בסוף השבוע שעבר הופיעה במוסף "גלריה שישי" כתבה שבמסגרתה ראיינתי אומנים ויוצרים ישראליים החיים בברלין. הכתבה עוררה תגובות רבות, חלקן זועמות למדי. היו שכעסו על מיטב בניה ובנותיה של החברה הישראלית שנטשו אותה, היו שקראו להם בוגדים וזלזלו בכישרונם, היו שביכו את העדרם מהציבוריות הישראלית והיו שהזדעזעו מכך שבחרו לחיות דווקא בגרמניה, ארצם של משמידי יהדות אירופה. עמדות אלו הן מובנות והן לא נשמעות בפעם הראשונה, ממש כפי שהכתבה עצמה חשפה פיסת מציאות שנחשפה כבר בעבר.
יש, עם זאת, כמה מאפיינים של התפוצה הישראלית בברלין שחורגים באופן מהותי מהאופן שהיה נהוג לתאר אותה עד עתה. למעשה, היא מעניינת דווקא בגלל המיתוסים סביבה שאינם תואמים את המציאות. ראשית, הכתבה ב"גלריה" התמקדה, מטבע הדברים, בישראלים הפעילים בתחומים שהמוסף עוסק בהם – אומנות, עיתונות ומסעדנות. עם זאת, מרבית הישראלים בברלין עוסקים בתחומים אחרים לחלוטין – הם פסיכולוגים ונדל"ניסטיות, קוסמטיקאים והייטקיסטיות, סַפָּרִים וסטודנטיות לפילוסופיה. בתור שכאלו, הם אינם עונים לסטריאוטיפ הקולקטיבי שנבנה סביב דמותם בישראל.
שנית, ההגירה מישראל איננה הגירה על רקע כלכלי בלבד והיא איננה מורכבת מאנשי שמאל קיצוני. יוקר המחיה ודאי משפיע על מי שהחליט להגר לברלין ובמיוחד על פרילנסרים נטולי תלוש משכורת בסוף החודש. אבל זה רק מרכיב אחד, וברלין ממילא התייקרה מאוד בשנים האחרונות. קווי הטיסה הנוחים מתל אביב והנגישות לדרכונים אירופיים לא מזיקים, אבל גם הם רק נתון אחד במכלול. הגירה היא מעשה קשה, היא אינה נעשית בקלות והיא כמעט תמיד תוצאה של מרכיבים רבים ומארג מסובך של סיכויים וסיכונים. הישראלים בברלין, כמו מיליוני מהגרים אחרים בעולם, מנסים לבנות לעצמם חיים טובים יותר, חלקם מצליחים בכך, אבל הם גם משלמים מחירים יקרים, הם עובדים קשה מאוד כדי להתגבר על המפגש עם שפה זרה ותרבות זרה והם נאלצים להשקיע מאמץ רב כדי להמציא את עצמם מחדש.
גם מבחינה פוליטית הדברים אינם פשוטים. איש לא יטען שבברלין ישנו מיקרוקוסמוס מייצג של החברה הישראלית ואכן סביר שחיים בה יותר ישראלים שמאלנים מימנים ויותר חילוניים מדתיים, אבל אסור לתת לזה להטעות – גם אם מדי פעם יש בברלין הפגנה נגד מדיניות ישראל שמשתתפים בה ישראלים לשעבר, התפוצה הישראלית-ברלינאית אינה מורכבת ברובה המוחלט מלוחמי BDS ואקדמאים פוסט-ציוניים, ממש כמו שהיא לא מורכבת מצעירים שעזבו את ישראל בגלל מחירי מוצרי-חלב ממותקים או מישראלים שהיגרו לברלין בגלל השואה. או למרות השואה. או כנקמה לשואה. בעולם האמיתי, זה שמעבר לסמלים ולסיסמאות, מדובר בישראלים מכל הסוגים שמתגעגעים, נאבקים על זהותם ורובם לפחות זקוקים לקשר עם מולדתם, שפתם ושורשיהם.
והקשר הדו-סטרי הזה בין הישראלים בברלין לבין החברה הישראלית הוא אולי הסיפור המרכזי והמקום בו יש לוותר על התגובות הפבלוביות, אלו הקוראות להגירה מהארץ מתוך ייאוש מהמצב הפוליטי, אלו הזועמות על הבגידה ואלו הבזות ל"מהגרים הפריבילגים שמתעלמים מההיסטוריה של עמם". בעבר התייחסה החברה הישראלית בבוז ובאיבה לישראלים שהיגרו למדינה אחרת. הם נקראו "יורדים" – אנשים תלושים שבגדו בציונות מתוך אגואיזם ואסקפיזם. ייתכן שהיום, כשישראל מבוגרת יותר, הגיע הזמן לשקול את הנושא מחדש. במדינות חופשיות, פתוחות וליברליות קשה למצוא היום שיח ביקורתי על אזרחים שעוזבים אותן. אנשי עסקים בריטים שעוברים לארה"ב, אומנים קנדים שעוברים לפריז ורופאי שיניים שוודים שעוברים להולנד אינם "נפולת של נמושות". להיפך, במקרים אלו ברור שיש לכל הצדדים מה להרוויח ממעבר חופשי בין מדינות. רק מדינות כמו בלארוס וצפון קוריאה מגבילות וממשטרות את הכניסה אליהן והיציאה מהן. לא רשימה שמפתה להצטרף אליה.
הישראלים שגרים ויוצרים בברלין ממשיכים לקיים שיח עם ישראל, גם אם הימין הישראלי מתייחס אליהם כבוגדים וחלקים בשמאל כועסים עליהם כי נטשו לכאורה את המאבק (אולי כי בדיוק הם היו הקולות החסרים שמנעו ממרץ לעבור את אחוז החסימה). אלו טענות מובנות, אבל אפשר גם לטעון שמדינה חופשית, פתוחה וליברלית זקוקה לתפוצה אקטיבית מחוץ לגבולותיה כדי להישאר בדיוק כזו – חופשית, פתוחה וליברלית. כלומר, התנועה פנימה והחוצה, בין אם היא בדמות חוקרים באקדמיה, הייטקיסטים ברילוקיישן או אומנים המקיימים דיאלוג בין-תרבותי, היא הכרחית לקיומה של חברה טובה יותר. נכון, מעמד ה"ניידים" אינו התשובה לרוב בעיותיה של ישראל והוא בוודאי אינו חף מבעיות, אך הישראלים בברלין, ובמדינות אחרות בעולם, יכולים להוות חלק מהמאמץ למניעת הפיכתה של ישראל למדינה קנאית, סגורה ומנותקת. התגובות לכתבה עליהם ב"גלריה" הראו שיש מי שמונעים משנאה, זלזול וקנאה ויש המודאגים מבריחת מוחות, איבוד זהות ושיקולים דמוגרפיים. כל זה מובן לגמרי, אך למי שמודאג מדמותה העתידית של מדינת ישראל, אפשר לראות את התפוצה הישראלית-ברלינאית, לא כנטל או ככישלון אלא להיפך, כגשר לעולם. במובן הזה היא כבר איננה חלק מהבעיה, היא חלק מהפתרון.
הם עוסקים במוזיקה, עיתונות, קולינריה ועיתונות וכולם עזבו את הארץ לטובת ברלין. בשיחות שנערכו בדצמבר 2022 הם מספרים מה מצאו בברלין ומה מצפה למהגרי העתיד, אם יהיו כאלו.
כשיעל נחשון-לוין הגיעה לברלין ב-2016 היא בכלל לא חשבה שתישאר בה. בשלב הזה בחייה היא כבר היתה מבוססת למדי כמוסיקאית ישראלית. בין השאר, היא הקליטה שלושה אלבומים, הופיעה עם יוני רכטר ולימדה פיתוח קול. אבל אז היא חלתה בסרטן. המחלה שקטעה את הקריירה המוסיקלית, בעלה, המשורר והבמאי אהרון לוין, שתמיד רצה להסתובב בעולם והאפשרויות שמעניקה האזרחות הגרמנית שהיתה לו ולשני הילדים של הזוג, הכריעו את הכף. "האמת היא שלא הייתי בעניין של מעבר לברלין, אבל לא רציתי להיות זו שאומרת לא", היא מספרת בראיון בבית-קפה כמה רחובות צפונה מאלכסנדרפלאץ, "אמרתי, יאללה, נעשה את זה לשנתיים".
השנתיים הסתיימו מזמן ויעל נחשון-לוין ומשפחתה עדיין בברלין ללא כוונה לעזוב בעתיד הנראה לעין. אחת הסיבות לכך שהיא מרגישה נוח בביתה החדש הוא המפעל התרבותי שהקימה ושמשלב רבים מהדברים שהיא אוהבת – מוסיקה, אומנות ואוכל טוב. באוקטובר 2016, חודשים ספורים בלבד אחרי המעבר, היא החליטה לנצל את דירתה השכורה, המרווחת והמזמינה והזמינה חבר שעסק במוסיקה אלקטרונית, חברה צלמת ועוד כשלושים אורחים, ביניהם ישראלים שהכירה, שכנים גרמנים וחברים ללימודי הגרמנית. "היה שם משהו ניסי", היא מספרת שש שנים מאוחר יותר, "השילוב של אנשים מכל העולם עם המוסיקה, האירוח והבישולים עבד מצוין. הכל התחבר לי והרגשתי שיש צמא לזה". לאחר הצלחת הערב הראשון, הגיעו נוספים והמתכונת התקבעה – אירוע חודשי הכולל קונצרט, תערוכת אומנות ואוכל טעים. נחשון-לוין מצאה פטרון שיסייע במימון, הסלון הפרטי התחלף במיקומים אחרים וחֲבֵרָה, מעצבת גראפית, יצרה לוגו ועזרה למצוא את השם: Framed – מסגרת היוצרת מקום חופשי ופתוח ליצירה.
"מצד אחד, זה כמו מסיבת בית", אומרת נחשון-לוין שמאחוריה כבר 73 אירועים, "מצד שני, זה שילוב ברמה גבוהה בין מוסיקה ואומנות. האומנים מגיעים מכל העולם, הרקע הוא אינטימי, מזמין ולא מתיימר מה שיוצר הקשבה, האזנה, צפייה ויכולת להתחבר שהם נדירים. זה מצב חלומי להופעה". היא מוסיפה שבערבי Framed אין במה ואין אחורי במה, כך שיש קשר קרוב בין האומנים לקהל. היא גובה תשלום מהמשתתפים כי "צריך לשלם בעבור תרבות" והיא שילמה לאומנים כבר מתחילת הדרך, גם כשבקושי היה כסף. נחשון-לוין מתארת את המפגש האנושי, תהליך היצירה ומערכת היחסים בין היוצרים לקהל ב-Framed כ-"ניסיון ליצור אוטופיה" וזהו ניסיון שנוצר על רקע ברור של דיס-אוטופיה ישראלית – הניסיון שלה כמוסיקאית בישראל.
"הבנתי שסבלתי בארץ רק כשהגעתי לכאן, כמו שילד שקורה לו משהו רע בבית-הספר מתחיל לבכות רק כשהוא מגיע הביתה לאמא", היא אומרת, "הבנתי שהחוויה של להיות אומן בארץ היא חוויה של התעללות. ככל שאני מעמיקה שורשים כאן, ככל שאני זוכה להכרה ונהנית מהסקרנות של הקהל ומהפתיחות שלו לשמוע משהו חדש, ברור לי עד כמה היחס בארץ היה מתעלל. כל הזמן שאלו "מה את רוצה ממני?", "למה שאני אבוא"?, "כמה זה עולה"? זו היתה מערכת יחסים של מנצל ומנוצל. אומנים בישראל חיים בתחושה שזו המציאות, אבל זה שיבוש של תפקידו של האומן בעולם. בפסטיבלים ישראליים יש את אותו הליינאפ כבר שלושים שנה. אין פתיחות לדברים חדשים ואפשר גם להבין למה. יש כל כך הרבה לחץ וכל כך מעט זמן פנוי. אין לזה מקום בראש. עד שהגעתי לברלין לא היתה לי את השפה להסביר את זה, לא ידעתי למה אני מרגישה רע. תמיד היה מחסור, בכסף, במקום, בתמיכה. כאילו שנלקחה המהות של האומנות – הנדיבות". נחשון-לוין מדברת על חייה כמוסיקאית בארץ כחיים קשים כלכלית ולא פחות קשים מבחינת היכולת "להביע את הקול" שלה. היא אומרת שבגרמניה, היא מוצאת כבוד לאומנים ומספרת שכשהתראיינה לעיתונאי גרמני הוא הקדיש לה וליצירתה שעות רבות של שיחה ותחקיר. לעומתו, עיתונאים ישראלים חיפשו רק קיצורי דרך וחומרים צהובים. וזו לא רק התקשורת, כשמשיקים אלבום בגרמניה, היא מספרת מתוך ניסיון, "לא צריך לארגן הכל לבד מתוך תחושה של סיוט ועלבון מתמשכים, ובכל זאת, מגיעים מאות אנשים, לא רק דודות שעושות טובה".
האלבום האחרון שיעל נחשון-לוין הקליטה, Tigers and Hummingbirds (בלייבל הברלינאי Low Swing Records), כולל עשרה שירים באנגלית. זהו אלבום יפיפה שחורג ברוחו מהמקום בו הוקלט. הוא יכול היה להיות מוקלט בתל-אביב, קופנהגן או ניו-יורק. הלחנים מעניינים, העיבודים מורכבים והקול של נחשון-לוין בשל, מדויק ונוגע במקומות הנכונים. אבל למרות האוניברסליות של היצירה שלה, יש לנחשון-לוין גם שורשים. והיא לא שוכחת אותם. היא, בעלה והילדים מקפידים לדבר עברית, היא בארץ לפחות פעמיים או שלוש בשנה, היא טסה להצביע בבחירות ויש בה גאווה ישראלית אמיתית. ביומיום שלה, לעומת זאת, היא מסתפקת בינתיים בתפוצה הישראלית-ברלינאית. "יש פה קהילה מדהימה", היא מספרת, "יש חברים שהתחברתי אליהם בצורה פשוטה וטבעית, אנשים שאני סומכת עליהם וזה קורה כי למרות שיש כאן כמה קבוצות שונות של ישראלים, יש מסננת שהביאה לכאן קבוצה מסוימת של אנשים די דומים. זו קבוצה שיש לה שפה משותפת, אכזבות משותפות וגילויים משותפים. זה לא משהו שהרגשתי בניו-יורק כשחייתי שם (נחשון-לוין חיה בניו-יורק כשלמדה מוסיקה ב-New School University בין 2001 ל-2004, ד.ס). יש כאן פליטי תרבות שיוצרים רשת של ישראלים. תמיד יהיה מי שיעביר מידע, תמיד יהיה מי שיעזור ותמיד יש גלי הגירה חדשים. בטח גם עכשיו, אחרי הבחירות, יגיע גל חדש".
