David Stavrou דיויד סטברו

החוק השוודי מטפל גם במקרים גבוליים במיטה ובמקרים רבים מאפשר הרשעה ב"אונס ברשלנות".

במשפטי אונס ועבירות מיניות בשוודיה, הגבר צריך להוכיח שקיבל הסכמה ממשית ליחסי מין. שתיקה או פאסיביות אינה נחשבת להסכמה. כעת, כששיעור התלונות על אונס במדינה הוא מהגבוהים בעולם, השוודים מנסים להבין אם זו סיבה לגאווה או דאגה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/2025-03-20/ty-article-magazine/.highlight/00000195-af2a-df4c-a1df-afbe68090000

קארין ואריק היו זוג שוודי צעיר, בתחילת הקשר. את יחסיהם, שהיו בני חודשים אחדים, הם תיארו כ"רכים ורומנטיים". כשנפגשו באחד הלילות בביתו של אריק וקיימו יחסי מין, זה היה בהסכמה מלאה. בשלב כלשהו אריק נהיה קצת אגרסיבי, כי רצה "להתנסות בקצת יותר", אבל קארין אותתה לו "לא", והוא הפסיק מיד. אחרי הסקס הם נרדמו. בהמשך הלילה היא התעוררה והרגישה שהוא שם את ידה על איבר המין שלו. היא החליטה להיעתר למין אוראלי, אבל הפעם אריק היה אגרסיבי יותר. היא לא רצתה בזה, אבל חששה מהחרפת המצב ולא רצתה לריב. היא לא אמרה כלום ושיתפה פעולה, גם אם נותרה פסיבית. לדבריה, היא לא בטוחה שהוא הבין בכלל שהיא לא מעוניינת. אחר כך היא חזרה לישון.

הסיטואציה שתוארה כאן עשויה להישמע כמו לילה של סקס גרוע, של חוסר הבנה, של עוגמת נפש גדולה. בשוודיה היא הגיעה לבית המשפט. האשמה: אונס. במשפט לא הכחיש אריק (השמות בכתבה שונו מטעמי פרטיות) את גרסתה של קארין. להגנתו אמר שהוא לא זוכר בדיוק מה קרה, שהיה שיכור, אבל הוא בטוח שהוא לא היה אלים, ומשוכנע בכך שאם היה חושב שקארין לא מעוניינת היה מפסיק מיד, כפי שעשה בתחילת הערב. גם קארין העידה: "אולי לא נתתי סימנים רבים לכך שאני לא רוצה".

המקרה של קארין ואריק היה קשה לפיצוח עבור מערכת המשפט השוודית. אריק זוכה בערכאה הראשונה, קארין עירערה והוא הורשע, ובסופו של דבר בית המשפט העליון זיכה אותו. עצם העובדה שהמקרה הגיע למשפט וגם הגיע באחד השלבים להרשעה מלמדת שהתפיסה של מושג האונס בשוודיה שונה מאוד מאשר במדינות רבות אחרות. מצד אחד, שוודיה נחשבת למדינה מתקדמת בתחום הזה, מבחינת החקיקה והטיפול הרציני. מנגד, יש מי שטוען שהחקיקה הזאת מולידה מספר מוגזם של הרשעות באונס וגם ענישה שהיא חמורה באופן בלתי סביר. במוקד הדיון, השאלה שהיתה גם במוקד משפטו של אריק: מהו בדיוק אונס, ובאופן יותר ספציפי, מהי משמעותה של מילה אחת — הסכמה.

* * *

שינוי ההגדרה החוקית של אונס בשוודיה התרחש ב–2018. עד תחילת המאה, כדי להרשיע באונס במדינה, צריך היה להוכיח אלימות, איום, כפייה או הונאה. ב–2004 נוסף גם ניצול מצב "פגיע", כמו שכרות או שינה. אבל בשנים האחרונות, כל סקס שלא מתקיים בהסכמה בשוודיה נחשב לאונס. זה נשמע אולי מובן מאליו, אבל השינוי הזה הוא מהפכני. משמעותו המעשית היא שבמשפט אונס, התביעה לא צריכה להוכיח כפייה, אלא ההגנה צריכה להוכיח שניתנה הסכמה, מילולית או אחרת. שתיקה פסיבית אינה נחשבת הסכמה. המודל הזה, שנקרא "הסכמה פוזיטיבית", היכה שורש ביותר ויותר מדינות, בעיקר באירופה, מאז פרוץ קמפיין MeToo. כיום כבר בכ–20 מדינות ביבשת נדחקה סוגיית הכפייה, וההסכמה היא הסוגיה המרכזית שעומדת למבחן. כך גם בקנדה, באוסטרליה ובכמה מדינות בארה"ב. במילים אחרות: הדגש המשפטי עבר מ"לא זה לא", ל"כן זה כן".

המיקוד בהסכמה פוזיטיבית נולד מתוך ביקורת פמיניסטית על מבני הכוח הקיימים באינטראקציה המינית, בעיקר ההטרוסקסואלית. לפי הביקורת הזאת, כאשר עוסקים רק בשאלת הסירוב או היעדרו, מתעלמים מהטשטוש הקיים בין הסכמה מרצון חופשי להסכמה מלאכותית, והטשטוש הזה מאיים על האוטונומיה של האישה. כאשר דורשים הסכמה פוזיטיבית, הדבר אמור לנטרל את השפעת הלחץ, שמגיע לעתים קרובות מצדו של הגבר. כעת עליו מוטל התפקיד לוודא שיש הסכמה לפני שמתחילים. לדברי סטינה הולמברג מהמועצה הלאומית השוודית למניעת פשיעה, החוק מ–2018 מגדיר גם סוג חדש של עבירה — "אונס ברשלנות". בראיון למוסף "הארץ" היא מסבירה שכדי להיות מורשע בעבירה זו, יש להוכיח שעל אף שהתוקף לא היה מודע שהקורבן לא רצתה, "הוא הבין שיש סיכוי שזה המצב, או לפחות אמור היה להבין. זה מרכיב שנלקח מהחוק הנורבגי, אך שם כמעט לא מיישמים אותו. מדינות אחרות לא אימצו אותו כלל".

אחת הדוגמאות לאונס ברשלנות היא הרשעתו של תיאו, צעיר שוודי שקיים יחסי מין עם אסטריד, צעירה שהיה לו קשר מיני קודם איתה. לפני הפגישה המסוימת שבה קרה המקרה, היא אמרה לו שהיא לא רוצה לשכב בגלל הליך גינקולוגי שעברה. כעת, הסבירה לו אסטריד לדבריה, היא רוצה שהם יהיו פשוט חברים. למרות זאת, הם קיימו באותו מפגש יחסי מין בהסכמה מלאה, ללא חדירה, ונרדמו עירומים.

על פי גרסתה, שבית המשפט קיבל, תיאו החל לגעת בה במהלך הלילה וביצע בה מעשים מיניים כאשר היא נשארה פסיבית והעמידה פני ישנה. הוא אמר שהוא חשב שהיא ערה ופירש את התנהגותה כהסכמה. הרשעתו של תיאו באונס ברשלנות מבוססת על כך שהוא היה אמור להבין שהיא לא מסכימה חרף העובדה שהיא קיימה איתו יחסים מרצון בשלב מוקדם יותר של הערב. השאלה המשפטית היתה האם אמירתה המקורית של אסטריד על כך שאינה מעוניינת במין באותו ערב איבדה תוקף כי התקיימו יחסים מרצון אחריה. בית המשפט פסק שהיה עליו לדעת שהסיכוי לאי־הסכמה קיים, ולכן הוא צריך לקבל סימן ברור יותר להסכמה.

הולמברג ועמיתיה במועצה למניעת פשיעה פירסמו בחודש שעבר דוח שמסכם את שש השנים הראשונות לאחר הרפורמה בחוק האונס. לצורך הדוח הם ערכו השוואות מדוקדקות בין מאות מקרי אונס ודוחות משטרה לפני ואחרי כניסת החוק החדש לתוקף, וראיינו משפטנים, חוקרי משטרה, נשים מארגוני נשים ופעילים שמתנגדים לחוק. "השפעת החוק על מערכת המשפט היתה גדולה מאוד", אומרת הולמברג, "ראשית, נרשמה עלייה בתלונות על אונס. זה התחיל כבר עם תחילת קמפיין MeToo, קצת לפני החוק, אבל אחרי שהוא נכנס לתוקף המספר עלה עוד יותר. העלייה מורכבת כולה ממקרי האונס מהסוג החדש, 'מקרי חוסר ההסכמה'. כשליש מהתלונות למשטרה הם על מקרים כאלה, שליש נוסף הם על ניצול של מצב פגיעות כמו שכרות קשה, והשליש הנותר הוא על מעשי אונס בכפייה ואלימות". כלומר, עד 2004 כשני שלישים מהמקרים שמוגדרים כעת אונס היו עדיין חוקיים. לדברי הולמברג, מספר התלונות אחרי שחוקק החוק החדש עלה פי 1.6, ומספר כתבי האישום כמעט הוכפל.

מהו מקרה טיפוסי של אי־מתן הסכמה?

"קודם כל, אלה אנשים צעירים. כמחצית מהקורבנות — כ–95% מהן נשים — הן נערות בגיל בית ספר. התוקפים הם בממוצע רק ארבע שנים מבוגרים יותר. בעוד שבקרב קורבנות אונס יש, ככלל, שיעור גבוה של נערות עם הפרעות התפתחותיות, דיכאון, חרדה או שימוש בסמים, במקרי חוסר ההסכמה הדפוס הזה קיים אבל פחות מובהק. באשר לתוקפים: במקרים של אונס אלים, יש ייצוג יתר למהגרים, אבל במקרים החדשים (של חוסר הסכמה — ד"ס) אין ייצוג יתר כזה. אלה חיי יומיום של בני־עשרה רגילים שכעת, בגלל החוק, הם מגיעים לרף הפלילי. יש מקרים שבהם הבחורה מנסה לישון והגבר פתאום פותח באקט מיני כשהיא לא מוכנה. או מצבים שבהם הבחורה ערה, היא אומרת לא, אבל הוא בוחר שלא להקשיב או לא להבין, או שהוא חושב שהוא 'ישכנע אותה', למרות שסקס בשכנוע אינו חוקי".

