In an article in SvD this week, Göran Rosenberg shared his concerns about the Jewish world. Many, myself included, share some of his worries — for example, concern over Israel’s extremist settler movement and the situation in Gaza. But several of his claims are dangerous and misleading.
"The Israel project is morally dead," writes Rosenberg. The project, not the country. That’s an extremely important nuance. If Israel is a project, then it can either succeed or fail, in which case, like any other failed project, it loses its right to exist. But Israel is not a project; it is a country. A country with a political right and left, babies and pensioners, gangsters and hipsters, programmers and midwives, people sitting in traffic jams and people demonstrating against the government. That is the entire point of Zionism — Jews have the right to be like any other people and have an unconditional right to self-determination. Israel should not be the only country in the world whose existence is conditional, and the right to self-determination of its people can't be dependent on their ability to meet Rosenberg’s moral standards.
What are Israelis supposed to do now that "the project has failed"? Pack their bags and leave? Vanish into thin air? Go up in smoke? That’s exactly the propaganda Hamas spreads through Western protest movements — if Israeli Jews are so morally bankrupt, then it’s not about regime change or electing a new government, as it is with Russians or Iranians. Instead, the Jews must disappear. Or die.
It's no coincidence that Israel's worst enemies — those who want to wipe it off the face of the earth — refuse to acknowledge it as a state among states. The Iranian regime calls Israel 'the Zionist regime' or 'the occupying regime of Jerusalem'. Hamas speaks of 'the Zionist entity' or 'the occupation', and the Houthis in Yemen refer to 'the Zionist enemy'. Always an abstract creature — an entity, a project — never a state. Even Nazi Germany and Stalinist Russia were allowed to be states. But not Israel.
Rosenberg writes that Israel’s “genocide in Gaza” is now putting Jews in other countries into an “existential crisis” and that voices like his are being silenced. Besides the fact that he regularly writes in one of Sweden's main daily newspapers and is far from being silenced, there's a much more important falsehood in his claim. In fact, in a broader context, the opposite of what he writes is true — Israel, with all its sins, is the answer, not the problem (and the problem can be explained in one word – Auschwitz). Historically, there have been Jewish non-Zionist movements, but the reason most of them disappeared has nothing to do with silencing voices. It has to do with the fact that Zionism understood antisemitism better and offered a concrete answer based on international law. The other solutions vanished in the Holocaust. What alternative does Rosenberg propose? Another socialist utopia? Or should we return to the pogroms on European streets?
Then there’s the conflict with the Palestinians. Rosenberg is right that Israel has oppressed the Palestinians for decades and made every conceivable mistake. But the Palestinians have too. They are not the eternal victims Rosenberg sees them as, and their violence is not a natural "expression against oppression". The violence started long before Israel was founded — before the occupation, before the oppression — and much of it is imported. Just as Israel receives American support, the Palestinians received support from the Nazis in the 1940s, from Egypt’s Muslim Brotherhood and the Soviet Union in the 1970s and 1980s, and more recently from dictators and jihadists in Qatar, Iran, and Yemen — countries that have no territorial conflict with Israel, but still support fascist, chauvinistic, and corrupt Palestinian movements.
We can all enjoy philosophical discussions about the Jewish intellectual world, but the bigger problem right now is those who persistently blame Jews and Israelis for all the world’s problems. Some even build nuclear weapons to "wipe out the Zionist entity". It’s true that polarization within the Jewish world and anti-democratic tendencies in Israel are serious, but most Jews are more concerned about genocide-prone regimes that are after Jewish blood. Even if Rosenberg finds it uncomfortable or unpleasant, Israelis still have the right to face these challenges and build themselves a future.
Amanah was one of the most important Jewish-Muslim cooperation projects to exist in Europe before October 7. Founded eight years ago in the Swedish city of Malmö by Moshe David HaCohen, then the city's rabbi, and Salahuddin Barakat, a local imam, it aimed to build trust between the city's Jews and Muslims and to counter discrimination. This specific name for the organization was chosen because in Hebrew and Arabic, Amanah refers to the principles of faith and trust.
When it was still active, Amanah ran school programs and developed digital tools to combat racism and monitor social media, addressing many of the challenges for which Malmö had gained notoriety: Holocaust denial in schools, rising incidents of antisemitism every time violence broke out in the Middle East; and escalating Islamophobia culminating in the burning of Qurans by right-wing extremists on multiple occasions.
Amanah's activities were put on hold immediately after October 7, initially because of a statement posted on Facebook by Barakat's Islamic Academy that was deemed highly offensive to the Jewish community. "As Muslims, we stand with our oppressed brothers and sisters in their right to fight against these injustices for freedom, justice, and peace," read the post, which was written when the October massacre was still ongoing. While the post was later updated to offer condolences "to all the innocent victims of violence," the damage had been done. Although dialogue between HaCohen and several Muslim leaders continued and even helped prevent violence during the Eurovision Song Contest in Malmö last May, Amanah officially disbanded in December 2024.
Moshe David HaCohen, Photo: Herald Nilsson
HaCohen is now launching a new organization named B.R.I.T – an acronym for Building Resilience Identity and Trust, and a reference to the Hebrew word for "covenant." He says the organization will work to foster relations between Jews and Muslims in several European countries, based on the premise that security and safety "can't only be based on fear, guards and security cameras – it needs a deeper understanding and working together to overcome the problems."
Jewish-Muslim bridge-building initiatives have been tested in other Scandinavian countries as well over the past year and a half. Before October 7, Jews and Muslims in Oslo regularly held dialogue meetings under the auspices of the Council for Religious and Life Stance Communities (the umbrella organization for Norwegian religious organizations).
"After October 7, cooperation became a serious challenge to both sides," says Rabbi Joav Melchior, the leader of Oslo's Jewish community. "For members of the Jewish community, it was a challenge to deal with Muslim leaders who claimed Israel was committing genocide and spread anti-Israeli conspiracy theories," he adds. "Muslim leaders, on the other hand, saw the support of Zionism as a challenge and expected their Jewish counterparts to denounce it."
Although no major interfaith events have been held in the city over the past year-and-a-half, Melchior says Jewish and Muslim clergy continue to meet and share their thoughts in more intimate gatherings organized through the umbrella organization. "There is a will to improve relations, even though it won't be like it was before October 7," says Melchior, stressing the importance of continuing to talk.
Salaam Shalom was a Danish initiative launched a decade ago that aimed to facilitate dialogue between Middle Eastern communities based in Copenhagen. Inspired by a similar program in Berlin and partially funded by the European Union, the program, which ran for four years, was started by Tali Padan, an Israeli who grew up in the United States and now lives in the Danish capital.
After October 7, Padan wanted to arrange a get-together of some of the former activists and proposed holding a Hanukkah candle-lighting event. The response was not especially encouraging.
"In that first meeting we had only one Muslim, about 20-to-30 Israeli and Danish Jews, and some non-Jewish Danes," she recalls. "The atmosphere was heavy, but there were group activities. We talked, and we lit candles despite it all."
Padan was pleasantly surprised not long thereafter when one of her former Muslim partners, of Lebanese origin, suggested reviving the program. "I was shocked by his initiative because some of his family members were killed in an Israeli air-strike," she says. "Still, we went ahead and the first event took place this January. This time, the room was full. About 50 people, Danish Jews and Muslims, talked about activism and building bridges with a new energy."
Tali Padan, Photo: Thomas Busk
In contrast to the past, she says, in this latest iteration of her Jewish-Muslim partnership organization, the feel-good experience is not the main point. "This time it feels like people are making a powerful choice to commit to unity and peace," says Padan. "They know it's the only way forward."
As Sweden is marking 250 years of Jewish life, the reactions to the October 7th massacre, the war in Gaza and the tone of the rhetoric in the public debate are reasons to be concerned about Swedish antisemitism. But what is the true extent of this scourge, what is its impact on Sweden’s Jewish community, and how is it being addressed by the authorities? By placing these issues in a broader historical context, David Stavrou’s investigation, which we are publishing as part of our partnership with the DILCRAH, seeks to answer these questions.
In 1973 a young Moroccan army officer named Ahmed Rami arrived in Sweden asking for political asylum. He said he needed protection because he was part of an unsuccessful coup d’état in his homeland the previous summer. More than a decade later, after obtaining asylum in Sweden, Rami started broadcasting Radio Islam, a radio program which subsequently turned into a newspaper and later, a web-site. The focus of these enterprises became clear right at the beginning – it was not about Islam; it was about Jews. The radio program and the website featured some of antisemitism’s greatest hits; conspiracy theories about how Jews and Zionists control the world, Holocaust denial, Nazi propaganda, lists of influential Swedish Jews and Israel bashing. During the last three decades, Rami has been investigated, charged, convicted and fined for hate speech and hate crimes and his radio station was shut down by the authorities more than once. Still, now aged 78, Rami’s legacy lives on. He has published books, voiced support for Hezbollah and neo-Nazi groups, his website is still very much alive and the internet allows his work to continue.
Radio Islam is an important landmark in the history of Swedish antisemitism for several reasons. One of them is that the precedential trial which sent Rami to prison for six months also gave a small and relatively unknown Swedish organization called The Swedish Committee Against Antisemitism (SCAA, or SKMA in Swedish) an important role in the Swedish public arena. “SCAA is a religiously and politically unaffiliated NGO which was founded in 1983”, says Mathan Shastin Ravid, the organization’s office manager, “it was founded by a group of activists who wanted to raise awareness about antisemitism. It was a period with a clear wave of antisemitism in Sweden and other European countries during and after the Lebanon War in 1982. Antisemitism was not a new phenomenon in Sweden back then, but this was on a new scale, there were all these accusations with motives and images that targeted not only Israel, but Jews as a group. When the Radio Islam broadcasts started in the end of the eighties, it was clear to us that the radio station was a megaphone for anti-Jewish hatred and propaganda. On the basis of SCAA´s report to Sweden’s Chancellor of Justice, Rami was convicted of hate speech. But it was clear that in those days we stood pretty much alone. Not many people understood the problem, people did not want to talk about it and there were many known figures who came to Rami’s defence saying it was only criticism of Israel, not antisemitism”.
A lot has changed in Sweden since then and SCAA probably has an important part in the change. Shastin Ravid says that since the nineties, the organization has become more than just an activist watchdog. It now also focuses on education. “These days we stand on two legs”, he explains, “one of them is monitoring, information and advocacy, as we try to follow what is happening in Sweden and the world and follow the Swedish and international debate regarding antisemitism. We then react when we see antisemitism in different forms. The other leg is education. We have educational programs for different target groups such as teachers and pupils in Swedish schools, journalists and politicians. We also work with some governmental authorities like the police, which often lack a deeper knowledge of contemporary antisemitism and how it spreads. It is my understanding that there is more awareness in this area today than there was ten years ago and that positive things are happening as part of a higher level of knowledge and consciousness in general in Swedish society today when it comes to antisemitism. But there is still much work to do..”
When Shastin Ravid is asked for an up-to-date description of antisemitism in Sweden, he starts by saying that more research is needed to get a better understanding of the problem. That said, it is clear that in many ways Sweden is not different from other countries. “The development in Sweden is connected to global developments”, he says, “antisemitic conspiracy theories have been spread and legitimized by important political actors in recent years. In Europe we have for example seen it in countries like Hungary and Poland amongst right-wing nationalist parties and governments, but we have also seen it in other countries including the US where amongst others Donald Trump, Elon Musk and the MAGA movement have legitimized and spread antisemitic propaganda. This global phenomenon has affected Sweden too and has sparked hate speech and hate crimes. And then there is, of course, the strong global wave of antisemitism after Hamas’ attack in Israel on the 7th of October 2023 and the war in Gaza. It is not the first time an escalation of the Israel-Palestinian conflict triggers antisemitism in Sweden and other countries, but the level of propaganda, hate, threats and attacks against Jews has been unusually high.”
“Studies show that antisemitism in the form of negative beliefs and attitudes towards Jews exists, in varying degrees, in all Swedish society, in many different groups and milieus. Within Swedish mainstream politics, the problem has long been visible in the right-wing nationalist Sweden Democrats party. For years, the party has tried to portray itself as a party which opposes antisemitism and is pro-Israel, but antisemitism continues to be a problem in the party. We often find high- and low-level representatives of the party spreading antisemitic propaganda and we see many connections between the party and right-wing and even Nazi extremists. In addition, the Sweden-Democrats do not deal with antisemitism within their ranks unless they are exposed by the media, and even then, there are many cases of people within the party who have kept their jobs after they were exposed”. The party’s proclaimed “Zero Tolerance” policy towards racism and extremism, including antisemitism, Shastin Ravid says, is “a joke”.
“But the nationalist and populist right is just part of the problem. Antisemitism does, for example, also regularly appear within the pro-Palestine movement and parts of the Swedish left, where it is often related to Israel and the Israel-Palestinian conflict. In these circles there is sometimes a denial or an unwillingness to see the problem of antisemitism, sometimes rooted in the misperception that Jews are “white” and therefore cannot be victims of racism. In the last year, there has been a big debate in Sweden about the fact that several representatives of the Swedish Left Party have spread antisemitic propaganda, many times on social media. And when criticized, those party representatives have been backed by many others within and around the party who have denied that the propaganda is antisemitic. The SCAA and many others have strongly criticized all of this, and the fact that the party leadership many times has been slow to act and condemn the spread of such anti-Jewish racism and those party members who defend and excuse it.”
“And of course, movements linked to radical Islamism must also be taken into account”, Shastin Ravid adds. According to him, antisemitism is most virulent within those movements and Nazi and other right-wing extremist movements. “For all of them, antisemitism is an ideological foundation, a “worldview,” a way of understanding and describing events both locally and globally. Jews are constantly portrayed as conspirators and blamed for all the world’s ills”. Furthermore, Shastin Ravid adds, “antisemitism has long been a weapon of regimes in the Middle East, where it is deeply rooted, openly expressed, and legitimized. The spread of this type of propaganda via the internet by regimes such as Iran has contributed to the globalization of this hatred. Recently, it was revealed that the Iranian regime is suspected of having planned to murder Swedish Jews, among them Aron Verständig, the chair of the Official Council of Swedish Jewish Communities (Judiska Centralrådet). According to the Swedish Security Services (Säpo), Iran has also recruited Swedish criminal networks to carry out attacks against Israeli and Jewish targets. The Swedish National Centre for Terrorist Threat Assessment (NCT) has reported that the biggest terror threats in Sweden come from violent Islamists and right-wing extremists, which both have Jews and Jewish institutions as some of their primary targets”.
Even without physical violence, Swedish antisemitism is present in the public sphere and one of its main outlets are the numerous demonstrations in support of the Palestinians and denouncing the “genocide” in Gaza. The days right after October 7th, and before the Israeli ground attack on Gaza began, were a good example. While the massacre in southern Israel was still ongoing, there were a couple of spontaneous demonstrations in southern Sweden which included music, dancing and convoys of cars honking their horns in support of the Hamas attack. Right after that, in the course of one weekend in Stockholm, three different organizations demonstrated separately but with similar slogans. A part from the mainstream Pro-Palestinian movements, there were more radical organizations on the streets. One was Hizb ut-Tahrir, a radical Islamic group advocating the creation of a caliphate governed by Sharia law from Uzbekistan to Morocco, with a small branch in Sweden. It was granted permission to demonstrate despite being banned in several countries. Next came the Nordic Resistance Movement, a neo-Nazi group with a few hundred members who demonstrated in support of the Hamas attack. They were followed by the Revolutionary Communist Youth, which claims that Palestinians have the right to “fight by all means against the occupying power to liberate their land.” The latter described the October 7 attacks as an act of liberation that “caught the Zionists in their beds.” Both organizations, one neo-Nazi and the other Marxist-Leninist, support the Palestinian slogan calling for “crushing Zionism.”
