות השנים האחרונות מגמות של התנגדות לישראל ולמדיניותה החורגות מביקורת שמופנית כלפי מדינות אחרות ולכן הן נחשבות ע"י רבים כאנטישמיות. לאלו נוספה גם האנטישמיות הנפוצה בקרב קבוצות מסוימות של מהגרים ממדינות מוסלמיות במזה"ת שהצמיחו מתוכן את האחראים לרבות מהתקריות האנטישמיות של השנים האחרונות. מתן שסטין רביד אומר שבהחלט ישנה סכנה פיזית ליהודים בשוודיה ושהיא מגיעה בעיקר מכיוון תנועות הימין הקיצוני והאיסלם הרדיקלי. עם זאת, ישנן גישות אנטישמיות, רטוריקה אנטישמית ותאוריות קונספירציה אנטישמיות החודרות למעגלים רחבים יותר בחברה . "חשוב להבין שהאנטישמיות איננה נוכחת רק בשוליים הפוליטיים הקיצוניים", הוא אומר, "היא נוכחת גם בזרם המרכזי, היא נפוצה יותר ממה שבד"כ חושבים ויש להתייחס אליה ברצינות יתרה".

הממשלה השוודית טוענת שהיא מחויבת למאבק באנטישמיות. לאחרונה היא תומכת בפעילויות חינוך, תרבות והסברה בנושא, היא משקיעה ביכולותיה של מערכת אכיפת החוק והמשטרה להיאבק בארגונים בעלי אופי גזעני ובאבטחה של מוסדות שעלולים להיפגע מפשעי שנאה. בנוסף ישנם גם צעדים סמליים – חברי הפרלמנט השוודי ביקרו באושוויץ, משרד החינוך השוודי משתף פעולה עם יד-ושם, באוקטובר השנה יתקיים בשוודיה כנס "פורום מאלמו הבינלאומי לזכר השואה ולמאבק באנטישמיות" וראש הממשלה, סטפן לובן, הודיע ששוודיה מאמצת את הגדרת האנטישמיות של ה-IHRA הכוללת דוגמאות כגון האשמת היהודים בנאמנות כפולה והכחשת זכות היהודים להגדרה עצמית עקב הטענה שישראל היא גזענית.

ולמרות כל אלו הבעיות עדיין רחוקות מפתרון. ביום השואה הבינלאומי האחרון, ארגנה קארין שוברג אירוע לתלמידי כיתות ט' בעיר אומיאו. זהו אירוע המתקיים כבר כמה שנים שבו משתתפים כאלף תלמידים ומורים המאזינים להרצאות, נאומים ותכנים הקשורים לזכר השואה ומורשתה. השנה נתקלה שוברג בתלמידים שצחקו, עשו קולות הקאה, הפריעו וקיללו תוך כדי האירוע וגם בכאלו שהשתמשו במעין פצצות סירחון כדי לחבל בו. במקרה הראשון היו אלו תלמידים בעייתיים שמוצאם במדינות מוסלמיות בהן האנטישמיות נפוצה. המורים פחדו להתמודד איתם ובסופו של דבר גם הוזמנה משטרה. במקרה השני היו אלו חברי "תנועת ההתנגדות הנורדית" שככל הנראה פעלו בעקבות כרזות שהופצו בבתי-הספר יום לפני האירוע. "כשאני עליתי לדבר, הם כל כך הפריעו שלא יכולתי לסיים את דבריי", מספרת קארין שוברג, "אף אחד לא עשה כלום והאירוע פשוט הופסק. גרוע מכך, היו פוליטיקאים מקומיים שאמרו שאולי עדיף לא לקיים יותר את האירוע הזה כי הוא נותן מקום לבני הנוער לעשות את הדברים האלו. גם חלק מהמורים כבר לא רוצים את זה כי זו הרבה עבודה ולא מעט הוצאות. אני מתקשה לקבל את זה. קודם הם גרמו למרכז היהודי להיסגר ועכשיו הם גם יסגרו את המפעל החינוכי הזה? זה יהיה עוד ניצחון של הניאו-נאצים בזמן שהנהגת העיר מתנהגת כמו שלושת הקופים – לא רואים, לא שומעים, לא מדברים".

הפגנה של הארגון הניאו־נאצי "תנועת ההתנגדות הנורדית". לרבים בתנועה יש היסטוריה של אלימות

הפגנת "תנועת ההתנגדות הנורדית" בשוודיה. צילום: MARKKU ULANDER / Lehtikuva / AFP

ב-2019 התקרבו ימיו של הוגו ב"תנועת ההתנגדות הנורדית" אל סופם. "במהלך השנתיים האחרונות הוגשו נגדי שני כתבי אישום", הוא מספר, "אחד היה על פשע שנאה בגלל דברים נגד יהודים שהפצתי בטוויטר. קיבלתי עבודות שירות לנוער וקנס. בפעם השנייה זה היה על פשע שנאה וגם על גרפיטי כאשר ריססתי צלבי קרס וסמלים של התנועה בכל מיני מקומות בעיר. גם במקרה זה קיבלתי עבודות שירות וקנס בתוספת תשלום פיצויים".

באותה תקופה היית עוד קטין וגרת עם משפחתך, איך הגיבו הוריך?

"לא סיפרתי להם שאני חבר ב"תנועת ההתנגדות הנורדית". הם גילו את זה בהפתעה, דרך אחי, כשהשתתפתי בפעילות נגד מצעד גאווה בלוליאו (עיר בצפון שוודיה, ד.ס). הם הכירו את הדעות והאידאולוגיה שלי אבל לא את הקשר שלי לארגון. אחד מאחיי הגדולים ניתק איתי קשר והמשפחה הייתה מבולבלת ולא ידעה כיצד להתייחס אליי. ההורים ניסו הכל, הם ניסו לנתק את האינטרנט, הם ניסו לאסור על קיום שיחות פוליטיות בבית וגם ניסו לא לאפשר לי ללכת לפעילויות. אבל זה הגיע למצב שהם פשוט התייאשו כי הם הרגישו שהם לא יכולים לעשות כלום".

באילו נסיבות החלטת לבסוף לעזוב?

"זה היה תהליך ארוך והיו כל מיני שלבים. למשל, כשהמשטרה הגיעה לעשות חיפוש אצלי בבית בחמש בבוקר. הבנתי שלא היו לי חיים רגילים, לא הרגשתי טוב, היתה עלי סטיגמה חברתית ולא תפקדתי בחברה כמו בן-אדם רגיל. זה היה כמו לחיות בבועה. לא הלכתי לביה"ס, ניסיתי לעבוד אבל גם את זה עזבתי וכבר לא עניין אותי הכסף. כל הפוקוס שלי הלך ל-NMR. יש שלבים בחברות בארגון כזה. השלב הראשון לוקח אותך מפעילות דרך המחשב בלבד לחברות אקטיבית, בשלב השני הופכים לקיצוניים יותר. הסביבה היא הרסנית ויש סיכוי גדול שתתחיל לעשות פשעים ולסגור לעצמך דלתות. לאט לאט מאבדים חברים, אפשרויות תעסוקה ולימודים. בסופו של דבר הבנתי את זה והצלחתי לצאת".

חבריו של אדלונד, ובמיוחד השניים שהיו קרובים אליו ביותר וגויסו על ידו לתנועה, הגיבו באגרסיביות לנטישתו של חברם. הם הגיעו אליו הביתה באחד מערבי אוקטובר שעבר והיכו אותו בגלל וויכוח על החזרת מעיל המהווה מעין מדים של התנועה. חודשיים מאוחר יותר הם נשפטו, הורשעו בתקיפה ונגזרו עליהם עבודות שירות ותשלום פיצוי כספי לאדלונד, שמודע לכך שחבריו לשעבר עלולים להמשיך לרדוף אותו. עם זאת, הוא נחוש לצאת לדרך אחרת. "עכשיו אני לגמרי נקי מהעבר הזה", הוא אומר, "אני מסיים את לימודיי. לצד הלימודים אני עוסק בפרויקט נוסף, בשיתוף פעולה עם קארין, זה פרויקט שקשור לימין הקיצוני וזה מה שאני רוצה לעשות בעתיד. אני רוצה לתרום משהו לחברה ואני לא רוצה שצעירים אחרים ילכו בדרך שהלכתי בה בעבר". אדלונד כבר מסר מידע על "תנועת ההתנגדות הנורדית" לארגון העוקב ומנתח את פעילות התנועות הקיצוניות בשוודיה ושאיפתו היא לפעול בקרב בני נוער ולתרום למאבק ברדיקליזציה שלהם. הפגישה בינו לבין קארין שוברג, שהתקיימה בעקבות המכתב ששלח, היתה רק הפגישה הראשונה ביניהם וכיום הם בקשר שוטף והם שותפים למאבק בקיצוניות הפוליטית הגזענית והאנטישמית בשוודיה. "זה לא מאבק למען היהודים בלבד", מסכמת שוברג, "זה מאבק על הדמוקרטיה, והוא חשוב לכולם, המאבק על הזכות להיות מה שאנחנו רוצים להיות, ולחיות את החיים שאנחנו בוחרים לחיות".

