No Löfven, Hamas isn't Israel's Fault

Published in Swedish in Kvartal: https://kvartal.se/erikhogstrom/artiklar/nej-lofven-hamas-ar-inte-israels-fel/cG9zdDoyMjc1NA

A popular proverb says that a half-truth is a whole lie. The latest episode of SVT’s Utrikesbyrån about Hamas was a good example of that. That does not mean it wasn’t interesting. It was. Nor is there any doubt that the three participants — former Prime Minister Stefan Löfven, political scientist Marco Nilsson and Middle East analyst Bitte Hammargren — knew what they were talking about. But when it came to the analysis of Hamas, we were given only a half-truth.

The questions the presenter Rebecca Randhawa asked were: what is left of Hamas, will they lay down their arms, and who will govern Gaza. The first and the third questions are almost impossible to answer. Even Israeli intelligence does not know what remains of Hamas’s military capability, and Gaza’s future governance depends on a complicated geopolitical process. The second question, however, can be answered based on a deep understanding of what Hamas is, the choices it has made in the past, and what its ideological and political DNA is.

According to Löfven, Hamas’s power is the result of a paradox. Despite being one of Israel’s greatest enemies, its power originated with Israel’s political leadership. “Such an organization receives support (from Qatar, for example) simply because Israel wants to avoid the Palestinian Authority (PA) gaining any power.” Hammargren agreed and said that Hamas was a political asset for Israel. “Netanyahu’s line was that by letting Hamas grow in Gaza we don’t have to hear about a Palestinian statehood,” she said. This is a common analysis and it is partly true. Netanyahu and other Israeli leaders do indeed oppose a two-state solution. Because of this, his strategy was to weaken the PA, and many argue that one of the ways he did this was by allowing Hamas to grow. But this is only half the truth.

The other half, and the real reason Hamas rose to power and was able to retain it, is much simpler. The source of Hamas’s power is support from large parts of the Palestinian people. Even now, after two years of destruction and death that are a direct consequence of Hamas’s decision to massacre Israeli civilians on October 7, 2023, Hamas is still supported by many Palestinians. The international support from Qatar and Iran that Löfven and Hammargren mentioned is also not hard to understand. Iran’s regime has a long-term goal of eliminating “the Zionist entity,” and Qatar built its international position on supporting its ideological Muslim Brotherhood allies. Sure, Netanyahu miscalculated Hamas’s capacity and misread its intentions, but it was not he who made Hamas’s ideology popular, and it was not he who turned Qatar and Iran into dangerous regional destabilizing powers.

But where is Hamas heading? Utrikesbyrån’s two-and-a-half-minute clip tried to provide background. According to the clip, “Hamas removed the demand that Israel be destroyed, but still does not recognize the state of Israel.” This is not even a half-truth. Hamas is absolutely committed to the destruction of Israel. Yes, it created a new charter for foreign audiences, because the old document contained antisemitic propaganda that was not particularly popular on university campuses and in some Western circles. But even the new charter demands “all of Palestine” from the river to the sea, it does not accept the Oslo Accords or the two-state solution, and it still endorses “armed resistance,” which has been a decisive part of Hamas’s nature long before October 7. That includes blowing up buses and restaurants full of civilians as well as kidnapping, torturing and murdering Jews of all ages, genders and backgrounds. One interesting thing Utrikesbyrån did not mention is that Hamas activists have on several occasions been arrested in Europe for planning attacks on “Jewish targets.” Worth mentioning if anyone took the “new charter” seriously.

Despite (or perhaps because of) the violence, Hamas won the Palestinian elections in 2006 in both the West Bank and Gaza. Palestinians are not blind or politically incapable — they knew exactly what they were voting for. According to Utrikesbyrån’s experts, Netanyahu could have fought Hamas by strengthening the PA. It’s an interesting theory. Only problem is that it’s not true. Not during the years when Hamas was building its reign of terror, anyway. The reasons are that Netanyahu was not Israel’s prime minister at that time. Between 1999 and 2009 the prime ministers of Israel were Ehud Barak, Ariel Sharon and Ehud Olmert. The first was an outspoken advocate for a two-state solution, the second ended the occupation of Gaza, and the third was probably the one who offered the PA the most generous territorial compromise. Hamas was not impressed. It continued to build the fundamentalist, jihadist, genocidal faction within the Palestinian nationalist movement. Hamas did not need Netanyahu for this. It was fully capable of doing it on its own, while many Israelis were still considering peace and reconciliation.

Utrikesbyrån downplayed all of this. In the program there were no blown-up buses, no tunnels, rockets, high-tech international propaganda campaigns or brutal executions of Palestinian “collaborators.” October 7 was only mentioned in passing, as another point on the timeline. No hostages, no burned neighborhoods, no executed families. This is not a complaint that they “forgot October 7,” but a critique of incomplete analysis. How can one answer the question about Hamas’s intentions without taking into account that the organization recruited thousands of people who were willing not only to kill but also to commit gang rapes and sexualized torture in the name of Allah?

Netanyahu can and should be criticized for many things, but not for this. Sure, he did not destroy Hamas before October 7, and through his incompetence and corruption he may have contributed to the opposite. Israelis should hold him accountable for that. But this is far from the cause of the catastrophe. Hamas began building its advanced military capability long before Netanyahu, it remains standing, and many Palestinians still support it. Let us imagine that Netanyahu had decided to wipe out Hamas back in 2014. Now that we know that not even the destruction of Gaza did the job, would Stefan Löfven have supported an Israeli offensive on that scale? Would the Obama administration have allowed it? Would the UN have accepted it? Of course not. Everyone can complain about Netanyahu and everyone can criticize Hamas, but in the end — whose responsibility is it to eliminate Hamas, and who will support such an effort?

It is obvious that Stefan Löfven in no way supports Hamas. In Utrikesbyrån he spoke very clearly about the necessity of a political process with a reformed Palestinian Authority moving toward a two-state solution. But putting the blame for the situation on the Israeli government while ignoring Hamas’s inherently genocidal nature is a classic half-truth. It leads people to believe in conspiracy theories about secret Israeli involvement in the massacre of its own citizens, and more importantly — it shifts the focus to the wrong side. To reach a lasting ceasefire it would be wiser to focus on the “de‑Hamasification” of Gaza and support moderate forces on both sides that can help their communities recover from this two-year trauma and build a future together.

הפגנות, מחאות וקריאות לחרם: בנורבגיה מתכוננים למשחק מול נבחרת ישראל

נבחרת נורבגיה תארח מחר (שבת, 19:00) את ישראל במסגרת משחק במוקדמות מונדיאל 2026, וההכנות מסביב חורגות מהנוהל הרגיל. המתח לקראת המשחק הולך וגובר, כאשר ברקע ארגונים פרו-פלסטינים קוראים להחרמת הנבחרת הישראלית ולמחאות נרחבות נגד עצם קיום המשחק

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/sport/world-soccer/2025-10-09/ty-article-magazine/.premium/00000199-c984-db56-a5db-cda7fa490000

מבחינת התאחדות הכדורגל של נורבגיה, המשחק נגד נבחרת ישראל במסגרת מוקדמות מונדיאל 2026, שיתקיים מחר (שבת, 19:00), הוא לא רגיל. ההכנות למשחק שיתקיים באיצטדיון הלאומי והגדול ביותר במדינה, אולבאל שבאוסלו, חורגות מהנוהל הרגיל, והמתח לקראת המשחק בעיצומו כאשר ברקע ארגונים פרו-פלסטינים קוראים להחרמת הנבחרת הישראלית ולמחאות נרחבות נגד עצם קיום המשחק.

"אנחנו לא מקבלים את השימוש הישראלי בספורט שאנו אוהבים כדי לנרמל הפרות זכויות אדם, כיבוש ורצח עם. לכן אנו מזמינים להפגנה ומצעד מחאה באיצטדיון ביום המשחק. הביאו ציוד כדורגל, דגלים פלסטיניים וכאפיות!", אומרת ל"הארץ" לינה חאטיב, מנהיגת ועדת פלסטין של נורבגיה (Palestinakomiteen), "הוועדה מציעה למפגינים סיסמאות כגון: 'הוציאו את ישראל מהכדורגל הבינלאומי!'; 'כדורגל ללא רצח עם'; 'לא לספורט-וושינג של ישראל'; ו-'תנו לילדים לשחק – פלסטין חופשית!'".

חאטיב מספרת שהאירגון, שבראשו היא עומדת וקיים במשך עשורים, מקיים הפגנות נגד "רצח העם והכיבוש שמבצעת ישראל, מקדם חרמות על ישראל ופועל בתמיכה בפלסטינים כבר עשרות שנים". היא טוענת שזהו איננו ארגון אנטי-ישראלי, אלא ש"אנחנו מתנגדים לכיבוש ולאפרטהייד — לא לישראל כשלעצמה".

האם שקלתם לבטל את ההפגנות כעת, כשהפסקת אש והסכם לסיום המלחמה קרובים מתמיד?

"ההפגנה והדרישות נותרות בעינן, גם אם אנו מברכים על הפסקת האש. ישראל עדיין מחזיקה בכיבוש בלתי חוקי של פלסטין ועדיין כוללת קבוצות מההתנחלויות הבלתי חוקיות בגדה המערבית בליגת הכדורגל הישראלית — בניגוד לחוק הבינלאומי ולהנחיות פיפ"א (דבר לא נכון מבחינה עובדתית. בשתי הליגות המקצועניות בישראל – ליגת העל והליגה הלאומית – לא משחקת קבוצה מההתנחלויות, ד.ס). אנו ממשיכים לדרוש את הרחקתה של ישראל מפיפ"א ואופ"א כל עוד הכיבוש נמשך".

האם אירועי ספורט ותרבות אינם הזדמנות לדיאלוג בין פלסטינים, ישראלים ואירופאים? האם החרמת כל מה שקשור לישראל אינה מעודדת עוינות ומונעת סיכוי לפשרה?

"ישראל עושה שימוש בספורט ובתרבות כדי לְְהַלבין את הפרות החוק הבינלאומי שלה, והיא נושאת באחריות המלאה לכך. משטר האפרטהייד בדרום אפריקה נפל לאחר עשרות שנים של קמפיין עממי שקרא לחרם וסנקציות – כולל בתחומי הספורט והתרבות. אנו מאמינים שיש לנהוג באותו אופן כלפי מדינת ישראל ונציגיה הרשמיים, אך הדבר אינו חל על יחידים ישראלים".

האם את רואה שחקני כדורגל ישראלים ואוהדי נבחרת ישראל כנציגים של ממשלת ישראל ומדיניותה?

"נבחרת ישראל בכדורגל היא בהחלט נציגה של מדינת ישראל, ואנו תומכים בקריאה של מומחים מטעם האו"ם להדיר את הקבוצות הישראליות מהכדורגל הבינלאומי כל עוד ישראל ממשיכה להפר את החוק הבינלאומי, לבצע רצח עם ולדכא את העם הפלסטיני".

פעילות המחאה שחאטיב מתכננת מוגדרת כפעילות לא אלימה. עם זאת, היא מואשמת בהתבטאויות קיצוניות מאוד נגד ישראל ובתמיכה בטבח 7 באוקטובר. היא מכחישה את הדברים: "הייתי ברורה מאוד והוצאנו הצהרה רשמית מטעם הארגון שבה גינינו כל הרג של אזרחים, וקראנו להעמיד את האחראים לדין – כפי שעשה בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) כשהוציא צווי מעצר נגד מנהיגים בזרוע הצבאית של חמאס על פשעים שביצעו ארגונים פלסטיניים חמושים, וגם נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט, על פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. אנחנו תומכים במשפט הבינלאומי ובשוויון זכויות גם לפלסטינים וגם לישראלים – בניגוד למשטר קולוניאליזם מתנחלי שהוא המציאות כיום".

אחד החששות לגבי המשחק בשבת הוא שהמחאה תתבצע גם בתוך המגרש עצמו. "כדורגל צריך לקדם חגיגה של העם, לא רצח-עם", כך פרסם ברשומה באינסטגרם ארגון נוסף בשם Minorg, שמגדיר את עצמו כארגון שמייצג מיעוטים בנורבגיה ונאבק באיסלמופוביה: "ביום שבת נפגשות נורבגיה וישראל במוקדמות המונדיאל. ישראל היתה צריכה להיות מודחת כבר מזמן ממשחקים בינלאומיים, אבל אנחנו יודעים שרבים רוצים גם לעודד את נורבגיה ובו בזמן להביע סולידריות עם פלסטין". בהמשך הרשומה מבקש הארגון מאלו שיש להם כרטיס למשחק לפנות אליו ולקבל מידע כיצד אפשר "להראות תמיכה". "בואו נראה יחד שאנחנו רוצים שכדורגל יהיה חגיגה עממית נקייה מרצח-עם", נכתב. פניית "הארץ" לארגון לא נענתה.

התאחדות הכדורגל הנורבגית, שנמצאת תחת לחץ גדול בדעת הקהל הנורבגית, הודיעה ש"נורבגיה מתמודדת מול ישראל בתקופה המאופיינת בסבל הומניטרי חמור ובקונפליקטים עמוקים במזרח התיכון. התאחדות הכדורגל הנורווגית (NFF), כמו ארגונים אחרים, אינה יכולה להישאר אדישה לסבל ההומניטרי וההתקפות הלא מידתיות שהאזרחים בעזה חווים במשך תקופה ארוכה. כחברה בפיפ"א ובאופ"א, על ההתאחדות לקבל את השתתפותה של ישראל בתחרויות, אך ההקשר ההומניטרי והפוליטי הופך את המשחק מול ישראל למורכב". בהמשך הודיעה ההתאחדות שהיא תומכת בבקשת התאחדות הכדורגל הפלסטינית לדון בהקדם בסנקציות נגד ההתאחדות הישראלית. כמו כן, היא הודיעה שרווחי המשחק בשבת יועברו לארגון רופאים ללא גבולות לטובת עבודתו בעזה.

ההתאחדות הנורבגית טענה שנשיאת ההתאחדות, שחקנית העבר ליסה קלבנס, לא תוכל להעניק ריאיון ל"הארץ"' אולם דוברת ההתאחדות, רגנילד אסק קונל, הסכימה לענות על מספר שאלות.

לאור הידיעות על התארגנות של הפגנות מחוץ לאיצטדיון ובתוכו, האם אתם בטוחים שביכולתכם לשמור על בטחונם של השחקנים ושל אוהדים של נבחרת ישראל?

"ההתמקדות העיקרית שלנו היא הבטחת בטיחותם של כל המשתתפים והנוכחים במשחקי כדורגל בנורבגיה. לפני כל משחק באצטדיון אולבאל אנחנו מבצעים הכנות מקיפות ומקיימים דיאלוג טוב עם המשטרה ועם אופ"א, כדי להבטיח חוויית משחק בטוחה עבור השחקנים והצופים. לקראת המשחק הזה, באופן טבעי, מתקיים שיתוף פעולה הדוק עוד יותר עם המשטרה, לצד הכנות נוספות שמטרתן להבטיח את ביטחונם של כל המעורבים. בתיאום עם המשטרה, ייושמו צעדים שונים לחיזוק האבטחה לפני, במהלך ולאחר המשחק, כולל הפחתת מספר הכרטיסים בכמה אלפים".

גם התקשורת המקומית דיווחה שמספר האוהדים שהותר להם להגיע לאצטדיון הוא קטן מהרגיל. העיתון VG אף דיווח שההתאחדות והמשטרה באוסלו נערכות למבצע רחב. חלק מהצעדים יהיו סגירת דרכי גישה לאיצטדיון שלוש שעות לפני תחילת המשחק, פתיחת האיצטדיון מוקדם מהרגיל וסגירת החניון שש שעות לפני שריקת הפתיחה. המשטרה וההתאחדות לא נכנסו לפרטים מדויקים בנוגע לרמת אמצעי הביטחון והעלות שלהם. "מחוז אוסלו נוקט בצעדים הנדרשים כדי להבטיח את בטיחות כל המעורבים, גם לפני וגם במהלך המשחק. יש לנו דיאלוג טוב ושיתוף פעולה עם ההתאחדות שהיא המארגנת והאחראית על אמצעי הביטחון בתוך האצטדיון, בעוד שהמשטרה אחראית על השטח שמחוצה לו", אמר קצין המשטרה האחראי, טורגאיר לינדסטד.