Since then, there have been numerous demonstrations in Sweden, many of them on a weekly basis. These demonstrations are legal, the organizers deny that they feature antisemitic content and they are seen by many Swedes as legitimate opposition to Israel and solidarity with Palestinians. However, they often include slogans which are considered antisemitic by many such as supporting a “global intifada” and “crushing Zionism”, promoting antisemitic conspiracy theories and calling for a “Free Palestine from the River to the Sea”.
Still, demonstrations are not the main concern when it comes to current Swedish antisemitism. There have been numerous reports of activists who have used school classes, universities and even pre-schools to spread radical anti-Israeli political propaganda which is seen by many as antisemitic, the culture world has been full of calls for boycotting Israel and ending cooperation with Israeli artists, the BDS movement which was hardly present in Sweden before the war has been publicly active in promoting boycotts against companies which they claim are complicit with Israel’s “illegal occupation and apartheid politics” and parts of Swedish academia have become hostile to Jewish and Israeli students. In Gothenburg University, for example, activists were allowed to take over the premises of the university’s art and design school and they distributed Hamas propaganda. In Stockholm, Lund and Uppsala there have been reports in Swedish media of pro-Palestinian encampments and so-called “liberated zones” which together with harsh rhetoric from members of senior university staff who are also political activists made students hide their Jewish identity and caused concerns about their safety and well-being.
Demonstration in Stockholm, June 2025
How prevalent are antisemitic crimes?
“Many Jews in Sweden have experienced antisemitism in one way or another”, Shastin Ravid says, “we need more research, but studies have indicated that many Swedish Jews have been targeted by antisemitism and many of them have not reported these incidents. This is also true for other hate crimes, most of them are probably never reported to the police”. Some of the studies Shastin Ravid is referring to were made by the Swedish National Council for Crime Prevention (Brottsförebyggande rådet, Brå). They show that there is a small and inconsistent increase in the number of reported antisemitic hate crimes over the years, but some years there is a sharp rise. “These are often the years when the conflict between Israel and the Palestinians has escalated, like the last war in Gaza. According to a study from Brå, there was a sharp rise in reported antisemitic hate crimes during the last part of 2023, almost 5 times as many as during the same period the year before”.
But other global events may also have been important in this respect. “The pandemic, for example, brought at least two kinds of antisemitic effects”, Shastin Ravid says, “First, there were accusations against the Jews, who were blamed for starting the pandemic and for profiting from it. Then, there were parts of the anti-vaccination movement which instrumentalized and diminished the Holocaust, claiming that they are treated the same way as the Jews in Nazi Germany. The war in Ukraine also triggers antisemitism on a global scale as do the discussion about Quran burnings and the debate about migration and refugees which fuels the antisemitic so-called replacement theory. These days antisemitic propaganda is often spread online with code words replacing the word Jews. Instead, it is Zionists or Globalist or specific names like Soros or Rothschild. These words are used globally as symbols of a big Jewish conspiracy, and they are widely spread in Sweden too”.
Another study Shastin Ravid speaks of was made by a government agency called The Living History Forum (Forum för Levande historia), which was founded in the beginning of the 2000s to “work for democracy and equality between all people, using lessons learned from the Holocaust”. According to Shastin Ravid, the study from 2020, showed that there had been a decline in antisemitic attitudes and notions over a period of 15 years, but that antisemitism still exists within different parts of the population. “I think that this is an important point to make”, he says, “the study showed that around 5 % of the respondents displayed antisemitic attitudes with a stronger intensity, which is a rather low figure compared to many other countries. However, if you broaden it and look at the group of people who agreed with one or more of the study’s antisemitic statements, the number is 34 %. This does not mean that 34 % can be said to be antisemitic, but it indicates that antisemitic ideas exist among a bigger part of the population than many think. We should not only focus on the most extreme groups. According to the study, higher levels of antisemitic beliefs correlated among other things with, and were more common amongst people who are: older, have lower levels of education and have a low trust in public institutions. Antisemitic beliefs were also more common among people who have sexist and anti-immigrant attitudes, people who sympathize with the Sweden Democrats party, people who were born outside Sweden or Europe, and people with a Muslim religious affiliation. Another interesting factor is that traditional and Holocaust related antisemitic beliefs tended to be slightly more common among men, and Israel-related antisemitic attitudes and notions tended to be slightly more common among women”. However, Shastin Ravid points out, the study is now a few years old, and many things have happened since that could affect the results of the next study, which is supposed to be published in 2026.
One group which is particularly exposed to antisemitic hatred is the group of school pupils and teachers who in many cases are scared to be open with their Jewish identity. “We have studies from among other places Malmö and Stockholm which show that there are serious problems with antisemitism in some Swedish schools. Sometimes it is related to the Israeli-Palestinian conflict, sometimes the word Jew is used as a curse and sometimes we see antisemitic conspiracy theories which fascinate youngsters. We also see jokes about the Holocaust, swastikas on benches or lockers, and Nazi salutes. Jewish pupils often feel that their teachers and schools do not take the matter of antisemitism seriously, and they say that there is a lack of knowledge and support. This is something that many Swedish youngsters have told us at the SCAA through the years”.
Sweden is home to the largest Jewish community in Scandinavia. It’s estimated that about 15,000 Jews live in the country which has a population of just over ten million. That said, there are probably many more Swedes who have a Jewish background, as Jewish immigration to Sweden dates back to the 18th and 19th centuries and many have married into Swedish families. The largest community in the country is the one in the capital Stockholm which has three synagogues, including the conservative Great Synagogue adjacent to the Raoul Wallenberg and Holocaust monuments and an office building which houses various Jewish organizations. A few minutes’ walk away, there’s a relatively new cultural centre called “Bajit” which houses a Jewish primary school, a Jewish kindergarten and a variety of Jewish activities for all ages, as well as a Kosher shop and a café. Smaller Jewish communities and associations exist in Malmö, Gothenburg and a couple of other smaller towns. Sweden’s Jewish communities are united under an umbrella organization, the Official Council of Swedish Jewish Communities (Judiska Centralrådet) which usually takes part in national discussions concerning Jewish life in the Swedish Parliament, Government and other authorities.
Since the problem of antisemitism isn’t new to Swedish society, it’s no surprise that in recent years the Swedish government has made many attempts to address it. After decades of ignoring the problem, dismissing and repressing it, recent Swedish governments have put it on their agenda and have tried many different approaches. Petra Kahn Nord who served as the World Jewish Congress’ representative in the Nordic countries, says that the current Swedish government appointed a special inter-ministerial task force in order to combat antisemitism and improve the conditions for Jewish life in Sweden. “This government task force was set up to be a ‘one point of contact’ authority, which is something we’ve suggested before”, she says, “it was founded in January 2023 and the first issue that it focused on was government funding for security for Jewish institutions like synagogues and schools. The second issue was, and still is, addressing antisemitism”. Kahn Nord explains that the previous government had the political will to secure security funding, but the budget mechanism didn’t really work. The current government, however, addressed the issue, increased funding and gave additional funding after October 7th. But protection against violent antisemitic incidents isn’t all that’s needed.
In 2021 Sweden hosted The Malmö International Forum on Holocaust Remembrance and Combating Antisemitism. The conference, hosted by then-Prime-Minister, Social-Democrat Stefan Löfven, asked the participating countries and organization to make concrete pledges that would strengthen Holocaust remembrance and tackle Holocaust distortion, Holocaust denial and contemporary antisemitism. The Malmö forum was seen by many as a natural continuation to the steps another Social-Democratic Prime-Minister, Göran Persson, made twenty years earlier. Persson founded what is now called the International Holocaust Remembrance Alliance (IHRA) and initiated the Stockholm International Forum on the Holocaust which brought together political leaders, state officials, religious leaders, survivors, educators, and historians from around the globe. When Löfven initiated the 2021 events, one of Sweden’s pledges was to form an inquiry on strengthening Jewish life in the country. The idea was that fighting antisemites is one thing, but making Jewish life flourish was another subject. One that has been neglected for many years.
This indeed happened and various issues which Jews in Sweden were concerned about were discussed seriously. These included the threats of illegalizing Jewish circumcision and banning the import of Kosher meat which were supported by some political parties. Another important issue was the status of Jewish schools in Sweden which doesn’t have almost any real private schools. There are so-called independent schools, including a couple of Jewish ones, within a charter system, but because of reports of radicalization in some of Sweden’s independent Muslim schools, new legislation was put in place which affected Jewish schools too. The new legislation imposed the definition of “denominational schools”, and with-it necessary restrictions, on existing Jewish schools. Another concern was an initiative to limit the establishment of new denominational schools. These were all concerns in the Swedish-Jewish pre-October 7th reality. Community leaders were saying then that “Swedish Jews may be able to survive a terror attack, but not legislation forbidding Brit Mila or Jewish schools”.
Today, after October 7th, it’s clear that the majority of political parties, and certainly the ones which are part of the Swedish Government, are committed to addressing these Jewish concerns. Antisemitism, however, is not necessarily a problem which the government can easily address since its origins are well-rooted and widespread in many parts of Swedish society. All recent Swedish governments have therefore realized that combating antisemitism is as complicated as it’s important. And it’s a work in progress. Petra Kahn Nord mentions two major shifts in the last few years. “First, before 2015 it was not acceptable to talk about antisemitism which came from immigrant groups from the Middle-East. This made members of the Jewish community feel abandoned. Sweden has now changed and it’s now possible to talk about it and deal with the problem”, Kahn Nord says, “the second shift has to do with the fact that the populist right-wing Sweden-Democrats party is supporting the government. So far, however, the party hasn’t caused any policy shifts aimed at the Jewish minority. But October 7th created a new reality. We’ve seen an increase in the number of antisemitic incidents in schools and universities, we’ve seen politicians, especially in the Swedish Left, who spread antisemitic propaganda and we’ve seen support for Hamas in demonstrations and online”. Kahn Nord says that schools and social media are a particular concern. “The problem in these arenas is serious”, she claims, “and it can’t be dealt with by using old “action plans” that previous governments suggested. Many of these plans, including pledges made in Malmö four years ago, focused on Holocaust education and educational strategies against racism in general, as opposed to antisemitism as a specific phenomenon. The Malmö Pledges, for example, included the pledge to establish a new Holocaust Museum in Stockholm (which has indeed been opened since then) and another to contribute 5.5 million SEK to the Auschwitz-Birkenau Foundation. “There’s a Swedish tendency to focus on dead Jews”, Petra Kahn Nord says, “perhaps now, especially after October 7th, it’s time to focus on the living ones”.
And indeed, when it comes to living Jews and real concrete Jewish communities, combating antisemitism and taking measures to improve Jewish depends on strong support and clear stands by governments.
In Sweden, the subject of antisemitism has been on the agenda for decades and different governments have handled it in different ways. Today, the government minister who holds the relevant portfolio is Parisa Liljestrand, a forty-two-year-old minister from the center-right Moderate party. Liljestrand, immigrated to Sweden as a young child from Iran and worked as a teacher and school head-master before getting involved in local politics. In 2022 she received her first post on the national political scene and became Sweden’s Minister of Culture. In an interview conducted in her Stockholm office she explains that one of her responsibilities is addressing issues connected with Sweden’s five national minorities. The minorities and their languages, which are considered official minority languages in Sweden, were recognized in the year 2000 and they include Jews and Yiddish; Roma and Romani Chib; the Sami and the Sami language; the Swedish Finns and Finnish and the Tornedalers and their Meänkieli language.
“Our government was appointed in October 2022 and the Prime Minister made it clear, as early as his first government statement, that strengthening Jewish life and working against antisemitism would be one of our priorities”, she says, “When we started our work, we decided that we need to understand what’s been done in Sweden today and to listen to the Jewish organizations which are active in Sweden. We wanted to understand what they think is needed. What we found out was that a lot of important work is being done, but there are things which still don’t work and there are things which are lacking. Sweden ranks well in global measurements of antisemitism, but there’s still widespread antisemitism in Sweden which we need to actively fight. This became even more evident after Hamas’s horrific attack on October 7, 2023. As in many other countries, we have seen the threat perception towards Swedish Jews increase, as has open antisemitism. The government takes this very seriously.
But it is not enough to work against antisemitism. We need to strengthen the possibility to live a free Jewish life, both in terms of Jewish culture and in terms of Jewish religious life. This is why we need to gather the work that’s done by different government ministries and by Jewish organizations. When we talked to the organizations, we found that it was sometimes hard to understand who’s responsible for what issue and it was important to make sure that things don’t end up in the wrong place. That’s why we founded the Government Task Force for Jewish Life as an inter-governmental work group which, beside the Prime Minister’s office, has eight more government offices represented in it”.
When asked if the fact that her government is supported by a party with roots in neo-Nazism doesn’t affect her attempts to fight antisemitism, Liljestrand tells a story of one of her meetings. “I met a Jewish father who told me about his son who went shopping while he was wearing a necklace with a Star of David. The father said that when the boy came to the cashier, the person who was working there told him that he was not welcome in the shop. This story really hurts. This can’t be our reality. This isn’t Sweden. We have a clear mission – making Sweden a free country to live in and supporting those groups who cannot live a de-facto free life here. So, I don’t feel the Sweden-Democrats are stopping me from doing this. I understand that there’s a concern, but I’m clear, and the government is clear in its message. One must remember that antisemitism is about gathering and capitalizing violence from various directions. That’s what makes it different from regular racism”.
Parisa Liljestrand, Photo by Ninni Andersson Regeringskansliet
Part of the violence Liljestrand is talking about is online and much of it is aimed at young people who have to grow up with it. “It’s extremely serious when antisemitism becomes a natural part of day-to-day life and it isn’t limited to the physical space and instead it’s spread digitally”, Liljestrand says, “it’s worrying and we need to fight it and work towards the goal of not having another generation which is exposed to the same kind of difficulties living a Jewish life or the same kind of antisemitic hate which previous generations were exposed to”.
Liljestrand seems to be serious about this particular aspect of her job. “I myself, with my background, know exactly what it’s like to live in a society which treats you differently if you have a different skin color or if you have a different culture”, she says, “I know what it’s like to fight your way into society and have the will to be part of it while still keeping a part of your culture and heritage”.
When it comes to antisemitism and the struggle against it, Sweden is indeed an interesting case. For much of its post war history, antisemitism wasn’t taken very seriously. Neo-Nazi movements operated freely while the close ties to Nazi Germany were ignored. This came together with a widespread ignorance about the Holocaust, antisemitic attitudes within the Swedish elite and free import of antisemitism with large waves of immigration from other countries. Then, in the last couple of decades, all that changed. Sweden became a world leader of Holocaust education and combating antisemitism. At least that’s what it presents itself as being. But are the museums, task forces, international conferences, research projects and educational initiatives really working?
