STOCKHOLM – Years before the Nazis rose to power, Hugo Valentin, a prominent member of Stockholm's Jewish community, recognized the dangers of Nazi ideology. A historian and scholar, he warned against the "wild psychosis of hatred" as far back as 1930, and even before the outbreak of World War II, he cautioned against the "total eradication of German Jewry." When the Third Reich began implementing the Final Solution, he was among the first to inform the Swedish public that the Jews of Europe were being annihilated. Already in 1942, he wrote in a Swedish daily newspaper that 700,000 Polish Jews had been murdered, and he continued to report about the mass killings of Jews around Europe over the next few years for the Swedish Jewish Chronicle.
Until his death in 1963, Valentin was considered a leading authority on antisemitism. He connected ancient, medieval, and modern antisemitism and argued that "it is not the Jews who are hated, but an imaginary image of them." A pioneer of Swedish-Jewish studies, Valetin was also a vocal supporter of Zionism and of the young state of Israel. In 2009, nearly half a century after his death, Uppsala University – Sweden's oldest institute of higher education and one of its most prestigious – merged its Center for Multiethnic Studies with the Program for Holocaust and Genocide studies. Since Valentin had been a distinguished scholar of the history of the local Jewish community and antisemitism, as well as Nazism and genocide, it seemed only natural to name the center after him.
And so, the Hugo Valentin Center was established – the only academic center in Sweden named after a Jew. Late last year, the university announced that a decision had been taken to change its name: As of January 1 this year, it would be called the Uppsala Center for Holocaust and Genocide Studies.
Hugo Valentin apparently got cancelled.
"The removal of Valentin's name is part of a dangerous trend of taking antisemitism out of the Holocaust," said Aron Verständig, chairman of the Council of Jewish Communities in Sweden. Speaking with Haaretz, he described the deceased historian as "the foremost writer of Jewish history in Sweden and one of the first to write about the Holocaust."
Pontus Rudberg, an associate professor of history at Uppsala University who was previously affiliated with the center, was also concerned. "It's disgraceful," he said. "It supports the trend that removes Jewish perspectives and Jewish history from Holocaust and genocide studies. It's also disgraceful because you don't remove the name of the person your institution is named after unless he's done something wrong."
Rudberg said he was surprised by the decision-making process. "I was asked by the director of the center for my opinion in a vague way during an informal meeting a week or two before the decision was made," he told Haaretz. "I said I was against it, but I didn't realize it was an actual process, and I found out about the decision, which was made with no informed and open debate, only when it was published just before the Christmas holidays."
In a protest letter addressed to Anders Hagfeldt, vice chancellor of the university, Professor Emeritus Harald Runblom, another Uppsala historian, wrote that "erasing a name in this context is like tearing down a statue, and it raises legitimate questions. Has he become persona non grata? Is there political opportunism behind this?"
Another letter addressed to the vice chancellor, signed by 93 international scholars, warned that erasing Valentin's name could set in motion "a broader trend of distancing Holocaust and genocide studies from Jewish history" and described the move as "an affront to Hugo Valentin's legacy and a diminution of his remarkable contributions." Among those signed on this letter were the distinguished Holocaust historians Christopher Browning and Jan Grabowski.
Weighing in on the controversy, journalist Nathan Shachar recently penned an op-ed in Dagens Nyheter, a leading Swedish daily, titled "Uppsala University embarrasses itself – does not dare to be linked to Sweden's most famous Zionist." "In the difficult reality since October 7, the center wants to tone down its Jewish affiliation for populist reasons of convenience and avoid being associated with the most famous of Swedish Zionists," he wrote.
Rudberg offered a somewhat different explanation for Valentin's erasure. "It's ignorance, rather than bad intentions," he said, "The people who made the decision don't know much about Valentin. They think he was mostly involved in Jewish history and antisemitism studies. They don't understand he was also a pioneer in Holocaust and Genocide studies."
Still, the decision seems to be in line with the current zeitgeist on campus. In November, a group of 131 university members published a letter in the Swedish daily Aftonbladet demanding that the university cuts all ties with Israeli universities "complicit in the genocide."
The letter was the latest in a series of calls at Uppsala to boycott Israel, and although the university's leaders have refused to bow to such demands from student groups, the fact that many professors and researchers support such sanctions against Israel has many Jews on campus feeling uneasy. Since October 7, the Uppsala campus has emerged as a hotbed of the Swedish pro-Palestinian protest movement. On a number of occasions during the past year, students disrupted university activities and the administration made the decision to summon police over what it perceived as threatening disruptions to campus life.
Several Jewish students, who agreed to speak with Haaretz on condition of anonymity, said they felt protests against Israel have crossed the line into antisemitism. They said that posters sighted at demonstrations and encampments on campus over the past year have supported violent resistance and denied Israel's right to exist.
Asked for comment, Elsa Bådagård from Uppsala University's office for Humanities and Social Sciences, issued the following statement: "Uppsala Center for Holocaust and Genocide Studies is a center within the Faculty of Arts, and the decision regarding its name has been made by the faculty board upon request from the board of the Hugo Valentin Center in December 2024.
The different reactions to the name change have been received and noted by the Faculty of Arts. However, since the request originated with the center, the faculty will not overturn its collegial decision on the basis of these opinions. Furthermore, the proposition to change the name has the support of the current employees at the center."
Bådagård insisted that the reason for the name change was that the board wanted it to reflect the primary field of research of the center, which is Holocaust and Genocide Studies. "It was not part of any political agenda, and the name change will not lead to any change regarding the focus of the various activities at the Center," she said, adding that "this is a purely organizational decision, and should not be read as a wish for the Faculty of Arts to distance itself from Hugo Valentin and his work."
Jewish communities worldwide are reeling from a year of hostility from neighbors. But probably nothing matches what the tiny community in Norway has endured.
OSLO – Yael Nilsen has lived in Norway for years, but a year ago, on October 7, she was glued to television broadcasts from her native Israel. So, it was only recently that she discovered how the events of that day were presented to viewers of Norwegian media.
That was when she came across a recording of the main evening news show of NRK, the Norwegian public broadcaster, from October 7. "I watched it," Nilsen relates. "The top headline [on the NRK website] that evening was: 'Strong reactions to Hamas' attacks on Israel; main goal is liberation of Palestinian prisoners, says Hamas spokesman.'" The Israelis who were abducted and killed by Palestinians were mentioned in passing, she notes.
That was the line followed by many of the country's media outlets, both public and commercial. A week after the massacres of Simhat Torah, the official representative of the Palestinian Authority in Oslo (who became an ambassador when Norway officially recognized a Palestinian state in May), said that she wasn't familiar with videos showing people being murdered in their homes. "That is Israeli propaganda, intended to get [the country] a free pass from the international community to attack as it wants," she told a Christian newspaper in an interview that then widely shared on social media.
The Norwegian government, for its part, saw to it that King Harald V, the country's official head of state, did not express condolences to Israel after October 7, because, according to the foreign ministry, it's a "political conflict." Contrary to the other countries of Europe, Norway does not categorize Hamas as a terrorist organization; many in the country view it as a legitimate political player. In an interview with TheMarker, Haaretz's business newspaper, Norway's foreign minister noted that his country maintains relations with both that group and Hezbollah.
Pro-Palestinian demonstrations and rising anti-Israeli sentiment have been widespread during the past year worldwide. But in Norway things appear to have gone somewhat further. Hamas' narrative took hold in broad circles in the country, extending far beyond the radical left and pro-Palestinian activists. What sprang from an anti-Israeli point of departure quickly snowballed in a way that was out of proportion with what other Jewish communities in Europe experienced. Criticism of Israel swiftly took the form of hatred on the street and on social media, and was also directed at Jews in general. Members of the Jewish community say they feel this trend effectively enjoys an institutional tailwind.
Norway's Jews started to report instances of harassment and threats. Graffiti and artworks likening Israel to Nazi Germany cropped up in the public space across the country. A wall drawing in the city of Bergen depicted Anne Frank in a keffiyeh, and openly antisemitic messages soon followed: From the inscription "All Jews out' spray-painted on walls, to an ominous message (in English) in an Oslo Metro station – "Hitler started it. We finis[h]ed it" – accompanied by a swastika.
Graffiti depicting Anne Frank in a Keffiyeh, in Bergen. Töddel / JTA
Norway's tiny Jewish community is badly rattled by what it's experiencing as a lethal blow to its feelings of belonging and security. A visit to Oslo, and conversations with Jews living elsewhere in Norway as well, reveal that the tiny community, which numbers only 1,500, truly feels threatened. Some of those interviewed asked not to have their names published. "The community is isolated because the government is not looking after it and is not condemning the violence it's experiencing," a source who's involved in the Jewish community tells Haaretz, adding, "The government is effectively affirming the discourse of hatred."
The case of A., a Jewish Norwegian woman, illustrates how far things have gone. One of A.'s daughters lives in Israel and serves as an officer in the Israel Defense Forces. At the end of last year, someone found an online video of her daughter, in uniform and speaking Norwegian, and re-posted it on Instagram. Overnight, the life of both daughter and mother became hell.
"Immediately, all [our] social media accounts were flooded with messages, curses, hatred and threats," A. relates. "An influencer and model of Muslim origin posted the video and added the name of my workplace along with pictures of me and my daughter." The threats did not come solely from Palestinians. The account information associated with those who sent the messages, and the messages themselves, suggested that many were not of Muslim or Arab origin.
"Waiting for you to land in Norway, then I'll show you what I and my friends from Hamas will do to you," someone wrote. And there was also: "She's a dirty genocide supporter. I hope she sinks into the sand stained with the blood of Gaza and returns to Norway without arms or legs." As well as a third reading, "Zionist whore, I hope you get a bullet from Hamas."
There was even an initiative to have the authorities place her daughter on trial, like Europeans who fought for ISIS. Separate from that, the Norwegian branch of Save the Children issued a demand that every returning Norwegian who has been in wartime Gaza Strip be questioned by the authorities, in keeping with Norway's "international commitment to prevent genocide."
What did you do?
A.: "I went to the police. In the end, they decided it wasn't criminal and closed the case. I was given an emergency-call button for a certain period, and suggested that I move to different accommodations. To this day I live 'underground.' Still, now everyone knows where I work, and everyone knows my daughter is in the Israeli army. Besides, my daughter lost all her friends in Norway and can't come to visit for fear of her life. I am Norwegian, I love my country, but I am very disappointed. No one can protect me."
A tube station in Oslo
Did you encounter that attitude before October 7, or is it completely new?
"Even if it's worse now, it's not new. My children have had to account for everything Israel has done since they were in first grade." She adds that one of her children was forbidden by a teacher in her school to talk about a family vacation in Israel, so as to avoid "offending other children," and in other instances, teachers told her children that it's alright to be Jewish, but not to talk about Israel.
Others in the Jewish community put forward similar accounts. Rami, for example, has lived in Norway since 2007. Russian-born, he immigrated to Israel in the 1990s and then moved to Norway in the wake of his wife. The couple's daughter and two sons were born in Norway; the family lives not far from Oslo. "Until not long ago, we didn't hide the fact that we are Jews," he says, "but lately we feel the antisemitism, via our children."
The children don't speak Hebrew, he notes, and have never lived in Israel. Nevertheless, his 5-year-old daughter said that children from her kindergarten asked her why she was murdering Palestinian children. "My 13-year-old son is suffering even more," Rami adds. "Children say he's a Jew and harass him. Some of them called out 'Heil Hitler' at him."
A swastika replaces the Star of David on a corrupted Israeli flag flying in Oslo. Credit: Ronen Bahar
History plays an important role here. The Jews, who are today have the status of an official minority in Norway, began to arrive only in the mid-19th century. Until then, Jews were forbidden by law from stepping foot in the country. Immigration, mostly from Eastern Europe, led to the establishment of Jewish communities in Oslo and Trondheim. They suffered a great deal in World War II, when the country was ruled by the fascist Quisling regime, which collaborated with the Nazis. A third of Norway's 2,100 Jews were murdered. They included more than 500 members of the community who were seized by police officers, soldiers and Norwegian volunteers and expelled via ship, then transported by train to Auschwitz. Others perished in camps in Norway and Germany. The survivors were those who fled to Sweden and Britain.
One of the most painful aspects of the situation for the Jewish community is the feeling they have that even the persecution they endured eight decades ago is now being turned against them. Prof. Torkel Brekke, a historian from MF University of Theology, Religion and Society, in Oslo, recalls last year's memorial ceremony for Kristallnacht, held in the capital.
"Norway's Jews felt that the event had been hijacked from them," he relates. "A Norwegian anti-racism organization turned the event into a pro-Palestinian one." Instead of dealing with Nazism, the Holocaust and antisemitism, the event focused on a discussion of the Middle East and political radicalization. The organization of the event was coopted by left-wing groups who were part of the anti-Israeli wave of protests – Israeli flags and Jewish symbols were banned from the ceremony. The Jewish community therefore decided not to participate in the event and held one event of its own, in a synagogue
There's also anger among community members with the Norwegian Center for Holocaust and Minority Studies. Established at the state's initiative with funds belonging to Jews who were murdered in the Holocaust, the center's mission is to map and battle antisemitism in the country. However, in a letter sent recently to the institution, Norwegian Holocaust survivors and their descendants accused it of failing in its duty, maintaining that instead of fighting antisemitism it was positioning itself as a "critic of Israel's policies and military tactics." Moreover, the center is manifesting "bias in its choice of experts, supporting a narrative that is negative toward Israel as a Jewish state."
To which the center's director, Prof. Jan Heiret, stated in response to a query from Haaretz, "Since October 7, we have observed a disturbing increase in antisemitic attitudes and incidents in Norway. This deeply concerns us. The center works daily to fulfill our mandate, which is to conduct research and disseminate knowledge about the Holocaust, antisemitism, genocide and related human-rights violations, as well as the conditions of minorities in Norway."
"We were promised certain things as Jews and as citizens of Norway who have a specific history," says Leif Knutsen, a Jewish-Norwegian activist and professional media monitor. "All of this collapsed within hours on October 7." Knutsen talks about the disparity between the expectations from Norwegian society – with its democratic and liberal values – and the situation as it is being experienced by the country's Jews in practice.
There were in fact portents, he notes, including threats, disturbances and antisemitic remarks in periods of earlier Israeli military operations in the Gaza Strip and Lebanon. "Despite these events, there was still a sense of safety," Knutsen points out. "But on October 7 we realized that the social contract we had as a minority in Norway would not be honored. This is a harsh reality because we are barely holding on as it is. The community's institutions are run by volunteers, it's hard to fill all the roles, the pressure is immense, and the task of maintaining all the institutions is really hard," even in normal times.
There are indications of a community in trauma, Knutsen believes, as Jews cope with extremely hostile media, intolerable remarks, provocations and harassment. "After October 7," he continues, "I conducted a survey among Norwegian Jews and received responses from about 150 people. Half the respondents said they were considering leaving the country, and more than 90 percent said the Norwegian authorities don't understand what antisemitism is. "If the Jewish community disappears from Norway, it would be a tragedy," says Knutsen. "It would be just one sad episode among many in Jewish history, but it would be a catastrophe for Norway. This is why I am mostly concerned – not necessarily as a Jew, but as a Norwegian patriot," he concludes.
Prof. Brekke concurs. "Something broke on October 7. Norwegian Jews today feel vulnerable and betrayed by society. They are constantly told what they should think about the [Palestinian] conflict. If they do not condemn Israel, they are told they are 'Jews in the wrong way.' There are public figures and politicians who support Hamas, and far-right extremists and neo-Nazis who supported the October 7 massacre. It's not surprising, then, that the country's Jews are questioning their place in Norwegian society."
The sources of Norwegian hostility toward Israel go back to the late 1960s and early 1970s, Brekke explains. "After World War II and Israel's establishment, Norway's clear stance was opposition to antisemitism and support for the young Jewish state," he says. "However, pro-Palestinian attitudes began to gain momentum after the Six-Day War, and pro-Palestinian leftist movements, including Marxist and Maoist groups, tried to push the more moderate social-democratic left in that direction. Although similar trends occurred in other countries, there are unique elements in Norway that led to the entire Norwegian left adopting this stance.
"From the late 1970s, for 20 years, Norway sent over 20,000 soldiers to serve in UNIFIL (United Nations peacekeeping forces), in Lebanon. As a result, that generation had a feeling that Norway possessed special knowledge of the region. I see this as Norwegian arrogance. You can also add Norway's involvement in the Oslo Accords. When the accords collapsed, the anti-Zionist movement simply spiraled out of control."
The most distinctive factor in Norway, says Brekke, is the impact of trade unions on the shaping of the country's foreign policy. "More than one million Norwegians, about a fifth of the population, are members of unions. In recent decades, these unions have cultivated a grassroots culture that is strongly anti-Israel and anti-Zionist. This movement is deeply tied to the [ruling] Norwegian Labor Party, both organizationally and ideologically, which gives the unions considerable influence over Norway's foreign policy." This anti-Zionism, Brekke argues, has turned into a type of antisemitism.
According to Dr. Cathrine Thorleifsson, from the social anthropology department of the University of Oslo, a genuine problem exists in Norway when it comes to understanding the new antisemitism, which is Israel-related. Norway's Jews, explains Thorleifsson – who has lived in Israel and speaks Hebrew – are in a vulnerable position and encounter antisemitism in various milieus: conventional media, social media and the public space. In the course of her research into the life of Norway's Jews in the 21st century, Thorleifsson has uncovered much prejudicial thinking about the community and about Israel. In one survey she conducted, half the respondents expressed the belief that Israel's attitude toward treatment of the Palestinians is no better than the way the Jews were treated in the Holocaust.
In Thorleifsson's view, the country's political discourse plays a crucial role in this regard. "Norway is a small country," she observes, "and its political discourse is still evolving. There is conformity, a lack of diverse voices expressing different experiences, and insufficient democratic tools to protect minorities." Norwegian politics espouses "a very pro-Palestinian attitude," she adds. "In certain activist circles, Hamas' attack is considered legitimate resistance, and the word 'terrorism' is not used where it should be. Norwegian conformity hides the antisemitism linked to Israel, as well as the misinformation and political violence that fuel it."
Cathrine Thorleifsson, Photo: University of Oslo
Israeli-born Ilan Sharoni, who lives in Stavanger, a city in the country's southwest, has been in the country since 1988. "I live here, my children and grandchildren live here, and I am very worried," he says. The chief culprit is the media, he avers. "Day after day on television, for decades now. Whoever doesn't condemn Israel is condemned as a supporter of genocide. Everything just blew up after October 7. The anti-Israeli approach, which was always part of domestic politics, has now become fatal."
To which Yaniv, a resident of Oslo who works and teaches in the field of art, adds, "When I speak to people who discover that I am from Israel, they stop talking or even choke. Afterward, they sometimes return to apologize." Yet, he says he has heard on more than one occasion the view that Israel is a criminal country that should not exist.
Ahead of the events marking the first anniversary of October 7, security around Jewish institutions in the country was beefed up by authorities. Pro-Palestinian demonstrations were held opposite the community memorial assemblies in Oslo and Bergen. In Oslo, models of Hamas' Qassam rockets, painted green, white and red, were raised. In a demonstration held in Bergen under the slogan "A Year since the Al-Aqsa Flood" (as Hamas called the attack on Israel), demonstrators burned Israeli flags. The police asked participants in rallies of support for Israel not to go home in groups because it would be "difficult to protect them."