"סקס בשכנוע" או "בהצקה" אינו מונח משפטי. זו הדרך לתאר בשוודית מין שנכפה באמצעות התעקשות מתמשכת. קורה לעתים בשוודיה שאדם מורשע בעבירה הקלה יותר של אונס ברשלנות, ולא הרשעת אונס רגילה, בגלל ערבוב בין ביטויים ברורים של חוסר רצון לסימנים אחרים, שהם אמביוולנטיים יותר, ואפשר היה לפרש אותם כהסכמה. כך קרה במקרה של אלסה ואליוט, שני צעירים שוודים שנפגשו במועדון לילה. הם חזרו יחד אליו הביתה בליווי חבר וחברה. לדבריה, היא חשבה שהם רק יילכו לישון יחד, וכשנכנסו לחדר השינה היא ישבה בצד הרחוק של המיטה.

אליוט החל לנשק אותה, בתחילה היא כנראה השיבה נשיקה, ואז אמרה שהיא לא רוצה שיקרה ביניהם כלום. למרות זאת, הוא המשיך לנשק אותה והוריד את בגדיו. להצעתו המינית המפורשת הראשונה היא סירבה, לדבריה כי היא נוסחה בצורה של שאלה, אבל כשהוא הורה לה לרדת לו, היא מילאה אחר הוראותיו. אלסה אומרת שהיא הרגישה ש"יש לו כוח עליה". לאחר מכן הוא המשיך ללחוץ על סקס עם קונדום, אחר כך הוא שוב ושוב ביקש להוריד אותו, והיא הרגישה שלא תוכל לחזור הביתה אם הוא לא יגמור. אחר כך היא הזמינה מונית, והוא נותר שכוב על המיטה. אליוט הורשע באונס ברשלנות, כי בית המשפט קבע שהיה עליו להבין שההסכמה של אלסה, שהגיעה לאחר חוסר הסכמה, נבעה מהלחץ, ההטרדה וההצקות החוזרות שלו.

נשים בשוודיה, מצד אחד נתוני אונס מדאיגים. מצד שני, הובלה במדדי שוויון מגדרי, אמון במערכת החוק ודחיית מיתוסים הקשורים באונס. צילום: דיויד סטברו.

חוק ההסכמה גם קובע שכל אקט מיני דורש הסכמה מחודשת. "גם אם אמרת כן בתחילת הערב, זה לא אומר שהכן הזה נחשב לכל הלילה", מסבירה הולמברג. "אם אמרת שאת הולכת למיטה כי את רוצה לישון, זה מצב חדש". אחת השאלות שיש לברר היא עד כמה ברורה היית כשאמרת שאת לא רוצה להמשיך, וגם כמה זמן עבר. כאשר לא ניתנת שום הסכמה, פסיביות תמיד נחשבת 'לא', אבל אם היתה הסכמה ראשונית, לפעמים פסיביות מתפרשת אחרת וייתכן שצריך להבהיר את הרצון באופן ברור יותר. מקרים כאלה הגיעו בשוודיה לערכת ערעור כי הם לא לגמרי חד־משמעיים".

למשל, המקרה של ווילי, צעיר שוודי, שפגש את ניקי והזמין אותה לביתו. לא היו ביניהם יחסים קרובים, אבל הם שכבו בעבר. הסקס התחיל בהסכמה מלאה, אבל במהלכו עבר ווילי למין אנאלי ולכך ניקי כבר לא הסכימה. בית המשפט לא יכול היה לקבוע בוודאות שווילי שמע את הסירוב של ניקי, אבל הוא כן קבע שהיא סימנה בכך שהחדירה את איברו בחזרה לנרתיק שלה. ווילי היה אמור להבין מכך שהיא לא מסכימה למין אנאלי, ולכן הוא הורשע, נשלח לתשעה חודשים בכלא ושילם 58 אלף כתר שוודי (כ–20 אלף שקל) פיצויים לקורבן.

* * *

חרף הרף הנמוך שהחוק מציב, אמרתי להולמברג, עדיין פחות מ–10% מהתלונות על אונס מולידות כתב אישום. "נכון", היא אישרה. "זו הערה נפוצה, אבל צריך להבין שאונס הוא פשע מסוג מיוחד. אלה סיטואציות אינטימיות, ורק במקרים נדירים מאוד יש הוכחות חזקות. צריך לאזן בין מטרת החוק לבין הצורך בוודאות משפטית ומניעת הרשעות שווא. 10% זה לא כישלון, להפך. יתרונו של החוק הוא בכך שהוא שולח מסר ברור בנוגע לנורמות של קיום יחסי מין — הכל חייב להיות בהסכמה. זה מסייע למורים ולהורים שמחנכים את ילדיהם. מעבר לכך, שמענו מארגוני נשים שהחוק עוזר לקורבנות. הוא מבהיר למי שנאנסה, שבמקום שהאשמה והבושה תהיה מנת חלקה, כי היא 'שמה את עצמה בסיטואציה', עכשיו הבושה והאשמה עוברות לצד הנכון, הצד של התוקף. כך, אפילו אם אין משפט והרשעה, הקורבנות עדיין מרגישות שהחברה מקשיבה לסיפור שלהן".

האם הערך החינוכי והציבורי של חוק ההסכמה אכן משפיע על הגבר השוודי? לא בטוח. לפי מחקר של הרשות הלאומית השוודית לבריאות הציבור, שהתפרסם בחודש שעבר, הצעירה השוודית מדווחת על רמות גבוהות של חשיפה לאלימות לעומת הצעיר השוודי. אחת מכל ארבע שוודיות בנות 16–29 מדווחת שעברה חדירה בניגוד לרצונה. "יכול להיות שהמערכת החינוכית נכשלה במשימתה ללמד על הסכמה, מיניות וזוגיות", נכתב במאמר פרשנות ביומון השוודי הנפוץ "אפטונבלדט". לדברי הכותב, העיתונאי אנדרס לידברג, בשוודיה רווחת עדיין תרבות אונס, ו"אם רוצים לטפל בכך, צריך קודם כל להודות בזה".

"אני זוכרת שב–2016 קראתי על מקרים שבהם נערות בכו ואמרו 'לא', אבל זה לא היה מספיק כדי לתבוע את החשודים כי לא היתה אלימות", מציינת הולמברג ומדגישה כי "לא היה צורך להפעיל אלימות נגד הנערות האלה מהסיבה הפשוטה שהן לא נאבקו. ידוע שאחת התגובות לתקיפה מינית היא לקפוא במקום ולא להתנגד". ברור שהשינוי המשפטי לא מחולל מיד שינוי חברתי, ושמרבית המקרים לא מגיעים למשטרה ובוודאי שלא לבית המשפט. אך אלה שכן מגיעים לבתי משפט מסתיימים ביותר הרשעות.

על פי הדוח של המועצה השוודית למניעת פשיעה, 78% מהתיקים על אונס בלי קבלת הסכמה ברורה מסתיימים בהרשעה. זאת, על אף שלא קל להשיג ראיות לחוסר ההסכמה, ובקרוב למחצית מהמקרים שהסתיימו בהרשעה התביעה התבססה רק על עדות הנאנסת. "כמובן שיש מרכיבים שמחזקים את הסיפור וגורמים לו להיתפס כאמין", אומרת הולמברג. "זה שהדיווח הגיע תוך זמן קצר, זה שהוא סופר גם למשטרה וגם למישהו אחר, לפעמים הקורבן ביקרה בבית חולים, הפגינה שהיא נסערת ודבקה באותו סיפור כל הזמן. אלו אינם מרכיבים הכרחיים, אבל הם מסייעים, במיוחד כאשר החשוד מתקשה להסביר את המקרה או מפגין חוסר עקביות. יש גם צורך שהקורבן תראה סימנים של טראומה, פגיעה או שינויים אישיותיים".

אבל לסיפור הזה יש גם צד שני. "האשמות שווא יכולות להרוס את חייו של אדם במהירות", כתבה סוזנה, אמו של נער שהורשע באונס, במייל להולמברג. במכתב, שהגיע כחלק מאיסוף החומר עבור הדוח, סוזנה מאשימה את המערכת המשפטית, הפוליטית והתקשורתית בשוודיה בכך שהן לא מאפשרות לנאשמים להגן על עצמם מפני מתלוננות, שתמיד נחשבות בעיניהן לאמינות. "ממש כמו בציד המכשפות של המאה ה–17, השמועות הופכות במהירות לאמת", כתבה. "אנחנו אמהות, אחיות וחברות של אלה שהורשעו ללא הוכחות. חייו של הבן שלי נהרסו, אני נאלצת לחיות עם בעיות נפשיות בגלל מה שקרה, והיא (הנאנסת לכאורה) חיה חיי מותרות מכספי הפיצויים".

קולה של סוזנה אינו קול יחיד בשוודיה. יש קרובי משפחה אחרים של אנסים מורשעים, שמסכימים שהדבקות בהסכמה פוזיטיבית היא טובה בתיאוריה, אבל למעשה היא פירצה שמשרתת נשים שרוצות לנקום על מגע מיני שהן מתחרטות עליו. לדברי נינה, קרובת משפחה אחרת שכתבה להולמברג, האשמה באונס הפכה לעסק משתלם, ויש נערות שמשתפות ברשתות חברתיות המלצות כיצד ניתן להרוויח כספי פיצויים באמצעות דיווח על מישהו שאיתו קיימו יחסים בהסכמה.

הולמברג לוקחת את הדברים ברצינות, אך לא משנה את דעתה על החוק. "אני יכולה לחוש אמפתיה גדולה כלפי המשפחות בכל מקרה פרטי כזה. אני רואה איך העתיד של הנערים האלו נפגע, במיוחד נוכח הענישה, שהיא קשה מאוד יחסית לפשעים אחרים. עם זאת, נדמה לי שכשמסתכלים על המקרים האלו, לא מדובר בהכרח במקרים גבוליים. הם אולי פשוט לא הבינו את משמעות החוק. הנערים והמשפחות עוברים חוויה קשה, מעצר, המתנה ארוכה להכרעת דין, וזה קשה גם אם לא מוגש כתב אישום ובוודאי אם יש משפט והרשעה. כל זה לא אומר שהיו אלה הרשעות שווא".

ביקורת נוספת על החוק באה מכיוון עורכי־דין שוודים. חלקם טענו בעיתונות שהגדרת ההסכמה איננה ברורה ולכן משפטי אונס הפכו ללוטו — אין לדעת מה יקרה בהם כי שופטים שונים מגיעים למסקנות שונות מאותה תשתית עובדתית. מה דעתך על הביקורת הזאת?

"לדעתי הם מגזימים. הם מתבססים על מספר קטן של מקרים לא מייצגים. במרבית המקרים זה ממש לא ככה, אבל יש נטייה לזכור את התיקים היותר גבוליים".

בשוודיה יש תלונות רבות על אונס, 85 בשנה לכל 100 אלף איש. אמנם הנתון המקביל בבריטניה הוא 117, אבל כמעט בכל המערב המספרים נמוכים משמעותית: בדנמרק 48, בארה"ב 42 ובישראל פחות מ–20. איך אפשר להסביר את זה?

