הכרתי את אווה קאילי, חברת הפרלמנט האירופי שנעצרה בחודש שעבר, בפגישה בבריסל לפני שש שנים. קאילי ובני משפחתה, מסתבר, אחראים על אחת מפרשות השחיתות הגדולות בתולדות האיחוד האירופי ואת תוצאותיה ניתן היה לראות בחזיון המביש של המונדיאל בקטאר.
זו היתה כתבה שניסתה לגלות את המנהיגים העתידיים של אירופה. כדי לכתוב אותה, נסעתי לבריסל וראיינתי מספר חברים צעירים בפרלמנט האירופי. הכתבה התפרסמה במוסף "הארץ" בדצמבר 2016 ואחת המרואיינות המרכזיות היתה פוליטיקאית מבטיחה מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית היוונית בשם אווה קאילי. קאילי, אז בת 38, היתה מרשימה למדי. עמדותיה בסוגיות שהיו על הפרק, ברקזיט, החוב היווני ומשבר הפליטים, היו מנומקות ומאוזנות, היא היתה חדורת מוטיבציה לעשות טוב והיא סיפרה על דרכה האישית בפוליטיקה ועל ההתקפות השוביניסטיות נגדה. היא גם אמרה שהיא שונאת פוליטיקאים מקצוענים, שהיא מודאגת מעליית הפופוליזם ושלמפלגתה נדרשת התחדשות ברוח ערכי השלום, הדמוקרטיה והסולידריות. "מעבר לכך", הוסיפה, "אנחנו צריכים להראות שאנחנו נגד שחיתות".
שש שנים מאוחר יותר, בשבוע שעבר, פשטה המשטרה הפדרלית הבלגית על משרדה וביתה של קאילי ועל כעשרים אתרים נוספים. החשד הוא שקאילי, בן-זוגה, אביה וגורמים נוספים קיבלו שוחד מקטאר, הלבינו הון והיוו למעשה ארגון פשע בשירות אינטרסים קטרים. קאילי, שהספיקה בשנים האחרונות להתמנות לאחת מסגניות נשיאת הפרלמנט האירופי, יושבת כעת במעצר, נכסיה הוחרמו והיא נזרקה ממפלגתה ומתפקידיה בפרלמנט. היא אמנם מכחישה שלקחה שוחד והקטרים מכחישים שנתנו אותו, אך גורמים קרובים לחקירה טוענים שהיא נתפסה על חם, שבן-זוגה כבר הודה ושמזוודות עם מזומנים בערך של כמיליון וחצי יורו נמצאו אצל שותפיה לקנוניה.
פגישה בבריסל. אווה קאילי ב-2016
אין לי מושג אם אווה קאילי היתה מושחתת כבר כשפגשתי אותה או שזרע הפורענות נזרע מאוחר יותר. יכול להיות שחושיי לא היו מחודדים ויכול גם להיות שהיא נסחטה או נפלה קורבן למזימה. כך או כך, יש להכיר בכך שהדמוקרטיה הפתוחה והליברלית בכל העולם נמצאת תחת מתקפה. הבעיה היא לא רק האגרסיביות של משטרים רודניים כמו רוסיה, סין וקטאר, אלא העובדה שהעולם המכונה חופשי לא ערוך למתקפה ולעיתים אפילו לא מודע לקיומה. אם מדינה כמו קטאר מסוגלות לקנות פוליטיקאים כמו קאילי, גופים אזרחיים כמו פיפ"א ותאגידים בינלאומיים מכל הסוגים, החולשה היא מערכתית. תאוות בצע אמנם תמיד היתה, אך לאחרונה דומה שמנגנוני ההגנה מתקשים לעמוד בפניה.
אחד ממנגנוני ההגנה הוא עיתונות חופשית. בשבוע שעבר פרסם ארגון "עיתונאים ללא גבולות" נתונים המראים שב-2022 ישבו במעצר ובמאסר 533 עיתונאים ברחבי העולם, 57 עיתונאים נהרגו, 65 הוחזקו כבני ערובה ו-49 הם בחזקת נעדרים. אלו המספרים הגבוהים ביותר שהארגון רשם מעולם. למרות שעיתונאים נפגעים בעיקר במדינות כמו איראן ובלארוס, גם מדינות דמוקרטיות אינן חסינות. ראשית, מפני שמה שנעשה בדיקטטורות במרתפים אפלים, חדרי עינויים ועמודי תלייה, יכול להיעשות בדמוקרטיות באמצעות חקיקה נגד השידור הציבורי ובקניית מהדורות חדשות בכסף. שנית, דמוקרטיה היא לא מצב קבע. מה שקורה היום במקסיקו ובתורכיה יכול לקרות בעתיד במדינות אחרות.
הדו"ח השנתי של IDEA, ארגון בינלאומי שבוחן את מצב הדמוקרטיה בעולם, מראה שבשש השנים האחרונות מספר המדינות שנעות לכיוון אוטוריטרי הוא יותר מכפול מאלו שנעות לכיוון דמוקרטי. הדו"ח, שבנוי על נתונים מ-173 מדינות הנבחנים ומנותחים ע"י מומחים בכל העולם, מראה גם שישנה הדרדרות בפרמטרים דמוקרטיים גם במדינות דמוקרטיות. כלומר, משטרים נבחרים בצורה דמוקרטית אך מחלישים מוסדות דמוקרטיים חיוניים. אתגרים כמו מלחמות אזוריות, מגפות, מיתון, עליית מחירים וחדשות כזב הממלאות את הרשתות החברתיות, מעמיסים על השיטה הדמוקרטית וגורמים לפוליטיקאים לאבד בלמים ולהתפתות לשינויים משטריים. זה אולי נשמע מוכר, אך זוהי בעיה גלובאלית, לא מקומית.
הפתרון לכל אלו, על פי הדו"ח של IDEA, הוא יצירת אמנות חברתיות חדשות. כדי לעשות זאת, יש להילחם בשחיתות ולבנות אמון. רק מערכות ציבוריות הזוכות לאמון הציבור מאפשרות לדמוקרטיה אמיתית להתקיים ובסופו של חשבון, רק דמוקרטיות חזקות מאפשרות זכויות-אדם בסיסיות, רשת ביטחון חברתית ושלטון חוק. זה לא מקרי שעל פי נתוני ה-OECD עשרת המדינות שיש בהן את הרמה הגבוהה ביותר של אמון בממשלה הן פחות או יותר עשרת המדינות שיש בהן הכי פחות שחיתות ואלו שנמצאות בעשירייה הראשונה של מה שמכונה "מדד החיים הטובים יותר" המשלב קריטריונים של חינוך, בריאות, דיור, הכנסה, ביטחון ועוד. נתונים אלו מראים שדמוקרטיה המבוססת על אמון ציבורי גבוה אינה רק נכונה מוסרית, היא ערובה לחיים טובים יותר.
אבל המתקפה על הדמוקרטיה מנצלת שוב ושוב את החולשות שלנו. לפני תחילת אליפות העולם בכדורגל עוד היו מי שביקרו את קטאר, המדינה ששיחדה לכאורה גם את אווה קאילי ושותפיה. אחרי הגמר השבוע, הכל נשכח כי המארחת סיפקה את ההצגה הטובה בעיר והתכנית שלה הצליחה – המופע של מסי הלבין את פשעיה. כך גורמים לנו בידור ושעשועים גם להתעלם מנזקי הרשתות החברתיות שפוגעות בדמוקרטיה ובמקרים קיצוניים מסייעות לדיקטטורים ורוצחי המונים. צדק עמיתי, אורי משגב, כשכתב על המונדיאל כ"טקס השפלה מתגלגל" הנובע מתאוות בצע, אובדן אמונה בצדקת הדרך וחוסר נכונות לשלם מחיר הכרוך במאבק על ערכים. אבל זה לא רק כדורגל. המקרה של אווה קאילי מדגים שהשחיתות חדרה לכל מקום. היא על המפה והיא נשארת על המפה, לא רק בספורט, בהכל.
Published in Swedish daily newspaper Svenska Dagbladet (please note: this is an unoficial and unedited English translation)…
Israel is sometimes called the "only democracy in the Middle East", and in many ways it is. But Israeli democracy is very different from the Swedish one, even though theoretically both have similar parliamentary systems and the same kind of general elections. The differences are more about dynamics than technicalities. One important difference is that governments in Israel very rarely last an entire term, which is why Israelis will be going to the polls again on November 1st in what may seem like a déjà vu. This is the fifth election campaign in the last four years and the 11th since 2001. In the same period Sweden had only six.
Even though recent years have been unusually unstable in Swedish politics, with weak minority governments and changing political alliances, this is nothing compared to the instability of Israeli politics. This instability combined with unique historical and cultural differences, make the coming up elections very difficult to understand for those who are not locals. Here are a few things to keep in mind if you're following the political drama in the land of milk and honey.
There's probably only one global household name in current Israeli politics – the name of Benjamin Netanyahu. Since Netanyahu first became Prime Minister in 1996, he has held the job for 15 years, even more than David Ben-Gurion who's considered to be Israel's founding father. Netanyahu is head of the "Likud" party and currently leads the opposition even though he's standing trial for bribe and fraud charges. But Netanyahu is more than just a candidate. He's the key issue of these elections. He's not a man leading an agenda. He is the agenda itself. In these elections, many Israelis won't be voting because they want to promote their ideology or influence concrete issues, they'll be voting because they love or hate Netanyahu.
This leads to a misconception of Israeli politics. Since all recent elections ended in a tie between rival blocks, some assume this is a tie in the European style, meaning between left and right. But nothing could be further from the truth. In a European sense the Israeli left makes up 10 to 15 percent of the electorate on a good day. That is if left means socialist or social-democratic ideology combined with progressive values like secularism, civil rights, feminism, LGBT rights and multiculturalism. In Israel the blocks have nothing to do with all that. It's not socialists against capitalists or conservatives against liberals. It's all about Netanyahu. One block supports him, the other wants to get rid of him.
On Netanyahu's side, things are pretty clear – together with Netanyahu's "Likud" party, there's a coalition of Jewish ultra-orthodox parties, nationalist parties and representatives of West-Bank settlers. The other side, however, has no common values, ideas or interests with the exception of one – the idea of replacing Netanyahu. Led by centrist current Prime Minister Yair Lapid, it's a bizarre coalition based on middle class secular Jews supported by left-wing liberals, a variety of Israeli Palestinians (some Islamist, others secular, some nationalists, others old-school communist) and right-wing conservatives who for some reason or another are in conflict with Netanyahu. This is the main reason why the last Israeli government stayed in power for only a year and even during this short period it had to have two heads of government in rotation. If in Swedish politics, the old left-right spectrum became more complicated in recent years and developed into the so-called GAL-TAN spectrum, in Israel the opposite happened, things became simpler – the whole spectrum is reduced to one man.
But where exactly is Netanyahu on a left-right scale? That should be a simple question to answer since Netanyahu is and always has been a self-proclaimed right-wing leader. He's been called an Israeli Trump, an Israeli Orbán and even an Israeli Erdoğan (although they should be called American, Hungarian and Turkish Netanyahus since he assumed office before them). But context is king, and in an Israeli one, Netanyahu may be hated by the left, but that doesn't mean he's as right as it gets. In a social-economic perspective, Netanyahu used to be a Thatcherist, pushing for privatisations, tax cuts and restraining government spending, but it's been years since he spent his political capital on those kinds of issues. Today he leaves the economy in the hands of others. Though he's certainly a hawk and a sceptic when it comes to relations with the Palestinians, he's always been careful with the use of military power and he never went all the way towards Israel's hard core right which supports the annexation of the West Bank and putting an end to the so-called two state solution. In recent years Netanyahu has been mostly concerned with staying in power and avoiding prison. Unlike his potential successors, he's secular, he was raised in the US and has a western education and world view and he's an intellectual. In Israel this means that in many ways he's actually a centrist.