Many in the Jewish community understand where the criticism of Israel is coming from. But even so, on March 8 this year, International Women's Day, a group of Jews, women and men, hoped they would be able to demonstrate in solidarity with women around the world in a large event that was set to take place in Oslo.
Yael Nilsen, the longtime Norway resident who has taken part in the international effort for the return of the Gaza hostages, contacted the organizers and asked to join the event. Together with her friends, she requested that the acts of rape that were perpetrated on October 7 and the condition of the abducted Israelis be brought to public awareness.
International Women's Day event in Oslo during which Jewish activists were met with hostility.Credit: Pål Holden
"Those issues are barely discussed in the Norwegian media," says Nilsen. "We thought that by joining the large-scale event of International Women's Day, we would be able to introduce the subject of the sexual violence and the awful condition of the abducted Israelis into the Norwegian discourse."
Initially, it didn't look like there would be a problem. One of the slogans that had been decided on for the demonstration dealt with the weaponizing of rape, so there was compatibility between the content of the demonstration and the goals of Nilsen's group. "And the fact is that when I contacted the organizers, they said that the program was already set, but that we would be able to join the group that would march under the slogan 'Fighting rape as a weapon.' To be certain, I made sure that the organizers knew that we would be carrying photographs of the abducted women, and I also asked them to confirm that the security arrangements would ensure that we would be safe with our Jewish symbols. Everything looked to be in order."
The group consisted of 40 to 50 people, most of them local Jews, Israelis and a few supporters. Nilsen made sure that no one would be carrying an Israeli flag and that everyone was clear about the message. "It was important for us to focus on the sexual violence, so we dispensed with Israeli flags. But to identify the women as Israelis, we had a blue-and-white banner with the inscription '#MeToo Unless you're a Jew,' together with graphics of a Star of David made out of women's undergarments and a triangle of blood, which was also used internationally in similar demonstrations."
The group knew they might encounter hostility. "Our symbols often generate hatred and aggression in Norway," Nilsen notes. "There is a large Muslim community here, and during that period there were demonstrations against Israel every day. Some of them crossed the thin line between anti-Israel views and antisemitism. So we were worried, but we got confirmation from the organizers, and because we didn't represent Israel, and the demonstration was supposed to deal with something that all of Norway could agree on – opposition to the use of violence against women as a weapon – we hoped for the best."
The hostile reaction manifested almost immediately. Initially, the group was refused entry to the event and had to prove that they had the organizers' authorization to participate. "One of the organizers went on shouting and cursing, and then took one of our signs and threw it on the ground," Nilsen recalls. "After the police made sure he couldn't get close to us, more and more organizers told us that our message conflicted with the messages of the event.
"They looked at us with hatred and disgust, and started to shout that we were Zionists and fascists. Then the crowd joined in with slogans and rhythmic chanting that we were already used to, like 'Murderers,' 'No to Zionists in our streets' and 'From the river to the sea, Palestine shall be free.'"
They avoided getting into a direct confrontation, Nilsen relates, "and we instructed our group not to scatter and not to respond. But when the atmosphere heated up, some of the other demonstrators – Norwegian men and women of my age – approached the members of the group very closely, and whispered into their ear things like 'child murderer' and skadedyr' ['parasites' in Norwegian]. "I've had anti-Israeli calls shouted at me in the past," Nilsen continues. "But this time it was very different. The hatred came from people I thought we shared basic values with. The feeling was that we were being canceled as human beings. We weren't women and men – we were the embodiment of evil."
חודש וחצי לאחר המתקפה נגד אוהדי מכבי תל אביב בתום המשחק נגד אייאקס, יינתן פסק הדין במשפט של חמישה שהיו נגדם די ראיות להעמדה לדין: אדם שבעט באוהד שהיה על הרצפה, אחר קרא ל"ציד יהודים", דמויות בולטות בקבוצות וואטסאפ לארגון המעשים ועובד מלון שמסר מידע על ישראלים.
בית משפט באמסטרדם יכריע היום (שלישי) את דינם של חמישה נאשמים בתקיפת אוהדי מכבי תל אביב בעיר בחודש שעבר, לאחר המשחק נגד אייאקס בליגה האירופית. לפי הרשויות בהולנד, כ-20 אוהדים ישראלים נפגעו מאלימות בידי מקומיים שהמתינו להם כשחזרו מהאצטדיון בפאתי אמסטרדם, וחמישה נזקקו לאשפוז. עשרות חשודים נעצרו בימים שלאחר המתקפה, שתועדה במוקדים רבים ושגררה עימות מדיני. חמשת הנאשמים, ושניים נוספים, הם היחידים עד כה שהוגש נגדם כתב אישום.
העיתונאי ההולנדי וואטר לאומנס, כתב היומון ההולנדי Het Parool, אמר בשיחה עם "הארץ" כי חמשת הנאשמים שונים זה מזה ברקע שלהם ובמעשים המיוחסים להם. עורכי דינם נקטו במשפט בקווי הגנה שונים – מטיעונים להשגת ראיות שלא כדין ולחדירה לפרטיות בפריצה למכשירי הטלפון שלהם; דרך בקשה לנסיבות מקלות בשל "כעס על מה שמתרחש בעזה" ואזכור ההאשמות נגד ישראל בפשעי מלחמה, והטלת האחריות על האוהדים הישראלים; ועד טענות לניצול האירועים לרווח פוליטי בידי פוליטיקאים מקומיים.
לדברי לאומנס, השבעה שכבר הואשמו הועמדו לדין במהירות מפני ש"הם אלה שהיה קל להפליל אותם, כאלה שהתבטאו באופן ברור בקבוצות או שצולמו בתקריות אלימות והועמדו לדין בניסיון להראות שהרשויות מתייחסות לנושא ברצינות". "השלב הבא יהיה אחר", מסביר לאומנס, "הוא נכנס עמוק יותר לקבוצות הוואטסאפ ובוחן את האנשים שניהלו את הקבוצות. זה התיק הגדול יותר". התיק הזה, הוא מציין, נחקר בידי המשטרה הלאומית, ולא ברמה העירונית כפי שטופלו המקרים הקודמים.
הנאשמים שדינם יוכרע היום הם:
ספה א', בן 32, ספר ממוצא טורקי. הוא תועד מכה אוהדים ישראלים בכיכר דאם במרכז העיר, יחד עם אחרים, ואחד מאלה שבעט בהם כבר נפל על הקרקע. התביעה דורשת לגזור עליו שנתיים מאסר, שנה וחצי מהן בפועל.
אומטוקן א', בן 24 תושב האג ממוצא טורקי. הוא תועד מכה אוהד וחוטף לו את הצעיף, ובצ'אט קבוצתי קרא ל"ציד יהודים", תואר כ"כוכב הלילה" בהכאת היהודים ושאל אם "יוצאים לסיבוב נוסף הלילה". הוא טען במשפט כי אינו שונא יהודים. התביעה ביקשה לגזור עליו שמונה חודשי מאסר, חמישה מהם בפועל.
ראשיד א', בן 26 מאוטרכט. הוא מואשם שהיה גורם מרכזי בקבוצת וואטסאפ שבה תואמה האלימות ושהופץ בה מידע הנוגע לאוהדים הישראלים. לרשויות אין תיעוד המוכיח שהוא נקט אלימות פיזית, אך ההתבטאויות שלו שאותרו תוארו כאנטישמיות וכמסיתות לפגיעה ביהודים. להגנתו, טען ראשיד כי התכוון בדבריו לאוהדים בהקשר של כדורגל: "לפיינורד אנחנו קוראים ג'וקים, ולאוהדי מכבי יהודים". התביעה מבקשת לגזור עליו חצי שנת מאסר, מתוכה ארבעה חודשים בפועל.
לוקאס ד', בן 19 המתגורר עם הוריו מחוץ לאמסטרדם. הוא מואשם שיידה אבנים לעבר שוטרים וניסה לפרוץ את קו ההגנה שיצרו. התביעה טוענת שהוא היה חבר בקבוצה שבה עודדו המשתתפים זה את זה לתקוף את האוהדים מישראל, שכונו "סרטן ציוני" ו"סרטן יהודי". הוא מואשם גם שהחזיק נפצים, המשמשים כנופיות של אוהדי כדורגל ברחבי אירופה. לטענתו, הוא השליך בוץ ולא אבנים. התביעה מבקשת לגזור עליו חצי שנת מאסר, מתוכה שלושה חודשים בפועל.
קאראנביר.ש., בן 26 שעבד במשמרת לילה במלון באמסטרדם. הוא מואשם שמסר באחת מקבוצות הוואטסאפ, שבה היו כמעט אלף חברים, מידע על מיקום אוהדים, על מקומות אליהם הסיעה את "היהודים האלה", כדבריו, ועל מועד טיסת חירום של חברת אל-על שנועדה להשיב את האוהדים לישראל. "קחו בחשבון שכולם יוצאים מבתי המלון בסביבות 5 או 6". התביעה מבקשת לגזור עליו מאסר של חודש.
שני הנאשמים שהדיון בעניינים נדחה הם מוחמד ב', בן 26 ופעיל פרו-פלסטיני, שטוען כי הותקף בידי אוהדי מכבי בערב שלפני המשחק; ומחמוד א', מבקש מקלט בהולנד יליד חאן יונס, המואשם בניסיון הריגה. הוא מואשם, בין השאר, שבעט בראשו של ישראלי ארבע פעמים, ובכמה מעשי אלימות נוספים.
המחלוקת המרכזית הנוגעת לאירוע היא שאלת התיאום והתכנון המוקדם מצד התוקפים: האוהדים שנתקלו בהם והוכו, וכך גם הרשויות בישראל, אומרים כי המאמצים היו מתואמים היטב והעידו על ארגון מוקדם. החשודים ותומכיהם הצדיקו את המעשים בהתנהגות האוהדים הישראלים, שכללה תלישת דגל פלסטין, תקיפת נהג מונית ושירים גזעניים נגד ערבים, ובמעשי צה"ל ברצועת עזה וברצון לנקום עליהם. בשל כך, לדבריהם, הוקמו קבוצות וואטסאפ שבהן תוכננה התקיפה. תחקיר שפרסם השבוע הוושינגטון פוסט, ושהתבסס על עשרות עדויות וחומרי וידאו, טען כי לא היה ארגון מוקדם שכזה מצד התוקפים, והטיל את האחריות לעימותים גם על אוהדי מכבי תל אביב.
עדכון גזרי-הדין:
חמישה הורשעו בהולנד בתקיפת אוהדי מכבי ת"א, העונשים: עד חצי שנת מאסר
חמישה בני אדם הורשעו בתקיפת אוהדי מכבי תל אביב באמסטרדם בחודש שעבר. העונשים שנגזרו עליהם נעים בין עבודות שירות ועד לחצי שנת מאסר והם קלים יותר מהעונשים שביקשה התביעה. בית המשפט קבע כי אוהדי מכבי היו אלימים, אך הוסיף כי "אינו רואה סיבה לאלימות נגד אוהדי מכבי.
בית משפט באמסטרדם גזר היום (שלישי) את דינם של חמישה נאשמים בתקיפת אוהדי מכבי תל אביב בעיר בחודש שעבר, לאחר המשחק נגד אייאקס בליגה האירופית. העונשים שנגזרו על החמישה נעים בין עבודות שירות לחצי שנת מאסר. בית המשפט, בהרכב של שלושה שופטים, קיבל את הטענה שאוהדי מכבי היו אלימים, ושיש לראות את האלימות בהקשר, אולם הודיע כי "אינו רואה סיבה לאלימות נגד אוהדי מכבי".
עורכי דינם של החשודים טענו כי הראיות הושגו שלא כדין, והושגו על ידי חדירה לפרטיות בפריצה למכשירי הטלפון שלהם, אולם בית המשפט דחה את הטענות הללו, כמו גם את הטענות לניצול האירועים לרווח פוליטי בידי פוליטיקאים מקומיים. לשני הצדדים יש 14 יום לערער על העונשים.
ספה א', בן 32, ספר ממוצא טורקי שתועד מכה אוהדים ישראלים בכיכר דאם במרכז העיר, הואשם בהכאת אוהדי מכבי. קיבל שישה חודשי מאסר.
אומטוקן א', בן 24 תושב האג ממוצא טורקי, שתועד מכה אוהד וחוטף לו את הצעיף, קיבל חודש מאסר.
ראשיד א', בן 26 מאוטרכט, אשם בשיתוף מידע והשתתפות באלימות. קיבל 10 שבועות מאסר.
לוקאס ד', בן 19 המתגורר עם הוריו מחוץ לאמסטרדם, מואשם שיידה אבנים לעבר שוטרים וניסה לפרוץ את קו ההגנה שיצרו. קיבל 100 שעות עבודות שירות.
קאראנביר ש', בן 26 שעבד במשמרת לילה במלון באמסטרדם, אשם בהסתה לאלימות ושיתוף מידע על מיקום האוהדים. קיבל חודש מאסר.
לפי הרשויות בהולנד, כ-20 אוהדים ישראלים נפגעו מאלימות בידי מקומיים שהמתינו להם כשחזרו מהאצטדיון בפאתי אמסטרדם, וחמישה נזקקו לאשפוז. עשרות חשודים נעצרו בימים שלאחר המתקפה, שתועדה במוקדים רבים ושגררה עימות מדיני. חמשת הנאשמים, ושניים נוספים, הם היחידים עד כה שהוגש נגדם כתב אישום.
אתמול (חמישי) בשעות שלפני הופעתה של עדן גולן בחצי הגמר השני של האירוויזיון במאלמו, התקיים במרכז העיר אחד מאירועי המחאה הגדולים ביותר שהיו בשוודיה מאז 7 באוקטובר. זה כלל עצרת בכיכר מרכזית, תהלוכה ברחובות העיר ואירוע תרבות גדול בפארק עירוני שכלל הופעות ונאומים. על פי התקשורת המקומית, השתתפו באירועים כ–10,000 בני אדם שביקשו להביע סולידריות עם הפלסטינים בעזה ומחאה נגד ישראל והשתתפותה באירוויזיון.
את המחאה יזם ארגון הגג "עצרו את ישראל" שהוקם לאחרונה ומאגד ארגונים, תנועות ומפלגות מרחבי שוודיה ומדנמרק השכנה. בין הארגונים נמנים המפלגה הקומוניסטית השוודית, תנועת BDS המקומית, תנועות פלסטיניות שוודיות, ארגונים ירוקים, תנועות פמיניסטיות וארגוני להט"ב. "יש כאן מוסר כפול", אומרת ל"הארץ" דוברת הארגון פיה יקובסן, "בעוד שאיגוד השידור האירופי (EBU) החליט בצדק להוציא את רוסיה מהתחרות, הוא נותן לישראל להתחרות. הדבר הנכון לעשות הוא להשמיע קול לשלום להדיר את ישראל מהאירוויזיון".
את מרגישה בנוח עם העובדה שאלפי אנשים מפגינים נגד זמרת ישראלית בת 20 שלא מייצגת את ממשלת ישראל? האם מדיניות החרם שאתם מקדמים לא מונעת דיאלוג בונה עם ישראלים?
"אנחנו מוחים נגד ישראל והחלטת EBU לתת לה להתחרות".
מה את עונה לביקורת על כך שבמקום להשפיע על ישראל, ההפגנות הן נטל כבד על אזרחי מאלמו, על מבקרי האירוויזיון ועל משלמי המסים השוודיים שממנים את מערך הביטחון הגדול?
"הקמפיין שלנו הוא מפגש שליו של יותר מ–65 ארגונים. אנחנו מתכננים הפגנות נהדרות גם בשבת. בשוודיה יש הגנה חוקתית על חירויות וזכויות, כולל חופש הביטוי, חופש ההתכנסות וחופש ההפגנה. כספי ציבור מכסים את העלות להבטחת זכויות יסוד אלה".
חלק מהסיסמאות שפרסם הארגון, במיוחד "פלסטין מהנהר לים" ו"ריסוק הציונות", נתפשות בעיני רבים כאנטישמיות. ישנם גם דיווחים על כך שיהודי מאלמו מרגישים מאוימים מההפגנות. כמה מהתנועות השותפות לארגון שיתפו פעולה עם ארגוני טרור כמו חמאס והחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין.
האם זה מקובל עלייך?
"יש לנו כללי התנהגות שהוחלטו באופן קולקטיבי ואנחנו סומכים על כך שכל מי שמשתתף יפעל על פיהם כשאנו צועדים למען שלום וסולידריות עם העם הפלסטיני ולמען פלסטין חופשית".
על פי אתמול, ניכר שהארגון אכן השקיע מאמצים רבים כדי שההפגנות והמחאות יהיו גדולות ושלא יהיו הפרות סדר. המארגנים קיימו ישיבות עם המשטרה השוודית, הציבו סדרנים רבים שווידאו שהמשתתפים יעמדו בכללים וגם יזמו מערך היסעים מערים סמוכות. יחד עם הופעות של מוזיקאים שונים ומגוונים נוצרה אווירה של פסטיבל עממי. באירועים השתתפו פנסיונרים, סטודנטים ומשפחות. למרות הארגון המוקפד, היו מפגינים שקראו קריאות בעד אינתיפאדה ושרו שירים על מאבק מזוין בישראל. כאשר יקובסון נשאלה מי קבע את הסיסמאות, מי עומד מאחורי הקמפיין ומי מממן אותו, ענתה שהוא נוסד על ידי פעילים שונים מהארגונים, כל ההחלטות התקבלו במשותף והתקציב מגיע מהארגונים ללא מימון של גורם חיצוני.
מרחק חמש דקות הליכה מאירוע המחאה נגד השתתפות ישראל באירוויזיון, התקיימה הפגנה שונה לחלוטין. תחת אבטחה משטרתית כבדה התכנסו כמאה תומכי ישראל. האירוע כלל שירה בציבור של שירי אירוויזיון ישראליים לצד ריקודים.
אחד מהמארגנים הוא יהושע קאופמן, פסיכולוג בן 67 ותושב ותיק במאלמו. "מטרת ההפגנה שלנו היא לשיר שירים ישראליים, לנופף בדגלי ישראל ולתמוך במשלחת הישראלית", סיפר ל"הארץ" לפני ההפגנה.
מה היחס שלך להפגנות נגד ההשתתפות הישראלית שמתקיימות במקביל ובאופן כללי להפגנות הרבות שמתקיימות במאלמו מאז 7 באוקטובר?
"יש לי כבוד אל המפגינים ואני מקווה שגם הם מכבדים אותנו. מעבר לזה, אין לי דעה על ההפגנות האחרות. מאז 7 באוקטובר הקשר שלי לישראל וליהדות דווקא התחזק. באופן אישי לא נפגעתי מאנטישמיות, לא איימו עלי ולא הציקו לי. עם זאת, יש במאלמו אי נעימות שאני לא אמור להרגיש. אני לא מפחד ממפגינים ולא מפחד מטרור, אבל מודאג מהפחד של אחרים ובעיקר לגבי העתיד".
מעבר לתמיכה במשלחת הישראלית, מה המסר שאתם מנסים להעביר?
"אחרי 7 באוקטובר, כשהיתה התלבטות אם לקיים את חגיגות שמחת תורה, הרב אמר שלא מבטלים כי זו החובה שלנו לחגוג גם בשביל הקורבנות. זה מסר שרלוונטי גם להפגנה שלנו — הקורבנות של מסיבת הנובה ב–7 באוקטובר היו צעירים שאהבו מוזיקה. אנחנו מחויבים לחגוג את האירוויזיון גם בשבילם".