ובכל זאת, לא הכל וורוד בברלין. "ברור שיש גם צדדים פחות טובים", היא אומרת, "מזג האוויר, הקור, החושך והעובדה שהתרבות הגרמנית היא 180 מעלות מהתרבות הישראלית. יש את אלו שמגיעים ולא שורדים. זה לא תמיד קל. גם הבחירה שלי מלאה בעצב, ככל שאני כאן יותר זמן, כל נסיעה לארץ קשה יותר". כשהיא נשאלת אם היא עדיין רואה בעצמה יוצרת ישראלית, אם הקהל הישראלי עדיין חשוב לה היא אומרת שהיתה רוצה מאוד לייצר את מה שהיא עושה בברלין גם בעבור האנשים שהיא אוהבת בישראל, אבל היא מודעת לכך שבמצב הנוכחי אין סיכוי להתקרב לזה. "אני נשארת למרות שאני רוצה שהקול שלי יישמע גם בארץ", היא מסכמת, "אבל כרגע זה אפשרי רק מפה".
יעל נחשון-לוין (במרכז) וחברי FRAMED בברלין. צילום: Katha Mau
גברתי ראש-העיר
ישנם לא מעט הסברים להגירת ישראלים העוסקים ביצירה מסוגים שונים דווקא לברלין. יוקר המחייה הוא אולי אחד מהם, אם כי ברלין התייקרה בשנים האחרונות. גם קווי הטיסה הזולים מת"א והנגישות של ישראלים רבים לדרכונים אירופאים, לא מזיקים. אך זה לא כל הסיפור. רבים מהישראלים בעיר מדברים על "איכות חיים" וטל אלון, עיתונאית ישראלית שהגיעה לברלין ב-2009, מספקת שיעור גרמנית קצר שנותן למונח המופשט הזה ביטוי מוחשי. "המילה הגרמנית – פָיֶרְאֲבֶּנְד (Feierabend), היא הלחם של המילים "חגיגה" ו"ערב". זוהי המילה שמתארת את סוף יום העבודה. את הזמן שמוקדש לפנאי, למנוחה או למשפחה. אחרי העבודה, כשנפרדים מהקולגות או מהקופאית בסופר, אומרים Schönen Feierabend!, זה לא סתם "ערב טוב", זה "תהנו מחגיגת הערב", הזמן שהפסקתם לעבוד והתיישבתם עם כוס יין או בירה ואף אחד לא מצפה לתשובה בווטסאפ". המרכיב הזה של החיים בברלין הוא כנראה אחד מכוחות המשיכה לישראלים המחפשים מקום ליצור בו. "יש משהו בברלין שמאפשר בחירה", אלון מסבירה, "אפשר לבחור במרוץ, להרוויח כסף, לאכול במסעדות יקרות ולחיות חיים נוצצים. אבל אפשר גם לחיות בצניעות, לקנות יד-שנייה, לאכול פשוט ולהתקיים. גם אחרי עליות המחירים, השכירות זולה יותר כאן, הגנים מסובסדים והסופר, גם אחרי האינפלציה, זול יותר. וזה לא דבר בזוי להיות אומן. להיפך, יש כבוד לאנשים שעושים תרבות ואומנות".
אלון היא דמות מפתח בקהילה הישראלית-ברלינאית. שלוש שנים אחרי שהגיעה לעיר, היא ייסדה את "שפיץ", מגזין עצמאי שעוסק בקהילה ומהווה חלק אינטגרלי ממנה. בנוסף, הוא בונה גשר בין הקהילה לבין החברה הגרמנית בכך שהוא מסקר חדשות מוניציפליות ולאומיות בעברית. למעשה, זהו העיתון העברי הראשון בגרמניה מאז השואה. בשנים הראשונות התפרסם "שפיץ" בדפוס ובאינטרנט, כיום הוא מגזין דיגיטלי שכולל גם פודקסט ואלון מתארת את ההתפתחות שלו ושלה בעיר כקווים מקבילים. "בהתחלה היתה היקסמות מעצם הנוכחות של הישראלים בברלין", היא מסבירה, "היה המון עיסוק בשאלות של זהות, בהיסטוריה ובשאלה האם תיווצר כאן קהילה ישראלית. לפני 12 או 13 שנים לא היה ברור אם זה יקרה או שזה טרנד שיחלוף. בהמשך הנושא הזה נמאס קצת, בעיקר בגלל האינסטרומנטליזציה שלו בדיון הציבורי בישראל שהגיעה גם לכאן".
"הישראלים בברלין לא באמת מעניינים את הישראלים", מסבירה אלון את כוונתה, "זה נכון שנכתב עלינו המון ודיברו עלינו המון בתקופות מסוימות, אבל זה היה פשוט כלי לקידום סדר-יום. מצד אחד דיברו על בוגדים, נפולת של נמושות שהרימו ידיים וכל הרפרטואר הזה שהשתלב בהשמצות והפחדות מאנטישמיות. בצד השני של הסקאלה, היתה גלוריפיקציה ורומנטיזציה של החיים הטובים – כמה קל שם, כמה זול שם וכמה טוב לכם שברחתם. מי שחי את החיים, בוודאי מי שהיגר, יודע שהחיים האמיתיים הם לא באף קצה של הסקאלה". המבט האינסטרומנטלי על הקבוצה המוגבלת למדי של הישראלים בברלין, בסביבות עשרת אלפים איש בסה"כ, לא מוגבל למבט הישראלי. גם החברה הגרמנית משתתפת בחגיגה. אלון מסבירה: "לגבי הצד הגרמני, יש את התזה על הייעור מחדש (ההשקפה שאחרי שגרמניה עקרה במאה הקודמת את היהודים מתוכה, היא כעת נוטעת אותם מחדש, ד.ס). הממסד הגרמני די אובססיבי לגבי "השבת החיים היהודיים" בגרמניה והציפייה מאיתנו היא לגלם את התפקיד הזה כדי שנעניק לגיטימיזציה. אם היהודים שוב גרים כאן, הם אומרים, אנחנו נהדרים, השתנינו, השתקמנו". כשמוסיפים לסיפורים האלו גם את השיח הפוליטי, למי מותר ואסור לבקר את ישראל בגרמניה וכיצד גרמניה מעורבת במזה"ת, העניינים מסתבכים עוד יותר. "כעיתונאית אני מבינה את זה", אומרת אלון, "אבל כאדם עייפתי מלהיות פיונית בתיאטרון הזה".
העייפות מהשיח מהסוג הזה גרם לטל אלון לחפש כיוון חדש ליצירה העיתונאית שלה. ואכן, אחרי תקופת מעבר קצרה הגיעה הקורונה והביאה איתה בדיוק את זה. "הקורונה יצרה צורך לתווך לישראלים, בעיקר לכאלו שלא מדברים גרמנית, מה קורה כאן. אבל זה היה רק חלק מהעניין, הקורונה קטעה להרבה אנשים, וגם לי, את הקיום של רגל פה ורגל שם. עדיין הייתי מעורבת במה שקורה בארץ, אבל הלוקאלי נהיה קריטי. בתקופת הסגרים, קריאה של עיתונות ישראלית לא עזרה לי ולאחרים להבין מה קורה כאן ומצאתי את עצמי צורכת יותר חדשות גרמניות וצוללת למה שקורה פה. "שפיץ" קיבל תפקיד של תיווך ותרגום ובמקביל הוצאנו, למשל, גם מדור יומי, יומן קורונה שבו כל יום ישראלי או ישראלית שחיים בברלין שיתפו במה שקורה להם בזמן המגפה. זה היה הצייטגייסט".
כיום "שפיץ" עוסק עדיין מדי פעם בשאלות של זהות, אך הוא מתמקד בתיווך החברה הגרמנית לישראלים ובכל הקשור לעברית ולישראל בברלין – מסעדות בבעלות ישראלית מופיעות במדור "קולינריש", אירועי תרבות במדור האירועים וגיליונות הדפוס הישנים, שהם מעין ארכיון של הקהילה, מופיעים במדור "נוסטלגיש". אלון גם פרסמה בלוג (ברלינרית) ולרגל עשור להגעתה לברלין הפיקה פודקאסט מרתק המבוסס על שיחות עם "עשר ברלינריות יודעות דבר". כך היא הפכה לעמוד תווך מרכזי בקהילה. יש אפילו מי שקראה לה "ראש-העיר של הישראלים". את הקהילה עצמה היא עדיין מתארת כקהילה בהתהוות, גם עשור אחרי שכונתה כך בגיליון הראשון של שפיץ. "ברור שיש קבוצה גדולה של ישראלים שהם לא זמניים כאן", היא אומרת, "הם דוברי עברית, יש ביניהם קשרים, יש תחומי עניין משותפים ויש אירועים משותפים. אבל, בניגוד לקהילה היהודית המאורגנת, זו קהילה לא ממוסדת ולא ממורכזת. הישראלים לא מעוניינים בדבר הרשמי, בפורמאליות ובעסקנות שבד"כ מגיעה עם זה. אני באתי לתעד את זה ונוצר מצב שיש לי תפקיד. זכות הקיום של "שפיץ" הוא הנישה שלו ואני קנאית לנישה – בין גרמנית לעברית, בין ברלין לישראלים שחיים בה. הסיומות .de לאתר של תוכן בעברית היא מטאפורה מצוינת להיברידיות שלו".
בסיכום השיחה עם אלון, שמתקיימת בבר בקרויצברג, אי אפשר להתחמק מההבנה שההיברידיות הזו מתבטאת גם בהשקפה פוליטית. היא אמנם ישראלית אבל כמו רבים מהקוראים שלה, עמדותיה הפכו לעמדות מיעוט בישראל, והן מותאמות יותר לביתה החדש. "מבחינת שפה, תרבות ומשפחה, יש לי עדיין שייכות ישראלית. אבל שייכות נוצרת גם סביב ערכים ובברלין אני חולקת את הערכים שלי עם הרוב", היא אומרת, "השאיפה לשוויון, הדאגה לחלש והדאגה לכדוה"א היא לא עמדה אזוטרית כאן. כשהכתבה הזו תתפרסם בישראל יהיו לה מאות תגובות של נאצות וגידופים. במובן הזה, הערכי, כאן אני בבית. הקבוצה שחושבת כמוני בארץ עדיין מושפעת ממה שקורה בפוליטיקה הישראלית, אבל אלו שחיים כאן הצליחו לתפוס מרחק אסטטי מהדברים. הזדעזעתי מתוצאות הבחירות האחרונות בישראל כי עוד לא היה דבר כזה, אבל יחסית למעורבות הרגשית שלי בעבר, אפשר לומר שנשארתי מרוחקת. הייתי כאן".
טל אלון, צילום: אולף קונמן
הסביח בקצה במנהרה
כמו טל אלון, גם שני ליידרמן לא חדשה בעיר. היא עזבה את הארץ בגיל 21 כדי ללמוד תיאטרון ומחול באמסטרדם. אחרי שמונה שנים בהולנד היא עברה לברלין יחד עם בן-זוגה הגרמני אותו הכירה במהלך לימודיה. אחרי שילדה את בנה הראשון היא הצטרפה לצוות של Infarm, סטרטאפ שהוקם על ידי יזמים ישראלים והפך מאז לחברה מצליחה בתחום החקלאות העירונית המקוּרה. במקביל עשתה ליידרמן מוסיקה, היא הקליטה והופיעה עם בן-הזוג שהיה גם שותף ליצירה. העבודה ב-Infarm היתה כרוכה בעיסוק במזון, אירועים וקשר עם שפים ועם האוכל בא התיאבון. "מה שעניין אותי תמיד היה מה נאכל", היא אומרת חצי בצחוק, "והיה טבעי שהצעד הבא שלי יהיה לפתוח מקום משלי. עזבתי את Infarm, הכרתי מישהי שחיברה ביני לבין מוזיאון מרטין גרופיוס באו, אחד המוזיאונים הכי נחשבים לאומנות עכשווית בברלין, וב-2019 פתחתי שם את המסעדה שלי, בֶּבָּהּ על שם סבתא שלי". כיום, בגיל 39, אחרי שנפרדה מבן-זוגה הקודם ואחרי שהכירה בן-זוג חדש, ישראלי שצירף לתא המשפחתי גם ילדה משלו, היא מסעדנית במשרה מלאה. כמו בעולם המוסיקה, גם בעולם המסעדנות ההשוואה בין גרמניה לישראל מתבקשת. מצד אחד, ליידרמן אומרת שישראל היא מקור השראה בעבורה בגלל הרמה הגבוהה של השירות, האוכל והתפעול במסעדות הישראליות. מצד שני, ממש כמו בעולם המוסיקה, בגרמניה הכל קל יותר.
שני ליידרמן, צילום: נועם רוזנטל
"מסעדנות היא מקצוע לא פשוט בכל מקום בעולם", היא אומרת, "יש חוסר בכוח-אדם, העלויות גבוהות, שולי הרווח נמוכים ויש מרווח צר מאוד לטעויות. אבל בתקופת הקורונה, למשל, הרגשתי את ההבדלים. זה היה רגע שאמרתי כל יום תודה על זה שאני נמצאת בגרמניה. הודיתי על התפקוד המהיר של הרשויות, הפיצויים היו בסכומים הגיוניים והם הגיעו מהר ובלי סיבוכים". כך נהנתה ליידרמן מכל העולמות – מצד אחד, הסביבה הגרמנית נוחה יותר. מצד שני, האוכל בא מהבית. "האוכל שלי הוא יהודי ובהשראת סבתא שלי", היא מספרת, "המקום שממנו אני מבשלת ויוצרת הוא מקום של משפחה, של קרבה ושל בית. זו ההשראה שלי. הצלחות, למשל, הן צלחות שמזכירות לי את הבית שגדלתי בו. כל המוטיבציה היא לתת לאנשים תחושה של בית ובתור מהגרת, זה הכי טבעי שאתן לאנשים תחושה של הבית שלי, של המקומות שלי. וזה נותן לי המון. היכולת לעבור כל יום ליד הדלפק שלי ולראות את הבורקיטוס שסבתא שלי היתה עושה ולראות אנשים אוכלים את הפלפל הממולא שלה, עושה לי חיבור רגשי יומיומי. אני יוצרת כאן עולם קטן עם תחושה של בית ושורשים". ליידרמן אומרת שהיא וישראלים אחרים בברלין, לא רק שאינם מתנתקים מהזהות שלהם, הם יוצרים חיבור לישראליות שלהם באופן יומיומי, "הרבה אנשים עזבו את ישראל, אבל אין להם שום דבר נגד השפה והתרבות. לא ברחנו. יש געגוע. הנסיבות של החיים הביאו אותי לפה. הגעתי בגלל אמביציה של ילדה להיות רקדנית, נשארתי בגלל שהחיים הם נעימים ונוחים והעובדה שאני יכולה להמשיך לדבר עברית, ליצור את האוכל שאני יוצרת ולשמור את החברים שלי מאוד מקלה. לא יודעת אם הייתי יכולה להישאר כאן אם זה היה אחרת".