On the one hand, it is clear that Sweden is much more aware of the problem and much better equipped to combat it than it has ever been. But any honest assessment of the situation must admit that, in many cases, Swedish schools and universities remain hostile dangerous places for Jewish students and teachers, who continue to suffer from harassment, social pressure and occasionally also violence, while teachers and principals avoid confronting the aggressors. It has been reported that in some schools, Shoah survivors haven’t been invited to share their stories because of the disrespect shown by some students.
Outside the education system, other problems remain unresolved. Although physical violence against Jewish targets is not common in Sweden, it has occurred and, according to police and the press, it remains possible. Molotov cocktails have been thrown at Jewish cemeteries, funeral homes, and synagogues, the Israeki embassy has been attacked and other cases of physical and verbal assaults against Jews have been documented.
The resurgence of pro-Palestinian demonstrations since October 7—where strongly antisemitic slogans, signs, and rhetoric have been documented—is also a cause for concern. The scale of the protests against singer Eden Golan’s participation in the Eurovision 2024 final in Malmö made international headlines, but the truth is that although those demonstrations may have been the biggest, they weren’t the most aggressive.
For many Jews who live in Sweden it’s not about the size of the demonstration and not about the legitimate right to demonstrate. Anyone who’s uncomfortable with these demonstrations can just avoid them. The problem is that when Sweden’s Jews see thousands of people who are collectively calling Israel, which is an important part of their identity, the worse things in the world and promoting a very high level of hate, they know that in that crowd there may be familiar faces – perhaps their children’s pre-school teacher or their local clinic’s nurse or doctor. And it’s not only that. The separation that some of the demonstrators try to make between criticizing Israel and attacking Jews doesn’t always work. When demonstrators wanted to burn an Israeli flag in Malmö in November 2023, they didn’t get on a train and go to Israel’s embassy in Stockholm. They did it outside the local synagogue. A couple of months later protesters from a group called ”Together for Palestine” chanted anti-Israeli slogans at people who were entering Stockholm’s Great synagogue for a Holocaust Remembrance Day ceremony. Some of the people who encountered this were Holocaust survivors. The demonstrators demanded that Sweden’s Jews will denounce Israel and its war in Gaza. These events send a message that 250 years after Jews were officially allowed to live and create a community in Sweden, their legitimacy is now conditional. If they speak out against their historic homeland and its government, they are tolerated. If not, all hell may to break loose.
A look at the Radio Islam website is a thought-provoking experience. It features lengthy texts about subjects like how Jews have controlled Sweden for centuries, how they “instrumentalize the Holocaust” and how racism, hatred and cruelty are the driving forces of the Torah and the Talmud. In a way this brings us full circle. Sweden has gone a long way fighting antisemitism since Radio Islam was persecuted back in the eighties. Since then, Swedish governments, Jewish organizations and civil society organizations have turned Sweden into a country known for its rigorous combat against antisemitism. However, with populist and racist political movements on the rise, with Islamist propaganda on and off-line, with an increasingly aggressive discourse against Israel and Zionism, demonstrations, boycotts, and burnings of flags and books on a weekly basis, it’s now clearer than ever that the fight against antisemitism still has a long way to go.
The situation in Gaza is detreating and the international community has every right to intervene, but anyone who criticizes Israel’s warfare can’t be taken seriously unless they also have a serious suggestion as to how to protect Israeli citizens from another massacre by the genocidal wing of the Palestinian national movement.
Israel’s new ground offensive in Gaza is raising stark Swedish reactions, as always. The left is denouncing Israel as a genocidal power indiscriminately killing Palestinians. The right is slightly more restrained, but it too claims that Israel is going too far. These reactions are understandable considering the horrifying images from Gaza shown on Swedish TV. But it’s more than that. Horrifying scenes are taking place all over the world, but Gaza, unlike other conflicts, has a unique role in Swedish politics. It’s an issue of interest but also a source of easily-won political points. The Swedish Left Party, Vänsterpartiet, uses it to show its electoral base how pro-Palestinian it is, so as not to lose votes to radical breakaway fractions, while The Social Democratic Party leaders use it to show their loyalty to old-school “humanitarian super power” policies. On the other side of the political spectrum, while Right Wing populist party, Sverige Demokraterna, continues marketing itself as “Sweden’s most pro-Israel party” as an alibi against accusations of antisemitism, Moderaterna, the ruling center-right party, is trying to maintain a responsible image, aligning itself with EU allies and international law, by presenting a moderate critical policy towards Israel. Sweden’s Gaza discourse, it seems, is more about domestic politics than the reality in Israel and Gaza.
But there is an Israeli reality which isn’t visible to Swedish news followers, one that adds another dimension and shows that Israel is more than just a blood thirsty monstrous state out for revenge. Those who choose to go beyond Swedish headlines, find that there are many Israelis who oppose their government and its Gaza policy. In fact, thousands of them demonstrate against it week after week. These are not only radical left-wingers from the fringes of the political spectrum. Israel is deeply split and even mainstream Zionist political leaders with hundreds of thousands of voters are speaking up against Netanyahu’s government.
A "sane state does not wage war against civilians, does not kill babies as a hobby, and does not set goals for itself like the expulsion of a population", said the leader of The Democrats, Israel’s Centre-Left Zionist party who’s also a retired IDF major general. When Netanyahu reacted by claiming that Golan’s statement was “wild incitement”, Golan refused to apologize. “The time has come for us to have a backbone of steel”, he said, “we must stand by our values as a Zionist, Jewish, and democratic state”. He added that the government ministers are corrupt and that the “war must be ended, the hostages returned, and Israel rebuilt”.
But it’s not only the Israeli Left. “What’s the strategy?”, said Yair Lapid, leader of the centrist “Yesh Atid” party, “we all support the elimination of Hamas, but Hamas will not disappear unless an alternative to its rule is presented. Getting the IDF stuck in Gaza for years is a strategic mistake, an economic disaster, and a diplomatic tragedy that will prevent us from being part of the historic change in the Middle East”.
Even some Israeli right-wing politicians oppose Netanyahu’s government. “This war is not a war for security but a war for power”, said Avigdor Liberman, a hardliner who in the past held important ministerial posts under Netanyahu, “this government is willing to pay any price for staying in power — even at the cost of the lives of the hostages and soldiers”. This is a point many in Israel agree on. According to a poll published by Israeli Chanel 12, 61% of the Israeli public prefers a deal which would return all Israeli hostages and end the war in Gaza, compared to only 25% who support expanding the fighting and occupying Gaza.
It seems like one must read news in Hebrew to understand that Israelis are more than just aggressors, just like one must read Arabic in order to understand that Palestinians are more than just victims. For example, anyone following Hamas-affiliated Telegram accounts in Arabic knows that besides images of Palestinian suffering, there are posts with images of suicide bombers standing next to bus wreckages accompanied by texts like "the buses carrying you will become coffins" and “our martyrs are on their way”. This isn’t just a reaction to Israel’s Gaza offensive. It’s been going on for decades. Long before October 7th, official Telegram posts by the al-Aqsa Brigades, a Fatah-aligned armed group, called the “heroes of the West Bank” to “stab, run over, slay and blow up”. “Oh heroes of Jerusalem”, one of them said, “the land is your land, what are you waiting for? The time has come to kill the Jews”. Naturally, Hamas takes it even further. Fathi Hamad, a member of the movement’s political bureau and former minister called on Palestinians to "buy knives for five shekels, sharpen them and decapitate the Jews". Naturally, these quotes are not available in Swedish and are not part of the Swedish discourse.
Still, Swedish politicians have every right to react to events in the Middle-East and in the current reality, there’s plenty of reasons to criticize Israel. There are, however, a few simple ideas which can make the criticism more grounded in reality and more balanced.
First, categorizing Hamas as a terrorist organization is correct, but it has an unwanted side effect. Because it deals with terror, some may assume that it’s a terror organization like others. But it’s not. It’s an army. Some may imagine it as a kind of Baader-Meinhof-like gang of youngsters in red and white keffiyehs squatting in abandoned buildings in down town Rafah and reading texts by Leon Trotsky. Nothing could be further from the truth. The Hamas military machine has brigades, battalions and commando units. It has strict military hierarchies and discipline as well as weapon manufacturing capabilities, a navy, military intelligence, cyber experts, a propaganda machine and thousands of young men to recruit, even during the IDF’s campaign. Hamas is clear about its end game – it’s a barbaric, fascist and fundamentalist movement committed to wipe the Jewish state off the face of the earth. Anyone who criticizes Israel’s war in Gaza can’t be taken seriously unless they also have a serious suggestion as to how to protect Israeli citizens from another massacre by the genocidal wing of the Palestinian national movement.
Second, sometimes one has to be honest even concerning political and military policies. Israeli society is deeply traumatised by a vicious attack which took the lives of more than 1,100 people. Everyone knows someone who was killed, a child who was kidnapped or a woman who was raped. Everyone saw the atrocities – homes burnet to ashes and dead bodies of all ages. Everyone is worried about a relative or a friend on the front lines. Everyone knows a survivor. Everyone is a survivor. The expectation that Israel will react in a calm, moderate and gentle way is absurd. This doesn’t mean that a wild storm of revenge is justifiable. It does mean that swedes would do well to ask themselves modestly and honestly how they react to crises.
Sweden was unaligned for over 200 years. Then a war started over 2,000 km away. Still, Sweden changed its policy almost over-night and joined NATO. In the same way, a handful of problems with integration caused the country which was known for its leaders asking its citizens to “open their hearts” to refugees because “their Europe has no walls”, made a former neo-Nazi party its second largest. It also reversed all of its immigration policies. These dramatic and, anything but calm and moderate changes, happened without one shot being fired at Sweden and without hundreds of Swedes being killed, raped or injured. Israel, on the other hand, apart from the horrors of October 7th, has had, 35,500 rockets fired directly at it in the last year and a half, targeting, displacing and killing civilians. Is Sweden really qualified to lecture it about reacting unproportionally? And finally, criticizing Israel is fine, but it shouldn’t be done according to the propaganda of Sweden’s so-called pro-Palestinian movement. For some reason, this movement has adopted an extremist narrative echoing Hamas propaganda which claims that the Jewish state has no right to exist. The slogan of a “free Palestine from the river to the sea” is a genocidal one, since it implies the elimination of Israel. The slogans calling for an “Intifada” are incitement for violence and the claim that Israelis are settler colonizer is historically ridiculous and politically dangerous. Those who criticizes Israel because they support a just peace and a political compromise in the Middle-East would do well to find better partners – instead of people who scream “crush Zionism” and are just as bad as those who automatically support everything Israel does; they can join hands with moderate Israelis who still believe in peace and are struggling to save their home from a never-ending cycle of violence.
Irene Levin turned the hundreds of notes her mother left behind after her death into a book chronicling the story of Norwegian Jews during the Holocaust.
When Irene Levin's mother was 96, she left her apartment in Oslo and moved into a Jewish old age home. Levin and her two children wanted her mother's – and their grandmother's – new home to feel like a miniature version of the elegant, meticulously arranged apartment she had lived in for decades. To do so, they moved in the gilded-upholstered furniture, the paintings, the silverware, and the mirrors her mother never passed without briefly checking her reflection. As part of the process, they also cleaned and organized the apartment.
It took Levin more than five years to understand the significance of what she found during that process. "There were notes everywhere," she told Haaretz in an interview. "Some were hidden in piles of newspapers, other were tucked away in drawers, on shelves, and in cupboards. Some had only one or two sentences, others were full pages written in my mother's handwriting. Although they weren't dated, her handwriting showed they spanned different time periods – the 1960s, 70s and 80s.
Levin's mother, Fanny Raskow, died in 2013 at the age of 101. "After she passed away, and after I retired, I started reading the notes," Levin recalls. "Mostly the notes were about World War II, but also about her upbringing before the war in a family that had escaped to what is now Lithuania. There were many unfinished sentences, especially those dealing with the arrest and deportation of her father, my grandfather. It's unclear who the notes were meant for. Maybe she wrote for herself, as a way of venting, or perhaps she hoped I would eventually find them. But she never mentioned them".
Levin says the notes revealed the dilemmas and choices her mother faced. "My mother blamed herself all her life for not being able to save her father," she says. "It haunted her constantly, until the end of her life. In all my upbringing there was a silence, and the war was never discussed openly. If it came up, it was always indirectly or through broken, incomplete sentences."
At a certain point, Levin realized that her mother's story was also the story of other Norwegian Jews. The result was her book, ("Vi snakket ikke om Holocaust. Mor, jeg og tausheten," Gyldendal, 2020, literally translated as "We Didn't Talk About the Holocaust: Mother, I, and the Silence"). The English version, titled "Everyday Silence and the Holocaust", was published by Routledge last year.
"My mother was trapped in a history that had been imposed on her, and one that for decades remained almost unspoken in Norwegian society," Levin says. "When I began researching in the National Archives of Norway in Oslo, I tried to see whether other Jewish families' stories were similar to that of my mother. I started asking new questions about my personal history and discovered experiences and events that had always been there, just not talked about.
"As a child, I simply acted on behaviors that seemed normal. As an adult – and as a professional – I began questioning my own story. Are the gaps in the stories significant? The fact that the life of our tiny nuclear family was defined by specific, historical events was something I simply knew. Just as one learns one's mother tongue intuitively, I learned about 'the war'. I lived my whole life in a community of World War II survivors, yet I still didn't really know much, despite believing I knew the whole story."
The story of Irene Levin is, to a great extent, the story of an entire generation of Norwegian Jews. Her grandparents' families emigrated to Norway around 1905 from Lithuania, fleeing poverty, hard conditions, and persecution. Levin explains that this migration differed from that of other Scandinavian countries. While Denmark and Sweden received "Ost-Juden" – Jews from Central Europe – there were already established Jewish communities in those countries. Some were prominent figures in society and openly identified as Jews. In Norway, by contrast, Jews were only permitted to enter starting in the mid-19th century. They were few in number, poor, and mostly uneducated.
Less than 40 years after her grandparents arrived in Norway, they and their children had to flee. This time, it was due to the German occupation during World War II, and their destination was Sweden, the neutral and thus safe neighboring country to the east. Levin's parents were among hundreds of Jews who left Norway as the Nazi persecution escalated, peaking in the fall of 1942 when hundreds of Norwegian Jews were deported to Auschwitz.
Levin's parents received help from a neighboring family, and their escape was aided by friends and members of the resistance movement, who hid them from the Gestapo and the Norwegian police in various locations. Their journey took 23 days. Levin's mother was pregnant during the escape, and she gave birth to Irene, her first and only child, in the Swedish town of Norrköping, where the family stayed until the war ended.
After the war, Levin, her mother, and father returned to Norway and began rebuilding their lives. She was less than two and a half years old and doesn't remember Liberation Day, but it's clear to her that even then, silence began to play a significant role.
"We didn't talk about the war," she recalls. "The fact that the family went through a disaster was always present, but it wasn't spoken about. In the 1950s, when I was ten, we could be sitting with guests around the dinner table, and someone might suddenly say something like, 'It was Norwegian police who made the arrests, not the Germans.' And someone would reply, 'It doesn't matter, we're not getting them back either way.' Then the conversation would switch to the previous topic, and no one would ask, 'What do you mean?' Everyone knew what it meant, they just didn't talk about it for decades."
Did the silence begin right at the end of the war?