***

ממשלת מיעוט חדשה-ישנה בשוודיה: הימין הקיצוני בחוץ אך הסוציאל-דמוקרטים ייאלצו לקצץ מיסים ולעשות רפורמות בשוק העבודה

לאחר ארבעה חודשים של מאמצים להקמת ממשלה ללא המפלגה בעלת השורשים הנאצים, סטפן לופבן מתחיל כהונה שנייה כראש ממשלה. בנאומו תקף את גילויי האנטישמיות והתחייב להילחם בה.

התפרסם בהארץ בשיתוף אי.פי ורויטרס: https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.6856259

לופבן מציג את ממשלתו, היוםAFP

ראש ממשלת שוודיה הסוציאל-דמוקרטי סטפן לופבן הציג היום (שני) את ממשלתו החדשה לפרלמנט. הממשלה החדשה-ישנה כוללת מעט חילופי שרים, אך שינוי מדיניות חד לימין – הכולל בין היתר קיצוצי מסים ורפורמות בשוק העבודה. הקמת הממשלה, שלצד 17 שרי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית כוללת גם ארבעה שרים ממפלגת הירוקים, הביאה לסיומו משבר פוליטי בן ארבעה חודשים במדינה.

הרכבת הממשלה התעכבה בשל ניסיונם של פוליטיקאים בשוודיה להקים ממשלה ללא נציגות של מפלגת "השוודים הדמוקרטים", בעלת השורשים הנאציים, שהפכה לשלישית בגודלה במדינה אחרי הבחירות בספטמבר. לופבן יכהן עתה בראש ,ממשלת מיעוט וכדי להבטיח את הישרדותו הפוליטית יסתמך על הסכם לתמיכה מבחוץ שאליו הגיע עם שתי מפלגות מרכז-ימין, מפלגת המרכז והמפלגה הליברלית, ועם מפלגת השמאל.

בנאומו אמר לופבן כי "תנועות ימין קיצוני מתפשטות ברחבי אירופה, ובמדינות רבות קבוצות בעלות סדר-יום אנטי-דמוקרטי נכנסו לממשלה. אבל בשוודיה בחרנו בדרך אחרת". הוא אף תקף את גילויי האנטישמיות ביבשת ואמר כי יש "להילחם בה בכל מקום שבו היא נמצאת ובכל צורה שבה היא באה לידי ביטוי". עוד אמר לופבן כי ארצו תארח בשנת 2020 כנס בינלאומי בנושא זיכרון השואה, ותחנוך מוזיאון חדש שיוקדש לחינוך לזיכרונה ולהנחלתו הלאה. "אנחנו לעולם לא נשכח, כך הבטחנו זה לזה, שוודיה לעולם לא תשכח", אמר.

לופבן התייחס בקצרה בנאומו לסכסוך הישראלי-פלסטיני ואמר כי "שלום ארוך-טווח בין ישראל לפלסטינים דורש פיתרון של שתי מדינות". לתפקיד שרת החוץ מונתה בשנית מרגוט וולסטרום, שבכהונתה הקודמת הובילה להכרה במדינה פלסטינית. צעד זה, בנוסף להתבטאויות שנויות במחלוקת בנושא הפלסטיני, גרם למשברים דיפלומטיים וליחסים מתוחים עם ישראל בארבע השנים האחרונות.

גם שרת הכלכלה מגדלנה אנדרסן המשיכה לכהונה נוספת ותפקח על שינוי המגמה הכלכלית במדיניות הממשלה, כפי שסיכם לופבן עם שותפותיו במרכז ובימין. בין היתר הבטיח לופבן – רתך בהכשרתו ומנהיג איגוד עובדים בעבר – להגדיל את ההוצאה הממשלתית בתחום הרווחה והחינוך, לצד הגדלת תקציבי המשטרה והביטחון. זאת, לצד קיצוץ במס ההכנסה, צמצום הרגולציה בשוק העבודה והפיקוח על שכירות.

חזון אפס – המטרה: אפס הרוגים בתאונות דרכים

"חזון אפס": התכנית השוודית להוריד לאפס את מספר ההרוגים והפצועים קשה בתאונות דרכים המבוססת על העיקרון הפשוט שחיי אדם הם מעל הכל. האם אלו מילים ריקות או תכנית מעשית? מה תפקידן של הרשויות ושל תעשיית הרכב? והעיקר, האם זה עובד?

התפרסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/magazine/MAGAZINE-1.5937055

יש פער כמעט בלתי נסבל בין הכאב, האבל והאובדן שחש כל מי שאיבד אדם קרוב בתאונת דרכים לבין האופי הטכני והבירוקרטי של הטיפול הממלכתי בהקטנת מספר הנפגעים בכבישים. איבוד חיים בדרך ממקום למקום הוא טראגי כל כך, פתאומי כל כך ומשאיר אחריו שובל של הרס אנושי רב כל כך שלעיתים אי אפשר שלא לתמוה מדוע הנושא לא פותח את כל מהדורות החדשות וקופץ לראש סדרי העדיפויות. מבחינה רשמית אין כמובן מי שיתנגד לכך שיש לעשות כל שניתן על מנת שפחות אנשים יהרגו כתוצאה מתאונות דרכים, אך רבים מן העוסקים בתחום יאלצו להודות שמבחינה מעשית יש גבול למה שניתן לעשות ברמה הלאומית כאשר מיליוני בני-אדם חיים את חייהם תוך שהם נעים במכוניותיהם, במהירויות גבוהות ממקום למקום ללא הפסקה. מספר כלי הרכב עולה בהתמדה, המשאבים המוקדשים לטיפול בתשתיות מוגבלים וכל עוד בני-אדם ולא רובוטים יושבים מאחורי ההגה הם ימשיכו לעשות טעויות ולעיתים להתנהג ברשלנות שתגבה חיים. ע"פ נתוני ארגון הבריאות העולמי מ-2015 נהרגים מדי שנה כ-1.2 מיליון בני-אדם בתאונות דרכים שגם גורמות למיליונים נוספים פציעות חמורות מהן הם סובלים כל חייהם. תאונות דרכים הן הגורם התשיעי לאובדן חיי אדם בעולם והגורם הראשון לתמותת צעירים בגילאי 15 עד 29. למרות הבזבוז הנורא של חיי אדם והנטל הכלכלי העצום שתאונות מפילות על משקי בית ומדינות תהליכי תיעוש וטיפול לקוי של רשויות, בעיקר בעולם המתפתח, גורמים לכך שמספרים מדאיגים אלו רק יעלו בשנים הקרובות. גם אם ישנה הסכמה על כך שערכם של חיי-אדם הוא אינסופי ושהשכול על מותם של נשים, גברים וילדים חוצה עמים, לאומים ודתות, העולם האמיתי מתפשר על בטיחות בדרכים כל הזמן. התחבורה בכבישים היא עורק החיים של האנושות והמחיר שהיא גובה, כואב ככל שהוא יהיה, מתקבל ע"י הרשויות כרע הכרחי. הן פועלות אמנם לצמצמו אבל רק במסגרת האילוצים הפוליטיים והכלכליים בהם הן נתונות.

על רקע דברים אלו סיפור התמודדותה של שוודיה עם התופעה בעשרים השנים האחרונות הוא מעורר מחשבה והשראה. זהו סיפור המתחיל בפקיד ברשות התחבורה הממלכתית שקיבל החלטה שבמבט ראשון נדמית כמובנת מאליה אך במבט שני היא לא פחות ממדהימה. כמו קודמיו בתפקיד מנהל תחום הבטיחות ברשות השוודית הממלכתית לתחבורה, קלאס טינגוואל נאלץ לקבוע יעד סביר למספר ההרוגים בתאונות דרכים שייקח בחשבון גורמים שונים כמו מצב התשתיות, מספר כלי הרכב בכבישים, פעילות המשק וכיוב'. טינגוואל, אקדמאי שהרקע שלו הוא בתחום האפידמיולוגיה (חקר התפשטות מחלות) ושלא היה לו כל ניסיון בתחום התחבורה, ידע שבשנות התשעים, העשור בו מונה לתפקידו, מספר ההרוגים בתאונות דרכים בשוודיה היה בין 500 ל-600 בשנה. "לכמה הרוגים אנחנו אמורים להסכים?", הוא שאל את עצמו כשהממונים עליו ביקשו ממנו מספר סביר כיעד לחתור אליו. תשובתו היתה מהפכנית אך היא גם היתה היחידה שהוא יכול היה לעלות על הדעת – אפס.