"פרט לעובדה שהגדרת האונס בשוודיה היא רחבה מאוד ביחס למדינות אחרות, יש גם את האופן שבו נרשמים דיווחים על אונס. במדינות רבות המשטרה אינה סופרת תלונות על אונס שהיא אינה חושבת שיגיעו לכדי כתב אישום, ומקרים אלה לא נכנסים לסטטיסטיקה. בשוודיה גם הדיווחים שלא מגיעים לבתי משפט נרשמים, מתועדים ונחקרים". לדברי הולמברג, פרט לעוד כמה גורמים שקשורים לספירה ולתיעוד של הנתונים, ההבדל הגדול ביותר בין שוודיה למדינות אחרות נוגע לנטייתה של האישה השוודית לדווח.

בשנים שבהן שוודיה היתה בצמרת תלונות האונס, הנשים במדינה הובילו גם במדד השוויון המגדרי, וגם העידו על אמון גבוה במיוחד במערכת אכיפת החוק. זאת ועוד, הן נטו לדחות מיתוסים שקשורים לאונס (כמו "אם אישה משתכרת ונאנסת היא צריכה להאשים את עצמה") יותר מנשות כל יתר אירופה, ובפער גדול. הנתונים חושפים שבמדינות שבהן שיעור התלונות על אונס נמוך במיוחד, כמו יוון ופולין, נשים נטו להסכים גם למיתוסים על אונס. המסקנה היא ששינוי החוק בשוודיה התאים לחברה השוודית, כי הוא שיקף הלך רוח, לפחות בקרב הנשים. עם זאת ברור שאין די בשינויים בספר החוקים. לצדם חייב לבוא שינוי תרבותי, נורמטיבי, ערכי וחינוכי, בעיקר אצל גברים.

בישראל עדיין מחפשים סימנים של סירוב

גם בישראל השתנתה הגדרת האונס בעשורים האחרונים. "את ההגדרה המקורית של אונס בחוק העונשין הישראלי 'אימצנו' מאנגליה", אומרת ד"ר רותי לבנשטיין לזר, דיקנית הפקולטה למשפטים במכללה למינהל ומומחית לחוק האונס. "ההגדרה היתה מבוססת על הביטוי 'נגד רצונה', ולא כללה את מושג ההסכמה כלל. הביטוי 'נגד רצונה' ביטא תפיסת עולם סטריאוטיפית, שדרשה מקורבן עבירת המין ביטוי של התנגדות חיצונית למעשה האונס. ב–1988 השתנתה הגדרת העבירה והביטוי 'נגד רצונה' הוחלף ב'שלא בהסכמתה החופשית'. השינוי ביטא תפיסה מודרנית יותר, שהתקבלה גם במדינות אחרות, ולפיה לא צריך היה להוכיח בבית משפט שהיתה התנגדות פיזית של האישה. עם זאת, החוק עדיין כלל דרישה להוכיח שהופעלו אמצעי לחץ כמו אלימות או איומים. במסגרת שינוי זה בוטלה גם ההחרגה של נשים נשואות (כלומר, משלב זה יכול היה גבר להיות מורשע באונס אשתו, מצב שלא היה אפשרי לפי החוק הקודם — ד"ס)".

השינוי הבא, ולמעשה גם האחרון, התקבל בסוף 2001. החוק החדש הוא על "הבועל אישה שלא בהסכמתה", ולא דורש עוד הוכחה של לחץ, אלימות או איומים. המחוקק הישראלי הכיר בעובדה שברוב מקרי האונס התוקף אינו נדרש לכפות מין בכוח פיזי, וזאת בשל פערי כוח סמויים, היכרות עם התוקף או חשש, הלם, אלם וקיפאון של הנפגעת. לפי מדד האלימות הלאומי, שפירסם המשרד לביטחון פנים לפני כעשור, שיעור האלימות המינית בישראל גבוה ב–10% מהממוצע במדינות ה–OECD. מחקר שערכה ד"ר אביגיל מור כמה שנים קודם לכן בקרב נשים ישראליות בנות 28–16, מצא ששליש מהן מדווחות שעברו תקיפה מינית פיזית. כל אישה חמישית בישראל מעידה שנאנסה.

האם יש כוונה לשנות שוב את ההגדרה, כך שתתבסס על הסכמה פוזיטיבית, שאלתי את לבנשטיין לזר. "ב–2005 היו ניסיונות לחוקק מחדש את כל עבירות המין, אך החקיקה לא עברה", היא השיבה. "ב–2020 היה ניסיון של חברת הכנסת מיכל קוטלר־וונש (כחול־לבן) לקדם הגדרת אונס כך שתכלול 'הסכמה פוזיטיבית', אבל הניסיון לא הבשיל לכדי חוק. עם זאת, במהלך השנים התקבלו פסקי דין שדרשו הסכמה כזו, בעיקר במקרים שבהם היו יחסי כוח מובהקים, או שבהם הקורבן היתה תחת השפעת סמים או אלכוהול. כבר בשנות ה–90, בפרשת האונס בשמרת, השופט חשין הציע למעשה את דוקטרינת ההסכמה הפוזיטיבית כשכתב שעל הגבר מוטל הנטל של קבלת הסכמת האישה. בפסקי דין אחרים מתייחסים בתי המשפט להסכמה חיובית־פוזיטיבית ומדגישים את חשיבותה, אבל בפועל עדיין מחפשים סימנים להיעדר הסכמה, כפי שדורש החוק".

לבנשטיין לזר סבורה שהצבת רף של הסכמה פוזיטיבית בחוק הישראלי יתרום לחינוך וימנע מקרי אונס. עם זאת, יש גם גישה אחרת. ב–2015 הגישו חברות הכנסת מרב מיכאלי (העבודה), זהבה גלאון ומיכל רוזין (מרצ) הצעת חוק שהחליפה את הדיון בהסכמתה של האישה — שגולש מהר מאוד לשאלות שעוסקות בה, כמו מה היא לבשה או איך היא התנהגה — בשאלת רצונו או כוונתו של הגבר. הרעיון הוא להדגיש את ההבדל בין קשר מיני שהוא רצוי לשני הצדדים, לבין מצב שבו אדם אחד משתמש בגופו של אדם אחר כאילו היה חפץ. "כפייה מינית זה הדבר שאותו אנחנו רוצים למנוע", אמרה אז ל"הארץ" ד"ר אורית קמיר, שהשתתפה בניסוח החוק. "השאלה הקשה היא איך יודעים שזו כפייה מינית. החוק (החדש) אומר: תשאל את עצמך אם יש כאן סקס או שימוש בעל אופי מיני בגוף של מישהו. שימוש זה הוא פגיעה בכבוד האדם". מיכאלי ציינה אז ש"הצעת החוק החדשה מגדירה באופן חד־משמעי מהו אונס. נכון שהתקדמנו מהסכמה להסכמה חופשית, אבל החוק היום מנוסח כך, שיש מישהו שרוצה או יוזם ואת כן או לא מסכימה. אין פה בכלל שאלה של רצון. שאלת ההסכמה מבססת את הפסיביות של האישה". הצעת החוק של מיכאלי, גלאון ורוזין לא התקבלה והחוק הישראלי נותר כשם שנחקק לפני יותר מ–20 שנה.

On Swedish Campuses, Growing Hostility Toward Israel Impacts Jewish Scholars and Students

Lund University will host a conference on the 'instrumentalization of antisemitism,' and last month, a lecturer at Stockholm University denounced the leader of the local Jewish community as a 'murderer.' Jewish scholars see these incidents as signs that they are no longer welcome in Sweden.

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/jewish/2025-04-06/ty-article/.premium/on-swedish-campuses-growing-hostility-toward-israel-impacts-jewish-scholars-and-students/00000195-f1ac-ddf6-a7f5-f3ae46c20000

STOCKHOLM – On Monday, Lund University in southern Sweden will host a conference titled "Beyond Polarization and Instrumentalization: Antisemitism and Other Racisms."

According to an advertisement on the university website, it will explore the "broader context" of "whiteness, the nation-state, Europeanness, politics of belonging, racial capitalism, gender, sexuality, religion/secularism, and (anti-)Zionism," and also the "instrumentalization [of antisemitism] in relation to support and opposition to Israel, before and after October 7th 2023."

This attempt to redefine antisemitism "and reduce it to a definition most Jews cannot support," says a Jewish historian in Sweden who asked not to be identified, effectively bars many Jewish scholars from participating in the discussion. The organizers of the conference, being hosted by the department of gender studies, rejected a request from Haaretz to attend and declined to answer questions.

A demonstration outside the Swedish parliament in Stockholm. Photo: David Stavrou

A few weeks ago, another Swedish university – defying growing calls from students and faculty to boycott Israel – notified its doctoral candidates about a fellowship opportunity in Israel. But less than a week later, Uppsala University issued an unusual apology. "We understand that the information we forwarded has caused strong reactions, and we apologize for this," it said, adding that it intended to review procedures for passing on such information.

Asked for comment, a university representative dismissed the retraction as a technicality. "We realized that several recipients perceived the information passed on from the career office as a statement from Uppsala University," said Cecilia Edin, head of the career office. "This was never our intention, and we wanted to say sorry for the feelings this misunderstanding caused. PhDs at Uppsala University aren't the main target group for the career office, and we don't usually communicate with them. Therefore, the routines for passing on information to this group will be reviewed.

But an email complaint circulated among Uppsala staff and shared with Haaretz suggests there were other reasons for the apology. "It's inappropriate to advertise Ph.D./postdoc opportunities at any institution or foundation complicit in apartheid," it said.

These two incidents indicate just how fraught the discourse surrounding antisemitism and Israel has become at Swedish universities. Indeed, just a few months ago, Uppsala – Sweden's oldest institute of higher education and one of its most prestigious – was accused of "canceling" its Jewish connections when it removed the name of Hugo Valentin – a prominent Jewish historian and ardent Zionist – from its Center for Holocaust and Genocide Studies. The move has been described by international scholars and historians as "removing the Jewish perspective from the Holocaust," which may explain why this academic center has repeatedly rejected requests to honor Jewish Holocaust historian Paul Levine, who was one of its leading historians. Although Levine, who died in 2019, was a groundbreaking Holocaust historian and a laureate of the Raoul Wallenberg Centennial Medal, the center refused to create a memorial page on its website or place a plaque at the center to recognize his contribution.

In March, tensions between the Jewish community and the Swedish academy escalated even further when a lecturer at Stockholm University denounced the leader of the local Jewish community as a "murderer." Aron Verständig, chairman of the Official Council of Swedish Jewish Communities, responded by filing a complaint to the Swedish police against sociologist Pär Engholm for slandering him.