Just for the sake of perspective, the rising star of these elections is the 46-year-old leader of the "Jewish Strength" party, Itamar Ben Gvir, a man who first came to public attention when he threatened the life of Prime Minister Yitzhak Rabin a few weeks before he was assassinated in 1995. Ben Gvir also supported Baruch Goldstein an American Jew who massacred 29 Muslims in Hebron in 1994. The party Ben Gvir is currently part of has the support of 10 percent of the electorate in the latest polls. When it comes to ideology, Netanyahu is a middle of the road pragmatist compared to Ben Gvir and other Israeli nationalist and religious fanatics. The stark opposition he faces is more about his alleged corruption, opportunism and his relentless populist crusade against Israel's judicial system and law enforcement officials.
One of the reasons that Netanyahu's party is supported by over 25% of the voters according to polls is that in Israel many people don't vote according to their opinions. Rather, they vote according to their identity. It's not about what you think, it's about who you are. Arabs vote for Arab parties, religious people vote for religious parties, traditional Jews with an Eastern background vote for the Likud and secular Jews from a western background vote for one of the liberal centrist parties, usually led by ex-Army generals or former media celebrities. These include the Labour Party led by former TV and radio anchor, Merav Michaeli, and the National Unity Party led by Benny Gantz, former army Chief of Staff. To put it in a Swedish context – no one in Israel needs a "Val Kompas", many parties don't even have a party platform. a strong sectorial identity is much mor useful. The comparison may not be entirely fair, but in this aspect, Israeli parties are not very different from "Nyans".
Finally, Swedes may be surprised to know that the Palestinian issue is no longer an important part of the Israeli discourse. Back in the 80s and 90s, the lines of Israeli politics were drawn according to policies towards the Palestinians. The left promoted the two-state solution, the right argued against a Palestinian state. These days, the two-state solution is probably discussed more in Sweden's Foreign Ministry at Gustav Adolfs Torg, than it is in Jerusalem. It seems like both Israelis and Palestinians have lost faith in concepts like negotiations, compromise and peace agreements and a reality of a never ending low-intensity conflict is accepted on both sides. As a result, Israelis will not be voting to stop or to continue the occupation of the West Bank, they'll also not be voting about the threat from Iran, social issues or the economy. Instead, it's a mix of identity politics combined with anger about an eclectic collection of issues which happened to appear in yesterday's papers or social media feeds. When it comes to art and culture, entrepreneurship and industry, history and science, Israel is a beautiful country full of promise and potential. Its political establishment, on the other hand, has lost its way and is deeply divided. The only democracy in the Middle East is stuck in an endless spiral of election campaigns. The result of this fifth round is still unknown, but it may very well simply be nothing more than round number six.
כשלילייה אלחנדרה נמצאה מתה כשבוע לאחר שנעלמה, הרשויות במקסיקו אמרו לאמה שהיא צריכה להיות "מרוצה" כי לפחות הגופה נמצאה. עשרים שנה אחרי, משימת חייה של נורמה אנדרדה היא למנוע את הרצח האישה הבאה
"בדרך כלל היא היתה חוזרת מהעבודה בשמונה בערב", מספרת נורמה אנדרדה על היום בו נעלמה בתה בפברואר 2001. "כשלא חזרה, הלכתי לחפש אותה בתחנת האוטובוס. מאוחר יותר התקשרתי למקום העבודה שלה, חשבתי שאולי עבדה שעות נוספות. אחר כך התחלתי להתקשר לחברים".
בתה של נורמה, לילייה אלחנדרה, היתה אז בת 17. היו לה כבר שני ילדים קטנים משלה והיא עבדה במקִלָה, מפעלים הנפוצים ברחבי אמריקה הלטינית המעסיקים עובדות רבות בשכר נמוך ובתנאים גרועים, בדרך כלל בייצור עבור חברות אמריקאיות. העיר בה חיה המשפחה, סיודאד חוארס שבמדינת המחוז צ'יוואווה, קרובה לגבול עם ארה"ב. האזור נחשב למרכז חשוב של תעשייה זו והוא סובל שנים רבות מעוני, פשע ואלימות. "ביום שלמחרת חיפשתי בבתי חולים", ממשיכה אנדרדה את סיפורה. "תליתי מודעות והודעתי למשטרה שאלחנדרה נעדרת, אבל לא ראיתי אותה יותר לעולם".
אנדרה לבושה שחור, מחזיקה את תמונת בתה קרוב לליבה. היא מספרת שגופתה של אלחנדרה נמצאה כשבוע אחרי שנעלמה, כשעובד ניקיון ניקה את האזור בו היא הושלכה. כשנמצאה גופתה היא היתה מתה רק 24 שעות. על הגופה היו סימני אלימות ופגיעה מינית. על אף שעל גופתה היו עקבות דנ"א בשלושה מקומות — מתחת לציפורניים, על גופה, ובדם שנמצא בשמיכה שעטפה אותה — המשטרה, כך אומרת אנדרדה, לא עשתה דבר.
התובעת אמרה לה שהיא צריכה להיות "מרוצה". לפחות הגופה נמצאה, דבר שאי אפשר לומר על קורבנות רבים מספור באזור. "כשמצאנו אותה, התחלתי לחפש צדק, לדרוש צדק, רציתי לדעת מי עשה את זה ולמה. חוסר הכבוד של הרשויות פגע בי", אומרת אנדרדה ל"הארץ" בראיון שמתקיים בסטוקהולם. דמעות בעיניה.
נורמה אנדרדה ותמונת בתה, לילייה אלחנדרה. מאחור: תמונתו של הארלד אדלסטם. באדיבות קרן אדלסטם, צילום: Fredrik Bengtsson
אנדרדה הגיעה לשוודיה כדי לקבל את פרס אדלסטם המוענק לה על כך "הקדישה את חייה למלחמה למען צדק עבור נשים במקסיקו, תוך לקיחת סיכונים גדולים ולמרות אינספור איומים על חייה". הפרס מוענק לזכר הדיפלומט השוודי הארלד אדלסטם, שסייע לרבים מיהודי נורווגיה במהלך מלחמת העולם השנייה והציל צ'יליאנים וקובנים רבים ממשטרו הדיקטטורי של פינושה בשנות השבעים. היא מספרת כי ההשפלה והרצון שגורלה של בתה לא יהיה גורלן של נשים ונערות אחרות הניעו אותה להקים את הארגון Nuestras Hijas de Regreso a Casa (ישובו בנותינו הביתה) שמטרתו הפעלת לחץ על השלטונות למציאת הרוצחים, ענישתם ומניעת מעשי הרצח הבאים.
הרצח של לילייה אלחנדרה אנדרדה הוא אחד מאלפי מקרי רצח בחוארס בפרט ובמקסיקו בכלל. מקובל לכנות את התופעה פמיסייד, פשע שנאה הכולל הרג מכוון של נשים ונערות רק בגלל מגדרן. פמיסייד כולל במקרים רבים גם אונס, התעללות ואלימות מינית והמניעים שלו הם מגוונים. במקסיקו פשעי פמיסייד מגיעים על רקע של סחר בסמים, פשע מאורגן ותרבות שבחלקים ממנה היחס לנשים הוא מבזה ומשפיל. באופן כללי, פמיסייד מגיע בצורות שונות החל בשנאת נשים גרידא, רצח בגין מה שמכונה "שמירה על כבוד המשפחה", סחר בנשים וכלה ברצח תינוקות בגלל העדפת תינוקות זכרים.
בראיון מספרת אנדרדה על המצב החמור במדינה. "גוף האישה הוא גוף של מוות", היא אומרת, "בערך 11 נשים נרצחות כל יום במקסיקו. 98% מהמקרים לא נפתרים. אבל זה יותר מסטטיסטיקה. הבת שלי היא לא סטטיסטיקה. אנחנו במגננה, אין לנו הרבה מה לעשות. זו הרגשה של פחד. צריכות לחשוב בכל פעם שיוצאות החוצה. להחליט מה ללבוש. גברים לא צריכים לחשוב על הדברים האלה".
דו"ח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה במקסיקו מסוף אוגוסט תומך בנתונים האלה, ומוסיף שיש במדינה עשרות אלפי נעדרות. כ-70% מיותר מחמישים מיליון נשים בנות 15 ויותר שחיות במדינה חוו אלימות. במרבית המקרים, הנשים לא הגישו תלונה רשמית ולא נעזרו ברשויות. מכלל הנשים שנסקרו, 23% אמרו שהן חוו אלימות בשנה האחרונה.
באשר למניע לרצח בתה, כמו גם אלה של מקרי הרצח הנוספים במדינה, השיבה אנדרדה כי היא סבורה שמדובר בשנאת נשים. "ריטה לאורה סגטו (אנתרופולוגית פמיניסטית ממוצא ברזילאי-ארגנטיני, ד"ס) טוענת שזה עניין של מאפיה. הגברים צריכים להוכיח את היכולות שלהם ולהראות שהם נאמנים. הם מבצעים פשע והופכים להיות חלק מהקבוצה. זו דרך לקשור את כולם יחד על ידי כך שהידיים של כולם מגואלות בדם. אבל אני חושבת שהתשובה היא אחרת — זו התקפה מינית ויותר מזה, זו שנאה של נשים".
אנדרדה מסבירה כי התופעה במקסיקו נפוצה במיוחד בגלל ש"פשוט אין ענישה. אין שום רצון פוליטי לפתור את הבעיה ולא מכירים בה בכלל, כך שהרוצחים מרגישים בטוחים". היא אומרת שחיי הנשים במקסיקו פשוט זולים יותר ומוסיפה כי "הנכדה שלי אמרה שחיי נשים שווים פחות מבוטנים".
אחד מהישגיה הבולטים של אנדרדה היא ההכרה הבינלאומית במצב הנשים החמור במדינה והלחץ הבינלאומי על השלטונות המקסיקאיים לעשות משהו בנושא. חלק גדול מלחץ זה הגיע ממקום שקרוב מאוד לסיפורה האישי של אנדרדה ומפרשה שהתחילה מספר חודשים אחרי מות בתה. "שלושה קילומטרים מהמקום שבו נמצאה אלחנדרה, מצאו שמונה גופות נוספות", היא מספרת. "חצי קילומטר משם, נמצאו עוד שתיים, הכל באותו רחוב. המקום נקרא 'שדה הכותנה' כי פעם גדלה שם כותנה. חלק מהגופות זוהו ואחרות היו רק עצמות. כשדיברתי עם המשטרה, הם אמרו לי שהם מפסיקים לחקור את מותה של אלחנדרה כי הם עסוקים עכשיו בחקירה החדשה".
אנדרדה הבינה שהמשטרה לא חוקרת את המקרים ברצינות ואחרי שנעצרו שני נהגי מוניות, שאחד מהם מת בכלא בנסיבות מחשידות, היא יצרה קשר עם הנציבות הבין-אמריקאית לזכויות אדם (Inter-American Commission on Human Rights), גוף עצמאי המאגד 35 מדינות מרחבי היבשת. התיק הובא לבית הדין הבין-אמריקאי לזכויות אדם, שקבע שממשלת מקסיקו מנעה ממשפחות הקורבנות את זכות הגישה לצדק ולהגנה משפטית. ממשלת מקסיקו גונתה בפומבי ונאלצה לפעול. כך הצליחו נורמה אנדרדה ושותפיה להכניס לחוק המקסיקאי את פשע הפמיסייד.
אנדרדה מספרת כי מקסיקו כבר גונתה וקיבלה המלצות שעליה למלא בנושא. היא מספרת כי "ההמלצות היו, בין השאר, לערוך קמפיין נגד פמיסייד ולחוקק חוקים חדשים למניעתו. אבל צריך לומר — האימהות לא קיבלו צדק, האמת עדיין לא יצאה לאור ואיש עוד לא נעצר. בשבילנו זה היה כישלון והמדינה לא עשתה בשבילנו כלום. אחרי המשפט התקבלו אמנם חוקים חדשים והונחה תשתית חוקית, אבל נשים עדיין נרצחות והמצב לא השתפר. להיפך, הוא נהיה גרוע יותר. החוקים פשוט לא נאכפים והפושעים עדיין לא נענשים".