פשוטה וטבעית ככל שהיתה תשובתו של טינגוואל היא עוררה התנגדות מידית בקרב רבים מעמיתיו. "אנשים התרגזו עליי כי הם היו רגילים לטרייד-אוף שלקח בחשבון מרכיבים של זמן, תקציבים ויעילות בתחבורה. בטיחות היתה בסה"כ גורם אחד מיני רבים והיה לה תג-מחיר", מספר טינגוואל בראיון ל"הארץ", "אני הגעתי כאדם מחוץ למערכת וטענתי שלחיי אדם יש מעמד מיוחד. בכל תחום אחר, כמו בחיי העבודה למשל, אנחנו אומרים שחיי אדם ובריאות הם מעל הכל. לא עושים ניסיונות בבני-אדם ולא חוסכים משאבים על מנת להצילם. בתעשייה או בעולם התעופה, למשל, לא אומרים "בוא נהרוג כמה אנשים בשביל עוד קצת רווח". אני רציתי להביא את הגישה הזו גם לעולם התחבורה". טינגוואל מספר על תאונה שהתרחשה באחת היציאות של ה-E4, הכביש הארוך ביותר בשוודיה, בשנתו הראשונה בתפקיד. זו היתה תאונה שגרתית אבל תוצאותיה היו טרגיות. חמישה בני-אדם נהרגו כאשר רכבם התחלק ונמחץ ע"י גוש בטון שתמך בעמוד תאורה. טינגוואל סרב לראות בתאונה עוד נתון סטטיסטי. הוא הזמין את האחראי המחוזי למשרדו ושאל את דעתו על כך שבני-אדם נהרגו בהתנגשות עם גוש בטון שהרשות עצמה הציבה. התשובה היתה שהאחריות היתה של הנהג ושהרשות תחזור להציב במקום את אותה תשתית בדיוק. "לפי גישה זו החלטה שלנו לשנות את התשתית היתה נראית כהודאה באשמת הרשויות שהיו רגילות להסביר את ההתנגשויות שאירעו בכבישים כאחריותם הבלעדית של הקורבנות שנסעו מהר מדי, לא צייתו לחוק או נהגו שיכורים".

טינגוואל לא כפר בכך שנהיגה מסוכנת גורמת לתאונות אך בעקבות התאונה ב-E4 ותאונות אחרות שארעו הוא טען שבתחום התחבורה על המדינה לעשות הכל על מנת להוריד את מספר הקורבנות גם אם הם טעו או התרשלו. "אני הבאתי לתחום התחבורה גישה הדומה לתחום הבריאות שבו אנחנו מצילים אנשים בלי לשאול למה הם הגיעו לחדר-מיון ובלי להתחשב בכך שלעיתים הם עצמם אחראים למחלתם או פציעתם". ע"פ טינגוואל הרשויות מחויבות לנהוג בנושא תאונות הדרכים כפי שהן נוהגות כאשר הן מטפלות בחולי סרטן גם אם אלו מעשנים. "כשנכנסתי לתפקיד הנהלת הרשות הממלכתית לתחבורה לא אהבה את הגישה שלי כי הם הבינו את ההשלכות שלה", מספר טינגוואל, "אולי היו מי שראו בי עושה צרות נאיבי וחסר ניסיון שקיבל תואר בלי שיש לו כל רקע בנושא. אבל אני אוהב בני-אדם, אני רוצה שהם יחיו וחושב שיש להצילם גם אם הם טועים ומקבלים החלטות טיפשיות. בסופו של דבר אנשים מתים לא יכולים להשתפר".

*****

כך נולד "חזון אפס" שהפך למדיניות הרשמית של ממשלת שוודיה בסוף שנות התשעים. זוהי מדיניות המבוססת על עיקרון פשוט מאוד – אף אדם אינו צריך להיהרג או להיפצע בחומרה במערכת התחבורה מפני שחיי אדם הם מעל הכל ואינם ניתנים להמרה בכל דבר אחר. איש לא דיבר על הצלחה מידית. העיקרון היה מוסרי במהותו ובזמן החלטת הפרלמנט השוודי באוקטובר 1997 עדיין לא נגזרו ממנו צעדים אופרטיביים. למרות שהכיוון היה ברור נשאלו לא מעט שאלות – מה אומר בפועל "חזון אפס"? האם אין אלו רק מילים ריקות? והעיקר, האם ניתן לתרגם חזון יומרני כל כך לצעדים קונקרטיים? ע"פ טינגוואל וצוותו התשובה היתה בהחלט כן. הדוגמא המובהקת ביותר היתה הטיפול בהתנגשויות חזיתיות במהירות גבוהה שאחראיות לחלק גדול מההרוגים בדרכים. ע"פ ההיגיון ששלט בשוודיה עד סוף שנות התשעים הפתרון היה הגבלת המהירות המותרת בכבישים ללא הפרדה פיזית בין מסלולי הנסיעה, ובמקביל השקעה בבניית כבישים מהירים עם הפרדה בין המסלולים בכיוונים השונים. מכיוון ששוודיה היא מדינה ענקית (השלישית בגודלה באירופה) בניית כבישים מהירים וגדרות הפרדה היתה יקרה, איטית ולא מעשית במקומות רבים ובכבישים ללא גדרות הפרדה האחריות נחה כולה אצל הנהגים והנהגות. מי שעבר את המהירות המותרת, סטה מנתיבו והתנגש ברכב שבא מולו היה האחראי לתאונה ולקורבנות שהיא גבתה. למדינה עצמה לא היתה במקרה זה כל אחריות.

אבל טינגוואל ראה את הדברים אחרת. במקום הפתרון היקר והאיטי של בניית כבישים מהירים הוא הציע את פתרון כבישי ה-1+2. אלו הם כבישים רגילים ברוחב 13 מטר שהוסבו להיות כבישים של שלושה מסלולים, שניים בכיוון אחד ואחד בכיוון השני כאשר ביניהם יש גדר הפרדה ובכל מספר קילומטרים מתחלף הכיוון שבו יש שני מסלולים. הרעיון בבסיס ההצעה היה להוריד את מספר ההרוגים בהתנגשויות חזיתיות באמצעות גדר הפרדה ללא השקעות הענק הכרוכות בבניית כבישים מהירים וללא ההסתמכות על יכולתם של משתמשי הדרך להימנע מסטיות וממהירות מופרזת. ההתנגדות להצעתו של טינגוואל היתה מקיר לקיר והיא כללה גורמים ממשלתיים, מומחי תחבורה ועיתונאים שטענו שכבישים כאלו יהיו מסוכנים יותר ושנהגים לא יצליחו להסתגל אליהם. המנכ"ל הממונה על טינגוואל אפשר לו לערוך ניסוי בקטע דרך של ה-E4 אך הבהיר לו שאם הוא נכשל זה יעלה לו בכיסאו. לטקס הפתיחה ב-1998 לא הגיע אף גורם בכיר וטינגוואל נאלץ לגזור את הסרט בעצמו. תוצאות הניסוי התבהרו כעבור זמן מה כשלמשרדו של טינגוואל הגיעה עוגה שנשלחה ע"י אשה לא מוכרת. לאחר ברור הסתבר שהאשה היתה נהגת שכמה ימים קודם לכן סטתה מנתיבה, איבדה שליטה על רכבה והתנגשה בגדר ההפרדה שמנעה ממנה התנגשות חזיתית עם רכב שבא ממול. על הפתק שהתלווה לעוגה היה כתוב: "בלעדיך הייתי מתה".

*****

כבישי ה-2+1 היו צעד ראשון לצמצום מספר ההרוגים אך הם היו רחוקים מלהיות האחרונים. "מדובר בחזון שיש בו תהליך מתמיד של למידה ומעקב", אומרת פרופ' אסטריד לינדר, מנהלת מחקר בטיחות בדרכים במכון המחקר השוודי הלאומי לתחבורה, "זוהי עבודה קשה ליישום אבל החזון הוא ברור וקבוע – איש אינו צריך להיהרג בדרכים כתוצאה מטעות אנוש. במקום לשנות את החוק ולהפיל את האחריות על הנהגים שוודיה שינתה את צורת ההסתכלות על מערכת התחבורה כך שהנהג עדיין אחראי אך יש שני גורמים נוספים הנושאים בנטל: יצרני המכוניות והרשויות. הנהג אחראי לנהוג כחוק אך אם משהו משתבש שני הגורמים האחרים צריכים למנוע את התוצאות ההרסניות. זה היה רעיון חדש לגמרי. במקום הגישות המסורתיות של "להוריד את המטורפים מהכביש", להעניש בחומרה נהגים עבריינים ולשים את הפוקוס על זיהוי נהגים מסוכנים אנחנו הנחנו פלטפורמה אתית – יש לאדם זכות לשרוד. גם כשאדם טועה, וכולם טועים, העונש לא יכול להיות איבוד החיים". חזון אפס, ע"פ לינדר וטינגוואל, הוא לא אינטואיטיבי. לפעמים הוא דורש נקיטת צעדים החורגים מקו המחשבה שגורמי אכיפת החוק והרשויות התרגלו אליהם. הוא אינו דורש חינוך לנהגים ברמה פרטנית או קמפיינים בטלוויזיה וברדיו. הוא אינו דורש מאנשים לא לדבר בטלפון בשעת נהיגה והוא אינו דורש החמרה בחקיקה ובענישה. במקום זאת הוא דורש מעקב רב שנים וניתוח מדוקדק של תאונות, סיבותיהן ותוצאותיהן והתמקדות בגורמים שיצילו חיים בפועל.