Swedish journalists Sofie Löwenmark and Lars Jonson have since revealed, in a piece for the online magazine Doku, other vociferously anti-Israel statements by this Stockholm-based academic, including his depiction of Israelis as "Zionist monsters who must be forced back to Eastern Europe and the United States. "Engholm has referred to Jewish leaders and terrorism researchers as "obnoxious" and "disgusting Zionists." He propagated theories suggesting that Israel murdered its own citizens on October 7 and defended Hamas, accusing Israelis and Americans of being the true terrorists.

Verständig later reported to the Swedish Committee Against Antisemitism that Engholm attacked him because he had called out another Swedish institution of higher education, Gothenburg University, for allowing pro-Palestinians student activists to take over the premises of its school of art and design and distribute Hamas propaganda. Commenting on the increasingly hostile climate on campuses, Daniel Janouch, chairman of the Swedish Jewish Youth Union, told Haaretz: "Jewish and Israeli students are worried and feel uncertain about how the situation will develop and what it will mean for them. There is concern about whether students' grades could be affected if they are simply open about being Jewish or having a connection to Israel." He added: "Jewish students should not have to take a detour on their own campus to feel safe."

Why President Trump Could Betray Israel Just Like He Betrayed Greenland

In recent months, Greenland has found itself under a treacherous bullying attack by The United States which decided to break the rules and resort to threats, pressure, and blackmail. President Trump adopted the geopolitical logic of his Russian counterpart and threatened to annex the island regardless of the will of its inhabitants. Will this actually happen and what does it mean for Israel?

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/opinion/2025-04-01/ty-article-opinion/.premium/what-happened-to-greenland-can-happen-to-israel/00000195-f2b8-d1f1-a7d5-f2fc93630000

STOCKHOLM – It's hard to think of two countries more different from each other than Greenland and Israel. Greenland actually isn't even a country; it's an autonomous area on its way to independence from Denmark. It's also a giant island almost empty of inhabitants, with no intercity roads and no traffic jams. Israel, as we all know, is crowded, hot, small and tense.

These differences could create the illusion that what is happening now to Greenland couldn't happen to Israel. But that isn't so. In recent months, Greenland has come under a thuggish, traitorous attack. The United States, which for decades was its partner and friend, decided to break the rules and threaten, pressure and extort the island.

U.S. President Donald Trump adopted the geopolitical logic of his Russian counterpart and threatened to annex Greenland regardless of its inhabitants' wishes. To prove that it was serious, the administration sent Vice President JD Vance to visit the island in defiance of its government's wishes and at a sensitive political time.

Two weeks ago, Greenland held a general election that ended with the incumbent's ouster. Vance's visit was thus slated to take place while the coalition negotiations to form a new government were being held, and also just days before the local elections. Political sources described this as foreign intervention in the elections. The outgoing prime minister termed the visit "highly aggressive."

The visit took place last Friday. Washington tried to market it as a defense-oriented visit to the U.S. space force base there. Before that, it had been marketed as a cultural tour by Vance's wife, without her husband (she joined her husband on the visit in its new incarnation).

Having the Vances visit the base was a sophisticated move. Ostensibly, it was a de-escalation, because the Americans wouldn't interact with angry residents and would focus on the base. Yet in another sense, it was an escalation, because the visitor was the vice president of the United States – the highest-level American official to ever visit Greenland. But either way, Greenlanders rightly view the visit as an act of extortion.

Contrary to the Trump administration's claims, there is no demand in Greenland for American intervention. "We – all party leaders – cannot accept the repeated statements about annexation and control of Greenland," the leaders of all five of the island's parties said in a joint statement. "We as party leaders find this behavior unacceptable towards friends and allies in a defense alliance."

Denmark's prime minister termed the American move "unacceptable pressure." And throughout the island, demonstrations were held against Trump's threats, with slogans like "Make America Go Away." Two months ago, a poll found that 85 percent of the island's residents oppose becoming part of the United States (and only 6 percent support it). But the Americans haven't been deterred.

The example of Greenland, like the United States' abandonment of Ukraine, shows a worrying side of the Trump administration. The U.S. could always have continued protecting its national security by stationing systems there to defend and control sea lanes. It could also have cooperated with Greenland's government and its residents in finding, mining, and producing valuable minerals.

Instead, Washington chose to signal to the world that there's a new sheriff in town who's willing to ride roughshod over anyone who stands in his way.

Should other countries also be worried by this new America, which abandons its partners, changes its loyalties and fires in every direction? Israelis don't appear to be particularly worried. Their enthusiasm for Trump has only grown, and his intervention to get the hostages released and his lifting of restraints on Israeli military action are obviously reasons for that. But people are also making deeper arguments for this blind faith in the Trump administration.

One argument is that in contrast to Greenland, President Trump feels an emotional connection to Israel. His confidants and his Jewish relatives nurtured a deep connection to the Jewish people in him, so he won't betray Israel like he has betrayed America's partners in Europe, Mexico and Canada.

Another argument is realpolitik. In the new global order, the American global cop is giving way to a multipolar world in which Russia and China also have spheres of influence. Israel can, therefore, count on the Americans even if they are opportunistic thugs because it's part of an American-Saudi-Egyptian-Emirati axis against the Iranian enemy. Consequently, Washington will protect it in any case – if not because of Trump's warm feelings for the Jews, then out of political and economic interests.

But vast blindness and indifference are needed to depend on these arguments. The first one relies on the existence of a stable, normative emotional base of empathy, responsibility and altruistic feelings of belonging in someone who has none of those traits. The second one relies on America having permanent, unchanging interests in a world characterized by changing alliances, dissolving coalitions, and unforeseen dramatic developments.

Even if America gives up on Greenland and moves on to its next adventure, we have to remember that political processes always have more than one side. Even people who have lost their moral spine and become enthusiastic over the idea of population transfer for the Palestinians must remember that if transfer is part of the diplomatic toolbox, it could be applied in any direction. If the U.S. administration can "clear out Gaza," why shouldn't it decide to clear out the Negev?

Similarly, even people who celebrated Washington's green light to flatten the Gaza Strip should remember that a lack of international rules and laws can be used against them in the future as well. And even if American nihilism and opportunism are working to the benefit of a local, temporary Israeli interest, we must keep in mind that we won't be immune forever.

גם גרינלנד לא האמינה

בחודשים האחרונים נקלעה גרינלנד למתקפת בריונות בוגדנית של סחיטה ואיומים מצד ארצות הברית כאשר הנשיא טראמפ אימץ את ההיגיון הגיאו־פוליטי של מקבילו הרוסי ואיים כי יספח את האי בלי קשר להחלטת תושביו. האם יש סיכוי שזה אכן מה שיקרה, ומה כל זה אומר עלינו?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-03-31/ty-article-opinion/.premium/00000195-ec5c-d1f1-a7d5-fcfca3cb0000

קשה לחשוב על שתי מדינות שונות זו מזו כגרינלנד וישראל. גרינלנד, לא מדינה אפילו, אלא מעין אוטונומיה בדרכה לעצמאות מדנמרק, אי ענקי וריק כמעט מתושבים. בלי כבישים בינעירוניים, וגם בלי פקקים. ישראל, כידוע, צפופה, חמה, קטנה ועצבנית. הבדלים אלה יכולים ליצור אשליה ולפיה מה שקורה עכשיו לגרינלנדים אינו יכול לקרות לישראלים, אבל לא כך הוא.

בחודשים האחרונים נקלעה גרינלנד למתקפת בריונות בוגדנית. ארצות הברית, שבמשך עשורים היתה שותפתה וידידתה, החליטה לשבור את הכלים ולאיים, ללחוץ ולסחוט את גרינלנד. הנשיא דונלד טראמפ, אימץ את ההיגיון הגיאו־פוליטי של מקבילו הרוסי ואיים כי יספח את האי בלי קשר להחלטת תושביו. להוכחת רצינות כוונותיו שלח הממשל את סגן הנשיא, ג'יי די ואנס, לביקור בגרינלנד בניגוד לרצון ממשלתה ובעיתוי פוליטי רגיש.

לפני שבועיים התקיימו באי בחירות שהסתיימו במהפך, והביקור תוכנן לזמן שמתנהל בו המשא ומתן הקואליציוני וימים ספורים לפני הבחירות המקומיות. גורמים פוליטיים תיארו זאת כהתערבות זרה בבחירות. ראש הממשלה היוצא תיאר את הביקור כ"אגרסיבי מאוד". הביקור היה ביום שישי שעבר, וארה"ב ניסתה לשווקו כביקור ביטחוני, כי התקיים בבסיס חיל החלל האמריקאי.

במקור שווק הביקור כביקור תיירות של אשת סגן הנשיא לבדה (שתצטרף גם לביקור בגרסתו החדשה). זה שינוי מתוחכם. לכאורה זו דה־אסקלציה, כי האמריקאים לא נחשפו לתושבי האי הזועמים והתרכזו בבסיס. מצד אחר, זו בעצם אסקלציה כי הביקור הוא של סגן הנשיא — דרג שמעולם לא ביקר בגרינלנד. כך או כך, הגרינלנדים רואים את המהלך, בצדק, כאקט של סחיטה באיומים.

בניגוד לטעת הממשל, אין ביקוש גרינלנדי להתערבות אמריקאית. "איננו יכולים לקבל את ההתבטאויות החוזרות על סיפוח ושליטה (אמריקאית) בגרינלנד", אמרו מנהיגי כל מפלגות הפרלמנט הגרינלנדי, "זו התנהגות לא מקובלת כלפי חברים ושותפים בברית ביטחונית". ראש ממשלת דנמרק כינתה את המהלך האמריקאי "לחץ בלתי מקובל", וברחבי האי הפגינו נגד איומי טראמפ בסיסמאות כמו "Make America Go Away". לפני כחודשיים הראה סקר, ש–85% מתושבי האי מתנגדים להצטרפות לארה"ב (ורק 6% תומכים). אך האמריקאים בשלהם.

הדוגמה של גרינלנד, כמו הפקרת אוקראינה, חושפת צד מדאיג של ממשל טראמפ. ארה"ב היתה יכולה להמשיך לפעול לביטחונה הלאומי בהצבת מערכות הגנה ושליטה על נתיבי שיט בשיתוף ממשלת גרינלנד וגם לשתף פעולה עם תושבי האי במציאה, כרייה והפקה של מחצבים יקרים. במקום זאת בחרה ארה"ב לאותת לעולם, כי יש שריף חדש בעיר, המוכן לרמוס כל מה שעומד בדרכו.