המסעדה של ליידרמן היא רק אחת ממוסדות הקולינריה הישראליים בברלין. במרחק כמה תחנות אוטובוס מזרחה נמצאת גולדה דלוקס שנולדה דווקא כשמסעדות אחרות קרסו, בימי הקורונה. למעשה, אפשר לומר שהיא נולדה בזכות ימי הקורונה. שני הישראלים שהקימו אותה, יובל תדהר ואבי לוי, הוציאו אותה לדרך עוד לפני שזכתה למקום קבע כסדרת מסעדות פופ-אפ. לוי, שהגיע לברלין לפני ארבע שנים, נזכר בינואר 2021, התקופה אותה הוא מתאר כזמן הסגר הקשה ביותר. "אלו היו ימים של בדידות קשה לישראלים שחיים בברלין וגם לכל השאר. גם אנחנו הרגשנו את הדיכאון, רצינו לגמור כבר עם החורף ועם הקורונה", הוא אומר, "כשהוצאנו את הפוסט שסיפר שאנחנו חוזרים עם עוד פופ-אפ ושהפוקוס יהיה על הסביח שלנו היתה התלהבות. זה היה הסביח שבקצה המנהרה". את מה שקרה בסופי השבוע הבאים מתארים יובל ואבי כמפגש חברתי נדיר בימים שבהם זה היה בדיוק מה שחסר. "אנשים יצאו מהבית", הם מספרים, "פתאום ראית גוש של עשרות בני-אדם, רובם מדברים עברית, אבל הם הביאו גם את החברים שלהם, גרמנים ואחרים. היו מפגשים, חיבורים חדשים, אנשים שברו יחד את החוקים ולא שמרו על מרחק של מטר וחצי. זה ייצר נחמה וזה בדיוק מה שרצינו לעשות – לפנק, להאכיל אנשים, להביא להם את מה שאנחנו אוהבים".
העסק צמח והתפתח. מנת הסביח הפכה למנת הדגל, במרץ המנות החלו להיעטף בשקיות נייר מעוטרות על-ידי אומן קעקועים, ברק רדוביץ', גם הוא ישראלי כמובן. מעגל הלקוחות התרחב, ביקורות נלהבות התפרסמו בעיתונות המקומית וחצי שנה אחרי סוף ימי הפופ-אפ, המסעדה קיבלה מקום קבוע. "היה לנו פשוט יותר לפתוח מקום קטן עם משלוחים", מספר תדהר, "זה היה סיכון מחושב והוא נולד כתוצאה ממה שעבר עלינו בימי הקורונה. היום מגיעים לכאן אנשים מכל הסוגים. משפחות עם ילדים, צעירים וגם בני שבעים פלוס". עושה רושם שגולדה דלוקס הפכה לאחד העוגנים של התפוצה הישראלית בברלין. לא מעט מחבריה משבחים אותה וסופרלטיבים רבים נשמעים על הסביח המפורסם. ואכן, האווירה במקום נעימה, השיחה קולחת בעברית, אנגלית וגרמנית והסביח הוא מהטובים שיש. גם הכנאפה המוגשת לקינוח משובחת ולא קונבנציונאלית. אפשר להבין בדיוק מדוע ישראלים שמוצאים את עצמם בעיר בתקופה שבה השמש שוקעת בשלוש אחר-הצהריים והטמפרטורות יורדות מתחת לאפס יכולים למצוא כאן נחמה.
אבי לוי ויובל תדהר,
הזווית היהודית
מרחק שלוש דקות הליכה מהסביח של יובל ואבי עומד בית-כנסת. בעבר נכתב רבות על היחסים בין הקהילה היהודית לישראלים החדשים בעיר. מסיבות רבות, החיבור בין שתי הקבוצות איננו טבעי ובאופן כללי הן חיות את חייהן בנפרד. עם זאת, בשנים האחרונות החלו להיווצר חיבורים חדשים, חלקם קשורים קשר עמוק ליצירה אומנותית ותרבותית. אחד החיבורים המעניינים ביותר מתרחשים בבית-הכנסת פרנקלאופר בקרויצברג, מבנה שהוקם ב-1916 ושבחלקו נהרס בליל-הבדולח ובהפגזות במלה"ע השנייה. החל משנות התשעים הקהילה הצטמצמה והפעילות בבית-הכנסת דעכה, אבל לפני כעשר שנים החל להיווצר במקום משהו חדש. יהודים שהיגרו לשכונה, ביניהם ישראלים, צעירים וחילונים רבים, החלו להגיע לבית-הכנסת ולקיים בו פעילויות שונות. אלו לא היו רק התפילות המסורתיות, אלא כל דבר מתהליכי למידה בנושאים שונים, דרך אירועים למשפחות ועד חגיגות מימונה, מסיבות חנוכה ותיקוני ליל-שבועות. על הרנסנאס הזה אחראי בעיקר אדם אחד, דקל פרץ שמו, ואם טל אלון היא ראש-העיר של הישראלים, אפשר בהחלט לומר שפרץ, יחד עם אשתו, נינה, המשמשת היום כגבאית, הוא הרב הראשי.
הוא הגיע לברלין ב-2002 במסגרת טיול אחרי צבא. ישירות מגואה. הוא היסטוריון במקצועו, נשוי לגרמניה שהתגיירה ואב לילדה. פרץ גדל בבית אורתודוכסי והחיים בברלין התחילו כדרך להתרחק מהרקע שלו אבל מכיוון שהיה לו חשוב לחגוג את החגים וכחלק מתהליך הגיור של רעייתו, נוצר חיבור עם בית-הכנסת הוותיק בשכונת מגוריו, חיבור שהוביל ליצירתה של הקהילה החדשה. אך בית-הכנסת היה רק ההתחלה. אחרי שנוצר קשר עם פוליטיקאים מקומיים סביב חגיגות מאה שנה לבית-הכנסת החלה להירקם תוכנית להקמת מרכז קהילתי ומרכז תרבות יהודי סמוך לבית-הכנסת. "זה מקום שיכול לשרת יוזמות חברתיות של יהודים מכל מיני מקומות וכל מיני גוונים, מקום שהם יכולים לבוא אליו ולהפוך אותו לשלהם", פרץ אומר ומספר כיצד הוקמה ב-2019 "עֵרוּב", שותפות של ארגונים חברתיים יהודיים שונים שמשתמשים בחלל co-working סמוך לבית-הכנסת. אחת היוזמות החשובות שנולדה ב"ערוב" היא LABA Berlin – יוזמה בינלאומית שמביאה אומנים יהודים ללמוד יחד טקסטים יהודיים. כל שנה נבחר נושא, ובסוף הלמידה האומנים יוצרים יצירות בהשראת הטקסטים שלמדו. "אנחנו מביאים אומנים מכל מיני סוגים – אומנים וויזואליים, אומני במה, סופרים ומוסיקאים", פרץ מספר, "הרעיון הוא שייווצרו שיתופי פעולה שיעסקו בשאלה של אומנות יהודית וגם בשאלה של הקול היהודי בגרמניה, קול שלא מצטמצם לנושאים שקשורים לזיכרון השואה, ליחסי מיעוטים ולאנטישמיות, אלא מתרחב לנושאים חברתיים רחבים יותר. בתערוכה האחרונה, למשל, שהייתה סביב הנושא "שבר", האומנים והאומניות עסקו בנושאים כמו פטריארכיה, הגוף, מגדר, נכות, יחסים בתוך המשפחה והגירה, אלו שאלות כלליות שרלוונטיות לחברה הגרמנית הכללית והן נידונו מתוך פרספקטיבה יהודית".
פרץ מספר שבערך מחצית מהאומנים שמשתתפים בפרויקט הם ישראלים, האחרים הם מקומיים, קנדים, ברזילאים, אמריקאים ועוד. יחד עם שותפיו אולף קונמן, המנהל האומנותי ורייצ'ל ליבסקינד מנהלת הקריאייטיב, הוא חותר להקמת מקום מפגש לכולם. זהו לא מפגש ישראלי קלאסי, הוא מתקיים ברובו באנגלית, הוא פתוח ליהודים מהעולם כולו והוא מהווה גשר בין הישראלים ליהודים המקומיים. "אנחנו בונים כאן מרכז יהודי-ברלינאי, הישראלים הם אמנם חלק מזה, יש הרבה יוזמות של ישראלים ב"ערוב" והרבה אומנים ישראלים מתחברים ל-LABA, אבל LABA Berlin זו קודם כל קהילת אומנים ואומניות, לא קהילה ישראלית והזהויות כאן הן מורכבות יותר". גם ברמה האישית פרץ אמנם לא מתנכר למוצאו הישראלי, אבל אחרי עשרים שנה בברלין, כבר ברור מה נקודת המוצא שלו. "אני ברלינאי", הוא אומר, "אני בונה מוסדות לבת שלי, לנכדים שלי ולאלו של ידידי. אני כאן כדי להישאר". פרץ טוען שהקהילה הישראלית השתנתה. "אוטופית ברלין היתה חזקה לפני עשור. אז דיברו על יוקר המחייה ועל האסקפיזם של השמאל הישראלי שעובר לברלין. היום הישראלים כאן הם לא קבוצה פוליטית, בטח שלא קבוצה הומוגנית. בעשר שנים האחרונות הרבה השתנה, וזה טוב, ברלין היהודית היא מקום יותר מפותח והישראלים הם קהילה הטרוגנית שמורכבת מאנשים שהגיעו לכאן כמהגרי עבודה, מהגרי אומנות, מהגרי לימודים, הכל מהכל. גם אם יש בברלין עדיין "בועה תל-אביבית", היא רק חלק מהתמונה שנוצרה כי זו עיר של יזמות מכל הסוגים, עיר של סטרטאפים, היצע תרבותי מגוון, תחבורה ציבורית מתפקדת ומהגרים מכל העולם שיוצרים חיים אורבניים, קוסמופוליטיים שקשה למצוא בישראל".
ברלין לא נראית כמו תל-אביב. בטח שלא בדצמבר. השיח על ברלין כ"בועה תל-אביבית" או "תל-אביב הקטנה" לא לוקח בחשבון את שכבת השלג הדקה המכסה את המדרכות, את נהר השְׁפְּרֵה שחוצה אותה ואת הרכבת התחתית. לא בדיוק מאפיינים תל-אביבים קלאסיים. כשמדובר בשכונת נויקלן נעלם גם הדמיון למה שמכונה לעיתים אירופה הקלאסית על הניקיון והאדריכלות בת מאות השנים המאפיינים אותה. ישראלים שהגיעו לברלין לפני עשרים שנה ויותר השתדלו להימנע משכונות כמוה בגלל תדמיתן כשכונות מהגרים מזרח-תיכוניות עניות ועוינות. היום הדברים שונים. קרויצברג ונויקלן ידועות בעולם כבית לתרבות אלטרנטיבית ואומנות אוונגרדית. בין המהגרים מדור ראשון, שני ושלישי שעדיין חיים בהן, חיים היום גם ישראלים רבים שעובדים, יוצרים, מקימים משפחות ובונים חיים במרחב ציבורי שיש בו לא פחות ערבית ותורכית מאשר גרמנית. גם מבחינה זו לא מדובר בתל-אביב הקטנה, אם כבר זוהי יפו.
אחד מהישראלים שחיים באזור הוא דורון מסטיי שידוע יותר כצ'ארלי, הכינוי בו הוא מוכר כדי-ג'יי ומפיק מוסיקה. "זו לא אוטופיה אידילית", הוא אומר בשיחה בבית-קפה בנויקלן, לא רחוק מהמקומות בהם הוא חי ועובד, "יש מקומות שמרגישים בהם לא רצויים, אבל זה המקום הקרוב ביותר לישראל שאפשר לדמיין. אני קונה בחנות של פלסטיני ויש באזור חנות לבנונית וסופרמרקטים תורכיים. אני מרגיש כאן בבית. אני בסך הכל ילד מבית-שמש שחי כאן ונהנה מהחיים". צ'ארלי, בן למשפחת עולים ממרוקו שלמד בפנימייה בירושלים ושירת בצנחנים, החל לעסוק במוסיקה, בעיקר בהאוס וטכנו, עוד כילד. אחרי השירות הצבאי הוא הכיר את שותפו המוסיקלי אורי יצחקי במכללת BPM ויחד איתו הוא החל בקריירה מצליחה בתל-אביב. עם שותפים שונים, הוא פתח מועדונים, תיקלט, ארגן מסיבות והקים לייבל חלוצי שהוציא לאור מוסיקה של טאלנטים מקומיים. ב-2019 יצחקי והוא החליטו לעבור לברלין אותה הוא מתאר כבירה הבלתי מעורערת של המוסיקה האלקטרונית בעולם, עיר שהמספר הגדול של המועדונים, הדי-ג'ייאים והמפיקים שלה יוצר אווירה שמושכת אליה צעירים מכל העולם כדי לחיות בה חיים של רייברים וקלאברים. "רצינו להגשים את הקריירה שלנו", הוא מספר, "היינו מתוסכלים כי היה קשה לקבל גיגים בתל-אביב. אמנם תקלטנו בגרמניה, פולין והונגריה לפני המעבר, אבל זה לא היה קבוע. אנחנו לא רק די-ג'ייאים, אנחנו גם מפיקים את המוסיקה, כלומר, עבדנו כל השבוע באולפן ובסופי-שבוע תקלטנו במועדונים, כך שהיינו יותר נישתיים מדי-ג'ייאים ישראלים אחרים שפרצו את תקרת הזכוכית שקשורה בישראל. הרגשנו שבברלין נהיה נגישים יותר וזה יעשה לנו טוב".
אבל המעבר לא היה פשוט. כמו מהגרים צעירים מכל העולם, גם צ'ארלי נאלץ להמציא את עצמו מחדש. "אף אחד לא חיכה לנו עם פרחים בשדה-התעופה", הוא נזכר, "בישראל היינו מוכרים מאוד בסצנה שלנו. כאן היינו צריכים להתחיל מאפס. הרגשנו שאנחנו כלום. שכרנו דירה עלובה, ישנו במזרנים על הרצפה. לא היה לנו סלון ולא פינת אוכל. התחלנו ממקום אפל והרגשתי שהישועה לא תגיעה מעצמה. אף מועדון הרי לא יציע לנו רזידנס". כאן מתחיל סיפור הצלחה מהסרטים. חבר ישראלי שעבד בחברה בעלת נכסים בברלין הציע לעשות פרויקט משותף. צ'ארלי ושותפו הציעו להקים מקום מפגש לאנשים כמוהם – זרים שהגיעו לעיר, טרם השתלבו בשוק ומעוניינים להיפגש עם אנשים מסוגם. הרעיון היה ליצור פלטפורמת מוסיקה ווירטואלית שתאפשר ליוצרים להציג באודיו-וויז'ואל את מה שהם יודעים לעשות ולהפגיש אותם אונליין עם קהל שעוד לא מכיר אותם. מנכ"ל החברה השתכנע, הוא הציע חלל על גבול קרויצברג-נויקלן, השקיע את הכסף הנדרש ו-Hör (הקשב) עלתה לאוויר באוגוסט 2019. ההתחלה היתה מהוססת. שני הישראלים עוד לא היו מספיק מקושרים בשביל לצרף אליהם שמות גדולים. למרות זאת, הם הצליחו למלא את השבועיים הראשונים במוסיקה וקיוו לייצר את הבאז הנדרש. "להפתעתנו, הצלחנו למלא את הליינאפ עד סוף השנה", מספר צ'ארלי, "התכניה התפוצצה, היינו במקום הנכון, בזמן הנכון עם הפורמט הנכון. תקופת הקורונה שהגיעה אחרי החודשים הראשונים בעטה אותנו עוד יותר למעלה. בסצנה שלנו, לא היה לאנשים מה לעשות כשכל המועדונים נסגרו. הפכנו למועדון הווירטואלי של כולם".