"יש במדינות רבות בזבוז עצום של חיי אדם כי הרשויות מתנהלות בחובבנות ומתבססות על הגיון פשוט במקום על מחקר", אומר קלאס טינגוואל, "במקום להשקיע בחקיקה נגד דיבור בטלפון, למשל, צריך להכיר בכך שעדיף שנהגים ידברו בטלפון גם אם הם מחזיקים אותו ביד ולא ישלחו הודעות טקסט מפני שהסחת הדעת אינה הבעיה אלא הסחת המבט. לדָבֵּר זה בסדר גמור, הבעיה היא ההתמקדות במסך ובמכוניות רבות יש היום מסכים שאינם טלפונים שמסיחים את מבטי הנהגים ומהווים סכנה גדולה יותר מהטלפון". טינגוואל מדבר על עבודה מלמעלה למטה. לדבריו אין טעם לנסות לחנך את נהג המונית או נהג המשאית הפרטני יש ללכת להנהלת חברות המוניות והמשאיות, לטפל במקבלי ההחלטות, להשקיע במודרניזציה של ציי רכב גדולים, לגרום לתעשיית הרכב להשקיע בתחום הבטיחות של כלי הרכב עצמם וברמה הממשלתית לגרום באמצעות תשתיות להגבלת מהירות כללית והורדת מהירות באזורים שיש בהם הולכי רגל.

"כשמחליטים שאף הולך רגל לא צריך להיהרג, למשל, צריך להתחיל מבדיקת עמידותם של הולכי הרגל", אומרת אסטריד לינדר, "מכיוון שברור שבהתנגשות בין הולך רגל לרכב שנוסע במהירות של 50 קמ"ש יש 80% סיכוי שהולך הרגל ייהרג הורדנו את המהירות המותרת באזורים שיש בהם הולכי רגל רבים ל-30 קמ"ש". מעבר לכך, מדגישה לינדר, תעשיית הרכב תורמת טכנולוגיות שמונעות התנגשויות כמו חיישנים שמזהים בני-אדם וסכנות בדרך והרשויות מעמידות פתרונות תשתיתיים שגורמים להורדת המהירות כמו כיכרות צרות שאינן מעוצבות על מנת להקל על זרימת התנועה אלא על מנת להאט אותה, או מצלמות בכבישים שאינן מיועדות לספק כמה שיותר דו"חות אלא להוות גורם מרתיע ולכן שלטים גדולים מודיעים על נוכחותן. "מטרת המצלמות היא לתת כמה שפחות דו"חות, לא כמה שיותר", אומרת לינדר, "הן שם רק על מנת להוריד את רמת האנרגיה בתאונות. הן לא צריכות להאשים את הנהגים אלא לתמוך בהם, כמו אמצעי התראה שונים שיש היום בתוך המכוניות". כך מהווה "חזון אפס" מאמץ משולב ומתמשך כאשר מאז 1997 כל תאונה קטלנית בשוודיה נחקרת ומוגדרת ככישלון של השיטה (גם אם זוהי טעות אנוש, הגורם האנושי מהווה קריטריון שהשיטה חייבת לקחת בחשבון).

היום, כעשרים שנה אחרי ש"חזון אפס" הפך למדיניות רשמית בשוודיה, אנשים עדיין נהרגים על הכבישים אך אין כמעט ספק לגבי השפעת חזונו של קלאס טינגוואל. למרות העלייה במספר כלי הרכב מספר ההרוגים בשנה ירד מסביבות 600 בשנות התשעים לסביבות 250 בשנים האחרונות. ע"פ דו"ח ארגון הבריאות העולמי מ-2015 בשוודיה יש את מספר ההרוגים הקטן ביותר בעולם יחסית לאוכלוסייה (היא שנייה רק למיקרונזיה) – 2.8 הרוגים ל-100,000 תושבים (ישראל במקום ה-11 עם 3.6). ע"פ סקר אירופי מ-2016 שוודיה היא במקום השלישי עם 2.7 הרוגים ל-100,000 תושבים בפער קטנטן מנורבגיה ושוויץ עם 2.6 הרוגים ל-100,000 תושבים (ישראל במקום השמיני עם 3.9). לקלאס טינגוואל שהוא כיום איש אקדמיה ויועץ בכיר לחברה העוסקת בתשתיות, אנרגיה ותעשייה, יש הסבר לנתונים אלו. את הירידה של כ-450 הרוגים לשנה הוא מייחס למרכיביה השונים של "חזון אפס": "כ-80 חיי אדם בשנה נחסכים בזכות כבישי 1+2, כ-30-40 נוספים בזכות מרכיבי תשתיות שונים כמו כיכרות, מספר דומה בזכות הורדת המהירות המותרת באזורים בנויים וכ-20-30 בזכות הורדת המהירות המותרת הכללית. כ-30 חיים בשנה נחסכים בזכות מצלמות מהירות ועוד כמה עשרות בזכות בדיקות אלכוהול וגורמים נוספים". עם זאת, הגורם המשמעותי ביותר, ע"פ טינגוואל, הוא תעשיית הרכב. כ-150-200 חיי אדם נחסכים מדי שנה בזכות הרכב עצמו. למרות שתופעה זו דומה במדינות רבות בעולם המפותח ומכוניות מתקדמות מצילות חיים בכל רחבי הגלובוס, לשוודיה יש חשיבות מיוחדת בתחום בטיחות כלי-רכב בעיקר בזכות חברה אחת ששמה הפך לשם נרדף לשוודיה כמעט כמו אבבא, H&M ואינגמר ברגמן.

*****

רצפת הייצור במפעל של וולבו בגוטנברג, העיר השנייה בגודלה בשוודיה, היא מקום שוקק חיים. למרות שהרכבת המכוניות מתבצעת כמעט כולה ע"י רובוטים משוכללים אלפי אנשים עובדים כאן במשמרות מסביב לשעון. העובדים, שכ-30% מהם הן עובדות, לבושים בסרבלים בצבע כתום-כחול, מפקחים על המכונות, מבצעים את המלאכות העדינות ומשנעים חלקים ממחסן ענק שנראה כמו אזור האחסון בסניף של איקאה אל קווי הייצור. לעיתים ניתן לראות אותם נעים באופניים ממקום למקום, משתלבים בתנועה של מלגזות וכלי רכב אוטונומיים המתרוצצים ללא נהגים כאשר ברקע נשמע רעש המכונות והרובוטים נראים כמרקדים בין גיצים המתעופפים באוויר ונוחתים על הרצפה האפורה. למרות שהחברה נמצאת מאז 2010 בבעלות סינית, מטה החברה, מרכז המחקר והפיתוח, מרכז הבטיחות וגם חלק מרכזי מתהליך הייצור נמצא כאן באזור התעשייה שבצפון-מערב גוטנברג.

יאן איברסון הוא בכיר במערך הבטיחות של וולבו. בפגישה במשרדי החברה בגוטנברג הוא מסביר את חלקה של החברה, שהנתח שלה בשוק הרכב השוודי הוא כ-20%, בהגשמת חזון אפס ההרוגים בתאונות דרכים בשוודיה. וולבו נוסדה ב-1927 ואחת התרומות החשובות שלה לתעשיית הרכב העולמית קשורה לבטיחות. "בתום מלה"ע השנייה היתה בעולם עליה אדירה במספר כלי הרכב", מספר, איברסון, "רמת הבטיחות היתה נמוכה מאוד ואנשים רבים נהרגו כתוצאה מתאונות. כאן בוולבו בשנות החמישים גויס לעבודה בחור בשם נילס בוהלין שהגיע מתחום התעופה. בוהלין הבין את הכוחות הפועלים על כלי רכב ועד כמה חשוב שבזמן תאונות דרכים אנשים יישארו במקומם ולא יעופו מהמכונית. מתוך הכרות עם חגורות הבטיחות שכבר היו קיימות במטוסים והבנה עד כמה חשובה אפשרות ההסרה המהירה הוא פיתח את חגורת שלושת הנקודות הנמצאת בשימוש במכוניות עד היום. ב-1959 וולבו הפכה להיות החברה הראשונה שהפכה את החגורה לסטנדרט ולמרות שהפטנט על החגורה היה שלה היא אפשרה לחברות אחרות להשתמש בו באופן חופשי". איברסון מספר שמאוחר יותר בוהלין (שנפטר ב-2002) הפך לבכיר בחברה והוא זה שהחל למעשה את מחקרי הבטיחות של וולבו. בזכות בוהלין החברה אוספת כבר מ-1970 נתוני בטיחות הקשורים למכוניות שלה ולתאונות בהן הן היו מעורבות בשוודיה ובמדינות נוספות ובשיתוף פעולה עם חוקרים באוניברסיטאות, חברות ביטוח וגורמים נוספים היא מנתחת אותם ומשתמשת בהם בתכנון ועיצוב כלי-הרכב שהיא מוכרת.