קרולין אדלסטם, יו"ר חבר המושבעים של הפרס שקיבלה אנדרדה, ומייסדת שותפה של הקרן, אמרה כי "נורמה אנדרדה מייצגת את קולן של נשים רבות, קורבנות חסרות קול שהמקרים שלהן מעולם לא נפתרו". אדלסטם הוסיפה כי "הצדק חייב לנצח. אי הענישה המערכתית במקסיקו והעובדה שחלק מהמדינות בה כלל לא מכירות בפמיסייד כעבירה נפרדת מרצח — מעוררת דאגה גדולה".
אנדרדה לא מאמינה שתמצא את הרוצחים של אלחנדרה. "אך הייתי רוצה שהאנשים שמגינים על הרוצחים ייעצרו". היא מלטפת את תמונתה של ביתה שנרצחה לפני למעלה מעשרים שנה ואומרת: "מי שרצח את אלחנדרה ירצח כנראה עוד אנשים. זה אמור היה להכריח את הממשלה לעשות משהו, אבל כלום לא נעשה. אולי זה חלום, אבל הכי הייתי רוצה שאף אישה או נערה לא תיהרג רק בגלל שהיא אישה או נערה".
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, המילים "לעולם לא עוד" היו לא רק צו מוסרי אלא גם תוכנית עבודה. תוצאות הבחירות האחרונות בשוודיה, באיטליה ובצרפת מסמנות שאנחנו על סף תקופה של שמרנות והסתגרות
בשנים 1945-1950 היו המילים "לעולם לא עוד" מילות מפתח בהבנת ההתרחשויות הפוליטיות והחברתיות באירופה. מיד בתום מלה"ע השנייה נשפטו בנירנברג פושעי המלחמה הנאציים הבכירים, ב-1948 יצאה לפועל תכנית מרשל האמריקאית כדי לשקם את היבשת ולהעלותה על פסים של צמיחה. עוד לפני כן הוקם ארגון האומות המאוחדות בכדי לשמור את השלום והביטחון בעולם. אחת האָמַּנוֹת הראשונות שאומצו על ידי הארגון היתה "האמנה למניעת וענישת הפשע רצח-עם", מונח שטבע עוה"ד היהודי רפאל למקין. בזכות כל אלו ועוד היה הביטוי "לעולם לא עוד" בסוף שנות הארבעים ותחילת החמישים ליותר מצו מוסרי. הוא הפך לתוכנית עבודה.
עם זאת, לצידן של התרחשויות אלו החלה תנועה היסטורית מקבילה, מוכרת פחות. זה התחיל במחשכים, רחוק מעיני התקשורת והממסדים הבינלאומיים. אחר כך הפכו הדברים לגלויים יותר. ההיסטוריונית השוודית, אליזבת אוסברינק, מתארת את התהליך בספרה "1947 – סיפורה של השנה ששינתה את ההיסטוריה" (אחוזת בית, תרגום: רות שפירא). אוסברינק מספרת על המנהיג הפשיסטי השוודי, פר אנגדהאל, שחילץ פושעי מלחמה נאצים מגרמניה לשוודיה ומשם למקומות שונים בעולם. במקביל הוא החל לחבר ולהפגיש פשיסטים, נאו-נאצים ולאומנים מרחבי היבשת. כנסים התקיימו, תוכניות עבודה נכתבו ומפלגות הוקמו במדינות רבות. כך נמצא הקו המקשר בין הפשיסט האנגלי אוסוולד מוסלי לחברי "התנועה החברתית האיטלקית" (MSI), ממשיכת דרכו של מוסוליני, לניאו-נאצים מסקנדינביה ומדינות השפלה ולשרידי נאמני היטלר בגרמניה. בצילה של הקמת אירופה חדשה, חופשית ודמוקרטית, החלה להתגבש חזית מאוחדת שתשיב עטרה ליושנה.
אך האחדות לא נמשכה זמן רב. חילוקי דעות לגבי שאלות אידאולוגיות על גזע ותרבות, לאומיות ואחדות אירופית התערבבו במאבקי כוחות אישיים. תנועת האם הכלל-אירופית התמוססה וכך גם התנועות במדינות השונות, חלקן הפכו לארגונים אלימים ומהפכניים בשולי הפוליטיקה, אחרות חתרו להתקרב למיינסטרים. בשוודיה הוקמו בעשורים הבאים תנועות ניאו-נאציות רבות, מ"מפלגת העובדים הנאציונל-סוציאליסטית"(NSAP) בשנות הארבעים ועד "שמרו את שוודיה שוודית" (BSS) בשנות השמונים. באיטליה ה-MSI עברה גלגולים שונים עד שהפכה ל"חזית הלאומית" (AN) בשנות התשעים. בצרפת הוקמה ב-1954 מפלגת "העצרת הלאומית הצרפתית" על ידי מוריס ברדשה, אחד המנהיגים החשובים בתנועתו של אנגדהאל בשיתוף עם ז'אן לואיס טיקשה-ווינינקור ששירת בממשל ווישי משתף הפעולה עם הנאצים. כך, ככל שצילן הארוך של אושוויץ וטרבלינקה התעמעם צצו ברחבי היבשת עוד ועוד תנועות ומפלגות שנשאו את המורשת האנטי דמוקרטית, הגזענית והלאומנית של הנאצים. הרעיונות הישנים לא מתו, מסתבר, להיפך, במקומות רבים הם נולדו מחדש.
אך מה לכל אלו עם המציאות באירופה ב-2022? ובכן, שלושת המדינות שבהן התרכזו רבים ממנהיגי הימין של שנות החמישים והשישים, שוודיה, איטליה וצרפת, מראות את הקשר בבירור. ב-1988 החליטו מספר חברים מהסצנה הניאו-נאציות השוודיות להקים מפלגה חדשה. אחד הפעילים המרכזיים בהתארגנות זו היה גוסטאב אקסטרום בן ה-81. בעברו התנדב אקסטרום לוואפן-אס.אס והיה פעיל ב-NSAP, אחת המפלגות הנאציות השוודיות הוותיקות. המפלגה שהוקמה בסוף שנות השמונים נקראה "השוודים הדמוקרטים". הם עברו את אחוז החסימה בפעם הראשונה ב-2010 ובבחירות בספטמבר האחרון המפלגה זכתה במעל 20% מהקולות. היא כעת המפלגה השנייה בגודלה בשוודיה והממשלה השוודית הבאה תלויה לחלוטין בתמיכתה. במקביל לעלייה בכוחם של השוודים הדמוקרטיים בשנות התשעים, הצטרפה נערה בת 15 בשם ג'ורג'ה מלוני לתנועת הנוער של המפלגה הניאו-פשיסטית האיטלקית. בשנים הבאות היא התקדמה בשורות המפלגה כאשר זו מתפרקת ומתאחדת עם תנועות אחרות עד שלבסוף היא הופכת ל"אחים של איטליה" (Fdl), הזוכה הגדולה של הבחירות שנערכו גם הן בספטמבר השנה. מלוני תהיה ראשת-הממשלה הבאה של איטליה וסמל מפלגתה נשאר הסמל הפשיסטי הישן של "התנועה החברתית האיטלקית" – הלהבה בעלת שלושת הצבעים, ירוק, לבן, אדום.
גם בצרפת נערכו השנה בחירות. כזכור, הנשיא מקרון אמנם ניצח בהן, אך המתמודדת שעלתה לסיבוב השני, מארין לה-פן, זכתה במעל ל-40% מהקולות. שורשיה של לה-פן נטועים באותה ערוגה. לתנועת ההתחדשות של הימין הקיצוני האירופי בראשית שנות החמישים היה כתב-עת חודשי. שמו היה Nation Europa והוא נוסד על ידי קצין אס.אס לשעבר. בין כותבי הטקסטים היו הוגי דעות שהפכו להיות הרוח החיה של הימין האירופי החדש. אחד מהם היה כותב צרפתי צעיר ששימש גם כקמפיינר של "העצרת הלאומית הצרפתית". שמו היה ז'אן מרי לה-פן. מפלגתה של בתו של לה-פן, מארין, דומה למדי למפלגת "השוודים הדמוקרטים" ולמפלגתה של ג'ורג'ה מלוני. שלושתן מהוות הוכחה מאוחרת להצלחה של המהלך הימני קיצוני הפוסט מלחמתי, שלושתן נטועות עמוק בפשיזם ושלושתן טוענות בלהט שהן כבר לא כאלו. נכון, הן שמרניות, הן אוהבות משפחות מסורתיות וחושבות שפמיניזם, זכויות להט"בים והזכות להפלות הלכו רחוק מדי. שלא לדבר על הגירה. גם בתי-משפט עצמאיים מדי או תקשורת ואקדמיה חופשיות מדי הם לא כוס התה שלהן. אבל מגזענות ונטיות אוטוריטריות הן מתנערות בעקשנות. זכותן.
למעשה, ייתכן שכדאי לעסוק פחות בגזענות, באנטישמיות ובקסנופוביה של תנועות הימין הפופוליסטי ויותר בחוסר הרצינות שלהן. בניגוד לתדמית, כאילו השמאל הוא חולמני, תמים ולא ריאליסטי, באירופה של היום דווקא הימין הפופוליסטי הוא כזה. מנותק מהמציאות, חולם חלומות, מתרחק מפרגמטיזם ומשנה את דעתו כל הזמן. פעם הוא מתקרב לרוסיה ולנשיא פוטין, ופתאום הוא תומך בנאט"ו. מצד אחד, הוא רואה את האיחוד האירופי כמקור כל רע, מצד שני, אין לו בעיה לקבל ממנו צ'קים בסכומים אסטרונומיים. גם התנגדותו להגירה ועצימת העיניים שלו לנוכח ההתחממות הגלובלית מעוררת תמיהות. למרות קונצנזוס מדעי מוחלט על כך שהאנושות עומדת בפני משבר קיומי, הימין הפופוליסטי לא מאמין למדענים והוא מתנגד לצעדים להפחתת גזי החממה. באותה מידה הוא גם מתעלם מקיומם של המלחמות האזוריות, הבצורות ומעשי הטבח שיוצרים את הפליטוּת העולמית. בזמן שהשמאל והימין השמרני האירופיים מציעים פתרונות שונים לבעיה, הימין הפופוליסטי מכסה את עיניו וחושב שהיא פשוט תעלם. לדידו אפשר לבנות חומה סביב היבשת ולהמשיך לבלבל את המוח עם תיאוריות קונספירציה ויצירת אויבים שימושיים. מצד אחד, אסור לקלוט פליטים, מצד שני, אסור להעביר כסף לאפריקה ולמזה"ת ואסור להשקיע במוסדות בינלאומיים ובפתירת סכסוכים. מי יעצור את עשרות מיליוני מבקשי המקלט שעושים את דרכם מערבה וצפונה? הימין הפופוליסטי מחפש את הפתרונות איפשהו בין "הפרוטוקולים של זקני ציון" לפוקס ניוז. לעיתים נטען ששיתוף פעולה עם מפלגות כאלו, הוא רכיבה על נמר פשיסטי. האמת היא שזה קרוב יותר לרכיבה על בת-יענה.
ונשאלת כמובן השאלה לאן כל זה מוביל? האם אירופה העתידית תהיה יבשת שמרנית ומסתגרת שחוזרת אחורה בכל הנוגע לזכויות-אדם, קליטת הגירה והתמודדות עם אתגרי כלל האנושות? התשובה לשאלה זו מונחת דווקא אצל השמאל. כבר עתה עובר השמאל האירופי והאמריקאי תהליך התאמה ליריביו מהימין. פופוליזם הרי אינה תופעה ייחודית לימין. גם השמאל יכול להפוך את עורו, או נכון יותר, להפריט את עצמו לדעת ולהציע זר של מאבקים ספציפיים, המחולקים לפי גזע, מין, מגדר וגיל, במקום פתרונות חברתיים כלליים המותאמים לחברה כולה. מפלגות סוציאל־דמוקרטיות שעדיין פועלות ככאלו מנסות לפתור בעיות חברתיות מורכבות באמצעות מערכות רווחה, חינוך, דיור וביטחון המבוססות על מגזר ציבורי גדול, ארגוני עובדים חזקים וסולידריות חברתית. אך במדינות בהן הסוציאל-דמוקרטים הפסידו ופינו את מקומם לפוליטיקת הזהויות של השמאל ה"רדיקלי" ולנאו-ליברליזם של השמאל ה"מתון", הזירה כבר אינה המציאות עצמה אלא הרשתות החברתיות והמסכים. במדינות אלו קשה לראות מי ישנה את כיוון הספינה המפליגה לקראת הקרחון הפופוליסטי.