דורון מסטיי (צ'רלי) ב-Hör, ברלין
כיום Hör משדרת באתר אינטרנט ובערוצי יוטיוב ואינסטגרם שיש להם קרוב למיליון משתמשים. זוהי אינה יצירה ישראלית במהותה. למרות שיש, מדי פעם, די-ג'ייאים ישראלים, צ'ארלי ושותפיו לא נותנים להם עדיפות. את ההעדפה המתקנת הם מעדיפים לתת לנשים, לקהילת הלהט"ב, וללא לבנים. בעניין זה האווירה כאן, לפי צ'ארלי, שונה מזו של תל-אביב. "הסצנה הישראלית מאוד מרפקנית", הוא אומר, "יש מעט מועדונים והרבה די-ג'ייאים. חייבים לבלוט מעל כולם בכדי לתקלט. לדי-ג'ייאים בברלין קל יותר גם מבחינת היחס של המדינה – זה מקצוע שמכבד את בעליו, המדינה תומכת באומנים, בזמן הקורונה פרילנסרים שעוסקים באומנות קיבלו תמיכה מכל מיני סוגים כולל מענק מיידי של 5,000 יורו בלי להראות שום הוכחה. יש גם ביטוח בריאות מסובסד ב-50% ופנסיה לאומנים עצמאיים. יותר מזה, תל-אביב דוחקת את המוסדות התרבותיים שלה החוצה. במועדון האלפבית בתל-אביב (שצ'ארלי היה בין מקימיו, ד.ס) שילמנו 50,000 ₪ שכירות בחודש על 150 מ"ר. בקרויצברג משלמים 8,000 ₪ על שטח מסחרי בגודל כזה". בימינו צ'ארלי נהנה מברלין מסיבות רבות. נוח לו לעבוד כאן כי הוא זקוק לשקט כדי ליצור, הוא מתפרנס ממה שהוא אוהב ויש לו בת-זוג, ישראלית שעובדת איתו כארט-דירקטורית. עם זאת, הוא קשור עדיין לישראל. "מי שיגיד שהוא לא מתגעגע לארץ הוא שקרן", הוא מסכם, "כולם מתגעגעים. אבל מי שכאן לתקופה ארוכה יודע שאין לאן לחזור. גם מבחינת יוקר המחייה וגם מבחינה פוליטית. אני חי כאן חיים שלווים. קשה לחשוב על חזרה לארץ, על להחזיק שלוש או ארבע עבודות כדי לגמור את החודש ולחיות בסביבה של אלימות משתוללת, שנאה, אגרסיביות וחוסר סובלנות".
צ'ארלי לא לבד. יש ככל הנראה מאות יוצרים ישראלים בברלין – זמרות, קולנוענים, יוצרות טלוויזיה, משוררים וסופרות. יש הקרנות של סרטים ישראלים, השקות של ספרים בעברית ומסיבות של מיטב הדי-ג'ייאים התל-אביבים לשעבר. עם זאת, מטבע הדברים, לא כל הישראלים בברלין הם אומנים ואנשי תרבות. כמו תמיד, הסטריאוטיפים מבוססים על אמת מסוימת, אבל היא חלקית ומטעה. בברלין חיים גם ישראלים וישראליות אחרים – פסיכולוגים ונדל"ניסטים, קוסמטיקאיות, הייטקיסטיות וסטודנטיות לפילוסופיה, סַפָּרִים ומורות. גם השיח על נטיית התפוצה הישראלית-ברלינאית לשמאל הפוליטי הוא מוגזם. אף אחד לא יטען שברלין היא מיקרוקוסמוס מייצג של החברה הישראלית ואכן סביר להניח שחיים בה יותר שמאלנים מימנים ויותר חילוניים מדתיים, אבל אסור לתת לזה להטעות – גם אם מדי פעם יש בה הפגנה נגד מדיניות ישראלית שמשתתפים בה ישראלים לשעבר, הקהילה הישראלית-ברלינאית אינה מורכבת מלוחמי BDS ואקדמאים פוסט-ציוניים בלבד, ממש כמו שהיא לא מורכבת מצעירים שעזבו את ישראל בגלל מחירי מוצרי-החלב או ישראלים שהיגרו לברלין בגלל השואה. או למרות השואה. או כנקמה לשואה. הגירה היא מעשה קשה, היא אינה נעשית בקלות והיא כמעט תמיד תוצאה של מרכיבים רבים ומארג מסובך של סיכויים וסיכונים. הישראלים בברלין, כמו מיליוני מהגרים אחרים בעולם, מנסים לבנות חיים טובים יותר אבל הם גם מתגעגעים, נאבקים על זהותם ורובם לפחות זקוקים לקשר עם מולדתם, שפתם ושורשיהם.
והקשר הזה, הקשר בין הישראלים בברלין, ואולי בכל מקום אחר, לבין החברה הישראלית הוא דו-סטרי. בעבר התייחסה החברה הישראלית בבוז ובאיבה לאלו שהעתיקו את מגוריהם למדינה אחרת. הם נקראו "יורדים" – בוגדים תלושים ואסקפיסטים. האם ייתכן שהיום, כשמדינת ישראל מבוגרת ומבוססת יותר, הגיע הזמן לשקול את הנושא מחדש? במדינות חופשיות, פתוחות וליברליות קשה למצוא היום שיח ביקורתי על אלו שעוזבים אותן. אנשי עסקים בריטים שעוברים לארה"ב, אומנים קנדים שעוברים לפריז ורופאי שיניים שוודים שעוברים להולנד אינם "נפולת של נמושות". להיפך, במקרים אלו ברור שיש לכל הצדדים מה להרוויח מהמעבר החופשי בין מדינות מפני שהוא מהווה מקור של עושר תרבותי ומנוע ליצירת רעיונות מקוריים, טכנולוגיות חדשות ויחסים בין-תרבותיים שמאפשרים להכיר את השונה, ללמוד, להתפתח וליצור מחוץ למסגרת המקומית. רשימת המדינות שעזיבתן והכניסה אליהן היא נושא להגבלה ולמשטור כוללת את בלארוס, צפון-קוריאה, רוסיה וסין. לא רשימה שמפתה במיוחד להצטרף אליה. אם הישראלים שגרים בברלין ימשיכו לקיים שיח תרבותי, חברתי ופוליטי עם ישראל, זו תרוויח עוד גשר חשוב עם העולם. במצב הנוכחי, הימין הישראלי מתייחס לישראלים בברלין כבוגדים במפעל הציוני בעוד השמאל כועס עליהם כי הם נטשו את המאבק (ואולי כי בדיוק הם היו הקולות החסרים שמנעו ממרץ לעבור את אחוז החסימה). אבל גם השקפה אחרת אפשרית. ייתכן שמדינה חופשית, פתוחה וליברלית זקוקה לתפוצה אקטיבית מחוץ לגבולותיה כדי להישאר כזו – מדינה חופשית, פתוחה וליברלית. אין חופש בלי תנועה פנימה והחוצה ואין פתיחות אמיתית בלי השפעות ושיח בין-תרבותי. האומנים והיוצרים הישראלים בברלין לא חייבים וגם לא מעוניינים להיות אלטרנטיבה לישראל. להיפך, הם יכולים להיות ערובה לכך שהיא לא תדרדר ותהפוך למדינה קנאית, סגורה ומנותקת מהעולם הנאור. המודאגים והמיואשים מנטישת הצעירים, מבריחת המוחות ומנישואי התערובת יכולים, אם כן, לשקול את האפשרות שהתפוצה הישראלית בברלין אינה חלק מהבעיה אלא להיפך, אולי היא יכולה להיות חלק מהפתרון.
הכרתי את אווה קאילי, חברת הפרלמנט האירופי שנעצרה בחודש שעבר, בפגישה בבריסל לפני שש שנים. קאילי ובני משפחתה, מסתבר, אחראים על אחת מפרשות השחיתות הגדולות בתולדות האיחוד האירופי ואת תוצאותיה ניתן היה לראות בחזיון המביש של המונדיאל בקטאר.
זו היתה כתבה שניסתה לגלות את המנהיגים העתידיים של אירופה. כדי לכתוב אותה, נסעתי לבריסל וראיינתי מספר חברים צעירים בפרלמנט האירופי. הכתבה התפרסמה במוסף "הארץ" בדצמבר 2016 ואחת המרואיינות המרכזיות היתה פוליטיקאית מבטיחה מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית היוונית בשם אווה קאילי. קאילי, אז בת 38, היתה מרשימה למדי. עמדותיה בסוגיות שהיו על הפרק, ברקזיט, החוב היווני ומשבר הפליטים, היו מנומקות ומאוזנות, היא היתה חדורת מוטיבציה לעשות טוב והיא סיפרה על דרכה האישית בפוליטיקה ועל ההתקפות השוביניסטיות נגדה. היא גם אמרה שהיא שונאת פוליטיקאים מקצוענים, שהיא מודאגת מעליית הפופוליזם ושלמפלגתה נדרשת התחדשות ברוח ערכי השלום, הדמוקרטיה והסולידריות. "מעבר לכך", הוסיפה, "אנחנו צריכים להראות שאנחנו נגד שחיתות".
שש שנים מאוחר יותר, בשבוע שעבר, פשטה המשטרה הפדרלית הבלגית על משרדה וביתה של קאילי ועל כעשרים אתרים נוספים. החשד הוא שקאילי, בן-זוגה, אביה וגורמים נוספים קיבלו שוחד מקטאר, הלבינו הון והיוו למעשה ארגון פשע בשירות אינטרסים קטרים. קאילי, שהספיקה בשנים האחרונות להתמנות לאחת מסגניות נשיאת הפרלמנט האירופי, יושבת כעת במעצר, נכסיה הוחרמו והיא נזרקה ממפלגתה ומתפקידיה בפרלמנט. היא אמנם מכחישה שלקחה שוחד והקטרים מכחישים שנתנו אותו, אך גורמים קרובים לחקירה טוענים שהיא נתפסה על חם, שבן-זוגה כבר הודה ושמזוודות עם מזומנים בערך של כמיליון וחצי יורו נמצאו אצל שותפיה לקנוניה.
פגישה בבריסל. אווה קאילי ב-2016
אין לי מושג אם אווה קאילי היתה מושחתת כבר כשפגשתי אותה או שזרע הפורענות נזרע מאוחר יותר. יכול להיות שחושיי לא היו מחודדים ויכול גם להיות שהיא נסחטה או נפלה קורבן למזימה. כך או כך, יש להכיר בכך שהדמוקרטיה הפתוחה והליברלית בכל העולם נמצאת תחת מתקפה. הבעיה היא לא רק האגרסיביות של משטרים רודניים כמו רוסיה, סין וקטאר, אלא העובדה שהעולם המכונה חופשי לא ערוך למתקפה ולעיתים אפילו לא מודע לקיומה. אם מדינה כמו קטאר מסוגלות לקנות פוליטיקאים כמו קאילי, גופים אזרחיים כמו פיפ"א ותאגידים בינלאומיים מכל הסוגים, החולשה היא מערכתית. תאוות בצע אמנם תמיד היתה, אך לאחרונה דומה שמנגנוני ההגנה מתקשים לעמוד בפניה.
אחד ממנגנוני ההגנה הוא עיתונות חופשית. בשבוע שעבר פרסם ארגון "עיתונאים ללא גבולות" נתונים המראים שב-2022 ישבו במעצר ובמאסר 533 עיתונאים ברחבי העולם, 57 עיתונאים נהרגו, 65 הוחזקו כבני ערובה ו-49 הם בחזקת נעדרים. אלו המספרים הגבוהים ביותר שהארגון רשם מעולם. למרות שעיתונאים נפגעים בעיקר במדינות כמו איראן ובלארוס, גם מדינות דמוקרטיות אינן חסינות. ראשית, מפני שמה שנעשה בדיקטטורות במרתפים אפלים, חדרי עינויים ועמודי תלייה, יכול להיעשות בדמוקרטיות באמצעות חקיקה נגד השידור הציבורי ובקניית מהדורות חדשות בכסף. שנית, דמוקרטיה היא לא מצב קבע. מה שקורה היום במקסיקו ובתורכיה יכול לקרות בעתיד במדינות אחרות.
הדו"ח השנתי של IDEA, ארגון בינלאומי שבוחן את מצב הדמוקרטיה בעולם, מראה שבשש השנים האחרונות מספר המדינות שנעות לכיוון אוטוריטרי הוא יותר מכפול מאלו שנעות לכיוון דמוקרטי. הדו"ח, שבנוי על נתונים מ-173 מדינות הנבחנים ומנותחים ע"י מומחים בכל העולם, מראה גם שישנה הדרדרות בפרמטרים דמוקרטיים גם במדינות דמוקרטיות. כלומר, משטרים נבחרים בצורה דמוקרטית אך מחלישים מוסדות דמוקרטיים חיוניים. אתגרים כמו מלחמות אזוריות, מגפות, מיתון, עליית מחירים וחדשות כזב הממלאות את הרשתות החברתיות, מעמיסים על השיטה הדמוקרטית וגורמים לפוליטיקאים לאבד בלמים ולהתפתות לשינויים משטריים. זה אולי נשמע מוכר, אך זוהי בעיה גלובאלית, לא מקומית.
הפתרון לכל אלו, על פי הדו"ח של IDEA, הוא יצירת אמנות חברתיות חדשות. כדי לעשות זאת, יש להילחם בשחיתות ולבנות אמון. רק מערכות ציבוריות הזוכות לאמון הציבור מאפשרות לדמוקרטיה אמיתית להתקיים ובסופו של חשבון, רק דמוקרטיות חזקות מאפשרות זכויות-אדם בסיסיות, רשת ביטחון חברתית ושלטון חוק. זה לא מקרי שעל פי נתוני ה-OECD עשרת המדינות שיש בהן את הרמה הגבוהה ביותר של אמון בממשלה הן פחות או יותר עשרת המדינות שיש בהן הכי פחות שחיתות ואלו שנמצאות בעשירייה הראשונה של מה שמכונה "מדד החיים הטובים יותר" המשלב קריטריונים של חינוך, בריאות, דיור, הכנסה, ביטחון ועוד. נתונים אלו מראים שדמוקרטיה המבוססת על אמון ציבורי גבוה אינה רק נכונה מוסרית, היא ערובה לחיים טובים יותר.
אבל המתקפה על הדמוקרטיה מנצלת שוב ושוב את החולשות שלנו. לפני תחילת אליפות העולם בכדורגל עוד היו מי שביקרו את קטאר, המדינה ששיחדה לכאורה גם את אווה קאילי ושותפיה. אחרי הגמר השבוע, הכל נשכח כי המארחת סיפקה את ההצגה הטובה בעיר והתכנית שלה הצליחה – המופע של מסי הלבין את פשעיה. כך גורמים לנו בידור ושעשועים גם להתעלם מנזקי הרשתות החברתיות שפוגעות בדמוקרטיה ובמקרים קיצוניים מסייעות לדיקטטורים ורוצחי המונים. צדק עמיתי, אורי משגב, כשכתב על המונדיאל כ"טקס השפלה מתגלגל" הנובע מתאוות בצע, אובדן אמונה בצדקת הדרך וחוסר נכונות לשלם מחיר הכרוך במאבק על ערכים. אבל זה לא רק כדורגל. המקרה של אווה קאילי מדגים שהשחיתות חדרה לכל מקום. היא על המפה והיא נשארת על המפה, לא רק בספורט, בהכל.