כמה שנים אחרי שממשלת שוודיה אימצה את "חזון אפס" החליטה וולבו לאמץ חזון משלה בנושא. כמו החזון הלאומי, גם החזון של וולבו היה פשוט אבל שאפתני – עד 2020 איש לא אמור להיהרג או להיפגע פגיעה חמורה ברכב חדש של וולבו. "זה הכיוון של החברה", אומר איברסון, "וכל מי שעובד כאן המנכ"ל, ההנהלה, המהנדסים, כולם יודעים על זה ומחויבים לזה. אנחנו גם בקשר עם הממשלה ועם הרשויות המקומיות בנושא כי גם הכבישים חשובים, לא רק המכוניות". איברסון מספר על דיונים, בין השאר עם קלאס טינגוואל, על בניית גדרות הפרדה, הזזת סלעים ועצים מצדי הדרכים, התמודדות עם התנגשויות בחיות גדולות וגם על מחשבה המוקדשת להתנהגות הנהגים – מה ניתן לעשות עם נהיגה בשכרות, נהיגה במהירות מופרזת ונהיגה של אוכלוסייה מבוגרת. בכל העניינים האלו הממשלה לומדת מהתעשייה ולהיפך. "חזון 2020 הוא אופן מחשבה", אומר איברסון, "יש לנו תכניות מחקר, יש לנו מתודות וטכנולוגיה ועם השנים מה שיוצא לשוק הוא תוצר של כל אלו". ואכן בשנים האחרונות וולבו הוציאה לשוק מוצרים הכוללים מערכות טכנולוגיות של מצלמות וחיישנים המתריעות מפני סכנות שונות בדרך ומפני נהיגה מסוכנות, מערכות המטפלות במקרי חירום באמצעות היגוי ובלימה אוטומטיים ובמקרים הקיצוניים שכל אלו לא עוזרים והתנגשויות מתרחשות בכל זאת, המכוניות גם בנויות מסוגים חדשים של פלדה מחוזקת ומצוידות במודלים חדשים של מושבים, חגורות בטיחות וכריות אוויר שנועדו לתת לנוסעים הגנה נוספת.

אך האם עוד שנתיים מהיום, ב-2020, אכן לא ייהרג אפילו אדם אחד במכונית חדשה של וולבו כפי שהחברה הגדירה את כוונותיה לפני כעשור והיכן החברה עומדת עכשיו ע"פ הנתונים שהיא אוספת כלפי המטרה היומרנית שהציגה לעצמה? "זה מה שכולם שואלים ואנחנו לא מפרסמים כרגע את הנתונים המדויקים", אומר יאן איברסון, "עם זאת, אני יכול לומר שבשנים האחרונות יש לנו שיפור של כ-50% במספר ההרוגים והפגועים קשה במכוניות שלנו". ברמה הלאומית אומר קלאס טינגוואל, ממציא "חזון אפס", שהממשלה עדיין מחויבת למטרה ושעד 2030 מספר ההרוגים בשוודיה, בה חיים כעשרה מיליון תושבים, יהיה מתחת ל-100 בשנה ועד 2050 המספר יהיה קרוב לאפס. טינגוואל גם מספר שהאיחוד האירופי אימץ מטרה דומה ושמדינות רבות וגם ערים גדולות בארה"ב אימצו כיוון מחשבה זהה ושואפות ליעד דומה. "יש עוד מה לעשות עם הולכי רגל ורוכבי אופניים", הוא אומר, "וכנראה שההרוג האחרון יהיה אופנוען. על אופנוענים הרבה יותר קשה להגן" הוא אומר בצער. "יש אי-הבנה נפוצה כשמדברים על חזון אפס", אומרת פרופ' אסטריד לינדר, "בעתיד הנראה לעין יהיו לנו התנגשויות אבל אין שום סיבה שניהרג כאשר אנחנו מתנגשים. זה בהחלט אפשרי טכנית למנוע מאתנו לאבד את חיינו ובד בבד לקיים עדיין מערכת תחבורה מהירה ויעילה".

*****

סיפורו של "חזון אפס" איננו סיפור של תרופת פלא או של פטנט פשוט ואלגנטי לטרגדיה של הקטל בכבישים. מדובר בתהליך ארוך טווח של תכנון כלכלי, חברתי, פוליטי וטכנולוגי שיכול לעבוד רק בשיתוף פעולה של גורמים רבים שאינם מבקשים תוצאות מידיות או קרדיט פוליטי. מרכיבים רבים ב"חזון אפס" הראו תוצאות שנים אחרי שמי שיזם אותם כבר עבר לתפקיד אחר או יצא לפנסיה. הדוגמאות בשוודיה הן רבות: בשנות התשעים בגוטנבורג יצרו מעברי חציה מוגבהים שאילצו את הנהגים להאט לפניהם ולאפשר להולכי רגל לחצות בבטחה בעוד שבעיר נורשופינג, צומת מרומזרת שהיתה ידועה בתאונות הרבות שהתרחשו בה הוסבה, לתדהמתם של התושבים, לכיכר נטולת רמזורים שבה האספלט הוחלף באבנים משתלבות. למרות נבואות הזעם של המתנגדים התוצאה היתה שמשתמשי הדרך נאלצו להאט את נסיעתם ולהתרכז בסובב אותם. מאז אמנם מתרחשות במקום תאונות מדי פעם אך הן אינן גובות קורבנות בנפש.

פרופ' לינדר מסבירה שהיכולת לשיתוף פעולה מערכתי למען מטרות ארוכות טווח איננה חדשה בשוודיה. אחד הסיפורים הידועים שהיא מזכירה כמעין הקדמה ל"חזון אפס" הוא סיפורו של יום מאוד מיוחד בספטמבר 1967 או כפי שהוא נודע עד היום: יום ה-H. זהו היום שבו עברה שוודיה מנהיגה בצד שמאל לנהיגה בצד ימין (ה-H היא מן המילה Högertrafik שמשמעותה תחבורה בצד ימין). עבודת הכנה של שנים שכללה הכנה פסיכולוגית, יצירת מערכות כפולות של שלטים, תמרורים ורמזורים, צביעת פסי דרך חדשים וכיסויים עד ליום המעבר, הסבה של תשתיות, התאמה של ציי רכב בתחבורה הציבורית, כיוון של פנסים ועוד הגיעו לפרקן כאשר ביום ראשון השלושה בספטמבר 1967 ב-04:50 לפנות בוקר, בעוד פועלי הדרך מסירים את הכיסויים מהתמרורים והרמזורים החדשים, היה על המכוניות המעטות שהיו בכבישים לעצור, לעבור בזהירות לצד השני של הכביש, להמתין עד ששאר כלי-הרכב יעברו גם הם ואז להמשיך בנסיעה כרגיל. רק בצד השני של הכביש. "יום ה-H השפיע על מספר הנפגעים בתאונות בשוודיה", אומרת לינדר, "אחרי המעבר היתה נפילה במספר הנפגעים בכבישים. כנראה שהמעבר גרם לאנשים להיות זהירים ומרוכזים יותר. אחרי זמן מה המספר שוב עלה אבל מאז הוא יורד בהדרגה". הירידה, מוסיפה לינדר, משותפת למדינות רבות בעולם אך ייתכן שיום ה-H חושף את אחת הסיבות לכך ש"חזון אפס" אפשרי בשוודיה. "יש בשוודיה מסורת ארוכה של בנייה חברתית ויש ציפייה שהחברה תיבנה ביחד, בסולידריות. אין ציפייה שהממשלה תהיה קטנה ופסיבית אלא שתפעל בצורה שתהיה טובה לכולם".

על רקע זה ניתן לבחון מה יכולתה של ישראל לאמץ מודלים דומים של הקטנה במספר נפגעי תאונות הדרכים. מצד אחד גם בישראל נרשמה במשך שנים רבות ירידה במספר ההרוגים. הפוטנציאל הטכנולוגי של ישראל בתחום זה הוא גדול והיא אף מסייע למדינות אחרות, ביניהן שוודיה, בנושא. קלאס טינגוואל מספר על כך שהוא וצוותו נעזרו במשטרת ישראל בתחום הצבת מצלמות מהירות ויאן איברסון מוולבו אומר שוולבו עשתה עבודה חלוצית יחד עם חברת מובילאיי. "גם היום אנחנו משתפים פעולה עם חברות ישראליות", הוא אומר, "אנחנו רואים בישראל סביבה מאוד מעניינת מבחינת סטרטאפים טכנולוגיים ולישראל יש חשיבות רבה בעבור וולבו". מעבר לטכנולוגיה הישראלית ניתן לראות גם בכבישי הארץ חלק מהפתרונות התשתיתיים שיושמו בשוודיה כחלק מ"חזון אפס", כלי הרכב בישראל, ממש כמו אלו שבשוודיה, הפכו בשנים האחרונות לבטוחים יותר וב-2011 אף הוכנה מעין מקבילה ישראלית של "חזון אפס" בעבור שר התחבורה ישראל כץ ע"י צוות מקצועי בראשות ד"ר יעקוב שיינין ששימש מאוחר יותר כיו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.