האם אמורות גם מדינות אחרות להיות מודאגות מאמריקה החדשה המפקירה שותפים, מחליפה נאמנויות ויורה לכל הכיוונים? נראה שבישראל אין דאגה מיוחדת. ההתלהבות מטראמפ גוברת, וברור שההתערבות לשחרור החטופים ושחרור הרסן הצבאי הם סיבה לכך, אך יש גם טיעוני עומק לאמון העיוור בממשל טראמפ.

על פי טיעון אחד, בניגוד לגרינלנד — טראמפ קשור רגשית לישראל. שותפי הסוד וקרובי המשפחה היהודים פיתחו אצלו קשר עמוק לעם היהודי, והוא לא יבגוד בו כפי שהוא בוגד בשותפיו באירופה, מקסיקו וקנדה. על פי טיעון אחר, זה ריאל־פוליטיק. בסדר העולמי החדש ובו השוטר הגלובלי האמריקאי מפנה את מקומו לעולם רב־קוטבי, שגם לרוסיה וסין אזורי השפעה בו, ישראל יכולה לסמוך על האמריקאים גם אם הם בריונים אופורטוניסטים. שהרי היא חלק מציר אמריקאי־סעודי־מצרי־אמירתי נגד האויב האיראני, וארה"ב תשמור עליה בכל מקרה. אם לא בגלל לב יהודי חם, הרי בגלל מניעים אינטרסנטיים פוליטיים וכלכליים.

כמה שאננות ועיוורון נדרשים כדי לסמוך על טיעונים אלה. הטיעון הראשון מסתמך על יסוד נפשי יציב ונורמטיבי של אמפתיה, אחריות ותחושת השתייכות אלטרואיסטית אצל מי שאין בו כלל תכונות אלה. הטיעון השני מסתמך על אינטרסים קבועים ובלתי משתנים בעולם, המאופיין בבריתות משתנות, קואליציות מתפרקות והתפתחויות דרמטיות ולא צפויות.

גם אם תוותר ארה"ב על האי ותעבור להרפתקה הבאה יש לזכור, כי לתהליכים פוליטיים יותר מצד אחד. גם מי שאיבד את עמוד השדרה המוסרי והתלהב מטרנספר של פלסטינים חייב לזכור, כי כאשר טרנספר הוא חלק מארגז הכלים המדיני, הוא יכול להיות מופעל לכל הכיוונים. אם הממשל האמריקאי יכול "לפנות את עזה", למה לא יחליט לפנות את הנגב? גם מי שחגג את האור הירוק לשיטוח הרצועה חייב לזכור, כי החוסר בכללים ובחוקים בינלאומיים יכול להיות מופנה בעתיד כלפיו. וכי גם אם הניהיליזם והאופורטוניזם האמריקאיים עובדים לטובת אינטרס מקומי וזמני, יש לזכור כי לא לעולם חוסן. תשאלו את גרינלנד.

Swedish Teachers Use Schools for Spreading Political Propagand

Swedish school curriculum and school laws require factual accuracy, objectivity, and scientific basis from all teachers. Nevertheless, more than once or twice, Swedish teachers who are also political activists use tax-funded schools for spreding their political propaganda.

Published in Swedish in Svenska Dagbladet: https://www.svd.se/a/vg1455/larare-utnyttjar-skolan-for-propaganda

It was an ordinary Friday in January at an ordinary high school in Stockholm. At the end of a religious studies lesson, which was dedicated to self-study in preparation for a test, the teacher asked the students to direct their attention to a film.

The film showed a speech lasting about 20 minutes. Although it was supposed to be a lesson about Judaism, the film strangely wasn't about Jewish theology, Jewish traditions, Jewish texts, Jewish holidays, or Jewish history. Instead, it showed a radical political speech given in France in May 2024. It was about 'Israel's genocide, ethnic cleansing, and war crimes in Gaza' and Zionism as a murderous ideology that specializes in killing women and infants. The speaker also claimed that the USA, the UK, and France are 'fascists, neo-Nazis, and Israel’s best friends' and that 'there is no freedom of speech in Europe.'

The speaker, a self-declared 'anti-Zionist Jew' from the UK, referred to Hamas terrorists as 'real freedom fighters.' About Israelis, he said, 'they are not only not Jewish, they are also not human,' adding that 'a nation like Israel has no right to exist.'

Of course, the speaker did not mention the genocidal-like Hamas attack on October 7, 2023, nothing about the women, children, and elderly taken hostage, nothing about the lack of democracy and human rights in the Palestinian autonomous areas, or about Islamist terrorism and antisemitism, which have been characteristics of the Palestinian national movement since the 1930s.

Given all this, it is clear that the film did not belong in a religious studies lesson. However, according to a student who was there, the film was shown without context, without discussion, without questions, and without any explanation (except for the claim that it showed 'not all Jews are Zionists').

Moreover, the teacher's deep involvement in the issue and the teacher's personal views became clear as the students watched the video. It included sections with standing ovations from the audience. Belive it or not, one of the people seen cheering in the film was the Swedish teacher, making it clear where the teacher stands politically. When asked about it, the teacher confirmed this.

The incident appears to be yet another case of political activism in a Swedish school, which harms individual students and involves the misuse of the taxpayer-funded school system to spread extreme ideologies. In this case, the teacher is also a union representative and one of the organizers of a discussion evening about Gaza, held in Stockholm last May. As one of 'the union’s internationally responsible officers,' the teacher gave the other teachers an introduction and explained the history of the Israeli-Palestinian conflict.

The teacher, who has also expressed extremely radical views in other contexts, is clearly not suitable to present a balanced view of the conflict. Yet, the teacher was allowed to do so for other teachers. This may be one of the reasons for other cases where extremist political views have been part of teaching in Stockholm's schools.

Since the beginning of the war in Gaza, Swedish schools have seen many such cases. Last May, SvD published an article about preschool teachers who imposed their political activism on 4- and 5-year-olds. At one preschool in Stockholm, for example, the children made jewelry with paint and beads in the colors of the Palestinian flag and handprints, which they placed on white sheets of paper with the heading 'Support Palestine.' According to a post on social media, the preschool was also involved in collecting money for Palestinian groups. In Jönköping, a couple of preschool teachers had children draw watermelons to 'show love and solidarity with Palestine.'

Older students in 39 Swedish schools were given their share of political propaganda from another direction. According to another article in SvD, these schools are 'partner schools' of Amnesty, an organization deeply involved in political activism focusing on the Israeli-Palestinian conflict and far from impartial. These schools use the 'Amnesty model' for teacher training, themed days, reading materials, and lectures. They even participate in global campaigns. Amnesty is known as an organization that disproportionately criticizes Israel, supports boycott campaigns against Israel, almost completely ignores attacks on Israeli civilians, uses information from Hamas propaganda, and some of its overseas partners have connections to terrorist organizations and Islamist movements.

A student at a high school in Stockholm shared that since the lessons on the Israel-Palestine conflict started, they feel 'I have to go to school to defend Israel. It's not that the teacher is lying, but it is very one-sided. For example, we had two lessons on the Palestinian Nakba and only half a slide about the expulsion of Jews from Arab countries.' When students were given texts on the subject, they received study questions like: 'What support is there to describe Israel as an apartheid state?' 'It’s uncomfortable,' says the student, who is concerned about their classmates. 'I feel like I need to present the other side. The others in the class don’t know the full picture.'

A mother of another student shared that her son had lost motivation for his social studies because of how the war was presented. The teacher continuously referred to all of Israel as occupied land and presented Hamas as one of what seemed to be two reasonable alternatives: a terrorist organization or an anti-colonial liberation movement.

Sometimes, Swedish teachers have not spoken about the topic at all but failed to protect students from politically motivated attacks. A few weeks after the war began, classmates of a Jewish boy in a primary school in southern Sweden asked him who he supported in the war. The 10-year-old boy replied that he supported Israel. The two others drew a crossed-out Israeli flag, crumpled it up, and threw it at him while saying, 'We hate Israel.' The teacher present in the classroom did nothing until the student’s mother contacted them.

The mother of a 16-year-old boy from a Jewish family attending a high school in western Sweden shared another disturbing story. She says a girl stood up in class and screamed, 'Slaughter, rape, and torture all Jews' at her son. The teacher did not react, did not stop the girl, or report her to the principal. The other students were also silent

Returning back to the Stockholm case from January, the school refused to disclose what sanction, if any, was taken against the teacher who used a high school classroom to spread extreme propaganda against Israel. The school’s principal says that the school does not comment on potential actions regarding individual staff matters. But it was confirmed that the teacher is still teaching at the school.Thus other teachers, students and parents will have to keep guessing – they know that the teacher exploited authority, a power position, taxpayer money and school infrastructure to advocate for political views that have nothing to do with the subject matter of the teaching. They also know that school curriculum and school laws require all teachers to be factual, objective, and based on scientific foundations. Still, we'll all have to stay in the dark when it comes to the implications of not doing so.

It is important to emphasize that the problem here is not discussing sensitive topics or censoring anyone. Different opinions are welcome, discussions in schools are important, and teachers, like everyone else, have the right to their political beliefs. The problem is the abuse of Swedish schools for pure political propaganda at the expence of the students and Swedish society.

One of the students who took part in the lesson in January has a Jewish background. She is now being taught by another teacher in religious studies. Since the school in this case reacted by separating the teacher from the student, even though it is clear that the problem lies with the teacher and not with the student, one must ask: would propaganda in teaching go unchallenged or without consequences if it concerned something other than Israel and Jews?

How the Gaza War Broke Israel's Taboo on Contact With the Far-right Sweden Democrats

Israel's government has boycotted the Sweden Democrats since the party's founding by neo-Nazis in 1988. The political repercussions of the Gaza war have led to a new Israeli directive calling for exploratory talks, but the Swedish Jewish community still refuses all contact with the far-right party

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/israel-news/2025-02-26/ty-article-magazine/.premium/how-the-gaza-war-broke-israels-taboo-on-contact-with-the-far-right-sweden-democrats/00000195-4266-d852-a5df-efefdcb90000

STOCKHOLM – Foreign Minister Gideon Sa'ar's instruction for Israeli diplomats to launch discreet talks with the far-right Sweden Democrats has made waves in the Swedish media. It marks a drastic change for Israel's foreign policy, which was previously characterized by a long-standing boycott against far-right parties associated with antisemitism, Holocaust revisionism and neo-Nazi activists.

Sa'ar has ordered these exploratory talks with far-right parties in France, Spain and Sweden, Axios' Barak Ravid reported Monday. The Sweden Democrats' foreign policy spokesman, Aron Emilsson, who heads the parliamentary Foreign Affairs Committee, told the daily Expressen that Israel's decision was "extremely positive."