Pia Jacobsen photo credit Proletären
לקראת האירוויזיון: אלפים מפגינים ברחבי העיר ובמקביל לגמר יתקיים ה"פלסטינוויזיון", אירוע מחאה מוזיקלי פרו-פלסטיני
בהפגנות צעדו מפגינים עם דגלי פלסטין וכרזות אנטי-ישראליות. בסוף השבוע הוצבה "כיכר עזה" בסמוך למתחם אירועי האירוויזיון הרשמי, שכללה גרפיטי וכרזות מחאה.
ה"פלסטינוויזיון" (Falastinvision), אירוע מחאה פרו-פלסטינית מוזיקלי, נפתח הערב (שבת) בשעה 20:00 במאלמו שבשוודיה, במקביל לאירועי גמר אירוויזיון 2024 שייחל בשעה 22:00. עם דגלי פלסטין ושאר כרזות, התייצבו כמה מאות במתחם "פלאן B" שבעיר, וקראו קריאות מחאה נגד ישראל והלחימה בעזה.
במקביל התקיימה הפגנה ללא אישור בסמוך לארנה בה התקיים האירוויזיון, ונמשכה עד לרגעי תחילת השידור החי. המשטרה פיזרה את עשרות המפגינים בתוך זמן קצר – אחת מהן היא גרטה טונברג.
באירוע, שתואר באתר הבית שלו כ"תחרות שירה ללא-ג'נוסייד", הופיעו זמרים ולהקות שונות שנרשמו מבעוד מועד והתמודדו ביניהם על פרס. לדברי היוזמים באתר הבית, הוא נועד ל"לשפוך אור על הסוגיה הפלסטינית" ולמחות נגד החלטת איגוד השידור האירופי לאפשר לישראל להשתתף באירוויזיון לאור הטענות שהיא מבצעת רצח-העם. הם תומכים לדבריהם ב"עולם שיש בו מקום לכולם, שכולם יכולים לחיות בו בכבוד הדדי, באהבה ובשלום ושכל צורות האמנות והתרבות יכולות לפרוח בו".
בסוף השבוע התקיימו בעיר הפגנות, מצעדים ועצרות תמיכה פרו-פלסטיניות, שכללו נאומים, מופעים מוזיקליים ושיירות דגלים, מתופפים וכרזות ענק שקראו לתמיכה בפלסטינים, למאבק בישראל והאשימו את מארגני האירוויזיון בתמיכה ברצח-עם. מאחורי המחאות, שמשכו אלפי מפגינים, עמד ארגון "עצרו את ישראל" שהוקם כקואליציה של עשרות תנועות, מפלגות וארגונים במטרה למנוע מישראל להשתתף בתחרות השירה האירופית. בין המארגנים: המפלגה הקומוניסטית השוודית, תנועת ה-BDS המקומית, ארגונים ירוקים, תנועות פמיניסטיות וארגוני להט"ב, וכן ארגונים מדנמרק השכנה.
ליד "כפר האירוויזיון", המקום בו אוהדי אירוויזיון חגגו בסוף-השבוע בהופעות, פעילויות לילדים והקרנות חגיגיות של מופעי חצאי-הגמר והגמר, הקימו אקטיביסטים את "כיכר עזה". הוצב בה קיר ארוך ועליו ציורי דגל פלסטין ושאר גרפיטי העוסק בהתנגדות, בירושלים ובזכות השיבה, עם סיסמאות כגון "ברוכים הבאים לרמאלמו!" ו"כבדו את הקיום (הפלסטיני) או צפו להתנגדות".
תמונות: דיויד סטברו
בפלסטינוויזיון, הגרסה האלטרנטיבית לאירוויזיון, שרו על "ציונים פרזיטים"
בזמן שעדן גולן עלתה על הבמה במאלמו, תחרות מקבילה נערכה בעיר. "אירועים כאלה יוצרים שינוי תרבותי", אומרת אחת המארגנות
בזמן שעשרות מיליונים ברחבי העולם צפו בשידור החי של תחרות האירוויזיון במאלמו, התקיימה באותה עיר תחרות אחרת, צנועה בהרבה, חובבנית למדי מבחינה הפקתית ועם אחוזי צפייה קטנים ללא שיעור. ה"פלסטינוויזיון" נולדה כאלטרנטיבה לאירוויזיון שיזמו אקטיביסטים משוודיה וממדינות נוספות. לדברי היוזמים, האירוע נועד "לשפוך אור על העניין הפלסטיני" ולמחות על החלטת איגוד השידור האירופי לאפשר לישראל להשתתף באירוויזיון למרות הטענות שהיא מבצעת רצח עם. באתר התחרות נכתב שהם תומכים ב"עולם שיש בו מקום לכולם, שכולם יכולים לחיות בו בכבוד הדדי, באהבה ובשלום ושכל צורות האמנות והתרבות יכולות לפרוח בו".
לאחר שהושמעו 15 שירי הגמר, נבחר הזוכה — הראפר השוודי נור בדרה, בן 20 שעל פי אתר הפלסטינוויזיון "יש לו שורשים בפלסטין". השיר שלו, F.T.R.T.T.S (ראשי תיבות של From The River to the Sea), כולל משפטים כמו "ציונים פרזיטים הופכים משפחות לגופות" ו"זו לא אנטישמיות, זה קולו של בחור שעמו דוכא 76 פאקינג שנים אחי, עוד מדינה של עליונות גזע לבן, שמפציצה את המזרח התיכון, בנאדם. שחררו את פלסטין מהנהר לים".
השיר הזוכה – FTRTTS Nour Badra
בין המשתתפים היו הרכב הפוסט־פאנק האיסלנדי AfterpartyAngel, הראפר הסקוטי ג'ונתן כריסטי והמשורר הסורי־נורווגי מוחמד ואליד. אחרי סיום התחרות ולפני פרסום התוצאות הופיע בשאר מוראד, מוזיקאי ממזרח ירושלים שהשתתף השנה בקדם־אירוויזיון האיסלנדי.
כבר בפתיחת המופע נשמעו קריאות בוז לאירוויזיון הרגיל. המנחה, אקטיביסט צעיר מתנועת Fridays for Future שייסדה גרתה תונברג, דיבר בגנות ישראל, איגוד השידור האירופי, אלימות וגזענות. לאחר מכן היה בין השאר מופע היפ־הופ שכלל שירים כמו "נכבה" ו"עזה", ולבסוף השירים עצמם שהוצגו על מסך ולא בהופעה חיה.
"פלסטינוויזיון הוא תחרות שירה ללא רצח עם", אומרת רוואן אל־חדד, מנהלת קמפיינים ב־EKO, ארגון אמריקאי שמטרתו "ריסון כוחם של תאגידים והפעלת קמפיינים שמגייסים מיליוני אנשים לנקוט פעולה לשינוי חברתי". הארגון סייע למארגנים השוודיים של האירוויזיון האלטרנטיבי. "למרות שהמתמודדת הישראלית לא בהכרח מייצגת את ממשלת ישראל, האירוויזיון חוגג, דרך השתתפותה, את הממשלה הישראלית. התחרות האלטרנטיבית היא הזדמנות לקהילה הבינלאומית להגיד לממשלות בעולם שלמעשיהן יש תוצאות על הבמה הבינלאומית. כך יכולים אנשים רגילים לצאת נגד המעשים שלהן".
אל־חדד, עיראקית־אמריקאית בת 38 שחיה באזור בוסטון, גדלה בירדן. לדבריה, הסכסוך הישראלי־פלסטיני היה חלק מחייה מאז ומתמיד. בשיחה איתה יום לפני התחרות אמרה "אנחנו יודעים שיש אזרחים ישראלים שהממשלה שלהם פועלת בניגוד לרצונם. אבל חייבות להיות השלכות לממשלות שמבצעות רצח עם. בעקבות הדחת רוסיה מהתחרות ידוע שהאירוויזיון מודע לכוח שיש לו ולכוח של המסר שהוא משדר לעולם".
"התחרות נולדה בעקבות שיחה של שלושה אקטיביסטים שוודים בפייסבוק. הם החלו לתכנן אירוע קטן ומקומי במאלמו. כמה ימים מאוחר יותר היו להם המון מתנדבים. בשלב הזה התקשורת העולמית התחילה להתעניין ואז הארגון שלנו נכנס לתמונה. היתה לנו כבר עצומה לאיגוד השידור האירופי שקראה להדחת ישראל מהאירוויזיון עם יותר מ–70 אלף חותמים מרחבי העולם. מכיוון שחיפשנו דרך לבטא את הקול שלהם, חשבנו ליצור אירוע שיציג לעולם אומנות ותרבות פלסטינית. ואז מצאנו את 'פלסטינוויזיון' וגילינו שמישהו כבר התחיל לעשות את זה. לכן, נרתמנו והצענו את עזרתנו".
גם אם מדיניות החרם מוצדקת לדעתך, למה לא להסתפק בהפגנות ומחאות. למה צריך אירוויזיון אלטרנטיבי?
"יצרנו את האירוע כדי להציע לאנשי הקהילה הבינלאומית אירוע אחר שהם יוכלו להשתתף בו. אמנויות ומוזיקה הם דבר שכולם אוהבים וכולנו רוצים להאזין למוזיקה מכל רחבי העולם וליהנות מכך שהיא מאחדת אותנו. יש עוד סיבה, לפלסטינים אין אפשרות במקרים רבים להשתתף באירועים כמו האירוויזיון. זו הזדמנות להציג ולפרסם אומנים פלסטינים. רבים מהשירים בתחרות עוסקים בתרבות פלסטינית וזו הזדמנות לרומם אותה".
לחברה הפלסטינית יש צדדים רבים וחלק גדול ממנה מתנגד, לדוגמה, לזכויות להט"ב המזוהות עם האירוויזיון. האם אתם מייצגים חלק יותר ליברלי או חילוני מהחברה הפלסטינית?
"זו שאלה מעניינת. אנחנו חוגגים את כלל התרבות והחברה הפלסטינית. אנחנו לא מוגבלים לחברי קהילת הלהט"ב או לליברלים. אנחנו מתאמצים לאחד את כולם. אירועים מהסוג הזה מאפשרים לנו להתקדם. הם יוצרים שינוי תרבותי בטווח הרחוק ומקדמים את השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם".
מי מארגן ומממן את התחרות?
"הפלסטינוויזיון אינו חלק מקואליציית הארגונים שקיימה את ההפגנות במאלמו. היוזמים השוודים התחילו לגייס כסף אונליין עוד לפני ש־EKO נכנסו לתמונה, אבל כמי שעוסקת בקמפיינים דיגיטליים אני יודעת כמה קשה לגייס כך כסף. האירוע ממומן באמצעות תרומות קטנות של אנשים ברחבי העולם".
מה אם יהיו יותר הכנסות מהוצאות? מה תעשו עם הכסף?
"בגלל שאנחנו רוצים שהתנועה הזאת תמשיך ולקיים אירוע דומה גם בשנה הבאה, חשבנו בהתחלה שהכסף יוכל לשמש לזה. אבל בהתחשב בסבלם של אנשים בעזה זה לא נראה נכון לשמור כסף אצלנו. לכן, אחרי דיון והצבעה בקהילה שלנו, החלטנו לתרום אותו ל'רופאים ללא גבולות'".
This is a tectonic and world-changing event, carried out by thousands of people supported by hundreds of thousands of people, as well as by movements, states and regimes. Not condemning it is supporting it. And the results are inevitable. Because of the horror that these people have inflicted on the world, an even darker night is to come before we will see the light.
A is my friend. He is a Burmese expatriate from Myanmar living in Europe. He is an academic, an educated and friendly person, and a veteran human rights activist. As a journalist who writes, among other things, about countries where acts of genocide, ethnic cleansing and human rights violations take place, I consult with various experts. A is one of them. This is the letter I sent him last week.
Hello, A. I am writing in response to your letter regarding the “colonial character and genocidal policy of Israel.” As you can imagine, I am quite busy these days, and as someone who is far away from his family in Israel, I am distracted. I am responding to you despite all this, mainly because your words opened with a reference to Auschwitz, a place where many of my family members were murdered about 80 years ago.
According to you, Israel is using the Holocaust as a “blank check” to justify the imprisonment, bombing and starvation of 2.3 million Palestinians in Gaza, almost half of whom are children. "In these circumstances, 'never again' is a hollow phrase," you write. “It becomes a call for uncontrolled violence, battle cries and a campaign of revenge and extermination." In the past and under different circumstances, I must admit that I might have agreed with you.
A, you must remember that we got to know each other after several occasions when you very generously shared with me your expertise, knowledge and experience regarding Myanmar. When I first contacted you, I wrote that as a journalist working in a free country, I felt obliged to tell the story of the victims of atrocities there – amongst others, the Rohingya people other minorities who have been suffering from genocidal policies for years since the military coup in 2021.
Since I am not an expert myself, I reached out to you, just as I reached out to many other experts, witnesses and human rights activists who could shed light on other places I wrote about, such as China, Ethiopia, Syria, Iran, Mexico, Belarus and Iraq.
This is an important point. As you know, there are complicated conflicts in many of these places about which there are different opinions. Still, my feeling was that we shared a real commitment to expose and fight certain types of acts which cannot be excused under any circumstances, regardless of the different narratives that explain the conflict. I mean the kind of actions that cannot be permitted even if there is no agreement on the history of the conflict or even on the identity of those responsible for it.
These actions include those that took place in Rakhine province in Myanmar, which I wrote about with your kind help. The barbaric murder, torture and rape of innocents that happened in your country is inexcusable. Political, ethnic, religious or demographic claims simply cannot justify throwing babies into fire, torturing children to death in front of their parents, and the mass rape of women before their execution. I thought we agreed on that.
This week, I received a long email from you, Dr. A. Extremely long. Long enough to clarify your words or even to add something along the lines of: "despite all this, of course I condemn [Hamas’ actions],” or even "despite the absolute truth of the Palestinian claims and genocidal policy of Israel, I do not justify killing civilians."
But there was none of that. Somehow, your post references 100 years of conflict prior to October 7 (including explanations using maps, cartoons, pictures, and quotes). And there is a reference to the days after October 7.
But the day itself, when over a thousand people, most of them civilians, were brutally murdered and over 200 people, again most of them civilians, were kidnapped, was completely absent. And it's strange given the fact that, as I recall, we share an interest in cases of throwing babies into fire, torturing children to death in front of their parents, and the mass rape of women before their execution. Yes, to make the point clear to a person from your background, for one historical moment, Israel's Gaza envelope region became Myanmar's Rakhine.
A, since I received your message, I have been trying to understand why you do not recognize October 7th. I understand your opinion about the essence of Zionism and the essence of Israel. I don't agree with it, but I understand your point. Still, there's that little matter of “under all circumstances.” Perhaps there is a certain type of fascist, fundamentalist, racist, and violent organization that, against your usual leftist positions, you actually do support.
But if so, what are the criteria? Is it because they are jihadists? Is it a matter of religion? Or that according to the accepted code of the post-colonialist discourse, the "natives" have certain Jew-killing privileges because of the many years of oppression they have endured? Oppression, which, as you know, I have never denied.
And maybe you are one of those who do not believe the photos, the direct testimonies of survivors, the explicit confessions of the attackers and the unwatchable and undeniable videos. Do all these not meet your strict standards? Strange, because we never applied such strict standards when I wrote about Myanmar.
Do you think it's all a conspiracy of Western governments spreading fake news? Is it all the settlers’ lies, supported by American imperialists? Are you really not affected by the testimonies of Israeli women, children and elders, many of whom, by the way, are peace activists who built their homes in socialist communes that are not in any way located in the West Bank or in any way disputed. Unless the very existence of Israel is disputed, a position I assume you hold since you treat Israel as a settler and colonialist entity.
And maybe I didn't understand what you meant. In this case, perhaps in the future, we can discuss the true nature of Israel. As you know from our previous correspondence, I never supported Netanyahu, I have always believed in compromise with the Palestinians and I am absolutely against any kind of war crime, including against civilians in Gaza. You also know that I am a social democrat and a person who is aware of the climate crisis and the hardships of the "global south.” But wait, here I am, once again falling into this trap. If I were not all of these things, if I were a Netanyahu supporter or a settler in the West Bank, would my massacre and that of my family members be justified?
Again, there's that "under all circumstances" nuisance. Even if the Jews were like the French in Algiers, and they are not, deliberate murder of innocents is always evil and mass murder is absolute evil. Among us Jews, even complete secularists like me sometimes recite from the ancient texts: “I have set before you today the heavens and the earth, life and death; I have set before you the blessing and the curse. Choose life, for your lives and for your descendants,” as it is written in the book that you call the Old Testament. Do you understand A? You chose life – without “buts” and without “maybes.” This is why I always opposed my own people murdering other innocent people. And you know what, I'm angry at myself for not resisting enough.
***
And so for the record, I want to mention that I believe that Jews, not just Palestinians, also have rights in the place where I was born. They have personal, social and national rights and they also have responsibilities that are well described in the Declaration of Independence of their country, our country, which was founded 75 years ago. You don't acknowledge that, which is probably the real reason you didn't mention October 7th in your message. If "Palestine will be free from the river to the sea," as they are now shouting in the streets near my house in Europe, the events of October 7th are probably not an accident in your eyes. They are the first step in the plan.
"Free from the river to the sea” means without the people who are living there now. This is not the two-state solution, nor a partition plan, nor a federation. I think with your education, you know exactly what it means. But in case it's not clear enough, I'll say it explicitly: Hamas is the genocidal wing of the Palestinian national movement, and it turns out that it has quite a few supporters. My friends say that such views stem from antisemitism, but I don't know what is hidden in a person's heart. How much darkness, how much hatred.
I also don't know what is hidden in your heart. But I know that October 7th was not another attack, another battle, another chapter in the bloody history of the Middle East. It cannot be solved with sentences like "I cannot be expected to condemn every action taken by the weak and oppressed.” This is a tectonic and world-changing event, carried out by thousands of people supported by hundreds of thousands of people, as well as by movements, states and regimes. Not condemning it is supporting it. And the results are inevitable. Because of the horror that these people have inflicted on the world, an even darker night is to come before we will see the light.
***
And so, as a wise man wrote during the World War II, you and I now stand on two sides. "My opinion is clear about your motives,” he wrote, “and you would do well to speculate on my motives.” And he added: "I have one more thing left to say to you, and let it be the last. I want to tell you how in the past we were so similar and today we are enemies. How could I have stood by your side, and and why everything between us is over now.”
And that's the thing. In Xinjiang and Syria, in Tigray and Iran, in Myanmar and Israel, acts like those committed by Hamas are not only the absolute lowest of what the human race is capable of. They also redefine the lines. If they do not fill a person's heart with unconditional anger and disgust, they place him outside the legitimate discussion of civilized people. If you can only find room in your heart for the pain of one side, that's your problem. But with your permission, I think I'll find myself a different expert on Myanmar.
Before I finish, I will ask just one last thing. Do me a favor – next time, please refrain from referring to Auschwitz. Not because I have a monopoly on the memory of the Holocaust or the memory of the victims. But because when it comes to the 1940s, those people on whose behalf you are currently campaigning, they tend to be something different than you imagine. When you remove the appearances of European leftist movements, those people tend to be supporters of the side that built Auschwitz, not of those led there to their deaths.