"You can tell from the Norwegian press how knowledge about what had happened slowly evolved. The free press resumed operations as early as May 14, 1945. On the second day, the country's largest newspaper, Aftenposten, asked, 'What happened to our Jews?' The article reported, 'There is reason to fear that many Norwegian Jews have died,' and quickly added that no confirmation had been received. In the weeks that followed, reports ended with phrases like, 'There is no reason to lose hope.' On May 17, the same newspaper reported, 'We have 750 Jews in Germany. So far, we've heard from only nine or ten.' Slowly, the news worsened, and by May 23, it was reported that the Jews had been taken to 'the notorious concentration camp Auschwitz.'
"After a while, the topic was no longer written about. It resurfaced in the trials of Norwegians who had collaborated with the Nazis, and in the court case of the Norwegian traitor Vidkun Quisling [a Nazi collaborator who headed the government of Norway during the country's occupation by Nazi Germany] where two survivors testified. One of them, the later well-known psychiatrist Leo Eitinger, told of Jews being gassed. When asked by the judge if Norwegian Jews were treated in the same way, he answered 'Yes, I swear to God.'"
The outcome of the war was catastrophic for Levin's family. Thirty-two members of her extended family, including her maternal grandfather, were murdered in Auschwitz. Her grandfather was deported along with hundreds of other Norwegians –men, women, and children – on November 26, 1942. Levin's mother tried to spare him by putting him in a hospital but he was taken from there, arrested and, the next day, loaded onto the ship SS Donau. After four days in its cargo hold, he and the others arrived in Stettin, where they were crammed into cattle cars. On December 1, they reached Auschwitz-Birkenau. Levin's grandfather's exact fate remains unknown. He was one of an endless number of victims who didn't survive and never returned to Norway.
The facts about World War II in Norway and the fate of its Jews are well-known. On the eve of the war, Norway had around 2,800,000 inhabitants, of whom about 2,400 were Jews, including around 500 from other nationalities. During World War I, Norway had remained neutral, and hoped to maintain neutrality again during World War II. But events took a different turn. A Norwegian fascist party, Nasjonal Samling (The National Union), founded in 1933 by officer and politician Vidkun Quisling, offered the Nazis cooperation in taking over the country. Germany invaded Norway and Denmark on April 9, 1940, in Operation Weserübung. Denmark surrendered within hours, while battles in Norway lasted around two months before the German victory, achieved after the Allied forces retreated and Narvik – a strategic port used for shipping iron ore from Sweden – was captured.
As the Germans occupied the country, the Norwegian king and government fled and formed a government-in-exile in London. Civilian rule in Norway was overtaken by Nazi official Josef Terboven, appointed Reichskommissar by Hitler. Terboven governed through a pro-German puppet government headed by Quisling. The Norwegian parliament was dissolved, all parties banned except Quisling's, and the judiciary was subordinated to German control.
Persecution of the Jews began with sporadic decrees early in the occupation. In 1941, arrests were made, property confiscated, and some Jews were executed on false charges. In 1942, mass arrests of hundreds of Jews were carried out, most of whom, including Levin's grandfather, were transported on the SS Donau to Auschwitz. Another ship, the MS Gotenland, transported 158 more Jews to the same destination in February 1943. In total, 772 Norwegian Jews were arrested or deported. The oldest among them 80, the youngest an 8-week-old baby. Fewer than 40 came back. Those who survived the war had mostly escaped to neutral Sweden or Britain.
The facts were known for decades, but their meaning has been the subject of public debate – one that Irene Levin, after publishing her book, is now central to. Levin is a professor emeritus of social sciences at Oslo Metropolitan University. Her work started in the area of family studies with emphasis on new family forms and gender studies. In recent years, she has moved her area of research into history and Holocaust studies and has been closely connected to the Norwegian Center for Holocaust and Minority Studies, including working with surveys on antisemitism. She has worked with Soviet Jewry and been active in applying for Norwegian non-Jews receiving the Righteous Among the Nations award, granted by Yad Vashem.
Her recent book adds to numerous other publications she's written or edited, covering topics from social sciences to remembrance, and the Holocaust in Norway. Her new book generated considerable attention in Norway. Positive reviews appeared in major newspapers; she was interviewed by media and gave lectures across the country for over a year. Headlines focused on themes like "The Holocaust That Always Sat Within the Walls" or "The Mother Who Dealt with Trauma Through Silence." Critics noted that Levin "presents her family's history as a gateway to understanding the Jewish tragedy in Norway," "gives us a micro-history that opens wounds – with painful, terrifying details," and "breaks the silence, telling dramatic stories of fate."
Is the silence of the survivors and Norwegian society similar to that of survivors in other countries, or does it have unique characteristics?
"The phenomenon of silence is not unique, but circumstances vary. What's special about Norway is that it had a small number of Jews and geographically, with the long border with Sweden and the long coastline to England, one would think that it would be possible to hide more".
"Moreover, Norwegian Jews loved Norway. They learned the language and embraced the culture; they embraced the Norwegian love of nature and even changed their surnames to make them easier for their neighbors to pronounce. That's why what happened shocked them. They told themselves that they were arrested by the Gestapo – when, in fact, it was the Norwegian police.
"My mother always said: 'It took such a long time until we really understood, Irene.' Those who survived and returned weren't like the other Norwegians coming back after the war – the resistance fighters or political exiles. They weren't heroes. They won the war. The Jews had not won the war. They were deported or fled because of who they were, not what they did – and that came with a sense of shame. They asked themselves, 'What kind of Norwegians are we now?'"
Levin explains that other elements were involved. Some blamed themselves for failing to save relatives. They were grief-stricken, and many had to face the painful, often unsuccessful process of reclaiming seized property. Homes and businesses had been confiscated or auctioned off. Only in the 1990s, following a media campaign and the creation of a restitution committee, did Norwegian society begin to seriously reckon with the Holocaust. Survivors received compensation, and the Norwegian Center for Holocaust and Minority Studies was established.
"Until the 1990s, the story of the Jews was not integrated into the national historical narrative," Levin says. "It's not that people didn't know what happened – there were books and survivor testimonies – but Jews were not part of the main story. The Holocaust in Norway was like an appendix to Norwegian history, not part of the official narrative."
So, if the Holocaust wasn't part of Norway's war story, would it be accurate to say that Norway didn't take responsibility for what happened to its Jews?
"In three major historical books that shaped the narrative and were published in 1950, the extermination of the Jews was described merely as a 'detail'. Later, in the 1980s, six volumes titled 'Norway at War' asked: What happened to the Jews? The answer is mostly covered in the third volume, spanning 18 pages with photos. In the final section, the question is raised – could more have been done to help the Jews? could they have been warned about what deportation meant? the answer the book gives is that Jews in all occupied countries and even in the free world underestimated the cruelty of the SS. That is, responsibility was ultimately shifted to the Jews themselves – because they didn't resist arrest.
"When I first read these, I thought that they did the same as my mother, blaming herself for her father's arrest, as did society at large. Both the minority and the majority put the responsibility on the Jews. But I realized that when my mother blamed herself, she was taking the burden on herself, bearing the responsibility – as a Jewish woman and a daughter. When the author, as a representative of society, blamed the Jews, it was the opposite: it was the removal of responsibility."
Irene Levin and her mother on 1943. Photo: Irene Levin
Do you think this perspective still echoes in Norway in 2025, amid rising antisemitism and claims that Norwegian society is abandoning its Jews?
"For the Jews in Norway [the community numbers approximately 1,500 people], October 7 is an echo from the war, while knowing that it was not the same and that the Holocaust is unique. But Norwegian society at large did not hear the same echo. They only heard the voice from Hamas and very quickly defined the attack as a continuity of occupation.
"It was a shock that the empathy that the Jews in Norway had earned due their history during the war, suddenly disappeared. I never thought that during my lifetime, I would experience a rise of antisemitism. When researching the Holocaust and antisemitism, I was doing it as something belonging to the past to ensure it would not happen again. Suddenly, the Jewish state was attacked and its legitimacy was at stake. The Jewish voice has lost its legitimacy.
"My grandmother would always tell me: 'Die Juden sind schuldig' – the Jews are to blame, always. I thought that was relevant to the shtetl, not my everyday life. There is a shift in the perception of responsibility and legitimacy – the focus has changed, and it is no longer in our favor. I demonstrated on Women's Day and my fellow feminists didn't allow us to participate! They questioned whether there were even sexual assaults on October 7; and if they did accept that they happened, they minimized their significance, treating it as something that 'naturally' happens in every war.
"In my research on silence, an important factor is the interaction between the individual and society. After World War II, it was not only the Jews who were silent. The society at large was silent, too, but for different reasons. The space the minority has is shaped by the majority. It took Norwegian society 50 years before it recognized its responsibility in the atrocities. In the current situation, the Jewish voice has little legitimacy and the connection with society at large is of distrust. But can we Jews wait for the society to show us such a space? We have to take it. In that sense, it's like a revolution."
At the end of the interview, Levin returns to the topic of silence, which she sees as the common thread between the biographical and the historical. It's a silence shared by many survivors of the war, but Levin suggests that it is an even broader phenomenon.
"If you had asked me about the Holocaust while I was growing up – if you had asked me whether I knew about the war and what happened to the Jews – I would have said yes," she says. "But today I know that I didn't know. I didn't have the details; I didn't know what really happened. What I had was a sense that a catastrophe had occurred, and that it had happened to the Jews. Nothing more.
"And maybe that's similar to other disasters, like what happened on October 7. Even though information spreads much faster today, the feeling is similar. We know a disaster occurred, we think we understand it, but as time passes, we realize in hindsight that we didn't know everything, that we didn't grasp the scope, and that we still haven't dealt with all the implications."
כשאמה של אירנה לוין היתה בת 96 היא עזבה את דירתה באוסלו ועברה לבית הדיור המוגן היהודי בעיר. אירנה ושני ילדיה רצו להפוך את משכנה החדש של אמם וסבתם לגרסה מוקטנת של הדירה המושקעת והמוקפדת שבה חיה עשרות שנים. לצורך זה הם העבירו את הריהוט עם הריפוד המוזהב, את הציורים שהיו תלויים על הקירות, את כלי הכסף והמראות שהאם מעולם לא חלפה על פניהן מבלי לעצור לרגע ולהתבונן בבבואתה. כחלק מהתהליך הם גם ניקו את הדירה וסידרו אותה.
את החשיבות של מה שלוין מצאה תוך כדי התהליך לקח לה יותר מחמש שנים להבין. "היו שם פתקים בכל מקום", היא מספרת בראיון ל"הארץ", "הם היו בתוך ערימות של קבלות ועיתונים, הם היו במגירות, על מדפים ובארונות. היו שם פתקים מסוגים שונים — בחלקם נרשמו רק משפט אחד או שניים, אחרים היו דפים מלאים בטקסט בכתב ידה של אמי. למרות שלא נרשמו עליהם תאריכים ניתן היה לראות שהם היו מתקופות שונות — שנות ה–60, ה–70 וה–80. כשמצאתי את הפתקים, לא קראתי אותם. הם היו חלק מדברים רבים שאמרתי שאתבונן בהם בהמשך, כשיהיה לי זמן. שמתי אותם בצד והם נשארו סגורים במעטפה במשך חמש שנים".
אמה של לוין, פאני רסקוב, מתה ב–2013 כשהיא בת 101. "לאחר מותה, ואחרי שיצאתי לפנסיה, התחלתי לקרוא את הרשימות", נזכרת לוין. "רוב הרשימות עסקו במלחמת העולם השנייה, אך גם בילדותה לפני המלחמה, במשפחה שנמלטה לנורווגיה מליטא של ימינו. היו הרבה משפטים קטועים — במיוחד כאלה שעסקו במעצר ובגירוש של אביה, סבי. לא ברור למי נועדו הפתקים. אולי היא כתבה אותם לעצמה, כדי לפרוק את רגשותיה, ואולי קיוותה שאני אמצא אותם יום אחד. בכל מקרה, היא מעולם לא הזכירה אותם".
לוין אומרת שהיא מצאה בפתקים דילמות ובחירות שאמה נאלצה להתמודד איתן. "במשך כל חייה, אמי האשימה את עצמה בכך שלא הצליחה להציל את אביה", היא אומרת, "זה ליווה אותה כל הזמן. אבל היתה שתיקה מתמדת. כאשר לעתים נדירות דיברה על המלחמה, היא עשתה זאת בעקיפין, במשפטים לא שלמים ובמצבים בלתי צפויים".
בשלב מסוים החלה לוין להבין שהפתקים אינם רק סיפורה של אמה, אלה סיפורה של קהילה שלמה. התוצאה היתה הספר Everyday Silence and the Holocaust (ראה אור במקור בנורווגית ב–2020 ובאנגלית ב–2024 בהוצאת Routledge). בספר לוין מוציאה לאור את העבר שלה ושל משפחתה ובמקביל חושפת את מה שנורווגיה לא רצתה לדבר עליו במשך עשורים.
"אמא שלי היתה כלואה בתוך היסטוריה שהושתה עליה, ושבמשך עשרות שנים כמעט ולא דובר עליה בחברה הכללית", היא אומרת. "כשהתחלתי לחקור בארכיון הלאומי באוסלו, ניסיתי לבדוק אם סיפורים של משפחות יהודיות אחרות דומים לזה של אמא שלי. התחלתי לשאול שאלות חדשות על ההיסטוריה האישית שלי, וחשפתי חוויות ואירועים שתמיד היו שם — פשוט לא דיברו עליהם. בתור ילדה פעלתי לפי דפוסי התנהגות שחשבתי שהיו נורמליים, ואילו כאדם מבוגר ואשת מקצוע התחלתי להטיל ספק בסיפור האישי שלי. האם הפערים בסיפורים הם משמעותיים? העובדה שהחיים בתא המשפחתי הקטן שלנו הוגדרו לפי אירועים היסטוריים מסוימים היתה משהו שפשוט ידעתי. כמו שילד לומד שפת־אם באופן אינטואיטיבי, כך גם אני למדתי על 'המלחמה'. חייתי כל חיי בקהילה של ניצולי מלחמת העולם השנייה, ובכל זאת בעצם לא ידעתי הרבה, גם כשחשבתי שאני מכירה את כל הסיפור".
סיפורה של אירנה לוין הוא במידה רבה סיפורו של דור שלם של יהודי נורווגיה. משפחותיהם של סביה וסבותיה היגרו לנורווגיה סביב 1905 מליטא בגלל עוני, תנאי חיים קשים ורדיפות. לוין מספרת שזו היתה הגירה ייחודית בהקשר של מדינות סקנדינביה. דנמרק ושוודיה קלטו גם הן הגירה של יהודים מזרח־אירופאים, אבל אצלן כבר חיו קהילות יהודיות מבוססות, רובן ממוצא מרכז־אירופאי. חלקם היו דמויות מוכרות בחברה שגם זוהו כיהודים. בנורווגיה, לעומת זאת, הותר ליהודים להיכנס רק מאמצע המאה ה–19. הם היו מעטים, עניים ולרוב חסרי השכלה.
פחות מ–40 שנה אחרי שהסבים והסבתות שלה הגיעו לנורווגיה, הם וילדיהם נאלצו לברוח ממנה. הפעם הבריחה היתה בעקבות הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה והיעד היה שוודיה, השכנה ממזרח שהיתה ניטרלית, ולכן בטוחה, בזמן המלחמה. הוריה של לוין היו רק שניים ממאות יהודים שעזבו את נורווגיה כתוצאה מרדיפות הנאצים שהלכו והחמירו עד לשיאן ב–1942, אז נשלחו מאות מיהודי המדינה לאושוויץ. הבריחה שלהם התאפשרה בעזרת חברים ובעזרת המחתרת הנורווגית שהחביאו אותם במקומות מחבוא שונים מהגרמנים ומהשוטרים הנורווגים, מה שגרם למסע לארוך 23 ימים. אמה של לוין היתה בהיריון במהלך הבריחה, והיא ילדה את אירנה — בתה הראשונה והיחידה — בעיר נורשפינג שבשוודיה, שם שהתה המשפחה עד סיום המלחמה.