העתיד אמנם אינו ידוע, אבל לא צריך לחזור שנים רבות מדי אחורה כדי לדעת מה קורה באירופה כאשר הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני נאבקים על השלטון בזמן שהמתונים מתעמתים בינם לבין עצמם ובפריפריה של היבשת נערכת מלחמה שהמעצמות עושות בה ניסוי כלים (פעם בספרד, היום באוקראינה). כפי שכתבו כבר רבים, ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה ומפתה, בהקשר זה, להשתמש בציטוטו הידוע של ג'ורג' סנטיאנה על כך ש"אלו שאינם זוכרים את העבר נידונים לחיות אותו שוב". כך או אחרת, באירופה של שנה זו מתחיל להצטייר תרחיש שבסופו תבוא תקופה חדשה. תקופה שמשפט המפתח שלה עלול להיות "לעולם לא עוד".
At the end of the 1940s, while Europe was putting ‘never again’ into a work plan, a parallel movement was arising. What began in obscure realms now characterizes the far-right renaissance in Europe
In the years following World War II, the words “never again” were a key to understanding political and social events in Europe. Shortly after the war, senior Nazi war criminals were tried in Nuremberg, and the United Nations was founded to safeguard the peace and security of the world. Then in 1948 the United States launched the Marshall Plan, with the aim of rehabilitating the Continent and setting it on a path of growth. One of the first treaties adopted by the UN was the Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide, a term coined by the Jewish lawyer Raphael Lemkin, who was one of the convention’s initiators. Thanks to these developments, by the end of the decade, the term “never again” had become more than a moral imperative: It was a work plan.
But concurrently, a parallel historical movement was rising, one that attracted less public attention. In the shadow of the new and free Europe, a united front began to coalesce; it aimed to restore Nazi and fascist values and ideas to dominant roles. A few years after the mass murders ended, an increasing number of movements and parties that bore the racist, nationalist and antidemocratic heritage that was vanquished in 1945 cropped up across the Continent.
It began in obscure realms, far from the eyes of the international institutions and the press. The Swedish historian Elisabeth Åsbrink describes the process in her 2016 book “1947: Where Now Begins.” She notes that Per Engdahl, the leader of the Swedish fascist movement who had been active during the war, began connecting nationalists from across the Continent – those from the losing side in the war. He brought Nazi war criminals to safe haven in Sweden and from there smuggled them around the world. Conferences that were public knowledge were held, working plans were written and parties were founded in many European countries. This is how the English fascist Oswald Mosley could be linked both ideologically and organizationally via the Italian Social Movement (MSI), the heir to Mussolini’s path, to the neo-Nazis in Scandinavia and the Low Countries and to the last of Hitler’s loyalists in Germany.
That unity did not last long. Ideological differences – questions of race, culture and nationalism – arose quickly, and were compounded by personal power struggles. The trans-European parent movement was gradually dissolved, and its branches in the various countries split into movements and parties of two main types: Some became violent, revolutionary fringe groups, while others strove to draw close to the mainstream.
In Sweden, which had been neutral during the war, thus evading the devastation caused by the fighting, a large number of neo-Nazi movements would emerge in the decades to come – from the National Socialist Workers’ Party (NSAP) in the 1940s during the war to Keep Sweden Swedish in the 1980s. In Italy, the MSI went through several incarnations before morphing into the National Alliance, in the 1990s. In 1954 France saw the establishment of the Rassemblement National Français by Maurice Bardèche, who was close to Engdahl, and Jean Louis Tixier-Vignancour, who had served in the Vichy regime. It’s these same three countries that now embody the far-right renaissance in Europe.
In 1988, members of the Swedish neo-Nazi scene founded the Sweden Democrats. One of its key figures was Gustaf Ekström, then 81, a former Swedish volunteer in the Waffen SS who had also been active in the NSAP. Ekstrom died in 1995, but his party is still around, and it crossed the electoral threshold for the first time in 2010. In last month’s parliamentary election, it became the country’s second-largest party, garnering more than 20 percent of the vote. Sweden’s next government will be wholly dependent on it.
While the Sweden Democrats were slowly and cautiously consolidating their strength, in 1992 a 15-year-old girl named Giorgia Meloni joined the youth movement of Italy’s the neo-fascist party, the MSI. She rose through the ranks of the party, which eventually became the Brothers of Italy (FdI), which in September won Italy’s parliamentary election. Meloni will be the next prime minister of Italy, borne on the wings of a party whose emblem makes use of the tricolor flame, the old Italian fascist symbol.l
In last April’s runoff presidential election in France, Emmanuel Macron, the incumbent and the centrist candidate, was victorious; but the losing candidate Marine Le Pen, received 41.45 percent of the vote, a personal high. Le Pen’s roots were planted in the same fascist ground that had been plowed originally by Per Engdahl. The European far right’s renewal movement in the 1950s had a monthly journal, Nation Europa, which was founded by a former SS officer, Arthur Ehrhardt. Among its writers were thinkers who became the living spirit of the new European right. One of them was a young Frenchman campaigning for the Comité National Français: Jean-Marie Le Pen.
His daughter’s party, recently renamed the National Rally, is similar to the Sweden Democrats and to Meloni’s party. The three, which represent the success of the far right’s postwar evolution, vehemently insist they are not fascists. They take pride in their conservatism and in encouraging “traditional family values”; they think that feminism, LGBTQ rights and access to abortion – not to mention immigration – have gone too far. Independent and activist courts, a free and unbiased media, and academia are also not their cup of tea. But publicly, they shake off accusations of racism and authoritarian tendencies.
It may well be that the great problem with these parties may not be their extremism, antisemitism and xenophobia, but the lack of seriousness of those who wish to lead the Continent (and are poised to do so in no few countries). A major contention against the left is that it is naïve and unrealistic, even dreamy. But in today’s Europe, it is the populist right that is afflicted with these childhood ailments: disconnected from reality, delusionary, unpragmatic and fickle in its views. At times its leaders draw close to Russia and its president, Vladimir Putin, then it suddenly supports NATO. It views the European Union as the root of all evil but when in power happily accepts astronomical checks from it. This isn’t necessarily extremism, it’s populism that avoids responsible long-term solutions while fueling well-organized crusades against so-called corrupt elites.
This childish, look-the-other-way behavior is most blatant in the far right’s denial of the climate crisis, in the face of an absolute scientific consensus. For these parties and the leaders they spawned, the approaching consequences and the existential crisis that humanity is facing are akin to fairy tales, and they oppose almost all the measures being proposed to reduce greenhouse gas emissions.
Riding an ostrich
But it’s not just global warming, the droughts or the rising sea levels. The populist right closes its eyes to the realities of the waves of immigration, the refugee crisis and the wars of the future. While the left and the conservative right suggest solutions – some better, some less so – the populist right believes that if it ignores the problem, it will simply go away. As far as it’s concerned, it’s possible to build a wall around the Continent and explain the world using a variety of alternative sources, from Fox News to “The Protocols of the Elders of Zion.”
On the one hand, they are against taking in refugees, but they are also opposed to offering economic aid to the countries in Africa and the Middle East where the migrants come from. Similarly, it’s out of the question to invest in international institutions and conflict resolution. The flow of immigrants westward and northward, which could total tens of millions, will simply end by itself. It is sometimes said that cooperating with these far-right parties is like riding a tiger, but in reality it’s more like riding an ostrich.
The answer to the question of where all of this is leading, and whether the Europe of the future will be a conservative, insular continent that has regressed in regard to human rights, immigrant absorption and coping with the challenges facing humanity, actually rests with the left. Today, both in Europe and the United States, the left is adapting to its right-wing rivals. Populism is not an exclusively right-wing phenomenon; both sides are adept at deconstructing themselves and putting forward a garland of specific struggles that are divided according to race, sex, gender and age, instead of coming up with solutions that are intended for society as a whole.
Social Democratic parties still advocate traditional solutions such as crafting full-employment policies, strengthening trade unions, investing in welfare and providing public housing and a strong social safety net. But in some countries these parties have given way to the identity politics of the so-called radical left, or to the neoliberal policies of Social Democratic parties that have lost their way. For these kinds of parties, reality is no longer the political arena, it’s the endless chatter on TV and social media. In countries that have lost their traditional left, it’s hard to see who will right the ship that’s sailing toward the populist iceberg.
Predicting the future isn’t easy, but we don’t have to go back many years to remember what happens in Europe when the extreme fringes on the right and left fight for power while the moderates are preoccupied with internal wrangling. While all this is going on, the war in Ukraine is becoming an echo of the Spanish Civil War of the 1930s, which was the preview for World War II. As the cliché goes, history tends to repeat. The past year looks like the start of a process that may end with the ushering in of a new period – one whose guiding principle may very well once more be “never again.”
Sweden’s new foreign minister, Tobias Billström, talks to Haaretz about recalibrating foreign policy, the importance of ties with Israel and the new government's far-right partners
STOCKHOLM – Swedish foreign policy has been unique for many years in Europe. The Scandinavian nation hasn’t joined military alliances since it was a military power in the 17th and 18th centuries, and hasn’t been involved in a war for over 200 years (with the exception of occasional peacekeeping missions far away from its borders). In the second half of the 20th century, its policy of avoiding alliances and maintaining wartime neutrality created a foreign policy that in many ways wasn’t about serving Swedish national interests. Instead, it was about becoming a “humanitarian superpower” and endeavoring to make the world a better place.
Naturally, there were those both at home and abroad who criticized this policy. Some saw Sweden’s attempts to position itself on the right side of history as self-serving, opportunistic and hypocritical. Others claimed its private sector’s thriving arms industry was incompatible with a government preaching peace, love and understanding. Another problematic aspect was Sweden’s close ties with a host of dictators and oppressive regimes.
Still, for decades, Swedish diplomats were crucial in bringing wars to a close. Swedish policymakers were generous when it came to humanitarian aid, and vocal when it came to issues like the struggles against apartheid and the Cold War arms race.
This tradition was maintained in recent years as well. As well as being the only Western European country to recognize a Palestinian state, Sweden did its best to export progressive ideas like “feminist foreign policy,” taking radical steps against climate change and building stronger international institutions.
“Since I took office, I’ve been very clear that we need a recalibration of Swedish foreign policy,” says Sweden’s new foreign minister, Tobias Billström. “We need to make some very clear statements about our priorities. One priority, above anything else, is the NATO accession. With that we also have to think about our neighborhood – the Nordic states, the Baltic states and the countries surrounding the Baltic Sea. This is where we’re putting our emphasis. It’s not a choice between being active in the international arena and being focused on our neighborhood. You can do both. What you can’t do is be everywhere all the time and be active in all aspects. We’ll have to prioritize.”
This may be a seismic change on the national level but it’s not for Billström, who notes that his party “has supported joining NATO for years. And I believe that the question of neutrality ended in 1995 when Sweden became a member of the European Union.”
No Jerusalem embassy yet
Billström, 48, is an experienced politician despite his relatively young age. He has been a parliamentarian for 20 years, serving as migration and asylum policy minister from 2006 to 2014, and was a local politician before that. The role he now holds is one of his country’s most important considering current regional instabilities. He meets Haaretz at his Stockholm office, which is located in a beautiful 18th-century palace facing the Royal Opera House on one side and the Royal Palace and Parliament House on the other. He has just accompanied the king and queen of Sweden on a state visit to Jordan, one of his first on the job. He says he’d like to visit Israel one day and thinks that Sweden’s relationship with Israel is “excellent following the establishment of dialogue in 2021.” Still, no official visit has as yet been planned.