עם זאת, בשנים האחרונות חלה שוב עליה במספר ההרוגים בתאונות הדרכים בישראל. ב-2017 נהרגו בישראל 362 בני-אדם, בשנת 2016 נהרגו 377, עלייה של כ-6% לעומת שנת 2015, שבה נהרגו 356 בני אדם. החל משנת 2013 ועד לשנת 2016 חלה עלייה של 30% במספר ההרוגים. לישראל, כך נראה, יש את כל האמצעים הטכנולוגיים והכלכליים להוריד את מספר ההרוגים אך דומה שבשנים האחרונות היה חסר בה כוח שיוכל למנף תוכנית לאומית גדולה שרואה לטווח רחוק, שלא עסוקה במאבקים על סמכויות וקרדיטים ושמוכנה לחשוב מחוץ לקופסה. אולי זה הזמן לחשוב על זה שוב. אחרי הכל, יש פער כמעט בלתי נסבל בין הכאב, האבל והאובדן שחש כל מי שאיבד אדם קרוב בתאונת דרכים לבין האופי הטכני והבירוקרטי של הטיפול הממלכתי בהקטנת מספר הנפגעים בכבישים. איבוד חיים בדרך ממקום למקום הוא טראגי כל כך, פתאומי כל כך ומשאיר אחריו שובל של הרס אנושי רב כל כך שלעיתים אי אפשר שלא לתמוה מדוע הנושא לא פותח את כל מהדורות החדשות וקופץ לראש סדרי העדיפויות.

רגע לפני שמכבים את האור

טקסט המלווה כתבה מצולמת של הצלם דניאל צ'צ'יק במוסף הארץ:
 https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.4667384#article-comments

מחר תזרח השמש", כך מבטיחים האופטימיסטים אחרי כל אסון גדול. גם אם נפלו עלינו השמיים, גם אם דומה שהעולם כולו נגדנו, בעלי הנחמה והעצה הטובה יספרו לנו תמיד שמחר השמש תעלה ותביא איתה תקווה חדשה. "מחר תזרח השמש" אומרים לעצמם ספורטאים המפסידים בתחרות, פוליטיקאים הנוחלים תבוסה בבחירות ותלמידים הנכשלים במבחנים. השמש הזורחת כל בוקר מחדש היא נחמה הכרוכה בסדר הטבעי של הדברים ובתחושת הביטחון שמעניק לנו עולם שחוקיו ברורים. היא זו הנותנת לנו להמשיך להאמין. בין אם האמונה היא בכוח עליון או בחוקי הטבע, הזריחה נותנת לנו את הביטחון הדרוש לקום כל בוקר מחדש ולמלא את חלקנו בעולם.

אבל בעבור כארבעה מיליון בני-אדם החיים מצפון לחוג הקוטב הדברים אינם פשוטים כל כך. בימים הקרים של נובמבר ודצמבר, תושבי האזור הארקטי מאבדים בכל יום שעובר עוד דקות ארוכות של אור. כל יום קצר מקודמו ובמרבית הערים, העיירות והישובים הקטנים שמצפון לקו הרוחב 66.5 צפון, מתחילים התושבים להתכונן ללילה ארוך מאוד כבר בסוף אוקטובר. לבד מדמדומי אור חלשים ההולכים ומתקצרים יימשך הלילה בבַּארוֹ שבאלסקה, למשל, קצת יותר מחודשיים תמימים. בערים טרומסו שבנורבגיה ונורילסק שברוסיה הלילה התחיל כבר בסוף נובמבר והשמש תזרח שוב רק באמצע ינואר. בצפון שוודיה תשקע השמש בשבוע הבא ותזרח שוב רק בתחילת השנה האזרחית הבאה. היום הראשון בתחילת ינואר יימשך פחות מ-45 דקות ובמהלך החודש יתווספו כל יום כעשר דקות יקרות של אור. אך עד אז, ב"לילות הפולארים" של דצמבר, הילדים ילכו לביה"ס בחשכה ויחזרו ממנו בחשכה ממש כפי שיעשו הוריהם בדרכם למקומות העבודה. המשחקים בגני השעשועים ותחרויות הספורט יתקיימו לאור תאורה מלאכותית, אלפי נרות יאירו את שולחנות האוכל ופנסי הרחוב יהיו דלוקים מסביב לשעון.

"מת אב ומת אלול ומת חומם. גם נאסף תשרי ומת עימם", כתב בספרד רבי שמואל הנגיד לפני כאלף שנה. כמו שמואל הנגיד, גם בתרבויות הצפוניות, ואולי ביתר שאת, הוקדשו פרקי מיתולוגיה, סיפורי עמים ויצירות אומנות לחילופי העונות ולדרמה הגדולה של הטבע. במיתולוגיה הנורדית הפימְבּוּלְווִינְטֵר, החורף הארוך והקשה, מהווה את השלב הראשון של דמדומי האלים וחורבן העולם. החורף הצפוני מהדהד גם ברומנים הרוסיים הגדולים של המאה ה-19, בספרות הצפון אמריקאית של המאה ה-20, בסרטים של אינגמר ברגמן השוודי ובציורים של אדוורד מונק הנורבגי. חילופי העונות הם כוח מניע להתקדמות עלילות ולעיצוב עולמן הפנימי של דמויות. הם גורמים לצמחייה להשתנות, לבעלי החיים לנדוד ולבני-האדם לשנות את פעילותם ואת אורחות חייהם. אך החיים בארצות הצפון שונים מאלו שבמזרח-התיכון לא רק בסרטים ובספרים אלא גם בעולם האמיתי – המכוניות זקוקות לצמיגי חורף מיוחדים, שלג מפונה על בסיס יומי מהמדרכות, הגגות והכבישים, הורים נותנים לתינוקות טיפות של וויטמין D שבארצות הקרובות יותר לקו-המשווה מופק מחשיפה לאור השמש ולא מעט צעירים וצעירות סובלים מדיכאון עונתי (המכונה באנגלית SAD, Seasonal affective disorder).

החורף הארקטי אולי נשמע אכזרי, קשה ומדכא אך בעבור האינואיטים מקנדה, גרינלנד ואלסקה, הסאמים של הארצות הנורדיות ותושבי ערי הספר של צפון רוסיה, הימים המתקצרים והטמפרטורות הנמוכות הם חלק טבעי ממחזור השנה. מזג האוויר משפיע אמנם על מצב הרוח אך בניגוד למקובל לחשוב אחוזי ההתאבדות בארצות הצפון רחוקים מלהיות הגבוהים בעולם. "למה אני כל הזמן שומע על דיכאון חורף מאלו שגרים בדרום?", שאל אותי פעם מכר המתגורר מאות קילומטרים צפונה מסטוקהולם עירי, "לאלו הגרים בדרום אולי יש רגשות שונים אבל פה האנשים ממתינים לחורף ושמחים בו". רבים מתושבי הצפון, אם כן, דווקא מחכים לחורף בצפייה. הם רגילים אליו. הם אינם חוששים ממנו ואינם מתחבאים ממנו בבתיהם. הם חיים בתוכו, מטיילים ומבלים בו, הם מתפרנסים ממנו ואפילו נהנים ממנו – מהאור שיוצר השלג הלבן הנערם על האדמה, מהשלווה והשקט העוטפים את הרחובות כאשר השלג מעמעם את קולות הצעדים ומהציפייה לחגי החורף המלבישים את החושך והקור הטבעיים באור ובחום מעשה ידי אדם.

שיר פופ שוודי מ-1984 בשם "סיפור של חורף" מתאר את התקופה הייחודית שאין דומה לה, התקופה בא החורף מגיח, תופס מקום ומתמקם על מנת להישאר. זהו תיאור של עונה באמצעות תמונות קטנות ואפיזודות קצרות מרחבי המדינה הנורדית הענקית הזו, הריקה כמעט מאדם (שוודיה היא המדינה השלישית בגודלה באיחוד האירופי אבל רק במקום ה-13 מבחינת אוכלוסייה). טד סטרום, המוסיקאי שכתב את השיר, מתאר מגדלור בזמן סופת שלגים באזור כפרי ומשאית המשאירה שובל של פתיתי שלג המתעופפים באוויר ונראים כמו עשן. הוא כותב על האור המהבהב בנמל של וויסבי, על הסירנות של המעבורות במאלמו השורטות את הערפל במיצר אורסונד, שהעולם מתחיל רק בצידו השני. מכונית וולבו בודדת יושבת ברוח הנגדית על גשר, הרכבת של לפלנד גועה כמו חיית בר בלילה. בחוף מערבי מוכֶּה סופה אנשים מתפללים, בדרום סופת שלגים גורמת לסגירת כבישים ובפונדקים בצפון הרחוק מתרבים השיכורים. החלומות שם קופאים, מספר סטרום, והאהבה שחיה בין משמרת הלילה לבין החלום מתודלקת ביין זול. "זה הזמן שהדכדוך הגדול מתגלגל פנימה", כך הפזמון, "ומהים נושבת רוח קפואה, אפורה וצוננת". זוהי המלנכוליה העמוקה ומהורהרת, העגמומית והנוגה של החורף השוודי. זו הכמיהה לשמש, הגעגוע לאוֹרה ולחוּמה וההתמסרות לכוח הטבע האדיר שבכל שנה חוזר ומשתלט על המרחב בלי שאיש יוכל לשנות אותו או להשפיע עליו.