כשמביטים על ההפגנות בישראל בפרספקטיבה גלובלית, הן אינן על הגבלת הסבירות או מעמד היועמ"שים בלבד. הן התפרצות הנובעת מהסכנות הגדולות באמת – הבערות, הגזענות, הלאומנות והשלטון ללא גבולות. הן על ליברליזם וסולידריות, על חינוך ותרבות, על "יסודות החירות, הצדק והשלום", ועל "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"
בחודשים האחרונים התפרסמו בעמודים אלו השוואות רבות בין ישראל למדינות אחרות. זה התחיל עם ההשוואה המתבקשת ל"דמוקרטיות הלא ליברליות" באירופה, בבחינת "להונגריה היינו, לפולין דמינו". זה עבר להשוואות לתורכיה והמשיך לטקסטים מעניינים על קווי הדמיון לאפגניסטן, תוניסיה, איחוד האמירויות ואפילו הרפובליקה הבדיונית גלעד. ההשוואה בין ישראל למדינות רחוקות מעוררת אמנם ביקורת מפני שאין, וגם לא יכולה להיות, זהות מוחלטת, אבל במגבלות מסוימות זהו תרגיל מחשבתי שימושי. גם אם ישראל איננה הופכת לדיקטטורה רצחנית, ההתבוננות החוצה מרחיבה ומעמיקה את הדיון.
כתבות שכתבתי בשנים האחרונות על הפרות זכויות-אדם, דיקטטורות ומעשי רצח-עם וטיהור אתני הן דוגמא טובה כיוון שהן ממחישות את מה שעלול להתרחש בחברות שאין בהם הפרדת רשויות, תקשורת חופשית ובתי-משפט עצמאיים. לדוגמא, שיחתי עם סבטלנה טיחנובסקאיה, שהתמודדה מול אלכסנדר לוקשנקו בבחירות האחרונות בבלארוס, הראתה שעצם קיומן של בחירות לא מבטיח דמוקרטיה. למרות שהתוצאות הרשמיות היו שטיחנובסקאיה הובסה ע"י לוקשנקו, כל העולם ידע שהן היו מעשה רמייה. טיחנובסקאיה הגישה תלונה לוועדת הבחירות המרכזית ובעקבותיה השלטונות החזיקו אותה למספר שעות. היא סיפרה לי שלאחר מכן שירותי הביטחון ליוו אותה לגבול עם ליטא. אחרי שעברה את הגבול התפרסם בעולם סרטון המזכיר סרטוני שבויים המקריאים את דברי חוטפיהם בו היא מבקשת מאזרחי המדינה להפסיק להפגין ולקבל את זכייתו של יריבה.
את מה שקרה לאלו שלא נענו לבקשה שמעתי משלושה מפגינים שהצליחו לצאת למערב. ואלרי קיבל מכות רצח ונאזק עד שאיבד תחושה בידיו, ויאצ'סלב הופשט לתחתוניו, נדחס לתא מעצר עם עשרות בני אדם והורעב במשך ארבעה ימים עד שהגיע משפטו שנמשך שש דקות ואלכסיי ראה אנשים עם צלעות שבורות ושומרים שמכים אדם עד מוות. שלושתם לא היו פעילים פוליטיים ולא אנרכיסטים. הם היו מהנדס תוכנה, מרצה לאומנות ובעל חברת טכנולוגיה שלא שיערו בנפשם שיגיעו אי פעם למצב הזה.
האכזריות של משטרת בלארוס היא רק דוגמא למה שקורה כשמערכת אכיפת החוק לא כפופה לרשות אזרחית עצמאית המחויבת לשמירה על זכויות-אדם. בסין, למשל, ישנם אזרחים שהשלטון החליט להעלים מסיבות שונות. לצורך כך הוקמה מערכת של "בתי כלא פסיכיאטריים", בהם מתאשפזים בכפייה וללא נימוק רפואי אזרחים רגילים ובריאים לגמרי. אזרחים אלו נחטפים, הטלפונים שלהם נלקחים והם ננעלים בחדרים עם חולים הסובלים ממחלות נפש, שם הם מקבלים תרופות, ביניהן "טיפול" בחשמל בהכרה מלאה ואם הם מתנגדים קושרים אותם למיטה, לעתים למשך לילה שלם, שבו הם שוכבים בתוך הצואה והשתן שלהם. וזה עוד כלום לעומת מה שמתרחש במחוז שינג'יאנג בו חיים מיעוטים אתניים שונים, שם הוקמו "מחנות לחינוך מחדש" המשלבים אינדוקטרינציה, עינויים וניסויים רפואיים.
הדברים לא נכתבים בגלל דמיון לישראל. הם נכתבים כי שיחות עם אנשים ששרדו את התופת והצליחו לברוח חושפות נקודה מעניינת. מעבר לסיפורים המזעזעים, אחד הדברים שקשה להשתחרר מהם הוא המהירות שבה הכל התהפך. השורדים היו פעם גננות, מורים, רופאות ועובדי מדינה שחיו חיים רגילים לגמרי. ואז התחילו הפרות סדר, פיגועים ו"חוסר משילות" ואיתן ההאשמות בקיצוניות, בדלנות וטרור. והנה התמנה אדם ש"יודע לעשות סדר" ואכן הסדר התחיל. ראשית, ספרי הלימוד התחלפו ועיתונים נסגרו, אחר כך הגיעו המחסומים, המצלמות החכמות וההגבלות הטכנולוגיות ובסופו של דבר הדרכונים נלקחו, והגבולות נסגרו. אז הופיעו גם המחנות. רק לצורך חינוך מחדש, כמובן. ספק אם ישראל תוכל לפעול בנחישות וביעילות שכזו אפילו כלפי הפלסטינים, אבל זהו שיעור חשוב לגבי שלטון שאין עליו פיקוח ולגבי מהירות התחממות המים סביב צפרדעים תמימות.
אבל יש תופעה נוספת שיש לתת עליה את הדעת – הדה-הומניזציה. בשנה שעברה סיפרה לי צעירה יזידית בשם ליילא כיצד נקנתה ונמכרה מספר פעמים ע"י אנשי דאע"ש שהתעללו בה במשך חודשים כחלק מהסחר בנשים והאונס המאורגן שהפך לחלק ממלחמת האזרחים בסוריה. כמה חודשים קודם לכן סיפר לי צעיר כורדי בשם ביאן, על תקיפה תורכית נגד אזרחים בצפון סוריה, תוצר של עשורים של דה-הומניזציה כנגד הכורדים. הוא סיפר כיצד ראה הרוגים ופצועים רבים, רובם מלאי רסיסים או מחוסרי ידיים או רגליים. "הדבר שהכי קשה לי לשכוח", אמר, "הוא ילדה כבת שמונה, יושבת ליד גופת אחיה המת, ומנסה להעיר אותו". עדויות ממחוז תיגראי שבאתיופיה וממרחץ הדמים של בני הרוהינגה במיאנמר מדגימות לאיזה שפל עוד ניתן להגיע – מעשי אונס קבוצתי, הוצאות להורג בירי ובמצ'טות, הטבעת תינוקות ושריפת כפרים על יושביהם. כל זה, בעשור השני של המאה ה-21. בישראל, אין אפילו דברים הקרובים לזה, אבל תהליכי דה-הומניזציה מתחילים הרבה לפני האלימות הגלויה.
למרבה הזוועה, הרוצחים בסכסוכים במיאנמר, אתיופיה וסוריה, אינם תופסים את עצמם כמלאכי גיהינום, להיפך, במקרים רבים הם אנשים רגילים ששכנעו את עצמם שהם הקורבן. בסיועם של אידיאולוגיה לאומנית וגזענית, נרטיבים המבוססים על אינטרסים פוליטיים ואלגוריתמים של רשתות חברתיות, המרקם החברתי התפורר והפך לג'ונגל רצחני. יהיה מי שיטען שאלו דוגמאות ממדינות שאין להן מסורת דמוקרטית ואסור להשוות, אך האמת היא שגם לישראל אין פרלמנט בן מאות שנים או אוכלוסייה המתאפיינת בדורות של תרבות דמוקרטית. היא אמנם לא רפובליקה סובייטית לשעבר או מדינה אפריקנית נחשלת, אבל היא דמוקרטיה צעירה ופגיעה המחזיקה כוח צבאי אדיר, מיעוט לאומי גדול ומפעל כיבוש של עם אחר. אלו לא בדיוק תנאי פתיחה המעניקים חסינות.
ולכן, כשמביטים על ההפגנות בישראל בפרספקטיבה גלובלית, הן אינן על הגבלת הסבירות או מעמד היועמ"שים בלבד. הן התפרצות הנובעת מהסכנות הגדולות באמת – הבערות, הגזענות, הלאומנות והשלטון ללא גבולות. הן על ליברליזם וסולידריות, על חינוך ותרבות, על "יסודות החירות, הצדק והשלום", ועל "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", הן על הניתוק מהעולם הנאור ועל ההליכה בעיניים עצומות לעבר המדינות שבינתיים ישראל רק מוכרת להן נשק, סייבר ו"ייעוץ בטחוני" ומחר היא עלולה, אם היא לא תתעשת, לקבל מהן השראה וללכת בדרכן.
המשטרה בשוודיה אישרה הפגנה מול שגרירות ישראל שמתוכננת בה שריפת תנ"ך
14 ביולי, עם יהונתן ליס
ההפגנה צפויה להיערך מחר, לאחר שבחודש שעבר אישרה המשטרה במדינה הפגנה מול מסגד שבו הוצת ספר קוראן. נתניהו והרצוג גינו. שר התפוצות שיקלי: משרד החוץ השוודי הבהיר כי אין מניעה חוקית לשרוף את הספר
משטרת שוודיה אישרה בקשה לקיים הפגנה מחר (שבת) מול שגרירות ישראל בסטוקהולם, שבה מתוכננת שריפת ספר תנ"ך. ממשרד החוץ נמסר כי השר אלי כהן הנחה את השגריר בשוודיה זיו נבו-קולמן ואת המשרד "לפעול בכל דרך על מנת למנוע את האירוע המביש הזה". עוד נמסר כי ראשת המערך המדיני-אסטרטגי במשרד עליזה בן נון שוחחה עם השגריר השוודי בישראל "והבהירה לו את החומרה בה ישראל רואה את אישור המשטרה לפגיעה בקודשי היהדות".
ראש הממשלה בנימין נתניהו מסר כי הוא "מגנה בתוקף את החלטת הרשויות בשוודיה לאפשר שריפת ספר תנ"ך מול שגרירות ישראל במדינה", וכי "ישראל רואה בחומרה רבה את ההחלטה המבישה הזאת שפוגעת בקודש הקודשים של העם היהודי. יש לכבד את הספרים המקודשים לכל הדתות". גם הנשיא יצחק הרצוג גינה את הכוונה לשרוף ספר תנ"ך בהפגנה. "גיניתי את שריפת הקוראן המקודש למוסלמים בכל העולם, שהתרחשה בשוודיה, ולבי נחרד כעת מהכוונה לשרוף שם את התנ״ך – ספר הספרים הנצחי של העם היהודי", מסר והוסיף כי "זו הסתה בוטה ומעשה של שנאה".
את הבקשה להפגין הגיש גבר בן 32 מדרום שוודיה, שהסביר כי הוא מעוניין לשרוף ספר תנ"ך כתגובה למקרה מלפני כשלושה שבועות שבו אישרה המשטרה השוודית לשרוף עותק של הקוראן מול מסגד בבירה. שר התפוצות עמיחי שיקלי כתב כי ישראל פנתה השבוע בנושא למשרד החוץ השוודי, וזה הבהיר כי אין מניעה חוקית לפעולה כזו בשוודיה. לפי שיקלי, משרדו גם פנה לראש הממשלה השוודי אולף קריסטרסון כדי שימנע את שריפת ספר התנ"ך. לדבריו משרד החוץ השוודי "הביע שאט נפש מהאירוע", אך הסביר בתגובתו כי מי שיכולות למנוע פעולה כזו הן רשויות אכיפת החוק במדינה. "אנו פועלים כעת בערוצים נוספים במטרה להביא לביטול האירוע הבזוי הנ"ל", כתב השר.
בפגישה שקיים השבוע עם נציגי קהילות דתיות בשוודיה, אמר קריסטרסון כי שוודיה היא "מדינה שבה אנשים מדתות שונות, או ללא אמונה, יכולים לחיות יחד זה לצד זה בכבוד הדדי – וחייבת להיות כזו". הוא קרא "להילחם יחד בשנאה, שמניעה אנשים לשרוף את הקוראן, התנ"ך או התורה".
השגריר בשוודיה נבו-קולמן פרסם היום הודעה שבה גינה הצתת ספרי קודש של כל דת שהיא, ואמר כי "זהו מעשה של שנאה וחוסר כבוד, שאין דבר בינו לבין חופש הביטוי". בהצהרה שפרסמה מועצת הקהילות היהודיות בשוודיה, נמסר כי המועצה מגנה את ניצולו לרעה של חופש הביטוי במטרה לזרוע שנאה בחברה. "ההיסטוריה האירופית הטרגית שלנו קושרת בין שריפת ספרים יהודיים לפוגרומים, גירוש, אינקוויזיציה ושואה", מסרה. "שריפות של ספרי קודש, בין אם זה הקוראן, התורה או הברית החדשה, הן מעשה של שנאה ומהוות איום ישיר על הקהילות שעבורן הספרים האלה בעלי ערך".
הקונגרס היהודי האירופי גינה בחריפות את הרשויות בשוודיה על החלטתן לאפשר את שריפת ספר התנ"ך, כמו גם את הצתתם של ספרי קודש אחרים בהפגנות קודמות. מהקונגרס נמסר כי "ביזוי של רגשות דתיים ורגישויות תרבותיות מהווה מסר ברור ביותר כי מיעוטים אינם מקובלים ואינם מכובדים". הרב הראשי לישראל דוד לאו פנה במכתב לראש ממשלת שוודיה קריסטרסון וקרא לו לפעול נגד הכוונה לשרוף את הספר.
בחודש שעבר אישרה המשטרה לפליט עיראקי, שנמלט לפני כמה שנים לשוודיה, לשרוף עותק של הקוראן. הפליט, סלוואן מומיקה, אמר על כך: "זו דמוקרטיה. היא בסכנה אם הם יאמרו לנו שאנחנו לא יכולים לעשות זאת". בעבר דחתה המשטרה במדינה בקשות לעריכת הפגנות נגד הקוראן, אך החלטותיה נפסלו על ידי בתי המשפט, בנימוק כי הן פוגעות בזכות לחופש הביטוי. מוקדם יותר השנה הוגשו שתי בקשות למשטרת שוודיה לקבלת אישור להצתת ספרי תורה מחוץ לשגרירות הישראלית. המבקשים היו אזרחי המדינה שהיגרו אליה ממצרים, אשר נסוגו מבקשותיהם בשל לחץ שהופעל עליהם מצד הקהילה המוסלמית המקומית.
הפרקטיקה של שריפת ספרי קודש בשוודיה החלה לפני מספר שנים בעקבות פוליטיקאי דני מהימין הקיצוני בשם רסמוס פאלודן. כמה מתומדיו שרפו את הקוראן בעיר מאלמו שבדרום שוודיה, והוא עצמו חזר על המעשה כמה פעמים מאז. בינואר חזר פאלודאן לשוודיה לאחר שקיבל אישור לשרוף ספר קוראן מול שגרירות טורקיה בסטוקהולם. הפעם היו לכך השלכות גיאו-פוליטיות – טורקיה השתמשה בשריפת הקוראן כעילה להמשיך ולבלום את שוודיה מהצטרפות לברית נאט"ו. בחודש שעבר, עיראקי נוצרי שרף ספר קוראן מחוץ למסגד בעת חג הקורבן, ובעקבות זאת פרצו מחאות אנטי-שוודיות ברחבי העולם הערבי. בשבועות האחרונים נשלחו פניות נוספות למשטרת שוודיה בבקשה לאשר לקיים הפגנות הכוללות שריפת ספרי קודש.
ראסמוס פלודאן במהלך שריפת ספר קוראן, אוגוסט 2022, צילום: דיויד סטברו
לחלק מהשוודים נמאס מהנוהג המדובר. אחד מהם הוא יונאס טרולה, ראש "המרכז השוודי למניעת קיצוניות אלימה". במאמר באחד העיתונים היומיים במדינה הוא כתב כי "ללא שינוי בחוק, שוודיה עלולה להפוך לפגיעה". לדבריו, שוודיה יכולה ללמוד ממדינות כמו גרמניה, צרפת ובריטניה שהצליחו לאסור על אירועים מסוג זה ולהישאר דמוקרטיות.
השוודי שאיים לשרוף תנ"ך מול שגרירות ישראל הסתפק בנאום נגד מעשים כאלה
15 ביולי
הגבר קיבל אתמול את אישור המשטרה המקומית לקיים את המחאה הכוללת את שריפת הספר – מהלך שעורר ביקורת גדולה גם בישראל. "רציתי להראות עד כמה זה לא בסדר שאנשים לא מכבדים דתות אחרות", הוא הסביר
אזרח שוודיה בן 32 שהודיע כי בכוונתו לשרוף היום (שבת) ספר תנ"ך מול שגרירות ישראל במדינה הפתיע את הנוכחים במקום ונשא נאום נגד שריפת ספרי דת. הגבר קיבל אתמול את אישור המשטרה המקומית לקיים את המחאה הכוללת את שריפת הספר – מהלך שעורר ביקורת גדולה גם בישראל.
ואולם, כשהגיע הגבר היום בשעות הצהריים אל מול השגרירות הישראלית בסטוקהולם כשהוא אוחז מצית גדולה בידו, הוא הבהיר כי הוא אינו זקוק לה. "אני מוסלמי, אנחנו לא שורפים", אמר והוסיף: "רציתי להראות עד כמה זה לא בסדר שאנשים לא מכבדים דתות אחרות". הגבר, שמתגורר בדרום שוודיה, הסביר אתמול כי הוא מעוניין לשרוף ספר תנ"ך כתגובה למקרה מלפני כשלושה שבועות שבו אישרה המשטרה השוודית לשרוף עותק של הקוראן מול מסגד בבירה. "זה מעציב מאוד אותי ורבים אחרים בשוודיה ובעולם שמאפשרים לשרוף את הקוראן", הסביר היום. "אני יודע שהשוודים הם אנשים טובים מאוד ושהם רוצים למנוע את שריפת הקוראן ושיש בעיה חוקית לעשות את זה".
בעקבות האישור שהעניקה המשטרה המקומית למעשה, הודיע אתמול משרד החוץ כי השר אלי כהן הנחה את השגריר בשוודיה זיו נבו-קולמן ואת המשרד "לפעול בכל דרך על מנת למנוע את האירוע המביש הזה". עוד נמסר כי ראשת המערך המדיני-אסטרטגי במשרד עליזה בן נון שוחחה עם השגריר השוודי בישראל "והבהירה לו את החומרה בה ישראל רואה את אישור המשטרה לפגיעה בקודשי היהדות".
הגבר שהודיע שישרוף ספר תנ"ך מחוץ לשגרירות ישראל בסטוקהולם, יולי 2023, צילום: דיויד סטברו
ראש הממשלה בנימין נתניהו מסר כי הוא "מגנה בתוקף את החלטת הרשויות בשוודיה לאפשר שריפת ספר תנ"ך מול שגרירות ישראל במדינה", וכי "ישראל רואה בחומרה רבה את ההחלטה המבישה הזאת שפוגעת בקודש הקודשים של העם היהודי. יש לכבד את הספרים המקודשים לכל הדתות". גם הנשיא יצחק הרצוג גינה את הכוונה לשרוף ספר תנ"ך בהפגנה. "גיניתי את שריפת הקוראן המקודש למוסלמים בכל העולם, שהתרחשה בשוודיה, ולבי נחרד כעת מהכוונה לשרוף שם את התנ״ך – ספר הספרים הנצחי של העם היהודי", מסר והוסיף כי "זו הסתה בוטה ומעשה של שנאה".