Published in Swedish daily newspaper Svenska Dagbladet (please note: this is an unoficial and unedited English translation)…
Israel is sometimes called the "only democracy in the Middle East", and in many ways it is. But Israeli democracy is very different from the Swedish one, even though theoretically both have similar parliamentary systems and the same kind of general elections. The differences are more about dynamics than technicalities. One important difference is that governments in Israel very rarely last an entire term, which is why Israelis will be going to the polls again on November 1st in what may seem like a déjà vu. This is the fifth election campaign in the last four years and the 11th since 2001. In the same period Sweden had only six.
Even though recent years have been unusually unstable in Swedish politics, with weak minority governments and changing political alliances, this is nothing compared to the instability of Israeli politics. This instability combined with unique historical and cultural differences, make the coming up elections very difficult to understand for those who are not locals. Here are a few things to keep in mind if you're following the political drama in the land of milk and honey.
There's probably only one global household name in current Israeli politics – the name of Benjamin Netanyahu. Since Netanyahu first became Prime Minister in 1996, he has held the job for 15 years, even more than David Ben-Gurion who's considered to be Israel's founding father. Netanyahu is head of the "Likud" party and currently leads the opposition even though he's standing trial for bribe and fraud charges. But Netanyahu is more than just a candidate. He's the key issue of these elections. He's not a man leading an agenda. He is the agenda itself. In these elections, many Israelis won't be voting because they want to promote their ideology or influence concrete issues, they'll be voting because they love or hate Netanyahu.
This leads to a misconception of Israeli politics. Since all recent elections ended in a tie between rival blocks, some assume this is a tie in the European style, meaning between left and right. But nothing could be further from the truth. In a European sense the Israeli left makes up 10 to 15 percent of the electorate on a good day. That is if left means socialist or social-democratic ideology combined with progressive values like secularism, civil rights, feminism, LGBT rights and multiculturalism. In Israel the blocks have nothing to do with all that. It's not socialists against capitalists or conservatives against liberals. It's all about Netanyahu. One block supports him, the other wants to get rid of him.
On Netanyahu's side, things are pretty clear – together with Netanyahu's "Likud" party, there's a coalition of Jewish ultra-orthodox parties, nationalist parties and representatives of West-Bank settlers. The other side, however, has no common values, ideas or interests with the exception of one – the idea of replacing Netanyahu. Led by centrist current Prime Minister Yair Lapid, it's a bizarre coalition based on middle class secular Jews supported by left-wing liberals, a variety of Israeli Palestinians (some Islamist, others secular, some nationalists, others old-school communist) and right-wing conservatives who for some reason or another are in conflict with Netanyahu. This is the main reason why the last Israeli government stayed in power for only a year and even during this short period it had to have two heads of government in rotation. If in Swedish politics, the old left-right spectrum became more complicated in recent years and developed into the so-called GAL-TAN spectrum, in Israel the opposite happened, things became simpler – the whole spectrum is reduced to one man.
But where exactly is Netanyahu on a left-right scale? That should be a simple question to answer since Netanyahu is and always has been a self-proclaimed right-wing leader. He's been called an Israeli Trump, an Israeli Orbán and even an Israeli Erdoğan (although they should be called American, Hungarian and Turkish Netanyahus since he assumed office before them). But context is king, and in an Israeli one, Netanyahu may be hated by the left, but that doesn't mean he's as right as it gets. In a social-economic perspective, Netanyahu used to be a Thatcherist, pushing for privatisations, tax cuts and restraining government spending, but it's been years since he spent his political capital on those kinds of issues. Today he leaves the economy in the hands of others. Though he's certainly a hawk and a sceptic when it comes to relations with the Palestinians, he's always been careful with the use of military power and he never went all the way towards Israel's hard core right which supports the annexation of the West Bank and putting an end to the so-called two state solution. In recent years Netanyahu has been mostly concerned with staying in power and avoiding prison. Unlike his potential successors, he's secular, he was raised in the US and has a western education and world view and he's an intellectual. In Israel this means that in many ways he's actually a centrist.
Just for the sake of perspective, the rising star of these elections is the 46-year-old leader of the "Jewish Strength" party, Itamar Ben Gvir, a man who first came to public attention when he threatened the life of Prime Minister Yitzhak Rabin a few weeks before he was assassinated in 1995. Ben Gvir also supported Baruch Goldstein an American Jew who massacred 29 Muslims in Hebron in 1994. The party Ben Gvir is currently part of has the support of 10 percent of the electorate in the latest polls. When it comes to ideology, Netanyahu is a middle of the road pragmatist compared to Ben Gvir and other Israeli nationalist and religious fanatics. The stark opposition he faces is more about his alleged corruption, opportunism and his relentless populist crusade against Israel's judicial system and law enforcement officials.
One of the reasons that Netanyahu's party is supported by over 25% of the voters according to polls is that in Israel many people don't vote according to their opinions. Rather, they vote according to their identity. It's not about what you think, it's about who you are. Arabs vote for Arab parties, religious people vote for religious parties, traditional Jews with an Eastern background vote for the Likud and secular Jews from a western background vote for one of the liberal centrist parties, usually led by ex-Army generals or former media celebrities. These include the Labour Party led by former TV and radio anchor, Merav Michaeli, and the National Unity Party led by Benny Gantz, former army Chief of Staff. To put it in a Swedish context – no one in Israel needs a "Val Kompas", many parties don't even have a party platform. a strong sectorial identity is much mor useful. The comparison may not be entirely fair, but in this aspect, Israeli parties are not very different from "Nyans".
Finally, Swedes may be surprised to know that the Palestinian issue is no longer an important part of the Israeli discourse. Back in the 80s and 90s, the lines of Israeli politics were drawn according to policies towards the Palestinians. The left promoted the two-state solution, the right argued against a Palestinian state. These days, the two-state solution is probably discussed more in Sweden's Foreign Ministry at Gustav Adolfs Torg, than it is in Jerusalem. It seems like both Israelis and Palestinians have lost faith in concepts like negotiations, compromise and peace agreements and a reality of a never ending low-intensity conflict is accepted on both sides. As a result, Israelis will not be voting to stop or to continue the occupation of the West Bank, they'll also not be voting about the threat from Iran, social issues or the economy. Instead, it's a mix of identity politics combined with anger about an eclectic collection of issues which happened to appear in yesterday's papers or social media feeds. When it comes to art and culture, entrepreneurship and industry, history and science, Israel is a beautiful country full of promise and potential. Its political establishment, on the other hand, has lost its way and is deeply divided. The only democracy in the Middle East is stuck in an endless spiral of election campaigns. The result of this fifth round is still unknown, but it may very well simply be nothing more than round number six.
כשלילייה אלחנדרה נמצאה מתה כשבוע לאחר שנעלמה, הרשויות במקסיקו אמרו לאמה שהיא צריכה להיות "מרוצה" כי לפחות הגופה נמצאה. עשרים שנה אחרי, משימת חייה של נורמה אנדרדה היא למנוע את הרצח האישה הבאה
"בדרך כלל היא היתה חוזרת מהעבודה בשמונה בערב", מספרת נורמה אנדרדה על היום בו נעלמה בתה בפברואר 2001. "כשלא חזרה, הלכתי לחפש אותה בתחנת האוטובוס. מאוחר יותר התקשרתי למקום העבודה שלה, חשבתי שאולי עבדה שעות נוספות. אחר כך התחלתי להתקשר לחברים".
בתה של נורמה, לילייה אלחנדרה, היתה אז בת 17. היו לה כבר שני ילדים קטנים משלה והיא עבדה במקִלָה, מפעלים הנפוצים ברחבי אמריקה הלטינית המעסיקים עובדות רבות בשכר נמוך ובתנאים גרועים, בדרך כלל בייצור עבור חברות אמריקאיות. העיר בה חיה המשפחה, סיודאד חוארס שבמדינת המחוז צ'יוואווה, קרובה לגבול עם ארה"ב. האזור נחשב למרכז חשוב של תעשייה זו והוא סובל שנים רבות מעוני, פשע ואלימות. "ביום שלמחרת חיפשתי בבתי חולים", ממשיכה אנדרדה את סיפורה. "תליתי מודעות והודעתי למשטרה שאלחנדרה נעדרת, אבל לא ראיתי אותה יותר לעולם".
אנדרה לבושה שחור, מחזיקה את תמונת בתה קרוב לליבה. היא מספרת שגופתה של אלחנדרה נמצאה כשבוע אחרי שנעלמה, כשעובד ניקיון ניקה את האזור בו היא הושלכה. כשנמצאה גופתה היא היתה מתה רק 24 שעות. על הגופה היו סימני אלימות ופגיעה מינית. על אף שעל גופתה היו עקבות דנ"א בשלושה מקומות — מתחת לציפורניים, על גופה, ובדם שנמצא בשמיכה שעטפה אותה — המשטרה, כך אומרת אנדרדה, לא עשתה דבר.
התובעת אמרה לה שהיא צריכה להיות "מרוצה". לפחות הגופה נמצאה, דבר שאי אפשר לומר על קורבנות רבים מספור באזור. "כשמצאנו אותה, התחלתי לחפש צדק, לדרוש צדק, רציתי לדעת מי עשה את זה ולמה. חוסר הכבוד של הרשויות פגע בי", אומרת אנדרדה ל"הארץ" בראיון שמתקיים בסטוקהולם. דמעות בעיניה.
נורמה אנדרדה ותמונת בתה, לילייה אלחנדרה. מאחור: תמונתו של הארלד אדלסטם. באדיבות קרן אדלסטם, צילום: Fredrik Bengtsson
אנדרדה הגיעה לשוודיה כדי לקבל את פרס אדלסטם המוענק לה על כך "הקדישה את חייה למלחמה למען צדק עבור נשים במקסיקו, תוך לקיחת סיכונים גדולים ולמרות אינספור איומים על חייה". הפרס מוענק לזכר הדיפלומט השוודי הארלד אדלסטם, שסייע לרבים מיהודי נורווגיה במהלך מלחמת העולם השנייה והציל צ'יליאנים וקובנים רבים ממשטרו הדיקטטורי של פינושה בשנות השבעים. היא מספרת כי ההשפלה והרצון שגורלה של בתה לא יהיה גורלן של נשים ונערות אחרות הניעו אותה להקים את הארגון Nuestras Hijas de Regreso a Casa (ישובו בנותינו הביתה) שמטרתו הפעלת לחץ על השלטונות למציאת הרוצחים, ענישתם ומניעת מעשי הרצח הבאים.
הרצח של לילייה אלחנדרה אנדרדה הוא אחד מאלפי מקרי רצח בחוארס בפרט ובמקסיקו בכלל. מקובל לכנות את התופעה פמיסייד, פשע שנאה הכולל הרג מכוון של נשים ונערות רק בגלל מגדרן. פמיסייד כולל במקרים רבים גם אונס, התעללות ואלימות מינית והמניעים שלו הם מגוונים. במקסיקו פשעי פמיסייד מגיעים על רקע של סחר בסמים, פשע מאורגן ותרבות שבחלקים ממנה היחס לנשים הוא מבזה ומשפיל. באופן כללי, פמיסייד מגיע בצורות שונות החל בשנאת נשים גרידא, רצח בגין מה שמכונה "שמירה על כבוד המשפחה", סחר בנשים וכלה ברצח תינוקות בגלל העדפת תינוקות זכרים.
בראיון מספרת אנדרדה על המצב החמור במדינה. "גוף האישה הוא גוף של מוות", היא אומרת, "בערך 11 נשים נרצחות כל יום במקסיקו. 98% מהמקרים לא נפתרים. אבל זה יותר מסטטיסטיקה. הבת שלי היא לא סטטיסטיקה. אנחנו במגננה, אין לנו הרבה מה לעשות. זו הרגשה של פחד. צריכות לחשוב בכל פעם שיוצאות החוצה. להחליט מה ללבוש. גברים לא צריכים לחשוב על הדברים האלה".
דו"ח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה במקסיקו מסוף אוגוסט תומך בנתונים האלה, ומוסיף שיש במדינה עשרות אלפי נעדרות. כ-70% מיותר מחמישים מיליון נשים בנות 15 ויותר שחיות במדינה חוו אלימות. במרבית המקרים, הנשים לא הגישו תלונה רשמית ולא נעזרו ברשויות. מכלל הנשים שנסקרו, 23% אמרו שהן חוו אלימות בשנה האחרונה.
באשר למניע לרצח בתה, כמו גם אלה של מקרי הרצח הנוספים במדינה, השיבה אנדרדה כי היא סבורה שמדובר בשנאת נשים. "ריטה לאורה סגטו (אנתרופולוגית פמיניסטית ממוצא ברזילאי-ארגנטיני, ד"ס) טוענת שזה עניין של מאפיה. הגברים צריכים להוכיח את היכולות שלהם ולהראות שהם נאמנים. הם מבצעים פשע והופכים להיות חלק מהקבוצה. זו דרך לקשור את כולם יחד על ידי כך שהידיים של כולם מגואלות בדם. אבל אני חושבת שהתשובה היא אחרת — זו התקפה מינית ויותר מזה, זו שנאה של נשים".
אנדרדה מסבירה כי התופעה במקסיקו נפוצה במיוחד בגלל ש"פשוט אין ענישה. אין שום רצון פוליטי לפתור את הבעיה ולא מכירים בה בכלל, כך שהרוצחים מרגישים בטוחים". היא אומרת שחיי הנשים במקסיקו פשוט זולים יותר ומוסיפה כי "הנכדה שלי אמרה שחיי נשים שווים פחות מבוטנים".
אחד מהישגיה הבולטים של אנדרדה היא ההכרה הבינלאומית במצב הנשים החמור במדינה והלחץ הבינלאומי על השלטונות המקסיקאיים לעשות משהו בנושא. חלק גדול מלחץ זה הגיע ממקום שקרוב מאוד לסיפורה האישי של אנדרדה ומפרשה שהתחילה מספר חודשים אחרי מות בתה. "שלושה קילומטרים מהמקום שבו נמצאה אלחנדרה, מצאו שמונה גופות נוספות", היא מספרת. "חצי קילומטר משם, נמצאו עוד שתיים, הכל באותו רחוב. המקום נקרא 'שדה הכותנה' כי פעם גדלה שם כותנה. חלק מהגופות זוהו ואחרות היו רק עצמות. כשדיברתי עם המשטרה, הם אמרו לי שהם מפסיקים לחקור את מותה של אלחנדרה כי הם עסוקים עכשיו בחקירה החדשה".
אנדרדה הבינה שהמשטרה לא חוקרת את המקרים ברצינות ואחרי שנעצרו שני נהגי מוניות, שאחד מהם מת בכלא בנסיבות מחשידות, היא יצרה קשר עם הנציבות הבין-אמריקאית לזכויות אדם (Inter-American Commission on Human Rights), גוף עצמאי המאגד 35 מדינות מרחבי היבשת. התיק הובא לבית הדין הבין-אמריקאי לזכויות אדם, שקבע שממשלת מקסיקו מנעה ממשפחות הקורבנות את זכות הגישה לצדק ולהגנה משפטית. ממשלת מקסיקו גונתה בפומבי ונאלצה לפעול. כך הצליחו נורמה אנדרדה ושותפיה להכניס לחוק המקסיקאי את פשע הפמיסייד.