וזהו בעצם כוחו האמיתי של החורף הארקטי. הוא מזכיר לנו עד כמה אנחנו לא בוראי העולם ויוצריו. אמנם כן, באזורים הארקטים בני-האדם עוסקים באותם הדברים בהם עוסקים בני-אדם בכל מקום אחר, אך המרחבים העצומים שאין בהם נפש חיה, היערות, הקרחונים, המרחבים המושלגים האינסופיים והחושך הגדול ההולך וגובר הם רקע עוצמתי כל כך עד שהם גורמים לעיתים לבני-האדם להיעלם בהם. הדיונים הפוליטיים וכותרות העיתונים, הרכילות הקטנה והמאבקים החברתיים, ענייני הפרנסה ומערכות היחסים, על כולם נפרשת שמיכה עבה של כוחות אדירים שאינם תלויים ברצונותינו וביכולותינו – רוחות הצפון וזרמי המים, הקרח והשלג, החושך והאור. זה לא שכל השאר איננו חשוב, זו פשוט תזכורת לכך שאנחנו נולדים, חיים ומתים בתוך משהו שהוא גדול מאיתנו. מחוץ לכרכים הגדולים של אזורי האקלים הממוזגים קל יותר לזכור שאנחנו חלק מהעולם. לא שליטיו.

בשירה "הארץ שאינה" כתבה המשוררת הפינית-שוודית המודרניסטית, אדית סודרגרן, על ארץ המתים אליה היא כמהה. השיר נכתב במהלך מחלתה, שהובילה למותה בגיל 31, והארץ שאינה, ממלכת המתים, מזכירה את ארצותיהם של לילות הצפון – היא חשוכה, בעלת ערפילים אינסופיים והיא מוארת באור הירח והכוכבים. "אני כמהה לארץ שאינה, כי את הקיים אני לאה מלרצות", כתבה סודרגרן, "הארץ שבה חלומותינו מתגשמים, הארץ בה כבלינו משתחררים".

סקס פוליטי

מין ומיניות אינם עניין של רשות הפרט בלבד. הם חלק מחייהם של כל בני-האדם ויש להם משמעויות והשלכות חברתיות ופוליטיות. מין יכול להיות כל מה שיפה בחיים האנושיים אך גם אמצעי לרוע ודיכוי. בשוודיה החליטה הממשלה לחקור את חיי המין של אזרחיה מתוך הבנה שדחיקתו של הנושא אל מחוץ לדיון הציבורי והפוליטי גורמת לסבל רב ברמה האישית ולדיכוי, אלימות ואי-צדק ברמה החברתית.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3047314

שר בממשלה המדבר באופן פתוח על מיניות, על תשוקה מינית ואלימות מינית הוא מחזה די נדיר. זאת הסיבה שגבריאל וויקסטרום, השר הממונה על בריאות הציבור בממשלת שוודיה, משך לאחרונה תשומת לב בינלאומית. "למרות החשיבות שיש למין בחיי בני-האדם, מעניין שהנושא נעדר מהדיון הפוליטי", כך הוא כתב בסוף יולי בעיתון היומי השוודי החשוב Dagens Nyheter, "כשמדברים על מין אנחנו בד"כ מתייחסים לבעיות מוגדרות שיש לפתור: מחלות מין, הריונות בלתי רצויים ואונס. הבעיה היא שכל עוד אנחנו מתמקדים רק בצדדים השליליים ולא מתייחסים לצדדים החיוביים ומלאי התשוקה של המין לא נוכל ברצינות לפתור את הבעיות". המאמר של וויקסטרום בעיתון הוא חלק מתכנית רחבה יותר – ממשלת שוודיה החליטה לפני מספר שבועות לקיים מחקר מקיף על חיי המין של אזרחיה. מין, ע"פ ממשלת שוודיה, אינו רק עניין פרטי ואינטימי אלא נושא פוליטי. מטרת המחקר, שממצאיו הסופיים יתפרסמו ב-2019, היא לבחון את יעילות המדיניות הממשלתית בנושאים שונים הקשורים לבריאות הציבור אך לא מדובר בנושאים רפואיים בלבד. ממשלת שוודיה חותרת להרבה יותר מזה.

ע"פ החלטת הממשלה השאיפה היא להיעזר בתוצאות המחקר על מנת לייצר מדיניות שאפתנית בתחומים כמו המאבק במחלות מין ובאלימות מינית אבל גם בתחומים הקשורים יותר לפסיכולוגיה ולחברה – תחושת הביטחון העצמי, מערכות היחסים והבריאות הנפשית של כל אדם. הממשלה רואה בחיי מין טובים כעניין של בריאות הציבור וכך היא חותרת, באמצעות המחקר שהזמינה, "לשפר את התנאים החברתיים ולהגביר את ההנאה האישית מהבריאות המינית והזכויות המיניות". דגש מיוחד מושם על שוויון חברתי ברמת הבריאות המינית והנגישות לשירותי בריאות של כלל האוכלוסייה. שוויון זה אמור לבוא לידי ביטוי גם ביחס שוויוני המבוסס על שוויון ערכם של כל בני-האדם ללא קשר לנטיותיהם המיניות. זאת ועוד, החלטת הממשלה חותרת ל"מדיניות פמיניסטית של בריאות-הציבור שתאפשר לכל אדם, ללא קשר למגדר, זהות מגדרית או ביטויים מגדריים ליהנות מבריאות טובה".

"בוודאי שמין הוא עניין פוליטי", אומרת קריסטינה ליונגרוס, יו"ר הארגון השוודי לחינוך מיני (RFSU) ומסבירה מדוע יש צורך במחקר לאומי. "מדובר כאן על בריאות הציבור. מי שמרגיש טוב עם עצמו ועם חיי המין שלו חי חיים טובים יותר", היא אומרת, "אנחנו, כחברה, רוצים לתרום לכך ואם לא נדע איך אנשים מרגישים ומה הם חווים בתחום הזה לא נוכל לדעת היכן ואיך להשקיע". הארגון שליונגרוס עומדת בראשו עוסק בתחום כבר מ-1933 והוא אחד מארגוני החברה האזרחית שאמורים ע"פ החלטת הממשלה להיות שותפים לעבודת המחקר. "עברו כבר עשרים שנה מאז המחקר הקודם שנעשה בתחום בשוודיה", מוסיפה ליונגרוס ומסבירה מדוע נדרש מחקר חדש, "המחקר הקודם מיושן מאוד. הוא נערך לפני שהאינטרנט פרץ והיום אנשים נפגשים ברשת, הוא התייחס לאנשים עד גיל שבעים בלבד והיום אנחנו יודעים שאנשים מקיימים יחסי מין גם בגיל מאוחר יותר ולא היתה בו כמעט התייחסות ללהט"ב או לאנשים עם מוגבלויות. מה עושים, למשל, אם מישהו מבוגר עבר ניתוח בעצם הירך והוא לא מעז לשאול את הרופאים אם הוא יכול להמשיך לקיים יחסי מין? יכול להיות שהוא יוותר על מין לעשר שנים ואיכות חייו תרד. מה עושים עם בנים וגברים צעירים שיש להם פחות לאן לפנות בתחום הזה? מה עם חולים כרוניים? אנחנו חייבים לדעת יותר כדי להשקיע נכון".

אבל מה בדיוק חוקרים כשרוצים לקבל תמונה חברתית מלאה על מין ומיניות. המחקר השוודי טרם יצא לדרך ולכן מוקדם לומר מה הם הנושאים המדויקים שייבדקו. קריסטינה ליונגרס מעריכה שנחקרים יישאלו באיזו תדירות הם מקיימים יחסי מין, אילו סוג יחסים הם מקיימים והאם הם מרוצים, אך יהיו גם שאלות בנושאים כמו קניית שירותי מין, שימוש באלכוהול ועוד. ע"פ ליונגרס יש צורך לבדוק גם את הצדדים החיוביים וגם את הצדדים השליליים של הפעילות המינית כדי לוודא שכל התחומים הרלוונטיים יהיו מכוסים והעבודה בשטח אחרי המחקר תהיה יעילה יותר.