בתום המלחמה חזרו לוין, אמה ואביה לנורווגיה והחלו לבנות מחדש את חייהם. היא אמנם היתה רק בת שנתיים וחצי כך שהיא אינה זוכרת את יום השחרור, אך ברור לה שכבר אז החלה השתיקה להיות גורם משמעותי גם בחייה הפרטיים וגם בסוציולוגיה הנורווגית. "לא דיברנו בכלל על המלחמה", היא נזכרת, "העובדה שהמשפחה עברה אסון תמיד היתה נוכחת. אבל זה לא היה מדובר. בשנות ה–50, כשהייתי בת עשר, יכולנו לשבת עם אורחים ליד שולחן האוכל ופתאום מישהו יכול היה לומר משהו כמו: 'אלו היו שוטרים נורווגים, לא חיילים גרמנים, שעשו את המעצרים'. ומישהו היה עונה: 'מה זה משנה, ממילא הם לא יחזרו'. ואז השיחה היתה פשוט נעצרת וחוזרת לנושא הקודם, כאילו כלום לא נאמר. אף אחד לא שאל למה הכוונה. הפירוש היה ידוע לכולם. אבל זה לא דובר במשך עשורים".
האם השתיקה החלה ממש עם סוף המלחמה?
"אפשר להבין מהעיתונות הנורווגית מה קרה. התקשורת החופשית הופעלה מחדש כבר במאי 1945. ביום השני, העיתון הגדול ביותר במדינה, אפטונפוסטן, שאל 'מה עלה בגורלם של היהודים שלנו'. המאמר דיווח ש'יש סיבה לחשוש שרבים מהיהודים הנורווגים מתו' ולאחר מכן הוסיף הכותב במהרה כי לא התקבל כל אישור לכך. המסרים שהמשיכו להגיע במהלך השבועות הראשונים הסתיימו בביטויים כמו 'אין סיבה לאבד תקווה'. ב–17 במאי דיווח אותו עיתון ש'יש לנו 750 יהודים בגרמניה. לעת עתה, לא שמענו מיותר מתשעה או עשרה מהם'. לאט־לאט החדשות היו פחות טובות וב–23 במאי כבר נכתב שהיהודים נלקחו ל'מחנה הריכוז הידוע לשמצה אושוויץ'. לאחר זמן מה, חדלו לכתוב על הנושא. הוא עלה מחדש במשפטיהם של נורווגים ששיתפו פעולה עם הנאצים, ובמיוחד במשפטו של הבוגד וידקון קוויסלינג (מנהיג ממשלת הבובות ששיתפה פעולה עם הנאצים, ד"ס), שבו העידו שני ניצולים. אחד מהם, שהפך לפסיכיאטר ידוע, ליאו אייטינגר, סיפר על יהודים שנרצחו בגז. כשנשאל על ידי השופט האם גם היהודים הנורווגים טופלו באותה אכזריות, ענה: 'כן, אני נשבע באלוהים'".
תוצאות המלחמה היו קטסטרופליות גם בעבור משפחתה של לוין. 32 מחברי המשפחה המורחבת, כולל אביה של אמה, נרצחו בידי הגרמנים. אמה של לוין ניסתה לשווא להציל אותו באמצעות אשפוזו בבית חולים אך הוא גורש, כמו מאות נורווגים אחרים, גברים, נשים וילדים, ב–26 בנובמבר 1942. לאחר שהוצא מבית החולים, נלקח למעצר וביום למחרת הועמס על האוניה דונאו. לאחר ארבעה ימים בתא המטען שלה, הגיעו האב ושותפיו למסע לשטטין, שם הם נדחסו לקרונות בקר. ב–1 בדצמבר הם הגיעו לאושוויץ־בירקנאו. גורלו המדויק של אביה של לוין אינו ידוע, אך הוא היה אחד מקורבנות אינספור שלא שרדו את המחנה ומעולם לא חזר הביתה.
העובדות על מלחמת העולם השנייה בנורווגיה וגורל יהודיה ידועות. ערב המלחמה חיו במדינה כ–2,800,000 תושבים, מתוכם כ–2,400 היו יהודים, ומתוכם כמה מאות יהודים בעלי נתינות זרה. במהלך מלחמת העולם הראשונה היתה נורווגיה ניטרלית וכמו שאר מדינות סקנדינביה, היא התכוונה להיות ניטרלית גם במלחמה הבאה. אך הדברים התפתחו אחרת. מפלגה פשיסטית נורווגית, "מפלגת האיחוד הלאומי" שנוסדה ב–1933 על ידי קצין ופוליטיקאי בשם וידקונג קוויזלינג, הציעה לנאצים שיתוף פעולה וסיוע בהשתלטות גרמנית על המדינה. הגרמנים אכן פלשו לנורווגיה ולדנמרק ב–9 באפריל 1940 במסגרת מבצע וזרְאִיבונג. דנמרק נכנעה ונכבשה בתוך מספר שעות, בעוד הקרבות בין הכוחות הגרמניים לבין הצבא הנורווגי בסיוע כוחות צרפתיים, בריטיים ופולניים הסתיימו לאחר כחודשיים בניצחון גרמני. הניצחון הושג לאחר נסיגה של בעלות הברית וכיבוש גרמני של נרוויק, נמל אסטרטגי ממנו נשלחו עפרות ברזל, שהועברו ברכבת משוודיה, אל גרמניה שהיתה זקוקה להן בעבור התעשייה הצבאית שלה.
במקביל לכיבוש הגרמני נמלטו מלך נורווגיה וממשלתו מהמדינה והקימו ממשלה גולה בלונדון. על השלטון האזרחי בנורווגיה השתלט בכיר נאצי בשם יוזף טרבובן, שמונה על ידי היטלר לרייכסקומיסר. טרבובן שלט בממשלת בובות פרו־גרמנית בראשות קוויזלינג. הפרלמנט הנורווגי פוזר, פעילות כל המפלגות למעט זו של קוויזלינג נאסרה והמערכת המשפטית הוכפפה לגרמניה.
הצעדים נגד היהודים החלו כבר עם גזרות ספורדיות בתחילת הכיבוש הגרמני. ב–1941 נערכו מאסרים, הוחרם רכוש ומספר יהודים הוצאו להורג באשמות שווא. ב–1942 נערכו מעצרים המוניים של מאות יהודים ומרביתם הועברו, כמו סבה של לוין, באונייה דונאו לאושוויץ. אונייה נוספת, גוטנלנד, העבירה 158 יהודים נוספים באותו מסלול בפברואר 1943. בסך הכל נעצרו או גורשו 772 יהודים נורווגים. הזקן ביותר היה בן 80, הצעיר ביותר היה תינוק בן שמונה שבועות. פחות מ–40 חזרו בחיים. 23 יהודים נוספים נרצחו או התאבדו בנורווגיה עצמה. אלו שניצלו היו אלו שהצליחו לברוח מהמדינה, בעיקר לשוודיה הניטרלית ולבריטניה.
על העובדות עצמן אין חולק והן היו ידועות במשך עשורים. משמעותן, עם זאת, נתונה לדיון ציבורי שאירנה לוין מהווה, לאחר כתיבת ספרה, חלק מרכזי ממנו. היא פרופסור אמריטה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת אוסלו מטרופוליטן שעבודתה החלה בחקר "משפחות חדשות" ומגדר. בשנים האחרונות היא העבירה את תחום המחקר שלה להיסטוריה ולימודי שואה. היא עבדה בקשר הדוק עם מרכז השואה הנורווגי, כולל עבודה על סקרים בנוגע לאנטישמיות. בעבר עבדה למען יהדות ברית המועצות והיתה פעילה בהגשת מועמדויות של אזרחים נורווגים (לא יהודים) לקבלת הכרה כחסידי אומות העולם מיד־ושם. ספרה האחרון מצטרף לשורת פרסומים שכתבה או ערכה, בנושאים הנעים בין מדעי החברה לזיכרון, והשואה בנורווגיה.
הספר החדש עורר בנורווגיה עניין רב. ביקורות חיוביות התפרסמו בעיתונים המרכזיים, היא רואיינה עליו בתקשורת והרצתה עליו במשך יותר משנה בכל רחבי המדינה. כותרות המאמרים עסקו ב"שואה שישבה תמיד בתוך הקירות", או "האם שהתמודדה עם הטראומה באמצעות שתיקה". הביקורות דיברו על לוין ש"מציגה את ההיסטוריה המשפחתית שלה כמעין שער להבנת הטרגדיה היהודית בנורווגיה", "מעניקה לנו מיקרו־היסטוריה שפותחת את הפצעים — בפרטים כואבים ומבעיתים" ו"שוברת את השתיקה, ומספרת על הגורלות הדרמטיים".
האם שתיקתם של הניצולים ושל החברה הנורווגית דומה לשתיקתם של ניצולים במדינות אחרות או שיש לה מרכיב ייחודי?
"תופעת השתיקה אינה ייחודית, אבל הנסיבות משתנות ממקום למקום. מה שמייחד את נורווגיה הוא שמספר היהודים בה היה קטן, וגיאוגרפית — עם גבול ארוך עם שוודיה וקו חוף ארוך המוביל לאנגליה — אפשר היה לחשוב שיהיה ניתן להסתיר יותר יהודים. מעבר לזה, יהודי נורווגיה אהבו את נורווגיה. הם למדו היטב את שפתה ואת תרבותה, הם אימצו את אהבת הטבע הנורווגית והם שינו את שמות המשפחה שלהם כדי שיהיו נוחים להגייה בעבור שכניהם. למרות שלקח שנים רבות עד שקיבלו אזרחות, היתה להם תחושה שהם נורווגים לגמרי. לכן, הם היו בהלם ממה שקרה להם. הם אמרו לעצמם שזה הגסטפו שעצר אותם וגירש אותם בעוד שלמעשה זו היתה המשטרה הנורווגית. אלו שניצלו וחזרו לנורווגיה לא היו כמו נורווגים אחרים שחזרו אחרי המלחמה — אנשי המחתרת או הגולים הפוליטיים. הם לא היו גיבורים. הם גורשו או ברחו בגלל מה שהם היו, לא בגלל מה שהם עשו והיתה כרוכה בכך בושה. הם שאלו את עצמם — איזה מין נורווגים אנחנו עכשיו?".
לוין מוסיפה שהיו גם מרכיבים אחרים. חלקם האשימו את עצמם בכך שלא הצליחו להציל את קרוביהם. הם היו מוכי אבל וצער ורבים מהם גם נאלצו להתמודד עם הקשיים הכרוכים בהשגת רכושם חזרה. דירות ועסקים הוחרמו, רכוש נגזל ונמכר במכירות פומביות והשגתו בחזרה היתה לעתים קשה ומייסרת. למעשה, רק בשנות ה–90, כתוצאה מתהליך שהחל בעיתונות הנורווגית והמשיך בהקמת ועדת פיצויים, החברה הנורווגית התחילה לדבר ברצינות על השואה, הניצולים קיבלו פיצויים והוקם "המרכז הנורווגי ללימוד השואה ומיעוטים דתיים".
"עד שנות ה-90, הסיפור על היהודים לא עבר אינטגרציה לתוך הסיפור ההיסטורי הנורווגי", אומרת לוין, "זה לא שלא ידעו מה קרה, היו ספרים ועדויות של ניצולים, אבל היהודים לא היו חלק מהסיפור הגדול, שואת יהודי נורווגיה היתה כמו נספח להיסטוריה הנורווגית, לא חלק מהנרטיב הרשמי".
כלומר, אם השואה לא היתה חלק אינטגרלי מסיפור המלחמה הנורווגי, האם נכון יהיה לומר שנורווגיה לא לקחה אחריות על מה שקרה ליהודים שלה?
"בספרים שעיצבו את הנרטיב הנורווגי ויצאו לאור ב–1950, חיסול היהודים תואר בסך הכל כעוד פרט ביחס לכל מה שהתרחש במהלך המלחמה. מאוחר יותר, בשנות ה–80, פורסמו שישה כרכים בשם 'נורווגיה במלחמה' שנכתבו על ידי טים גרווה (היסטוריון, דיפלומט ועורך עיתון נורווגי, ד"ס). מה שקרה ליהודים מופיע בעיקר בכרך השלישי של הספר ונפרש על פני 18 עמודים עם תמונות. בחלק האחרון נשאלת השאלה האם ניתן היה לעזור יותר ליהודים והאם ניתן היה למסור להם מידע על ההשלכות האפשריות של גירוש מנורווגיה? תשובת הספר היתה שיהודים בכל הארצות הכבושות וגם בעולם החופשי זלזלו באכזריות חסרת המצפון של מנגנון האס.אס. כלומר, האחריות מושלכת בסופו של דבר על כתפי היהודים עצמם, מכיוון שלפי המחבר הם לא התנגדו למעצרם. כשקראתי את זה תחילה, חשבתי שאמי הטילה את האשמה על מעצר אביה על עצמה וכך גם החברה הכללית האשימה את היהודים. אבל אז הבנתי, כאשר אמי האשימה את עצמה, היא — כאישה יהודייה וכבת — לקחה את המשא על כתפיה, היא נטלה אחריות. כאשר טים גרווה, כנציג החברה הכללית, מטיל את האחריות על היהודים — זה בדיוק ההפך. זו הסרת האחריות מהחברה".
האם יש לדעתך לגישה זו הד בנורווגיה של 2025, כאשר מדווח על עליה ברמת האנטישמיות במדינה וכשיהודים נורווגים מדברים על כך שהם מרגישים שהחברה הכללית מפקירה אותם ואינה מגינה עליהם?
"עבור היהודים בנורווגיה (הקהילה מונה כיום כ–1,500 בני אדם, ד"ס), 7 באוקטובר הוא הדהוד מהמלחמה — תוך ידיעה שזה לא אותו הדבר ושהשואה היא ייחודית. אך החברה הנורווגית לא שמעה את אותו הדהוד. היא שמעה רק את הקול של חמאס, ומהר מאוד הגדירה את ההתקפה כהמשך של הכיבוש. זה היה שוק — שהאמפתיה שהיתה כלפי היהודים בנורווגיה בגלל העבר של השואה, נעלמה פתאום. לא חשבתי לרגע שבימי חיי אחווה עלייה באנטישמיות. כשחקרתי את השואה ואת האנטישמיות, עשיתי זאת כמשהו ששייך לעבר — כדי שזה לא יקרה שוב. ופתאום, המדינה היהודית הותקפה והלגיטימיות שלה הפכה לשנויה במחלוקת. הקול היהודי איבד את הלגיטימיות שלו. סבתי היתה אומרת לי כל הזמן: Die Juden sind schuldig — היהודים אשמים, תמיד. חשבתי שזה משפט מהשטעטל, לא משהו שאשמע בחיי היומיום שלי. יש כאן שינוי בתפיסת האחריות והלגיטימיות — המוקד השתנה והוא לא לטובת הצד שלנו. הפגנתי ביום האישה וחברותיי הפמיניסטיות לא אפשרו לנו להשתתף! הן הטילו ספק אם בכלל התרחשו מקרי אונס בשבעה באוקטובר, ואם אכן התרחשו הן הפחיתו מערכם כאילו מדובר במשהו שקורה בכל מלחמה.