בחודש שעבר אישרה המשטרה לפליט עיראקי, שנמלט לפני כמה שנים לשוודיה, לשרוף עותק של הקוראן. הפליט, סלוואן מומיקה, אמר על כך: "זו דמוקרטיה. היא בסכנה אם הם יאמרו לנו שאנחנו לא יכולים לעשות זאת". בעבר דחתה המשטרה במדינה בקשות לעריכת הפגנות נגד הקוראן, אך החלטותיה נפסלו על ידי בתי המשפט, בנימוק כי הן פוגעות בזכות לחופש הביטוי.
מוקדם יותר השנה הוגשו שתי בקשות למשטרת שוודיה לקבלת אישור להצתת ספרי תורה מחוץ לשגרירות הישראלית. המבקשים היו אזרחי המדינה שהיגרו אליה ממצרים, אשר נסוגו מבקשותיהם בשל לחץ שהופעל עליהם מצד הקהילה המוסלמית המקומית.
בצל שריפות הקוראן, בשוודיה חוששים מנקמה ונחושים לשמור על חופש הביטוי
19 באוגוסט
הרשויות העלו את רמת איום הטרור לדרגה השנייה בחומרתה, וגם בישראל ביקשו מאזרחים השוהים במדינה לשמור על ערנות מוגברת. ראש הממשלה השוודי: "צריכים לחיות את חיינו כרגיל"
לראשונה מאז 2016, עת גל פיגועי הטרור ביבשת אירופה, הכריז ביום חמישי שירות הביטחון השוודי (SÄPO) על העלאת רמת איום הטרור במדינה לרמה השנייה בחומרתה. העלאת רמה האיום מגיעה על רקע כמה מקרים שבהם מפגינים שרפו ספרי קוראן במסגרת הפגנות ומחאות פוליטיות במדינה. פעולות אלה הביאו לתגובות קשות ברחבי העולם המוסלמי והערבי, שבמסגרתן אף הותקפו קונסוליות ושגרירויות שוודיה באיזמיר, בבגדד ובביירות. "יש גם כמה דוגמאות לכך שארגוני טרור שקוראים לתומכיהם מסביב לעולם לנקום את שריפות הקוראן שהתקיימו בשוודיה. בהם, חיזבאללה בלבנון, א־שבאב בסומליה ואל־קאעדה", אמר ראש הממשלה אולף קריסטרסון במסיבת עיתונאים שקיימה הממשלה ביום רביעי.
במסיבת העיתונאים אישרו הגורמים הבכירים ביותר בשוודיה כי הרשויות הצליחו לסכל פעולות טרור וכי כוחות הביטחון ביצעו מעצרים. קריסטרסון הוסיף, כי גורמי הביטחון השונים בשוודיה משתפים פעולה ביניהם וגם עם שירותי ביטחון של מדינות נוספות על מנת להגן על המדינה. ברקע העלאת הכוננות פורסמו אזהרות על ידי משרדי החוץ של בריטניה וארה"ב ובהן בקשה לגלות ערנות מוגברת במקומות ציבוריים ובאתרי תיירות. אפילו המטה לביטחון לאומי בישראל ביקש מאזרחים ישראלים במדינה "להשתדל כמיטב האפשר להימנע בימים אלה מהגעה למקומות הומי אדם ומוסדות ציבוריים". בלונדון אמרו שיש סיכוי סביר שמחבלים ינסו לבצע בקרוב פיגוע בשוודיה, וכי רשויות הביטחון המקומיות כבר מנעו התקפות על אזרחי המדינה.
רכב משטרה בפסטיבל התרבות בסטוקהולם, אוגוסט 2023. צילום: דיויד סטברו
בשוודיה, שריפת ספרי קודש כפרובוקציה פוליטית היא לא תופעה חדשה. היא החלה כבר לפני כמה שנים כחלק מפעילותו של פוליטיקאי דני ימני קיצוני בשם רסמוס פאלודן. פאלודן השתמש בשריפת הקוראן כדרך להביע התנגדות להגירה לשוודיה ולדנמרק, וכניסיון לגרור תגובות קיצוניות מקהילות מהגרים במטרה להגביר את המתח והקיטוב סביב הנושא. באפריל 2022 הצליח פאלודן לעורר תגובה אלימה כשגורמים עבריינים ניצלו את זעמם של קהילות מקומיות במספר ערים בשוודיה, ועוררו מהומות שכללו הצתת מכוניות ותקיפת שוטרים. בינואר השנה חזר פאלודן לשוודיה לאחר שקיבל אישור לשרוף קוראן מול שגרירות טורקיה בסטוקהולם. הפעם, היו למעשה השלכות גיאופוליטיות. טורקיה השתמשה בשריפת הקוראן כאחת העילות לבלום את קידום הצטרפותה של שוודיה לנאט"ו.
ביוני החמיר המצב אף יותר כאשר סלוואן מומיקה, אזרח עיראקי-נוצרי, שרף קוראן מחוץ למסגד בסטוקהולם במהלך חג הקורבן. הפעם הצטרפו לתגובה הטורקית מחאות אנטי-שוודיות ברחבי העולם. מומיקה, פעיל אנטי-מוסלמי ומבקש מקלט השוהה בשוודיה מאז 2018, שרף דפים מתוך הקוראן בהזדמנויות אחרות מחוץ לפרלמנט, ולאחרונה מול השגרירות האיראנית בסטוקהולם. מספר תקריות דומות התרחשו גם בדנמרק השכנה.
בשבועות האחרונים הוגשו למשטרת שוודיה בקשות נוספות לאישור הפגנות הכוללות שריפת ספרי קודש. הבקשות כללו לא רק איומים לשריפת ספרי קוראן, אלא גם בקשות לשריפת ספרי תורה וספרי ברית חדשה. המהלכים האלה הם תוצאה של מדיניות שוודית המאפשרת חופש ביטוי כמעט מוחלט; במדינה אין חוק המונע שריפת כתבי קודש וגם החקיקה בנושאי פשעי שנאה והפרת הסדר הציבורי אינה מתירה לשלטונות למנוע שריפת ספרים, אלא רק בנסיבות מסוימות. עם זאת, רבים במדינה טוענים היום שהמחיר ששוודיה משלמת בעבור מדיניות זו הוא גבוה מדי ושהחופש לשרוף ספרי קודש בשוודיה גורם לכך שקומץ קיצונים שכמעט איש אינו מסכים עם דעותיהם או מעשיהם מצליחים לגרור את המדינה למשברים בינלאומיים קשים ולמציאות ביטחונית שהופכת למסוכנת יותר ויותר.
שר המשפטים גונאר סטרומר אמר שלשוודיה יש אסטרטגיה חדשה למלחמה בטרור ובגורמים קיצוניים המבקשים את רעתה. אסטרטגיה זו כוללת שינויי חקיקה נחוצים על מנת להילחם בארגוני טרור ומדיניות חדשה במעברי הגבול למניעת כניסת גורמי טרור. ראשי המשטרה השוודית הוסיפו ששירותי הביטחון עוקבים אחר הפעילות ברשתות, אוספים מידע על גורמים קיצוניים שונים ומכינים את כוחות הביטחון וההצלה לתגובה יעילה ומהירה לכל תרחיש. ראשת שירות הביטחון השוודי, שרלוט וון אסן, הוסיפה שהאיום על שוודיה עשוי להימשך זמן רב. לדבריה, האיום מגיע בעיקר מצד גורמים איסלמיסטיים וכי הפצת מידע כוזב, דיסאינפורמציה ושמועות על שוודיה — בעיקר הצגתה כמדינה אנטי-מוסלמית — תורמת לאיום. איומים נוספים שהרשויות עוקבות אחריהם מגיעים מצד אנשי ימין קיצוני וכן איומים הקשורים למצב הביטחוני האזורי שנהפך לרגיש יותר מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, והבקשה השוודית להצטרף לברית נאט"ו.
החששות והאיומים האלה מלווים השנה את פסטיבל התרבות השנתי של סטוקהולם, שבימים כתיקונים מהווה את מסיבת סיום הקיץ של בירת שוודיה. עבור רבים, סוף השבוע שבו מתקיים הפסטיבל, באמצע אוגוסט, הוא גם סוף השבוע האחרון של החופשה השנתית. אחריו חוזרים הצעירים לבתי הספר, ומבוגרים רבים שבים למקומות עבודתם. גם השנה, כמו בכל 19 השנים שבהן מתקיים הפסטיבל, הוא היה מוקד משיכה גדול לתושבים וכן לאלפי התיירים המבקרים בה. הבמות שהוצבו במרכז סטוקהולם הציגו במשך חמישה ימים עשרות מופעי מחול, מוזיקה, קרקס ותיאטרון — כולם ללא עלות ובארגון העירייה. תורים ארוכים השתרכו ליד עשרות דוכני האוכל והשתייה, ומעל למיליון מבקרים ומאות עובדים מילאו את הרחובות, הכיכרות והגשרים במרכז העיר.
הפסטיבל אמנם כבר צפוי להסתיים מחר (ראשון), אך על אף ההתרעות לא נצפו סידורי אבטחה יוצאי דופן — אין גלאי מתכות, איש לא בודק תיקים בכניסה למתחמים השונים והאווירה איננה מתוחה. ייתכן שהסיבה היא שבמקום מזג האוויר הגשום של תחילת אוגוסט היו כמה ימי שמש המשכיחים את האיומים הביטחוניים. ייתכן גם שהגישה השוודית לאיומים החדשים, לפחות בשלב זה, היא אותה גישה המאפיינת תחומים נוספים במדינה הכוללת שילוב של אמון בשלטונות ובכוחות הביטחון ופרגמטיות זהירה. "אנו צריכים לחיות את חיינו כרגיל", אמר קריסטרסון, "אנחנו עומדים מאחורי הערכים הדמוקרטיים שלנו. אנחנו אמנם מגינים על עצמנו, אך עומדים עדיין מאחורי אורח החיים שלנו".
בסוף השבוע שעבר הופיעה במוסף "גלריה שישי" כתבה שבמסגרתה ראיינתי אומנים ויוצרים ישראליים החיים בברלין. הכתבה עוררה תגובות רבות, חלקן זועמות למדי. היו שכעסו על מיטב בניה ובנותיה של החברה הישראלית שנטשו אותה, היו שקראו להם בוגדים וזלזלו בכישרונם, היו שביכו את העדרם מהציבוריות הישראלית והיו שהזדעזעו מכך שבחרו לחיות דווקא בגרמניה, ארצם של משמידי יהדות אירופה. עמדות אלו הן מובנות והן לא נשמעות בפעם הראשונה, ממש כפי שהכתבה עצמה חשפה פיסת מציאות שנחשפה כבר בעבר.
יש, עם זאת, כמה מאפיינים של התפוצה הישראלית בברלין שחורגים באופן מהותי מהאופן שהיה נהוג לתאר אותה עד עתה. למעשה, היא מעניינת דווקא בגלל המיתוסים סביבה שאינם תואמים את המציאות. ראשית, הכתבה ב"גלריה" התמקדה, מטבע הדברים, בישראלים הפעילים בתחומים שהמוסף עוסק בהם – אומנות, עיתונות ומסעדנות. עם זאת, מרבית הישראלים בברלין עוסקים בתחומים אחרים לחלוטין – הם פסיכולוגים ונדל"ניסטיות, קוסמטיקאים והייטקיסטיות, סַפָּרִים וסטודנטיות לפילוסופיה. בתור שכאלו, הם אינם עונים לסטריאוטיפ הקולקטיבי שנבנה סביב דמותם בישראל.
שנית, ההגירה מישראל איננה הגירה על רקע כלכלי בלבד והיא איננה מורכבת מאנשי שמאל קיצוני. יוקר המחיה ודאי משפיע על מי שהחליט להגר לברלין ובמיוחד על פרילנסרים נטולי תלוש משכורת בסוף החודש. אבל זה רק מרכיב אחד, וברלין ממילא התייקרה מאוד בשנים האחרונות. קווי הטיסה הנוחים מתל אביב והנגישות לדרכונים אירופיים לא מזיקים, אבל גם הם רק נתון אחד במכלול. הגירה היא מעשה קשה, היא אינה נעשית בקלות והיא כמעט תמיד תוצאה של מרכיבים רבים ומארג מסובך של סיכויים וסיכונים. הישראלים בברלין, כמו מיליוני מהגרים אחרים בעולם, מנסים לבנות לעצמם חיים טובים יותר, חלקם מצליחים בכך, אבל הם גם משלמים מחירים יקרים, הם עובדים קשה מאוד כדי להתגבר על המפגש עם שפה זרה ותרבות זרה והם נאלצים להשקיע מאמץ רב כדי להמציא את עצמם מחדש.
גם מבחינה פוליטית הדברים אינם פשוטים. איש לא יטען שבברלין ישנו מיקרוקוסמוס מייצג של החברה הישראלית ואכן סביר שחיים בה יותר ישראלים שמאלנים מימנים ויותר חילוניים מדתיים, אבל אסור לתת לזה להטעות – גם אם מדי פעם יש בברלין הפגנה נגד מדיניות ישראל שמשתתפים בה ישראלים לשעבר, התפוצה הישראלית-ברלינאית אינה מורכבת ברובה המוחלט מלוחמי BDS ואקדמאים פוסט-ציוניים, ממש כמו שהיא לא מורכבת מצעירים שעזבו את ישראל בגלל מחירי מוצרי-חלב ממותקים או מישראלים שהיגרו לברלין בגלל השואה. או למרות השואה. או כנקמה לשואה. בעולם האמיתי, זה שמעבר לסמלים ולסיסמאות, מדובר בישראלים מכל הסוגים שמתגעגעים, נאבקים על זהותם ורובם לפחות זקוקים לקשר עם מולדתם, שפתם ושורשיהם.
והקשר הדו-סטרי הזה בין הישראלים בברלין לבין החברה הישראלית הוא אולי הסיפור המרכזי והמקום בו יש לוותר על התגובות הפבלוביות, אלו הקוראות להגירה מהארץ מתוך ייאוש מהמצב הפוליטי, אלו הזועמות על הבגידה ואלו הבזות ל"מהגרים הפריבילגים שמתעלמים מההיסטוריה של עמם". בעבר התייחסה החברה הישראלית בבוז ובאיבה לישראלים שהיגרו למדינה אחרת. הם נקראו "יורדים" – אנשים תלושים שבגדו בציונות מתוך אגואיזם ואסקפיזם. ייתכן שהיום, כשישראל מבוגרת יותר, הגיע הזמן לשקול את הנושא מחדש. במדינות חופשיות, פתוחות וליברליות קשה למצוא היום שיח ביקורתי על אזרחים שעוזבים אותן. אנשי עסקים בריטים שעוברים לארה"ב, אומנים קנדים שעוברים לפריז ורופאי שיניים שוודים שעוברים להולנד אינם "נפולת של נמושות". להיפך, במקרים אלו ברור שיש לכל הצדדים מה להרוויח ממעבר חופשי בין מדינות. רק מדינות כמו בלארוס וצפון קוריאה מגבילות וממשטרות את הכניסה אליהן והיציאה מהן. לא רשימה שמפתה להצטרף אליה.
הישראלים שגרים ויוצרים בברלין ממשיכים לקיים שיח עם ישראל, גם אם הימין הישראלי מתייחס אליהם כבוגדים וחלקים בשמאל כועסים עליהם כי נטשו לכאורה את המאבק (אולי כי בדיוק הם היו הקולות החסרים שמנעו ממרץ לעבור את אחוז החסימה). אלו טענות מובנות, אבל אפשר גם לטעון שמדינה חופשית, פתוחה וליברלית זקוקה לתפוצה אקטיבית מחוץ לגבולותיה כדי להישאר בדיוק כזו – חופשית, פתוחה וליברלית. כלומר, התנועה פנימה והחוצה, בין אם היא בדמות חוקרים באקדמיה, הייטקיסטים ברילוקיישן או אומנים המקיימים דיאלוג בין-תרבותי, היא הכרחית לקיומה של חברה טובה יותר. נכון, מעמד ה"ניידים" אינו התשובה לרוב בעיותיה של ישראל והוא בוודאי אינו חף מבעיות, אך הישראלים בברלין, ובמדינות אחרות בעולם, יכולים להוות חלק מהמאמץ למניעת הפיכתה של ישראל למדינה קנאית, סגורה ומנותקת. התגובות לכתבה עליהם ב"גלריה" הראו שיש מי שמונעים משנאה, זלזול וקנאה ויש המודאגים מבריחת מוחות, איבוד זהות ושיקולים דמוגרפיים. כל זה מובן לגמרי, אך למי שמודאג מדמותה העתידית של מדינת ישראל, אפשר לראות את התפוצה הישראלית-ברלינאית, לא כנטל או ככישלון אלא להיפך, כגשר לעולם. במובן הזה היא כבר איננה חלק מהבעיה, היא חלק מהפתרון.
הם עוסקים במוזיקה, עיתונות, קולינריה ועיתונות וכולם עזבו את הארץ לטובת ברלין. בשיחות שנערכו בדצמבר 2022 הם מספרים מה מצאו בברלין ומה מצפה למהגרי העתיד, אם יהיו כאלו.
כשיעל נחשון-לוין הגיעה לברלין ב-2016 היא בכלל לא חשבה שתישאר בה. בשלב הזה בחייה היא כבר היתה מבוססת למדי כמוסיקאית ישראלית. בין השאר, היא הקליטה שלושה אלבומים, הופיעה עם יוני רכטר ולימדה פיתוח קול. אבל אז היא חלתה בסרטן. המחלה שקטעה את הקריירה המוסיקלית, בעלה, המשורר והבמאי אהרון לוין, שתמיד רצה להסתובב בעולם והאפשרויות שמעניקה האזרחות הגרמנית שהיתה לו ולשני הילדים של הזוג, הכריעו את הכף. "האמת היא שלא הייתי בעניין של מעבר לברלין, אבל לא רציתי להיות זו שאומרת לא", היא מספרת בראיון בבית-קפה כמה רחובות צפונה מאלכסנדרפלאץ, "אמרתי, יאללה, נעשה את זה לשנתיים".
השנתיים הסתיימו מזמן ויעל נחשון-לוין ומשפחתה עדיין בברלין ללא כוונה לעזוב בעתיד הנראה לעין. אחת הסיבות לכך שהיא מרגישה נוח בביתה החדש הוא המפעל התרבותי שהקימה ושמשלב רבים מהדברים שהיא אוהבת – מוסיקה, אומנות ואוכל טוב. באוקטובר 2016, חודשים ספורים בלבד אחרי המעבר, היא החליטה לנצל את דירתה השכורה, המרווחת והמזמינה והזמינה חבר שעסק במוסיקה אלקטרונית, חברה צלמת ועוד כשלושים אורחים, ביניהם ישראלים שהכירה, שכנים גרמנים וחברים ללימודי הגרמנית. "היה שם משהו ניסי", היא מספרת שש שנים מאוחר יותר, "השילוב של אנשים מכל העולם עם המוסיקה, האירוח והבישולים עבד מצוין. הכל התחבר לי והרגשתי שיש צמא לזה". לאחר הצלחת הערב הראשון, הגיעו נוספים והמתכונת התקבעה – אירוע חודשי הכולל קונצרט, תערוכת אומנות ואוכל טעים. נחשון-לוין מצאה פטרון שיסייע במימון, הסלון הפרטי התחלף במיקומים אחרים וחֲבֵרָה, מעצבת גראפית, יצרה לוגו ועזרה למצוא את השם: Framed – מסגרת היוצרת מקום חופשי ופתוח ליצירה.