מכיוון שברור שההתאחדות נוקטת עמדה נחרצת נגד ישראל, האם את חושבת שהנבחרת הישראלית מתקבלת בצורה הוגנת וראויה מצד ההתאחדות?

"האחריות שלנו היא להבטיח ארגון בטוח של המשחק, ואנו מזכירים למשתתפים לשמור על 'משחק הוגן' וכבוד הדדי. לגבי הפגנות פוליטיות, ההתאחדות מכירה בחשיבות חופש הביטוי בנורבגיה. עם זאת, כל ביטוי חייב להיעשות בדרכי שלום, ואסור שיסכן חיים, בריאות או רכוש".

האם ההתאחדות שקלה אפשרויות אחרות בנוגע להכנסות מהמשחק? למשל, במקום שכל הסכום ייתרם ל"עבודת סיוע הומניטרית בעזה", האם נשקלה אפשרות לחלק את התרומה גם לנפגעים בצד השני של הסכסוך?

"ההתאחדות הנורבגית החליטה כי ההכנסות מהמשחק ייתרמו למטרה הומניטרית – באופן ספציפי לארגון 'רופאים ללא גבולות'. התרומה מיועדת לעבודת הסיוע הדחופה של הארגון בעזה ובאזורים הסובבים שנפגעו מהמלחמה. זהו אחד ממספר ארגונים הומניטריים איתם אנו עובדים, ולאחר בחינה של מספר מטרות וארגונים, נבחרה מטרה זו. ההתאחדות פועלת מזה זמן במסגרת פרויקטים בינלאומיים במספר מדינות".

הוא הוגדר סכנה לביטחון שוודיה. תחקיר חשף: היא שלחה אותו להילחם באוקראינה

ממשלת שוודיה הורתה ב־2019 לגרש שישה איסלאמיסטים שנמצאו כבעלי קשרים לגורמים קיצוניים אלימים. הם ערערו ונשארו במדינה תחת מגבלות, אך תחקיר חשף שאחד מהם נשלח על ידי הרשויות לאוקראינה, שם הוא נלחם לצד הצבא נגד רוסיה ואף נפגש עם בכירים בקייב, בהם הנשיא זלנסקי.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2025-10-09/ty-article-magazine/.premium/00000199-c971-d068-a9b9-edfb48650000

ממשלת שוודיה החליטה באוקטובר 2019 לגרש מהמדינה שישה גברים שלטענת שירות הביטחון השוודי (SÄPO) היו חברים בזרמים איסלאמיסטיים קיצוניים שעודדו הצטרפות לארגונים אלימים ושאיימו על ביטחון המדינה. כל הגברים שעמדו בפני גירוש, שכונו "ששת האימאמים", חיו בערים שונות בשוודיה והיו אזרחי מדינות שונות – בעיקר מזרח תיכוניות – שהיגרו למדינה הסקנדינבית. חלקם היו פעילים במוסדות דתיים וחינוכיים של הקהילות המוסלמיות בשוודיה. השישה הגישו ערעור על גירושם וטענו שאם יגורשו, חייהם יהיו בסכנה בארצות המוצא שלהם. ערעורם התקבל והם נשארו בשוודיה תחת מגבלות שונות עד שהרשויות יוכלו לגרשם בעתיד.

אחד מהשישה הוא ויקטור גזייב, אזרח רוסי מצ'צ'ניה שהיגר לשוודיה ב־2009 והתיישב בעיר יבלה במזרח המדינה, כ־170 ק"מ צפונית לבירה סטוקהולם. מאז 2019, חייו של גזייב, בדומה לחייהם של המגורשים האחרים, הוגבלו מאוד – נאסר עליו לעבוד, הוא חויב להתייצב בתחנת משטרה באופן קבוע ונאסר עליו לצאת מגבולות אזור מגוריו. עם זאת, תוכנית תחקירים שוודית פרסמה אתמול (רביעי) תחקיר שחשף שלמרות כל המגבלות והצעדים המחמירים, גזייב שוהה במקום אחר לגמרי. לפי התחקיר, במקום להיות תחת עיניהם הפקוחות של שירותי הביטחון השוודיים, הצ'צ'ני האיסלאמיסטי נמצא באוקראינה מאז יוני 2023 ונוטל חלק פעיל במלחמה נגד רוסיה.

התחקיר שהתפרסם בתוכנית "משימת בדיקה" מראה ששירות הביטחון השוודי לא רק שלא מנע את היעלמות גזייב מהמדינה, אלא שבאופן מדהים למדי אף יזם אותה והוציא אותה לפועל. ה־SÄPO הכחיש את הסיפור. "זה התחיל מתוך עניין שגילינו בגורלם של 'ששת האימאמים'", אומרת יוהאנה קארלסון, העיתונאית שעומדת מאחורי התחקיר, בראיון שהעניקה ל"הארץ". "הגיעו לידינו ידיעות על גזייב שהובילו אותנו לבדוק לעומק את הסיפור שלו. בתחילת הבדיקה, מפיק התוכנית שלנו מצא התייחסויות אליו בתקשורת הצ'צ'נית בשם חדש שאימץ".

"גילינו שגזייב נמצא באוקראינה ואף שהוא בכלל לא דיבר עם התקשורת השוודית, הוא היה פתוח למדי בתקשורת הצ'צ'נית", אומרת קארלסון. "האדם שתואר בשוודיה כ'טרוריסט מיבלה' התגלה כעת כדמות חדשה לגמרי שתוארה כמעט כגיבור מלחמה באוקראינה. מצאנו אפילו תמונות שלו עם הנשיא וולודומיר זלנסקי ועם ראש המודיעין האוקראיני באירוע שבו בכירים אוקראינים ביקרו ביחידה הצבאית של גזייב. למעשה, גילינו שאדם שהיה בתחתית של התחתית של החברה השוודית הפך פתאום לדמות שמופיעה עם ההנהגה הבכירה ביותר באוקראינה ללא הסבר כיצד הוא בכלל הגיע לשם". יתר על כן, עלה בתחקיר, גזייב קיבל עיטור כבוד מאוקראינה על תרומתו למאמץ המלחמתי ברוסיה.

"הוברח לפולין ולגבול עם אוקראיני על ידי שירותי הביטחון השוודיים"

בשלב זה החל מסע עיתונאי שנמשך יותר מחצי שנה שבמהלכו נסעה קארלסון לאוקראינה, איתרה את גזייב ואף הצליחה לשכנע אותו לדבר איתה. הוא חשף בפניה ששירותי הביטחון השוודיים, שהיו אמורים לפקח עליו, עשו איתו הסכם לפיו הם יאפשרו לאשתו להישאר בשוודיה ויסייעו לו לעזוב את המדינה ולהגיע לאוקראינה. במהלך התחקיר איתרה קארלסון צ'צ'ני איסלאמיסטי נוסף, לום־עלי ארטסואב, השוהה בשוודיה שגם היה תחת פיקוח שירות הביטחון השוודי ושגם אותו ניסו גורמים בשוודיה לדחוף לעזוב את המדינה ולהצטרף למלחמה באוקראינה.

התחקיר מראה שבשלב מסוים שירות הביטחון השוודי וגם המודיעין הצבאי (MUST) הבריחו את גזייב לפולין ומשם לגבול האוקראיני, שם הוא חבר לאנשי הצבא המקומי שקיבלו אותו מידי השוודים. מסע מסוג זה לא היה יכול לקרות ללא סיוע של גורמים בעלי כוח פוליטי ומדיני בשוודיה משום שלגזייב אין דרכון ועומד נגדו צו מעצר של האינטרפול, ולכן עולה מהתחקיר ששוודיה הרשמית "ייצאה" את גזייב לאוקראינה תוך הפרה של שורה של חוקים בינלאומיים.

האם המקרה של שני הצ'צ'נים שתוארו בתחקיר היו יחידים למיטב ידיעתך או שמדובר במדיניות שוודית חדשה שמוחלת גם על אחרים, למשל המגורשים הנוספים מפרשת "ששת האימאמים"?
"ככל שאנחנו יודעים, ניסיון להעביר אנשים לאוקראינה נעשה רק במקרים של גורמים בעלי רקע צ'צ'ני. חמשת האימאמים האחרים הם ממדינות אחרות ואנחנו לא יודעים אם הוצעו להם הצעות דומות. חלקם עדיין נמצאים כאן בשוודיה, אבל אחרים כבר לא. עוד לא נכנסנו לזה לעומק, היינו בקשר עם חלקם ואולי נשוב לזה בהמשך".

ברור למדי מה האינטרס השוודי להעלים את האנשים האלו משוודיה. אבל מדוע האוקראינים מעוניינים לקבל אותם? הרי גם אם הם עוינים את רוסיה, הם עדיין איסלאמיסטים
"לא קיימנו ראיונות עם גורמים רשמיים באוקראינה, אבל אני יודעת שנעשות בדיקות רקע כאשר אנשים מגיעים (לאוקראינה) כדי להצטרף לצבא. עם זאת, בדיקות אלו מיועדות בעיקר לוודא שהמצטרפים אכן תומכים בצד האוקראיני ושהם לא סוכנים רוסים. נושא היחס של אוקראינה לאיסאלמיזם אינו ברור לגמרי, זה משהו שצריך לברר, אבל צריך גם לזכור שבצבא האוקראיני פועל 'גדוד צ'צ'ני' שיש בו אנשים בדרגות גבוהות שהיו פעילים במלחמה בסוריה (נגד משטרו של בשאר אל־אסד) ושהיו להם קשרים עם ארגונים שקשורים לאל־קאעידה".

התחקיר הטלוויזיוני מראה שלאחר שהגיע לאוקראינה, גזייב עבר הכשרה צבאית וכעת הוא בקיא בהפעלת רחפנים ובחימוש שלהם. "למדתי את מלאכת המלחמה המודרנית", הוא אומר בראיון לתוכנית התחקירים השוודית. "לא רק הפעלת רחפנים, אלא גם מיומנויות לחימה בשטח פתוח ובשטח בנוי".

האם להבנתך הגורמים בשוודיה שהחליטו "לייצא" את האנשים האלה לאוקראינה לקחו בחשבון שהם שולחים איסלאמיסטים קיצוניים ללמוד להילחם, ושבסופו של דבר הם גם עלולים לעבור למקומות אחרים? מה העמדה השוודית כלפי זה?
"חלק גדול מהצ'צ'נים בצבא האוקראיני נלחמו בסוריה. עבורם, גם המלחמה בסוריה היתה חלק מהמלחמה נגד רוסיה. הם רואים את זה מהזווית הזו. מנהיג הגדוד הצ'צ'ני בצבא אוקראינה אומר בבירור שאחרי אוקראינה, המלחמה הבאה תהיה לשחרר את צ'צ'ניה מהרוסים. אלה אנשים שיכולים לעבור למלחמה הבאה, ברוסיה או במקום אחר. בעבור השוודים, מעורבות כזו של כוחות הביטחון שלהם בסכסוכים כאלה היא דבר חדש. התחושה שלי היא ששוודים רבים לא יאמינו שזה אמיתי, הם חושבים שאנחנו לא עוסקים בדברים כאלו וש'אלו דברים שאחרים עושים אבל לא אנחנו'. אם בסופו של דבר הרשויות יודו שהסיפור שהבאנו נכון, הדיון בעניין הזה יהיה מעניין מאוד".

אבל כרגע שירות הביטחון השוודי מכחיש את הסיפור. כלומר הוא מודה שהוא פיקח על האנשים הללו ואף דן איתם באפשרות של מעבר לחו"ל, אבל לא בכך שהוא מימן וביצע את המעבר לאוקראינה תוך הפרת הסכמים בינלאומיים. האם את בטוחה שהם משקרים?
"אנחנו לא משתמשים במילה הזו. אבל בתוכנית שלנו מתקיימים הליכים מאוד זהירים. הקשבנו לעדי ראייה שאנחנו הגענו אליהם ולא הם אלינו, בדקנו את כל העובדות שניתן לבדוק, עברנו על חומרים כמו שיחות צ'אט בטלגרם, ידיעות בתקשורת והתבטאויות קודמות ובחנו הסברים אפשריים אחרים. הרבה אנשים עבדו על הסיפור הזה במשך חצי שנה. נכון, שירות הביטחון מכחיש, אבל ההחלטה לעלות לשידור מבוססת על כל העבודה הזו ואנחנו עומדים מאחורי הסיפור".

מסמכים מסווגים בשירותים ובן של שר בפעילות של ניאו־נאצים: הצרות של ממשלת שוודיה

עם כניסתה לשנת בחירות, ממשלת המרכז־ימין השמרנית של אולף קריסטרסון מתמודדת עם האשמות במוסר כפול, נפוטיזם וחוסר אחריות בטיפול בביטחון הלאומי, על רקע שורה של שערוריות מביכות שמערערות את אמון הציבור בה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2025-10-03/ty-article-magazine/.premium/00000199-99d8-d4f2-a3b9-dffdcf660000

כשראש ממשלת שוודיה, אולף קריסטרסון, הקים מועצה לביטחון לאומי – לראשונה בתולדות ארצו – זה היה נראה כצעד מתבקש. כל זמן ששוודיה לא הייתה שותפה לשום ברית צבאית ולא יצאה למלחמה מאז 1814, הקמה של גופים ביטחוניים אסטרטגיים לא הייתה בראש סדר העדיפויות שלה במשך יותר מ־200 שנה. אבל ההתפתחויות של השנים האחרונות שינו את כל התמונה.

הפלישה הרוסית לאוקראינה, המתקפות ההיברידיות על שוודיה ושכנותיה – שכללו בין היתר מתקפות סייבר, קמפיינים של דיסאינפורמציה וחדירות רחפנים – ההצטרפות השוודית לנאט"ו והעלייה במספר תקריות האלימות הפוליטית בתוך שוודיה עצמה יצרו צורך בגוף שיגבש מדיניות ביטחון, יגיב למשברים ויתכלל את הערכות המודיעין השוודית למציאות החדשה. בנסיבות אלה מונתה המועצה לביטחון לאומי, מיד לאחר כינונה של הממשלה ב־2022.אף שגם הממשלה הקודמת הקימה גוף דומה, המועצה החדשה לביטחון לאומי קיבלה הפעם מנדט רחב יותר לפעולה והורכבה ממערכת ארגונית מסודרת יותר. יתר על כן, לצורך ניהולה המעשי נוצר תפקיד חדש לגמרי שלא היה קיים עד כה – וזאת בהשראת מדינות אחרות – יועץ לביטחון לאומי.

היועץ הראשון

האדם הראשון שמונה לתפקיד היועץ לביטחון לאומי של שוודיה, ממש עם תחילת כהונת המועצה ב־2022, היה הנריק לנדרהולם. המינוי נחשב לסביר בשל הרקע של לנדרהולם. הוא שירת בשנות ה־80 כקצין בצבא השוודי ובתום שירותו בשנות ה־90 כיהן כחבר פרלמנט מטעם מפלגת המתונים השמרנית שנמצאת עכשיו בשלטון. אחרי כהונתו בפרלמנט פנה לנדרהולם לאקדמיה ושימש בתפקיד רקטור האוניברסיטה לביטחון לאומי, המוסד האקדמי המרכזי להכשרת קצינים ולימודי ביטחון, אסטרטגיה ומדיניות צבאית, ומשם עבר לשירות החוץ וכיהן כשגריר שוודיה בלטביה ובאבו דאבי.

אולם מצד שני, מינויו של לנדרהולם בן ה־62 גם עורר ביקורת ציבורית בשל פרט נוסף שנמצא בביוגרפיה שלו והעלה חשד לנפוטיזם – הוא חבר ילדות של ראש הממשלה קריסטרסון מאז שהשניים למדו ביחד בבית ספר יסודי. הקדנציה של לנדרהולם בתפקיד היועץ לביטחון לאומי הייתה אמורה להימשך לכל הפחות לכל אורך כהונת הממשלה הנוכחית בשוודיה. אבל בסופו של דבר הוא כיהן בתפקיד במשך קצת יותר משנתיים, והציבור התוודע בהדרגה לשורה של אירועים ביזאריים שבהם היה מעורב.