"במחקר שלי על שתיקה, האינטראקציה בין הפרט לחברה היא חשובה. אחרי המלחמה, לא רק היהודים שתקו — גם החברה כולה שתקה, אך מסיבות שונות. המרחב שיש למיעוט מוגדר על ידי הרוב. לקח לחברה 50 שנה להכיר באחריות הנורווגית לפשעי העבר. במצב הנוכחי, לקול היהודי כמעט ואין לגיטימיות, והקשר עם החברה הכללית מבוסס על חוסר אמון. אבל האם אנחנו יכולים לחכות שהחברה תעניק לנו את המרחב הזה או שאנחנו צריכים לקחת אותו? במובן הזה, זה דומה למהפכה.
"אם היית שואל אותי על השואה בזמן שהתבגרתי, אם היית שואל אותי אם אני יודעת על המלחמה ומה קרה ליהודים במהלכה, הייתי עונה בחיוב", היא אומרת, "אבל היום אני יודעת שלא היו לי את הפרטים, לא ידעתי את מה שבאמת קרה. מה שהיה לי זו תחושה שהתרחש אסון ושהוא התרחש ליהודים. לא יותר. וזה אולי דומה לאסונות אחרים, כמו מה שקרה ב–7 באוקטובר. למרות שידע מתפשט הרבה יותר מהר היום, התחושה היא דומה. אנחנו יודעים שהיה אסון, אנחנו חושבים שאנחנו מבינים אותו, אבל למעשה ככל שעובר הזמן אנחנו מגלים בדיעבד שלא ידענו הכל, שלא הבנו את ההיקף ולא התמודדנו עדיין עם כל המשמעויות".
במשפטי אונס ועבירות מיניות בשוודיה, הגבר צריך להוכיח שקיבל הסכמה ממשית ליחסי מין. שתיקה או פאסיביות אינה נחשבת להסכמה. כעת, כששיעור התלונות על אונס במדינה הוא מהגבוהים בעולם, השוודים מנסים להבין אם זו סיבה לגאווה או דאגה.
קארין ואריק היו זוג שוודי צעיר, בתחילת הקשר. את יחסיהם, שהיו בני חודשים אחדים, הם תיארו כ"רכים ורומנטיים". כשנפגשו באחד הלילות בביתו של אריק וקיימו יחסי מין, זה היה בהסכמה מלאה. בשלב כלשהו אריק נהיה קצת אגרסיבי, כי רצה "להתנסות בקצת יותר", אבל קארין אותתה לו "לא", והוא הפסיק מיד. אחרי הסקס הם נרדמו. בהמשך הלילה היא התעוררה והרגישה שהוא שם את ידה על איבר המין שלו. היא החליטה להיעתר למין אוראלי, אבל הפעם אריק היה אגרסיבי יותר. היא לא רצתה בזה, אבל חששה מהחרפת המצב ולא רצתה לריב. היא לא אמרה כלום ושיתפה פעולה, גם אם נותרה פסיבית. לדבריה, היא לא בטוחה שהוא הבין בכלל שהיא לא מעוניינת. אחר כך היא חזרה לישון.
הסיטואציה שתוארה כאן עשויה להישמע כמו לילה של סקס גרוע, של חוסר הבנה, של עוגמת נפש גדולה. בשוודיה היא הגיעה לבית המשפט. האשמה: אונס. במשפט לא הכחיש אריק (השמות בכתבה שונו מטעמי פרטיות) את גרסתה של קארין. להגנתו אמר שהוא לא זוכר בדיוק מה קרה, שהיה שיכור, אבל הוא בטוח שהוא לא היה אלים, ומשוכנע בכך שאם היה חושב שקארין לא מעוניינת היה מפסיק מיד, כפי שעשה בתחילת הערב. גם קארין העידה: "אולי לא נתתי סימנים רבים לכך שאני לא רוצה".
המקרה של קארין ואריק היה קשה לפיצוח עבור מערכת המשפט השוודית. אריק זוכה בערכאה הראשונה, קארין עירערה והוא הורשע, ובסופו של דבר בית המשפט העליון זיכה אותו. עצם העובדה שהמקרה הגיע למשפט וגם הגיע באחד השלבים להרשעה מלמדת שהתפיסה של מושג האונס בשוודיה שונה מאוד מאשר במדינות רבות אחרות. מצד אחד, שוודיה נחשבת למדינה מתקדמת בתחום הזה, מבחינת החקיקה והטיפול הרציני. מנגד, יש מי שטוען שהחקיקה הזאת מולידה מספר מוגזם של הרשעות באונס וגם ענישה שהיא חמורה באופן בלתי סביר. במוקד הדיון, השאלה שהיתה גם במוקד משפטו של אריק: מהו בדיוק אונס, ובאופן יותר ספציפי, מהי משמעותה של מילה אחת — הסכמה.
* * *
שינוי ההגדרה החוקית של אונס בשוודיה התרחש ב–2018. עד תחילת המאה, כדי להרשיע באונס במדינה, צריך היה להוכיח אלימות, איום, כפייה או הונאה. ב–2004 נוסף גם ניצול מצב "פגיע", כמו שכרות או שינה. אבל בשנים האחרונות, כל סקס שלא מתקיים בהסכמה בשוודיה נחשב לאונס. זה נשמע אולי מובן מאליו, אבל השינוי הזה הוא מהפכני. משמעותו המעשית היא שבמשפט אונס, התביעה לא צריכה להוכיח כפייה, אלא ההגנה צריכה להוכיח שניתנה הסכמה, מילולית או אחרת. שתיקה פסיבית אינה נחשבת הסכמה. המודל הזה, שנקרא "הסכמה פוזיטיבית", היכה שורש ביותר ויותר מדינות, בעיקר באירופה, מאז פרוץ קמפיין MeToo. כיום כבר בכ–20 מדינות ביבשת נדחקה סוגיית הכפייה, וההסכמה היא הסוגיה המרכזית שעומדת למבחן. כך גם בקנדה, באוסטרליה ובכמה מדינות בארה"ב. במילים אחרות: הדגש המשפטי עבר מ"לא זה לא", ל"כן זה כן".
המיקוד בהסכמה פוזיטיבית נולד מתוך ביקורת פמיניסטית על מבני הכוח הקיימים באינטראקציה המינית, בעיקר ההטרוסקסואלית. לפי הביקורת הזאת, כאשר עוסקים רק בשאלת הסירוב או היעדרו, מתעלמים מהטשטוש הקיים בין הסכמה מרצון חופשי להסכמה מלאכותית, והטשטוש הזה מאיים על האוטונומיה של האישה. כאשר דורשים הסכמה פוזיטיבית, הדבר אמור לנטרל את השפעת הלחץ, שמגיע לעתים קרובות מצדו של הגבר. כעת עליו מוטל התפקיד לוודא שיש הסכמה לפני שמתחילים. לדברי סטינה הולמברג מהמועצה הלאומית השוודית למניעת פשיעה, החוק מ–2018 מגדיר גם סוג חדש של עבירה — "אונס ברשלנות". בראיון למוסף "הארץ" היא מסבירה שכדי להיות מורשע בעבירה זו, יש להוכיח שעל אף שהתוקף לא היה מודע שהקורבן לא רצתה, "הוא הבין שיש סיכוי שזה המצב, או לפחות אמור היה להבין. זה מרכיב שנלקח מהחוק הנורבגי, אך שם כמעט לא מיישמים אותו. מדינות אחרות לא אימצו אותו כלל".
אחת הדוגמאות לאונס ברשלנות היא הרשעתו של תיאו, צעיר שוודי שקיים יחסי מין עם אסטריד, צעירה שהיה לו קשר מיני קודם איתה. לפני הפגישה המסוימת שבה קרה המקרה, היא אמרה לו שהיא לא רוצה לשכב בגלל הליך גינקולוגי שעברה. כעת, הסבירה לו אסטריד לדבריה, היא רוצה שהם יהיו פשוט חברים. למרות זאת, הם קיימו באותו מפגש יחסי מין בהסכמה מלאה, ללא חדירה, ונרדמו עירומים.
על פי גרסתה, שבית המשפט קיבל, תיאו החל לגעת בה במהלך הלילה וביצע בה מעשים מיניים כאשר היא נשארה פסיבית והעמידה פני ישנה. הוא אמר שהוא חשב שהיא ערה ופירש את התנהגותה כהסכמה. הרשעתו של תיאו באונס ברשלנות מבוססת על כך שהוא היה אמור להבין שהיא לא מסכימה חרף העובדה שהיא קיימה איתו יחסים מרצון בשלב מוקדם יותר של הערב. השאלה המשפטית היתה האם אמירתה המקורית של אסטריד על כך שאינה מעוניינת במין באותו ערב איבדה תוקף כי התקיימו יחסים מרצון אחריה. בית המשפט פסק שהיה עליו לדעת שהסיכוי לאי־הסכמה קיים, ולכן הוא צריך לקבל סימן ברור יותר להסכמה.
הולמברג ועמיתיה במועצה למניעת פשיעה פירסמו בחודש שעבר דוח שמסכם את שש השנים הראשונות לאחר הרפורמה בחוק האונס. לצורך הדוח הם ערכו השוואות מדוקדקות בין מאות מקרי אונס ודוחות משטרה לפני ואחרי כניסת החוק החדש לתוקף, וראיינו משפטנים, חוקרי משטרה, נשים מארגוני נשים ופעילים שמתנגדים לחוק. "השפעת החוק על מערכת המשפט היתה גדולה מאוד", אומרת הולמברג, "ראשית, נרשמה עלייה בתלונות על אונס. זה התחיל כבר עם תחילת קמפיין MeToo, קצת לפני החוק, אבל אחרי שהוא נכנס לתוקף המספר עלה עוד יותר. העלייה מורכבת כולה ממקרי האונס מהסוג החדש, 'מקרי חוסר ההסכמה'. כשליש מהתלונות למשטרה הם על מקרים כאלה, שליש נוסף הם על ניצול של מצב פגיעות כמו שכרות קשה, והשליש הנותר הוא על מעשי אונס בכפייה ואלימות". כלומר, עד 2004 כשני שלישים מהמקרים שמוגדרים כעת אונס היו עדיין חוקיים. לדברי הולמברג, מספר התלונות אחרי שחוקק החוק החדש עלה פי 1.6, ומספר כתבי האישום כמעט הוכפל.
מהו מקרה טיפוסי של אי־מתן הסכמה?
"קודם כל, אלה אנשים צעירים. כמחצית מהקורבנות — כ–95% מהן נשים — הן נערות בגיל בית ספר. התוקפים הם בממוצע רק ארבע שנים מבוגרים יותר. בעוד שבקרב קורבנות אונס יש, ככלל, שיעור גבוה של נערות עם הפרעות התפתחותיות, דיכאון, חרדה או שימוש בסמים, במקרי חוסר ההסכמה הדפוס הזה קיים אבל פחות מובהק. באשר לתוקפים: במקרים של אונס אלים, יש ייצוג יתר למהגרים, אבל במקרים החדשים (של חוסר הסכמה — ד"ס) אין ייצוג יתר כזה. אלה חיי יומיום של בני־עשרה רגילים שכעת, בגלל החוק, הם מגיעים לרף הפלילי. יש מקרים שבהם הבחורה מנסה לישון והגבר פתאום פותח באקט מיני כשהיא לא מוכנה. או מצבים שבהם הבחורה ערה, היא אומרת לא, אבל הוא בוחר שלא להקשיב או לא להבין, או שהוא חושב שהוא 'ישכנע אותה', למרות שסקס בשכנוע אינו חוקי".
"סקס בשכנוע" או "בהצקה" אינו מונח משפטי. זו הדרך לתאר בשוודית מין שנכפה באמצעות התעקשות מתמשכת. קורה לעתים בשוודיה שאדם מורשע בעבירה הקלה יותר של אונס ברשלנות, ולא הרשעת אונס רגילה, בגלל ערבוב בין ביטויים ברורים של חוסר רצון לסימנים אחרים, שהם אמביוולנטיים יותר, ואפשר היה לפרש אותם כהסכמה. כך קרה במקרה של אלסה ואליוט, שני צעירים שוודים שנפגשו במועדון לילה. הם חזרו יחד אליו הביתה בליווי חבר וחברה. לדבריה, היא חשבה שהם רק יילכו לישון יחד, וכשנכנסו לחדר השינה היא ישבה בצד הרחוק של המיטה.
אליוט החל לנשק אותה, בתחילה היא כנראה השיבה נשיקה, ואז אמרה שהיא לא רוצה שיקרה ביניהם כלום. למרות זאת, הוא המשיך לנשק אותה והוריד את בגדיו. להצעתו המינית המפורשת הראשונה היא סירבה, לדבריה כי היא נוסחה בצורה של שאלה, אבל כשהוא הורה לה לרדת לו, היא מילאה אחר הוראותיו. אלסה אומרת שהיא הרגישה ש"יש לו כוח עליה". לאחר מכן הוא המשיך ללחוץ על סקס עם קונדום, אחר כך הוא שוב ושוב ביקש להוריד אותו, והיא הרגישה שלא תוכל לחזור הביתה אם הוא לא יגמור. אחר כך היא הזמינה מונית, והוא נותר שכוב על המיטה. אליוט הורשע באונס ברשלנות, כי בית המשפט קבע שהיה עליו להבין שההסכמה של אלסה, שהגיעה לאחר חוסר הסכמה, נבעה מהלחץ, ההטרדה וההצקות החוזרות שלו.
נשים בשוודיה, מצד אחד נתוני אונס מדאיגים. מצד שני, הובלה במדדי שוויון מגדרי, אמון במערכת החוק ודחיית מיתוסים הקשורים באונס. צילום: דיויד סטברו.
חוק ההסכמה גם קובע שכל אקט מיני דורש הסכמה מחודשת. "גם אם אמרת כן בתחילת הערב, זה לא אומר שהכן הזה נחשב לכל הלילה", מסבירה הולמברג. "אם אמרת שאת הולכת למיטה כי את רוצה לישון, זה מצב חדש". אחת השאלות שיש לברר היא עד כמה ברורה היית כשאמרת שאת לא רוצה להמשיך, וגם כמה זמן עבר. כאשר לא ניתנת שום הסכמה, פסיביות תמיד נחשבת 'לא', אבל אם היתה הסכמה ראשונית, לפעמים פסיביות מתפרשת אחרת וייתכן שצריך להבהיר את הרצון באופן ברור יותר. מקרים כאלה הגיעו בשוודיה לערכת ערעור כי הם לא לגמרי חד־משמעיים".
למשל, המקרה של ווילי, צעיר שוודי, שפגש את ניקי והזמין אותה לביתו. לא היו ביניהם יחסים קרובים, אבל הם שכבו בעבר. הסקס התחיל בהסכמה מלאה, אבל במהלכו עבר ווילי למין אנאלי ולכך ניקי כבר לא הסכימה. בית המשפט לא יכול היה לקבוע בוודאות שווילי שמע את הסירוב של ניקי, אבל הוא כן קבע שהיא סימנה בכך שהחדירה את איברו בחזרה לנרתיק שלה. ווילי היה אמור להבין מכך שהיא לא מסכימה למין אנאלי, ולכן הוא הורשע, נשלח לתשעה חודשים בכלא ושילם 58 אלף כתר שוודי (כ–20 אלף שקל) פיצויים לקורבן.