"מצד אחד, זה כמו מסיבת בית", אומרת נחשון-לוין שמאחוריה כבר 73 אירועים, "מצד שני, זה שילוב ברמה גבוהה בין מוסיקה ואומנות. האומנים מגיעים מכל העולם, הרקע הוא אינטימי, מזמין ולא מתיימר מה שיוצר הקשבה, האזנה, צפייה ויכולת להתחבר שהם נדירים. זה מצב חלומי להופעה". היא מוסיפה שבערבי Framed אין במה ואין אחורי במה, כך שיש קשר קרוב בין האומנים לקהל. היא גובה תשלום מהמשתתפים כי "צריך לשלם בעבור תרבות" והיא שילמה לאומנים כבר מתחילת הדרך, גם כשבקושי היה כסף. נחשון-לוין מתארת את המפגש האנושי, תהליך היצירה ומערכת היחסים בין היוצרים לקהל ב-Framed כ-"ניסיון ליצור אוטופיה" וזהו ניסיון שנוצר על רקע ברור של דיס-אוטופיה ישראלית – הניסיון שלה כמוסיקאית בישראל.
"הבנתי שסבלתי בארץ רק כשהגעתי לכאן, כמו שילד שקורה לו משהו רע בבית-הספר מתחיל לבכות רק כשהוא מגיע הביתה לאמא", היא אומרת, "הבנתי שהחוויה של להיות אומן בארץ היא חוויה של התעללות. ככל שאני מעמיקה שורשים כאן, ככל שאני זוכה להכרה ונהנית מהסקרנות של הקהל ומהפתיחות שלו לשמוע משהו חדש, ברור לי עד כמה היחס בארץ היה מתעלל. כל הזמן שאלו "מה את רוצה ממני?", "למה שאני אבוא"?, "כמה זה עולה"? זו היתה מערכת יחסים של מנצל ומנוצל. אומנים בישראל חיים בתחושה שזו המציאות, אבל זה שיבוש של תפקידו של האומן בעולם. בפסטיבלים ישראליים יש את אותו הליינאפ כבר שלושים שנה. אין פתיחות לדברים חדשים ואפשר גם להבין למה. יש כל כך הרבה לחץ וכל כך מעט זמן פנוי. אין לזה מקום בראש. עד שהגעתי לברלין לא היתה לי את השפה להסביר את זה, לא ידעתי למה אני מרגישה רע. תמיד היה מחסור, בכסף, במקום, בתמיכה. כאילו שנלקחה המהות של האומנות – הנדיבות". נחשון-לוין מדברת על חייה כמוסיקאית בארץ כחיים קשים כלכלית ולא פחות קשים מבחינת היכולת "להביע את הקול" שלה. היא אומרת שבגרמניה, היא מוצאת כבוד לאומנים ומספרת שכשהתראיינה לעיתונאי גרמני הוא הקדיש לה וליצירתה שעות רבות של שיחה ותחקיר. לעומתו, עיתונאים ישראלים חיפשו רק קיצורי דרך וחומרים צהובים. וזו לא רק התקשורת, כשמשיקים אלבום בגרמניה, היא מספרת מתוך ניסיון, "לא צריך לארגן הכל לבד מתוך תחושה של סיוט ועלבון מתמשכים, ובכל זאת, מגיעים מאות אנשים, לא רק דודות שעושות טובה".
האלבום האחרון שיעל נחשון-לוין הקליטה, Tigers and Hummingbirds (בלייבל הברלינאי Low Swing Records), כולל עשרה שירים באנגלית. זהו אלבום יפיפה שחורג ברוחו מהמקום בו הוקלט. הוא יכול היה להיות מוקלט בתל-אביב, קופנהגן או ניו-יורק. הלחנים מעניינים, העיבודים מורכבים והקול של נחשון-לוין בשל, מדויק ונוגע במקומות הנכונים. אבל למרות האוניברסליות של היצירה שלה, יש לנחשון-לוין גם שורשים. והיא לא שוכחת אותם. היא, בעלה והילדים מקפידים לדבר עברית, היא בארץ לפחות פעמיים או שלוש בשנה, היא טסה להצביע בבחירות ויש בה גאווה ישראלית אמיתית. ביומיום שלה, לעומת זאת, היא מסתפקת בינתיים בתפוצה הישראלית-ברלינאית. "יש פה קהילה מדהימה", היא מספרת, "יש חברים שהתחברתי אליהם בצורה פשוטה וטבעית, אנשים שאני סומכת עליהם וזה קורה כי למרות שיש כאן כמה קבוצות שונות של ישראלים, יש מסננת שהביאה לכאן קבוצה מסוימת של אנשים די דומים. זו קבוצה שיש לה שפה משותפת, אכזבות משותפות וגילויים משותפים. זה לא משהו שהרגשתי בניו-יורק כשחייתי שם (נחשון-לוין חיה בניו-יורק כשלמדה מוסיקה ב-New School University בין 2001 ל-2004, ד.ס). יש כאן פליטי תרבות שיוצרים רשת של ישראלים. תמיד יהיה מי שיעביר מידע, תמיד יהיה מי שיעזור ותמיד יש גלי הגירה חדשים. בטח גם עכשיו, אחרי הבחירות, יגיע גל חדש".
ובכל זאת, לא הכל וורוד בברלין. "ברור שיש גם צדדים פחות טובים", היא אומרת, "מזג האוויר, הקור, החושך והעובדה שהתרבות הגרמנית היא 180 מעלות מהתרבות הישראלית. יש את אלו שמגיעים ולא שורדים. זה לא תמיד קל. גם הבחירה שלי מלאה בעצב, ככל שאני כאן יותר זמן, כל נסיעה לארץ קשה יותר". כשהיא נשאלת אם היא עדיין רואה בעצמה יוצרת ישראלית, אם הקהל הישראלי עדיין חשוב לה היא אומרת שהיתה רוצה מאוד לייצר את מה שהיא עושה בברלין גם בעבור האנשים שהיא אוהבת בישראל, אבל היא מודעת לכך שבמצב הנוכחי אין סיכוי להתקרב לזה. "אני נשארת למרות שאני רוצה שהקול שלי יישמע גם בארץ", היא מסכמת, "אבל כרגע זה אפשרי רק מפה".
יעל נחשון-לוין (במרכז) וחברי FRAMED בברלין. צילום: Katha Mau
גברתי ראש-העיר
ישנם לא מעט הסברים להגירת ישראלים העוסקים ביצירה מסוגים שונים דווקא לברלין. יוקר המחייה הוא אולי אחד מהם, אם כי ברלין התייקרה בשנים האחרונות. גם קווי הטיסה הזולים מת"א והנגישות של ישראלים רבים לדרכונים אירופאים, לא מזיקים. אך זה לא כל הסיפור. רבים מהישראלים בעיר מדברים על "איכות חיים" וטל אלון, עיתונאית ישראלית שהגיעה לברלין ב-2009, מספקת שיעור גרמנית קצר שנותן למונח המופשט הזה ביטוי מוחשי. "המילה הגרמנית – פָיֶרְאֲבֶּנְד (Feierabend), היא הלחם של המילים "חגיגה" ו"ערב". זוהי המילה שמתארת את סוף יום העבודה. את הזמן שמוקדש לפנאי, למנוחה או למשפחה. אחרי העבודה, כשנפרדים מהקולגות או מהקופאית בסופר, אומרים Schönen Feierabend!, זה לא סתם "ערב טוב", זה "תהנו מחגיגת הערב", הזמן שהפסקתם לעבוד והתיישבתם עם כוס יין או בירה ואף אחד לא מצפה לתשובה בווטסאפ". המרכיב הזה של החיים בברלין הוא כנראה אחד מכוחות המשיכה לישראלים המחפשים מקום ליצור בו. "יש משהו בברלין שמאפשר בחירה", אלון מסבירה, "אפשר לבחור במרוץ, להרוויח כסף, לאכול במסעדות יקרות ולחיות חיים נוצצים. אבל אפשר גם לחיות בצניעות, לקנות יד-שנייה, לאכול פשוט ולהתקיים. גם אחרי עליות המחירים, השכירות זולה יותר כאן, הגנים מסובסדים והסופר, גם אחרי האינפלציה, זול יותר. וזה לא דבר בזוי להיות אומן. להיפך, יש כבוד לאנשים שעושים תרבות ואומנות".
אלון היא דמות מפתח בקהילה הישראלית-ברלינאית. שלוש שנים אחרי שהגיעה לעיר, היא ייסדה את "שפיץ", מגזין עצמאי שעוסק בקהילה ומהווה חלק אינטגרלי ממנה. בנוסף, הוא בונה גשר בין הקהילה לבין החברה הגרמנית בכך שהוא מסקר חדשות מוניציפליות ולאומיות בעברית. למעשה, זהו העיתון העברי הראשון בגרמניה מאז השואה. בשנים הראשונות התפרסם "שפיץ" בדפוס ובאינטרנט, כיום הוא מגזין דיגיטלי שכולל גם פודקסט ואלון מתארת את ההתפתחות שלו ושלה בעיר כקווים מקבילים. "בהתחלה היתה היקסמות מעצם הנוכחות של הישראלים בברלין", היא מסבירה, "היה המון עיסוק בשאלות של זהות, בהיסטוריה ובשאלה האם תיווצר כאן קהילה ישראלית. לפני 12 או 13 שנים לא היה ברור אם זה יקרה או שזה טרנד שיחלוף. בהמשך הנושא הזה נמאס קצת, בעיקר בגלל האינסטרומנטליזציה שלו בדיון הציבורי בישראל שהגיעה גם לכאן".
"הישראלים בברלין לא באמת מעניינים את הישראלים", מסבירה אלון את כוונתה, "זה נכון שנכתב עלינו המון ודיברו עלינו המון בתקופות מסוימות, אבל זה היה פשוט כלי לקידום סדר-יום. מצד אחד דיברו על בוגדים, נפולת של נמושות שהרימו ידיים וכל הרפרטואר הזה שהשתלב בהשמצות והפחדות מאנטישמיות. בצד השני של הסקאלה, היתה גלוריפיקציה ורומנטיזציה של החיים הטובים – כמה קל שם, כמה זול שם וכמה טוב לכם שברחתם. מי שחי את החיים, בוודאי מי שהיגר, יודע שהחיים האמיתיים הם לא באף קצה של הסקאלה". המבט האינסטרומנטלי על הקבוצה המוגבלת למדי של הישראלים בברלין, בסביבות עשרת אלפים איש בסה"כ, לא מוגבל למבט הישראלי. גם החברה הגרמנית משתתפת בחגיגה. אלון מסבירה: "לגבי הצד הגרמני, יש את התזה על הייעור מחדש (ההשקפה שאחרי שגרמניה עקרה במאה הקודמת את היהודים מתוכה, היא כעת נוטעת אותם מחדש, ד.ס). הממסד הגרמני די אובססיבי לגבי "השבת החיים היהודיים" בגרמניה והציפייה מאיתנו היא לגלם את התפקיד הזה כדי שנעניק לגיטימיזציה. אם היהודים שוב גרים כאן, הם אומרים, אנחנו נהדרים, השתנינו, השתקמנו". כשמוסיפים לסיפורים האלו גם את השיח הפוליטי, למי מותר ואסור לבקר את ישראל בגרמניה וכיצד גרמניה מעורבת במזה"ת, העניינים מסתבכים עוד יותר. "כעיתונאית אני מבינה את זה", אומרת אלון, "אבל כאדם עייפתי מלהיות פיונית בתיאטרון הזה".
העייפות מהשיח מהסוג הזה גרם לטל אלון לחפש כיוון חדש ליצירה העיתונאית שלה. ואכן, אחרי תקופת מעבר קצרה הגיעה הקורונה והביאה איתה בדיוק את זה. "הקורונה יצרה צורך לתווך לישראלים, בעיקר לכאלו שלא מדברים גרמנית, מה קורה כאן. אבל זה היה רק חלק מהעניין, הקורונה קטעה להרבה אנשים, וגם לי, את הקיום של רגל פה ורגל שם. עדיין הייתי מעורבת במה שקורה בארץ, אבל הלוקאלי נהיה קריטי. בתקופת הסגרים, קריאה של עיתונות ישראלית לא עזרה לי ולאחרים להבין מה קורה כאן ומצאתי את עצמי צורכת יותר חדשות גרמניות וצוללת למה שקורה פה. "שפיץ" קיבל תפקיד של תיווך ותרגום ובמקביל הוצאנו, למשל, גם מדור יומי, יומן קורונה שבו כל יום ישראלי או ישראלית שחיים בברלין שיתפו במה שקורה להם בזמן המגפה. זה היה הצייטגייסט".
כיום "שפיץ" עוסק עדיין מדי פעם בשאלות של זהות, אך הוא מתמקד בתיווך החברה הגרמנית לישראלים ובכל הקשור לעברית ולישראל בברלין – מסעדות בבעלות ישראלית מופיעות במדור "קולינריש", אירועי תרבות במדור האירועים וגיליונות הדפוס הישנים, שהם מעין ארכיון של הקהילה, מופיעים במדור "נוסטלגיש". אלון גם פרסמה בלוג (ברלינרית) ולרגל עשור להגעתה לברלין הפיקה פודקאסט מרתק המבוסס על שיחות עם "עשר ברלינריות יודעות דבר". כך היא הפכה לעמוד תווך מרכזי בקהילה. יש אפילו מי שקראה לה "ראש-העיר של הישראלים". את הקהילה עצמה היא עדיין מתארת כקהילה בהתהוות, גם עשור אחרי שכונתה כך בגיליון הראשון של שפיץ. "ברור שיש קבוצה גדולה של ישראלים שהם לא זמניים כאן", היא אומרת, "הם דוברי עברית, יש ביניהם קשרים, יש תחומי עניין משותפים ויש אירועים משותפים. אבל, בניגוד לקהילה היהודית המאורגנת, זו קהילה לא ממוסדת ולא ממורכזת. הישראלים לא מעוניינים בדבר הרשמי, בפורמאליות ובעסקנות שבד"כ מגיעה עם זה. אני באתי לתעד את זה ונוצר מצב שיש לי תפקיד. זכות הקיום של "שפיץ" הוא הנישה שלו ואני קנאית לנישה – בין גרמנית לעברית, בין ברלין לישראלים שחיים בה. הסיומות .de לאתר של תוכן בעברית היא מטאפורה מצוינת להיברידיות שלו".
בסיכום השיחה עם אלון, שמתקיימת בבר בקרויצברג, אי אפשר להתחמק מההבנה שההיברידיות הזו מתבטאת גם בהשקפה פוליטית. היא אמנם ישראלית אבל כמו רבים מהקוראים שלה, עמדותיה הפכו לעמדות מיעוט בישראל, והן מותאמות יותר לביתה החדש. "מבחינת שפה, תרבות ומשפחה, יש לי עדיין שייכות ישראלית. אבל שייכות נוצרת גם סביב ערכים ובברלין אני חולקת את הערכים שלי עם הרוב", היא אומרת, "השאיפה לשוויון, הדאגה לחלש והדאגה לכדוה"א היא לא עמדה אזוטרית כאן. כשהכתבה הזו תתפרסם בישראל יהיו לה מאות תגובות של נאצות וגידופים. במובן הזה, הערכי, כאן אני בבית. הקבוצה שחושבת כמוני בארץ עדיין מושפעת ממה שקורה בפוליטיקה הישראלית, אבל אלו שחיים כאן הצליחו לתפוס מרחק אסטטי מהדברים. הזדעזעתי מתוצאות הבחירות האחרונות בישראל כי עוד לא היה דבר כזה, אבל יחסית למעורבות הרגשית שלי בעבר, אפשר לומר שנשארתי מרוחקת. הייתי כאן".
טל אלון, צילום: אולף קונמן
הסביח בקצה במנהרה
כמו טל אלון, גם שני ליידרמן לא חדשה בעיר. היא עזבה את הארץ בגיל 21 כדי ללמוד תיאטרון ומחול באמסטרדם. אחרי שמונה שנים בהולנד היא עברה לברלין יחד עם בן-זוגה הגרמני אותו הכירה במהלך לימודיה. אחרי שילדה את בנה הראשון היא הצטרפה לצוות של Infarm, סטרטאפ שהוקם על ידי יזמים ישראלים והפך מאז לחברה מצליחה בתחום החקלאות העירונית המקוּרה. במקביל עשתה ליידרמן מוסיקה, היא הקליטה והופיעה עם בן-הזוג שהיה גם שותף ליצירה. העבודה ב-Infarm היתה כרוכה בעיסוק במזון, אירועים וקשר עם שפים ועם האוכל בא התיאבון. "מה שעניין אותי תמיד היה מה נאכל", היא אומרת חצי בצחוק, "והיה טבעי שהצעד הבא שלי יהיה לפתוח מקום משלי. עזבתי את Infarm, הכרתי מישהי שחיברה ביני לבין מוזיאון מרטין גרופיוס באו, אחד המוזיאונים הכי נחשבים לאומנות עכשווית בברלין, וב-2019 פתחתי שם את המסעדה שלי, בֶּבָּהּ על שם סבתא שלי". כיום, בגיל 39, אחרי שנפרדה מבן-זוגה הקודם ואחרי שהכירה בן-זוג חדש, ישראלי שצירף לתא המשפחתי גם ילדה משלו, היא מסעדנית במשרה מלאה. כמו בעולם המוסיקה, גם בעולם המסעדנות ההשוואה בין גרמניה לישראל מתבקשת. מצד אחד, ליידרמן אומרת שישראל היא מקור השראה בעבורה בגלל הרמה הגבוהה של השירות, האוכל והתפעול במסעדות הישראליות. מצד שני, ממש כמו בעולם המוסיקה, בגרמניה הכל קל יותר.
שני ליידרמן, צילום: נועם רוזנטל
"מסעדנות היא מקצוע לא פשוט בכל מקום בעולם", היא אומרת, "יש חוסר בכוח-אדם, העלויות גבוהות, שולי הרווח נמוכים ויש מרווח צר מאוד לטעויות. אבל בתקופת הקורונה, למשל, הרגשתי את ההבדלים. זה היה רגע שאמרתי כל יום תודה על זה שאני נמצאת בגרמניה. הודיתי על התפקוד המהיר של הרשויות, הפיצויים היו בסכומים הגיוניים והם הגיעו מהר ובלי סיבוכים". כך נהנתה ליידרמן מכל העולמות – מצד אחד, הסביבה הגרמנית נוחה יותר. מצד שני, האוכל בא מהבית. "האוכל שלי הוא יהודי ובהשראת סבתא שלי", היא מספרת, "המקום שממנו אני מבשלת ויוצרת הוא מקום של משפחה, של קרבה ושל בית. זו ההשראה שלי. הצלחות, למשל, הן צלחות שמזכירות לי את הבית שגדלתי בו. כל המוטיבציה היא לתת לאנשים תחושה של בית ובתור מהגרת, זה הכי טבעי שאתן לאנשים תחושה של הבית שלי, של המקומות שלי. וזה נותן לי המון. היכולת לעבור כל יום ליד הדלפק שלי ולראות את הבורקיטוס שסבתא שלי היתה עושה ולראות אנשים אוכלים את הפלפל הממולא שלה, עושה לי חיבור רגשי יומיומי. אני יוצרת כאן עולם קטן עם תחושה של בית ושורשים". ליידרמן אומרת שהיא וישראלים אחרים בברלין, לא רק שאינם מתנתקים מהזהות שלהם, הם יוצרים חיבור לישראליות שלהם באופן יומיומי, "הרבה אנשים עזבו את ישראל, אבל אין להם שום דבר נגד השפה והתרבות. לא ברחנו. יש געגוע. הנסיבות של החיים הביאו אותי לפה. הגעתי בגלל אמביציה של ילדה להיות רקדנית, נשארתי בגלל שהחיים הם נעימים ונוחים והעובדה שאני יכולה להמשיך לדבר עברית, ליצור את האוכל שאני יוצרת ולשמור את החברים שלי מאוד מקלה. לא יודעת אם הייתי יכולה להישאר כאן אם זה היה אחרת".