בדצמבר 2023 חשף היומון דאגנס ניהטר שלנדרהולם שכח ארבעה מסמכים מסווגים במרכז כנסים הנמצא צפונית לסטוקהולם לאחר שהשתתף בכנס במקום. הוא טען להגנתו ששם לב לטעותו ודיווח עליה למחלקת הביטחון במשרדו, אבל חקירה של השירותים החשאיים השוודים גילתה שהוא שיקר ושהיו אלה דווקא אנשי צוות הניקיון של מרכז הכנסים שהבחינו בטעות, מצאו את המסמכים והודיעו לממשלה. אבל זו הייתה רק ההתחלה. תחקירים נוספים שהתפרסמו בתקשורת חשפו בזו אחר זו עוד פרשיות מביכות שקשורות ליועץ לביטחון לאומי.

בסוף דצמבר 2022 שכח לנדרהולם את הטלפון הנייד שלו בשגרירות הונגריה בסטוקהולם. הונגריה נחשבת למדינה לעומתית באיחוד האירופי ולא פעם מתעמתת עם שוודיה. היא גם הייתה אחת משתי המדינות היחידות שהתנגדו במקור להצטרפות שוודיה לנאט"ו, דבר שהפך אותה לעוינת במיוחד בעיניים שוודיות. באשר לטלפון הנייד – הוא הוחזר ללנדרהולם רק ביום למחרת.

נשק לאופוזיציה

לאחר פרשת הטלפון, לנדרהולם התראיין לתוכנית רדיו של השידור הציבורי השוודי וגם הפעם היה מעורב במחדל אבטחה – הוא שכח את המחברת שלו באולפן. לאחר שגילה זאת, במקום שהוא או מישהו מעוזריו יחזור לאסוף את המחברת, הוא דאג שהיא תישלח לבית הקפה שבו שהה במונית וללא ליווי. ואם בזה לא די, היועץ לביטחון לאומי גם איבד את כרטיס העובד שלו, טס לנסיעות פרטיות לברלין על חשבון המדינה וגם מינה ללשכתו אדם מבלי שעבר בדיקה ביטחונית. תקריות אלו גרמו להתפטרותו של לנדרהולם בתחילת השנה ובמרץ אף הוגש נגדו כתב אישום בגין רשלנות בטיפול במידע סודי.

לנדרהולם זוכה בחודש שעבר מאשמה ובית המשפט קבע שאף ששכח מסמכים מסווגים במרכז כנסים, התקרית לא הגיע לרף הפלילי של "רשלנות חמורה". עם זאת, ייתכן מאוד שהמדינה תערער על הזיכוי ובכל מקרה השערוריות שבהן היה מעורב הטילו צל כבד על תפקודה של הממשלה השוודית, עוררו עליה ביקורת ציבורית גדולה והעניק נשק לאופוזיציה לתקוף שוב ושוב את חוסר הרצינות והרשלנות של הרשות המבצעת בראשות קואליציית המרכז־ימין.

הטענה המרכזית של מבקרי הממשלה השוודית היא שלא מדובר רק בטעויות אישיות, אלא באופן ניהול העבודה במשרד ראש הממשלה: איך מדווחים על תקריות, כיצד מטופלים מסמכים רגישים, כיצד פועלים כאשר מתגלות טעויות וכמה מהר ובאיזו שקיפות נושאים האחראים על תקלות באחריות. רבים באופוזיציה ובתקשורת טענו שגם אם לא בוצעה שום עבירה פלילית במקרים המדוברים, המשרד הכי חשוב בשוודיה סובל מבעיה גדולה של חוסר אמינות ואי עמידה בנהלים.

"ההעמדה לדין של היועץ לביטחון לאומי היא כישלון חמור של לשכת ראש הממשלה", אמר בריאיון לרשות השידור הממלכתית השוודית פטר הולתקוויסט, ממנהיגי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית ושר ההגנה לשעבר. "מה שצריך לברר כעת הוא מי בלשכת ראש הממשלה קיבל את ההחלטה לא לדווח על העניין הזה למשטרה מלכתחילה". שתיים מהמנהיגות הצעירות המפלגה, יו"ר המשמרת הצעירה שלה ויו"ר המועצה המקומית סולנטונה, צפונית לסטוקהולם, ניסחו זאת בצורה חריפה יותר במאמר דעה שפרסמו ביומון אפטונבלדט: "זו כבר לא רק בעיה – זה דפוס התנהגות וביזוי של דור שלם. על הממשלה הזו להתמודד עם הבעיות האלה או להתפטר".

הטענה לפיה מדובר ביותר מבעיה של אדם אחד התחזקה כאשר לאחרונה נחשפה תקרית נוספת שהתרחשה ב־2022. העיתון דאגנס ניהטר, שחשף את פרשת המסמכים המסווגים של היועץ לביטחון לאומי, חשף גם שקלסר עם מסמכים מסווגים נשכח בשירותים בנמל התעופה הבינלאומי של סטוקהולם ונמצא על ידי עובד ניקיון. התקרית אירעה בזמן תהליך ההצטרפות של שוודיה לנאט"ו והקלסר הכיל מידע על שיחות שקיימה שוודיה עם טורקיה, שהייתה אז המתנגדת המרכזית להצטרפות השוודית לברית הצבאית.

גם באירוע זה המחדל לא טופל באופן מחמיר במיוחד. העיתון אפטונבלדט דיווח שעובד הציבור ששכח את הקלסר שימש כראש אגף במשרד ראש הממשלה ומכהן כיום כשגריר בנציגות שוודית בחו"ל. לאחר שלנדרהולם עזב את תפקידו מוקדם מן הצפוי, תומכי הממשלה חשבו שבכך תמו הצרות. מחליפו כיועץ לביטחון לאומי היה דיפלומט ידוע למדי בשם טוביאס תיברג ששימש כשגריר שוודיה באפגניסטאן ובאוקראינה.

תיברג בן ה־49 מונה לתפקיד ב־8 במאי השנה, אך כהונתו נמשכה פחות מ־24 שעות. הוא נאלץ להגיש את התפטרותו לאחר שתמונות אינטימיות שלו מאפליקציית ההיכרויות הלהטב"קית גריינדר נשלחו מכתובת מייל אנונימית לממומנים עליו במשרד ראש הממשלה. יש שטענו שמדובר היה בתמונות עירום, אך לא התקבל לכך אישור רשמי. תיברג הודה מיד שהתמונות שנשלחו במייל אכן שלו ושמדובר בתמונות ישנות מחשבון שהיה לו בעבר בגריינדר. הוא גם הודה בכך שהיה צריך לדווח עליהן ואמר שמאחר שלא עשה זאת אין בכוונתו להמשיך בתפקידו כיועץ לביטחון לאומי. ראש הממשלה קריסטרסון קיבל את התפטרותו. אולם ההתפטרות עצמה לא הביאה לסיום הפרשה. ממשלת שוודיה ספגה ביקורת על כך שהתמונות הישנות של תיברג לא התגלו במהלך הליך המינוי שלו. מתנגדי הממשלה תהו כיצד ייתכן שמשרד ראש הממשלה פספס פרט בסיסי כל כך על מי שאמור היה לטפל בביטחון הלאומי של שוודיה והאם ייתכן שמדינה זרה הייתה מעורבת בפרסום התמונות כדי לעורר כאוס פוליטי במדינה.

למזלה הרע של ממשלת שוודיה וממשלת המרכז־ימין שנכנסת לשנת בחירות, צרותיה לא הסתכמו ביועציה לביטחון לאומי. המגזין האינטרנטי אקספו חשף ביולי שבנו בן ה־16 של שר ההגירה, יוהאן פורשל, השתתף בפעילות של ארגונים ניאו־נאציים ותומכי עליונות לבנה שמשלבים פעילות גופנית עם אידיאולוגיה גזענית, לאומנית ואלימה. פורשל אמנם הודה בכך שמדובר בבנו ואמר שהוא ניהל איתו "שיחות ארוכות ורציניות" שהביאו לחרטה מצדו, אך סירב להתפטר מתפקידו בממשלה. תגובתו של שר ההגירה לפרשה גררה ביקורת ציבורית קשה נגדו, במיוחד לאור התבטאויות עבר שלו.

כאשר שוודיה סבלה מגל רציחות שבוצעו על ידי נערים צעירים הקשורים לארגוני פשע מאורגן, פורשל היה מהשרים שהשמיעו את הביקורת הקולנית ביותר על הורים שלא מטפלים בהתנהגות עבריינית של ילדיהם, בעיקר אם מוצאם היה ממשפחות מהגרים. הוא אף תמך בחקיקה שתאפשר ענישה כמו גירוש ושלילת אזרחות.

אך לאחר שנחשף שבנו קשור לאלימות גזענית ולאומנית, הוא סירב לקחת אחריות אישית. התקשורת בשוודיה לא ויתרה לו בנושא. "על פי גרסת השר, הבן שלו הוא קורבן. הימין הקיצוני מוצג כמעין מחלה שהבן (של השר) נדבק בה בגלל המפלצת של התקופה שלנו – הטלפון הנייד", כתבה העיתונאית אידה אולמדל בעיתון סבנסקה דגבלדט, "אבל השר פורשל לא היה נשאר בביטחון כזה בכיסאו אם בנו היה מחליט להתנסות בחיים של ג'יהאדיסט".

הבחירות הכלליות בשוודיה ייערכו בעוד פחות משנה, ב־13 בספטמבר, וממשלתו של קריסטרסון תגיע אליהם כשהיא מואשמת במוסר כפול, נפוטיזם, חוסר רצינות בטיפול בביטחון הלאומי – ומאבדת את אמון הציבור בה. בסקר שערך העיתון אפטונבלדט בסוף יוני עלה ששני שלישים מהבוחרים הגדירו את טיפול הממשלה וראש הממשלה בהתפטרויות של לנדהולם ותיברג כ"גרוע למדי" או "גרוע מאוד". 53% מהבוחרים אף אמרו שהאמון שלהם בראש הממשלה נפגע בעקבות האירועים. הסקר מדאיג במיוחד את הממשלה בסטוקהולם משום שהביקורת עליה מגיעה לא רק מתומכי מפלגות האופוזיציה, אלא גם מתומכי הקואליציה.

בתחילת ספטמבר אירעה בשוודיה תקרית שזכתה לכותרות בכלי תקשורת רבים בעולם. אף שהפעם לא היה מדובר במחדל ממשלתי, היו מי שראו בה מטאפורה מושלמת למצבה העגום של הממשלה. שרת הבריאות החדשה, אליזבת לאן, חברת המפלגה הנוצרית־דמוקרטית, התמוטטה במהלך מסיבת עיתונאים בשידור חי שעות ספורות לאחר שנכנסה לתפקיד.

לאן בת ה־48 התעלפה, לדבריה, כתוצאה מירידה פתאומית ברמת הסוכר בדם שלה. היא נפלה מדוכן הנואמים ומי שמיהרה לעזור לה – וקיבלה על כך מחמאות – הייתה סגנית ראש הממשלה וראשת המפלגה שלה, אבה בוש. לעומת זאת, ראש הממשלה קריסטרסון שעמד ממש לצדה של שרת הבריאות זכה לביקורת ארסית וללעג משום שלא סייע לשרה שהייתה במצוקה. "קריסטרסון נראה המום, קפץ מצד לצד, נפנף בידיו ויישר את העניבה שלו", תיארה העיתונאית יונה סימה את מה שראו כל מי שצפה במסיבת העיתונאים ולאחר מכן בקטעים שהופצו ברשת והפכו מיד לוויראליים. "במקרה של אליזבת לאן, כל שוודיה נחשפה לאופן שבו ראש הממשלה מתמודד עם אירועים בלתי צפויים. וזה היה רחוק מלהיות מרגיע".

Amid Rising Antisemitism in Norway, One of the World's Northernmost Synagogues Turns 100

As politicians and dignitaries take part in Trondheim Synagogue's centennial celebrations later this month, for the city's small but growing Jewish population it has become a safe haven from post-October 7 antisemitism.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/jewish/2025-10-16/ty-article-magazine/.premium/amid-rising-antisemitism-in-norway-one-of-the-worlds-northernmost-synagogues-turns-100/00000199-e7fe-dde4-a7bd-fffedb130000

TRONDHEIM, Norway – When it comes to the attendance list, it's hard to imagine a more distinguished and high-ranking one in Norway. Prime Minister Jonas Gahr Støre will deliver a speech. Mayor of Trondheim Kent Ranum will be there along with other municipal leaders and senior representatives of the Norwegian government. The Royal Family will also be represented alongside leaders of Norwegian Jewish communities, several bishops and leaders of various Christian denominations, an imam and representatives from the Israeli and American embassies in Norway.

The occasion? The 100th anniversary of one of the northernmost synagogues in the world, the Trondheim Synagogue, which will take place on October 26. The synagogue serves the small Jewish community (numbering approximately 200) in Norway's third most populous city, positioned about 350 kilometers south of the Arctic Circle.

Trondheim Synagogue, 2025, photo: Martin Borg

"The events will include religious services, a concert featuring Edan Tamler, a well-known Israeli cantor, and a festive dinner for congregation members and visiting guests," says John Arne Moen, the chairman of the community. Moen, who's a retired journalist and editor, has been a member of the community's board since 2006 and now serves as chairman. "The event will also include a keynote address by Chief Rabbi of Norway, Michael Melchior, who has served as an Israeli government minister and MK (the community itself doesn't have its own permanent rabbi).

The story of Trondheim's Jews goes 150 years back. "The first Jews to arrive in Trondheim came from today's Lithuania and Poland via Sweden in the 1870s," says Moen. "At the end of World War I, there were about 340 Jews in Trondheim and in other towns in Western and Northern Norway. Unlike Jews who came to Oslo, many of whom came from Denmark and German speaking parts of Europe, these were poor immigrants who escaped pogroms and poverty in the Russian Empire."

Moen goes on to say, these Jews "didn't speak Danish or German, which were languages common for educated Norwegians at the time. Instead, they spoke Yiddish and Russian. They came from small shtetls and it must have been really hard for them to settle here. Most of them didn't even intend to stay. They wanted to go to America, and Trondheim was just a stop during which they hoped to make some money for the ship ticket. However, almost all of them ended up staying here."

"These immigrants mostly settled in an area close to the harbor, known for prostitution and poverty, and they transformed it into the only Jewish quarter in Norway. It became rich in Jewish cultural and religious life led by a rabbi who arrived in 1896 from Belarus. A synagogue was founded in a building borrowed and then bought from a Baptist church, and the small community had a women's organization and a Zionist youth organization," Moen says. "There were also unique challenges."

Moen is referring to Trondheim's geographic location. Because of its proximity to the Arctic Circle, the sun in Trondheim sets after 11 p.m. in the summer and before 3 p.m. in the winter. Naturally, this is a challenge for Orthodox Jews when it comes to determining when Shabbat and holidays start and end. "This has been an issue for many years," Moen says. "Rabbi Samuel Brandhändler – the first rabbi in Trondheim – decided to have set times for Shabbat during some weeks in the summer and some winter weeks. Later, in the 1920s, that became the practice year-round making Trondheim probably the only Orthodox Jewish community with set times for Shabbat."

Moen says that the golden age of the community was between the two world wars. It was then that the community moved into its current location – a building which was decommissioned as a train station, purchased by the Salvation Army and then bought by the Jewish community. After extensive renovation work, it was inaugurated in October 1925. The building became the center of Jewish life in Trondheim and it still is today. It serves not only as the synagogue, but also the Jewish community center and home to Jewish Museum Trondheim, the permanent exhibition of this unique community.

"As a museum, we communicate knowledge, we take care of the exhibits, we research and renew," says Agnete Eilersten, 40, who has been the museum's collection manager and curator for the last five years. "The people who come here are mostly school …children [ages] 13 to 18, but we also have [individual visitors] including students, tourists and Norwegians of all ages."