Eight years ago, one of the first steps of the previous government was to recognize a Palestinian state. What is your government’s position on the issue?
“The decision to recognize Palestine in 2014 was premature and unfortunate. However, the decision has been taken and this government doesn’t plan to revoke it.”
But it wasn’t just about recognition. The previous government was very active in this field: it appointed a special envoy to the Israeli-Palestinian conflict; it actively opposed Israeli settlements in the West Bank; and it supported the Palestinian Authority and the two-state solution. Is Sweden’s new government still committed to these policies?
“On the Israeli-Palestinian conflict, the government stands firmly behind the EU policy. We want to see a negotiated two-state solution based on international law. That decision will remain. As for being active, we will continue to criticize the parties when called for, when violations of international law are committed and when human rights are abused. We’ll do that in the same way we criticize other states when it’s justified. This is in no way contrary to having excellent relations with Israel or Palestine. The government will at all times stand up for Israel’s legitimate security needs.”
Would Sweden consider moving its embassy from Tel Aviv to the capital, Jerusalem?
“Like the EU, the government will continue to respect the broad consensus of the international community and relevant UN Security Council resolutions and regard Jerusalem as a final-status issue. Pending a peace agreement, Sweden’s embassy will not be moved.”
Your government plans to cut foreign aid drastically in the next couple of years – will this affect Swedish aid to the Palestinians, and could this lead to a problem with Sweden’s Palestinian partners?
“Sweden’s development cooperation with Palestine, just like the EU’s, ultimately aims to build the conditions and promote a two-state solution in line with international law. This goal will remain. As we review our overall development cooperation, we will also recess our Palestine strategy, which applies to the period of 2020 to 2024.”
“The government takes terrorist accusations very seriously and several of these civil society organizations – which were listed by Israel as terror groups in October 2021 – receive support from the EU, the United Nations, Sweden and other donors. Together, the donors within the EU followed up thoroughly on the allegations and concluded that no substantial evidence was provided. The donors will therefore continue to support Palestinian civil society. We believe that a free and strong civil society is indispensable for promoting democratic values and the two-state solution. Needless to say, if Israel makes convincing evidence available that would justify a review in the policy toward these organizations, we would act accordingly.
“When it comes to antisemitism, it is of course unacceptable and it’s very important that the PA ensures that its textbooks fully meet UNESCO standards, and that the EU continues to be clear in its dialogue with the Palestinians to ensure that this is the case.”
Israel’s new government will be led by former Prime Minister Benjamin Netanyahu. Are you confident that Israeli-Swedish relations, which have recently improved under another government, won’t deteriorate again under the new one?
“As Sweden’s foreign minister, I would like to see a good dialogue with countries we think we can maintain good relations with. The question of relations between Sweden and Israel is exactly about that: to have a dialogue on issues that we might disagree on – but we think it’s still a good thing to sit and talk about them.
“It’s not up to me as foreign minister of Sweden to say anything about Israel’s domestic policy. The people of Israel have a right to elect their government, just as the Swedish people have a right to elect our government. The important thing is to understand that in Sweden we cherish dialogue and would like to see it maintained.”
“It’s up to the Israeli government through its ambassador here in Sweden to choose with whom it wants to talk. As foreign minister, the case is very clear: the Swedish constitution says that foreign policy is shaped by the government, which keeps parliament informed. This means that since the Sweden Democrats are not part of the government, their influence is limited to exactly that – namely, parliamentary control, just like all the other parties represented in the Swedish parliament.”
A personal Holocaust story
As well as relations with Israel and the Israeli-Palestinian conflict, another Swedish policy to draw attention during the previous government’s term was the one concerning antisemitism and Holocaust remembrance.
For over 20 years, since a Swedish initiative started the International Holocaust Remembrance Alliance in 1998, Sweden has been considered a world leader in this field. Last year, the government organized a major international conference in Malmö dedicated to Holocaust remembrance and combating antisemitism. It also decided to open a new Holocaust Museum and accept the IHRA definition of antisemitism and its examples (which some have slammed for equating criticism of Israel with antisemitism).
When asked if his government is just as committed to combating antisemitism and preserving the memory of the Holocaust, Billström says: “Certainly! Combating antisemitism is very important and the new government is fully committed to doing so.”
Since Sweden is still struggling with many instances of antisemitism in schools, in some Muslim environments and in far-right circles, Billström knows the problem is still unresolved. “I will always be a very strong advocate against antisemitism,” he says. “We are working very closely with Israel on this. I appreciate the very fruitful cooperation with Israel during the IHRA presidency, and we’re looking forward to continuing the cooperation during Israel’s presidency in 2025.
“I would also like to make a personal remark on this,” he adds. “My grandparents in Malmö took in a Jewish family that escaped from Denmark across the Öresund strait, during the period in 1943 when the Gestapo tried to round up the Jews. I grew up with this story. I have this very nice diploma that says two trees were planted in their memory in Tzippori [in northern Israel] as thanks from this family. My grandmother and my mother, who remembers playing with the kids of this family, told me this story, and it has left a deep mark on me leading to my understanding of what the Jews and what Denmark went through.
“I’ve always believed that antisemitism is a horrible thing. When the Jewish burial chapel in Malmö was attacked during my time as migration minister [in 2009], I went there for the inauguration of the restored chapel and talked about my family’s story in my speech. For me, it’s obvious that there are examples of antisemitism in Swedish society that should be condemned, and it’s obvious there are people in our society who have not laid off the horrible idea that there are grounds for antisemitic persecution of people of Jewish origin in our society. That should always be combated – in schools, at workplaces, wherever we find it. As foreign minister of Sweden, this is something I have a very firm conviction about.”
What about the Sweden Democrats? Besides their past as a neo-Nazi party and many extremely problematic antisemitic opinions voiced by some of their leaders, the biggest party supporting your government supports various laws that could be problematic for Sweden’s Jewish community – such as forbidding circumcision and banning the importation of kosher meat. Are you sure your partnership with them won’t be part of the problem rather than part of the solution?
“I have to say that although there is certainly room for political debate concerning those aspects, as foreign minister it’s clear that the constitution limits their parliamentary influence. As to other issues you mentioned, they belong to areas under the influence of other ministers and I think that, again, under the limits of the constitution I shouldn’t be addressing them.”
One issue Billström is willing to address is Swedish-Iranian relations, which have been tense lately. A Swedish court recently sentenced an Iranian official, Hamid Nouri, to life in prison for war crimes committed in Iran in 1988. There are also two Iranian-born Swedes standing trial in Stockholm after allegedly spying for Russia, while Swedish nationals are also being held in Iran. The recent domestic demonstrations against the Iranian regime make it even harder for Sweden to maintain business as usual with the Islamic republic.
When asked if these events will bring about a change of Swedish policy toward Iran, Billström makes the Swedish position clear. He says that since Sweden has an independent judiciary, there is no government influence on verdicts in Swedish courts. This may be seen as a signal to Tehran about the government’s policy concerning the complicated court cases in both countries.
However, when it comes to the political arena, things are easier to act upon. “As we see it, there is no movement on the Iran nuclear deal,” Billström says. “But the developments in Iran are a source of great worry for Sweden, which also has a considerable Iranian diaspora. The violence directed against peaceful demonstrators is horrible. I had direct communication with the foreign minister of Iran a few days ago, and I was very frank about the way the Swedish government feels about this – we believe people shouldn’t be persecuted and that the use of the death penalty is absolutely unacceptable in every regard. However, we still feel there’s room for dialogue with the Iranian government on this – and the only way to influence them is by dialogue.
“We are also very clear that individuals who have participated in the persecution of demonstrators, and also those who have been involved in the sale of drones to Russia to be used in the war in Ukraine, should face sanctions. It’s very worrying that Iran is turning in this direction.”
Another Middle Eastern leader Billström’s government is dealing with is Turkish President Recep Tayyip Erdogan. Swedish Prime Minister Ulf Kristersson met him in Ankara earlier this month, in a bid to get Turkey to ease its objections to Sweden’s NATO accession.
“There is a trilateral memorandum signed by Sweden, Finland and Turkey,” says Billström, explaining the current state of affairs. “The memorandum has conditions that have to be fulfilled and will pave the way for the Turkish parliament to ratify Sweden and Finland’s accession to NATO. The visit to Ankara was good; I think it was a fruitful dialogue.”
It seems there are items on the Turkish president’s agenda – some domestic, others foreign – that are still causing him to block Sweden’s NATO ambitions. Billström thinks it is now time for the “relevant authorities in all three countries” to get to work, but doesn’t specify what the problematic issues are or when he thinks the process will be completed. “Because there are certain issues that have to be dealt with,” he concludes, “I don’t want to set a time frame. Because it’s not helpful to do that.”
The public is not allowed to know which products can be marketed without a license and to whom, but they are also sold to countries that perpetrate horrific acts with them
The raid on MonTaing Pin began at 6 A.M. About 150 soldiers entered the village from the west, firing in all directions. Many of the residents fled, others found shelter in the local monastery. What happened afterwards was described by witnesses who told their story to Radio Free Asia (RFA). The soldiers arrived at the monastery, found the villagers who had hidden there and sat them in rows, men and women separately. The women were taken to one of the rooms and locked inside. The men were tied up and their valuables taken. Later they were stripped, interrogated and tortured by knife stabbings and beatings.
In the evening they were locked into one of the rooms without food, water or access to a toilet. The next morning 10 of them were forced to carry looted property to the riverbank. When they finished the work, they were executed with machetes. Their bodies were burned. In the afternoon most of the remaining men were taken to the village, with their hands bound and their faces covered. They were executed with guns and machetes, and their bodies were dragged into the houses.
Some were cut into three or four parts before the houses were torched. Afterwards the soldiers left. A few hours later, the few captives who had remained in the monastery and survived returned to the village and found puddles of blood outside the ruins of the houses, and body parts, some of which were eaten by feral dogs.
The village where the massacre was perpetrated in May is located in the Sagaing district of northern Myanmar – a region identified with opponents of the junta that ousted the semi-civilian government of Aung San Su Chi in February 2021 and took over the country. There is evidence that recently in this region there were acts of slaughter and torching of additional villages.
This is a tumultuous period in Myanmar because many forces are fighting one another, while harming the civilian population. The conflict in the state of Rakhine in the west of the country continues even after it had already turned into genocide against the members of the Rohingya minority. Protesters against the regime are killed in demonstrations in the major cities, and at the same time there are clashes with organizations of ethnic minorities. We know nothing about many of the incidents due to restrictions on freedom of the press.
The reason why the massacre in Mon Taing Pin reached the media is interesting and unusual: One of the soldiers involved in it forgot or lost his cell phone. The phone was found, and its contents sent to RFA, a Washington based American funded media organization.
The photos and film clips discovered on the phone are a smoking gun. There is a picture of men who are seated, tied up, in a row outside the monastery. Another picture, dated a day later, shows the bodies of five of those men, with three soldiers standing over them: One is smoking a cigarette, a second is staring at the bodies and holding a gun, the third is photographing the bodies with his cell phone. Other pictures show a young man, on his knees, his hands bound, being tortured by knife stabbings. And there is also a film clip of the owner of the phone and two of his friends boasting about the executions they carried out. Their faces and the symbols and numbers of the army units are exposed.
This is horrifying evidence for anyone to absorb, but there is an aspect that is likely to be of particular concern to Israeli readers. It is known that in the past, Israel had extensive ties with the regime in Myanmar, and weapons, cyber systems, vehicles and drones of Israeli manufacture were and are used by the army. These are not only historical connections, but also business deals dating from the middle of the previous decade, when the hands of the Myanmar army were deeply mired in the blood of the genocide of the Rohingya.
As far as is known, Israeli defense exports to Myanmar ended about five years ago, but is it possible that Israeli weapons are still being used by the Myanmar army? Is it possible that the horrors in the village of Mon Taing Pin also have an Israeli connection? As a journalist who writes about genocide, ethnic cleansing and human rights violations, I asked the RFA for the original photos and film clips, and when I received them I was pleased to discover than they contain no evidence of weapons and equipment originating in Israel. Presumably, this is reason for a sigh of relief.