"We've been working for a long time to improve relations," he said, adding that "the ties are also important in security matters, particularly regarding Iran."

The Sweden Democrats have been boycotted by the Israeli government since the party's inception in 1988, but two unofficial visits by the party's leaders to Israel in 2023 and early 2024, as well as a series of unpublicized talks with Prime Minister Benjamin Netanyahu's Likud party and the Foreign Ministry triggered a policy change.

Ziv Nevo Kulman, Israel's ambassador in Stockholm, told the daily Dagens Nyheter in 2021 that his country had no ties with the Sweden Democrats and had no intention of establishing any. "This is a moral position about far-right parties with roots in Nazism," he said, two months into his term.

He told Haaretz last May: "We are aware of the positive statements by the Sweden Democrats about Israel. But at the same time, the party continues to adhere to extremist positions regarding a ban on brit milah [Jewish ritual circumcision] and the importing of kosher meat, and it has yet to seriously grapple with its neo-Nazi past and with the antisemitism among its members." He said the party's alleged support for Israel was "questionable."

Despite this earlier skepticism, the Israeli Embassy said Tuesday: "As part of a broader review of parties in Europe with which we have not previously had contact, the embassy has held talks with the Sweden Democrats. The initial contacts have largely focused on how the party handles its history and its stance on issues affecting Jewish life in Sweden."

Ziv Nevo Kulman, Photo: Israel's Embassy to Sweden

According to sources familiar with Israeli-Swedish relations, this change of tack was not only the work of Israel. Since the beginning of the war in Gaza, Sweden's center-left has been increasingly hostile toward Israel, and these parties' ties with Jerusalem have significantly weakened. Israel has become a wedge issue between Sweden's center-right coalition and the centrist and left-wing opposition.

According to the sources, the opposition's approach is pushing Israel into the arms of the Swedish populist right. As a result, the Sweden Democrats are increasingly seen as a legitimate party in both Israel and the Jewish world, a major win for the party.

For Sweden's Jewish community, the Sweden Democrats are still considered off-limits, at least officially. The party is not in touch with the community and is not welcome at community events.

In a letter to Israel's foreign minister a year ago, the European Jewish Congress and the Council of Swedish Jewish Communities expressed concerns about a meeting between Israeli ministers and Sweden Democrats visiting Jerusalem. The president of the European Jewish Congress, Ariel Muzicant, and the chairman of the Council of Swedish Jewish Communities, Aron Verständig, wrote that they were "gravely concerned" and referred to the party's "neo-Nazi roots."

Muzicant and Verständig added that the Sweden Democrats' "ideology is still inherently xenophobic even though its representatives claim to be our allies, making an exception for the Jews as a national minority, albeit claiming that Jews cannot be Swedes." They said the party regularly submitted bills to ban "non-medical circumcision," as opponents call it, and the importing of kosher meat.

When asked Tuesday about Israel's apparent policy shift, Verständig told Haaretz that he was notified a few days ago that Israel's Foreign Ministry had instructed the Stockholm embassy to forge contacts with the Sweden Democrats.

"However, we don't have contacts with the Sweden Democrats," Verständig said. "The issue of the Sweden Democrats is one that we discuss regularly, but we haven't changed our position and we still don't have ties with the party."roots

The Sweden Democrats party was founded in 1988 by members of Swedish neo-Nazi and far-right movements. A key figure in the organization was Gustav Ekström, a member of Germany's Waffen-SS, the SS' military arm, during World War II and an activist in the NSAP, the Swedish Nazi party that disbanded in 1950. Other founders were members of white supremacist parties, neofascist and neo-Nazi movements, the Swedish skinhead movement and criminal organizations.

But the neo-Nazi past wasn't the only reason for the Israeli boycott. In recent years party members have spread conspiracy theories and racist, antisemitic and Islamophobic propaganda. In 2021 the Swedish daily Aftonbladet revealed that Jörgen Fogelklou, the party's leader in Sweden's second-largest city, Gothenburg, spread antisemitic and racist statements on social media such as "It is clear that Jews are the root of all evil in the world."

A few years ago, another local party leader in southern Sweden, Jonas Lingvärn, took part in performances by rock bands supporting white supremacy and used the slogan "Skinhead 88" – 88 is shorthand for HH, meaning "Heil Hitler."

The party first entered Sweden's parliament in 2010, and in the 2022 elections it won more than 20 percent of the vote, making it the country's second largest party. Until just a few years ago, the Sweden Democrats were boycotted by parties across the political spectrum.

But after a shift in approach by two center-right parties, the Sweden Democrats became an integral part of the right-wing bloc after elections, without which a center-right government could not be formed. In parliament, the party heads the Foreign Affairs Committee, the Justice Committee and the Industry and Commerce Committee.

אל תמהרו להספיד את אירופה

נכון, היא חווה בימים אלו את המשבר הקשה ביותר שלה מאז תום מלחמת העולם השנייה. נכון גם, שאירופה הביאה לעולם אכזריות, קנאות ורצח לא פחות משהיא תרמה את הדמוקרטיה, הנאורות והמדע. אפלטון וקאנט, איינשטיין ושייקספיר, באך והביטלס הם רק צד אחד של הסיפור. השני הוא אושוויץ, מסעות הצלב והאינקוויזיציה. ובכל זאת, במחצית השנייה של המאה ה–20 אירופה בנתה את הסידור הפוליטי־חברתי־כלכלי המוצלח ביותר בתולדות האנושות ואפילו היום, בשיא חולשתה, היא מציעה חיים טובים, חופשיים ובטוחים יותר ממה שמציעים הבריונים והדיקטטורים מאמריקה, רוסיה וסין.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-26/ty-article-opinion/.premium/00000195-4199-d852-a5df-efbd9db80000#comments-section

אחת המגמות האופנתיות בשיח התקשורתי של השנים האחרונות היא ההכרזה על מותה של אירופה. כולם מדברים על חולשותיה וכישלונותיה של היבשת הישנה. האמריקאים מזלזלים בה, מדירים אותה מהשיחות על אוקראינה ומאיימים עליה במכסים וגזילת שטחים. הרוסים מתעמרים בה ומשגרים נגדה התקפות סייבר ודיס־אינפורמציה. סין, שהיתה הרחק מאחור, מקדימה את אירופה בייצור, בסחר ובתעשייה, תוך שהיא קונה את דרכה לתוך מארג התשתיות והתקשורת שלה.

גם המצב הפנימי לא מזהיר. ההגירה המסיבית והמתחים שהיא יצרה הטילו על היבשת עומס חברתי וכלכלי. הימין הקיצוני מתחזק, הנאציזם חוזר, השמאל שוקע בפוליטיקת זהויות והקמפוסים נכנעו לתעמולה של חמאס. כבר שנים שמיטב המוחות ביבשת מתמחים בעיקר בהספדים: דאגלס מארי כתב על "מותה המוזר של אירופה" ומישל וולבק קרא לזה "כניעה". עמנואל מקרון אמר לסטודנטים בסורבון ש"אירופה עלולה למות", ונגיד הבנק האירופי וראש ממשלת איטליה לשעבר, מריו דראגי, כתב שאם אירופה לא תתעשת היא עומדת בפני "ייסורים איטיים". לפחות בביקורת עצמית לאירופים עדיין יש את זה.

ובכל זאת, למרות המלחמה באוקראינה, הברקזיט, יוקר המחיה, הסגרגציה, קריסת התעשייה, הביורוקרטיה, גלי הפיטורים ומשבר האנרגיה — בעבור אלו שערכים הומניסטיים, ליברליים ודמוקרטיים חשובים להם, אין תחליף לאירופה. ויש סיבות רבות לכך שעולם ללא אירופה הוא עולם מסוכן יותר, שבו חיי אדם יהיו שווים פחות.

הסיבה הראשונה היא החיים עצמם. אם התמזל מזלכם להיוולד באירופה, הסיכוי שתמותו לפני גיל חמש הוא נמוך מאוד — בסך הכל שבעה מקרים מתוך אלף ילדים. באפריקה הסיכון גדול פי עשרה, בדרום־מזרח אסיה הוא גדול פי ארבעה ובאמריקה פי שניים. הסיכוי שלכם להיהרג בתאונות דרכים באירופה הוא בערך חצי מהסיכוי שתיהרגו בתאונה באמריקה או בדרום־מזרח אסיה וקרוב לרבע מזה שבאפריקה. ואם נפצעתם או חליתם, אירופה מובילה על שאר היבשות כמעט בכל הקריטריונים של כיסוי האוכלוסייה בביטוחי בריאות.

אם שרדתם את חמש השנים הראשונות לאחר שנולדתם במדינת OECD שבה החינוך היסודי הוא חובה וזכות בסיסית, ההמשך ללימודים על־יסודיים הוא כמעט מובן מאליו. ברשימת 20 המדינות שבהן אחוז הממשיכים לתיכון הוא הגבוה ביותר — 18 הן באירופה. גם כשבודקים מי ממשיך להשכלה גבוהה, מדינות אירופה מהוות את הרוב בקרב 20 המדינות המובילות.

גם בשוק העבודה כדאי להיות באירופה. הסיכוי של עובד אירופאי לשכר הוגן, תנאי עבודה סבירים, בטיחות טובה ואיזון עם חיי המשפחה, גבוה יותר מזה של עובד בכל מקום אחר. זאת, מפני שהעובדים האירופאים הם המאוגדים ביותר בעולם והמוגנים ביותר על ידי הסכמים קיבוציים.

ברשימת 20 המדינות המאוגדות ביותר, 15 הן אירופיות, ומתוך 20 המדינות שבהן הסכמי עבודה קיבוציים מקיפים את אחוז העובדים הגבוה ביותר, 18 הן אירופיות. כל זאת בעולם שבו מדינות כמו ארצות הברית וארגנטינה מפרקות הלכה למעשה את המדינה, ובאסיה שווקים שלמים מבוססים על עובדי כפייה, עבדים וקורבנות סחר בבני אדם.

לא חסרות סיבות נוספות לחיוניותה של אירופה. מספר הנרצחים על כל 100 אלף תושבים באירופה הוא קצת יותר מ–2, לעומת כ–15 באמריקה וכ–11 באפריקה (באסיה המספר דומה לאירופה, אך חסרים נתונים אמינים ממדינות רבות). אירופה גם אוסרת על עונש מוות ועל עינויים, מגינה על זכויות אדם ומפרידה בין דת למדינה.

מבחינה פוליטית, אירופאים משפיעים על גורלם בצורה מקיפה יותר, מפני שהפוליטיקאים שלהם מתראיינים במגוון אמצעי תקשורת ומספקים תשובות מנומקות גם לעיתונאים שלא תומכים בהם. כשבודקים את מדד חופש העיתונות העולמי זה ברור: מתוך 20 המדינות המובילות, 17 הן אירופיות.