Walking around the museum, Eilersten points out the old ark and Torah scrolls from Trondheim's first synagogue, pictures of the first Jewish families, exhibits about Jewish traditions and an old mikveh (Jewish ritual purification bath) in the cellar. When asked why she was drawn to work at this particular museum Eilersten, who is not Jewish herself, speaks of her fascination with Norwegian-Jewish culture which has been "hidden in many ways." But it's also about combating antisemitism. "We try to counter antisemitism by disseminating knowledge and teaching people about Jewish history," she says, "we believe that more knowledge means less prejudice." And, of course, there's also the war. "It is very important to preserve the history of World War II," she says. "We need to [pass it on] to new generations."

In Norway, this attitude isn't a given. Norway's World War II legacy is complicated by the fact that many Norwegians supported and cooperated with the Nazis. As such, it has remained in the shadows for decades. The Nazis occupied Trondheim and the rest of Norway in 1940. A year later, they took over the synagogue which became barracks for German soldiers. "We think that the soldiers, who were probably drunk, lay in their beds and shot at the ceiling," says Moen, the synagogue chairman. "The building was heavily damaged and during those years more than half of the community's members were deported and murdered. No other Jewish community in the Nordic countries suffered more than Trondheim's."

On the eve of World War II, Norway had around 2,400 Jews, including a few hundred from other nationalities. When Germany invaded and occupied Norway in 1940, the Norwegian king and government fled the country forming a government-in-exile in London, while Norway was ruled by a Nazi official named Josef Terboven, who governed through a pro-Nazi puppet government headed by Vidkun Quisling, the leader of a Norwegian fascist party, Nasjonal Samling (The National Union), founded in 1933. The party cooperated with the Nazis in taking over the country, and in many cases Norwegian policemen, not German Nazis, were the ones who arrested and deported the Jews.

Persecution of the Jews began in 1941 with arrests, property confiscation and some executions on false charges. In 1942, mass arrests of hundreds of Jews were carried out. Most were transported on the SS Donau to Auschwitz. Another ship, the MS Gotenland, transported over 150 more to the same destination in February 1943. In total, 772 Norwegian Jews were arrested or deported. The oldest among them was 80 and the youngest an eight-week-old baby. Fewer than 40 came back. Those who survived had mostly escaped to neutral Sweden. When the war was over, they returned, and although they survived they were deeply traumatized. And even worse – they stood alone.

Continues here: https://www.haaretz.com/jewish/2025-10-16/ty-article-magazine/.premium/amid-rising-antisemitism-in-norway-one-of-the-worlds-northernmost-synagogues-turns-100/00000199-e7fe-dde4-a7bd-fffedb130000

'In Norway, We Have Yet to Confront the Full Meaning of the Holocaust'

Irene Levin turned the hundreds of notes her mother left behind after her death into a book chronicling the story of Norwegian Jews during the Holocaust.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/europe/2025-04-30/ty-article-magazine/.premium/in-norway-we-have-yet-to-confront-the-full-meaning-of-the-holocaust/00000196-804b-dc27-a3df-f2fbf3d80000

When Irene Levin's mother was 96, she left her apartment in Oslo and moved into a Jewish old age home. Levin and her two children wanted her mother's – and their grandmother's – new home to feel like a miniature version of the elegant, meticulously arranged apartment she had lived in for decades. To do so, they moved in the gilded-upholstered furniture, the paintings, the silverware, and the mirrors her mother never passed without briefly checking her reflection. As part of the process, they also cleaned and organized the apartment.

It took Levin more than five years to understand the significance of what she found during that process. "There were notes everywhere," she told Haaretz in an interview. "Some were hidden in piles of newspapers, other were tucked away in drawers, on shelves, and in cupboards. Some had only one or two sentences, others were full pages written in my mother's handwriting. Although they weren't dated, her handwriting showed they spanned different time periods – the 1960s, 70s and 80s.

"When I first found the notes, I didn't read them. They became just one more thing I would get to when I had time. For five years, they stayed enclosed in an envelope." Levin's mother, Fanny Raskow, died in 2013 at the age of 101. "After she passed away, and after I retired, I started reading the notes," Levin recalls. "Mostly the notes were about World War II, but also about her upbringing before the war in a family that had escaped to what is now Lithuania. There were many unfinished sentences, especially those dealing with the arrest and deportation of her father, my grandfather. It's unclear who the notes were meant for. Maybe she wrote for herself, as a way of venting, or perhaps she hoped I would eventually find them. But she never mentioned them".

Levin says the notes revealed the dilemmas and choices her mother faced. "My mother blamed herself all her life for not being able to save her father," she says. "It haunted her constantly, until the end of her life. In all my upbringing there was a silence, and the war was never discussed openly. If it came up, it was always indirectly or through broken, incomplete sentences." At a certain point, Levin realized that her mother's story was also the story of other Norwegian Jews. The result was her book, ("Vi snakket ikke om Holocaust. Mor, jeg og tausheten," Gyldendal, 2020, literally translated as "We Didn't Talk About the Holocaust: Mother, I, and the Silence"). The English version, titled "Everyday Silence and the Holocaust", was published by Routledge last year.

"My mother was trapped in a history that had been imposed on her, and one that for decades remained almost unspoken in Norwegian society," Levin says. "When I began researching in the National Archives of Norway in Oslo, I tried to see whether other Jewish families' stories were similar to that of my mother. I started asking new questions about my personal history and discovered experiences and events that had always been there, just not talked about.

"As a child, I simply acted on behaviors that seemed normal. As an adult – and as a professional – I began questioning my own story. Are the gaps in the stories significant? The fact that the life of our tiny nuclear family was defined by specific, historical events was something I simply knew. Just as one learns one's mother tongue intuitively, I learned about 'the war'. I lived my whole life in a community of World War II survivors, yet I still didn't really know much, despite believing I knew the whole story."

'What Happened to Our Jews?'

The story of Irene Levin is, to a great extent, the story of an entire generation of Norwegian Jews. Her grandparents' families emigrated to Norway around 1905 from Lithuania, fleeing poverty, hard conditions, and persecution. Levin explains that this migration differed from that of other Scandinavian countries. While Denmark and Sweden received "Ost-Juden" – Jews from Central Europe – there were already established Jewish communities in those countries. Some were prominent figures in society and openly identified as Jews. In Norway, by contrast, Jews were only permitted to enter starting in the mid-19th century. They were few in number, poor, and mostly uneducated.

Irene Levin's book, with Irene and her mother on the cover.

Less than 40 years after her grandparents arrived in Norway, they and their children had to flee. This time, it was due to the German occupation during World War II, and their destination was Sweden, the neutral and thus safe neighboring country to the east. Levin's parents were among hundreds of Jews who left Norway as the Nazi persecution escalated, peaking in the fall of 1942 when hundreds of Norwegian Jews were deported to Auschwitz.

Levin's parents received help from a neighboring family, and their escape was aided by friends and members of the resistance movement, who hid them from the Gestapo and the Norwegian police in various locations. Their journey took 23 days. Levin's mother was pregnant during the escape, and she gave birth to Irene, her first and only child, in the Swedish town of Norrköping, where the family stayed until the war ended.

After the war, Levin, her mother, and father returned to Norway and began rebuilding their lives. She was less than two and a half years old and doesn't remember Liberation Day, but it's clear to her that even then, silence began to play a significant role. "We didn't talk about the war," she recalls. "The fact that the family went through a disaster was always present, but it wasn't spoken about. In the 1950s, when I was ten, we could be sitting with guests around the dinner table, and someone might suddenly say something like, 'It was Norwegian police who made the arrests, not the Germans.' And someone would reply, 'It doesn't matter, we're not getting them back either way.' Then the conversation would switch to the previous topic, and no one would ask, 'What do you mean?' Everyone knew what it meant, they just didn't talk about it for decades."

Did the silence begin right at the end of the war?

"You can tell from the Norwegian press how knowledge about what had happened slowly evolved. The free press resumed operations as early as May 14, 1945. On the second day, the country's largest newspaper, Aftenposten, asked, 'What happened to our Jews?' The article reported, 'There is reason to fear that many Norwegian Jews have died,' and quickly added that no confirmation had been received. In the weeks that followed, reports ended with phrases like, 'There is no reason to lose hope.' On May 17, the same newspaper reported, 'We have 750 Jews in Germany. So far, we've heard from only nine or ten.' Slowly, the news worsened, and by May 23, it was reported that the Jews had been taken to 'the notorious concentration camp Auschwitz.'

"After a while, the topic was no longer written about. It resurfaced in the trials of Norwegians who had collaborated with the Nazis, and in the court case of the Norwegian traitor Vidkun Quisling [a Nazi collaborator who headed the government of Norway during the country's occupation by Nazi Germany] where two survivors testified. One of them, the later well-known psychiatrist Leo Eitinger, told of Jews being gassed. When asked by the judge if Norwegian Jews were treated in the same way, he answered 'Yes, I swear to God.'"

The outcome of the war was catastrophic for Levin's family. Thirty-two members of her extended family, including her maternal grandfather, were murdered in Auschwitz. Her grandfather was deported along with hundreds of other Norwegians –men, women, and children – on November 26, 1942. Levin's mother tried to spare him by putting him in a hospital but he was taken from there, arrested and, the next day, loaded onto the ship SS Donau. After four days in its cargo hold, he and the others arrived in Stettin, where they were crammed into cattle cars. On December 1, they reached Auschwitz-Birkenau. Levin's grandfather's exact fate remains unknown. He was one of an endless number of victims who didn't survive and never returned to Norway.

Irene Levin.

The facts about World War II in Norway and the fate of its Jews are well-known. On the eve of the war, Norway had around 2,800,000 inhabitants, of whom about 2,400 were Jews, including around 500 from other nationalities. During World War I, Norway had remained neutral, and hoped to maintain neutrality again during World War II. But events took a different turn. A Norwegian fascist party, Nasjonal Samling (The National Union), founded in 1933 by officer and politician Vidkun Quisling, offered the Nazis cooperation in taking over the country. Germany invaded Norway and Denmark on April 9, 1940, in Operation Weserübung. Denmark surrendered within hours, while battles in Norway lasted around two months before the German victory, achieved after the Allied forces retreated and Narvik – a strategic port used for shipping iron ore from Sweden – was captured.

As the Germans occupied the country, the Norwegian king and government fled and formed a government-in-exile in London. Civilian rule in Norway was overtaken by Nazi official Josef Terboven, appointed Reichskommissar by Hitler. Terboven governed through a pro-German puppet government headed by Quisling. The Norwegian parliament was dissolved, all parties banned except Quisling's, and the judiciary was subordinated to German control.

Persecution of the Jews began with sporadic decrees early in the occupation. In 1941, arrests were made, property confiscated, and some Jews were executed on false charges. In 1942, mass arrests of hundreds of Jews were carried out, most of whom, including Levin's grandfather, were transported on the SS Donau to Auschwitz. Another ship, the MS Gotenland, transported 158 more Jews to the same destination in February 1943. In total, 772 Norwegian Jews were arrested or deported. The oldest among them 80, the youngest an 8-week-old baby. Fewer than 40 came back. Those who survived the war had mostly escaped to neutral Sweden or Britain.

The facts were known for decades, but their meaning has been the subject of public debate – one that Irene Levin, after publishing her book, is now central to. Levin is a professor emeritus of social sciences at Oslo Metropolitan University. Her work started in the area of family studies with emphasis on new family forms and gender studies. In recent years, she has moved her area of research into history and Holocaust studies and has been closely connected to the Norwegian Center for Holocaust and Minority Studies, including working with surveys on antisemitism. She has worked with Soviet Jewry and been active in applying for Norwegian non-Jews receiving the Righteous Among the Nations award, granted by Yad Vashem.

Her recent book adds to numerous other publications she's written or edited, covering topics from social sciences to remembrance, and the Holocaust in Norway.

Her new book generated considerable attention in Norway. Positive reviews appeared in major newspapers; she was interviewed by media and gave lectures across the country for over a year. Headlines focused on themes like "The Holocaust That Always Sat Within the Walls" or "The Mother Who Dealt with Trauma Through Silence." Critics noted that Levin "presents her family's history as a gateway to understanding the Jewish tragedy in Norway," "gives us a micro-history that opens wounds – with painful, terrifying details," and "breaks the silence, telling dramatic stories of fate."

Is the silence of the survivors and Norwegian society similar to that of survivors in other countries, or does it have unique characteristics?

"The phenomenon of silence is not unique, but circumstances vary. What's special about Norway is that it had a small number of Jews and geographically, with the long border with Sweden and the long coastline to England, one would think that it would be possible to hide more".

"Moreover, Norwegian Jews loved Norway. They learned the language and embraced the culture; they embraced the Norwegian love of nature and even changed their surnames to make them easier for their neighbors to pronounce. That's why what happened shocked them. They told themselves that they were arrested by the Gestapo – when, in fact, it was the Norwegian police.

"My mother always said: 'It took such a long time until we really understood, Irene.' Those who survived and returned weren't like the other Norwegians coming back after the war – the resistance fighters or political exiles. They weren't heroes. They won the war. The Jews had not won the war. They were deported or fled because of who they were, not what they did – and that came with a sense of shame. They asked themselves, 'What kind of Norwegians are we now?'"

Levin explains that other elements were involved. Some blamed themselves for failing to save relatives. They were grief-stricken, and many had to face the painful, often unsuccessful process of reclaiming seized property. Homes and businesses had been confiscated or auctioned off. Only in the 1990s, following a media campaign and the creation of a restitution committee, did Norwegian society begin to seriously reckon with the Holocaust. Survivors received compensation, and the Norwegian Center for Holocaust and Minority Studies was established.

"Until the 1990s, the story of the Jews was not integrated into the national historical narrative," Levin says. "It's not that people didn't know what happened – there were books and survivor testimonies – but Jews were not part of the main story. The Holocaust in Norway was like an appendix to Norwegian history, not part of the official narrative."

So, if the Holocaust wasn't part of Norway's war story, would it be accurate to say that Norway didn't take responsibility for what happened to its Jews?

"In three major historical books that shaped the narrative and were published in 1950, the extermination of the Jews was described merely as a 'detail'. Later, in the 1980s, six volumes titled 'Norway at War' asked: What happened to the Jews? The answer is mostly covered in the third volume, spanning 18 pages with photos. In the final section, the question is raised – could more have been done to help the Jews? could they have been warned about what deportation meant? the answer the book gives is that Jews in all occupied countries and even in the free world underestimated the cruelty of the SS. That is, responsibility was ultimately shifted to the Jews themselves – because they didn't resist arrest.

"When I first read these, I thought that they did the same as my mother, blaming herself for her father's arrest, as did society at large. Both the minority and the majority put the responsibility on the Jews. But I realized that when my mother blamed herself, she was taking the burden on herself, bearing the responsibility – as a Jewish woman and a daughter. When the author, as a representative of society, blamed the Jews, it was the opposite: it was the removal of responsibility."

Irene in her mother's arms, 1943.

Do you think this perspective still echoes in Norway in 2025, amid rising antisemitism and claims that Norwegian society is abandoning its Jews?

"For the Jews in Norway [the community numbers approximately 1,500 people], October 7 is an echo from the war, while knowing that it was not the same and that the Holocaust is unique. But Norwegian society at large did not hear the same echo. They only heard the voice from Hamas and very quickly defined the attack as a continuity of occupation.

"It was a shock that the empathy that the Jews in Norway had earned due their history during the war, suddenly disappeared. I never thought that during my lifetime, I would experience a rise of antisemitism. When researching the Holocaust and antisemitism, I was doing it as something belonging to the past to ensure it would not happen again. Suddenly, the Jewish state was attacked and its legitimacy was at stake. The Jewish voice has lost its legitimacy.

"My grandmother would always tell me: 'Die Juden sind schuldig' – the Jews are to blame, always. I thought that was relevant to the shtetl, not my everyday life. There is a shift in the perception of responsibility and legitimacy – the focus has changed, and it is no longer in our favor. I demonstrated on Women's Day and my fellow feminists didn't allow us to participate! They questioned whether there were even sexual assaults on October 7; and if they did accept that they happened, they minimized their significance, treating it as something that 'naturally' happens in every war.

"In my research on silence, an important factor is the interaction between the individual and society. After World War II, it was not only the Jews who were silent. The society at large was silent, too, but for different reasons. The space the minority has is shaped by the majority. It took Norwegian society 50 years before it recognized its responsibility in the atrocities. In the current situation, the Jewish voice has little legitimacy and the connection with society at large is of distrust. But can we Jews wait for the society to show us such a space? We have to take it. In that sense, it's like a revolution."