אנדרדה מספרת כי מקסיקו כבר גונתה וקיבלה המלצות שעליה למלא בנושא. היא מספרת כי "ההמלצות היו, בין השאר, לערוך קמפיין נגד פמיסייד ולחוקק חוקים חדשים למניעתו. אבל צריך לומר — האימהות לא קיבלו צדק, האמת עדיין לא יצאה לאור ואיש עוד לא נעצר. בשבילנו זה היה כישלון והמדינה לא עשתה בשבילנו כלום. אחרי המשפט התקבלו אמנם חוקים חדשים והונחה תשתית חוקית, אבל נשים עדיין נרצחות והמצב לא השתפר. להיפך, הוא נהיה גרוע יותר. החוקים פשוט לא נאכפים והפושעים עדיין לא נענשים".
קרולין אדלסטם, יו"ר חבר המושבעים של הפרס שקיבלה אנדרדה, ומייסדת שותפה של הקרן, אמרה כי "נורמה אנדרדה מייצגת את קולן של נשים רבות, קורבנות חסרות קול שהמקרים שלהן מעולם לא נפתרו". אדלסטם הוסיפה כי "הצדק חייב לנצח. אי הענישה המערכתית במקסיקו והעובדה שחלק מהמדינות בה כלל לא מכירות בפמיסייד כעבירה נפרדת מרצח — מעוררת דאגה גדולה".
אנדרדה לא מאמינה שתמצא את הרוצחים של אלחנדרה. "אך הייתי רוצה שהאנשים שמגינים על הרוצחים ייעצרו". היא מלטפת את תמונתה של ביתה שנרצחה לפני למעלה מעשרים שנה ואומרת: "מי שרצח את אלחנדרה ירצח כנראה עוד אנשים. זה אמור היה להכריח את הממשלה לעשות משהו, אבל כלום לא נעשה. אולי זה חלום, אבל הכי הייתי רוצה שאף אישה או נערה לא תיהרג רק בגלל שהיא אישה או נערה".
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, המילים "לעולם לא עוד" היו לא רק צו מוסרי אלא גם תוכנית עבודה. תוצאות הבחירות האחרונות בשוודיה, באיטליה ובצרפת מסמנות שאנחנו על סף תקופה של שמרנות והסתגרות
בשנים 1945-1950 היו המילים "לעולם לא עוד" מילות מפתח בהבנת ההתרחשויות הפוליטיות והחברתיות באירופה. מיד בתום מלה"ע השנייה נשפטו בנירנברג פושעי המלחמה הנאציים הבכירים, ב-1948 יצאה לפועל תכנית מרשל האמריקאית כדי לשקם את היבשת ולהעלותה על פסים של צמיחה. עוד לפני כן הוקם ארגון האומות המאוחדות בכדי לשמור את השלום והביטחון בעולם. אחת האָמַּנוֹת הראשונות שאומצו על ידי הארגון היתה "האמנה למניעת וענישת הפשע רצח-עם", מונח שטבע עוה"ד היהודי רפאל למקין. בזכות כל אלו ועוד היה הביטוי "לעולם לא עוד" בסוף שנות הארבעים ותחילת החמישים ליותר מצו מוסרי. הוא הפך לתוכנית עבודה.
עם זאת, לצידן של התרחשויות אלו החלה תנועה היסטורית מקבילה, מוכרת פחות. זה התחיל במחשכים, רחוק מעיני התקשורת והממסדים הבינלאומיים. אחר כך הפכו הדברים לגלויים יותר. ההיסטוריונית השוודית, אליזבת אוסברינק, מתארת את התהליך בספרה "1947 – סיפורה של השנה ששינתה את ההיסטוריה" (אחוזת בית, תרגום: רות שפירא). אוסברינק מספרת על המנהיג הפשיסטי השוודי, פר אנגדהאל, שחילץ פושעי מלחמה נאצים מגרמניה לשוודיה ומשם למקומות שונים בעולם. במקביל הוא החל לחבר ולהפגיש פשיסטים, נאו-נאצים ולאומנים מרחבי היבשת. כנסים התקיימו, תוכניות עבודה נכתבו ומפלגות הוקמו במדינות רבות. כך נמצא הקו המקשר בין הפשיסט האנגלי אוסוולד מוסלי לחברי "התנועה החברתית האיטלקית" (MSI), ממשיכת דרכו של מוסוליני, לניאו-נאצים מסקנדינביה ומדינות השפלה ולשרידי נאמני היטלר בגרמניה. בצילה של הקמת אירופה חדשה, חופשית ודמוקרטית, החלה להתגבש חזית מאוחדת שתשיב עטרה ליושנה.
אך האחדות לא נמשכה זמן רב. חילוקי דעות לגבי שאלות אידאולוגיות על גזע ותרבות, לאומיות ואחדות אירופית התערבבו במאבקי כוחות אישיים. תנועת האם הכלל-אירופית התמוססה וכך גם התנועות במדינות השונות, חלקן הפכו לארגונים אלימים ומהפכניים בשולי הפוליטיקה, אחרות חתרו להתקרב למיינסטרים. בשוודיה הוקמו בעשורים הבאים תנועות ניאו-נאציות רבות, מ"מפלגת העובדים הנאציונל-סוציאליסטית"(NSAP) בשנות הארבעים ועד "שמרו את שוודיה שוודית" (BSS) בשנות השמונים. באיטליה ה-MSI עברה גלגולים שונים עד שהפכה ל"חזית הלאומית" (AN) בשנות התשעים. בצרפת הוקמה ב-1954 מפלגת "העצרת הלאומית הצרפתית" על ידי מוריס ברדשה, אחד המנהיגים החשובים בתנועתו של אנגדהאל בשיתוף עם ז'אן לואיס טיקשה-ווינינקור ששירת בממשל ווישי משתף הפעולה עם הנאצים. כך, ככל שצילן הארוך של אושוויץ וטרבלינקה התעמעם צצו ברחבי היבשת עוד ועוד תנועות ומפלגות שנשאו את המורשת האנטי דמוקרטית, הגזענית והלאומנית של הנאצים. הרעיונות הישנים לא מתו, מסתבר, להיפך, במקומות רבים הם נולדו מחדש.
אך מה לכל אלו עם המציאות באירופה ב-2022? ובכן, שלושת המדינות שבהן התרכזו רבים ממנהיגי הימין של שנות החמישים והשישים, שוודיה, איטליה וצרפת, מראות את הקשר בבירור. ב-1988 החליטו מספר חברים מהסצנה הניאו-נאציות השוודיות להקים מפלגה חדשה. אחד הפעילים המרכזיים בהתארגנות זו היה גוסטאב אקסטרום בן ה-81. בעברו התנדב אקסטרום לוואפן-אס.אס והיה פעיל ב-NSAP, אחת המפלגות הנאציות השוודיות הוותיקות. המפלגה שהוקמה בסוף שנות השמונים נקראה "השוודים הדמוקרטים". הם עברו את אחוז החסימה בפעם הראשונה ב-2010 ובבחירות בספטמבר האחרון המפלגה זכתה במעל 20% מהקולות. היא כעת המפלגה השנייה בגודלה בשוודיה והממשלה השוודית הבאה תלויה לחלוטין בתמיכתה. במקביל לעלייה בכוחם של השוודים הדמוקרטיים בשנות התשעים, הצטרפה נערה בת 15 בשם ג'ורג'ה מלוני לתנועת הנוער של המפלגה הניאו-פשיסטית האיטלקית. בשנים הבאות היא התקדמה בשורות המפלגה כאשר זו מתפרקת ומתאחדת עם תנועות אחרות עד שלבסוף היא הופכת ל"אחים של איטליה" (Fdl), הזוכה הגדולה של הבחירות שנערכו גם הן בספטמבר השנה. מלוני תהיה ראשת-הממשלה הבאה של איטליה וסמל מפלגתה נשאר הסמל הפשיסטי הישן של "התנועה החברתית האיטלקית" – הלהבה בעלת שלושת הצבעים, ירוק, לבן, אדום.
גם בצרפת נערכו השנה בחירות. כזכור, הנשיא מקרון אמנם ניצח בהן, אך המתמודדת שעלתה לסיבוב השני, מארין לה-פן, זכתה במעל ל-40% מהקולות. שורשיה של לה-פן נטועים באותה ערוגה. לתנועת ההתחדשות של הימין הקיצוני האירופי בראשית שנות החמישים היה כתב-עת חודשי. שמו היה Nation Europa והוא נוסד על ידי קצין אס.אס לשעבר. בין כותבי הטקסטים היו הוגי דעות שהפכו להיות הרוח החיה של הימין האירופי החדש. אחד מהם היה כותב צרפתי צעיר ששימש גם כקמפיינר של "העצרת הלאומית הצרפתית". שמו היה ז'אן מרי לה-פן. מפלגתה של בתו של לה-פן, מארין, דומה למדי למפלגת "השוודים הדמוקרטים" ולמפלגתה של ג'ורג'ה מלוני. שלושתן מהוות הוכחה מאוחרת להצלחה של המהלך הימני קיצוני הפוסט מלחמתי, שלושתן נטועות עמוק בפשיזם ושלושתן טוענות בלהט שהן כבר לא כאלו. נכון, הן שמרניות, הן אוהבות משפחות מסורתיות וחושבות שפמיניזם, זכויות להט"בים והזכות להפלות הלכו רחוק מדי. שלא לדבר על הגירה. גם בתי-משפט עצמאיים מדי או תקשורת ואקדמיה חופשיות מדי הם לא כוס התה שלהן. אבל מגזענות ונטיות אוטוריטריות הן מתנערות בעקשנות. זכותן.
למעשה, ייתכן שכדאי לעסוק פחות בגזענות, באנטישמיות ובקסנופוביה של תנועות הימין הפופוליסטי ויותר בחוסר הרצינות שלהן. בניגוד לתדמית, כאילו השמאל הוא חולמני, תמים ולא ריאליסטי, באירופה של היום דווקא הימין הפופוליסטי הוא כזה. מנותק מהמציאות, חולם חלומות, מתרחק מפרגמטיזם ומשנה את דעתו כל הזמן. פעם הוא מתקרב לרוסיה ולנשיא פוטין, ופתאום הוא תומך בנאט"ו. מצד אחד, הוא רואה את האיחוד האירופי כמקור כל רע, מצד שני, אין לו בעיה לקבל ממנו צ'קים בסכומים אסטרונומיים. גם התנגדותו להגירה ועצימת העיניים שלו לנוכח ההתחממות הגלובלית מעוררת תמיהות. למרות קונצנזוס מדעי מוחלט על כך שהאנושות עומדת בפני משבר קיומי, הימין הפופוליסטי לא מאמין למדענים והוא מתנגד לצעדים להפחתת גזי החממה. באותה מידה הוא גם מתעלם מקיומם של המלחמות האזוריות, הבצורות ומעשי הטבח שיוצרים את הפליטוּת העולמית. בזמן שהשמאל והימין השמרני האירופיים מציעים פתרונות שונים לבעיה, הימין הפופוליסטי מכסה את עיניו וחושב שהיא פשוט תעלם. לדידו אפשר לבנות חומה סביב היבשת ולהמשיך לבלבל את המוח עם תיאוריות קונספירציה ויצירת אויבים שימושיים. מצד אחד, אסור לקלוט פליטים, מצד שני, אסור להעביר כסף לאפריקה ולמזה"ת ואסור להשקיע במוסדות בינלאומיים ובפתירת סכסוכים. מי יעצור את עשרות מיליוני מבקשי המקלט שעושים את דרכם מערבה וצפונה? הימין הפופוליסטי מחפש את הפתרונות איפשהו בין "הפרוטוקולים של זקני ציון" לפוקס ניוז. לעיתים נטען ששיתוף פעולה עם מפלגות כאלו, הוא רכיבה על נמר פשיסטי. האמת היא שזה קרוב יותר לרכיבה על בת-יענה.
ונשאלת כמובן השאלה לאן כל זה מוביל? האם אירופה העתידית תהיה יבשת שמרנית ומסתגרת שחוזרת אחורה בכל הנוגע לזכויות-אדם, קליטת הגירה והתמודדות עם אתגרי כלל האנושות? התשובה לשאלה זו מונחת דווקא אצל השמאל. כבר עתה עובר השמאל האירופי והאמריקאי תהליך התאמה ליריביו מהימין. פופוליזם הרי אינה תופעה ייחודית לימין. גם השמאל יכול להפוך את עורו, או נכון יותר, להפריט את עצמו לדעת ולהציע זר של מאבקים ספציפיים, המחולקים לפי גזע, מין, מגדר וגיל, במקום פתרונות חברתיים כלליים המותאמים לחברה כולה. מפלגות סוציאל־דמוקרטיות שעדיין פועלות ככאלו מנסות לפתור בעיות חברתיות מורכבות באמצעות מערכות רווחה, חינוך, דיור וביטחון המבוססות על מגזר ציבורי גדול, ארגוני עובדים חזקים וסולידריות חברתית. אך במדינות בהן הסוציאל-דמוקרטים הפסידו ופינו את מקומם לפוליטיקת הזהויות של השמאל ה"רדיקלי" ולנאו-ליברליזם של השמאל ה"מתון", הזירה כבר אינה המציאות עצמה אלא הרשתות החברתיות והמסכים. במדינות אלו קשה לראות מי ישנה את כיוון הספינה המפליגה לקראת הקרחון הפופוליסטי.
העתיד אמנם אינו ידוע, אבל לא צריך לחזור שנים רבות מדי אחורה כדי לדעת מה קורה באירופה כאשר הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני נאבקים על השלטון בזמן שהמתונים מתעמתים בינם לבין עצמם ובפריפריה של היבשת נערכת מלחמה שהמעצמות עושות בה ניסוי כלים (פעם בספרד, היום באוקראינה). כפי שכתבו כבר רבים, ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה ומפתה, בהקשר זה, להשתמש בציטוטו הידוע של ג'ורג' סנטיאנה על כך ש"אלו שאינם זוכרים את העבר נידונים לחיות אותו שוב". כך או אחרת, באירופה של שנה זו מתחיל להצטייר תרחיש שבסופו תבוא תקופה חדשה. תקופה שמשפט המפתח שלה עלול להיות "לעולם לא עוד".
At the end of the 1940s, while Europe was putting ‘never again’ into a work plan, a parallel movement was arising. What began in obscure realms now characterizes the far-right renaissance in Europe
In the years following World War II, the words “never again” were a key to understanding political and social events in Europe. Shortly after the war, senior Nazi war criminals were tried in Nuremberg, and the United Nations was founded to safeguard the peace and security of the world. Then in 1948 the United States launched the Marshall Plan, with the aim of rehabilitating the Continent and setting it on a path of growth. One of the first treaties adopted by the UN was the Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide, a term coined by the Jewish lawyer Raphael Lemkin, who was one of the convention’s initiators. Thanks to these developments, by the end of the decade, the term “never again” had become more than a moral imperative: It was a work plan.
But concurrently, a parallel historical movement was rising, one that attracted less public attention. In the shadow of the new and free Europe, a united front began to coalesce; it aimed to restore Nazi and fascist values and ideas to dominant roles. A few years after the mass murders ended, an increasing number of movements and parties that bore the racist, nationalist and antidemocratic heritage that was vanquished in 1945 cropped up across the Continent.