המסעדה של ליידרמן היא רק אחת ממוסדות הקולינריה הישראליים בברלין. במרחק כמה תחנות אוטובוס מזרחה נמצאת גולדה דלוקס שנולדה דווקא כשמסעדות אחרות קרסו, בימי הקורונה. למעשה, אפשר לומר שהיא נולדה בזכות ימי הקורונה. שני הישראלים שהקימו אותה, יובל תדהר ואבי לוי, הוציאו אותה לדרך עוד לפני שזכתה למקום קבע כסדרת מסעדות פופ-אפ. לוי, שהגיע לברלין לפני ארבע שנים, נזכר בינואר 2021, התקופה אותה הוא מתאר כזמן הסגר הקשה ביותר. "אלו היו ימים של בדידות קשה לישראלים שחיים בברלין וגם לכל השאר. גם אנחנו הרגשנו את הדיכאון, רצינו לגמור כבר עם החורף ועם הקורונה", הוא אומר, "כשהוצאנו את הפוסט שסיפר שאנחנו חוזרים עם עוד פופ-אפ ושהפוקוס יהיה על הסביח שלנו היתה התלהבות. זה היה הסביח שבקצה המנהרה". את מה שקרה בסופי השבוע הבאים מתארים יובל ואבי כמפגש חברתי נדיר בימים שבהם זה היה בדיוק מה שחסר. "אנשים יצאו מהבית", הם מספרים, "פתאום ראית גוש של עשרות בני-אדם, רובם מדברים עברית, אבל הם הביאו גם את החברים שלהם, גרמנים ואחרים. היו מפגשים, חיבורים חדשים, אנשים שברו יחד את החוקים ולא שמרו על מרחק של מטר וחצי. זה ייצר נחמה וזה בדיוק מה שרצינו לעשות – לפנק, להאכיל אנשים, להביא להם את מה שאנחנו אוהבים".
העסק צמח והתפתח. מנת הסביח הפכה למנת הדגל, במרץ המנות החלו להיעטף בשקיות נייר מעוטרות על-ידי אומן קעקועים, ברק רדוביץ', גם הוא ישראלי כמובן. מעגל הלקוחות התרחב, ביקורות נלהבות התפרסמו בעיתונות המקומית וחצי שנה אחרי סוף ימי הפופ-אפ, המסעדה קיבלה מקום קבוע. "היה לנו פשוט יותר לפתוח מקום קטן עם משלוחים", מספר תדהר, "זה היה סיכון מחושב והוא נולד כתוצאה ממה שעבר עלינו בימי הקורונה. היום מגיעים לכאן אנשים מכל הסוגים. משפחות עם ילדים, צעירים וגם בני שבעים פלוס". עושה רושם שגולדה דלוקס הפכה לאחד העוגנים של התפוצה הישראלית בברלין. לא מעט מחבריה משבחים אותה וסופרלטיבים רבים נשמעים על הסביח המפורסם. ואכן, האווירה במקום נעימה, השיחה קולחת בעברית, אנגלית וגרמנית והסביח הוא מהטובים שיש. גם הכנאפה המוגשת לקינוח משובחת ולא קונבנציונאלית. אפשר להבין בדיוק מדוע ישראלים שמוצאים את עצמם בעיר בתקופה שבה השמש שוקעת בשלוש אחר-הצהריים והטמפרטורות יורדות מתחת לאפס יכולים למצוא כאן נחמה.
אבי לוי ויובל תדהר,
הזווית היהודית
מרחק שלוש דקות הליכה מהסביח של יובל ואבי עומד בית-כנסת. בעבר נכתב רבות על היחסים בין הקהילה היהודית לישראלים החדשים בעיר. מסיבות רבות, החיבור בין שתי הקבוצות איננו טבעי ובאופן כללי הן חיות את חייהן בנפרד. עם זאת, בשנים האחרונות החלו להיווצר חיבורים חדשים, חלקם קשורים קשר עמוק ליצירה אומנותית ותרבותית. אחד החיבורים המעניינים ביותר מתרחשים בבית-הכנסת פרנקלאופר בקרויצברג, מבנה שהוקם ב-1916 ושבחלקו נהרס בליל-הבדולח ובהפגזות במלה"ע השנייה. החל משנות התשעים הקהילה הצטמצמה והפעילות בבית-הכנסת דעכה, אבל לפני כעשר שנים החל להיווצר במקום משהו חדש. יהודים שהיגרו לשכונה, ביניהם ישראלים, צעירים וחילונים רבים, החלו להגיע לבית-הכנסת ולקיים בו פעילויות שונות. אלו לא היו רק התפילות המסורתיות, אלא כל דבר מתהליכי למידה בנושאים שונים, דרך אירועים למשפחות ועד חגיגות מימונה, מסיבות חנוכה ותיקוני ליל-שבועות. על הרנסנאס הזה אחראי בעיקר אדם אחד, דקל פרץ שמו, ואם טל אלון היא ראש-העיר של הישראלים, אפשר בהחלט לומר שפרץ, יחד עם אשתו, נינה, המשמשת היום כגבאית, הוא הרב הראשי.
הוא הגיע לברלין ב-2002 במסגרת טיול אחרי צבא. ישירות מגואה. הוא היסטוריון במקצועו, נשוי לגרמניה שהתגיירה ואב לילדה. פרץ גדל בבית אורתודוכסי והחיים בברלין התחילו כדרך להתרחק מהרקע שלו אבל מכיוון שהיה לו חשוב לחגוג את החגים וכחלק מתהליך הגיור של רעייתו, נוצר חיבור עם בית-הכנסת הוותיק בשכונת מגוריו, חיבור שהוביל ליצירתה של הקהילה החדשה. אך בית-הכנסת היה רק ההתחלה. אחרי שנוצר קשר עם פוליטיקאים מקומיים סביב חגיגות מאה שנה לבית-הכנסת החלה להירקם תוכנית להקמת מרכז קהילתי ומרכז תרבות יהודי סמוך לבית-הכנסת. "זה מקום שיכול לשרת יוזמות חברתיות של יהודים מכל מיני מקומות וכל מיני גוונים, מקום שהם יכולים לבוא אליו ולהפוך אותו לשלהם", פרץ אומר ומספר כיצד הוקמה ב-2019 "עֵרוּב", שותפות של ארגונים חברתיים יהודיים שונים שמשתמשים בחלל co-working סמוך לבית-הכנסת. אחת היוזמות החשובות שנולדה ב"ערוב" היא LABA Berlin – יוזמה בינלאומית שמביאה אומנים יהודים ללמוד יחד טקסטים יהודיים. כל שנה נבחר נושא, ובסוף הלמידה האומנים יוצרים יצירות בהשראת הטקסטים שלמדו. "אנחנו מביאים אומנים מכל מיני סוגים – אומנים וויזואליים, אומני במה, סופרים ומוסיקאים", פרץ מספר, "הרעיון הוא שייווצרו שיתופי פעולה שיעסקו בשאלה של אומנות יהודית וגם בשאלה של הקול היהודי בגרמניה, קול שלא מצטמצם לנושאים שקשורים לזיכרון השואה, ליחסי מיעוטים ולאנטישמיות, אלא מתרחב לנושאים חברתיים רחבים יותר. בתערוכה האחרונה, למשל, שהייתה סביב הנושא "שבר", האומנים והאומניות עסקו בנושאים כמו פטריארכיה, הגוף, מגדר, נכות, יחסים בתוך המשפחה והגירה, אלו שאלות כלליות שרלוונטיות לחברה הגרמנית הכללית והן נידונו מתוך פרספקטיבה יהודית".
פרץ מספר שבערך מחצית מהאומנים שמשתתפים בפרויקט הם ישראלים, האחרים הם מקומיים, קנדים, ברזילאים, אמריקאים ועוד. יחד עם שותפיו אולף קונמן, המנהל האומנותי ורייצ'ל ליבסקינד מנהלת הקריאייטיב, הוא חותר להקמת מקום מפגש לכולם. זהו לא מפגש ישראלי קלאסי, הוא מתקיים ברובו באנגלית, הוא פתוח ליהודים מהעולם כולו והוא מהווה גשר בין הישראלים ליהודים המקומיים. "אנחנו בונים כאן מרכז יהודי-ברלינאי, הישראלים הם אמנם חלק מזה, יש הרבה יוזמות של ישראלים ב"ערוב" והרבה אומנים ישראלים מתחברים ל-LABA, אבל LABA Berlin זו קודם כל קהילת אומנים ואומניות, לא קהילה ישראלית והזהויות כאן הן מורכבות יותר". גם ברמה האישית פרץ אמנם לא מתנכר למוצאו הישראלי, אבל אחרי עשרים שנה בברלין, כבר ברור מה נקודת המוצא שלו. "אני ברלינאי", הוא אומר, "אני בונה מוסדות לבת שלי, לנכדים שלי ולאלו של ידידי. אני כאן כדי להישאר". פרץ טוען שהקהילה הישראלית השתנתה. "אוטופית ברלין היתה חזקה לפני עשור. אז דיברו על יוקר המחייה ועל האסקפיזם של השמאל הישראלי שעובר לברלין. היום הישראלים כאן הם לא קבוצה פוליטית, בטח שלא קבוצה הומוגנית. בעשר שנים האחרונות הרבה השתנה, וזה טוב, ברלין היהודית היא מקום יותר מפותח והישראלים הם קהילה הטרוגנית שמורכבת מאנשים שהגיעו לכאן כמהגרי עבודה, מהגרי אומנות, מהגרי לימודים, הכל מהכל. גם אם יש בברלין עדיין "בועה תל-אביבית", היא רק חלק מהתמונה שנוצרה כי זו עיר של יזמות מכל הסוגים, עיר של סטרטאפים, היצע תרבותי מגוון, תחבורה ציבורית מתפקדת ומהגרים מכל העולם שיוצרים חיים אורבניים, קוסמופוליטיים שקשה למצוא בישראל".
ברלין לא נראית כמו תל-אביב. בטח שלא בדצמבר. השיח על ברלין כ"בועה תל-אביבית" או "תל-אביב הקטנה" לא לוקח בחשבון את שכבת השלג הדקה המכסה את המדרכות, את נהר השְׁפְּרֵה שחוצה אותה ואת הרכבת התחתית. לא בדיוק מאפיינים תל-אביבים קלאסיים. כשמדובר בשכונת נויקלן נעלם גם הדמיון למה שמכונה לעיתים אירופה הקלאסית על הניקיון והאדריכלות בת מאות השנים המאפיינים אותה. ישראלים שהגיעו לברלין לפני עשרים שנה ויותר השתדלו להימנע משכונות כמוה בגלל תדמיתן כשכונות מהגרים מזרח-תיכוניות עניות ועוינות. היום הדברים שונים. קרויצברג ונויקלן ידועות בעולם כבית לתרבות אלטרנטיבית ואומנות אוונגרדית. בין המהגרים מדור ראשון, שני ושלישי שעדיין חיים בהן, חיים היום גם ישראלים רבים שעובדים, יוצרים, מקימים משפחות ובונים חיים במרחב ציבורי שיש בו לא פחות ערבית ותורכית מאשר גרמנית. גם מבחינה זו לא מדובר בתל-אביב הקטנה, אם כבר זוהי יפו.
אחד מהישראלים שחיים באזור הוא דורון מסטיי שידוע יותר כצ'ארלי, הכינוי בו הוא מוכר כדי-ג'יי ומפיק מוסיקה. "זו לא אוטופיה אידילית", הוא אומר בשיחה בבית-קפה בנויקלן, לא רחוק מהמקומות בהם הוא חי ועובד, "יש מקומות שמרגישים בהם לא רצויים, אבל זה המקום הקרוב ביותר לישראל שאפשר לדמיין. אני קונה בחנות של פלסטיני ויש באזור חנות לבנונית וסופרמרקטים תורכיים. אני מרגיש כאן בבית. אני בסך הכל ילד מבית-שמש שחי כאן ונהנה מהחיים". צ'ארלי, בן למשפחת עולים ממרוקו שלמד בפנימייה בירושלים ושירת בצנחנים, החל לעסוק במוסיקה, בעיקר בהאוס וטכנו, עוד כילד. אחרי השירות הצבאי הוא הכיר את שותפו המוסיקלי אורי יצחקי במכללת BPM ויחד איתו הוא החל בקריירה מצליחה בתל-אביב. עם שותפים שונים, הוא פתח מועדונים, תיקלט, ארגן מסיבות והקים לייבל חלוצי שהוציא לאור מוסיקה של טאלנטים מקומיים. ב-2019 יצחקי והוא החליטו לעבור לברלין אותה הוא מתאר כבירה הבלתי מעורערת של המוסיקה האלקטרונית בעולם, עיר שהמספר הגדול של המועדונים, הדי-ג'ייאים והמפיקים שלה יוצר אווירה שמושכת אליה צעירים מכל העולם כדי לחיות בה חיים של רייברים וקלאברים. "רצינו להגשים את הקריירה שלנו", הוא מספר, "היינו מתוסכלים כי היה קשה לקבל גיגים בתל-אביב. אמנם תקלטנו בגרמניה, פולין והונגריה לפני המעבר, אבל זה לא היה קבוע. אנחנו לא רק די-ג'ייאים, אנחנו גם מפיקים את המוסיקה, כלומר, עבדנו כל השבוע באולפן ובסופי-שבוע תקלטנו במועדונים, כך שהיינו יותר נישתיים מדי-ג'ייאים ישראלים אחרים שפרצו את תקרת הזכוכית שקשורה בישראל. הרגשנו שבברלין נהיה נגישים יותר וזה יעשה לנו טוב".
אבל המעבר לא היה פשוט. כמו מהגרים צעירים מכל העולם, גם צ'ארלי נאלץ להמציא את עצמו מחדש. "אף אחד לא חיכה לנו עם פרחים בשדה-התעופה", הוא נזכר, "בישראל היינו מוכרים מאוד בסצנה שלנו. כאן היינו צריכים להתחיל מאפס. הרגשנו שאנחנו כלום. שכרנו דירה עלובה, ישנו במזרנים על הרצפה. לא היה לנו סלון ולא פינת אוכל. התחלנו ממקום אפל והרגשתי שהישועה לא תגיעה מעצמה. אף מועדון הרי לא יציע לנו רזידנס". כאן מתחיל סיפור הצלחה מהסרטים. חבר ישראלי שעבד בחברה בעלת נכסים בברלין הציע לעשות פרויקט משותף. צ'ארלי ושותפו הציעו להקים מקום מפגש לאנשים כמוהם – זרים שהגיעו לעיר, טרם השתלבו בשוק ומעוניינים להיפגש עם אנשים מסוגם. הרעיון היה ליצור פלטפורמת מוסיקה ווירטואלית שתאפשר ליוצרים להציג באודיו-וויז'ואל את מה שהם יודעים לעשות ולהפגיש אותם אונליין עם קהל שעוד לא מכיר אותם. מנכ"ל החברה השתכנע, הוא הציע חלל על גבול קרויצברג-נויקלן, השקיע את הכסף הנדרש ו-Hör (הקשב) עלתה לאוויר באוגוסט 2019. ההתחלה היתה מהוססת. שני הישראלים עוד לא היו מספיק מקושרים בשביל לצרף אליהם שמות גדולים. למרות זאת, הם הצליחו למלא את השבועיים הראשונים במוסיקה וקיוו לייצר את הבאז הנדרש. "להפתעתנו, הצלחנו למלא את הליינאפ עד סוף השנה", מספר צ'ארלי, "התכניה התפוצצה, היינו במקום הנכון, בזמן הנכון עם הפורמט הנכון. תקופת הקורונה שהגיעה אחרי החודשים הראשונים בעטה אותנו עוד יותר למעלה. בסצנה שלנו, לא היה לאנשים מה לעשות כשכל המועדונים נסגרו. הפכנו למועדון הווירטואלי של כולם".
דורון מסטיי (צ'רלי) ב-Hör, ברלין
כיום Hör משדרת באתר אינטרנט ובערוצי יוטיוב ואינסטגרם שיש להם קרוב למיליון משתמשים. זוהי אינה יצירה ישראלית במהותה. למרות שיש, מדי פעם, די-ג'ייאים ישראלים, צ'ארלי ושותפיו לא נותנים להם עדיפות. את ההעדפה המתקנת הם מעדיפים לתת לנשים, לקהילת הלהט"ב, וללא לבנים. בעניין זה האווירה כאן, לפי צ'ארלי, שונה מזו של תל-אביב. "הסצנה הישראלית מאוד מרפקנית", הוא אומר, "יש מעט מועדונים והרבה די-ג'ייאים. חייבים לבלוט מעל כולם בכדי לתקלט. לדי-ג'ייאים בברלין קל יותר גם מבחינת היחס של המדינה – זה מקצוע שמכבד את בעליו, המדינה תומכת באומנים, בזמן הקורונה פרילנסרים שעוסקים באומנות קיבלו תמיכה מכל מיני סוגים כולל מענק מיידי של 5,000 יורו בלי להראות שום הוכחה. יש גם ביטוח בריאות מסובסד ב-50% ופנסיה לאומנים עצמאיים. יותר מזה, תל-אביב דוחקת את המוסדות התרבותיים שלה החוצה. במועדון האלפבית בתל-אביב (שצ'ארלי היה בין מקימיו, ד.ס) שילמנו 50,000 ₪ שכירות בחודש על 150 מ"ר. בקרויצברג משלמים 8,000 ₪ על שטח מסחרי בגודל כזה". בימינו צ'ארלי נהנה מברלין מסיבות רבות. נוח לו לעבוד כאן כי הוא זקוק לשקט כדי ליצור, הוא מתפרנס ממה שהוא אוהב ויש לו בת-זוג, ישראלית שעובדת איתו כארט-דירקטורית. עם זאת, הוא קשור עדיין לישראל. "מי שיגיד שהוא לא מתגעגע לארץ הוא שקרן", הוא מסכם, "כולם מתגעגעים. אבל מי שכאן לתקופה ארוכה יודע שאין לאן לחזור. גם מבחינת יוקר המחייה וגם מבחינה פוליטית. אני חי כאן חיים שלווים. קשה לחשוב על חזרה לארץ, על להחזיק שלוש או ארבע עבודות כדי לגמור את החודש ולחיות בסביבה של אלימות משתוללת, שנאה, אגרסיביות וחוסר סובלנות".