At the end of the interview, Levin returns to the topic of silence, which she sees as the common thread between the biographical and the historical. It's a silence shared by many survivors of the war, but Levin suggests that it is an even broader phenomenon.

"If you had asked me about the Holocaust while I was growing up – if you had asked me whether I knew about the war and what happened to the Jews – I would have said yes," she says. "But today I know that I didn't know. I didn't have the details; I didn't know what really happened. What I had was a sense that a catastrophe had occurred, and that it had happened to the Jews. Nothing more.

"And maybe that's similar to other disasters, like what happened on October 7. Even though information spreads much faster today, the feeling is similar. We know a disaster occurred, we think we understand it, but as time passes, we realize in hindsight that we didn't know everything, that we didn't grasp the scope, and that we still haven't dealt with all the implications."

הכירו את האיש שחשף כיצד המשטר האיראני מנצל ארגון פשע שוודי לפיגועים נגד ישראל

דיאמנט סליהו פיצח בתוכנית תחקירים את הקשר בין המשטר האיראני לפשע המאורגן באירופה, שהוביל לניסיונות פגיעה במטרות ישראליות.

פורסם במוסף "גלריה שישי" של "הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2025-07-02/ty-article-magazine/.highlight/00000197-c5c6-da1d-a5ff-e5c6bb950000

31 בינואר 2024 היה יום יוצא דופן בשגרירות ישראל בשוודיה, הממוקמת באזור יוקרתי במרכז סטוקהולם ומתמודדת מאז 7 באוקטובר עם הגבלות ביטחוניות מחמירות. כשאחד מעובדי השגרירות יצא בצהרי אותו היום מהמבנה הוא גילה על הדשא, בשטח שבין הגדר החיצונית לקיר השגרירות, חפץ שלא היה אמור להיות שם. המשטרה שהוקפצה למקום זיהתה את החפץ כרימון יד ישן שלא התפוצץ. היא מיהרה לסגור את הרחובות הסמוכים וניטרלה את הרימון. מאוחר יותר היא הגבירה את האבטחה סביב השגרירות וסביב אתרים יהודיים בעיר. משטרת הביטחון השוודית הגדירה את התקרית כאירוע טרור וכך מיסגרו אותה גם אחרים. ראש ממשלת שוודיה, אולף קריסטרסון, אמר שניסיון הפגיעה בשגרירות הוא מתקפה לא רק על עובדיה, אלא גם על שוודיה עצמה.

באותו שלב עדיין לא היו חשודים במעשה, אך נפוצו חששות כי חמאס מתכנן פיגועים נגד יעדים יהודיים וישראליים בחו"ל. כמה שבועות קודם לכן דיווחו גורמי ביטחון בישראל כי בדנמרק, גרמניה והולנד אף נעצרו כמה פעילי טרור שהיו קשורים לזרוע הצבאית של חמאס.

ואז זה קרה שוב: פחות מארבעה חודשים אחרי מציאת הרימון, בשתיים בלילה, נשמעו יריות סמוך לשגרירות בסטוקהולם. התקשורת המקומית דיווחה ששוטרים בניידת משטרה שמעו את היריות ומאוחר יותר אף נמצאו במקום תרמילים מכלי נשק. עוד דווח כי כמה ימים לפני התקרית עצרה המשטרה, בשני מקרים נפרדים, נערים מדרום לסטוקהולם שהיו בדרכם לשגרירות הישראלית במונית. אחד מהם אף היה חמוש באקדח.

לאחר תקרית הירי במאי התבצעו מעצרים והמוסד הישראלי חשף את מה שגילה על התקריות בסטוקהולם ועל תקרית דומה שאירעה בשגרירות ישראל בבלגיה. על פי המוסד, האנשים העומדים מאחורי תקיפת היעדים הישראליים באירופה אינם ג'יהאדיסטים, פעילי חמאס או אקטיביסטים פרו-פלסטינים. באופן מפתיע, מדובר היה בארגון הפשיעה השוודי "פוקסטרוט", שמפיל את חיתתו על המדינה כבר זמן רב ושמו נודע לשמצה בהקשרים אחרים לגמרי – סחר בסמים, עבירות הונאה וחיסולי חשבונות בעולם התחתון.

"פוקסטרוט החל לצבור כוח ב-2020", אומר העיתונאי דיאמנט סליהו, שעוקב בשנים האחרונות אחרי ארגוני פשע מאורגן בשוודיה. סליהו כתב ספר על פוקסטרוט שהתפרסם באפריל השנה ונקרא När Ingen Lyssnar ("כשאיש לא מקשיב", הוצאת Mondial) וסדרת טלוויזיה שיצר על הארגון משודרת בימים אלה בטלוויזיה השוודית. "המשטרה החלה לשים לב לארגון בעקבות פריצה לתקשורת המוצפנת שלו, שהתאפשרה הודות לחקירה בינלאומית גדולה ולפעילות של רשויות אכיפת החוק בצרפת", הוא מסביר. "בעקבות כך גילתה המשטרה בשוודיה ארגון גדול שלא הכירה ואת האדם ששלט בו – רוא מג'יד, עבריין מהעיר אופסלה, שגייס אליו פעילים מרקעים שונים: שוודים ותיקים ומהגרים, גברים ונשים, עצמאים, בני נוער, בעלי מחסנים ואנשי לוגיסטיקה. למשטרה התברר גם שהארגון עוסק בכמויות גדולות מאוד של סמים, שמגיעים ממקומות שונים כמו ספרד והולנד ומופצים בשוודיה. ככל שהכמויות גדלו, הארגון השתלט על חלק גדל והולך של שוק הסמים השוודי ונתקל בהתנגדות של ארגוני פשיעה אחרים שהחלו להילחם בו".

צילום: היו גורדון

סליהו מוסיף כי כשהמשטרה השוודית החלה להתקרב לבכירים בפוקסטרוט, חלקם נמלטו – לטורקיה או לדרום אמריקה. "טורקיה משחקת תפקיד חשוב בסיפור מכיוון שחלק ממנהיגי הארגון נולדו בה ומחזיקים באזרחות טורקית, שמונעת את הסגרתם לשוודיה. אחרים, כמו מג'יד עצמו, שאינו יליד טורקיה, יכולים היו להשקיע בנדל"ן במדינה, וכך לקנות בה אזרחות. מאחר שהמנהיגים היו בחו"ל, החלו מחסלי החשבונות בשוודיה לפגוע בקרובי משפחה שלהם, מה שגרם להסלמה בקונפליקט. בסופו של דבר פוקסטרוט עצמו נקלע לקונפליקט פנימי, כאשר מצד אחד ניצב מג'יד ומצד שני מי שהיה שותפו והפך עכשיו ליריבו – אסמאעיל עבדו".

שני היריבים, מג'יד ועבדו, באים מרקע דומה: שניהם גדלו באופסלה, העיר הרביעית בגודלה בשוודיה, השוכנת צפונית לסטוקהולם, ושניהם בני מהגרים – מג'יד, יליד 1986, נולד באיראן והגיע כתינוק לשוודיה, ועבדו, יליד 1990, נולד בשוודיה לאם טורקייה ואב לבנוני. כינויו של מג'יד, שהוא כורדי במוצאו, הוא "השועל הכורדי", וכך גם כונה בתקשורת המוצפנת של הארגון – FoxKurdish, ומכאן גם מקור השם פוקסטרוט; ואילו עבדו מכונה "התות", מכיוון שמשפחתו מחזיקה חברות בתחום מכירת פירות. עבדו החל את הקריירה הפלילית שלו כיד ימינו של מג'יד ושניהם מבוקשים כיום בצווי מעצר בינלאומיים, שניהם שוהים מחוץ לשוודיה ושניהם מנהלים את ארגוני הפשיעה שלהם מרחוק.

אבל חרף הדמיון ביניהם, מג'יד ועבדו שונים זה מזה מבחינות רבות. מג'יד החל לעבוד בעסקים קטנים כנער ונאסר כבר בגיל צעיר על עבירות סמים ותקיפה. לאחר שחרורו מהכלא החל להקים את פוקסטרוט, שנותר מתחת לרדאר המשטרתי עד 2020, אז הוא נמלט משוודיה ושהה בחבל כורדיסטאן העיראקית לפני שהתמקם בטורקיה; בהמשך, בגלל חשש ממעצר, עבר לאיראן. עבדו היה תלמיד טוב ממשפחה נורמטיבית למדי, שיחק כדורגל כנער ובגיל 20 פתח חנות ירקות – אך כשהיה בן 26 כבר נכנס לכלא על סחר בסמים. על פי שוטרים שעמם שוחח סליהו, עבדו ניצל את עסקי משפחתו ובעיקר את ניסיונו הלוגיסטי ביבוא וייצוא כשהחל לקחת חלק בעסקי הסמים של מג'יד. כשמג'יד נעצר בטורקיה עבדו סייע בשחרורו, ובתחילת 2023 שניהם חיו עדיין בטורקיה וניהלו ממנה את ארגון הפשיעה החזק בשוודיה, שפעילותו כללה מלבד סחר בסמים גם חיסולים של עבריינים מארגונים יריבים.

אך בקיץ של אותה שנה חל פיצול בארגון, ו"השועל" ו"התות" נהפכו ליריבים: עבדו ואנשיו החליטו לעזוב את פוקסטרוט והחלו לפעול כארגון נפרד, שנודע בשוודיה בשם "רומבה". היריבות בין שני הארגונים הפכה לסיוט עבור רשויות אכיפת החוק במדינה, שלא הצליחו להשתלט על המצב ולהחזיר את תחושת הביטחון לתושבים. אלה נאלצו לחזות שוב ושוב בהוצאות להורג במרחב הציבורי, בתקריות ירי ואלימות והנחת מטענים בבנייני מגורים בכל רחבי המדינה.

האירוע המכונן של הקונפליקט אירע בספטמבר 2023 כאשר שני צעירים, האחד בן 15 והשני בן 19, יצאו בשעת לילה על גבי טוסטוס כשפניהם מועדות לווילה באופסלה. השניים היו שכירי חרב, מאלה שמבצעים איומים, סחיטות, מעשי אלימות, חבלה ורצח עבור אחרים תמורת תשלום. הם קיבלו הוראה מטורקיה להגיע לווילה שבה חייתה אמו של אסמאעיל עבדו. הם מצאו שם חלון שהיה מעט פתוח ואחד מהם ירה דרך החריץ ופגע בחזה האם, שהיתה בת 58 במותה. הירי הקטלני הוביל להסלמה דרמטית ולשרשרת מעשי נקמה שנמשכת עד היום.

"רצח אמו של עבדו גרם לכך שפושעים רבים עברו לצד שלו", אומר סליהו ומסביר שמכאן הדרך היתה פתוחה למלחמה חוצת גבולות: "ניסיונות רצח של עבריינים המקושרים לפוקסטרוט התרחשו בבגדאד, בסרייבו ובנורווגיה. מקרים אלה משכו תשומת לב גם מחוץ לשוודיה, וגם הרשויות באיראן הבחינו בהם והבינו שמי שמסוגל לשלוח רוצחים למקומות רבים כל כך, יכול לשמש גם לצרכים אחרים". כך החל להירקם הקשר בין מלחמות העולם התחתון השוודי למלחמות אחרות לגמרי.

סליהו הוא העיתונאי השוודי המזוהה ביותר עם דיווחים ותחקירים על עולם הפשע המאורגן במדינה. יש לו קשרים רבים בתוך ארגוני הפשע, במשטרה וברשויות אכיפת החוק והוא נחשב לכתב אמין על ידי גורמים מכל צדי המתרס. הוא נולד לפני 41 שנה ביוגוסלביה למשפחה אלבנית מקוסובו, והיגר עמה לשוודיה בילדותו עוד לפני תחילת המלחמה במולדתו. הוא החל את הקריירה העיתונאית שלו בעיתון מקומי בעיר שבה גדל בצפון שוודיה, משם המשיך ליומון הנפוץ "אקספרסן" ואחר כך לרשות השידור הממלכתית. הוא נשוי ואב לילדה, ומתגורר בסטוקהולם.

את כנופיות הפשע המאורגן בשוודיה הוא מגדיר כ"בעיה החברתית הגדולה ביותר שלנו. זו הבעיה שקורעת אותנו, יוצרת קיטוב ופוגעת בחברה בצורה חמורה מאוד. היום אפשר להזמין בשוודיה סמים או רצח באותה קלות שבה מזמינים משלוח של אוכל". הוא מוסיף כי הרווחים ממכירת סמים ומהונאה יותר מהוכפלו בהשוואה לתקופה שלפני 2020, וכי הפשע המאורגן גם הצליח לחדור למוסדות המדינה – למשטרה, למכס ולביטוח הלאומי. "בשנתיים האחרונות אנשי פוקסטרוט לבדם ביצעו – כחלק מהעימותים עם ארגונים אחרים – לפחות 30 מעשי רצח (לא כולל ניסיונות רצח שלא הצליחו) וכן מקרי ירי ופיצוצים שנועדו להפחדה. 16 מהנרצחים היו חפים מפשע – שכנים, קרובי משפחה ואנשים שנפגעו בגלל טעות בזיהוי".

מה ההסבר שלך לכך שדווקא שוודיה, שידועה כמדינה בעלת מוסדות מסודרים, מערכת רווחה מפותחת ורמת אמון גבוהה במוסדות, הפכה לקורבן לפשיעה מהסוג הזה?

"בשוודיה היתה נאיביות מוחלטת לגבי בעיות מהסוג הזה. המוסדות שלנו לא היו מוכנים להתפתחות כזו. בעבר, בשנות ה-90 למשל, היו כנופיות עברייניות של אופנוענים, אבל זה היה משהו שהשלטונות יכלו להבין – בחורים עם סימנים מזהים, ווסטים עם שם הכנופייה, זקנים ואופנועים. אפשר היה לדבר איתם. אחר כך הגיע דור חדש של אנשים צעירים שלא כיבדו את ההיררכיה של הכנופיות הישנות, שהיה קשה יותר להבין אותם ושגם החלו להשתמש באלימות קשה מאוד. באותו זמן היתה רפורמה במשטרת שוודיה והארגון מחדש גרם לכך שהמשטרה איבדה יכולות ברמה המקומית היכן שארגוני הפשע פעלו, ובו בזמן גם מוסדות כמו הביטוח הלאומי ורשויות הרווחה נעלמו מאותם המקומות.

להמשך הכתבה: https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2025-07-02/ty-article-magazine/.highlight/00000197-c5c6-da1d-a5ff-e5c6bb950000

Sailing with Fanatics

As Swedish Member of Parliament Lorena Delgado Varas and activist Greta Thunberg make their way to Gaza as part of the so-called Global Sumud Flotilla (GSF), many Swedes assume that their intentions are good. However, the reality behind the movement they are actively supporting is as far as can be imagined from humanitarian, non-violent, peaceful activism.

Published in Swedish daily Svenska Dagbladet:
https://www.svd.se/a/lw6anA/lorena-delgado-varas-och-greta-thunberg-seglar-i-daligt-sallskap

The images of destruction and suffering from Gaza, combined with statements published by the flotilla's organizers, have created an image of brave and kind-hearted activists, willing to pay a heavy personal price to deliver humanitarian aid and draw the world’s attention to Gaza. On its website, GSF describes itself as “a coalition of everyday people – organizers, humanitarians, doctors, artists, clergy, lawyers, and seafarers – who believe in human dignity and the power of nonviolence.” They also emphasize that their loyalty lies with “justice, freedom, and the sanctity of human life.”

But the reality behind GSF is far removed from the idealistic image presented to the public.

Screenshot

Less than three months ago, a meeting took place at Hamas’ headquarters in Algeria. Participants included representatives of the Global Sumud Flotilla and leaders of the movements that murdered, raped, tortured, and burned hundreds of Israeli civilians on October 7th – and many more before that. Among those present were Youssef Hamdan, Hamas' representative in Algeria, and Nader al-Qaisi, a representative of the Popular Front for the Liberation of Palestine (PFLP). This was no secret meeting. Despite the continued portrayal of the flotilla by Swedish media as a peace initiative with humanitarian aims, publicly available material reveals concrete links between GSF and some of the world’s most notorious terrorist organizations. All it takes to uncover these connections is a basic knowledge of Arabic and a quick search through social media.