It began in obscure realms, far from the eyes of the international institutions and the press. The Swedish historian Elisabeth Åsbrink describes the process in her 2016 book “1947: Where Now Begins.” She notes that Per Engdahl, the leader of the Swedish fascist movement who had been active during the war, began connecting nationalists from across the Continent – those from the losing side in the war. He brought Nazi war criminals to safe haven in Sweden and from there smuggled them around the world. Conferences that were public knowledge were held, working plans were written and parties were founded in many European countries. This is how the English fascist Oswald Mosley could be linked both ideologically and organizationally via the Italian Social Movement (MSI), the heir to Mussolini’s path, to the neo-Nazis in Scandinavia and the Low Countries and to the last of Hitler’s loyalists in Germany.
That unity did not last long. Ideological differences – questions of race, culture and nationalism – arose quickly, and were compounded by personal power struggles. The trans-European parent movement was gradually dissolved, and its branches in the various countries split into movements and parties of two main types: Some became violent, revolutionary fringe groups, while others strove to draw close to the mainstream.
In Sweden, which had been neutral during the war, thus evading the devastation caused by the fighting, a large number of neo-Nazi movements would emerge in the decades to come – from the National Socialist Workers’ Party (NSAP) in the 1940s during the war to Keep Sweden Swedish in the 1980s. In Italy, the MSI went through several incarnations before morphing into the National Alliance, in the 1990s. In 1954 France saw the establishment of the Rassemblement National Français by Maurice Bardèche, who was close to Engdahl, and Jean Louis Tixier-Vignancour, who had served in the Vichy regime. It’s these same three countries that now embody the far-right renaissance in Europe.
In 1988, members of the Swedish neo-Nazi scene founded the Sweden Democrats. One of its key figures was Gustaf Ekström, then 81, a former Swedish volunteer in the Waffen SS who had also been active in the NSAP. Ekstrom died in 1995, but his party is still around, and it crossed the electoral threshold for the first time in 2010. In last month’s parliamentary election, it became the country’s second-largest party, garnering more than 20 percent of the vote. Sweden’s next government will be wholly dependent on it.
While the Sweden Democrats were slowly and cautiously consolidating their strength, in 1992 a 15-year-old girl named Giorgia Meloni joined the youth movement of Italy’s the neo-fascist party, the MSI. She rose through the ranks of the party, which eventually became the Brothers of Italy (FdI), which in September won Italy’s parliamentary election. Meloni will be the next prime minister of Italy, borne on the wings of a party whose emblem makes use of the tricolor flame, the old Italian fascist symbol.l
In last April’s runoff presidential election in France, Emmanuel Macron, the incumbent and the centrist candidate, was victorious; but the losing candidate Marine Le Pen, received 41.45 percent of the vote, a personal high. Le Pen’s roots were planted in the same fascist ground that had been plowed originally by Per Engdahl. The European far right’s renewal movement in the 1950s had a monthly journal, Nation Europa, which was founded by a former SS officer, Arthur Ehrhardt. Among its writers were thinkers who became the living spirit of the new European right. One of them was a young Frenchman campaigning for the Comité National Français: Jean-Marie Le Pen.
His daughter’s party, recently renamed the National Rally, is similar to the Sweden Democrats and to Meloni’s party. The three, which represent the success of the far right’s postwar evolution, vehemently insist they are not fascists. They take pride in their conservatism and in encouraging “traditional family values”; they think that feminism, LGBTQ rights and access to abortion – not to mention immigration – have gone too far. Independent and activist courts, a free and unbiased media, and academia are also not their cup of tea. But publicly, they shake off accusations of racism and authoritarian tendencies.
It may well be that the great problem with these parties may not be their extremism, antisemitism and xenophobia, but the lack of seriousness of those who wish to lead the Continent (and are poised to do so in no few countries). A major contention against the left is that it is naïve and unrealistic, even dreamy. But in today’s Europe, it is the populist right that is afflicted with these childhood ailments: disconnected from reality, delusionary, unpragmatic and fickle in its views. At times its leaders draw close to Russia and its president, Vladimir Putin, then it suddenly supports NATO. It views the European Union as the root of all evil but when in power happily accepts astronomical checks from it. This isn’t necessarily extremism, it’s populism that avoids responsible long-term solutions while fueling well-organized crusades against so-called corrupt elites.
This childish, look-the-other-way behavior is most blatant in the far right’s denial of the climate crisis, in the face of an absolute scientific consensus. For these parties and the leaders they spawned, the approaching consequences and the existential crisis that humanity is facing are akin to fairy tales, and they oppose almost all the measures being proposed to reduce greenhouse gas emissions.
Riding an ostrich
But it’s not just global warming, the droughts or the rising sea levels. The populist right closes its eyes to the realities of the waves of immigration, the refugee crisis and the wars of the future. While the left and the conservative right suggest solutions – some better, some less so – the populist right believes that if it ignores the problem, it will simply go away. As far as it’s concerned, it’s possible to build a wall around the Continent and explain the world using a variety of alternative sources, from Fox News to “The Protocols of the Elders of Zion.”
On the one hand, they are against taking in refugees, but they are also opposed to offering economic aid to the countries in Africa and the Middle East where the migrants come from. Similarly, it’s out of the question to invest in international institutions and conflict resolution. The flow of immigrants westward and northward, which could total tens of millions, will simply end by itself. It is sometimes said that cooperating with these far-right parties is like riding a tiger, but in reality it’s more like riding an ostrich.
The answer to the question of where all of this is leading, and whether the Europe of the future will be a conservative, insular continent that has regressed in regard to human rights, immigrant absorption and coping with the challenges facing humanity, actually rests with the left. Today, both in Europe and the United States, the left is adapting to its right-wing rivals. Populism is not an exclusively right-wing phenomenon; both sides are adept at deconstructing themselves and putting forward a garland of specific struggles that are divided according to race, sex, gender and age, instead of coming up with solutions that are intended for society as a whole.
Social Democratic parties still advocate traditional solutions such as crafting full-employment policies, strengthening trade unions, investing in welfare and providing public housing and a strong social safety net. But in some countries these parties have given way to the identity politics of the so-called radical left, or to the neoliberal policies of Social Democratic parties that have lost their way. For these kinds of parties, reality is no longer the political arena, it’s the endless chatter on TV and social media. In countries that have lost their traditional left, it’s hard to see who will right the ship that’s sailing toward the populist iceberg.
Predicting the future isn’t easy, but we don’t have to go back many years to remember what happens in Europe when the extreme fringes on the right and left fight for power while the moderates are preoccupied with internal wrangling. While all this is going on, the war in Ukraine is becoming an echo of the Spanish Civil War of the 1930s, which was the preview for World War II. As the cliché goes, history tends to repeat. The past year looks like the start of a process that may end with the ushering in of a new period – one whose guiding principle may very well once more be “never again.”
Sweden’s new foreign minister, Tobias Billström, talks to Haaretz about recalibrating foreign policy, the importance of ties with Israel and the new government's far-right partners
STOCKHOLM – Swedish foreign policy has been unique for many years in Europe. The Scandinavian nation hasn’t joined military alliances since it was a military power in the 17th and 18th centuries, and hasn’t been involved in a war for over 200 years (with the exception of occasional peacekeeping missions far away from its borders). In the second half of the 20th century, its policy of avoiding alliances and maintaining wartime neutrality created a foreign policy that in many ways wasn’t about serving Swedish national interests. Instead, it was about becoming a “humanitarian superpower” and endeavoring to make the world a better place.
Naturally, there were those both at home and abroad who criticized this policy. Some saw Sweden’s attempts to position itself on the right side of history as self-serving, opportunistic and hypocritical. Others claimed its private sector’s thriving arms industry was incompatible with a government preaching peace, love and understanding. Another problematic aspect was Sweden’s close ties with a host of dictators and oppressive regimes.
Still, for decades, Swedish diplomats were crucial in bringing wars to a close. Swedish policymakers were generous when it came to humanitarian aid, and vocal when it came to issues like the struggles against apartheid and the Cold War arms race.
This tradition was maintained in recent years as well. As well as being the only Western European country to recognize a Palestinian state, Sweden did its best to export progressive ideas like “feminist foreign policy,” taking radical steps against climate change and building stronger international institutions.
“Since I took office, I’ve been very clear that we need a recalibration of Swedish foreign policy,” says Sweden’s new foreign minister, Tobias Billström. “We need to make some very clear statements about our priorities. One priority, above anything else, is the NATO accession. With that we also have to think about our neighborhood – the Nordic states, the Baltic states and the countries surrounding the Baltic Sea. This is where we’re putting our emphasis. It’s not a choice between being active in the international arena and being focused on our neighborhood. You can do both. What you can’t do is be everywhere all the time and be active in all aspects. We’ll have to prioritize.”
This may be a seismic change on the national level but it’s not for Billström, who notes that his party “has supported joining NATO for years. And I believe that the question of neutrality ended in 1995 when Sweden became a member of the European Union.”
No Jerusalem embassy yet
Billström, 48, is an experienced politician despite his relatively young age. He has been a parliamentarian for 20 years, serving as migration and asylum policy minister from 2006 to 2014, and was a local politician before that. The role he now holds is one of his country’s most important considering current regional instabilities. He meets Haaretz at his Stockholm office, which is located in a beautiful 18th-century palace facing the Royal Opera House on one side and the Royal Palace and Parliament House on the other. He has just accompanied the king and queen of Sweden on a state visit to Jordan, one of his first on the job. He says he’d like to visit Israel one day and thinks that Sweden’s relationship with Israel is “excellent following the establishment of dialogue in 2021.” Still, no official visit has as yet been planned.
Eight years ago, one of the first steps of the previous government was to recognize a Palestinian state. What is your government’s position on the issue?
“The decision to recognize Palestine in 2014 was premature and unfortunate. However, the decision has been taken and this government doesn’t plan to revoke it.”
But it wasn’t just about recognition. The previous government was very active in this field: it appointed a special envoy to the Israeli-Palestinian conflict; it actively opposed Israeli settlements in the West Bank; and it supported the Palestinian Authority and the two-state solution. Is Sweden’s new government still committed to these policies?
“On the Israeli-Palestinian conflict, the government stands firmly behind the EU policy. We want to see a negotiated two-state solution based on international law. That decision will remain. As for being active, we will continue to criticize the parties when called for, when violations of international law are committed and when human rights are abused. We’ll do that in the same way we criticize other states when it’s justified. This is in no way contrary to having excellent relations with Israel or Palestine. The government will at all times stand up for Israel’s legitimate security needs.”
Would Sweden consider moving its embassy from Tel Aviv to the capital, Jerusalem?
“Like the EU, the government will continue to respect the broad consensus of the international community and relevant UN Security Council resolutions and regard Jerusalem as a final-status issue. Pending a peace agreement, Sweden’s embassy will not be moved.”
Your government plans to cut foreign aid drastically in the next couple of years – will this affect Swedish aid to the Palestinians, and could this lead to a problem with Sweden’s Palestinian partners?
“Sweden’s development cooperation with Palestine, just like the EU’s, ultimately aims to build the conditions and promote a two-state solution in line with international law. This goal will remain. As we review our overall development cooperation, we will also recess our Palestine strategy, which applies to the period of 2020 to 2024.”
“The government takes terrorist accusations very seriously and several of these civil society organizations – which were listed by Israel as terror groups in October 2021 – receive support from the EU, the United Nations, Sweden and other donors. Together, the donors within the EU followed up thoroughly on the allegations and concluded that no substantial evidence was provided. The donors will therefore continue to support Palestinian civil society. We believe that a free and strong civil society is indispensable for promoting democratic values and the two-state solution. Needless to say, if Israel makes convincing evidence available that would justify a review in the policy toward these organizations, we would act accordingly.
“When it comes to antisemitism, it is of course unacceptable and it’s very important that the PA ensures that its textbooks fully meet UNESCO standards, and that the EU continues to be clear in its dialogue with the Palestinians to ensure that this is the case.”
Israel’s new government will be led by former Prime Minister Benjamin Netanyahu. Are you confident that Israeli-Swedish relations, which have recently improved under another government, won’t deteriorate again under the new one?
“As Sweden’s foreign minister, I would like to see a good dialogue with countries we think we can maintain good relations with. The question of relations between Sweden and Israel is exactly about that: to have a dialogue on issues that we might disagree on – but we think it’s still a good thing to sit and talk about them.
“It’s not up to me as foreign minister of Sweden to say anything about Israel’s domestic policy. The people of Israel have a right to elect their government, just as the Swedish people have a right to elect our government. The important thing is to understand that in Sweden we cherish dialogue and would like to see it maintained.”
“It’s up to the Israeli government through its ambassador here in Sweden to choose with whom it wants to talk. As foreign minister, the case is very clear: the Swedish constitution says that foreign policy is shaped by the government, which keeps parliament informed. This means that since the Sweden Democrats are not part of the government, their influence is limited to exactly that – namely, parliamentary control, just like all the other parties represented in the Swedish parliament.”
A personal Holocaust story
As well as relations with Israel and the Israeli-Palestinian conflict, another Swedish policy to draw attention during the previous government’s term was the one concerning antisemitism and Holocaust remembrance.
For over 20 years, since a Swedish initiative started the International Holocaust Remembrance Alliance in 1998, Sweden has been considered a world leader in this field. Last year, the government organized a major international conference in Malmö dedicated to Holocaust remembrance and combating antisemitism. It also decided to open a new Holocaust Museum and accept the IHRA definition of antisemitism and its examples (which some have slammed for equating criticism of Israel with antisemitism).
When asked if his government is just as committed to combating antisemitism and preserving the memory of the Holocaust, Billström says: “Certainly! Combating antisemitism is very important and the new government is fully committed to doing so.”
Since Sweden is still struggling with many instances of antisemitism in schools, in some Muslim environments and in far-right circles, Billström knows the problem is still unresolved. “I will always be a very strong advocate against antisemitism,” he says. “We are working very closely with Israel on this. I appreciate the very fruitful cooperation with Israel during the IHRA presidency, and we’re looking forward to continuing the cooperation during Israel’s presidency in 2025.
“I would also like to make a personal remark on this,” he adds. “My grandparents in Malmö took in a Jewish family that escaped from Denmark across the Öresund strait, during the period in 1943 when the Gestapo tried to round up the Jews. I grew up with this story. I have this very nice diploma that says two trees were planted in their memory in Tzippori [in northern Israel] as thanks from this family. My grandmother and my mother, who remembers playing with the kids of this family, told me this story, and it has left a deep mark on me leading to my understanding of what the Jews and what Denmark went through.
“I’ve always believed that antisemitism is a horrible thing. When the Jewish burial chapel in Malmö was attacked during my time as migration minister [in 2009], I went there for the inauguration of the restored chapel and talked about my family’s story in my speech. For me, it’s obvious that there are examples of antisemitism in Swedish society that should be condemned, and it’s obvious there are people in our society who have not laid off the horrible idea that there are grounds for antisemitic persecution of people of Jewish origin in our society. That should always be combated – in schools, at workplaces, wherever we find it. As foreign minister of Sweden, this is something I have a very firm conviction about.”
What about the Sweden Democrats? Besides their past as a neo-Nazi party and many extremely problematic antisemitic opinions voiced by some of their leaders, the biggest party supporting your government supports various laws that could be problematic for Sweden’s Jewish community – such as forbidding circumcision and banning the importation of kosher meat. Are you sure your partnership with them won’t be part of the problem rather than part of the solution?