* * *
חרף הרף הנמוך שהחוק מציב, אמרתי להולמברג, עדיין פחות מ–10% מהתלונות על אונס מולידות כתב אישום. "נכון", היא אישרה. "זו הערה נפוצה, אבל צריך להבין שאונס הוא פשע מסוג מיוחד. אלה סיטואציות אינטימיות, ורק במקרים נדירים מאוד יש הוכחות חזקות. צריך לאזן בין מטרת החוק לבין הצורך בוודאות משפטית ומניעת הרשעות שווא. 10% זה לא כישלון, להפך. יתרונו של החוק הוא בכך שהוא שולח מסר ברור בנוגע לנורמות של קיום יחסי מין — הכל חייב להיות בהסכמה. זה מסייע למורים ולהורים שמחנכים את ילדיהם. מעבר לכך, שמענו מארגוני נשים שהחוק עוזר לקורבנות. הוא מבהיר למי שנאנסה, שבמקום שהאשמה והבושה תהיה מנת חלקה, כי היא 'שמה את עצמה בסיטואציה', עכשיו הבושה והאשמה עוברות לצד הנכון, הצד של התוקף. כך, אפילו אם אין משפט והרשעה, הקורבנות עדיין מרגישות שהחברה מקשיבה לסיפור שלהן".
האם הערך החינוכי והציבורי של חוק ההסכמה אכן משפיע על הגבר השוודי? לא בטוח. לפי מחקר של הרשות הלאומית השוודית לבריאות הציבור, שהתפרסם בחודש שעבר, הצעירה השוודית מדווחת על רמות גבוהות של חשיפה לאלימות לעומת הצעיר השוודי. אחת מכל ארבע שוודיות בנות 16–29 מדווחת שעברה חדירה בניגוד לרצונה. "יכול להיות שהמערכת החינוכית נכשלה במשימתה ללמד על הסכמה, מיניות וזוגיות", נכתב במאמר פרשנות ביומון השוודי הנפוץ "אפטונבלדט". לדברי הכותב, העיתונאי אנדרס לידברג, בשוודיה רווחת עדיין תרבות אונס, ו"אם רוצים לטפל בכך, צריך קודם כל להודות בזה".
"אני זוכרת שב–2016 קראתי על מקרים שבהם נערות בכו ואמרו 'לא', אבל זה לא היה מספיק כדי לתבוע את החשודים כי לא היתה אלימות", מציינת הולמברג ומדגישה כי "לא היה צורך להפעיל אלימות נגד הנערות האלה מהסיבה הפשוטה שהן לא נאבקו. ידוע שאחת התגובות לתקיפה מינית היא לקפוא במקום ולא להתנגד". ברור שהשינוי המשפטי לא מחולל מיד שינוי חברתי, ושמרבית המקרים לא מגיעים למשטרה ובוודאי שלא לבית המשפט. אך אלה שכן מגיעים לבתי משפט מסתיימים ביותר הרשעות.
על פי הדוח של המועצה השוודית למניעת פשיעה, 78% מהתיקים על אונס בלי קבלת הסכמה ברורה מסתיימים בהרשעה. זאת, על אף שלא קל להשיג ראיות לחוסר ההסכמה, ובקרוב למחצית מהמקרים שהסתיימו בהרשעה התביעה התבססה רק על עדות הנאנסת. "כמובן שיש מרכיבים שמחזקים את הסיפור וגורמים לו להיתפס כאמין", אומרת הולמברג. "זה שהדיווח הגיע תוך זמן קצר, זה שהוא סופר גם למשטרה וגם למישהו אחר, לפעמים הקורבן ביקרה בבית חולים, הפגינה שהיא נסערת ודבקה באותו סיפור כל הזמן. אלו אינם מרכיבים הכרחיים, אבל הם מסייעים, במיוחד כאשר החשוד מתקשה להסביר את המקרה או מפגין חוסר עקביות. יש גם צורך שהקורבן תראה סימנים של טראומה, פגיעה או שינויים אישיותיים".
אבל לסיפור הזה יש גם צד שני. "האשמות שווא יכולות להרוס את חייו של אדם במהירות", כתבה סוזנה, אמו של נער שהורשע באונס, במייל להולמברג. במכתב, שהגיע כחלק מאיסוף החומר עבור הדוח, סוזנה מאשימה את המערכת המשפטית, הפוליטית והתקשורתית בשוודיה בכך שהן לא מאפשרות לנאשמים להגן על עצמם מפני מתלוננות, שתמיד נחשבות בעיניהן לאמינות. "ממש כמו בציד המכשפות של המאה ה–17, השמועות הופכות במהירות לאמת", כתבה. "אנחנו אמהות, אחיות וחברות של אלה שהורשעו ללא הוכחות. חייו של הבן שלי נהרסו, אני נאלצת לחיות עם בעיות נפשיות בגלל מה שקרה, והיא (הנאנסת לכאורה) חיה חיי מותרות מכספי הפיצויים".
קולה של סוזנה אינו קול יחיד בשוודיה. יש קרובי משפחה אחרים של אנסים מורשעים, שמסכימים שהדבקות בהסכמה פוזיטיבית היא טובה בתיאוריה, אבל למעשה היא פירצה שמשרתת נשים שרוצות לנקום על מגע מיני שהן מתחרטות עליו. לדברי נינה, קרובת משפחה אחרת שכתבה להולמברג, האשמה באונס הפכה לעסק משתלם, ויש נערות שמשתפות ברשתות חברתיות המלצות כיצד ניתן להרוויח כספי פיצויים באמצעות דיווח על מישהו שאיתו קיימו יחסים בהסכמה.
הולמברג לוקחת את הדברים ברצינות, אך לא משנה את דעתה על החוק. "אני יכולה לחוש אמפתיה גדולה כלפי המשפחות בכל מקרה פרטי כזה. אני רואה איך העתיד של הנערים האלו נפגע, במיוחד נוכח הענישה, שהיא קשה מאוד יחסית לפשעים אחרים. עם זאת, נדמה לי שכשמסתכלים על המקרים האלו, לא מדובר בהכרח במקרים גבוליים. הם אולי פשוט לא הבינו את משמעות החוק. הנערים והמשפחות עוברים חוויה קשה, מעצר, המתנה ארוכה להכרעת דין, וזה קשה גם אם לא מוגש כתב אישום ובוודאי אם יש משפט והרשעה. כל זה לא אומר שהיו אלה הרשעות שווא".
ביקורת נוספת על החוק באה מכיוון עורכי־דין שוודים. חלקם טענו בעיתונות שהגדרת ההסכמה איננה ברורה ולכן משפטי אונס הפכו ללוטו — אין לדעת מה יקרה בהם כי שופטים שונים מגיעים למסקנות שונות מאותה תשתית עובדתית. מה דעתך על הביקורת הזאת?
"לדעתי הם מגזימים. הם מתבססים על מספר קטן של מקרים לא מייצגים. במרבית המקרים זה ממש לא ככה, אבל יש נטייה לזכור את התיקים היותר גבוליים".
בשוודיה יש תלונות רבות על אונס, 85 בשנה לכל 100 אלף איש. אמנם הנתון המקביל בבריטניה הוא 117, אבל כמעט בכל המערב המספרים נמוכים משמעותית: בדנמרק 48, בארה"ב 42 ובישראל פחות מ–20. איך אפשר להסביר את זה?
"פרט לעובדה שהגדרת האונס בשוודיה היא רחבה מאוד ביחס למדינות אחרות, יש גם את האופן שבו נרשמים דיווחים על אונס. במדינות רבות המשטרה אינה סופרת תלונות על אונס שהיא אינה חושבת שיגיעו לכדי כתב אישום, ומקרים אלה לא נכנסים לסטטיסטיקה. בשוודיה גם הדיווחים שלא מגיעים לבתי משפט נרשמים, מתועדים ונחקרים". לדברי הולמברג, פרט לעוד כמה גורמים שקשורים לספירה ולתיעוד של הנתונים, ההבדל הגדול ביותר בין שוודיה למדינות אחרות נוגע לנטייתה של האישה השוודית לדווח.
בשנים שבהן שוודיה היתה בצמרת תלונות האונס, הנשים במדינה הובילו גם במדד השוויון המגדרי, וגם העידו על אמון גבוה במיוחד במערכת אכיפת החוק. זאת ועוד, הן נטו לדחות מיתוסים שקשורים לאונס (כמו "אם אישה משתכרת ונאנסת היא צריכה להאשים את עצמה") יותר מנשות כל יתר אירופה, ובפער גדול. הנתונים חושפים שבמדינות שבהן שיעור התלונות על אונס נמוך במיוחד, כמו יוון ופולין, נשים נטו להסכים גם למיתוסים על אונס. המסקנה היא ששינוי החוק בשוודיה התאים לחברה השוודית, כי הוא שיקף הלך רוח, לפחות בקרב הנשים. עם זאת ברור שאין די בשינויים בספר החוקים. לצדם חייב לבוא שינוי תרבותי, נורמטיבי, ערכי וחינוכי, בעיקר אצל גברים.
בישראל עדיין מחפשים סימנים של סירוב
גם בישראל השתנתה הגדרת האונס בעשורים האחרונים. "את ההגדרה המקורית של אונס בחוק העונשין הישראלי 'אימצנו' מאנגליה", אומרת ד"ר רותי לבנשטיין לזר, דיקנית הפקולטה למשפטים במכללה למינהל ומומחית לחוק האונס. "ההגדרה היתה מבוססת על הביטוי 'נגד רצונה', ולא כללה את מושג ההסכמה כלל. הביטוי 'נגד רצונה' ביטא תפיסת עולם סטריאוטיפית, שדרשה מקורבן עבירת המין ביטוי של התנגדות חיצונית למעשה האונס. ב–1988 השתנתה הגדרת העבירה והביטוי 'נגד רצונה' הוחלף ב'שלא בהסכמתה החופשית'. השינוי ביטא תפיסה מודרנית יותר, שהתקבלה גם במדינות אחרות, ולפיה לא צריך היה להוכיח בבית משפט שהיתה התנגדות פיזית של האישה. עם זאת, החוק עדיין כלל דרישה להוכיח שהופעלו אמצעי לחץ כמו אלימות או איומים. במסגרת שינוי זה בוטלה גם ההחרגה של נשים נשואות (כלומר, משלב זה יכול היה גבר להיות מורשע באונס אשתו, מצב שלא היה אפשרי לפי החוק הקודם — ד"ס)".
השינוי הבא, ולמעשה גם האחרון, התקבל בסוף 2001. החוק החדש הוא על "הבועל אישה שלא בהסכמתה", ולא דורש עוד הוכחה של לחץ, אלימות או איומים. המחוקק הישראלי הכיר בעובדה שברוב מקרי האונס התוקף אינו נדרש לכפות מין בכוח פיזי, וזאת בשל פערי כוח סמויים, היכרות עם התוקף או חשש, הלם, אלם וקיפאון של הנפגעת. לפי מדד האלימות הלאומי, שפירסם המשרד לביטחון פנים לפני כעשור, שיעור האלימות המינית בישראל גבוה ב–10% מהממוצע במדינות ה–OECD. מחקר שערכה ד"ר אביגיל מור כמה שנים קודם לכן בקרב נשים ישראליות בנות 28–16, מצא ששליש מהן מדווחות שעברו תקיפה מינית פיזית. כל אישה חמישית בישראל מעידה שנאנסה.
האם יש כוונה לשנות שוב את ההגדרה, כך שתתבסס על הסכמה פוזיטיבית, שאלתי את לבנשטיין לזר. "ב–2005 היו ניסיונות לחוקק מחדש את כל עבירות המין, אך החקיקה לא עברה", היא השיבה. "ב–2020 היה ניסיון של חברת הכנסת מיכל קוטלר־וונש (כחול־לבן) לקדם הגדרת אונס כך שתכלול 'הסכמה פוזיטיבית', אבל הניסיון לא הבשיל לכדי חוק. עם זאת, במהלך השנים התקבלו פסקי דין שדרשו הסכמה כזו, בעיקר במקרים שבהם היו יחסי כוח מובהקים, או שבהם הקורבן היתה תחת השפעת סמים או אלכוהול. כבר בשנות ה–90, בפרשת האונס בשמרת, השופט חשין הציע למעשה את דוקטרינת ההסכמה הפוזיטיבית כשכתב שעל הגבר מוטל הנטל של קבלת הסכמת האישה. בפסקי דין אחרים מתייחסים בתי המשפט להסכמה חיובית־פוזיטיבית ומדגישים את חשיבותה, אבל בפועל עדיין מחפשים סימנים להיעדר הסכמה, כפי שדורש החוק".
לבנשטיין לזר סבורה שהצבת רף של הסכמה פוזיטיבית בחוק הישראלי יתרום לחינוך וימנע מקרי אונס. עם זאת, יש גם גישה אחרת. ב–2015 הגישו חברות הכנסת מרב מיכאלי (העבודה), זהבה גלאון ומיכל רוזין (מרצ) הצעת חוק שהחליפה את הדיון בהסכמתה של האישה — שגולש מהר מאוד לשאלות שעוסקות בה, כמו מה היא לבשה או איך היא התנהגה — בשאלת רצונו או כוונתו של הגבר. הרעיון הוא להדגיש את ההבדל בין קשר מיני שהוא רצוי לשני הצדדים, לבין מצב שבו אדם אחד משתמש בגופו של אדם אחר כאילו היה חפץ. "כפייה מינית זה הדבר שאותו אנחנו רוצים למנוע", אמרה אז ל"הארץ" ד"ר אורית קמיר, שהשתתפה בניסוח החוק. "השאלה הקשה היא איך יודעים שזו כפייה מינית. החוק (החדש) אומר: תשאל את עצמך אם יש כאן סקס או שימוש בעל אופי מיני בגוף של מישהו. שימוש זה הוא פגיעה בכבוד האדם". מיכאלי ציינה אז ש"הצעת החוק החדשה מגדירה באופן חד־משמעי מהו אונס. נכון שהתקדמנו מהסכמה להסכמה חופשית, אבל החוק היום מנוסח כך, שיש מישהו שרוצה או יוזם ואת כן או לא מסכימה. אין פה בכלל שאלה של רצון. שאלת ההסכמה מבססת את הפסיביות של האישה". הצעת החוק של מיכאלי, גלאון ורוזין לא התקבלה והחוק הישראלי נותר כשם שנחקק לפני יותר מ–20 שנה.
Lund University will host a conference on the 'instrumentalization of antisemitism,' and last month, a lecturer at Stockholm University denounced the leader of the local Jewish community as a 'murderer.' Jewish scholars see these incidents as signs that they are no longer welcome in Sweden.
STOCKHOLM – On Monday, Lund University in southern Sweden will host a conference titled "Beyond Polarization and Instrumentalization: Antisemitism and Other Racisms."
According to an advertisement on the university website, it will explore the "broader context" of "whiteness, the nation-state, Europeanness, politics of belonging, racial capitalism, gender, sexuality, religion/secularism, and (anti-)Zionism," and also the "instrumentalization [of antisemitism] in relation to support and opposition to Israel, before and after October 7th 2023."