In one photo published by Nabil Chennoufi, a spokesperson for GSF who frequently shares extremist violent propaganda on social media, two members of the flotilla’s steering committee – Wael Nawar and Hayfa Mansouri – can be seen smiling and wearing keffiyehs with Hamas symbols, alongside leaders of the terrorist organization in Algeria. The caption says the meeting focused on the flotilla’s progress, its positive impact, and its connection to the "Palestinian resistance." In a second photo, a third steering committee member, Marouan Ben Guettaia, is seen meeting with Hamas leader Hamdan.

It’s important to stress that Greta Thunberg is not merely a regular passenger on one of the flotilla’s boats. GSF’s own website showed her as a member of the steering committee, alongside the aforementioned individuals. For some reason, her name and picture suddenly disappeared last Thursday.

Another committee member is Brazilian activist Thiago Ávila, who has openly expressed his admiration for the late Hezbollah leader Hassan Nasrallah. On social media, Ávila shared how he was inspired as a young man after meeting Nasrallah and described him as “an important anti-colonial figure who defeated Zionist and imperialist armies multiple times.” Earlier this year, Ávila attended Nasrallah’s funeral in Beirut – a massive demonstration attended by tens of thousands of people chanting “Death to Israel” and “Death to America.” Ávila was impressed, writing: “Today I saw thousands of new freedom fighters.”

As a reminder, it’s worth noting that Hezbollah is a militant Shia Muslim organization allied with Iran, Russia, North Korea, and Shia militias in Iraq. It is designated as a terrorist organization by the United States, the United Kingdom, and the European Union, and is responsible for numerous terror attacks and kidnappings around the world – financed by Iran’s Islamist regime and the narcotics trade.

But it seems Ávila is not loyal to only one terrorist organization. In a photo, he is seen posing next to convicted PFLP terrorist Leila Khaled, with a green heart emoji and a Palestinian flag. The caption reads: “Today I met one of the people I admire most in the entire world.” Khaled’s notoriety, it should be remembered, is not based on “human dignity and the power of nonviolent action,” but on her involvement in the hijackings of TWA Flight 840 and El Al Flight 219 in the late 1960s and early 1970s.

Another member of the GSF steering committee is Muhammad Nadir Al-Nuri Kamaruzaman, head of the GSF Southeast Asia coalition. He is also the founder of the Malaysian organization MyAqsa Defenders and CEO of the NGO Cinta Gaza Malaysia. Both organizations have expressed support for Hamas and have been linked to financing Hamas-run infrastructure in Gaza. Among other things, Cinta Gaza has published an e-book glorifying Yahya Ayyash, known as Hamas’s top bombmaker and responsible for numerous mass-casualty attacks in Israel during the 1990s. MyAqsa Defenders has also hosted a livestream event with Muslim Imran, whose name has appeared on Hamas channels as an official Hamas spokesperson.

Despite this information being openly and proudly published by those involved, neither Greta Thunberg nor Lorena Delgado Varas have been publicly questioned in Sweden for their participation in what clearly appears to be a well-organized, international operation with strong ties to terrorist groups. Sure – as citizens of a democratic country, they have every right to take part in whatever Mediterranean adventures they choose. But when those journeys are part of a network led by individuals with proven links to organizations responsible for massacres of civilians, there is a responsibility to investigate, question, and report.

It seems that behind the flowery rhetoric about human rights, humanitarian aid, and nonviolence hides a movement whose leadership praises antisemitic, religiously fanatical, chauvinistic, and ultranationalist violent actors. By participating in this initiative, Thunberg and Delgado Varas help legitimize forces that threaten democracy, gender equality, freedom of expression, and the very idea of a peaceful civil society. Despite their public image as champions of justice and solidarity, the facts suggest something quite different — in reality, Thunberg and Delgado Varas are supporting right-wing extremists.

I'm Israeli. Am I allowed on your streets?

Glorifying Terror at Way Out West. A Fancy Architecture Firm Rejects Israeli Colleagues. And a Mob Threatens to Attack Israelis in Central Stockholm.
Published in Swedish daily Svenska Dagbladet: https://www.svd.se/a/VzExKW/jag-ar-israel-kan-jag-leva-har

It’s a spiral — it starts with a feeling of discomfort and eventually leads to avoiding certain environments. If, for example, you're a Jewish music lover and the Way Out West festival is a must on your events calendar, maybe this year you skipped it because of one of the festival’s main acts – Kneecap. The festival describes them as “controversial Belfast rappers creating music for the powerless and the voiceless.” It doesn’t specify who those voiceless people are, but a clue might be that one of the Irish rappers, during a performance, shouted “up Hamas, up Hezbollah” while wearing a Hezbollah flag. The oppressed and supposedly powerless turn out to be fascist, chauvinist, racist, antisemitic, and well-funded terrorist organizations.

Screenshot

When the Swedish Jewish Central Council asked Way Out West to cancel the band, the festival chose to play the freedom-of-speech card – something they likely wouldn’t have done if it had been a band supporting far-right rather than far-left populists. But the real issue is that Kneecap gave the festival exactly what it seemed to want – an image of uncompromising, righteous rebels standing up to censorship and oppression. Music industry professionals know very well they have everything to gain and nothing to lose when B-list celebrities scream “Fuck Israel” while they whisper to each other that the Jews are once again whining about antisemitism and supporting genocide.

Way Out West is just one example. In October, Swedish Jews will likely also avoid Kulturhuset, which has chosen to use taxpayers’ money to fund a public discussion moderated by Shora Esmailian. The event marks two years to the October massacre of Israelis and Kulturhuset couldn't come up with a more suitable candidate than Esmailian. The same Esmailian who was moved by images of Hamas fighters invading Israel to massacre, rape, and kidnap hundreds of civilians, and who later explained that “the reason hostages were taken was because it’s the Palestinians’ only way to negotiate for freedom”.

Many Swedish Jews who have nothing to do with Israel’s war in Gaza feel deeply uncomfortable attending events where support for Hamas is tolerated. For their own sake, they stay away. Sure, they’re not being kicked out – not yet – but when it comes to Israelis, there’s a more proactive attitude.

Boycott is now the latest trend and a cheap way to craft a virtuous image.

A group of Israeli architects and designers who had scheduled meetings with Swedish colleagues ahead of their visit to Sweden received the following reply from an architect at White, one of Scandinavia’s leading architecture firms:
“I’m relatively sure that neither you nor your fellow travelers support what the Israeli government is doing, so this might seem strange, but as long as the State of Israel continues its war tactics, we will have to pause tours and collaborations. See it as a form of pressure.”

It’s a revealing message. The sender assumes the group members oppose Netanyahu’s government and its Gaza policy — which many Israelis do. But it doesn’t matter. All Israelis are automatically canceled. If the Swedish architect truly cared about Palestinian victims and wanted to work toward ending the war, he would support more dialogue with Israelis, not less. But these symbolic gestures are solely about appearing virtuous and morally superior. It’s not even about buying into the absurd narrative that Israel is a colonialist project — because White has previously collaborated with Israeli colleagues. But now, boycotting is the trendy new stance and an easy way to signal virtue.

Who cares that millions of Israelis have fought for their lives and political freedoms over the past two years? Who cares that thousands of deadly rockets from six countries have rained down on them? Who cares that academic boycotts, trade blockades, and cultural isolation only strengthen the extremist forces on both the Israeli and Palestinian sides, while hurting the moderate, pragmatic voices trying to build bridges?

The spiral ends with a mob out on the streets, hunting for Israelis.
“We don’t accept war criminals walking freely in our streets,” read a post calling people to gather outside a hotel in Stockholm where an Israeli tourist — spotted in the city center — was staying. Rumors began circulating on social media — “an IDF soldier in Stockholm!” — and the digital intifada took off.
“Israeli passports should not be accepted at the border!” read one comment.
“The problem is they usually have two passports — one from their real country and one from Israhell,” said another.
Finally, came the demand for blood:
“Let’s go there. Who’s coming with me? We should take the law into our own hands,” one user wrote on X, continuing: “Violence must be used.”

Is the goal to organize a lynching or to pose as humanitarian superheroes? It doesn’t really matter.

It’s easy to threaten tourists.

But what about me? I’m Swedish, but also an Israeli-Jewish Zionist. I write for Haaretz, an Israeli newspaper critical of the Gaza war. Still, like many of my colleagues, I’ve served in the IDF. That said, I thought I was fully integrated into Sweden and that my presence here was just as unconditional as anyone else’s. Is that no longer true? Like most Israelis, I’m not afraid of self-righteous bullies shouting “no Zionists on our streets” – so this is just a rhetorical question – I’m neither a tourist, an architect, nor a Way Out West fan. But I am a Swedish-Israeli who loves his country of origin – Am I allowed to walk your streets?

לא ירוקה, ולא מוטרדת במיוחד מהנשיא טראמפ – ביקור בגרינלנד

תושבי גרינלנד לא מעוניינים להסתפח לארה"ב, אבל יש להם עניינים יותר דחופים לטפל בהם. למשל רפורמת הדיג הכושלת, המחסור האקוטי ברופאים וכמובן, הניסיון להיפרד מדנמרק ולזכות בעצמאות.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2025-06-30/ty-article-magazine/.highlight/00000197-b1a6-d6b3-abf7-f9f7f9b00000

העובדה הראשונה והבסיסית ביותר שנחשפת בביקור בגרינלנד היא שלמרות שמה, היא איננה ירוקה כלל. למעשה, קשה למצוא בה אפילו רמז לירוק. כבר מהאוויר, לפני הנחיתה באי הגדול בעולם, ברור שהצבע הבולט בו הוא לבן היות ורובו מכוסה בשכבת קרח שהעובי הממוצע שלה הוא יותר מק"מ וחצי. הקרח מכסה כ-1,710,000 קמ"ר, כ-80% משטח האי, אבל גם אזורי החוף, אלו שאינם חלק משכבת הקרח האימתנית, אינם ירוקים. הם מורכבים מסלעים שחורים מכוסי כתמי שלג ומחורצים בפיורדים עמוקים. זוהי גיאוגרפיה קיצונית מאוד וכך גם הדמוגרפיה. שטחה של גרינלנד גדול כמעט פי מאה מזה של ישראל אך באי כולו, המקום עם צפיפות האוכלוסין הנמוכה בעולם, חיים כ-57,000 תושבים בלבד. פחות מאשר בקריית-אתא. יש בה בסך הכל 12 ישובים שחיים בהם יותר מאלף תושבים, כולם סמוכים לחוף שאורכו כ-44,000 ק"מ. בנוסף אליהם ישנם עוד כמה עשרות ישובים קטנטנים. בגלל המרחקים העצומים והאקלים הקשה, אין אפילו כביש אחד שמחבר בין הישובים ומי שמבקש לנוע בינהם שלא באמצעות מזחלות כלבים חייב לעשות זאת באוויר או בים, וגם זה רק כאשר המפרצים והפיורדים לא קפואים.

את שמה קיבלה גרינלנד, על פי האגדות, מהמתיישב האירופאי הראשון. ממציא השם, אריק האדום, כך מסופר במוזיאון הלאומי בבירה נוק, הוא אחת הדמויות מהסאגות האיסלנדיות שנכתבו בימי הביניים על התקופה הוויקינגית. המוזיאון, שמציג למעט המבקרים שמגיעים לגרינלנד את ההיסטוריה שלה באמצעות מוצגים היסטוריים, מפות והסברים מפורטים, מספר שאריק האדום היה חקלאי נורבגי שגלה לאיסלנד ונתן לגרינלנד את שמה כאשר הגיע אליה לפני יותר מאלף שנה. יחסית לצפון מערב איסלנד, האזור ממנו הגיע, השטחים הפוריים יחסית של דרום מערב גרינלנד היו מפתים להתיישבות והשם גרינלנד הומצא כדי למשוך מתיישבים נוספים. המיתוג עבד. גרינלנד הפכה למושבה, אך היא ננטשה על ידי האירופאים כ-500 שנה מאוחר יותר, ככל הנראה מסיבות סביבתיות ואקלימיות.

האירופאים חזרו לגרינלנד רק במאה ה-18. הם חיפשו את צאצאיהם של המתיישבים האירופאים הקדומים, אך לא מצאו כאלו. במקומם, הם מצאו בני-אדם ממוצא אחר לגמרי, אינואיטים שאבותיהם הגיעו ממזרח קנדה של היום בסביבות המאה ה-12. זו היתה תרבות אחת מיני רבות שנדדו לגרינלנד באלפי השנים האחרונות. רובן נעלמו עם השנים, אך זו שרדה. עם ההגעה המחודשת, החלו הדנים בפרויקט פוליטי שכלל מונופול על המסחר עם האי, מניעת גישה של מדינות אחרות אליו והפיכת תושביו לנוצרים. האינואיטים מצידם קיבלו את המצב החדש בלית ברירה והסטטוס של גרינלנד כקולוניה החזיק מעמד עד אמצע המאה העשרים אז הפכה לחלק אינטגרלי מהממלכה הדנית. 

במהלך העשורים האחרונים גדלה רמת האוטונומיה של הגרינלנדים. הם קיבלו אזרחות דנית ב-1953 וזכו לאוטונומיה ב-1979 כשהוקמה ממשלה מקומית שהחלה לנהל את חיי היומיום בגרינלנד בעוד השליטה על מדיניות-החוץ, בית-המשפט העליון, קביעת ערך המטבע וסידורי הביטחון נשארו בקופנהגן. ב-2009 קיבלו הגרינלנדים מה שמכונה "שלטון עצמי" שהרחיב את האוטונומיה שלהם לתחומי סחר החוץ, כריית מינרלים, אכיפת חוק ומספר נושאים סימבוליים כמו קביעת מעמד השפה הגרינלנדית כשפה רשמית. עם זאת, האי הוא עדיין טריטוריה דנית, ראש המדינה הוא מלך דנמרק והגרינלנדים, שיש להם אמנם פרלמנט משלהם, גם שולחים שני נציגים לפרלמנט בקופנהגן.

כל זה לא עניין במיוחד את הנשיא האמריקאי, דונלד טראמפ, שהודיע עם כניסתו לתפקיד שגרינלנד צריכה להיות חלק מארה"ב. מכיוון שגרינלנד חשובה לביטחון הלאומי של ארה"ב ומכיוון שיש בה מחצבים שארה"ב זקוקה להם, הוא הציע לתושבי האי להפוך לאמריקאים, הוא הכריז, ולא בפעם הראשונה, שהוא מוכן לקנות את גרינלנד ולאחרונה הוא אפילו לא שלל כיבוש צבאי של האי. את היוזמה האמריקאית השלימו גם כמה מהלכים בשטח. סגן הנשיא ואנס ורעייתו ביקרו בבסיס חיל-החלל האמריקאי פיטופיק שבצפון גרינלנד בסוף מרץ בסמוך לבחירות לפרלמנט המקומי. בביקור העביר סגן-הנשיא ביקורת על הדנים וחיזק את תביעתו של הנשיא על האי. מוקדם יותר השנה ביקר גם בנו של הנשיא טראמפ, דונלנד ג'וניור, בגרינלנד. שני הביקורים נעשו ללא תיאום וללא הזמנה גרינלנדית ולמורת רוחה של דנמרק.