But only presumably. Israel is one of the world’s largest arms exporters. In spite of that, it did not ratify the Arms Trade Treaty – a multilateral pact that regulates the international trade in conventional arms – as did most Western democracies. Israel is also refraining from setting regulations to monitor the activity of intermediaries, especially former senior defense establishment officials, in military transactions and arms sales.
In addition, a few weeks ago the Defense Ministry’s Defense Export Control Agency published a proposal for new regulations that ease the sale of unclassified products. The list of unclassified products that can be sold without a license was expanded, as was the list of countries to which they can be sold. At the same time, the public is not permitted to know precisely which products can be sold, or to which countries. Yet it is known that crimes and horrific acts that are likely to be committed are not a consideration in determining the list of countries, and the government can in any case bypass the list by means of secret diplomatic agreements.
It is true that no evidence of Israeli weapons was found in Mon Taing Pin, but in the broader picture Israeli citizens have no way of knowing that their country, or companies operating in their country, are not involved in the marketing, sale or mediation in transactions with countries that massacre civilians, like Myanmar; countries where there is ethnic cleansing, like Ethiopia or South Sudan; or dictatorships that keep ethnic minorities in concentration camps and attack their neighbors, like Russia and China.
Transparency and adding an ethical dimension to considerations in this field would not harm Israeli security and are unrelated to political parties. Yanshuf, an NGO that does important work in this area, recently turned to all the parties to get their official position on the issue. Only one of them, Meretz, bothered to reply. And even if someone lost money from tougher regulation, all of Israeli society would benefit from the removal of its contribution to the major atrocities of our time, and enjoy an international reputation as the nation of startups, drip agriculture and Copaxone, rather that as a nation of “masters of war.”
הפשיטה על מון טאינג פין החלה בשש בבוקר. כ-150 חיילים נכנסו לכפר ממערב כשהם יורים לכל עבר. רבים מהתושבים ברחו, אחרים מצאו מחבוא במנזר המקומי. את מה שקרה אחר כך תיארו עדים שסיפרו את סיפורם לרדיו אסיה החופשית (RFA). החיילים הגיעו למנזר, מצאו את הכפריים שהסתתרו בו והושיבו אותם בשורות, גברים ונשים לחוד. הנשים נלקחו לאחד החדרים וננעלו בו. הגברים נקשרו ודברי הערך שלהם נלקחו. מאוחר יותר הם הופשטו, תוחקרו ועונו בדקירות סכין ובמכות. בערב, הם ננעלו באחד החדרים ללא מזון, מים או גישה לשירותים. בבוקר שלמחרת עשרה מהם אולצו לסחוב רכוש שנבזז לגדת הנהר. כשסיימו את המלאכה הם הוצאו להורג באמצעות מצ'טות. גופותיהם נשרפו. אחר-הצהריים, נלקחו מרבית הגברים הנותרים לכפר כשידיהם קשורות ופניהם מכוסים. הם הוצאו להורג בירי ובמצ'טות וגופותיהם נגררו לתוך הבתים. חלקן נחתכו לשלושה או ארבעה חלקים לפני שהבתים הוצתו. אחר כך החיילים עזבו. שעות אחר כך, השורדים המעטים שנותרו במנזר חזרו לכפר ומצאו שלוליות דם מחוץ להריסות הבתים וחלקי גופות שאת חלקם אכלו כלבים משוטטים.
הכפר שבו נערך הטבח במאי השנה נמצא במחוז סגאינג שבצפון מיאנמר, אזור המזוהה עם מתנגדי החונטה שהדיחה את ממשלתה האזרחית למחצה של אונג סן סו צ'י בפברואר 2021 והשתלטה על המדינה. יש עדויות לכך שבאזור נערכו לאחרונה מעשי הרג והצתת כפרים נוספים. זוהי תקופה סוערת במיאנמר מכיוון שכוחות רבים נלחמים זה בזה תוך כדי פגיעה באוכלוסייה אזרחית. הקונפליקט במדינת ראקין במערב המדינה נמשך גם אחרי שכבר הדרדר לרצח-עם נגד בני מיעוט הרוהינגה, מפגינים נגד המשטר נהרגים בהפגנות בערים הגדולות ובמקביל מתקיימים עימותים עם ארגוני מיעוטים אתניים. על רבים מהאירועים אנו לא יודעים דבר בגלל הגבלות על חופש העיתונאות. הסיבה שהטבח במון טאינג פין הגיע לתקשורת היא מעניינת וחריגה. אחד החיילים שהיו מעורבים בו שכח או איבד את מכשיר הטלפון הסלולרי שלו. הטלפון נמצא ותוכנו נשלח ל-RFA, גוף תקשורת הממוקם בוושינגטון וממומן על ידי גורמים אמריקאים.
התמונות והסרטונים שהתגלו בטלפון הם אקדח מעשן – ישנה תמונה של גברים קשורים היושבים בשורות מחוץ למנזר. תמונה אחרת, המתוארכת ליום מאוחר יותר, חושפת את גופותיהם של חמישה מאותם הגברים כאשר מעליהם עומדים שלושה חיילים. אחד מעשן סיגריה, השני בוהה בגופות ואוחז ברובה, השלישי מצלם את הגופות בטלפון סלולרי. תמונות אחרות מראות גבר צעיר, ישוב על ברכיו, קשור בידיו ומעונה בדקירות סכין. ויש גם סרטון של בעל הטלפון ושניים מחבריו המתפארים בהוצאות להורג שביצעו. הפנים חשופות וסמלי ומספרי היחידות הצבאיות גלויים.
אלו עדויות מזעזעות לכל אדם, אך ישנו אספקט שלהן שעלול להיות מדאיג במיוחד בעבור קוראים ישראלים. ידוע שבעבר קיימה ישראל קשרים ענפים עם המשטר במיאנמר ושכלי נשק, מערכות סייבר, כלי רכב ורחפנים מתוצרת ישראלית שימשו ומשמשים את הצבא במדינה. לא מדובר רק בקשרים היסטוריים, אלא גם בעסקאות מאמצע העשור הקודם, כשידיו של צבא מיאנמר היו טבולות עמוק בדם רצח-העם נגד בני הרוהינגה. על פי הידוע, היצוא הביטחוני הישראלי למיאנמר הופסק לפני כחמש שנים, אך האם יכול להיות שנשק ישראלי משמש עדיין את צבא מיאנמר? האם יכול להיות שיש לזוועות בכפר מון טאינג פין גם הקשר ישראלי? כעיתונאי שכותב על רצח-עם, טיהורים אתניים והפרות זכויות-אדם, ביקשתי מה-RFA את התמונות והסרטונים המקוריים וכשקיבלתי אותם שמחתי לגלות שאין עדות לכך שכלי הנשק והציוד המופיעים בהם הם ממקור ישראלי. לכאורה, סיבה לאנחת רווחה.
אבל רק לכאורה. ישראל היא אחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם. למרות זאת, היא לא אשררה את האמנה הבינלאומית לפיקוח על סחר בנשק (ה-ATT) כפי שעשו מרבית הדמוקרטיות המערביות. ישראל גם נמנעת מתיקון תקנות שיפקחו על פעילותם של מתווכים, בעיקר בכירים לשעבר במערכת הביטחון, בעסקאות ביטחוניות ומכירת נשק. בנוסף, לפני מספר שבועות פרסם אגף הפיקוח על הייצוא הביטחוני במשרד הביטחון הצעה לתקנות חדשות שמקלות על שיווק מוצרים בלתי מסווגים. רשימת המוצרים הבלתי מסווגים שניתן לשווק ללא רישיון הורחבה וכך גם רשימת המדינות אליהן מותר לשווק. כל זאת כשלציבור אסור לדעת באילו מוצרים בדיוק מדובר ולאילו מדינות מותר לשווק אותם. ידוע, עם זאת, שפשעים ומעשי זוועה שעלולים להתבצע אינם שיקול בקביעת רשימת המדינות והממשלה יכולה בלאו הכי לעקוף את הרשימה באמצעות הסכמים מדיניים סודיים.
נכון, במון טאינג פין לא נמצאו עדויות לנשק ישראלי, אבל במבט רחב יותר, אין לאזרחי ישראל שום דרך לדעת שמדינתם או חברות הפועלות במדינתם לא שותפות בשיווק, במכירה או בתיווך בעסקאות עם מדינות המבצעות טבח באזרחים כמו מיאנמר, מדינות שבהן מבוצעים טיהורים אתניים כמו אתיופיה או דרום סודן או דיקטטורות המחזיקות מיעוטים אתניים במחנות ריכוז ותוקפות את שכנותיהן כמו רוסיה וסין. שקיפות והוספה של ממד אתי לשיקולים בתחום זה לא יפגעו בביטחון ישראל והם אינם עניין מפלגתי. עמותת ינשו"ף העושה עבודה חשובה בנושא זה פנתה לאחרונה לכל המפלגות על מנת לקבל את עמדתן הרשמית. רק אחת מהן, מרץ, טרחה לענות. ובכל זאת, גם אם יש מי שיפסיד כסף מרגולציה קשוחה יותר בתחום, החברה הישראלית כולה תרוויח מכך שתסיר את תרומתה מהזוועות הגדולות של תקופתנו וששמה ייצא בגויים כאומת הסטרט-אפ, הטפטפת והקופקסון ולא מדינת "אדוני המלחמה".
שורה של מדינות, מרוסיה ועד קנדה, מנסות זה שנים להוכיח בעלות על שטחים סביב הקוטב הצפוני שעשיר במשאבי טבע ומינרלים וחשוב כלכלית ואסטרטגית. אך מאבקי השליטה מתגמדים לעומת בעיה חמורה יותר באזור הארקטי. "הפשרת הקרחונים תעלה את גובה פני המים – גם בים התיכון", אומר ל"הארץ" חוקר נורווגי ומזהיר מפני קטסטרופות אקלימיות וגיאופוליטיות מעשי ידי אדם
זה היה ב-19 ביולי 2007. ספינת המחקר "אקדמיק פדורוב" יצאה מהנמל בסנט פטרבורג עם משלחת של כמאה מדענים. כשהספינה עברה בקָלִינִינְגְרָד, מובלעת רוסית בדרום הים הבלטי בין פולין לליטא, הועמסו עליה שתי צוללות זעירות. אחרי כמעט שבועיים היא הגיעה לעיר מוֹרְמנְסְק שבקצה הצפון-מערבי של רוסיה ומשם יצאה צפונה כשהיא נעזרת בשוברת קרח אימתנית שפילסה בעבורה את הדרך. שני מסוקים ומטוס מדגם איליושין חמוש בציוד למדידת עוצמת שדות מגנטיים הצטרפו גם הם למשלחת שכונתה "ארקטיקה 2007". היעד של ספינת המחקר היה נקודת הציר של סיבוב כדור הארץ והמקום שבו כל קווי האורך נפגשים, או במילים פשוטות יותר – הקוטב הצפוני.
זו לא היתה הפעם הראשונה שבה בני אדם ניסו ואף הצליחו להגיע לקוטב הצפוני, אך המטרה הפעם היתה שאפתנית יותר. הקוטב הצפוני ממוקם באוקיינוס הארקטי ועומק הים בו הוא יותר מארבעה קילומטרים. ב-2 באוגוסט, בשעות הבוקר, שחררה "אקדמיק פדורוב" את הצוללות הזעירות לתוך מימי האוקיינוס שהופעלו כל אחת על ידי צוות של שלושה אנשים. כעבור קצת יותר משלוש שעות הגיעו הצוללות לקרקעית הים והחלו לנוע עליה. לצד איסוף דגימות מים וקרקע, הצוללות עשו את מה שכל מגלה ארצות אירופי נהג לעשות במאות 15 עד 17. זרוע רובוטית יצאה מתוך אחת מהן, הצוללת "מיר 1", ותקעה בקרקעית הים דגל רוסי עשוי מטיטניום. כמו כן, הצוללת השאירה מאחוריה קפסולת זמן לטובת הדורות הבאים וכן דגל של "רוסיה מאוחדת", מפלגתו של הנשיא ולדימיר פוטין.