“I have to say that although there is certainly room for political debate concerning those aspects, as foreign minister it’s clear that the constitution limits their parliamentary influence. As to other issues you mentioned, they belong to areas under the influence of other ministers and I think that, again, under the limits of the constitution I shouldn’t be addressing them.”
One issue Billström is willing to address is Swedish-Iranian relations, which have been tense lately. A Swedish court recently sentenced an Iranian official, Hamid Nouri, to life in prison for war crimes committed in Iran in 1988. There are also two Iranian-born Swedes standing trial in Stockholm after allegedly spying for Russia, while Swedish nationals are also being held in Iran. The recent domestic demonstrations against the Iranian regime make it even harder for Sweden to maintain business as usual with the Islamic republic.
When asked if these events will bring about a change of Swedish policy toward Iran, Billström makes the Swedish position clear. He says that since Sweden has an independent judiciary, there is no government influence on verdicts in Swedish courts. This may be seen as a signal to Tehran about the government’s policy concerning the complicated court cases in both countries.
However, when it comes to the political arena, things are easier to act upon. “As we see it, there is no movement on the Iran nuclear deal,” Billström says. “But the developments in Iran are a source of great worry for Sweden, which also has a considerable Iranian diaspora. The violence directed against peaceful demonstrators is horrible. I had direct communication with the foreign minister of Iran a few days ago, and I was very frank about the way the Swedish government feels about this – we believe people shouldn’t be persecuted and that the use of the death penalty is absolutely unacceptable in every regard. However, we still feel there’s room for dialogue with the Iranian government on this – and the only way to influence them is by dialogue.
“We are also very clear that individuals who have participated in the persecution of demonstrators, and also those who have been involved in the sale of drones to Russia to be used in the war in Ukraine, should face sanctions. It’s very worrying that Iran is turning in this direction.”
Another Middle Eastern leader Billström’s government is dealing with is Turkish President Recep Tayyip Erdogan. Swedish Prime Minister Ulf Kristersson met him in Ankara earlier this month, in a bid to get Turkey to ease its objections to Sweden’s NATO accession.
“There is a trilateral memorandum signed by Sweden, Finland and Turkey,” says Billström, explaining the current state of affairs. “The memorandum has conditions that have to be fulfilled and will pave the way for the Turkish parliament to ratify Sweden and Finland’s accession to NATO. The visit to Ankara was good; I think it was a fruitful dialogue.”
It seems there are items on the Turkish president’s agenda – some domestic, others foreign – that are still causing him to block Sweden’s NATO ambitions. Billström thinks it is now time for the “relevant authorities in all three countries” to get to work, but doesn’t specify what the problematic issues are or when he thinks the process will be completed. “Because there are certain issues that have to be dealt with,” he concludes, “I don’t want to set a time frame. Because it’s not helpful to do that.”
The public is not allowed to know which products can be marketed without a license and to whom, but they are also sold to countries that perpetrate horrific acts with them
The raid on MonTaing Pin began at 6 A.M. About 150 soldiers entered the village from the west, firing in all directions. Many of the residents fled, others found shelter in the local monastery. What happened afterwards was described by witnesses who told their story to Radio Free Asia (RFA). The soldiers arrived at the monastery, found the villagers who had hidden there and sat them in rows, men and women separately. The women were taken to one of the rooms and locked inside. The men were tied up and their valuables taken. Later they were stripped, interrogated and tortured by knife stabbings and beatings.
In the evening they were locked into one of the rooms without food, water or access to a toilet. The next morning 10 of them were forced to carry looted property to the riverbank. When they finished the work, they were executed with machetes. Their bodies were burned. In the afternoon most of the remaining men were taken to the village, with their hands bound and their faces covered. They were executed with guns and machetes, and their bodies were dragged into the houses.
Some were cut into three or four parts before the houses were torched. Afterwards the soldiers left. A few hours later, the few captives who had remained in the monastery and survived returned to the village and found puddles of blood outside the ruins of the houses, and body parts, some of which were eaten by feral dogs.
The village where the massacre was perpetrated in May is located in the Sagaing district of northern Myanmar – a region identified with opponents of the junta that ousted the semi-civilian government of Aung San Su Chi in February 2021 and took over the country. There is evidence that recently in this region there were acts of slaughter and torching of additional villages.
This is a tumultuous period in Myanmar because many forces are fighting one another, while harming the civilian population. The conflict in the state of Rakhine in the west of the country continues even after it had already turned into genocide against the members of the Rohingya minority. Protesters against the regime are killed in demonstrations in the major cities, and at the same time there are clashes with organizations of ethnic minorities. We know nothing about many of the incidents due to restrictions on freedom of the press.
The reason why the massacre in Mon Taing Pin reached the media is interesting and unusual: One of the soldiers involved in it forgot or lost his cell phone. The phone was found, and its contents sent to RFA, a Washington based American funded media organization.
The photos and film clips discovered on the phone are a smoking gun. There is a picture of men who are seated, tied up, in a row outside the monastery. Another picture, dated a day later, shows the bodies of five of those men, with three soldiers standing over them: One is smoking a cigarette, a second is staring at the bodies and holding a gun, the third is photographing the bodies with his cell phone. Other pictures show a young man, on his knees, his hands bound, being tortured by knife stabbings. And there is also a film clip of the owner of the phone and two of his friends boasting about the executions they carried out. Their faces and the symbols and numbers of the army units are exposed.
This is horrifying evidence for anyone to absorb, but there is an aspect that is likely to be of particular concern to Israeli readers. It is known that in the past, Israel had extensive ties with the regime in Myanmar, and weapons, cyber systems, vehicles and drones of Israeli manufacture were and are used by the army. These are not only historical connections, but also business deals dating from the middle of the previous decade, when the hands of the Myanmar army were deeply mired in the blood of the genocide of the Rohingya.
As far as is known, Israeli defense exports to Myanmar ended about five years ago, but is it possible that Israeli weapons are still being used by the Myanmar army? Is it possible that the horrors in the village of Mon Taing Pin also have an Israeli connection? As a journalist who writes about genocide, ethnic cleansing and human rights violations, I asked the RFA for the original photos and film clips, and when I received them I was pleased to discover than they contain no evidence of weapons and equipment originating in Israel. Presumably, this is reason for a sigh of relief.
But only presumably. Israel is one of the world’s largest arms exporters. In spite of that, it did not ratify the Arms Trade Treaty – a multilateral pact that regulates the international trade in conventional arms – as did most Western democracies. Israel is also refraining from setting regulations to monitor the activity of intermediaries, especially former senior defense establishment officials, in military transactions and arms sales.
In addition, a few weeks ago the Defense Ministry’s Defense Export Control Agency published a proposal for new regulations that ease the sale of unclassified products. The list of unclassified products that can be sold without a license was expanded, as was the list of countries to which they can be sold. At the same time, the public is not permitted to know precisely which products can be sold, or to which countries. Yet it is known that crimes and horrific acts that are likely to be committed are not a consideration in determining the list of countries, and the government can in any case bypass the list by means of secret diplomatic agreements.
It is true that no evidence of Israeli weapons was found in Mon Taing Pin, but in the broader picture Israeli citizens have no way of knowing that their country, or companies operating in their country, are not involved in the marketing, sale or mediation in transactions with countries that massacre civilians, like Myanmar; countries where there is ethnic cleansing, like Ethiopia or South Sudan; or dictatorships that keep ethnic minorities in concentration camps and attack their neighbors, like Russia and China.
Transparency and adding an ethical dimension to considerations in this field would not harm Israeli security and are unrelated to political parties. Yanshuf, an NGO that does important work in this area, recently turned to all the parties to get their official position on the issue. Only one of them, Meretz, bothered to reply. And even if someone lost money from tougher regulation, all of Israeli society would benefit from the removal of its contribution to the major atrocities of our time, and enjoy an international reputation as the nation of startups, drip agriculture and Copaxone, rather that as a nation of “masters of war.”
הפשיטה על מון טאינג פין החלה בשש בבוקר. כ-150 חיילים נכנסו לכפר ממערב כשהם יורים לכל עבר. רבים מהתושבים ברחו, אחרים מצאו מחבוא במנזר המקומי. את מה שקרה אחר כך תיארו עדים שסיפרו את סיפורם לרדיו אסיה החופשית (RFA). החיילים הגיעו למנזר, מצאו את הכפריים שהסתתרו בו והושיבו אותם בשורות, גברים ונשים לחוד. הנשים נלקחו לאחד החדרים וננעלו בו. הגברים נקשרו ודברי הערך שלהם נלקחו. מאוחר יותר הם הופשטו, תוחקרו ועונו בדקירות סכין ובמכות. בערב, הם ננעלו באחד החדרים ללא מזון, מים או גישה לשירותים. בבוקר שלמחרת עשרה מהם אולצו לסחוב רכוש שנבזז לגדת הנהר. כשסיימו את המלאכה הם הוצאו להורג באמצעות מצ'טות. גופותיהם נשרפו. אחר-הצהריים, נלקחו מרבית הגברים הנותרים לכפר כשידיהם קשורות ופניהם מכוסים. הם הוצאו להורג בירי ובמצ'טות וגופותיהם נגררו לתוך הבתים. חלקן נחתכו לשלושה או ארבעה חלקים לפני שהבתים הוצתו. אחר כך החיילים עזבו. שעות אחר כך, השורדים המעטים שנותרו במנזר חזרו לכפר ומצאו שלוליות דם מחוץ להריסות הבתים וחלקי גופות שאת חלקם אכלו כלבים משוטטים.
הכפר שבו נערך הטבח במאי השנה נמצא במחוז סגאינג שבצפון מיאנמר, אזור המזוהה עם מתנגדי החונטה שהדיחה את ממשלתה האזרחית למחצה של אונג סן סו צ'י בפברואר 2021 והשתלטה על המדינה. יש עדויות לכך שבאזור נערכו לאחרונה מעשי הרג והצתת כפרים נוספים. זוהי תקופה סוערת במיאנמר מכיוון שכוחות רבים נלחמים זה בזה תוך כדי פגיעה באוכלוסייה אזרחית. הקונפליקט במדינת ראקין במערב המדינה נמשך גם אחרי שכבר הדרדר לרצח-עם נגד בני מיעוט הרוהינגה, מפגינים נגד המשטר נהרגים בהפגנות בערים הגדולות ובמקביל מתקיימים עימותים עם ארגוני מיעוטים אתניים. על רבים מהאירועים אנו לא יודעים דבר בגלל הגבלות על חופש העיתונאות. הסיבה שהטבח במון טאינג פין הגיע לתקשורת היא מעניינת וחריגה. אחד החיילים שהיו מעורבים בו שכח או איבד את מכשיר הטלפון הסלולרי שלו. הטלפון נמצא ותוכנו נשלח ל-RFA, גוף תקשורת הממוקם בוושינגטון וממומן על ידי גורמים אמריקאים.
התמונות והסרטונים שהתגלו בטלפון הם אקדח מעשן – ישנה תמונה של גברים קשורים היושבים בשורות מחוץ למנזר. תמונה אחרת, המתוארכת ליום מאוחר יותר, חושפת את גופותיהם של חמישה מאותם הגברים כאשר מעליהם עומדים שלושה חיילים. אחד מעשן סיגריה, השני בוהה בגופות ואוחז ברובה, השלישי מצלם את הגופות בטלפון סלולרי. תמונות אחרות מראות גבר צעיר, ישוב על ברכיו, קשור בידיו ומעונה בדקירות סכין. ויש גם סרטון של בעל הטלפון ושניים מחבריו המתפארים בהוצאות להורג שביצעו. הפנים חשופות וסמלי ומספרי היחידות הצבאיות גלויים.
אלו עדויות מזעזעות לכל אדם, אך ישנו אספקט שלהן שעלול להיות מדאיג במיוחד בעבור קוראים ישראלים. ידוע שבעבר קיימה ישראל קשרים ענפים עם המשטר במיאנמר ושכלי נשק, מערכות סייבר, כלי רכב ורחפנים מתוצרת ישראלית שימשו ומשמשים את הצבא במדינה. לא מדובר רק בקשרים היסטוריים, אלא גם בעסקאות מאמצע העשור הקודם, כשידיו של צבא מיאנמר היו טבולות עמוק בדם רצח-העם נגד בני הרוהינגה. על פי הידוע, היצוא הביטחוני הישראלי למיאנמר הופסק לפני כחמש שנים, אך האם יכול להיות שנשק ישראלי משמש עדיין את צבא מיאנמר? האם יכול להיות שיש לזוועות בכפר מון טאינג פין גם הקשר ישראלי? כעיתונאי שכותב על רצח-עם, טיהורים אתניים והפרות זכויות-אדם, ביקשתי מה-RFA את התמונות והסרטונים המקוריים וכשקיבלתי אותם שמחתי לגלות שאין עדות לכך שכלי הנשק והציוד המופיעים בהם הם ממקור ישראלי. לכאורה, סיבה לאנחת רווחה.
אבל רק לכאורה. ישראל היא אחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם. למרות זאת, היא לא אשררה את האמנה הבינלאומית לפיקוח על סחר בנשק (ה-ATT) כפי שעשו מרבית הדמוקרטיות המערביות. ישראל גם נמנעת מתיקון תקנות שיפקחו על פעילותם של מתווכים, בעיקר בכירים לשעבר במערכת הביטחון, בעסקאות ביטחוניות ומכירת נשק. בנוסף, לפני מספר שבועות פרסם אגף הפיקוח על הייצוא הביטחוני במשרד הביטחון הצעה לתקנות חדשות שמקלות על שיווק מוצרים בלתי מסווגים. רשימת המוצרים הבלתי מסווגים שניתן לשווק ללא רישיון הורחבה וכך גם רשימת המדינות אליהן מותר לשווק. כל זאת כשלציבור אסור לדעת באילו מוצרים בדיוק מדובר ולאילו מדינות מותר לשווק אותם. ידוע, עם זאת, שפשעים ומעשי זוועה שעלולים להתבצע אינם שיקול בקביעת רשימת המדינות והממשלה יכולה בלאו הכי לעקוף את הרשימה באמצעות הסכמים מדיניים סודיים.
נכון, במון טאינג פין לא נמצאו עדויות לנשק ישראלי, אבל במבט רחב יותר, אין לאזרחי ישראל שום דרך לדעת שמדינתם או חברות הפועלות במדינתם לא שותפות בשיווק, במכירה או בתיווך בעסקאות עם מדינות המבצעות טבח באזרחים כמו מיאנמר, מדינות שבהן מבוצעים טיהורים אתניים כמו אתיופיה או דרום סודן או דיקטטורות המחזיקות מיעוטים אתניים במחנות ריכוז ותוקפות את שכנותיהן כמו רוסיה וסין. שקיפות והוספה של ממד אתי לשיקולים בתחום זה לא יפגעו בביטחון ישראל והם אינם עניין מפלגתי. עמותת ינשו"ף העושה עבודה חשובה בנושא זה פנתה לאחרונה לכל המפלגות על מנת לקבל את עמדתן הרשמית. רק אחת מהן, מרץ, טרחה לענות. ובכל זאת, גם אם יש מי שיפסיד כסף מרגולציה קשוחה יותר בתחום, החברה הישראלית כולה תרוויח מכך שתסיר את תרומתה מהזוועות הגדולות של תקופתנו וששמה ייצא בגויים כאומת הסטרט-אפ, הטפטפת והקופקסון ולא מדינת "אדוני המלחמה".
דיויד סטברו 