צ'ארלי לא לבד. יש ככל הנראה מאות יוצרים ישראלים בברלין – זמרות, קולנוענים, יוצרות טלוויזיה, משוררים וסופרות. יש הקרנות של סרטים ישראלים, השקות של ספרים בעברית ומסיבות של מיטב הדי-ג'ייאים התל-אביבים לשעבר. עם זאת, מטבע הדברים, לא כל הישראלים בברלין הם אומנים ואנשי תרבות. כמו תמיד, הסטריאוטיפים מבוססים על אמת מסוימת, אבל היא חלקית ומטעה. בברלין חיים גם ישראלים וישראליות אחרים – פסיכולוגים ונדל"ניסטים, קוסמטיקאיות, הייטקיסטיות וסטודנטיות לפילוסופיה, סַפָּרִים ומורות. גם השיח על נטיית התפוצה הישראלית-ברלינאית לשמאל הפוליטי הוא מוגזם. אף אחד לא יטען שברלין היא מיקרוקוסמוס מייצג של החברה הישראלית ואכן סביר להניח שחיים בה יותר שמאלנים מימנים ויותר חילוניים מדתיים, אבל אסור לתת לזה להטעות – גם אם מדי פעם יש בה הפגנה נגד מדיניות ישראלית שמשתתפים בה ישראלים לשעבר, הקהילה הישראלית-ברלינאית אינה מורכבת מלוחמי BDS ואקדמאים פוסט-ציוניים בלבד, ממש כמו שהיא לא מורכבת מצעירים שעזבו את ישראל בגלל מחירי מוצרי-החלב או ישראלים שהיגרו לברלין בגלל השואה. או למרות השואה. או כנקמה לשואה. הגירה היא מעשה קשה, היא אינה נעשית בקלות והיא כמעט תמיד תוצאה של מרכיבים רבים ומארג מסובך של סיכויים וסיכונים. הישראלים בברלין, כמו מיליוני מהגרים אחרים בעולם, מנסים לבנות חיים טובים יותר אבל הם גם מתגעגעים, נאבקים על זהותם ורובם לפחות זקוקים לקשר עם מולדתם, שפתם ושורשיהם.
והקשר הזה, הקשר בין הישראלים בברלין, ואולי בכל מקום אחר, לבין החברה הישראלית הוא דו-סטרי. בעבר התייחסה החברה הישראלית בבוז ובאיבה לאלו שהעתיקו את מגוריהם למדינה אחרת. הם נקראו "יורדים" – בוגדים תלושים ואסקפיסטים. האם ייתכן שהיום, כשמדינת ישראל מבוגרת ומבוססת יותר, הגיע הזמן לשקול את הנושא מחדש? במדינות חופשיות, פתוחות וליברליות קשה למצוא היום שיח ביקורתי על אלו שעוזבים אותן. אנשי עסקים בריטים שעוברים לארה"ב, אומנים קנדים שעוברים לפריז ורופאי שיניים שוודים שעוברים להולנד אינם "נפולת של נמושות". להיפך, במקרים אלו ברור שיש לכל הצדדים מה להרוויח מהמעבר החופשי בין מדינות מפני שהוא מהווה מקור של עושר תרבותי ומנוע ליצירת רעיונות מקוריים, טכנולוגיות חדשות ויחסים בין-תרבותיים שמאפשרים להכיר את השונה, ללמוד, להתפתח וליצור מחוץ למסגרת המקומית. רשימת המדינות שעזיבתן והכניסה אליהן היא נושא להגבלה ולמשטור כוללת את בלארוס, צפון-קוריאה, רוסיה וסין. לא רשימה שמפתה במיוחד להצטרף אליה. אם הישראלים שגרים בברלין ימשיכו לקיים שיח תרבותי, חברתי ופוליטי עם ישראל, זו תרוויח עוד גשר חשוב עם העולם. במצב הנוכחי, הימין הישראלי מתייחס לישראלים בברלין כבוגדים במפעל הציוני בעוד השמאל כועס עליהם כי הם נטשו את המאבק (ואולי כי בדיוק הם היו הקולות החסרים שמנעו ממרץ לעבור את אחוז החסימה). אבל גם השקפה אחרת אפשרית. ייתכן שמדינה חופשית, פתוחה וליברלית זקוקה לתפוצה אקטיבית מחוץ לגבולותיה כדי להישאר כזו – מדינה חופשית, פתוחה וליברלית. אין חופש בלי תנועה פנימה והחוצה ואין פתיחות אמיתית בלי השפעות ושיח בין-תרבותי. האומנים והיוצרים הישראלים בברלין לא חייבים וגם לא מעוניינים להיות אלטרנטיבה לישראל. להיפך, הם יכולים להיות ערובה לכך שהיא לא תדרדר ותהפוך למדינה קנאית, סגורה ומנותקת מהעולם הנאור. המודאגים והמיואשים מנטישת הצעירים, מבריחת המוחות ומנישואי התערובת יכולים, אם כן, לשקול את האפשרות שהתפוצה הישראלית בברלין אינה חלק מהבעיה אלא להיפך, אולי היא יכולה להיות חלק מהפתרון.
As the Swedish general election approaches, two issues are coming into focus. One is how difficult it will be to form a stable government after the election. Since the early summer, polls have been indicating that the two blocs representing the two possible government alternatives are having difficulty mobilizing a clear majority. They are alternating in the polls once every few weeks, unable to consolidate a clear advantage over one another and they are finding it hard to formulate a coherent message within the blocs themselves.
This is nothing new – after the previous election in 2018, the Social Democratic Party took 129 days to form a government and even after it was formed, it had trouble obtaining a parliamentary majority on the critical votes.
The second issue is the expected increase in the influence of the Sweden Democrats, the right-wing party that is considered by many to be populist and extremist (although it considers itself nationalist and conservative). In the past, the party was boycotted by the entire political spectrum and was not a candidate to join any coalition. This time, due to a change in approach by two of the traditional right-wing parties, it has become an integral part of the right-wing bloc.Open gallery view
The latest polls show that the Sweden Democrats is the country’s second-largest party, with over 20 percent of voters supporting it, at the expense of the Moderate Party, which has traditionally been considered the right-wing alternative for governing Sweden. According to the surveys, the largest party – with about 30 percent supporting it – remains the Social Democratic Party, headed by Magdalena Andersson, the current prime minster.
The composition of the two political blocs has changed in recent years, and has consolidated largely surrounding the attitude toward the Sweden Democrats. On the right a coalition is forming led by the Moderate Party and the Christian Democrats, with the support of the small Liberal Party and the Sweden Democrats, which despite its size is not seen as a ruling party but rather as an outside supporter.
On the left the Social Democratic Party is leading a very unstable coalition that is supported by the Green Party, the right wing-liberal Center Party and the Left Party, formerly the Communist Party. The election will be held on Sunday, September 11, and the expectation is that over 80 percent of the 7,772,120 Swedes with the right to vote will participate. About 1.3 million of them are under the age of 30, and almost 440,000 of them will be voting for the first time – more than in any other election campaign in Swedish history.
Where did you grow up? Where do you live now? “I grew up in Sundbyberg outside of Stockholm and still live there but in another part of the town." What’s your family background? “My parents immigrated to Sweden from Iran before I was born. My father got a degree in engineering and my mother in dentistry.” How old were you when you entered politics? “I joined Liberal Youth of Sweden in 2013 when I was 17 years old.” What are your main political fields of interest? “Education, combating climate change and feminism are my main fields of interest in politics. I strive to create a freer world where personal freedom is defended and expanded, and I believe that these subjects are important for achieving this.” How far do you aim in your political career? what’s your political dream job? “Right now I am a candidate for Parliament in Sweden. If I get elected on September 11th, I will have reached a big goal of mine. I want to continue my work there and a dream job would be a minister of education or culture.” Who are your political idols and influences? “I am very inspired by former LUF president as well as former minister of EU and democracy Birgitta Ohlsson. Her work for feminism and world-wide equality is inspiring to follow.” What are your hobbies? “Politics is a 24/7 business, especially during an election. But the few hours I am free I frequently visit soccer games for my favorite team (AIK), read books and walk my dog.” What’s your living situation? “I live with my dog Laban and my boyfriend Fredrik".
Like the young voters, some of the candidates for parliament are in their 20s. The younger generation in Swedish politics has recently been attracting attention outside of the country because Sweden traditionally plays a larger role in European politics than its relative size (a population of about 10 million). It is one of the most important countries in European Union institutions, it is expected to join NATO after 200 years of avoiding military alliances, it is one of the only European countries that still maintains the character of a social-democratic welfare state and it is accustomed to starring in international headlines in connection to many issues, from its policy of absorbing asylum seekers to its unique handling of the COVID-19 crisis.
Romina Pourmokhtari is the chairwoman of the Liberal Party’s youth league and a candidate for Parliament. One of the country’s most popular daily newspapers recently chose her as the most influential Swede under the age of 30. “Crime in Sweden is at the center of the public debate in this election campaign, as well as integration issues and the energy crisis that is causing a large increase in electricity prices,” she tells Haaretz at the offices of the youth league in Stockholm. “If we were to set the agenda, we would want to talk more about education and schools.” Pourmokhtari claims that there is a difference between the agenda of younger and older voters. “Young people are interested in questions concerning their lives – the climate crisis, rights of the LGBT community, issues related to the body such as the right to abortion, and of course also economic questions such as taxes, work and unemployment.”
The distinction between issues that interest older voters and those that interest younger ones is very clear in the election campaign. In recent years there has been a rise in violent crime by organized crime gangs, particularly in areas suffering from unemployment, poverty and segregation. The number of serious shooting incidents where innocent bystanders were also hurt have made the issue central to the campaign. Because of the war in Ukraine, electricity costs has become a main issue as well.
Meanwhile, the issue of climate change seems to have taken a back seat. Last Friday, the world's best-known climate activist, Greta Thunberg, took part in a "Fridays for Future" protest in Stockholm. She was quoted as saying: "The climate crisis has been more or less ignored in this election campaign. At best it’s been reduced to an issue about energy. So we have a lot to do."
“The problem of organized crime and the terrible shooting incidents we’re seeing now are causing a kind of doomsday feeling in the public debate and in the media,' says Pourmokhtari. 'The other issues on the agenda are wallet issues – the increase in electricity and fuel prices as a result of the energy crisis. These are questions that look like domestic issues, but they are international issues too,” says Christopher Lindvall, 26, one of the leaders of the Social Democratic Party’s youth league, the head of its international committee and a candidate for Parliament.
“Many questions that the younger generation is interested in are now filtered through the main issues that the parties are dealing with. For example, many young people are now in favor of nuclear power because they think that’s the way to get energy and move away from fossil fuels.
Christopher Lindvall. Photo: Emil Nordfjell, SSU
Where did you grow up? Where do you live now? “Järfälla, northwest of Stockholm.” What’s your family background? “I’m from a working-class background; my father works in a storage factory and my mother retired early.” How old were you when you entered politics? “I joined the Swedish Social Democratic Youth League in 2013, and have been a member of the Järfälla municipality parliament since 2018.” What are your main political fields of interest? “My main political fields of interest are international issues, defence issues and welfare.” How far do you aim in your political career? what’s your political dream job? “I am running for Parliament now, so that is my aim.” Who are your political idols and influences? “Former foreign ministers Anna Lindh and Margot Wallström.” What are your hobbies? “Being out and about in the nature! I also like to read whenever I do have the time.” What’s your living situation? “I live with my girlfriend".
“As far as the general sense of security is concerned, this is of interest to both the older and the younger voters. I myself felt it last week when I came back home from a meeting in the city center late at night – there were shootings right outside my window two nights in a row. These are problems that can happen everywhere to almost everyone, and they’re related to segregation and a class society that has become much more present in recent years. This happened because the government in Sweden has recently withdrawn from many areas and left them to the private sector,” he says. As a result of various reforms in Sweden, the authorities still fund universal healthcare and education, but in some cases, private companies are the ones providing the services.
“Both in the case of health care and education, we waste a lot of our tax money by funding private schools and clinics,” Lindvall continues. “Now the schools in many areas lack funding and professional teachers. Education is the best way to achieve social mobility. I myself come from a working-class family, and with a good education I got the opportunity to go to university. There is also a clear link between crime and poor school results. Segregation in housing is also important. The wealthier local authorities do not build cheap housing for rent, so immigrants are forced to live in segregated areas.”
Lindvall is well aware of the fact that his party has been in power for the past eight years and that it will be hard to convince voters that it is not largely responsible for the situation he describes. When we meet in the cafe of one of the Swedish labor movement’s educational centers, he explains that the Social Democratic Party was forced to be pragmatists and to compromise on many issues. According to Lindvall, the situation would be worse if the right were in power. He hopes that his party will be able to govern in Sweden even after the election, with the support of various parties, on the right and the left, each of which will support legislation on various issues.
There is, however, one party he’s not willing to cooperate with. “My red line is the Swedish Democrats. This is an immature party that has proven time and time again that they have neo-Nazi members and people who praise [Russian President] Vladimir Putin. For me, they are off limits.”
‘Unjustified prejudice’
Tobias Andersson, also 26, is a member of the Swedish Democrats and the Chairman of the Young Swedes SDU since 2015. He is used to hearing things of this nature about his party and is familiar with the argument that many of those who started it in the late 1980s were right-wing extremists, racists with fascistic tendencies, and he is used to hearing that his party has Nazi roots. “Some of my opponents tried to put the weight of the past on me,” he says in a conversation the Parliament building. “But I was born in 1996 and joined the party in 2012. I have no opinion about what the founders of the party did before they founded it in 1988. From what I’ve read, many of those people were terrible people, but when it comes to our policy, almost from the start there were almost no such issues. There are things that I’m glad we changed, but in general, our policy is far less extreme than the way it is portrayed. Occasionally we still find extremists in our party, we have a responsibility to keep them out and I’m proud that we’re doing so.”Open gallery view
Andersson has been a member of Parliament since the previous elections. He is a member of the party leadership and heads its youth league. He claims that the prejudice against the Swedish Democrats is unjustified. “If a racist sits in the basement of his parents’ home and hears from the media, from his friends and from his teacher that we’re a racist party, it seems to me a rational decision to join us. I’m not saying we’re not at all to blame, but maybe the need of our opponents to portray us as racists doesn’t help us to keep the racists out of the party.”
Regardless of the question of racism among Swedish Democrats members, there are certain aspects of the party’s activities that are more characteristic of a centrist party and could explain its increased strength in the polls. Andersson claims that when it comes to welfare issues, they are in the center of the political map, somewhat more to the left when it comes to the job market and somewhat more to the right regarding financial issues such as lowering taxes. He believes that he problem is that the system is falling apart. “We pay some of the highest taxes in the world, but many people feel that their children have to register for a private school in order to provide them with a good education. With all those taxes, we still spend little on the police and the crime level is high. How did we get to this situation?”
Tobias Andersson
Where did you grow up? Where do you live now? “Outside of Skövde in the countryside. I now own an apartment in Skövde and in Stockholm I stay at an apartment provided by the Parliament.” What’s your family background? “Working class from rural areas.” How old were you when you entered politics? “16 years old.” What are your main political fields of interest? “Judicial policies and civil society issues.” How far do you aim in your political career? what’s your political dream job? “I aim to help strengthen my party and do my best to make Sweden a better country, where that leads the future will tell.” Who are your political idols and influences? “Never truly had any, I’m not driven in that way.” What are your hobbies? “Training, hunting, cooking, eating and drinking.” What’s your living situation? “I am officially single at the moment, so I can focus on the election campaign 100 percent".
For Andersson, crime in Sweden is related to the economy, but also to the immigration policy. He thinks that immigration has created cultural clashes: “We warned that that’s what would happen. If people from a certain part of the world were unable to live in peace for 1,400 years, they won’t start to do so when they arrive in Sweden either. These are conflicts that were imported into Sweden. There’s also the socioeconomic component that has worsened due to mass immigration. There are about 700,000 people who come from immigrant families, who are incapable of supporting themselves and live at society’s expense. That has contributed to a poor socioeconomic situation in certain areas, which leads to crime.”
‘A different Sweden’
As opposed to Andersson, for whom issues of law and order are at the top of the agenda, Aida Badeli, 26, head of the Green Party’s youth league and a candidate for Parliament, claims that nothing is currently more important than the climate issue. “We’re emphasizing the reduction of carbon emissions, but also issues of social justice, economic justice and a war against racism. The conservatives in Sweden have taken control of the agenda, but we have to show the young Swedes and the rest of the country that we believe in a different Sweden, one in which there are equal rights for all and a responsibility to reduce the emissions here in Sweden as well, not only in other countries.”
Aida Bedeli
Where did you grow up? Where do you live now? “Gothenburg, now I live in Stockholm.” What’s your family background? “I was raised by a single mother.” How old were you when you entered politics? “15 years old.” What are your main political fields of interest? “Human rights.” How far do you aim in your political career? what’s your political dream job? “I live in the moment. I have no aim in my political career, I just want to make the world a better place.” Who are your political idols and influences? “My uncle and Olaf Palme.” What are your hobbies? “Netflix and hanging out with friends.” What’s your living situation? “I live with my boyfriend".
Like most of those running in the Swedish election, Badeli believes in the Swedish welfare model even though her party focuses on the climate crisis. “I’m trying to push my party leftward so we’ll talk more about social justice,” she says. “We see that in Sweden, the social disparities are growing. Many young people don’t finish school, the health care system is not longer good enough, and young Swedes, mainly young men, are murdering one another due to poverty and lack of justice.
“There are children who don’t have enough food at home. Although it’s not poverty like in Africa, it’s poverty that we haven’t seen here for a long time. The welfare state must be stronger, I don’t believe that the free market will take care of the needy. The government must do that and increase the budgets that haven’t increased since the 1990s.”
Badeli proposes higher taxes for the top 1% of the wealthy in order to pay for the increase in budgets and finance the cost of joining NATO. Although she and her party were initially opposed to joining NATO, almost nobody in the election campaign is discussing the topic, which only a few weeks ago was the most talked-about issue in the country. Foreign policy, as important as it may be, is simply not on the agenda.
However, the young candidates certainly have something to say on the subject. Pourmokhtari, of the Liberal Party, is opposed to Swedish neutrality, which came to an end with the decision to join NATO, and is proud of the fact that her party has been advocating this change for over 20 years. “There’s good and bad in the world,” she say. “Joining NATO is part of international solidarity and Swedish values – it’s our responsibility as a free democracy.”
Lindvall, of the Social Democratic Party, says that the war in Ukraine was a decisive factor in his party’s position on NATO. “There is now a general trend of return of authoritarian governments that are more aggressive, expansionist and nationalist, such as Russia and China. And when democracy is threatened, it is important that democracies work together. I wasn’t happy with the decision to join NATO [which was the result of a radical policy change by the leadership of the Social Democratic Party in the face of internal opposition], but now that it’s done, it’s important that we work within it and be a clear voice for disarmament together with other Nordic countries,” he says.
The Sweden Democrats were also opposed to joining NATO at the start, but changed their position after Russia’s invasion of Ukraine. Andersson says that their position was always nationalist, in favor of sovereignty and rejecting intervention by groups such as the European Union. With the situation that has been created with the war in Ukraine, he says, it was natural for them to examine public opinion. After listening to it, they tended to favor joining.
Badeli, leader of the Green Party’s youth league, is aware that for most of the voters, this election will be decided based on issues such as the prices of energy, fuel and food. In spite of that, she sees a bigger picture. “The most important thing is planet Earth,” she says. “We must have a place to live, it’s a question of survival. But it’s also important for us to have social justice. We care about the planet but no less than that, we care about the human beings living on it.”
דיויד סטברו 