כאשר ההישג של הצוות הרוסי הפך לידיעה בערוץ טלוויזיה ממלכתי, מציאות ודמיון התערבבו זה בזה בחסות הקרמלין – ולא בפעם הראשונה – והצופים בבית ראו קטעים מהסרט "טיטאניק" ולא מהאירוע שהתרחש בקוטב הצפוני. סוכנות הידיעות רויטרס, שלא שמה לב שמדובר בצילומי אילוסטרציה, פרסמה את התמונות ברחבי העולם כאילו הן אכן הגיעו מהקוטב הצפוני. באותו רגע פרצה שערורייה עיתונאית לא קטנה, אבל גדולה יותר ממנה היתה השערורייה הגיאו-פוליטית.
הקוטב הצפוני לא שייך לאף מדינה, אך המדינות הקרובות אליו, רוסיה, קנדה, נורווגיה ודנמרק – שגרינלנד היא חלק מהטריטוריה שלה – מנסות כבר שנים להוכיח שחלקים מהמדף היבשתי הארקטי שייך להן. ההליכים המשפטיים והמדעיים לקביעת הריבונות על האזור מורכבים ותקיעת הדגל הרוסית היתה אקט הצהרתי, אפילו פרובוקטיבי, ולא התקבלה בברכה על ידי שאר המדינות. "זו לא המאה ה-15", אמר למשל שר החוץ הקנדי דאז פיטר מקיי, "אי אפשר להסתובב בעולם, לתקוע דגלים ולומר זה שלנו".
"לקוטב הצפוני יש ערך סמלי גדול", אומר ל"הארץ" העיתונאי הדני מרטין בראום, "כשהאימפריה הסובייטית קרסה ב-1989 ורוסיה איבדה את מרכז אסיה ומזרח אירופה, נשאר רק כיוון אחד אליו היא יכולה היתה להתפשט ולהראות עוצמה. רוסיה היא המדינה הגדולה בעולם מבחינת שטח והאזור הארקטי הוא חלק גדול וחשוב ממנה". בראום, תושב קופנהגן, הוא מומחה לאזור הארקטי ומסקר אותו זה שנים רבות. הוא אומר שהתביעה הרוסית לבעלות על צפון כדור הארץ היא חלק מהתעמולה של מוסקבה – ניסיון להציג את ממשלתה כבעלת עוצמה, אומץ, עיקשות ועליונות טכנולוגית. לדבריו, המדיניות והאינטרסים האמיתיים של רוסיה באזור הארקטי מתחלקים לשני תחומים עיקריים.
"התחום הראשון הוא התחום הכלכלי", מסביר בראום, "המקור של כ-20% מהכנסות הייצוא הרוסי הוא האזור הארקטי, לפחות כך היה לפני המלחמה באוקראינה. יש שם נפט, גז, מינרלים, יהלומים, פחם ועוד. ניצול המשאבים הללו גדל כל הזמן, נתיבי סחר מתפתחים באזור, יש פרויקטים גדולים של תשתיות, והסחר עם מדינות כמו הודו וסין פורח".
מעבר לכך, בראום טוען שיש לרוסים גם אינטרסים אסטרטגיים וצבאיים באזור הארקטי. "חלק גדול מהארסנל הגרעיני הרוסי נמצא בבסיסים הממוקמים בחצי האי קולה", אומר העיתונאי הדני, "ניתן גם למצוא שם את היכולות הקונבנציונליות של הרוסים, את חיל האוויר, את הצוללות ואת הצי הרוסי שממוקם במורמנסק (העיר הגדולה ביותר בכל מדינות האזור הארקטי, ד"ס). כוחות אלו חשובים לרוסים לא רק בהקשר הארקטי. כלי שיט יכולים לצאת משם לאוקיינוס האטלנטי ומשם לשאר העולם, ואכן כבר יצאה משם תגבורת לכיוון אוקראינה כבר בתחילת הקרבות". בראום אומר שבהקשר האוקראיני, אי אפשר להתעלם מסוגיית הנשק הלא קונבנציונלי שנמצא בידי מוסקבה. "אחת הסיבות לכך שהנשיא האמריקאי ג'ו ביידן סירב לסייע לאוקראינה בנשק כבד הוא האיום בסכסוך גרעיני עם רוסיה", אומר בראום. "המרחק הקצר ביותר עבור טיל מרוסיה לניו יורק הוא דרך האזור הארקטי".
מרטין בראום. צילום: Klaus Holsting
האיום הזה בדיוק הוא הסיבה לכך שבצפון גרינלנד שוכן בסיס חיל החלל האמריקאי "תולה" שנועד להגן על ארה"ב מטילים בליסטיים בין-יבשתיים. "זהו בסיס חשוב מאוד", אומר בראום, "המכ"ם שממוקם בבסיס אמור לגלות טילים המשוגרים מרוסיה, מסין או מאיראן בזמן שיספיק לאמריקאים להגיב ולהתריע". בראום מוסיף שלאחרונה יש טענות שהאמריקאים מתכננים להשקיע ולשדרג את הבסיס ושהם עורכים תרגילים צבאיים בגרינלנד בגלל "איומים חדשים וגדלים על ארה"ב מהצפון", מה שהופך את גרינלנד ובסיס "תולה" לנכס אמריקאי חשוב עוד יותר.
בנוסף למתח הצבאי בין ארה"ב לרוסיה, גם סין, שאיננה מדינה ארקטית, משקיעה יותר באזור בשנים האחרונות. בייג'ין, למשל, היא שותפה חשובה של רוסיה בפיתוח נתיב השיט הצפוני ובפרויקטים של הפקת גז באזור. כך, ככל שהיציבות העולמית מתערערת וככל שהמתח בין מזרח למערב גואה, הופך האזור שנחשב בעבר לפריפריה קפואה ונידחת, לחשוב יותר עבור שלום העולם החופשי. העניין האמריקאי בגרינלנד הגיע לשיא באוגוסט 2019, אז הציע הנשיא דונלד טראמפ לרכוש את האי הדני. שרת החוץ של גרינלנד, אנה לונה באגר, השיבה לו: "אנחנו פתוחים לעסקים, אבל אנחנו לא עומדים למכירה".
אבל גרינלנד היא לא רק כלי על לוח השחמט של העימות המתפתח בין ארה"ב לבין רוסיה. מדובר באי הגדול ביותר בעולם. רוב שטחו מכוסה בקרח ו-57 אלף התושבים שגרים בו חיים באזור החוף שבדרום-מערב האי. כ-90% מהאוכלוסייה בגרינלנד הם אינואיטים, אוכלוסייה ילידית המורכבת מצאצאיהם של מתיישבים שהגיעו מאלסקה לפני כ-800 שנה. במהלך האלף הקודם חיו בגרינלנד תרבויות ילידיות לצד מתיישבים סקנדינביים מאיסלנד ונורווגיה. במאה ה-19 היתה גרינלנד מושבה דנית, ב-1953 היא הפכה לחלק מהממלכה הדנית וב-1979 קיבלה אוטונומיה. ב-2009 הורחבה האוטונומיה וגרינלנד מתנהלת כיום בצורה עצמאית למדי. "לגרינלנד יש פרלמנט וממשלה משלה", אומר בראום, "הם מחוקקים חוקים, גובים מסים ומנהלים את בתי הספר ובתי החולים שלהם.
השפה הגרינלנדית היא השפה הרשמית באי הדני ורוב תושביו תומכים בעצמאות, חזון ששתי המפלגות הפוליטיות המרכזיות באי שותפות לו. עם זאת, הקשר עם מדינת האם חשוב מאוד, בייחוד בהיבט הכלכלי – כ-50% מהתקציב של גרינלנד הם סובסידיה מדנמרק. בראום אומר שלפעמים הוא תוהה איך גרינלנד מצליחה לתפקד. "יש שם 72 יישובים", הוא אומר, "ואף יישוב לא מחובר לאחר בכביש או במסילת ברזל. כל התנועה היא דרך הים או האוויר. יש אתגרים לוגיסטיים ענקיים ובכל זאת, החיים שם נוחים", אומר העיתונאי הדני. "יש שם מדינה מתפקדת, מערכות בריאות וחינוך כמו במדינות הנורדיות ויש תחושה שהדרך לעצמאות היא בלתי ניתנת לעצירה או מניעה, אם כי אנחנו לא יודעים איך זה ייגמר".
עד שהעצמאות מדנמרק תגיע, תושבי גרינלנד מיוצגים על ידי שני נציגים בפרלמנט בקופנהגן. אחת מהן היא איה חמניץ. "המפלגה שלנו, "אִינוּאִיט אָטׇקָטִיגִיט" ("מפלגת העם", המפלגה הסוציאל-דמוקרטית-בדלנית השלטת בגרינלנד, ד"ס), הוקמה כדי שגרינלנד תהיה עצמאית", אומרת חמניץ ל"הארץ", "אנחנו רואים את העצמאות כעניין פוליטי וכעניין כלכלי. זו המטרה הסופית, אבל יש צעדים רבים שקודמים למימושה. אנחנו צריכים לקחת אחריות על המדינה כולה, לדאוג שהכלכלה תהיה חזקה ולדאוג לחינוך טוב. אלו עמודי התווך החשובים".
ואכן, לצד החתירה לעצמאות, אתגריה של החברה בגרינלנד הם רבים. תופעות חברתיות קשות כמו התאבדויות של צעירים, אלכוהוליזם ומשפחות שאינן מתפקדות ושבתוכן יש תופעות של ניצול מיני נפוצות במדינה. "זה קשור לעובדה שהיינו מושבה", אומרת חמניץ בהתייחסה לסיבות לבעיות החברתיות בגרינלנד , "ניסו לשנות אותנו מאוד מהר וזה גרם לטראומה להרבה מאוד אנשים. אבל השאלה היא לא מדוע זה קרה אלא מה יש לעשות עכשיו. יש כאן הרבה בעיות חברתיות ואסור להתייחס אליהן כעובדה שלא ניתן לשנות אותה. אנחנו מנסים לגרום לשינוי, צריך להכיר בזה, לטפל בזה ולא להעלים את זה". חמניץ היא בעלת ניסיון בקידום זכויות ילדים וניהול מערכות רווחה. היא באה מהשטח ומכירה את הצרכים של החברה בגרינלנד, ולדבריה למרות הבעיות גרינלנד היא מקום שטוב לחיות בו. "לרוב האנשים, החיים בגרינלנד מצוינים", היא אומרת.
איה חמניץ
"יש כאן טבע מדהים, איכות חיים ותרבות ותיקה שמשולבת בחברה מודרנית. מבחינה תרבותית, גרינלנד היא סיפור הצלחה. 90% מהאוכלוסייה דוברים את השפה הגרינלנדית שהצלחנו לשמר ולפתח יחד עם התרבות שלנו", אומר חמניץ. "יש כאן יזמים, מעצבים ואמנים צעירים שמשמרים את התרבות ומסתובבים עם כתובות קעקוע בגרינלנדית וזה נהדר לראות חברה שמאותגרת על ידי הצעירים. יש עכשיו התמקדות בשיח הדה-קולוניזציה ומה צריך לקחת מההיסטוריה שלנו ומהקשר עם דנמרק. זאת חברה גאה ודינמית. אנחנו מאתגרים זה את זה. זה קשה, אבל הכרחי. ממש כמו תנועות בעולם כמו 'חיי שחורים חשובים' (Black Lives Matter) או MeToo, גם כאן יש אתגר לשיטה הקיימת, אתגר קשה אבל בריא והכרחי".
למרות החשיבות של הדיון התרבותי והסטטוס הפוליטי של גרינלנד, יש מרכיב אחד, בסיסי יותר ואולי גם דחוף יותר, שעומד על הפרק בכל המדינות הארקטיות. עליית הטמפרטורות באזור גורמת לשינויים דרמטיים שמשנים את חייהם של ארבע מיליון בני אדם שחיים בין מורמנסק שברוסיה, דרך הערים והעיירות שבצפון פינלנד, שוודיה ונורווגיה ועד היישובים הקטנים של צפון קנדה ואלסקה.