This attempt to redefine antisemitism "and reduce it to a definition most Jews cannot support," says a Jewish historian in Sweden who asked not to be identified, effectively bars many Jewish scholars from participating in the discussion. The organizers of the conference, being hosted by the department of gender studies, rejected a request from Haaretz to attend and declined to answer questions.
A demonstration outside the Swedish parliament in Stockholm. Photo: David Stavrou
A few weeks ago, another Swedish university – defying growing calls from students and faculty to boycott Israel – notified its doctoral candidates about a fellowship opportunity in Israel. But less than a week later, Uppsala University issued an unusual apology. "We understand that the information we forwarded has caused strong reactions, and we apologize for this," it said, adding that it intended to review procedures for passing on such information.
Asked for comment, a university representative dismissed the retraction as a technicality. "We realized that several recipients perceived the information passed on from the career office as a statement from Uppsala University," said Cecilia Edin, head of the career office. "This was never our intention, and we wanted to say sorry for the feelings this misunderstanding caused. PhDs at Uppsala University aren't the main target group for the career office, and we don't usually communicate with them. Therefore, the routines for passing on information to this group will be reviewed.
But an email complaint circulated among Uppsala staff and shared with Haaretz suggests there were other reasons for the apology. "It's inappropriate to advertise Ph.D./postdoc opportunities at any institution or foundation complicit in apartheid," it said.
These two incidents indicate just how fraught the discourse surrounding antisemitism and Israel has become at Swedish universities. Indeed, just a few months ago, Uppsala – Sweden's oldest institute of higher education and one of its most prestigious – was accused of "canceling" its Jewish connections when it removed the name of Hugo Valentin – a prominent Jewish historian and ardent Zionist – from its Center for Holocaust and Genocide Studies. The move has been described by international scholars and historians as "removing the Jewish perspective from the Holocaust," which may explain why this academic center has repeatedly rejected requests to honor Jewish Holocaust historian Paul Levine, who was one of its leading historians. Although Levine, who died in 2019, was a groundbreaking Holocaust historian and a laureate of the Raoul Wallenberg Centennial Medal, the center refused to create a memorial page on its website or place a plaque at the center to recognize his contribution.
In March, tensions between the Jewish community and the Swedish academy escalated even further when a lecturer at Stockholm University denounced the leader of the local Jewish community as a "murderer." Aron Verständig, chairman of the Official Council of Swedish Jewish Communities, responded by filing a complaint to the Swedish police against sociologist Pär Engholm for slandering him.
Swedish journalists Sofie Löwenmark and Lars Jonson have since revealed, in a piece for the online magazine Doku, other vociferously anti-Israel statements by this Stockholm-based academic, including his depiction of Israelis as "Zionist monsters who must be forced back to Eastern Europe and the United States. "Engholm has referred to Jewish leaders and terrorism researchers as "obnoxious" and "disgusting Zionists." He propagated theories suggesting that Israel murdered its own citizens on October 7 and defended Hamas, accusing Israelis and Americans of being the true terrorists.
Verständig later reported to the Swedish Committee Against Antisemitism that Engholm attacked him because he had called out another Swedish institution of higher education, Gothenburg University, for allowing pro-Palestinians student activists to take over the premises of its school of art and design and distribute Hamas propaganda. Commenting on the increasingly hostile climate on campuses, Daniel Janouch, chairman of the Swedish Jewish Youth Union, told Haaretz: "Jewish and Israeli students are worried and feel uncertain about how the situation will develop and what it will mean for them. There is concern about whether students' grades could be affected if they are simply open about being Jewish or having a connection to Israel." He added: "Jewish students should not have to take a detour on their own campus to feel safe."
In recent months, Greenland has found itself under a treacherous bullying attack by The United States which decided to break the rules and resort to threats, pressure, and blackmail. President Trump adopted the geopolitical logic of his Russian counterpart and threatened to annex the island regardless of the will of its inhabitants. Will this actually happen and what does it mean for Israel?
STOCKHOLM – It's hard to think of two countries more different from each other than Greenland and Israel. Greenland actually isn't even a country; it's an autonomous area on its way to independence from Denmark. It's also a giant island almost empty of inhabitants, with no intercity roads and no traffic jams. Israel, as we all know, is crowded, hot, small and tense.
These differences could create the illusion that what is happening now to Greenland couldn't happen to Israel. But that isn't so. In recent months, Greenland has come under a thuggish, traitorous attack. The United States, which for decades was its partner and friend, decided to break the rules and threaten, pressure and extort the island.
U.S. President Donald Trump adopted the geopolitical logic of his Russian counterpart and threatened to annex Greenland regardless of its inhabitants' wishes. To prove that it was serious, the administration sent Vice President JD Vance to visit the island in defiance of its government's wishes and at a sensitive political time.
Two weeks ago, Greenland held a general election that ended with the incumbent's ouster. Vance's visit was thus slated to take place while the coalition negotiations to form a new government were being held, and also just days before the local elections. Political sources described this as foreign intervention in the elections. The outgoing prime minister termed the visit "highly aggressive."
The visit took place last Friday. Washington tried to market it as a defense-oriented visit to the U.S. space force base there. Before that, it had been marketed as a cultural tour by Vance's wife, without her husband (she joined her husband on the visit in its new incarnation).
Having the Vances visit the base was a sophisticated move. Ostensibly, it was a de-escalation, because the Americans wouldn't interact with angry residents and would focus on the base. Yet in another sense, it was an escalation, because the visitor was the vice president of the United States – the highest-level American official to ever visit Greenland. But either way, Greenlanders rightly view the visit as an act of extortion.
Contrary to the Trump administration's claims, there is no demand in Greenland for American intervention. "We – all party leaders – cannot accept the repeated statements about annexation and control of Greenland," the leaders of all five of the island's parties said in a joint statement. "We as party leaders find this behavior unacceptable towards friends and allies in a defense alliance."
Denmark's prime minister termed the American move "unacceptable pressure." And throughout the island, demonstrations were held against Trump's threats, with slogans like "Make America Go Away." Two months ago, a poll found that 85 percent of the island's residents oppose becoming part of the United States (and only 6 percent support it). But the Americans haven't been deterred.
The example of Greenland, like the United States' abandonment of Ukraine, shows a worrying side of the Trump administration. The U.S. could always have continued protecting its national security by stationing systems there to defend and control sea lanes. It could also have cooperated with Greenland's government and its residents in finding, mining, and producing valuable minerals.
Instead, Washington chose to signal to the world that there's a new sheriff in town who's willing to ride roughshod over anyone who stands in his way.
Should other countries also be worried by this new America, which abandons its partners, changes its loyalties and fires in every direction? Israelis don't appear to be particularly worried. Their enthusiasm for Trump has only grown, and his intervention to get the hostages released and his lifting of restraints on Israeli military action are obviously reasons for that. But people are also making deeper arguments for this blind faith in the Trump administration.
One argument is that in contrast to Greenland, President Trump feels an emotional connection to Israel. His confidants and his Jewish relatives nurtured a deep connection to the Jewish people in him, so he won't betray Israel like he has betrayed America's partners in Europe, Mexico and Canada.
Another argument is realpolitik. In the new global order, the American global cop is giving way to a multipolar world in which Russia and China also have spheres of influence. Israel can, therefore, count on the Americans even if they are opportunistic thugs because it's part of an American-Saudi-Egyptian-Emirati axis against the Iranian enemy. Consequently, Washington will protect it in any case – if not because of Trump's warm feelings for the Jews, then out of political and economic interests.
But vast blindness and indifference are needed to depend on these arguments. The first one relies on the existence of a stable, normative emotional base of empathy, responsibility and altruistic feelings of belonging in someone who has none of those traits. The second one relies on America having permanent, unchanging interests in a world characterized by changing alliances, dissolving coalitions, and unforeseen dramatic developments.
Even if America gives up on Greenland and moves on to its next adventure, we have to remember that political processes always have more than one side. Even people who have lost their moral spine and become enthusiastic over the idea of population transfer for the Palestinians must remember that if transfer is part of the diplomatic toolbox, it could be applied in any direction. If the U.S. administration can "clear out Gaza," why shouldn't it decide to clear out the Negev?
Similarly, even people who celebrated Washington's green light to flatten the Gaza Strip should remember that a lack of international rules and laws can be used against them in the future as well. And even if American nihilism and opportunism are working to the benefit of a local, temporary Israeli interest, we must keep in mind that we won't be immune forever.
בחודשים האחרונים נקלעה גרינלנד למתקפת בריונות בוגדנית של סחיטה ואיומים מצד ארצות הברית כאשר הנשיא טראמפ אימץ את ההיגיון הגיאו־פוליטי של מקבילו הרוסי ואיים כי יספח את האי בלי קשר להחלטת תושביו. האם יש סיכוי שזה אכן מה שיקרה, ומה כל זה אומר עלינו?
קשה לחשוב על שתי מדינות שונות זו מזו כגרינלנד וישראל. גרינלנד, לא מדינה אפילו, אלא מעין אוטונומיה בדרכה לעצמאות מדנמרק, אי ענקי וריק כמעט מתושבים. בלי כבישים בינעירוניים, וגם בלי פקקים. ישראל, כידוע, צפופה, חמה, קטנה ועצבנית. הבדלים אלה יכולים ליצור אשליה ולפיה מה שקורה עכשיו לגרינלנדים אינו יכול לקרות לישראלים, אבל לא כך הוא.
בחודשים האחרונים נקלעה גרינלנד למתקפת בריונות בוגדנית. ארצות הברית, שבמשך עשורים היתה שותפתה וידידתה, החליטה לשבור את הכלים ולאיים, ללחוץ ולסחוט את גרינלנד. הנשיא דונלד טראמפ, אימץ את ההיגיון הגיאו־פוליטי של מקבילו הרוסי ואיים כי יספח את האי בלי קשר להחלטת תושביו. להוכחת רצינות כוונותיו שלח הממשל את סגן הנשיא, ג'יי די ואנס, לביקור בגרינלנד בניגוד לרצון ממשלתה ובעיתוי פוליטי רגיש.
לפני שבועיים התקיימו באי בחירות שהסתיימו במהפך, והביקור תוכנן לזמן שמתנהל בו המשא ומתן הקואליציוני וימים ספורים לפני הבחירות המקומיות. גורמים פוליטיים תיארו זאת כהתערבות זרה בבחירות. ראש הממשלה היוצא תיאר את הביקור כ"אגרסיבי מאוד". הביקור היה ביום שישי שעבר, וארה"ב ניסתה לשווקו כביקור ביטחוני, כי התקיים בבסיס חיל החלל האמריקאי.
במקור שווק הביקור כביקור תיירות של אשת סגן הנשיא לבדה (שתצטרף גם לביקור בגרסתו החדשה). זה שינוי מתוחכם. לכאורה זו דה־אסקלציה, כי האמריקאים לא נחשפו לתושבי האי הזועמים והתרכזו בבסיס. מצד אחר, זו בעצם אסקלציה כי הביקור הוא של סגן הנשיא — דרג שמעולם לא ביקר בגרינלנד. כך או כך, הגרינלנדים רואים את המהלך, בצדק, כאקט של סחיטה באיומים.
בניגוד לטעת הממשל, אין ביקוש גרינלנדי להתערבות אמריקאית. "איננו יכולים לקבל את ההתבטאויות החוזרות על סיפוח ושליטה (אמריקאית) בגרינלנד", אמרו מנהיגי כל מפלגות הפרלמנט הגרינלנדי, "זו התנהגות לא מקובלת כלפי חברים ושותפים בברית ביטחונית". ראש ממשלת דנמרק כינתה את המהלך האמריקאי "לחץ בלתי מקובל", וברחבי האי הפגינו נגד איומי טראמפ בסיסמאות כמו "Make America Go Away". לפני כחודשיים הראה סקר, ש–85% מתושבי האי מתנגדים להצטרפות לארה"ב (ורק 6% תומכים). אך האמריקאים בשלהם.
הדוגמה של גרינלנד, כמו הפקרת אוקראינה, חושפת צד מדאיג של ממשל טראמפ. ארה"ב היתה יכולה להמשיך לפעול לביטחונה הלאומי בהצבת מערכות הגנה ושליטה על נתיבי שיט בשיתוף ממשלת גרינלנד וגם לשתף פעולה עם תושבי האי במציאה, כרייה והפקה של מחצבים יקרים. במקום זאת בחרה ארה"ב לאותת לעולם, כי יש שריף חדש בעיר, המוכן לרמוס כל מה שעומד בדרכו.
האם אמורות גם מדינות אחרות להיות מודאגות מאמריקה החדשה המפקירה שותפים, מחליפה נאמנויות ויורה לכל הכיוונים? נראה שבישראל אין דאגה מיוחדת. ההתלהבות מטראמפ גוברת, וברור שההתערבות לשחרור החטופים ושחרור הרסן הצבאי הם סיבה לכך, אך יש גם טיעוני עומק לאמון העיוור בממשל טראמפ.
על פי טיעון אחד, בניגוד לגרינלנד — טראמפ קשור רגשית לישראל. שותפי הסוד וקרובי המשפחה היהודים פיתחו אצלו קשר עמוק לעם היהודי, והוא לא יבגוד בו כפי שהוא בוגד בשותפיו באירופה, מקסיקו וקנדה. על פי טיעון אחר, זה ריאל־פוליטיק. בסדר העולמי החדש ובו השוטר הגלובלי האמריקאי מפנה את מקומו לעולם רב־קוטבי, שגם לרוסיה וסין אזורי השפעה בו, ישראל יכולה לסמוך על האמריקאים גם אם הם בריונים אופורטוניסטים. שהרי היא חלק מציר אמריקאי־סעודי־מצרי־אמירתי נגד האויב האיראני, וארה"ב תשמור עליה בכל מקרה. אם לא בגלל לב יהודי חם, הרי בגלל מניעים אינטרסנטיים פוליטיים וכלכליים.
כמה שאננות ועיוורון נדרשים כדי לסמוך על טיעונים אלה. הטיעון הראשון מסתמך על יסוד נפשי יציב ונורמטיבי של אמפתיה, אחריות ותחושת השתייכות אלטרואיסטית אצל מי שאין בו כלל תכונות אלה. הטיעון השני מסתמך על אינטרסים קבועים ובלתי משתנים בעולם, המאופיין בבריתות משתנות, קואליציות מתפרקות והתפתחויות דרמטיות ולא צפויות.
גם אם תוותר ארה"ב על האי ותעבור להרפתקה הבאה יש לזכור, כי לתהליכים פוליטיים יותר מצד אחד. גם מי שאיבד את עמוד השדרה המוסרי והתלהב מטרנספר של פלסטינים חייב לזכור, כי כאשר טרנספר הוא חלק מארגז הכלים המדיני, הוא יכול להיות מופעל לכל הכיוונים. אם הממשל האמריקאי יכול "לפנות את עזה", למה לא יחליט לפנות את הנגב? גם מי שחגג את האור הירוק לשיטוח הרצועה חייב לזכור, כי החוסר בכללים ובחוקים בינלאומיים יכול להיות מופנה בעתיד כלפיו. וכי גם אם הניהיליזם והאופורטוניזם האמריקאיים עובדים לטובת אינטרס מקומי וזמני, יש לזכור כי לא לעולם חוסן. תשאלו את גרינלנד.
דיויד סטברו 