"אנחנו תקועים באמצע, בין דנמרק לארה"ב", אומר בנט אולסוויג ינסן, מנהל חברה העוסקת בכרייה של אנורתוזיט, סלע יסוד שמהווה מקור לאלומיניום ולמינרלים שונים. המשרד שלו נמצא בבניין משרדים חסר ייחוד בנוק מרחק כמה דקות הליכה מקו החוף וסמוך לאזור מאוד לא פסטורלי של מוסכים, מחסנים ובניינים תעשייתיים. "אנחנו מבינים שיש לגרינלנד תפקיד בביטחון הלאומי של ארה"ב", הוא מוסיף, "אבל האמריקאים ישיגו הרבה יותר באמצעות דיאלוג. אני לא חושב שהפוליטיקאים שלנו יתנגדו להצבת חיילים אמריקאיים נוספים או לבניית בסיסים חדשים. גישה אגרסיבית תשיג את ההיפך ממה שהאמריקאים רוצים". על פי אולסוויג ינסן, גם מבחינה כלכלית האמריקאים יכולים להנות משיתוף פעולה עם גרינלנד ללא השתלטות עליה. הוא מסביר שמעט מאוד חברות פעילות בעסקי הכרייה בגרינלנד בגלל הקשיים הלוגיסטיים הכרוכים בכרייה, החוסר בתשתיות, הסיכון הכלכלי והזמן הארוך שעובר עד שמתחילים לראות רווחים. "יש חברות מכל העולם שמתעניינות בכרייה בגרינלנד, יש הרבה קנדים, אוסטרלים ואירופים. אבל באופן מוזר, כמעט שאין אמריקאים למרות שיש שם ביקוש למינרלים. איש לא ידחה אותם, הם יכולים לבוא מתי שהם רוצים והם יתקבלו בברכה. חוץ מחברות רוסיות וסיניות, אני חושב שכל אחד יתקבל כאן בברכה".

אולסוויג ינסן מסביר שגרינלנד צריכה להשקיע יותר בהורדת הסיכון למשקיעים חיצוניים ובתיקון הליכי אישורי הכרייה שהם כרגע "פחות נעימים מטיפול שורש אצל רופא-שיניים". המדינה גם צריכה להכריע בנושאים שונים הקשורים להשלכות סביבתיות ופוליטיות של כריית מחצבים שנדונו בעבר. ב-2021 החליטה גרינלנד להפסיק לחלק זיכיונות להפקת נפט ולכריית אורניום וייתכן שהחלטות אלו ישתנו בעתיד. הכלכלה של גרינלנד מבוססת כיום בעיקר על מגזר הדייג שמהווה למעלה מ-90% מהייצוא וחצי מהכנסת הממשלה מגיע כמענק שנתי מדנמרק. לכן ברור לרבים בגרינלנד שיש לגוון את הכלכלה בהכנסות ממקורות אחרים – מכרות ותיירות. עם זאת, המחיר של פיתוח ענפים אלו, בין אם מדובר בהרס הסביבה או בהשלכות של תיירות המונית, הוא נושא לאי-הסכמה פוליטית. "זו ארץ של פרדוקסים", מסכם אולסוויג ינסן, "רוצים מכרות אבל לא יותר מדי, רוצים עצמאות, אבל לא לוותר על התמיכה הכלכלית הדנית, רוצים תיירים, אבל לא תיירות המונים. אלו אתגרים גדולים והיוזמה האמריקאית היא רק חלק מזה".

למרות האגרסיביות של המהלך האמריקאי, יש לו תקדימים היסטוריים ואפילו היגיון גיאוגרפי מסוים. גרינלנד היא חלק מהלוח היבשתי של צפון-אמריקה והבירה נוק, קצת יותר קרובה לוושינגטון מאשר לקופנהגן. גם היסטורית, ארה"ב מהווה חלק מהסיפור של גרינלנד. "במאה ה-19 שר-החוץ האמריקאי, ויליאם סיוארד, הציע לקונגרס שארה"ב תקנה את גרינלנד כפי שהיא קנתה את אלסקה מרוסיה", אומר מרטין בראום, עיתונאי וסופר דני, שכתב מספר ספרים על גרינלנד ועל האזור הארקטי, "זה לא יצא לפועל, אבל אחרי מלחמת העולם השנייה, הצעה רשמית יותר הוצעה על ידי שר-החוץ האמריקאי לעמיתו הדני שביקר בוושינגטון על רקע העובדה שארה"ב טיפלה בגרינלנד כאשר דנמרק היתה כבושה על ידי הנאצים. הממשלה הדנית דחתה את ההצעה, אך מכיוון שהיה ברור שהאמריקאים לא מתכוונים לנטוש את האי אחרי שהם בנו בו בסיסים בזמן המלחמה, הממשלה הדנית חתמה על הסכם הגנה עם ארה"ב ב-1951. ההסכם ההוא עדיין בתוקף והוא זה שמאפשר את קיומו של בסיס חיל-החלל האמריקאי פיטופיק (לשעבר בסיס חיל-האוויר טולה) בצפון גרינלנד. הבסיס הזה הוא חלק חשוב של ההגנה האמריקאית מפני טילים. יש שם רדארים המשמשים כאמצעי אזהרה מפני טילים רוסים, סיניים וצפון-קוריאניים. בימינו החשש הוא בעיקר מהטילים הגרעיניים של הרוסים שמוחזקים בחצי-האי הארקטי, קולה". העובדה שגרינלנד היא חלק מדנמרק ולכן חלק מנאט"ו מסבכת מאוד את התביעה האמריקאית על האי מכיוון שארה"ב, הכוח המוביל את נאט"ו, יוצרת למעשה סכסוך טריטוריאלי עם דנמרק, מדינה ידידותית, שהיא גם אחת המדינות המייסדות של הברית הצבאית.

"זה משבר מדיניות החוץ הדני החמור ביותר ביותר מאז מלחמת-העולם השנייה", אומר קריסטיאן סובי קריסטנסן, ראש המכון לאסטרטגיה ולימודי מלחמה באקדמיה הצבאית הדנית הממלכתית, "הטריטוריה של דנמרק מאוימת מצד בעלת ברית שלה ובתקופה הזו האורות דולקים שעות ארוכות בקופנהגן במשרדי ראש-הממשלה, ההגנה והחוץ".

סובי קריסטנסן אומר שניכר מההצהרות של מנהיגים אירופאים אחרים, שהדנים משקיעים מאמץ בגיוס תמיכה של מדינות אחרות ושיש דאגה מההשלכות האפשריות של המהלכים האמריקאים על נאט"ו. השבוע הודיע נשיא צרפת, עמנואל מקרון, שיבקר בגרינלנד בליווי ראש-ממשלת דנמרק, מדה פרדריקסן. הביקור יתרכז בביטחון האזור הארקטי וצפון האוקיינוס האטלנטי וניתן לראות בו תמיכה אירופאית בדנים מול האגרסיביות האמריקאית. "אם המפקד העליון של צבא ארה"ב לא פוסל אפשרות לכבוש חלק מהטריטוריה שלך, מה המשמעות של ברית עם ארה"ב", אומר סובי קריסטנסן, "כנראה שזה לא יגיע לזה, כל עוד אלו רק הערות כלליות פה ושם וזו לא אופציה ראשונה שעולה בחדר-המצב בבית הלבן, אבל השאלה בכל זאת עולה – עד כמה אפשר לסמוך על ארה"ב".

מה בעצם צריכים האמריקאים מגרינלנד?

"הדבר הראשון שהם צריכים קשור למיקום של גרינלנד. מבחינה גיאוגרפית, בעבור טילים ומטוסים, הדרך הקצרה ביותר מרוסיה לצפון-ארה"ב עוברת בצפון גרינלנד. זה ההיגיון של הנוכחות הצבאית האמריקאית באי ובבסיס פיטופיק. היום יש שם כ-150 חיילים, אבל בזמן המלחמה הקרה היו אלפים. מאז סוף המלחמה הקרה, האזור הארקטי לא היה גבוה בסדר העדיפויות האמריקאי, אבל אחרי סיפוח חצי-האי קרים על ידי הרוסים, נעשתה הערכה מחדש של האסטרטגיה האמריקאית שהפכה את רוסיה למרכזית, ולכן גרינלנד שוב עלתה בחשיבותה". מעבר להגנה האווירית, סובי קריסטנסן מציין גם את ה- GIUK gap, מעבר ימי אסטרטגי הממוקם בין גרינלנד, איסלנד ובריטניה ומהווה ציר קריטי ונקודת חנק מרכזית בצפון האוקיינוס ​​האטלנטי. המעבר בין האוקיינוס ​​הארקטי לאוקיינוס ​​האטלנטי מקל על התנועה בין צפון אמריקה לאירופה ומהווה חזית קלאסית בין נאט"ו לרוסיה שמצריכה נוכחות ימית, שמירה מפני איום של צוללות והגנה על מעבר ימי וקווי תקשורת.

"האינטרס האמריקאי השני קשור לשינוי האקלים", אומר סובי קריסטנסן, "ההתחממות הופכת את האזור הארקטי לנגיש יותר ואפשרי יותר להגשמת אינטרסים פוליטיים וכלכליים. כשקרח הים מצטמצם, או אפילו נעלם, המעבר באוקיינוס האטלנטי קל יותר גם בארכיפלג הקנדי וגם בקו ישיר דרך הקוטב הצפוני. זהו מעבר שחשוב לרוסים ובארה"ב יש גם דאגה שסין תהפוך לשחקן חשוב יותר באזור. זו לא דאגה מהתחזקות קונבנציונלית, אלא דאגה שסין תקבל גישה למחצבים ולהשפעה על מדינות באזור הארקטי".

על פי כל האינדיקציות, הדנים אינם מעוניינים להיות חלק מארה"ב. על פי משאל שנערך בינואר על ידי היומון הדני ברלינגסקה והעיתון הגרינלנדי סרמיטסיאק, 85% מתושבי גרינלנד אינם מעוניינים שגרינלנד תהפוך לחלק מארה"ב ו-45% מהם רואים בהתעניינות של הנשיא טראמפ כאיום עליהם. על פי אותו סקר רק 6% מתושבי האי מעוניינים להפוך לחלק מארה"ב. "כשהנשיא טראמפ מתערב בבחירות המקומיות ומדבר על השתלטות במקום דיפלומטיה זה מקרב אותנו חזרה אל הדנים", אמר יאנה בשיחה בקניון המקומי בנוק, הקניון האמיתי היחידי בגרינלנד. סנטימנט דומה הביעה אנני, מבקרת נוספת במקום. "אני מעדיפה לשתף פעולה עם האיחוד האירופי והארצות הנורדיות", היא אמרה, "האמריקאים רוצים מינרלים, אבל לא מתעניינים במה שאנחנו חושבים ולא מכבדים את הדמוקרטיה שלנו".

הקניון נמצא במרכזה של נוק, עיר שדומה שלא הצליחה להשתלט לגמרי על הטבע. המבנים שלה מפוזרים בין גבעות וגאיות ונראים כאילו נשתלו באופן אקראי בין הסלעים. במקומות רבים אין מדרכות וכמעט מכל מקום אפשר לראות את ההרים הסובבים אותה, את משטחי הסלעים העתיקים ואת הפיורד נופ קנגרלואה שנפתח אל תוך האוקיינוס האטלנטי. בעיר חיים כ-20,000 תושבים, יותר משליש מאוכלוסיית האי. במרכז הקטן שלה עומדים, לצד הקניון, הבנק המרכזי, הפרלמנט, תחנת המשטרה ומספר מסעדות וברים. התחבורה הציבורית מורכבת מחמישה קווי אוטובוס, לאוטובוסים יש תחנות ירוקות קטנות שנראה שנבנו לפני עשורים ושדה-התעופה המקומי משרת רק שתי חברות תעופה בחורף וארבע בקיץ.

"קשה לראות מה ארה"ב יכולה לרצות מגרינלנד מבחינת ביטחון שהם לא יוכלו לקבל בשיחה פשוטה", אומר קריסטיאן סובי קריסטנסן ומוסיף שלדנמרק ולגרינלנד אין בעיה עם זכויות צבאיות אמריקאיות באי ויש הכרה בכך שלאמריקאים יש אחריות להשתתף בהגנה על גרינלנד. גם בעניין החשש מההשפעה הסינית יש שיתוף פעולה מלא. "לפני כמה שנים ממשלת גרינלנד החליטה להשקיע בבניית שדות-תעופה למשל, והיתה מחשבה לממן את זה בהלוואות בינלאומיות וליצור חוזה בינלאומי לבנייה ולתחזוקה של השדות", מספר סובי קריסטנסן, "העניין הזה הדאיג את הפנטגון, היתה פנייה לשר-החוץ הדני ודנמרק דאגה למימון כדי שגרינלנד לא תהיה תלויה בסינים. זו אינדיקציה לכך שאפשר לטפל בצורה פרקטית בדאגות של ארה"ב".

"המהלך של הנשיא טראמפ שינה את הסביבה הפוליטית בגרינלנד", מסכם מרטין בראום, "זה גוזל זמן מהשיח ומעורר פחד ודאגה. עם זאת, חיי היומיום נמשכים ועם כל הרעש הפוליטי, הבחירות האחרונות הוכרעו לא על בסיס השיח על האיום האמריקאי אלא על בסיס רפורמה שנעשתה בתחום הדייג שהמפלגה שזכתה בבחירות ביקרה אותה. כל המפלגות הפוליטיות התנגדו לדרישות האמריקאיות, כל מנהיגי המפלגות הופיעו בטלוויזיה והביעו את התנגדותם ותסכולם מהנשיא האמריקאי שמתבטא בצורה כזו בזמן שהם מנהלים את המדינה המאתגרת הזו תוך כדי שהם דנים בתהליך העצמאות שלהם מדנמרק. זהו המצב בחמישים השנים האחרונות ויהיה טוב אם יבינו את זה גם בוושינגטון".

על גבעה קטנה סמוך לחוף בנוק, עומד פסלו של האנס אגדה (Hans Egede), כומר ומסיונר דני שהגיע לגרינלנד ב-1721 והקים בה את גודהאב, שמה הקודם של הבירה הגרינלנדית. זו נקודה יפהפייה, אחת ממעט מאוד אטרקציות תיירותיות בבירת גרינלנד. לרגלי הגבעה עומדים בתי עץ קטנים וצבעוניים, כנסייה ציורית צבועה אדום, מוזיאון, גלריות קטנות וטיילת שיוצאת מהחלק העתיק של העיר לכיוון דרום שממנה אפשר לצפות על הפיורד והחוף שאפילו במאי יש בו גושי קרח שטרם הפשירו. פסלו של האנס אגדה הוא חשוב לא רק בגלל המיקום אלא כי במובנים מסוימים המסיונר הדני קבע את גורל האי. הוא היה זה שקיבל אישור ממלך דנמרק לבסס במקום קולוניה ולהקים בה מיסיון והוא גם זה שחיפש ומצא באי שרידים של התיישבות וויקינגית קדומה. עם הגעתו לאי, המתיישבים המערביים היחידים שחיו בו היו הוא עצמו, אשתו, ארבעת ילדיו וארבעים מתיישבים נוספים שהתלוו אליהם. אך הם לא היו לבד. באי חיה גם אוכלוסיית ילידים אינואיטית שהחלה להמיר את דתה לנצרות בעקבות פעילותו של אגדה. הקולוניה הדנית נתקלה בקשיים רבים – מגפות, סכסוכים עם מדינות אירופאיות אחרות וסכסוכים פנימיים, אך היא שרדה וצמחה עד שב-1953 היא הפכה לחלק מדנמרק ואגדה נחשב עד היום לאבי גרינלנד הדנית.

הנוף מהאנדרטה הוא אמנם יפה אך מי שמביט בבסיס הפסל ימצא עדיין כתמים קטנטנים של אדום, זכר לאירוע שהתרחש כאן ב-2020. ב-21 ביוני, יום העצמאות של גרינלנד, הפסל כוסה בצבע אדום ועל בסיסו נכתבה המילה "Decolonize". האחראים למעשה, שלא נתפסו, פרסמו הודעה ש"הגיע הזמן שנפסיק לכבד את הקולוניאליסטים ושניקח חזרה את מה ששלנו". במשאל-עם שנערך לאחר המעשה הוחלט שהפסל יישאר בינתיים על כנו, אבל עתידו לטווח הרחוק אינו ברור. מסתבר שהטוויסט האמריקאי הנוכחי בסיפור של גרינלנד הוא רק תוספת לנושא החשוב יותר בעבור האוכלוסייה המקומית – לא סיפוח לארה"ב, אלא דווקא התנתקות מדנמרק.