גם באיכות חיי המשפחה, מאפשרות מדינות אירופה את מה שבעבר היה אפשר רק לחלום עליו. בכרכים של אירופה, בוודאי שבמערבה ובצפונה, שני גברים או שתי נשים יכולים ויכולות להחזיק ידיים ולהתנשק בפומבי בלי לעורר תגובות עוינות. נישואים חד־מיניים חוקיים כמעט בכל המדינות וחופשות הלידה הנדיבות ביותר בעולם מאפשרות להורים באירופה לבלות זמן עם ילדיהם ולטפח את התא המשפחתי ללא לחץ כלכלי.

נכון, אירופה חווה בימים אלו את המשבר הקשה ביותר שלה מאז תום מלחמת העולם השנייה. נכון גם, שאירופה הביאה לעולם אכזריות, קנאות ורצח לא פחות משהיא תרמה את הדמוקרטיה, הנאורות והמדע. אפלטון וקאנט, איינשטיין ושייקספיר, באך והביטלס הם רק צד אחד של הסיפור. השני הוא אושוויץ, מסעות הצלב והאינקוויזיציה. ובכל זאת, במחצית השנייה של המאה ה–20 אירופה בנתה את הסידור הפוליטי־חברתי־כלכלי המוצלח ביותר בתולדות האנושות ואפילו היום, בשיא חולשתה, היא מציעה חיים טובים, חופשיים ובטוחים יותר ממה שמציעים הבריונים והדיקטטורים מאמריקה, רוסיה וסין.

נביאי הזעם שנהנים מ"מיטוט הסדר הישן" ומ"חשיפת הצביעות האירופית", אלו ששמחים לאידה של "אירופה שהופכת לאירופיסטאן" ומפנטזים על נקמה באנטישמים, טוב יעשו אם ידמיינו בכנות את העולם ללא אירופה. האם הם באמת רוצים עולם של דמוקרטיה רוסית, שוק העבודה של איחוד האמירויות, ערכים סעודיים, דיפלומטיה קטרית ושיח פוליטי שנקבע על ידי האלגוריתם של אילון מאסק?

In Kulturhuset's Defence

Some places, the ones where we send our young children, the places where we treat our pain, and those where we invest our shared resources, should be free from polarizing content. Schools, hospitals, and clinics, and yes, if it’s public and taxpayer-funded – even Kulturhuset – have no place for Quran burnings, no place for NMR marches, and absolutely no place for polarizing political propaganda. Not even if 15-year-olds created it.

An article from Kvartal (January 22) tells of an incident in the Stockholm suburb of Husby last spring. High school students from a local school exhibited paintings they created in the foyer of Kulturhuset, which is owned by the City of Stockholm and shares premises with Husby’s public culture school. The paintings were the result of lessons on post-colonial theories and art at the students' school. A few hours after they were displayed, the paintings were taken down. Kulturhuset stated that the paintings were “strongly anti-Israeli” and “bloody, political, and violent.”

Reactions were swift. The school's principal defended the students' right to express their opinions, and the art teachers felt that the decision was a form of censorship. Lars Nittve, former director of Stockholm’s Modern Art Museum and London’s Tate Modern, wondered how “scary” drawings and paintings could be, and Makode Linde criticized concerns over art that distanced itself from the “ongoing genocide in Gaza and the occupation of Palestine.”

Some of the paintings that provoked reactions were published in the media: a Palestinian flag over a map of Israel, and images depicting slavery and colonialism in Africa. One painting was not mentioned. This painting depicts one image of three men standing over a fourth man who is lying down, and another of two faceless soldiers leaning on a Palestinian flag. It’s unclear whether the flag is covering anything, but it is obvious who the soldiers are – they have armbands, similar to the ones Nazi soldiers wore with swastikas. On the armbands, there is an Israeli flag.

According to the Kvartal article, there is no documented evidence from Kulturhuset that anyone was upset by the exhibition.

However, it wasn’t hard to find such a person. “I came to Kulturhuset and saw that paintings were being hung on the wall. When I looked at them, my heart ached, I felt cold, and I started trembling with shock over seeing the hatred,” said a person with Jewish background who was at Kulturhuset when the paintings were hung up and chose to remain anonymous because he is worried about his safety.

For those who are not familiar with Middle Eastern politics, it might seem strange, but a map of Israel covered by a Palestinian map is as loaded and shocking as a map of Poland covered by a Nazi flag or a map of Ukraine covered by with a Russian flag. It symbolizes ethnic cleansing for Israelis. Paintings depicting Israeli soldiers as murderers support the narrative that Israel is the aggressor and the Palestinians are the victims, while ignoring the October 7 massacre, Israeli hostages, and rocket attacks on Israel. The context of post-colonialism challenges Israel's legitimacy as a state and its right to exist.

It doesn’t matter if these claims are true or whether such opinions should be allowed to be expressed. This is not about censorship or freedom of speech. Yes, students should be encouraged to think critically and creatively. Yes, we must encourage an open public debate. But the issue here is a different one – the relationship between publicly funded institutions and controversial political content.

Kulturhuset manager, Malin Dahlberg, pointed out that there is a responsibility to create a safe and comfortable environment in public spaces. According to her, removing only the most problematic paintings would be insulting to those who created them, which is why all the paintings were taken down. Leaving them up could also expose the students to a media storm that no 15-year-old could handle.

Dahlberg is right.

Sweden is a polarized country where people have strong opinions and personal connections to the conflict in Gaza. People are bombarded with extreme views on social media. Some believe it is an Israeli genocide, while others see it as an Islamist holy war of extermination against Israel. Many have relatives affected by the violence. Many are angry and scared.

These people have something in common. They all need healthcare, education, and welfare. We must be able to offer safe spaces for this. There are many places for political activism – squares for demonstrations, galleries for political art, youth movements for youth activism, organizations for humanitarian work, and media for political debates.

Standing Together and the BDS: The Swedish Version

Equal rights in a one state solution may appeal to Swedish sensetivities. But in the context of the Israeli-Palestinian conflict, it is a recipe for bloodshed.

Published in Swedish daily Svenska Dagbladet: https://www.svd.se/a/qP8yvL/bds-rorelsens-fred-skulle-sluta-i-katastrof

Israeli politics can be confusing for those who are used to a system which rewards accountability. One example is that even though Hamas' brutal attack in October 2023 was the biggest tragedy in Israel's history and part of a momentous failure of Israel's leadership, the government is still in place and seems to be stable enough to survive the crises. It's even confident enough to continue its controversial judicial overhaul which many claim is a direct assault against Israel's democracy. When it comes to the conflict with the Palestinians, Netanyahu's government is using the catastrophe as a pretext for going further to the right, perhaps even as an excuse for a future annexation of the West Bank which would be a tragedy for both Palestinians and Israelis who support peace, democracy and freedom.

This is why Standing Together, a grassroot movement of both Jewish and Palestinian Israelis who join hands in working for peace, equality, and social justice is so important. These are exactly the kind of people who can provide hope for Israel's declining peace movement. They can also be excellent partners for actors in the global community who are concerned about developments in the region and want to support positive change. And indeed, two of the movement's leaders are coming to Sweden. When I spoke to one of them, Alon-Lee Green, one of the movement's national coordinators, he told me that the visit's purpose is "to gather support for the fight to end the war, to end the occupation and to achieve Israeli-Palestinian peace".

But it seems not everybody wants to listen. Instead of encouraging Israel's brave opposition, some activists are horrified by the mere thought of Israeli peace fighters. One commentator on social media wrote: " I think it's important that as a movement we keep track of which groups we choose to collaborate with. Standing Together is boycotted". As a self-appointed moral compass, the activist then quotes a text by The Palestinian Campaign for the Academic and Cultural Boycott of Israel claiming that Standing Together is "serving a key role in Israel’s international propaganda strategy". One of the commentators who thanked the writer even added: "we don't recognize Isnotreal!".

Since October 7^th the BDS campaign has been gaining support in Sweden. Professors, researchers and students call on their university to cut all ties with Israel, Amnesty cooperates with BDS-Sweden and lists of companies "profiting from the genocide" are all over social media leading to demonstrations and smear campaigns. All this shows what at least part of Sweden's left is all about. The BDS movement claims that Standing Together is serving "Israel’s 75-year-old regime of settler-colonialism and apartheid". Nothing could be clearer – the BDS movement isn't against specific Israeli policies, it isn't against a specific government or a specific war. BDS activists' real problem is the very existence of Israel. When they talk about 75 years of settler colonialism, they're not talking about the 1967 occupation of the West Bank and Gaza, they're talking about the 1948 UN decision to found a Jewish state, and an Arab state, in Palestine. The people who don't want to listen to Israeli peace fighters are doing it simply because they are against peace between Israelis and Arabs. According to them Israelis are the original colonialist sin and they should just disappear.

Do these attitudes belong only to a handful of extremists or are they spreading to Sweden's left as a whole. A good indication is the debate about the so-called two-state solution. Those who still support it, even though it seems almost impossible to achieve, are promoting a solution which includes a compromise between two legitimate national movements. Lately, however, the idea of a one-state solution is becoming popular. Swedish academics are writing texts about one state based on "one citizen-one vote", in the Swedish Left Party congress last May many party members promoted changing the party's position to supporting a one-state solution and further to the left, Fi (the Swedish Feminist Initiative) and the new "Solidarity" party, already took the step. Fi even claims that "Zionism is an imperialist and racist ideology". Anyone who witnessed a pro-Palestinian demonstration during the last few months knows this isn't a minority. The most popular slogan doesn't leave room for doubt – "From the river to the sea Palestine will be free", Not "Palestinians will be free". Palestine means a state – one state, not two, from the river to the sea.

In Sweden's radical left there are those who take it even further. There's a at least one youth movement (RKU) which supports the October 7^th "historic offensive in which the Palestinian resistance broke open the prison bars". Another "solidarity movement" (Samidoun) supports the PFLP, an organization which took part in the massacre. In addition, there are plenty left wing-oriented publications which continue to support the narrative which sees Hamas as an anti-imperialist decolonization force. All these movements support a one state solution. Just like Hamas and the most radical Jewish extremists.

One state with an equal vote and equal rights may sound appealing to Swedish sensibilities. Indeed, why not have nothing to kill or die for and no religion too? The only problem is that in the context of the Israeli-Palestinian conflict one state is a receipt for a blood bath. Most Palestinians who support a one state solution mean a Palestinian state. Most Jews who support it mean a Jewish one. The result of such an experiment will either be apartheid or some version of ethnic cleansing or genocide. The only question will be who's killing who.