שינויי האקלים מייצרים סכנות אבל גם הזדמנויות. חמניץ מספרת שמצד אחד, דייגים גרינלנדים יכולים לדוג עכשיו דגים כמו מקרל וטונה שלא היו באזור קודם לכן. כמו כן, ישנן גם אפשרויות חדשות לכריית מינרלים ומחצבים. מצד שני, מזחלות הכלבים בצפון נמצאות בסכנת היעלמות והכחדה. "אנחנו רגילים להתרגל", אומרת חמניץ, "אבל צריך פה גם אחריות גלובלית, אנחנו לא פולטים הרבה (גזי חממה), אבל שינויי האקלים משפיעים עלינו מאוד וההפשרה של שכבת הקרח היבשתית שלנו משפיעה על שאר העולם".
המשפט האחרון של המחוקקת מגרילנד שווה תשומת לב מיוחדת, גם מצד מי שלא מתעניין במיוחד בחבל הארץ הצפוני. "הטמפרטורה הממוצעת של האזור הארקטי עולה בקצב של פי שלושה יותר משאר העולם. יש אפילו מחקר חדש שמדבר על פי ארבעה", אומר פרופ' קים הולמן, יועץ בכיר של המכון הפולארי הנורווגי, "בסבָאלְבָּרְד (קבוצת איים הממוקמת בין נורווגיה לקוטב הצפוני, ד"ס) אנחנו רואים ב-30 השנים האחרונות שממוצע הטמפרטורות בחורף עלה בעשר מעלות".
הולמן חי בסבאלברד עשר שנים וחוקר את האזור הארקטי במשך כמה עשורים. כיום הוא חי בעיר טרומסו שבצפון נורווגיה וממשיך לחקור את האקלים המשתנה של האזור הארקטי. "כשרק התחלתי לחקור בסבאלברד נרשמו טמפרטורות של 30 מעלות מתחת לאפס במשך שבועות רצופים, אבל בעשור האחרון גם 20 מעלות מתחת לאפס נחשב לדבר נדיר. האזור הארקטי שונה מאוד ממה שהיה פעם".
לפי הולמן, הסיבה המרכזית לשינוי החריג בקצב ההתחממות של האזור הארקטי קשורה ל"אפקט אלבדו", היחס בין כמות הקרינה המוחזרת משטח לכמות שפגעה בו. כאשר אזור מכוסה בשלג ובקרח הקרקע לבנה, וכאשר השלג והקרח מפשירים הקרקע כהה יותר וקולטת יותר קרני שמש וכך מואץ תהליך החימום. בחודשי החורף לא זורחת בכלל שמש באזור הארקטי, אבל הוא בכל זאת מתחמם משום שהחום והאנרגיה מגיעים אליו מהאוקיינוס. זוהי תוצאה של הפשרת קרח הים, שכבת קרח הנוצרת מעל המים באזורי הקטבים. כשהקרח כיסה את המים הוא שימש כשכבת בידוד המפרידה בין חום האוקיינוס לאטמוספירה, אבל כיום המים חשופים ומעבירים אנרגיה רבה יותר.
החוקר הנורווגי מסביר שמדובר בשינויים דרמטיים. לדבריו, בסבאלברד הקרחונים נמסים בעובי של עד שני מטר בשנה והנוף באזור משתנה לגמרי. "אני מכיר קרחונים שקטנים בשניים או שלושה קילומטרים ממה שהיו", אומר הולמן. "איים חדשים מופיעים, השלג נמס מוקדם יותר באביב, מערכת אקולוגית שלמה נאבקת כדי להמשיך להתקיים – מפלנקטון ועד לווייתנים, ציפורים וצמחייה".
גם בני האדם מושפעים מהמצב האקלימי החדש, מסביר הולמן. " מבנים נהרסים בגלל מפולות שלגים ותושבים רבים נאלצים להעתיק את מקומות מגוריהם", הוא אומר ומוסיף שהמכון שהוא עובד בו הוציא בקיץ האחרון משלחת מדעית לקוטב הצפוני שבניגוד לעבר הגיעה בקלות לאזור. מה שהיה פעם מכוסה בשכבת קרח ימית בעובי של ארבעה מטרים הוא היום הוא קרח בעובי של עד מטר אחד ולכן יש מעברים פתוחים. "ההסבר הקוהרנטי היחידי למה שאנחנו רואים ב-40 השנים האחרונות", מסכם הולמן, "הוא שינויי אקלים שנגרמים על ידי בני האדם". לדבריו, השינויים שמתרחשים באזור הארקטי הם תוצאה של פליטות גזי חממה באזורים אחרים של העולם. אלא שמה שקורה באזור הארקטי לא נשאר בו ומשפיע על שאר העולם.
"אם המערכת האקולוגית של האזור הארקטי תיעלם, ייעלמו מן העולם כמה דברים", אומר החוקר הנורווגי ומצביע על האפשרות שדוב הקוטב, סמל איקוני של האזור, עלול שלא לשרוד את משבר האקלים. "העולם הוא מקום לא צפוי ואנחנו צריכים ודאות ולכן זקוקים למגוון. אי אפשר לשים את כל הביצים בסל אחד ומגוון ביולוגי ואנושי חשובים", אומר הולמן. "כמו שחשוב שהנגב או שחצי האי סיני יהיו שם, כך חשוב שהאזור הארקטי יהיה שם, זה פשוט עניין של הישרדות".
מה שקורה באזור הארקטי לא נשאר באזור הארקטי, מדגיש הולמן, וגם ישראל ושכנותיה באזור יושפעו מהשינויים שמתרחשים במרחק של יותר מ-7,000 ק"מ מהן. "הפשרת הקרחונים תעלה את גובה פני המים – גם בים התיכון", אומר החוקר הנורווגי. "קטסטרופות במקומות כמו הדלתא של הנילוס יורגשו בכל האזור. עשרה מיליון אנשים פשוט יתחילו לנדוד. דפוסי נדידה של ציפורים ישתנו, זרם הסילון באירופה ישתנה ויביא לפחות גשם בחורף, נהרות כמו הירדן והפרת יקבלו פחות מים והסכסוכים בסוריה, טורקיה ועיראק, שמושפעים מנושא המים, יחמירו. מצד שני יירד יותר גשם בצפון אירופה ופחות בדרום היבשת – דבר שעשוי להביא למתיחות בין הצפון לדרום".
"כשלוקחים את הגלובוס ומסתכלים עליו מלמעלה רואים פתאום חלק מהעולם שלא חשבו עליו הרבה בעבר", אומר העיתונאי הדני בראום ומציע מבט חדש על האזור ועל העולם, "אי אפשר להמשיך להסתכל על העולם ולהבין אותו רק מהפרספקטיבה שלנו. האזור הארקטי הוא אולי האזור הדינמי ביותר בעולם מבחינה פוליטית, כלכלית ואקלימית. האנשים שחיים בו הם חלק מהשינויים הללו והם גם שולטים בהם. אם רוצים שהחלק הזה של כדור הארץ יתפתח בצורה קונסטרוקטיבית צריך להכיר בכך שחיים שם אנשים שאינם כפי שדמיינו אותם בעבר. הם אנשים רגילים, עם זכויות, חלומות ושאיפות וכך צריך להתייחס אליהם ולאזור שהם חיים בו".
מי שעוקב אחר העיתונות הכלכלית העולמית בשנים האחרונות יכול להתרשם ששוודיה מובילה את הטרנד העולמי ועומדת להיות הראשונה שתהפוך ל"חברה נטולת מזומן" (Cashless Society). ובאמת, השימוש במזומן בשוודיה הופך לנדיר למדי, והמדינה עומדת בחזית ההתפתחות הטכנולוגית שמאפשרת את המגמה הזאת. חברות שוודיות כמו Klarna, Zettle ו–Trusltly פיתחו בשנים האחרונות שיטות תשלום נוחות ובטוחות בכרטיסים מגנטיים וביישומונים, ובתי עסק רבים כבר אינם מקבלים כלל מזומן.
גם הבנקים המסחריים נפרדים מהמזומן, והמדינה אף שוקלת להכניס לשימוש אמצעי תשלום דיגיטלי — הקְרוֹנָה האלקטרונית — שתונפק על ידי הבנק השוודי המרכזי (להבדיל ממטבעות וירטואליים שפועלים שלא תחת בנק מרכזי). ביוני האחרון התארח סטפן אינגבס, נגיד הבנק המרכזי, בכנס של בנק ישראל וסיפר על הצניחה בשימוש במזומן: ב–2010 כ–40% מעסקאות הקנייה בשוודיה נעשו במזומן, ב–2016 זה ירד לכ–15%, ועכשיו עומד שיעור השימוש במזומן על פחות מ–10%.
אלא שמתברר שאפילו בשוודיה לא עומדים לבטל בקרוב את השימוש במטבעות ובשטרות. למעשה, הבנק השוודי המרכזי אינו ממהר להיפטר מהמכונות להדפסת כסף. "מזומן הוא עוגן מוניטרי", אמר הנגיד. "המזומן זמין לכולם ויכול להיות מוחלף ביחס של אחד לאחד בכסף של בנק מסחרי". כלומר, המזומן שהמדינה מנפיקה יוצר עבור רבים תחושת ביטחון. חברות ובנקים פרטיים אמנם מפתחים אמצעי תשלום חליפיים, אבל לפי הנגיד השוודי, בנקים מרכזיים חייבים להתחיל להשתתף בעיצוב שוק התשלומים העתידי, אחרת הציבור עלול לאבד את האמון בכסף עצמו ובשיטה המוניטרית כולה.
וזה לא רק עניין האמון. ארגון בשם "מרד המזומן" פועל בשוודיה בשנים האחרונות על מנת להבטיח את המשך השימוש במזומן במדינה. בניגוד למה שניתן היה לחשוד, מאחורי הארגון לא עומדים מעלימי מס ומלביני הון. "מרד המזומן" מייצג אנשים שאינם מעוניינים או שאינם מסוגלים להחליף את המזומן באמצעי תשלום אחרים: בעלי מוגבלויות שונות, חלק מהאוכלוסייה המבוגרת, ארגונים התנדבותיים עם קופות קטנות וצרכנים שאינם מרגישים בטוחים עם כרטיסי אשראי ויישומונים. בחברה דמוקרטית, טוענים אנשי "מרד המזומן", לכל אדם יש הזכות לבחור אמצעי תשלום שנוח לו — כולל האמצעי הפשוט ביותר.
בארגון מסבירים שגם לבעלי עסקים יש עניין בקיומם של מטבעות ושטרות. "כשאתם מוותרים על המזומן, החברה השוודית הופכת לפגיעה יותר", נכתב בכרוז המופץ לבעלי עסקים. "אם הפסקת חשמל, מזג אוויר סוער או מעצמה זרה יפילו את מערכות התשלומים הבנקאיות הדיגיטליות, הלקוחות לא יוכלו לקנות אצלכם יותר". זהו איננו תסריט בדיוני. בימים של משבר אקלים ומתקפות סייבר, יציבותה של התשתית האלקטרונית ביבשת כבר איננה מובנת מאליה.
ועדה ממשלתית בשוודיה בוחנת בימים אלה את שוק אמצעי התשלום במדינה ואמורה להגיש את מסקנותיה בתוך חצי שנה. לדברי בכיר בוועדה, נשקלים שם גם צעדים כמו עיגון החובה לכבד מזומן בחקיקה. כלומר, בהחלט ייתכן ששוודיה — זו שהיתה בין הראשונות באירופה לעשות שימוש בכסף נייר עוד במאה ה–17 — תחליט להאט במעט את הדהירה לכיוון חברה נטולת מזומנים ותהפוך ל"מדינת סף" — כזאת שיכולה לוותר על המזומן, אך בוחרת לא לעשות זאת.
דיויד סטברו 