"עד אמצע המאה ה-19 גרינלנד היתה אוסף של ישובים קטנים שחיו בהם ציידים ולקטים שסחרו בסחורות כמו עור של כלבי-ים ובשר ושמן שהופק מלוויתנים", אומר סטיבן ארנפיורד, פרופסור עמית באוניברסיטת נוק, "זו היתה חברה ילידית, קולקטיבית ומסורתית בעלת תרבות אינואיטית, אך באמצע המאה ה-19 כבר היו בגרינלנד כנסיות ובתי-ספר, המסורת האינואיטית היתה תחת התקפה וגרינלנד עברה קולוניזציה דתית והפכה לאחת המדינות הנוצריות בעולם. כיום כ-94% מהאוכלוסיה חברה בכנסייה והדת איננה מופרדת מהמדינה".

השיחה עם ארנפיורד מתקיימת באוניברסיטה היחידה בגרינלנד. ההחלטה על הקמתה התקבלה ב-1981, הסטודנטים הראשונים נרשמו ב-1984 וב-1987 האוניברסיטה נפתחה רשמית. עם זאת, האתר הנוכחי של האוניברסיטה נחנך רק ב-2009. הבניינים של האוניברסיטה ושל המכון הגרינלנדי למשאבי טבע הסמוך אליה, הם בניינים מודרניים הממוקמים בצפון נוק. הם ניצבים על מדרון הר וצופים על העיר ועל הפיורד שבפתחו היא נבנתה. חזיתות הזכוכית והקירות, חלקם מצופים בשבבי עץ ארז, נבנו כך שיעמדו ברוחות העזות ובמזג האוויר הקשוח המאפיין את האזור. מול האוניברסיטה, בצד השני של הכביש המוביל אל שדה-התעופה, ישנו בית עלמין גדול מלא בצלבי עץ לבנים המגיעים ממש עד קו החוף. זהו אמנם מקום קודר למדי, אבל בתוך האוניברסיטה עצמה ישנם חיים סטודנטיאליים רגילים – קפיטריה, ספרייה וכיתות המשמשות כ-600 תלמידים שלומדים מקצועות כמו הוראה, סיעוד, שפות, מדעי החברה ומשפטים. גרינלנדים צעירים המעוניינים ללמוד רפואה, אדריכלות או הנדסה צריכים לעשות את זה בדנמרק או במדינה אחרת.

פרופסור ארנפיוד, שמלמד וחוקר במרכז לרווחה ארקטית של האוניברסיטה, מספר שלמרות ששורשי מדינת הרווחה הגרינלנדית הם במאה ה-19, היא החלה להיבנות בצורה משמעותית יותר אחרי מלחמת העולם השנייה. "בתקופה זו האו"ם שרק הוקם דרש ממדינות העולם לטפל בקולוניות שלהן. דנמרק ניסתה להתחמק מדיווחים מתמידים לאו"ם ולכן היא ניסתה להפוך את גרינלנד לחלק מדנמרק באמצעות שתי רפורמות מרכזיות. האחת עסקה בתשתיות – כבישים, סניטציה, נמלים, בנייני אדמיניסטרציה ובתי-ספר. השנייה היתה רפורמת "דניפיקציה" שהפכה את השפה הדנית, ולא הגרינלנדית, לשפה המרכזית בבתי-הספר ובאדמיניסטרציה של האי. אני עצמי למדתי בדנית בבי"ס ולמדנו גם אנגלית וגרמנית, אבל לא גרינלנדית, שהיא שפת המקום".  

על פי ארנפיורד מדובר בהנדסה חברתית. "מתכנני החברה היו גברים דנים משכילים – מהנדסים, משפטנים, פוליטיקאים ואנשי רפואה, שעשו את המהלכים האלו מתוך הפרספקטיבה שלהם", הוא מסביר, "וכך, הסניטציה בגרינלנד טופלה, תמותת ילדים ירדה, התזונה השתפרה, בריאות הציבור היתה טובה יותר ואנשים חיו חיים ארוכים יותר. אבל בשלב הזה הדנים נכנסו לפאניקה כי הם הבינו שהאוכלוסייה תגדל אקספוננציאלית". כאן החל השלטון הדני לקדם מהלכים שארנפיורד מכנה "ניצול מאוד שלילי של כוח", אך אחרים, כולל פוליטיקאים ואנשי ציבור, הולכים רחוק יותר ומכנים אותם רצח-עם. בשנות השישים והשבעים החדירו רופאים דנים אמצעי מניעה לאלפי נערות ונשים אינואיטיות. אלו היו התקנים תוך רחמיים שהותקנו תוך כדי בדיקות רפואיות, לעתים ללא ידיעתן או הסכמתן של הנשים. על פי טענות החוקרים וחלק מהקורבנות, החדרת אמצעי המניעה נמשכה אל תוך שנות התשעים והיא היתה ביטוי של מדיניות שנועדה לשלוט בשיעורי הילודה בגרינלנד. בשנים האחרונות הסכימו הדנים והגרינלנדים לחקור את הנושא וכמאתיים נשים כבר הגישו תביעות משפטיות נגד דנמרק. פרשת אמצעי המניעה ופרשות נוספות, דוגמת העברתם הכפויה של 22 ילדים אינואיטים מגרינלנד לדנמרק ב-1951 לצורך "חינוך מחדש" ללא הסכמה של הוריהם, מהוות נטל כבד על יחסם של  הגרינלנדים לדנמרק. בנוסף לזאת, יש מידה לא קטנה של זלזול וסטריאוטיפיזציה כלפי הגרינלנדים, שדנים רבים רואים בהם שיכורים ועצלנים שסובלים מבעיות חברתיות כמו התמכרויות ואלימות במשפחה.

ארנפיורד אומר שזוהי בעיקר תוצאה של המודרניזציה שהדנים הביאו לגרינלנד ושל תעשיית הדייג שהפכה לאמצעי הייצור המרכזי של המדינה. "הדנים ריכזו תושבים רבים בערים מרכזיות וסגרו בכפייה יישובים קטנים יותר", הוא מסביר, "אנשים לא רצו לעבור, אבל היו קהילות בריאות לחלוטין שהשלטון הדני פשוט סגר כדי שהתושבים יעברו למקומות אחרים משיקולים כלכליים. הדייג של דגי הקוד, למשל, שינה את התשתית והכלכלה של גרינלנד. היה צריך כוח עבודה גדול ומרוכז כדי לדוג את הדגים וכדי להפוך אותם למוצר תעשייתי ולכן הקימו מפעלים בערים המרכזיות שהיה הכרח להעביר אליהן עובדים. במציאות זו הבעיות החברתיות החלו להיות ברורות – החברה הפכה לחברה מעמדית וקבוצה גדולה של גברים ילידים איבדו בבת-אחת את מעמדם כמפרנסי משפחות במסגרת חיים מסורתיים של לקטים וציידים והפכו לפועלים". ארנפיורד אומר שגברים אלו סבלו מתהליך של איבוד משמעות ושינוי זהות. במקום להיות אבות שמלמדים את בניהם לצוד דובים, כלבי-ים ולווייתנים, נכפה עליהם לעסוק בדייג. זו היתה בעבורם השפלה כי דייג נחשב בתרבות שלהם לתחביב, משהו שילדים וזקנים עוסקים בו, לא עסק לגברים. רוב האנשים התמודדו עם המשבר,. אבל מיעוט גדול נקלע לייאוש שהביא לאלכוהוליזם, אלימות וחיים כאוטיים, בעיות, שבהיעדר מבנה חברתי בריא, גם עברו לדור הבא. עם זאת, גרינלנד המודרנית, על פי ארנפיורד, משתנה. היום יש בה מודעות לתרבות האינואיטית, השפה הרשמית היא גרינלנדית ומספר הדנים במדינה יורד והיום הם מהווים רק 8% מהאוכלוסייה. "זו חברה המורכבת משתי תרבויות שבמשך הרבה זמן אחת מהן, התרבות הדנית הקולוניאלית, היתה דומיננטית ולכן יש ביניהן פער. היום יש כאלו שחיים בצורה הרמונית בין לבין ושיוצרים אינטגרציה, אבל תמיד ישנו גם מתח".

המתח שארנפיורד מדבר עליו מתבטא פוליטית בעיקר בדיון סביב שאלת העצמאות, והמפלגה הפוליטית שמזוהה יותר מכל עם הדרישה לעצמאות מדנמרק היא מפלגת נלראק, המפלגה השנייה בגודלה בגרינלנד המחזיקה שמונה מתוך 31 המושבים בפרלמנט הגרינלנדי. אחרי הבחירות האחרונות במרץ היא אמנם הגדילה את כוחה, אבל היא יושבת כעת באופוזיציה לאחר שהוקמה קואליציה רחבה של כל חמשת המפלגות האחרות בפרלמנט. מנהיג המפלגה פלה ברוברג אומר ל"הארץ" שצריך להכיר בכך שלמדינה הדנית יש מוסר כפול. "הם כל כך עסוקים בלהציע הצעות לפתרון שתי מדינות לישראל ולפלסטין", הוא אומר, "אבל משום מה קשה להם אפילו להכיר בכך שיש עם גרינלנדי. אם דנמרק אומרת שישראל צריכה להכיר בפתרון שתי מדינות, למה היא עצמה לא מוכנה לעשות אותו דבר? הם אומרים שזה תלוי בעם הגרינלנדי, הם אומרים שהגרינלנדים יחליטו בעצמם, אבל הבעיה היא שהעם הגרינלנדי לא קיים. אנחנו לא רשומים כגרינלנדים, אנחנו משתמשים במערכת הרישום של הביטוח הלאומי הדני ועל פי חוק אנחנו חייבים להיות אזרחים דנים. חייבים להכיר בילידים האינואיטים כעם, צריך לרשום אותם כעם ולהגן על זכויותיהם. זה הבסיס".

ברוברג מבסס את טיעוניו על החלטות האו"ם לגבי עמים ילידיים וטוען שהדנים הם למעשה עדיין קולוניאליסטים בגרינלנד. זו הסיבה שהוא הציע לקיים הצבעה לגבי עצמאות גרינלנדית שישתתפו בה רק תושבי גרינלנד האינואיטים ולא הדנים, הצעה שעוררה ביקורת רבה והאשמות בגזענות ובאפליה על רקע אתני. ברוברג דוחה את הביקורת. "למה הדנים עסוקים כל כך בטענות על גזענות כלפי דנים החיים בגרינלנד", הוא שואל ועונה מיד, "זה עניין של מבני כוח. הם רוצים להמשיך לעשות כסף מגרינלנד ואין להם עניין בזכות להגדרה עצמית או בתושבי גרינלנד עצמם".

האם גרינלנד יכולה להרשות לעצמה לצאת לעצמאות כאשר היא תלויה כלכלית בדנמרק?

"אני נאבק על הזהות הגרינלנדית. אני נאלץ להיות דני עכשיו. אין לנו זכויות כעם. למה אתה מדבר על אספקטים כלכליים כאשר העם הגרינלנדי סופח ומנסה לקבל חזרה את אדמתו. אתה לא הולך לאוקראינאים ואומר להם לא לנסות לקחת חזרה את אדמתם מרוסיה כי הכלכלה שלהם במצב לא טוב. לא עושם את זה. דנמרק סיפחה למעשה את גרינלנד ב-1953, היא שיקרה לאו"ם ואיימה על תושבי גרינלנד. אז לא היה לנו אינטרנט והאמנו למדינה הדנית שסיפרה לנו שאם נעז לדבר על עצמאות נהיה מבודדים מהעולם. אנחנו, בניגוד לאיי פארו, לא בחרנו להיות חלק מדנמרק, אז מי שמדבר על הכלכלה צריך לזכור את העובדה הבסיסית הזו – אנחנו לא רוצים להיות דנים. אנחנו רוצים להיות גרינלנדים".

ברוברג טוען שהניצול הדני מתבטא גם בכלכה הגרינלנדית. "אנחנו לא סוחרים עם העולם. אנחנו סוחרים עם דנמרק", הוא אומר, "בגלל זה אנחנו לא מקבלים מחירי שוק בעבור הסחורה שאנחנו מייצרים, אלא מחיר דני". בניגוד לאחרים שמדברים על הצורך לגוון את הכלכלה, ברוברג לא מדבר על יצירת תעשיות חדשות אלא על הסכמי סחר חדשים עם ארה"ב, עם האיחוד האירופי, עם בריטניה ואחרים. הוא מדבר גם על הצורך לתקן את שירותי הרווחה בגרינלנד. "יש בגרינלנד קהילות שאין להן גישה לבתי-ספר, למערכת הבריאות ולשירותים חברתיים", הוא אומר ומוסיף שהמפלגה שלו טענה שגרינלנד חייבת לפחות עוד שישים רופאים, זה כלום בשביל כל מקום אחר בעולם וכאן טענו שזה לא אפשרי, "אנחנו סובלים מ"סינדרום גרינלנד" שהיא גרסה מורחבת של "תסמונת סטוקהולם", אנחנו חושבים שדברים הם בלתי אפשריים, למרות שהם נעשים בכל מקום אחר בעולם, כי הדנים אומרים לנו שאי אפשר לעשות את זה".

הראיון עם ברוברג מתקיים במשרדי המפלגה בבניין הפרלמנט בנוק שנראה כמו בניין משרדים סתמי וישן בן שתי קומות. אין כאן שום דבר מההוד וההדר של פרלמנטים אירופאיים. הוא פונקציונאלי ומאכלס בנוסף למליאת הפרלמנט גם 12 וועדות פרלמנטריות. בנוסף להיותו חבר פרלמנט ומנהיג האופוזיציה, ברוברג (52) שימש בעבר כשר חוץ, שר אוצר ושר המסחר. בעברו היה גם טייס, יזם ואיש עסקים. כבר שבע שנים, בכל מערכת בחירות, אני מסביר את התהליך שאמור להתקיים על פי חוק השלטון העצמי. קודם כל, אנחנו צריכים להכריז שאנחנו רוצים עצמאות, השלב השני שלב המו"מ עם המדינה הדנית, במסגרת זו על פי החלטות האו"ם אסור לדנים להשתמש בשיקולים כלכליים, חברתיים או פוליטיים כדי לדחות את עצמאות גרינלנד. יש להם מחויבות ככוח קולוניאלי לתמוך בנו גם במצב של עצמאות. עם זאת, עד עכשיו הדנים איימו עלינו שאם נצא לעצמאות נאבד את המענק השנתי או שנאבד את מערכת הבריאות שלנו. אבל זה מנוגד להחלטות האו"ם, אסור להם להשתמש בדברים האלו כדי למנוע מאיתנו עצמאות. יש גם אפשרות לפיתרון ביניים, מודל התאגדות חופשית (Free Asociation) שבו אנחנו מקבלים משהו כמו גלגלי עזר ומחליטים, כמדינה סוברנית, במה דנמרק צריכה לעזור לנו. זהו מבנה דומה להסדר של פלאו שקיבלה עצמאות מארה"ב וחתמה איתה הסכם כזה".

כמה זמן לדעתך צריך להימשך תהליך כזה?

"בבחירות של 2018 הסברתי את זה בבירור כשהשוותי את התהליך עם תהליך הברקזיט. שם היה תהליך של שלוש שנים ליציאה מהאיחוד האירופי. במקרה שלנו, אנחנו לא יכולים לקיים מו"מ עם דנמרק בלי לדעת מה אנחנו רוצים. לנו יש תכניות שונות – תכניות עם המשך קבלת מענק מדנמרק ותכנית ללא המשך קבלת מענק מדנמרק. אין לנו, לעומת זאת, תכנית ללא ארה"ב".

מה גישתך לגבי הכרזתו של נשיא ארה"ב שגרינלנד צריכה להיות אמריקאית?

"אני לא כאן כדי להגן על טראמפ, אבל צריך לזכור אספקט חשוב של העניין; טראמפ לא אמר שהוא מעוניין לספח את גרינלנד כפי שדנמרק עשתה. הוא לא אמר שהוא רוצה לשים חיילים בגרינלד כפי שעשתה דנמרק והוא לא איים על גרינלנד כפי שדנמרק עשתה ועושה. הוא איים על ממלכת דנמרק, לא עלינו. אנחנו רוצים לסחור עם ארה"ב, אנחנו רוצים הסכם הגנה עם ארה"ב, אבל אנחנו לא רוצים להיות חלק מארה"ב בדיוק כמו שאנחנו לא רוצים להיות חלק מדנמרק".