When I talked to Standing Together's National Coordinator he said that the movement doesn't support a specific model of solution. "We support an Israeli-Palestinian peace", he said, "one that will enable everyone to live in freedom, equality and independence". When it comes to the boycott movement Green says that Standing Together is the largest Israeli movement fighting for peace and against occupation. "We've been protesting all over Israel for 15 months, we arrange aid for Gaza, our activists are fighting settlers who attacked humanitarian aid convoys and we demand an end to the killing", he says, "if anybody wants to argue with us about words that we say or don't say, they can write an essay and perhaps we can discuss it in some lecture in the world of academia. But in the world of politics and actions, the one that we focus on, the BDS statement about us has no influence where we live. It wasn't even translated to Arabic".

The BDS movement leaves no room for Standing Together. It only accepts Israelis who think that their country shouldn't exist. But the men and women of Standing Together are different. They love Israel and they're fighting to make it better. They realize that both Jews and Arabs are there to stay and they promote pragmatic compromises rather than holly wars and abstract ideologies. This is why the Olof Palme Center, the Robert Weil fund and Kulturhuset made the right choice when they invited them to Sweden. Naturally, those who are against Standing Together have the right to protest, but we shouldn’t call them peace activist, we should call them what they really are – dogmatic chaos agents who, if they get what they want, will lead both Israelis and Palestinians to a catastrophic disaster.

רצח שורף הקוראן עורר מחדש את המחלוקות בשאלת חופש הביטוי הנרחב בשוודיה

בשבוע שעבר נרצח סלוואן מומיקה, שבהזדמנויות שונות שרף ספרי קוראן במסגרת מחאה במספר מקומות בשוודיה. סגנית ראש הממשלה אבה בוש: "אם הוא היה מבקר באופן דומה את הנצרות, ההינדואיזם או היהדות — הוא היה חי כיום".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2025-02-06/ty-article/.premium/00000194-d7df-ddbc-a1dd-d7df15220000

הרצח שהתרחש ביום רביעי שעבר בעיר סודרטליה, כשלושים קילומטר מדרום־מערב לסטוקהולם, במידה רבה היה ידוע מראש. הקורבן היה סלוואן מומיקה, פליט עיראקי בן 38 ממוצא נוצרי־אשורי, שהגיע לשוודיה ב–2018 והתפרסם בעקבות הפגנות אנטי־מוסלמיות שארגן במדינה, ושבמהלכן שרף ספרי קוראן. מלבד הזעם בקרב הקהילה המוסלמית בשוודיה, מעשי שרפת הקוראן עוררו גם תגובות קיצוניות בעולם. במדינות מוסלמיות פרצו הפגנות סוערות, שגרירות שוודיה בעיראק הותקפה בידי המון זועם ונשיא טורקיה טען שזו אחת הסיבות שהוא מעכב את קבלת שוודיה לנאט"ו. בבלגיה אף נרצחו באוקטובר 2023 שני אוהדי כדורגל בידי אדם שהזדהה עם דאעש וטען שזהו מעשה נקמה בשוודים על רקע עוינותם לאיסלאם.

מטבע הדברים היו למומיקה אויבים רבים, והוא היה מסובך גם עם השלטונות בשוודיה, שכבר החליטו לגרשו מהמדינה, אך נאלצו להימנע מכך בשל האיום על חייו בעיראק. באותם ימים הוא אמר לטלוויזיה השוודית: "יש מחיר על ראשי ואני עלול למות בכל רגע. אחריות המשטרה היא להגן על חיי". פחות משנה וחצי אחר כך התממשה נבואתו. אמנם חמישה בני אדם נעצרו בעקבות הרצח, אך הם שוחררו למחרת ובעת כתיבת שורות אלו אין בידי המשטרה חשוד במעשה.

הרצח היה מזעזע במיוחד, מכיוון שהוא התרחש בעת שידור ישיר של מומיקה בטיקטוק. מומיקה אמר לעוקביו הצופים שהוא יוצא למרפסת לעשן. מיד אחר כך נשמעה ירייה והטלפון נשמט מידיו ונפל על הרצפה. אחר כך נשמעו עוד ארבע יריות. עוקבים שצפו בשידור האחרון של מומיקה סיפרו לתקשורת בשוודיה שהוא "הוצא להורג בכמה יריות". "אני חושבת שעברו 15 עד 25 דקות עד ששמעתי את המשטרה נכנסת לדירה", סיפרה אחת הצופות. "שמעתי איך השוטרים מדברים על דפיברילטורים ושואלים אם יש נשק בדירה, ואז השידור כבה".

הרצח היה יום לפני שמומיקה היה אמור לשמוע את גזר דינו בבית המשפט המחוזי בסטוקהולם, לאחר שהוא ושותפו לארבע מהפגנות שרפת הקוראן — אזרח שוודי ממוצא עיראקי ושמו סלוואן נאג'ם — הועמדו לדין באשמת הסתה. כמה ימים לאחר הרצח בוטל גזר דינו של מומיקה, אך נאג'ם הורשע ונגזרו עליו מאסר על תנאי וקנס. הוא מתכוון לערער לבית המשפט העליון והודיע לכלי תקשורת בשוודיה שהוא "הבא בתור להירצח", מכיוון שיש איומים רבים על חייו.

הרצח של מומיקה, גזר הדין של נג'אם והסעיף שבו הורשע מעוררים מחדש את הדיון הציבורי בשוודיה בשאלת גבולות חופש הביטוי. דיון זה מעורר עניין גם במדינות אחרות, מכיוון ששוודיה היא אחת המדינות שבהן יש לחופש הביטוי הגבלות מעטות מאוד בחוק. אין בה, למשל, חוקים נגד השחתת סמלים דתיים, שרפת דגלים או הפצת אידאולוגיות קיצוניות. חוקי היסוד במדינה מגינים על הבעת דעות, גם דעות קיצוניות כלפי דתות, וכן הם מעניקים מרחב חוקי גדול במיוחד לחופש ההתאגדות, לחופש ההפגנה ולחופש העיתונות. כך לא מנעו הרשויות בשוודיה הפגנות של תנועות נאו־נאציות (דוגמת "תנועת ההתנגדות הנורדית", NMR), אירועים של ארגונים איסלאמיסטיים (דוגמת "חזב א־תחריר"), וגם לא שרפה של ספרי קוראן.

עם זאת, בחוק העונשין של שוודיה יש סעיף האוסר הסתה באמצעות התבטאויות שמאיימות על "קבוצה אתנית או קבוצה אחרת של אנשים בהתבסס על גזע, צבע עור, מוצא לאומי או אתני, אמונה דתית, נטייה מינית או זהות מגדרית". זה הסעיף שבו הורשע נג'אם ושבו מומיקה עמד להיות מורשע.

בעיתון אפטונבלדט (היומון הנפוץ בשוודיה) כתב העיתונאי אוסיאן קנטוול שגזר הדין "סביר", ופירט: "המרחב לבקר דת באופן ענייני ומהימן במסגרת דיון פתוח גדול מאוד. וכן צריך לקבל את העובדה שיש מאמינים שעלולים לתפוס מסר ביקורתי כפוגע. בית המשפט קובע כי הצתת הקוראן כשלעצמה אינה עבירה פלילית, אך במהלך ההפגנות שצוינו בכתב האישום תואר הנביא מוחמד כחולה נפש, אנס, סרסור ופדופיל. ועוד נטען בהן כי ילדים נאנסים במסגדים וכי מוסלמים הם חרקים ותיקנים".

לעומתו, העיתונאי יאנה יוספסון אמר שהוא מופתע מהתפנית הדרמטית שהתחוללה בשוודיה: "ממדינה שבה המשטרה מגינה על זכותו של אדם לשרוף קוראן נהפכנו למדינה שבה, אם זה יקרה שוב, תעצור המשטרה את שורף הקוראן והוא יהיה צפוי למאסר. אני לא הייתי שורף קוראן ולא אהבתי שעשו זאת, אבל הייתי גאה בזכות הניתנת בשוודיה לעשות כך".

היומון אקספרסן ציטט בהקשר זה את דברי אבה בוש, סגנית ראש הממשלה ושרת האנרגיה: "אילו היה סלוואן מומיקה מבקר את הנצרות באופן דומה, אני משוכנעת שהוא היה חי היום. אילו הוא היה מבקר את היהדות, הוא היה חי היום. אילו הוא היה מתבטא ככה בנוגע להינדואיזם, הוא היה חי היום". בוש כינתה את החגיגות שנראו ברשתות החברתיות בעקבות מותו של מומיקה "מבחילות", והוסיפה ש"אם לא ננצח במאבק הערכים הזה, לא נזהה את שוודיה בעוד כמה שנים. אחת הפעולות החשובות כעת היא האפשרות לבטל אזרחות לבני אדם שפועלים בחומרה. אני חושבת ששרפת הקוראן היא דבר נורא, פוגעני, ואינני רואה בכך מעשה מכובד. אבל גם אינני חושבת שצריך למות בגלל זה".

ראש הממשלה אולף קריסטרסון אמר במסיבת עיתונאים שהוא אינו פוסל את ההנחה שגורם זר מעורב ברצח, והצהיר: "השירותים החשאיים מעורבים לעומק בחקירה".

בימים שבהם שרפו מומיקה ונג'אם ספרי קוראן בשוודיה, העלתה המדינה את רמת כוננות הטרור בה לארבע בסולם של חמש. מאז התרחשו כמה תקריות המעוררות חשש למעורבות של גורמים מדינתיים זרים באירועי חבלה וטרור בשוודיה. בכלל זה הועלה חשד שגורמים איראניים יזמו — בעזרת קשרים עם גורמי פשיעה בשוודיה — ירי על שגרירות ישראל בסטוקהולם. הרדיו הממלכתי של שוודיה חשף לפני כשנה שאיראן תכננה לרצוח מנהיגים יהודים בולטים במדינה על ידי שני סוכנים שהוחדרו אליה בזהות בדויה ובמסווה של פליטים.

אירועים אלו, נוסף על גל פשיעה מאורגנת, קמפיינים של דיס־אינפורמציה וחשד ל"מלחמה היברידית" שמפעילה רוסיה בדרך של פגיעה בכבלי תקשורת בים הבלטי ותקיפות סייבר, יוצרים חשש ביטחוני ומתח גאופוליטי במדינה שנהנתה מעשורים רבים של תחושת ביטחון. על רקע זה נהפכו פועלו של מומיקה ומותו האלים להרבה יותר משיעור אזרחות על גבולות חופש הביטוי, ולגורם מערער נוסף בטלטלה שעוברת על שוודיה בשנים האחרונות.