"במחקר יהיו שאלות על התנהגויות מיניות כאשר אלו רלוונטיות לתוצאות בריאותיות", אומרת לואיז מנהיימר, ראשת מחלקת בריאות ומיניות ברשות השוודית לבריאות הציבור והאחראית על קיום המחקר, ומוסיפה: "השאלות ייבחרו במטרה לצבור ידע שייעל פעילויות מניעת תחלואה ויחזק את הבריאות המינית בשוודיה". מנהיימר מסבירה שלכשינוסח יישלח הסקר למדגם מייצג של האוכלוסייה השוודית יחד עם מכתב הזמנה להשתתף במחקר. ההשתתפות, מטבע הדברים, תהיה וולונטרית ואנונימית, התוצאות יוצגו במונחים של יחסיות ושכיחות ושיטות המחקר ייקחו בחשבון מחקרים קודמים והשוואות בינלאומיות היכן שיש כאלו, בעיקר בנושאים כמו נגישות לחינוך מיני וידע מיני.

מחקרים דוגמת המחקר השוודי חשובים במיוחד מפני שלעיתים הם מגלים שהעולם האמיתי שונה מאוד מהדימויים המוצגים באמצעי התקשורת ובמדיה החברתית. דוגמא לכך ניתן למצוא במחקר שנערך לאחרונה ע"י חוקרים באוניברסיטת סן-דייגו סטייט והתבסס על ראיונות עם 26,000 אמריקאים. ע"פ המחקר, שהתפרסם בתחילת החודש 15% מבני ה-20 עד 24 דיווחו שלא היו להם פרטנרים מיניים מאז שהיו בני 18 לעומת 6% בלבד מבני הדור הקודם כאשר הם היו בגיל דומה. נתון זה מצטרף למחקרים אחרים שהראו שדורות קודמים של אמריקאים קיימו יותר יחסי-מין מדורות מאוחרים יותר בניגוד לדימוי של צעירים ההולכים ונהיים מתירנים יותר ופעילים יותר מבחינה מינית. את הסיבות לכך ניתן רק לשער – אולי אלו המגורים אצל ההורים עד גיל מבוגר, ייתכן שזהו הזמן הרב המושקע בפעילות ברשת, כולל צפייה בפורנוגרפיה, על חשבון מפגשים חברתיים לא ווירטואליים ויש המצביעים לכיוון הזהירות הרבה יותר הננקטת ע"י הדור הצעיר כשמדובר במחלות מין ותקיפות מיניות.

בהקשר בינלאומי רחב יותר כורך ארגון הבריאות הבינלאומי (WHO) את הבריאות המינית שלנו במרכיבים פיזיים, נפשיים וחברתיים. היא כוללת את היכולת לשלוט בפוריות באמצעות אמצעי מניעה והפלות, יכולת תפקוד מינית תקינה והימנעות ממחלות המועברות ע"י מין ומאלימות מינית כגון אונס, מילת נשים וכו'. הארגון מדגיש גם את הזכות לחוויות מיניות מהנות, בטוחות וחופשיות מכפייה ומאפליה. "כיום ברור שהמיניות האנושית כוללת צורות שונות של התנהגויות והתבטאויות", כך ע"פ דו"ח הארגון משנה שעברה, "ההכרה ברב-גוניות זו תורמת לתחושת הרווחה והבריאות של בני-האדם באשר הם".

הדו"ח הבינלאומי מתמקד בקיפוח ובאפליה של מגזרים שונים כמו הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים, צעירים המקיימים יחסי מין לפני נישואיהם, עובדות תעשיית המין, מהגרים ועוד. הוא גם מדגיש את הצורך בידע זמין על מין, בנגישות למערכות רפואיות, חינוך מיני וזכות לפרטיות וסודיות במערכות הבריאות והרווחה. לכן, ע"פ הארגון, זהו אינו רק נושא של בריאות הציבור אלא נושא הכרוך בסוגיות של זכויות-אדם וחקיקה. תחום זה התפתח מאוד בשנים האחרונות בין השאר בתחום ההגדרות החוקיות. אונס, לדוגמא, נתפס בעבר ככפיית יחסי-מין "בלתי חוקיים" הכוללים חדירה ווגינלית ע"י גבר כלפי אישה שאינה אשתו בניגוד לרצונה. הגדרה זו מוגבלת מאוד ומשאירה נשים הנאנסות ע"י בעליהן, גברים הנאנסים, טרנסג'נדרים ועוד מחוץ להגנת החוק. בשנים האחרונות מחוקקות מדינות שונות חוקים המרחיבים את הגדרת האונס ומקלים על הקורבנות מבחינה חוקית אך המצב בעולם בתחום זה ובתחומים נוספים הקשורים במין נותר עגום למדי.

רק כעשרים מדינות מקיימות נישואים ומעניקות את כל הזכויות הנלוות אליהם לחברי קהילת הלהט"ב, בעוד במדינות רבות ישנה עדיין חקיקה הכוללת עונשי מאסר ואפילו עונשי מוות על קיום יחסים הומוסקסואלים. אונס משמש בסכסוכים רבים בעולם ככלי נשק נגד אוכלוסייה אזרחית וע"פ נתוני הפדרציה הבינלאומית להורות מתוכננת (IPPF), ישנם בעולם מדי שנה 74 מיליון הריונות בלתי רצויים, 18.5 מיליון הפלות מסוכנות המסתיימות ב-47,000 מקרי מוות שהם תוצאה של 225 מיליון נשים שרוצות אמצעי מניעה אך אלו אינם נגישים להן.

בשוודיה המצב שונה כמובן. זו המדינה הראשונה בעולם שהיתה בה חובת חינוך מיני בבתי-הספר (כיום מתחיל החינוך המיני בשוודיה כבר בבתי-הספר היסודיים), יש בה אמצעי מניעה נגישים, הפלות הן חוקיות והיא נחשבת לאחת המדינות המובילות בעולם בשוויון מגדרי, תוצאה של תנועה פמיניסטית חזקה מאוד שהביאה, בין השאר, לחופשות לידה ארוכות מאוד המתחלקות בין גברים לנשים וחקיקת חוק להפללת לקוחות זנות.

עם זאת, ע"פ קריסטינה ליונגרוס יש גם בשוודיה מקום לשיפור. "אמנם יש לנו דימוי עצמי של פתיחות מינית אבל יש עוד הרבה מה לעשות. כשלומדים רפואה בשוודיה, למשל, העיסוק במין קיים רק בקורסים מיוחדים ולא בהכשרה הכללית. כך אנשים לא מעיזים לשאול את הרופאים שלהם על הבעיות המיניות שלהם ורופאים ואחיות לא מרגישים בנוח לדבר על מיניות כי אין להם את הכלים הנכונים. גם מורים בשוודיה לא מקבלים מספיק הכשרה בנושא ולא תמיד מרגישים נוח לדבר על זה". ע"פ ליונגרוס, מחקר מתקדם בתחום שייתן בסיס של ידע עדכני יסייע לשוודים לטפל בבעיות שעדיין קיימות. רעיונות לשיפור לא חסרים לה. "אנחנו רוצים, למשל, מרפאות העוסקות במין שבני-נוער יוכלו לפנות אליהן. אנחנו רוצים יותר תשומת לב לגברים ולגבריות. זה חשוב במיוחד עכשיו על רקע הדיון הציבורי בעניין מקרי האונס (תקיפות מיניות ומעשי אונס שדווחו בפסטיבלי מוסיקה בשוודיה בקיץ האחרון ועוררו דיון ציבורי, ד.ס), זה עניין חינוכי, גברים צריכים לשאול את עצמם מה היחס שלהם למין, מה הם צריכים לעשות ומה האחריות שלהם במקום שרק המדינה תתמודד עם הבעיה דרך חקיקה. גברים צריכים גם לקחת יותר אחריות על אמצעי מניעה, תחום שנמצא כיום באחריות נשים ובנות באופן כמעט בלעדי. ישנן סוגיות של זכויות ורווחה של להט"ב ועוד".

תכניותיה של ליונגרוס מותאמות אמנם למציאות השוודית אך אין חברה או מדינה הפטורה מהתמודדות עם מין ומיניות. "אני חולמת על יום שבו כל הילדים הנולדים יהיו רצויים", כתבה המחנכת והעיתונאית השוודית אליס אוטסן-ינסן שייסדה את הארגון השוודי לחינוך מיני כבר בשנות השלושים, "יום שבו הגברים יהיו שווים לנשים ומיניות תהיה ביטוי של אינטימיות, הנאה וחיבה". ציטוט זה מבטא יפה את גישת ממשלת שוודיה לנושא, אך הוא רלוונטי לכל מדינה ולכל חברה. בסופו של דבר, מין ומיניות הם נושאים אוניברסליים, הם חלק מחייהם של כל בני-האדם ודחיקתם אל מחוץ לדיון הציבורי והפוליטי גורמת לסבל רב ברמה האישית ולדיכוי, אלימות ואי-צדק ברמה החברתית.